אור ברסלב
באר משה (דנשבסקי) ב חושן משפט › סימן ה

באר משה (דנשבסקי) ב· רבי משה דנושבסקי

חושן משפט · סימן ה

סימן ד

בעז"ה חקירה ומשא ומתן בדברי הש"ך בחו"מ סימן שנ"ח בענין לקח שלא מדעתו של חברו בדבר שידענו דניחא ליה על פי אומדנא ברורה:

הש"ך בחו"מ (סי' שנ"ח ס"ק א') כתב שלולא דעת התוס' והג"א והגהמ"ר (בריש פ' א"מ) היה דעתו שגם דקיי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, מ"מ היכא שלוקח דבר של חברו שלא מדעתו והוא דבר שידוע לו שיתרצה, חשוב זה היתר מתחלתו ונקרא בהיתירא אתא לידו ואין דומה ליאוש מפני ששם בע"כ מתיאש ולא ברצונו הטוב, ואלו היה יודע היכן הוא נמצא לא היה מתיאש, אבל כאן שידוע שיתרצה מותר במקום שידוע לו שלא יקפיד, ומסתפק אני בכוונת דבריו של הש"ך אם הדבר שנוטל נעשה שלו בנטילתו שלא מדעת חברו, או שאין לו בזה רק היתר לקח אבל מ"מ שלו אין נעשה. והנראה לענ"ד שנוטה משמעות דברי הש"ך שכל שמותר לקח נעשה שלו ג"כ, שהרי הש"ך דקדק בסוף דבריו, ואע"ג דבש"ס מדמה תרומה וטומאה ליאוש התם ידיעה ממש בעינן, וכוונת דבריו הגם ששם הוא ג"כ ברצונו ולא בע"כ ואפ"ה מדמה הש"ס להא דיאוש משום דשם ידיעה ממש בעינן, ולכן מדמי הגמ' לסברת אביי דאמרינן שמה שנעשה אח"כ גם שעומד לכך לא חשוב כאלו נעשה מתחלה, וא"כ לא חשיב העשיית התרומה וכן רצון ההכשר מים ומחשבתו לענין זה כאלו נעשה זה בעת מעשה, ואם כוונת הש"ך היה שאין כאן רק היתר לקח זה כל שידעינן שיתרצה לבסוף אבל קנין אין לו בו, א"כ שפיר מדמי הגמ' לתרומה ששם בעינן שיחול התרומה בעת קריאת השם תרומה שזה חשוב כקנין ממש. אמנם הנו"ב (במה"ת סי' ע"ז) כתב אהא דאיתא בשו"ע חו"מ (סי' שנ"ט סעי' א') שאם הוא דבר שאין מקפיד עליו שרי ליטול, וכתב הנו"ב ע"ז שקנין אין לו בו רק שמותר לו ליטול, ולענ"ד צ"ע בזה דהא מקור דין זה הוא מהירושלמי (פ"ג דדמאי) דהלוקח ירק ומחזיר לבעלים שצריך לתקן וקאמר מן העליון מתקן ופריך ע"ז ואין אסור משם גזל ומשני כהדא דר' שמעון ב"ר כהנא כו' יעו"ש והובא בהגר"א בחידושיו שם, הרי מוכח מדבריהם דמותר לקח דבר שאין הבע"ב מקפיד שלא מדעתו ולקרות על זה שם תרומת מעשר ומעשר, ושם בעינן שיהיה שלו ממש ואת שאין שלו אין יכול לעשותו תרומה ומעשר. הן אמת שיש לומר שכוונת הירושלמי יהיה שמתקן מן האגודות שלקח שאותם קנה במשיכה משום דקיצי דמייהו כמבואר שם, והא דפריך הירושלמי "ואין אסור משום גזל" כוונת הירושלמי הוא, היאך מחזיר האגודות הרי יש בזה משום גזל כיון שאינן שלימות כמו שהיו בתחלה, אלא שזה דחוק לומר דלא שייך לומר ע"ז גזל רק לתא דאונאה וטעות שמטעה את בעליו שסובר ששלימות הן, אלא ודאי שמשמעות הדברים שעצם נטילת העליון הוא משל המוכר דומיא דעובדא דמייתי בתר הכי שהוא נוטל דבר מועט משל אחרים עוד יש לומר גם אם נאמר דמיירי בלוקח משל בעלים ואפ"ה ניחא ג"כ הירושלמי לשיטת הנו"ב, דהא הנו"ב כתב שגם שאין קונה הנוטל דבר שאין אדם מקפיד שלא מדעת הבעלים מ"מ כיאוש נחשב ואח"כ כשיש שינוי רשות קנה כמו שכ' שם בנו"ב, וא"כ יש לומר גם בתרומה ומעשר שחל התרומה והמעשר דהוי שינוי השם כדאיתא בב"ק (ס"ז ע"א) דגנב וגזלן הקדישן הקדש, אך סברא זו אין נראה ומר כן, דאם שנחשב כיאוש ודאי לענין שינוי רשות היה אפשר לומר כן, אבל לא לענין שיועיל שינוי השם ושינוי מעשה לקנות בו אחרי שלא ירד עליו שם גזלן אחרי שבהיתירא לקח זאת לפי שלדעתו היה הדבר שאין מקפיד ע"ז, ואם היה בא ואמר שמקפיד אני ורוצה אני בהחפץ היה מחזיר לו בודאי ולא חשב לגוזלו ומאין יבוא עליו דין קנינים הנאמרים בגזילה, אחרי שמעולם לא נעשה עליו גזלן כי לקיחתו מתחלה היה בטעות כי סבר שלא יקפיד וא"כ היאך שייך בזה קניני גזילה, וגם מה שהנו"ב רוצה לומר שלכך מועיל הקידושין בדבר שאין מקפיד כמה שכתב הרמב"ם משום דהוי כיאוש ושינוי רשות וע"כ כשיבוא זה ליד האשה היא קונה ביאוש ושינוי רשות שאחר היאוש יעו"ש היטב בדבריו, ולענ"ד דבר זה קשה מאוד שאם נאמר שבעצם אין זה קנין בלוקח דבר שאין מקפיד רק מותר ליקח זאת להשתמש בו ואין על זה לתא דגזלן, מ"מ של חברו הוא, לכן לא נראה ע"ז לדון דין יאוש ושינוי רשות, בשלמא ביאוש אמתי התורה עשתה להחפץ שבעליו מתיאש שמותר לכל אדם לקח ולקנות אותו רק הראשון שבאיסורא אתא לידו לא יוכל לקנות אותו ועליו מוטל חיוב החזרתו להבעלים, וע"כ מועיל השינוי רשות שאחר היאוש, משא"כ כאן אם נאמר שאין יכול לקנותו הלוקח דבר שאין חברו מקפיד, מה יועיל השינוי רשות, הלא כמו שבאים על הראשון מדין דבר שאין מקפיד כן אנו באים על השני בזה שהיתירו הוא רק משום שאין כאן קפידא לקח אותו אבל איזה קנין יעשה השינוי רשות, הכי נתחדש יאוש אחר לקיחת הראשון עד שבא ליד השני:

