באר משה (דנשבסקי) ב· רבי משה דנושבסקי
חושן משפט · סימן ד
כסלו תרכ"ה לפ"ק
בדין שבועת השותפין שמשביעין על טענת ספק, שבועה דרבנן בנק"ח, ומ"מ בעינן שיהיה להתובע עליו חשד רגלים לדבר, וכמו שביאר בט"ז (ריש סי' צ"ג) וז"ל, ונ"ל דקמ"ל דעכ"פ בעינן שיהיה חשד בעיני התובע עליו מאיזה הוכחה שיש לו כו' אבל אם מודה שאין לו הוכחה אין משביעו כמ"ש (בסי' פ"ז סי"א) דיוכל להפך לומר לו אשתבע לי דחשיד ליה בכך:
ונראה לענ"ד לחדש בזה, שהוא דוקא שהתביעה היה על ריוח שתובע אולי היה עוד ריוח יותר מכפי מה שמראה בחשבונו, אבל היכא שהשותף מראה בחשבונו שהיה הפסד בעסק ונפסד מהעסק ממקצת ממונו המשותף, בזה אין צריך להיות אצל התובע חשד רגל"ד ויכול להשביע בספק לבד בלא טענת רגל"ד, וממילא לא יוכל להפך עליו לומר לו אשתבע לי דחשידנא, וכמש"כ הנתיבות (בסי' פ"ז ס"ק י"א) שדוקא בשה"ש יכול לומר לו אשתבע לי דחשיד לי בכך משום דבעינן הוכחה כד' הט"ז הנ"ל, אבל לא בשארי שבועות הבאים על הספק, ושבועת שומרים אין שייך לומר בזה וכן מוכח מסי' צ"ג (סעיף י"ג), ויסוד ראיה לזה מצאתי מדברי השערי שבועות (בשער ח') שכתב שם שלשה דינים בשיתוף עיסקא. דין א', שיטעון המתעסק שנאבד כל הממון באחד מב' דרכים הן על דרך ששומר שכר חייב בו כגון גניבה ואבידה, והן על דרך שנתעסק מן הממון בעסק אחר שלא התנה עמו כו' וצריך לשבע שה"ת שאינה ברשותו ואחר השבועה משלם את הקרן משלם. דין ב', שיטעון דבר שאין שומר שכר חייב כגון אונסין, ישבע שבועת התורה שכן היה ומשלם מחצית הממון שבתורת מלוה ויפטר ממחצית האחר וכו' וע"ש מה שהאריך שם בדין זה, ואח"כ כתב הדין הג' במקום שיטעון זה המתעסק הפסד כל הממון או מקצתו, ולא שנגנב או שנאבד, אלא שנתעסק בממונו באותה מלאכה שהתנו ביניהם בלא שינוי ולא עלתה יפה, נתחייב שבועה על מה שטוען וישלם חלק המלוה וכו' יעו"ש. והנראה מדברי השערי שבועות שבאופן כזה שהפסד היה ע"י המו"מ שעשה כפי האופן המדובר ביניהם מתחלה אין בזה שבועת השומרים, אך אמר סתם ישבע, ולכאורה היה אפשר לומר שהכונה ע"ז מדין שבועת השותפים, אך מסתימת הלשון אין מורה כן רק סתם אומר שישבע שבועה על מה שטוען, ועוד נראה לענ"ד להוכיח ממה שהשערי שבועות (בשער י"ח) מביא שם שבועה המתחייב על תביעות של חשד ושל שמא וכו', וכתב שם ושבועת השותפין שהזכרנו לא שחילקו זה על זה על חלקיהם שכבר פסקנו דינם המיוחד להם בשער המיוחד להם בזה הספר, יראה כוונתו למה שכתב (בשער ח') ששם דבר בכל הדינים בזה, וא"כ נראה ברור דעתו ששבועת הפסד במו"מ אינה מגדר שבועת השותפין, רק היא שבועה אחרת מדרבנן שהיא אין צריכה טענת חשד והוכחת רגל"ד דבעינן בשבועות השותפין:
ובזה שכתבתי יתבאר לנו כוונת תשובת הרא"ש (כלל פ"ט סי' י"ד) שכתב, ומה שאומר שמכר בהקפה ליהודים ולא"י וראובן אומר שלא הרשהו כו', עד אבל אם מנהג הסוחרים למכור בהקפה, יחלקו ההקפות שוה בשוה כפי תנאם ואם רצה ראובן יכול להשביע לשמעון שאלו ההקפות הם באו מעסק הסחורה שעשאם לטובת העסק, עכ"ד, והובא זה בשו"ע חו"מ (סי' צ"ג סעיף י"ח), ואם נאמר שזו השבועה הוא מדין שבועת השותפים למה הזכיר הדברים בפרטים האלו, ועוד מה צריך להשמיענו על שבועת השותפים, הכי לא ידענו מדין שבועת השותפין, אך למש"כ נאמר שזה השמיענו הרא"ש שיכול להשביע על הפסד מטענת ספק גם בלא חשד ורגל"ד. ובמש"כ לחדש שבמקום שנפסד הקרן ממעות השותפות יכול להשביעו ע"ז גם בלא חשד רגל"ד רק בספק לחוד, יהיה קשה על הגהת חידושי אנשי שם שכתב בשער ח' משערי שבועות הנ"ל) שהגיה שם על הדין ג' שכתב שם במקום שיטעון זה המתעסק כו' שנתעסק בו באותה המלאכה שהתנו ביניהם בלי שינוי ולא עלתה יפה ונפסדה נתחייב שבועה על מה שטוען, וע"ז הגיה בחדושי אנשי שם כתוב בסמ"ג עשין פ"ב וז"ל, אני ראיתי שהשיב רבינו יעקב בתשובה אחת שהמלוה לחברו למחצית שכר אין יכול להשביעו בטענת שמא שאינו מורה היתר לעצמו שהרי נוטל כל שכר טרחו וכו' ע"כ דברי ר"ת, ונראה כוונת ההגה"ה להשיג מדברי סמ"ג בשם ר"ת על דינו של השערי שבועות שהצריך שבועה להמתעסק, ולמש"כ אין כאן מחלוקת, שודאי היכא שהקרן לא נפסד רק שטוען אולי היה ריוח יותר מכפי שמראה בחשבונו, שצריך ע"ז הוכחת רגל"ד ולזה בעינן חשד, ע"כ במקום שנוטל שכר טרחו שאין מקום להוראת היתר אין יכול להשביעו מחמת חשד, משא"כ במקום הפסד שע"ז יש שבועה בלא רגל"ד לחשד, אז יכול להשביעו גם במקום שנוטל שכר טרחו, זהו הנראה לענ"ד לחדש דין זה:
והנה הרציתי אז מה שהעירותי בדין זה למורי אלוף נעורי הגאון המפו' מהו' אהרן שאול זעליג הכהן זצלה"ה שהיה הגאב"ד דדענאבורג וזה אשר כתב לי ע"ז, ויען שחביב לי שמעתא דמר אלוף נעורי הגאון ז"ל, הנני להעתיק מכתבו אלי ממש כפי מה שכתב בזה, ואח"כ יבוא מש"כ לו אח"כ על מכתבו שהארכתי בפרט דין זה בע"ה. וז"ל מכתבו ב"ה ג' דחנוכה ברכות לפ"ק דע"ב. חיים שלו' וברכה לאהו' ידי"נ כו' האבד"ק סוויר ולכל אשר לו חיו"ש וכט"ס:
מכתבו הנעים הגיעני לשמחת לבבי ונהניתי מדברים הנעימים עד מאוד ואפריון נמטיה ע"ז ומשתוקק אני עוד לשמוע ממנו בשו' החיו"ש וד"ת ברוחב תבונתו כאשר אמר עם הספר כי ערבים עלי דבריו היקרים. והנה אשר רצה מעכ"ת כעת לחדש במכתבו הנ"ל חילוק חדש בענין שבועת השותפין שמש"כ דבעינן דווקא שיש רגל"ד לחושדו הוא דווקא אם רוצה להשביעו שמא העלים מן הריוח, אבל בטוען שהיה הפסד מן הקרן חייב שבועה דרבנן גם בלי חשד ורגל"ד, וכתב מעכ"ת שיש לומר שזהו שהוצרך הרא"ש בתשובה (כלל פ"ט) להשמיענו שיכול להשביעו שאלו ההקפות כו' כדאיתא בסי' צ"ג (סעיף י"ח), ועיקר דיוקו של מעכ"ת הוא מד' השערי שבועות של הרי"ף (בשער השמיני) דין ג' עיי"ש, ובשער י"ח כתב ושבועות השותפים שזכרנו לא שזכרנו לא שחלקו ביתר ובחסר שכבר פסקנו לעיל שמשמע מזה שהשבועה שהזכיר בדין ג' (בשער ח') אינה שבועות השותפים הבאה ע"י חשד אלא שבועה דרבנן כיון שמסר בידו מעות ואינם, והניח מעכ"ת דברי החידושי אנשי שם שהביא דברי הסמ"ג בשם ר"ת בצ"ע, כי לד' מעכ"ת אין דברי ר"ת מתנגדים להשערים כו' דר"ת איירי לענין להשביעו שה"ש שמא העלים מן הריוח והשערי שבועות איירי שטוען שנפסד מהקרן.
הנה יאמר נא ידידי אפי' אם היה כתוב דין זה מפורש בשערי שבועות ובתשו' הרא"ש הלא היה קשה לנו מנין להם דין זה לחדש שבועה דרבנן מתקנת חכמים שלא הוזכר בש"ס, דאחר שמעכ"ת הרגיש בעצמו שא"א לומר שיתחייב שבועת התורה כשבועת שומרין בטוען נאנסה כדמוכח (בסי' צ"ג סעי' י"ג) שאפילו בטוען הפסד בקרן אינו רק שבועת השותפין ולא שבועה דאוריי', א"כ מנ"ל בזה שבועה דרבנן זולת שבועת השותפין אפי' בטוען הפסדתי מן הקרן, ואדרבה אפי' שבועת השותפין מה שיכול להשביעו על הקרן הוא קצת חידוש, עיין (בשערי ש' שער י"ח) שם שכתב ולפי שהשבועה זו יש בה תימה וכו' ויש מפרשים וכו' וראיה לדבריהם וכו' משום דמורי וכו' ואומר אשקול מפירות ריוח זה דאנא עסקינא וטרחנא ותורא מדישיה קא אכיל וכו' אבל על הקרן לכאו' אין לו הוראת היתר כלל, אלא שמ"מ נראה שאפי' אין ספק לבעל הממון שהיה ריוח וזה טוען הפסדתי גם מן הקרן, מ"מ יכול להשביעו שבועת השות' ברגל"ד על הקרן ג"כ משום דמורה היתר לקח מן הקרן על סמך שיטרח אח"כ ויתעסק להרויח, ולמלאות הקרן וגם ריוח, עכ"פ פשוט בעיני מן הסברא דבטוען הפסדתי מן הקרן ע"י פרקמטיא שהוזלה, פשיטא דאינה רק שבועת השותפים וע"י רגל"ד, וזה מבואר ג"כ בדין המובא (בסעיף י"ח) מתשו' הרא"ש הנ"ל שכתב שאם ירצה ישביעו שאלו ההקפות כו', אלמא שאין הב"ד, פוסקים לו שבועה אלא שאם ירצה ישביעו [ככל שבועת השות' שתלוי ברצון השותף להשביעו אם חושדו ברגל"ד ודו"ק], משא"כ אם היה חיוב שבועה מדרבנן היו הב"ד פוסקין לו שבועה ככל שבועה דרבנן, ויעוי' בתשו' הרא"ש שכתב שם בהשאלה ראובן ושמעון שנשתתפו על תנאי ששמעון יתעסק בממון לבדו ויקח ה' שמינית בריוח ובהפסד, וראובן ג' שמינית בריוח ובהפסד ושמעון יתעסק