ע"כ נראה לענ"ד לומר שמסתבר הדבר שכל שאם דנין שמותר לו לקח נעשית שלו ממש וקונה במה שנוטל ומגביה לזכות בעצמו, ומה שהקשה הנו"ב מהא דאמרינן בב"מ (ל' ע"ב) גבי הא דר' ישמעאל ב"ר יוסי דהיכא דאמר לכו"ע אפקרינהו ולך לא אפקרינהו לא הוה הפקר, ולמה יגרע זה מדין דבר שאין הבעה"ב מקפיד ע"ז שמותר לכל לקח ולגבי ההוא גברא מקפיד ר' ישמעאל ע"כ לא יהיה הוא רשאי לקח, אך כבר ישב בספר אבני מלואים (סי' כ"ח ס"ק מ"ח) דמלשון הפקר דייק הגמרא אבל אין הכי נמי כל שנותן רשות ואין מקפיד אם יטלו שפיר קונה, עיי"ש, ובאמת גם לולי דין של אינו מקפיד יש להקשות הא אפשר היה לר"י לומר כל הרוצה לזכות יבוא ויזכה ואני אקנה לו, בזה לא יהיה גרע משליחות שמועיל באומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום שיועיל זה אם יקנה, ובזה היה יכול להתנות חוץ מהאי גברא שאותו לא רצה ר' ישמעאל שיזכה בו, ולכן נראה לענ"ד להוסיף על דברי הא"מ שלכך דקדק ר"י בר"י לומר בלשון הפקר משום דאם לא אמר לשון הפקר רק שאינו מקפיד על כל מי שיטול, מ"מ כיון שבאמת הוא דבר שדרכו להקפיד וא"כ יש מקום לחוש אולי חזר בו ומקפיד עליו ולכך אמר בלשון הפקר שאז אין יכול לחזור בו רק לזכות בתורת זכות ולכן שפיר פריך הגמ' וכהאי גוונא מי הוה הפקר. וקצת ראיה נראה לענ"ד להביא דכל שאין מקפיד קונה הזוכה בהגבהתו בקנין גמור, והוא דאיתא שלהי ב"ק (קי"ט ע"ב) מסתתי אבנים אין בהם משום גזל מפסגי אילנות כו' בזמן שבעה"ב מקפיד עליהן יש בהם משום גזל אין בעה"ב מקפיד עליהם הרי אלו שלו, וזה מכבר דקדקתי בזה מדוע ברישא גבי מסתתי אבנים קתני אין בהם משום גזל, ובסיפא קתני באין מקפיד עליהם הרי אלו שלו, ואמרתי בזה משום דברישא גבי מסתתי אבנים שאין האומן המסתת האבן מגביה את הנושר מתחת הסיתות ולא קנאן עדיין בהגבהה ע"כ קאמר אין בהם משום גזל, שאם ירצה האומן לזכות בהנושר מתחת הסיתות אין בזה גזל ויכול לזכות, אבל כל זמן שלא זכה בהם המסתת בהגבהה אינם של האומן עדיין, משא"כ בסיפא במפסגי אילנות מפסגי גפנים ומנקפי היגי ומנכשי זרעים ועודרי ירקות בכולן עיקר הפועל בידיו ומגביה אותם בידיו, ולכן כל שאין בעה"ב מקפיד ממילא הרי הן של הפועל שקנאם בהגבהתו בידיו ולכך קתני שפיר הרי אלו שלו, א"כ הרי אנו רואין שכל שאין דרכו להקפיד כל המגביה לקנות קנה לעצמו ונעשית שלו:

הגם שלענין לקח שלא מדעת אין ראיה מזה דיש לומר דהני מילי בדבר שיודע הבעה"ב שיש כאן דבר שאין מקפיד שאחד יקח זה, אז יכול הזוכה לזכות בזה ונעשה שלו אבל לקח שלא מדעתו של בעה"ב שאין הבעה"ב יודע מזה מאומה, ולא נודע לו אם יודרש זה לאיש מה שאין מקפיד עליו, וא"כ אפשר שגם אם נאמר כדעת הש"ך שמותר זה מ"מ אולי אין כאן דין קנין שלא מדעת בעה"ב, מ"מ לענין ראית הנו"ב מהא דר"י בר"י שפיר מוכרח מהאי סוגיא דשלהי ב"ק שלא כדבריו שהביא ראיה הנ"ל שהרי בעובדא דר"י בר"י ג"כ יודע מזה שיש דבר שאין מקפיד עליו ע"ז ושאחרים יזכו בזה, וא"כ במה שאין מקפיד לחוד סגי וא"כ ע"כ צריך לומר שהגמ' מדייק מלשון הפקר, וטעם הדבר שהוצרך לומר הפקר נאמר כמש"כ ודו"ק:

ובכדי לברר איך הוא כוונת הש"ך אם רק שיש לו היתר לקח דבר שבודאי יתרצה לבסוף וגם עכשיו אם יודע לו, או שגם יש בזה קנין להלוקח בדבר הזה ג"כ, אקדים לדבר בענין זה בעיקר ד' הש"ך ודעתו ואח"כ נדבר בעז"ה בדבר זה לברר הדבר בס"ד. איתא בקידושין (נ"ב ע"ב) ההוא סרסיא דקדיש בפרומא דשיכרא אתא מריה דשיכרא אשכחיה אמר ליה אמאי לא תיתיב מהאי חריפא אתא לקמיה דרבא אמר לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד כו', וכתבו שם בתוס' ד"ה אם, התם (ב"מ כ"ב) מוקי לה דשויה שליח כו' וא"כ צריך לומר גבי פרומא דשויה שליח דאי לאו הכי מאי מייתי, עכ"ל.– והנה כוונת התוס' לדקדק דמאי מועיל ג"כ מה שגילה דעת לבסוף דאמר כלך אצל יפות דהוצרך רבא לומר דלא אמרו אלא לענין תרומה אבל הכא משום כיסופא וכו', דמשמע דאילו היה זה גילוי דעת באמת דניחא ליה היה מועיל, הא שם בב"מ מוקמינן דווקא דשויה שליח ולולי זה אין מועיל דאמרינן השתא הו דניחא ליה, ולכאורה יש לדקדק על דבריהם הא סברא זו דאמרינן השתא הוא דניחא ליה אבל מעיקרא לא הוא סברת אביי ולכן מוקמינן שם אליבא דאביי דשויה שליח, אבל לרבא לא נצרך לאוקמא דשויה שליח רק משום דבעינן אתם לדעתכם, והכא דרבא קאמר לה למה נצטרך אליביה לאוקמא דשויה שליח, אך באמת כוונתם מדוקדק היטב משום דאמרינן שם דבדבר שיש בו סימן גם רבא מודה דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש ואע"ג דשמענו דמיאש לבסוף מעיקרא לא הוה יאוש, והכא דמיירי בדבר שדרך אדם להקפיד בזה שם באותו המקום מדפסיק רבא למלתיה דגם קידושי ספק לא הוה, וא"כ בזה גם רבא מודה לדעת אביי דאמרינן אע"ג דהשתא ניחא ליה מעיקרא לא ניחא ליה, ולכן נצרך לאוקמא דשויה שליח, אחרי כותבי זאת מצאתי כעין דברי בספר המקנה יעו"ש אך מ"מ שיטת התוס' דחוקה מאוד לפרש הגמ' דשויה שליח כיון דדייקינן מסתמא דאמר דאפילו ספק קידושין לא הוה, ואם מיירי שצוה להסרסיא לקדש בהשכר, והספק הוא רק אולי יכול היה לקח הגרוע מזה למה לא יהיה הקידושין כלל, ולענ"ד הא עדיפא מהא דתרומה דהתם ידעינן שסתם דרכן של בני אדם לתרום בבינונית והשליח שינה ממנהג סתם בני אדם ותרם מיפות, אבל הכא כיון שצוה לקדש משלו ולא פרט במה, ראוי לומר שסתמא דמלתא כל מה שיראה לו דעתו לקח לכך נתן לו רשות סוף דבר ששיטת התוספות דחוקה מאוד, והריטב"א כתב הובא דבריו בספר אבני מלואים (סי' כ"ח ס"ק מ"ז) וזה לשונו, הלכך הכא גבי קידושין דלא בעי שליחות ובזיכוי סגי לה אלו הוה אמרינן דכלך אצל יפות הוה גילוי דעתא דניחא ליה בהכי סגי לן, דכיון דהשתא איתנהו לקידושין ביד האשה בעין שלא נתאכלו זכה אידך בהו השתא ומיקדשא בהו ואע"ג דמכאן ולהבא הוא זוכה וזה מבואר, עכ"ל הריטב"א ממש, והנה רואין אנו דעת הריטב"א דאם היה באמת עתה ניחא ליה היתה מקודשת ע"י שהמעות המה בעין ביד האשה, ובס' אבני מלואים שם הקשה ע"ז במה קנה האשה את זה עתה, כיון דעתה לא יהיב לה המקדש המעות, ומסיק שם האבני מלואים, ואפשר דהכא כיון דבעלים רוצים לתן לשם קידושין אמרינן דיהב לה לאשה ומדין עבד כנעני היא מתקדשת להמקדש עכ"ל, ולענ"ד הוא תמוה מאוד דזה ידוע שבקידושין בעינן שיקדש האיש את האשה ובעינן אמירה שיאמר לה הרי את מקודשת, ובהיה מדבר עמה על עסקי קידושיה ונתן לה סתם דהוה קידושין הוא משום דכיון שהיה מדבר מקודם בענין זה ונתן לה סתם נתינתו דמי כאלו אמר לה בפירוש שמקדשה, וכן קבלתה ג"כ מוכיח שמתקדשת לו היינו שרצונה בזה, אבל הכא שנתן לה קודם בלי ידיעת הבעלים וקידשה, ואח"כ במה שהבעלים גילו דעתן שניחא להו בזה מה מועיל זה שיהיה חלין הקידושין הלא אח"כ לא קידשה ובמה דניחא להו בקידושין בזה לא מקדשה, ודברים שבלב אינם דברים ושתיקותה אח"כ ג"כ לא מוכיח לנו שעתה היא מתקדשת לו, ובקידושין הבאין מדין עבד כנעני בעינן שם אחד משני דברים או שיהיה הנותן שליח של המקדש לקדשה, או שהמקדש בעצמו יאמר התקדשי לי במה שנתן לך פלוני וכמבואר באה"ע (סימן כ"ט סעי' ה'), אבל הכא היאך חלין הקידושין אח"כ כיון שקידושין הראשונים לא חלו לפי שאז היה שאינו שלו, וההכרח לענ"ד לדחוק בדברי הריטב"א דלכך השמיענו רבא שלא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד בכדי שגם אם היה מקדשה אח"כ והיה אומר לה שמקדש בהשכר שגילה בעל השכר דעתו דניחא דעתו בזה לזה ג"כ לא מהני משום דאמרינן דמחמת כיסופא אמר זה, אמנם בר"ן איתא בזה הלשון אבל הכא לענין מי שנטל לעצמו משום כיסופא הוא דאמר לו כי היכי דלא ליכסוף אבל למפרע לא ניחא ליה" עכ"ל, יראה שדעת הר"ן אינו כשיטת הריטב"א שרצה לומר שיהיה הקידושין מכאן ולהבא. אך באמת דברי הר"ן צריך ביאור כיון דאמרינן שמשום כיסופא אמר ליה הכי, א"כ גם מכאן ולהבא אין לו בזה שום קנין בהשכר, ולמה הוצרך הר"ן להוסיף "שלמפרע לא ניחא ליה" ונראה לענ"ד לומר שדעת הר"ן שמכאן ולהבא אמרינן שלוא יהיה דבריו משום כיסופא, מ"מ הוה זה נתינה כל שאומר בפיו שמתרצה על נתינה, ואין לומר בזה דזהו הוה תלוה ויהיב דהא זה הוה אונסיה דנפשיה שמאנס עצמו לתן ודברים שבלבו שיוכל להיות שאין רצונו בכך באמת אינם דברים, (ואף שמצינו למר זוטרא בב"מ שגם לבתר דאמר אמאי לא יהיב לרבנן מהנך שפירתא ג"כ לא אכיל, התם מדת חסידות היה שכל שלא ניחא ליה באמת אין רצונו לאכלו), רק כוונת הר"ן שבאמת אם היינו אומרים שכלך אצל יפות הוה גילוי דעת ברור שגם למפרע ניחא ליה, בזה היה מועיל גם שהקידושין יחולו למפרע מפני שהוא עומד לכך שהסרסיא רשות לו לקח על דבר כזה, רק כיון דאמרינן שרק משום כיסופא אמר ליה הכי ובאמת אין ניחא ליה בזה אין מועיל לענין למפרע:

ונראה לענ"ד לומר שזהו שיטת הרמב"ם שכ' (בפ' ה' מהל' אישות הל' ח') הנכנס לבית חברו ולקח כלי או אוכל וכיוצא בהן וקידש בזה אשה ובא בעה"ב אע"פ שאמר לו למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב ממה שנתת לה אינה מקודשת שלא אמר לו דבר זה אלא כדי שלא להתבייש עמו, והואיל וקידש בממון חברו שלא מדעת חברו הרי זה גזל ואינה מקודשת, וכו'. והנה בדברי הרמב"ם יש לדקדק חדא מוכח מדבריו שאם היה זה כוונתו באמת ולא משום כיסופא היתה מקודשת למפרע, והרמב"ם לא הזכיר שצוהו מקודם כמש"כ התוס' וגם דבריו אינם ע"פ שיטת הריטב"א שהקידושין רק חלין מכאן ולהבא גם אם היה ניחא לו באמת, שהרי כתב בלשונו בדקדוק שני הטעמים שלא אמר אלא כדי שלא יתבייש עמו, ואח"כ סיים בדבריו הואיל וקידש בממון חברו שלא מדעת, משמע מדבריו הק' שאם היה כוונתו באמת שניחא לו דבר זה אז לא היה חסרון מה שלקח מתחלה שלא מדעתו והיה הקידושין קידושין. ועוד מוכח מדבריו, שזו הסברא שאמרינן שלא אמר רק מחמת כיסופא הוא רק עושה שלקיחה שלקח מתחלה שלא מדעתו אינה לקיחה והרי זה גזל אבל אם מתחלה לא היה לוקח המעות רק אחרי אמירתו הי' מועיל דאל"כ היה לו לומר שלא אמר אלא כדי שלא יתבייש והרי זה גזל ואינה מקודשת ולמה הוצרך להוסיף תיבות אלו, "הואיל וקידש בממון חברו שלא מדעתו" נראין הדברים שהוא כמש"כ בשיטת הר"ן והוא זה שיטת הרמב"ם שעל להבא יש לומר אף שאמר מחמת כיסופא מ"מ אמירתו אמירה, או לכל הפחות על להבא היה זה ספק קידושין פן ניחא לו עתה באמת אך על למפרע כל שאין הוכחה דניחא ליה לא מיקרי עומד לכך שיהיה רשאי לקח שלא מדעתו, וע"כ אמרינן הואיל והיה הלקיחה שלא מדעתו, הוה לקיחת גזל שלא נתברר שעמד לכך שיהיה דבר זה דבר שניחא לבעלים שיהיה קידושין, רק הוא בחזקתו הקדום שהוא דבר שבעה"ב מקפיד ע"ז ולכן לא הוה קידושין, ומטעם זה אמרינן דהקידושין לא חלו כלל ואפילו קידושי ספק אין כאן פן אמר זה באמת ולא מחמת כיסופא, והוא מטעם זה שכל זמן שלא נתברר שזה הוא ניחא לבעלים ועומד לכך שילקח באופן זה בלא דעתו, ממילא הוא בחזקת חברו שנלקח שלא מדעתו, ובחזקת גזל הוא ולא הוה קידושין כלל. עכ"פ למדנו דעת הרמב"ם וכן הוא לענ"ד דעת הר"ן שכל היכא שיהיה בירור לנו שלא אמר מחמת כיסופא רק באמת אמר שהיה לו ליטול מיפות או הוכחה אחרת דניחא ליה מועיל שגם מעיקרא יהיה הקידושין, ולא דמי זה לענין יאוש שלא מדעת, וכן הוכיח המחנה אפרים בהל' גזילה סימן ב' שדעת הרמב"ם והטור כן הוא, והרמב"ם סיים בסוף דבריו ואם קידשה בדבר שאין בעה"ב מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז מקודשת מספק, והנה המח"א שם וכן הביא בשם התשב"ץ וכן המל"מ כולם פירשו דברי הרמב"ם בסיגנון אחד שהספק הוא משום שוה פרוטה במדי, דמיירי שהוא פחות משוה פרוטה וא"כ מוכח דעתו שאם היה שוה פרוטה בכה"ג שהוא דבר שאין הבעה"ב מקפיד בודאי היתה מקודשת בודאי, הן אמת שדקדקו לפי שיטה זו למה לי' למינקט הכא האי דינא של קידושי ספק בפחות משו"פ, והרמב"ם הכי הו"ל למימר שאם קידשה בדבר שאין מקפיד הוה מקודשת ודאי וממילא ידעינן שבפחות משוה פרוטה הוה קידושי ספק וכמו שכתב הרמב"ם לעיל (פ"ד הל' י"פ), ואפשר לומר שלכך נקט האי גוונא משום דרצה להשמיענו שבעינן דבר שאין מקפיד בודאי ובירור, ולכן הביא לדוגמא כגון תמרה או אגוז והני אין שוה פרוטה, ואין הכי נמי אלו היינו יודעים שאין מקפיד על השוה פרוטה היו הקידושין קידושין וודאין. אמנם הב"ח והט"ז והב"ש וכן דעת הגר"א ז"ל שכולם פירשו שהספק דנקט הרמב"ם ז"ל הוא שמא מקפיד יעוי"ש, והטעם שלא סמכינן בבירור על האומדנא שאין מקפיד כי אולי מ"מ מקפיד הוא יעו"ש, ולדברי הש"ך בסי' שנ"ח המובא לעיל מוכרחים אנו לפרש דברי הרמב"ם כדעת הרשב"ץ והמח"א והמל"מ וסיעתם שהרי חזינן שאמימר ורב אשי סמכו על האומדנא דודאי יתרצה ואכלו מיהו יש לומר דאין הכי נמי דלענין ממון סמכינן על האומדנא ומותר לאכול, רק לענין במקום חומר איסור דאשת איש מספקינן מ"מ אולי אפשר מקפיד הוא בזה, במקום שיהיה נוגע להקל, כגון אם פשטה וקבלה אח"כ קידושין מאחר וכדומה, ובזה שאמרנו שלענין ממון אנו סומכין על האומדנא ידוקדק לשון הרמב"ם לשיטת המפרשים שהספק הוא אולי מקפיד והיינו דנקט בלשונו "ואם קדשה בדבר שאין בעה"ב מקפיד" הרי כתב סתם דבר שאין בעה"ב מקפיד בהחלט ולמה אח"כ כתב דהוה ספק שמא מקפיד לדעת המפרשים כן דבריו הנ"ל, והכי הו"ל למימר אם קדשה בדבר שאין בני אדם מקפידין, או הוה לו לומר בדבר שנראה ע"פ האומד שאין מקפיד, אך למש"כ יתפרש הכי שכוונתו דבר שאין בעה"ב מקפיד היינו שלענין דין ממון דיינינן זה למלתא דפשיטא שאין מקפיד, מ"מ לענין קידושין חשבינן זה למקודשת מספק מצד חומר האיסור דא"א, עכ"פ למידין אנו מדברי הרמב"ם הנ"ל וכן מהר"ן שכתבנו שהוא הולך ג"כ בשיטת הרמב"ם שכל שאנו באין מצד שאין מקפיד הרי הוא כשלו שהרי מועיל זה גם לענין קידושי אשה, ולא שנאמר שאין לו בזה רק היתר לקח ולאכול אבל לא שיהיה שלו:

ונראה לענ"ד לומר בדין זה אם הלוקח דבר שניחא ליה לחברו שלא מדעתו אם קונה זה הלוקח. או לא לפי שלא היה מי שיקנה לו, שזה יהיה תלוי במחלוקת הראשונים, והוא דאיתא במרדכי פ"ק דב"מ בענין מי שהביא סחורה למכור בבית ראובן ואמר שלא בפני המוכר שזכתה לו חצירו ואח"כ הקנה המוכר לאחר שיש מחלוקת אם זכה הקונה או בעל החצר, והובא זה בשו"ע (ח"מ סי' רס"ח) ומחלקותם לא הוכרעה, וא"כ ניחזי אנן לדעת הסוברים דזכה בעל החצר הגם שהמוכר לא ידע שלוקח הבעה"ב לעצמו את הסחורה הנמכרת ואפ"ה כיון שידעינן שניחא להמוכר למכור במקח הזה, יכול לקנות ולזכות בזה לעצמו והוה זה קנין גמור שמבטל בזה קנין גמור שעשה המוכר והקנה לאחר אח"כ, וא"כ חזינן שמה שאנו יודעים שניחא לבעל החפץ יכול הזוכה לזכות בזה שלא מדעתו של בעל החפץ ונעשה בזה שלו ממש, וא"כ מלתא דפשיטא הוא שהלוקח דבר שאין מקפיד עליו בבירור שנעשה שלו ממש בלקיחתו לבד, ואמנם לדעת החולקים שם וס"ל שזכייתו לא כלום היא והסחורה שייך להקונה ולא לבעל החצר, עכ"ז עדיין יש לומר שבעצם הדין של הלוקח דבר שניחא ליה לחברו שלא מדעתו יודה ג"כ שיכול לקח ולקנות בזה, ומה דהתם לא הוה של בעל החצר הגם שניחא ליה להמוכר למכור בהמקח שרצה הזוכה הוא בעל החצר לזכות באופן זה, אפ"ה יש לומר שטעמם של החולקים הוא משום שכיון שאין דעת המוכר להקנות רק עבור מעות וכל זמן שלא שילם לו המעות עבור הסחורה, או שהתחייב לו בפירוש בסכום המעות שיסמוך דעתו ע"ז אין רוצה המוכר להקנות באופן כזה ומעולם לא ניחא להמוכר להקנות באופן כזה, אבל אין הכי נמי בדבר שלא מחסר נתינת מעות, או שהזוכה מזכה המעות עבור המוכר ע"י אחר בזה גם החולקים יודו שקונה שלא מדעתו כיון דניחא ליה באמת בכך:

ואשר אחזה עוד להעיר בזה והוא שהרשב"א והר"ן כתבו בפ' אלמנה שמי שהרשה לשלוחו למכור איזה דבר שלו במקח קצוב שאין השליח יכול לעכב לעצמו במקח שקצבו הבעלים, משום שלא הרשהו רק למכור אבל לעצמו אין מועיל כי אין לו מי שיקנה לו והובא בטור ושו"ע (ח"מ סי' קפ"ה) יעו"ש, וא"כ לשיטת זו מלתא דפשיטא שדבר שאין מפקיד רק שהוא בלתי ידיעת בעל החפץ, הגם שנוכל לומר ע"ז שדעתו להקנות למי שירצה לזכות בזה מ"מ אין קונה הזוכה משום שאין כאן מי שמקנה לו, שהרי גם בכאן הרי ניחא לבעלים למכור במקח הקצוב שאמר לשלוחו ואפ"ה, אין חל קנינו שקנה זה לעצמו, מפני שבעל הדבר הזה לא חשב להקנות להשליח בעצמו, ויעויין במחנה אפרים (הל' שלוחין סי' כ') שהאריך בזה והביא דעות רבים מהגאונים החולקים ע"ז וגם הוכיח שדעת רבינו האי גאון לחלק בין מטלטלין לקרקע שבקרקע בעינן שיהיה דעת איש מקנה לעיכובא ולכן אין השליח יכול לעכב לעצמו, אבל במטלטלין יכול לעכב לעצמו ולקנות בהגבהתו. והנה הטור והשו"ע סתמו כדעות הסוברים שהשליח אין יכול לעכב לעצמו ולא חלקו בין מטלטלין לקרקע, ואולם בדבר שאין מקפיד כתבו והעתיקו כלשון הרמב"ם וכמו שהוכחנו לעיל בדברינו שמוכח דעת הרמב"ם שדבר שאין מקפיד גם שלא מדעתו של בעל החפץ חלין הקידושין וכיון שדעתם שלקנות לעצמו אין יכול גם דניחא לבעלים בכך והיאך חלין הקידושין נהי שמותר לקח הדבר שאין מקפיד מ"מ אין בזה קנין ובמאי מקדשה, וסברת הנו"ב שמטעם יאוש ושינוי רשות אתינן עלה כבר כתבנו למעלה שלא מחוור לומר כן, ונראה לומר כיון שכל הטעם הוא משום שאין כאן קנין משום שאין כאן מי שיקנה לו וכסברת הרשב"א וסיעתו שהבאנו לעיל, וא"כ לזה מועיל מה שמקנה לה שהיא קונה את הדבר שאין מקפיד כיון שיש לו לתן נעשה כמו שמקנה לה ברשות הבעלים, ובשליחותם הוא עושה זאת כיון דניחא להו באמת גם שלא מדעתן זה הנראה לענ"ד לומר כן. ובעיקר דבר זה שאין השליח יכול לעכב לעצמו כבר כ' שיש חולקים ע"ז וכמבואר במח"א שם בארוכה, וגם הביא דברי מהרי"ט (סי' קכ"ז בחלק א') שמפקפק קצת על דין זה והקשה ע"ז מהא דשם דמיהן ומניחן הגם שאין כאן מי שמקנה לו, ולענ"ד אין מזה קושיא כלל די"ל דנהי שאין כאן קנין כל זמן שאין כאן מי שיקנה לו מ"מ מותר לקח ולהשתמש בו ולעשות בו חפצו ולאכול, ובכגון זה התחייבות הדמים שמניח ע"ז הלקיחה חל עליו לענין שאם יופחת או יאבד יחול עליו התחייבות הדמים עבור שלקח החפץ הנ"ל והשתמש בו, ואם יתייקר אח"כ ויבואו הבעלים וירצו לקח החפץ בחזרה כל זמן שהוא בעין כיון שלא היה כאן מקנה לא נגמר הקנין, ולכן שם בב"מ לא איכפת לן אם יגמר בזה הקנין או לא ע"כ רשאי להשתמש בו, אבל לענין חלות וגמר הקנין יש לומר שכל זמן שאין כאן דעת מקנה או בשליחות לא נגמר הקנין:

**(הגה"ה ויש להעיר לענין זה מהא דאיתא (בב"ק דף צ"ז) איתמר התוקף ספינתו של חברו ועשה בה מלאכה אמר רב רצה שכרה נוטל רצה פחתה נוטל, ושמואל אמר אינו נוטל אלא פחתה וקאמר שם בגמרא דלא פליגי הא דעבידי לאגרא והא דלא עבידי לאגרא, ואבע"א הא והא דעבידא לאגרא הא דנחית אדעתא דאגרא והא דנחית אדעתא דגזלנותא, וכתב שם הרא"ש שהיכא דלא קיימא לאגרא אפילו נחית אדעתא דאגרא אין משלם אלא פחתא, ויראה מדבריו שהטעם הוא משום שנחשב כגזלן היכא דלא קיימא לאגרא במה שנשתמש בספינת חברו, ולכן אין מחויב לשלם אפי' נחית אדעתא דאגרא, אמנם היכא דקיימא לאגרא ונחית אדעתא דאגרא אין נחשב כגזלן מה שנשתמש בספינת חברו שלא מדעתו של בעל הספינה, והיכא דנחית להשתמש שלא אדעתא דאגרא, אפילו אם קיימא לאגרא, כתב הטור שיש לו דין גזלן ואין צריך לשלם אלא פחתא, וא"כ צריך לומר הטעם שבמקום דקיימא לאגרא נחשב היורד שלא מדעת חברו אדעתא דאגרא כשוכר שמתחייב בתשלום השכר ולא כגזלן, הרי אנו רואין שכל שעומד לכך ומסתמא ניחא לבעלים ג"כ לטול שכר עבור הספינה ושישתמש חברו חשבינן זה בהיתירא ולא נחשב כגזלן, אך צריך עיון למה לא יהיה נחשב כשוכר ממש כיון דאמרינן דהבעלים ניחא להו בכך, ואפשר לומר שאין כאן ניחותא גמורה אחרי שאפשר שיהיה פחתא יותר על שכרו, ויש לעיין בזה:)**