בממון לבדו וכו' ובלבד שלא ילוה בריבית לא"י וכו' ועתה עבר זמן השותפות ושמעון רוצה לחלוק והביא קצת קרן של ראובן במעות והמותר בסחורה וחובות על היהודים וא"י בלא ריבית וכו' וראובן אמר שאינו רוצה לקבל חובות אלו כלל לא בקרן ולא בריבית וכו', הרי להדיא שאפילו על מקצת הקרן לא חייבו הרא"ש בהחלט שבועה מדרבנן, אלא אם ירצה ישביעו וכו' בשבועת השות' וזה ברור:
ואולם השערים שכתב בשער השמיני בדין הג', והוא שיטעון זה המתעסק הפסד כל הממון או מקצתו ולא שנגנב או שנאבד אלא שנתעסק בו באותו מלאכה שהתנו ביניהם בלא שינוי ולא עלתה יפה ונפסדה נתחייב שבועה על מה שטוען ומשלם כל המלוה, דמשמע להדיא שהב"ד פוסקין לו שבועה בהחלט [משא"כ (בשער י"ח) כתב ואלו נשבעין שלא בטענה וכו' השותפין וכו' ובן הבית א"ל מה אתה טוענני רצוני שתשבע לי חייב עיי"ש], נ"ל כוונתו פשוט שדייק בלשונו שלא טען שהפסיד בעסק משא ומתן ע"י פרגמטיא שהוזלה דהתם אין מחייבין אותו שבועה אלא אם ירצה כשבועת השות' ברגל"ד, אלא דהכא איירי שטוען שנתקלקל מעצמו ע"י מלאכה. וכן כתב השערים שם (בשער ח') לעיל מיניה, והב' שהוא ממון ומלאכה וכו' ואם יקרה הפסד באותו עסק כגון צמר שהקדיחתו יורה וכו', ודווקא באופן זה כתב בדין הג' שנתחייב שבועה על מה שטוען דדמיא ממש לשואל שאמר נאנסה מאמת מלאכה או שומר שכר שטוען נאנסו דחייב שבועה מן התורה, שעל ספק זה לא העלה על לבו בעת מסירת העיסקא והוא טוען מלתא דלא שכיח כ"כ, אבל אינו כן בטוען הפסד מחמת יוקרא וזולא שעל ספק זה מסר העיסקא בידו וקרוב לשכר וקרוב להפסד בעת מסירת העסק לידו וזה פשוט מאוד. מעתה יש לומר שמש"כ בחי' אנ"ש שהביא ע"ז דברי הסמ"ג עשין פ"ב בשם ר"ת, אין כוונתו שהביא שהסמ"ג בשם ר"ת חולק ע"ז, דאין הלשון משמע כלל בחי' אנ"ש כן שא"כ היה לו לכתוב אבל הסמ"ג כ' וכו', אלא כתב בזה"ל, כתב בסה"מ וכו', והיינו דעפ"י הסמ"ג אדרבא מובן לנו דברי השערים, שלכאורה היה לו להביא עוד דין ד' שאם טוען שהפסיד ע"י מו"מ בפרגמטיא שהוזלה שנשבע שבועת השותפין ומשלם פלגא דמלוה, אלא שיתכן שגם השערים ס"ל כר"ת דאין המלוה למחצית שכר יכול להשביע בטענת שמא וק"ל:
והנה ראיתי שהסמ"ג (עשין פ"ב) הביא שם דברי השערים דרב אלפס שער ח' והעתיק דין הא' ודין הב' בלשונו ודין הג' לא העתיק, ונ"ל שי"ל שהסמ"ג לא חשיב ליה חידוש דין כלל שמאחר שכתב בדין ב' שבטוען נאנסה שנשבע ומשלם מחצית המלוה א"כ ממילא בטוען נאנסה מחמת מלאכה בלא שינוי שנשבע ג"כ שבועת התורה, וכן מבואר להדיא בשער השביעי ובמקום שטוענו טענה הפוטרת וכו' או שיטען בו שנתעסקו עמו בתנאי שהתנו עמו לבעל הממון כו' חייבין לשבע שבועת התורה וכנ"ל עיי"ש, וכל זה נ"ל נכון בע"ה לדינא ואולם לבי אומר לי עוד שיתכן שמש"כ בשערים בשער ח' בדין הא' ובדין הב' שנשבע שבועת התורה ובדין ג' כתב סתם נתחייב שבועה ולא כתב שבועת התורה הוא בדקדוק גדול, וכן מה שלא הביא הסמ"ג דין הג' ברווחא טפי ויתפרשו דברי השערים כמין חומר. והוא דבשער הרביעי כתב בדין הא' הוא מודה במקצת וכו' אמר קרא כו' וע"ז חייבה התורה שבועה בענין דיני השומרין עכ"ל, ופשטא דלישניה משמע דס"ל דמן התורה אינו חייב שבועה על טענה דנאנסה אא"כ היה עמה ג"כ הודאה, וכמש"כ התוס' (ב"ק ק"ז) עיי"ש. והנה התוס' כתבו שם דלר"ת מוכרח לומר בהך דהמוכר את הבית (דף ע"ז) דמוכח שם דאפילו בלא הודאה במקצת חייב שבועה בטוען נאנסו דזהו שבועה מדרבנן שנתקנה בטוען נאנסה אע"פ שאין עמה הודאה במקצת עיי"ש. והנה ידוע דהמתחייב מקצת מתוך טענתו חשוב כמודה במקצת, וע"כ דברי השערים בשער ח' מדוקדק מאוד, דבדין הא', בטוען נגנבה או ששינה מתנאו, דמתחייב בכל הקרן משלם הקרן וחייב שבועת התורה על הספק דשמא הרויח ונתן עיניו בריוח, שאע"פ שבעל הממון א"י אם היה ריוח או לא, אעפ"כ חייב שבועת התורה כמו שחייב שבועת התו' בטוען נאנסה אע"פ שהוא ספק אם נאנסה או לא, הואיל ויש עמה הודאת במקצת או מתחייב בטענתו במקצת, ה"נ לענין הספק שמא הרויח חייב שבועת התורה, ואע"ג שכתב הש"ך (בסי' רצ"ד ס"ק ד') דבשילם דקיי"ל משביעין אותו שבועה שאין ברשותו שמא עיניו נתן בה דאינה רק מדרבנן, שא"ה דהתם השבועה אינה פוטרתו ממון שהרי שילם בעד החפץ, אבל כאן חיישינן שמא יש בידו ממון ריוח והוא רוצה לפטור עצמו בטענה זו, ע"כ היא שבועת התורה וק"ל. ובדין הב' פשיטא דהיינו דין שבועת השומרים, ובדין הג' כתב שטען שנפסד כל הממון או מקצתו וכו' נתחייב שבועה וכו' כאן כתב סתם נתחייב שבועה משום דיש חילוק, פעמים היא שבועת התו' ופעמים שבועה דרבנן, שאם טען שנפסד כל הממון ע"י אונס במלאכה שהקדיחתו יורה וכו' אז חייב שבועת התורה שהרי מתחייב כל המלוה בטענתו והוה כהודאה במקצת עם טענת נאנסו, אבל בטוען שנפסד מקצת פעמים טענתו הוא על מקצת הריוח, היינו שבעל הממון ידע שכבר הרויח כך וכך, רק שזה טוען אח"כ נפסד מקצת מהריוח ע"י מלאכה בלא שינוי ולא עלתה יפה, בזה אין כאן רק שבועה מדרבנן דהרי המותר שמתחייב הוא הילך ואין כאן הודאה מקצת, ומ"מ מדרבנן ב"ד פוסקין לו שבועה מעצמם שהרי מהך דהמוכר אה"ב מוכח דעכ"פ מדרבנן חייב שבועה בטוען נאנסו אפילו בלא הודאה במקצת עמה, ודו"ק היטב:
וכל זה אם נימא דמן התו' בעינן הודאה עם נאנסה, אבל הסמ"ג ס"ל כשיטת ריב"א והכי קיי"ל דבטענת נאנסה חייב שבועה מהתו' אפי' בלא הודאה א"כ אין הכרח כלל לומר שהיה כאן תקנת שבועה מדרבנן זולת שבועת התו' ממש או שבועת השות' הבאה ע"י חשד ברגל"ד, ע"כ לא העתיק הסמ"ג דין הג', ויעויין ש"ך (סי' רצ"ו סק"ג). מיהו אפי' לפי השיטה הנ"ל דבעי הודאה עם נאנסה מן התורה, דמוכא דהיה תקנת חכמים לחייב שבועה על נאנסה גם בלא הודאה, היינו דווקא ביודע המפקיד שהיה לו ממון ביד זה וטוען שנאבד אח"כ אפי' יודע שהיה ריוח ואח"כ טוען שהפסיד מקצת הריוח כנ"ל, אבל אם מסופק אם הרויח כלל, ע"ז לא שייך אפי' שבועה מדרבנן, דלא הוה כעין שבועה דאורייתא דחייב בטוען נאנסה וק"ל, ע"כ כתב השערים (בשער י"ח) דבחושדו שמא לקח מן הריוח והעלים ממנו שזו שבועת השות' שתלוי ברצון השותף להשביעו והוא מדרבנן משום דמורי התירא וכנ"ל:
ומעתה דעת לנבון נקל שאפי' יש פ"פ לבע"ד לחלוק ולומר שגם בטוען הפסדתי מחמת שלא עלתה המלאכה יפה ונפסדה, שגם זו אינה שבועה של תורה ממש אפי' בטוען שנפסד כל הממון, ולא דמי לנאנסה, שגם הפסד זה העלה בספק על לבו בעת מסירת העיסקא, עדיין נוכל לומר דעכ"פ מדרבנן חייב שבועה שהיא כעין שבועת נאנסה, אבל ג"כ דווקא אליבא דשיטת ר"ת דבעי מה"ת הודאה עם נאנסה דמוכח מהגמ' שהיה ג"כ תק"ח לתקן שבועה מדרבנן בנאנסה בלא הודאה, ויתיישב ג"כ על דרך הנ"ל. אלא שבאמת נראה לפענ"ד לדינא כיון דהשערים נקט בדבריו נפסדה ע"י מלאכה, ולא נקט שנפסד ע"י מו"מ בפרקמטיא שהוזלה משמע דכה"ג הוי כטוען נאנסה ממש, וחייב שבועת התורה ועיין בנתיבות (ריש סי' צ"ג). ובתשו' הרא"ש (כלל פ"ט הנ"ל) יש קצת חידוש בשאלה מש"כ שהתנו ששמעון יתעסק לבדו ויקח ה' שמינית בריוח והפסד וראובן ג' שמינית בריוח והפסד א"כ יש כאן ריבית דרבנן, ואפשר דנתן לו שכר עמלו ג"כ, עכ"פ מוכח שגם במלוה על מחצית שכר ס"ל דיכול להשביעו בשמא כדין שבועת השות' ואפשר שזו הוא שהוצרך הרא"ש להשמיענו, דאם ירצה יכול להשביעו לאפוקי מד' ר"ת שבסמ"ג הנ"ל, ועוד יש לישב דברי הרא"ש בכמה אנפי מה שצריך להשמיענו ואכ"מ להאריך יותר, עכ"פ לדינא כבר גיליתי דעתי הקלושה למעלה, והנני חותם באהבה רבה ואה"ע ודושו"ט כה"י כחפצו וכחפץ או"נ אהרן שאול זעליג הכהן.
וזה אשר כתבתי אח"כ לכבוד מורי אלוף נעורי הגאון המפורסם הנ"ל על דברי מכתבו, נועם גיה"ק של גאון כת"ר מן ג' דחנוכה הגיעני, ודברי קדשו הנאמרים שם האירו לנגד עיני ומאוד שמחתי בזה ובאשר ידעתי רב אהבתו אלי ומדת טובו, אמרתי אובין ואדון בדבריו הק' ואדברה נגד מלכים מלכי רבנן ולא אבוש ומטיבותי' דמר קאמניא. ראשון כתב גכת"ר על מה שרציתי לחדש