היוצא מכל האמור שדין זה אם הזוכה שלא מדעת בעלים בדבר דניחא ליה במחלוקת שנויה אם הוא קנוי לו או שהוא רק היתר בעלמא, ולכו"ע נראה דאפשר שאם נותן לאחר וכאופן האמור בתוספתא בפ' הגוזל בן אצל אביו ועבד אצל אדוניו קוצץ ונותן פרוסה לבנו ולבתו ולעבדו של אוהבו ואין חושש שכך נהגו, וכל כה"ג יקנה האחר בזה קנין גמור וזה יהיה הסברא בהא דקידושין, שכל כה"ג היכא שהו מכירו וסתמא ניחא ליה שיקח דבר מועט לצורך קידושין, יחשב נתינתו להאשה נתינה גמורה שתזכה האשה בתורת קנין לצורך קידושין של המקדש ונחשב שיש כאן דעת מקנה:

אך לדעת התוס' והרא"ש והגהמ"ר דב"מ שם גבי הא דאמימר ומר זוטרא ורב אשי דאיקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק שדעתם שאין להם לסמוך לאכול על מה שיתרצה לבסוף משום כיון דהשתא לא ידע וזה הוה כדין יאוש שלא מדעת, והוא נגד דעת הרמב"ם והטור והשו"ע שכתבו דהוה קידושין בדבר שאין מקפיד באמת, ומה דהוה רק קידושי ספק הוא או משום פחות משוה פרוטה או משום שמא מקפיד אמנם מ"מ נראה לענ"ד לומר שגם לדעתם של התוס' והרא"ש והגמ"ר הנ"ל לא קאמרי אלא במלתא דלא ברירא כולי האי אם הבעה"ב אין מקפיד, ואולי אפשר יקפיד אז אסור לקח גם אם יתרצה לבסוף, אבל מלתא דברירא שאין מקפיד גם לשיטת התוס' וסיעתם יהיה מותר גם שלא מדעתו ואין זה דומה ליאוש שלא מדעת משום דשם ביאוש הוה בע"כ וכסברת הש"ך הנ"ל. ונראה להביא ראיה לזה דהא הרא"ש הולך בשיטת התוס' שלא מהני מה שכשיתודע יהיה ניחא דחשיב יאוש שלא מדעת, ואילו בחולין בפ' כל הבשר (סי' כ"ו) כתב שנהגו להתעטף בטליתו של חברו ולברך וסמכו על זה דניחא לאיניש לקיומי מצוה בממונו, ואמאי נהי דניחא ליה כשיתודע מ"מ השתא לא ידע והרי הוא כיאוש שלא מדעת לשיטת הרא"ש, וע"כ צריך לומר שע"כ לא אמר התוס' והרא"ש רק במקום שאין זה דבר ברור, אבל במקום שהוא דבר ברור כו"ע מודו דמותר לקח גם שלא מדעת חברו על סמך דניחא ליה, וזה ראיה ברורה לענ"ד. והנה מדברי הרא"ש שכתב שגם יכול לברך עליו נראה מוכח שעל סמך דניחא ליה לא לבד שמותר לקח גם יכול לזכות בזה בתורת קנין הגם שאין כאן מקנה, אמנם המג"א (בסי' י"ד ס"ק ח') עמד ע"ז מה שכתב שיכול לברך ונראה שלהמג"א פשיטא ליה שנהי שמצד ניחותא שרי ליטלו אבל קנין וזכיה לא יוכל להיות שלא מדעת חברו ולפי מה שבארנו לעיל דעת הרמב"ם וסיעתם יכול להיות גם קנין וזכיה מצד הסברא דניחא ליה רק למש"כ לעיל שלעצמו לא יוכל לזכות לפי שאין כאן דעת מקנה יהיה קשה על הרא"ש קושית המג"א, ואולי נדחוק בכוונת הרא"ש שכשירצה לברך יקח ע"י אחר שיתן לו הטלית של חברו במתנה על מנת להחזיר אחר התפלה בכדי שיהיה יכול לברך ודו"ק בכל זה, אמנם מה שמבואר לקמן בסי' תרמ"ט שמותר לקח אתרוג של חברו בשאר ימים אבל לא ביום א' משום שצריך קנין שיהיה שלו וזה א"א שלא מדעת חברו יקשה זה לכאן, ונאמר ששם מיירי לענין שבעצמו יטול ויברך זה הוא רק בשאר ימים, אמנם ביום ראשון יהיה ג"כ עצה לקח ע"י אחר במתנה ע"מ להחזיר, או שנאמר כתירוצו של המג"א שרשות לברך גם על טלית שאולה, ודו"ק בכל זה:

תוכן העניינים

באר משה (דנשבסקי) ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה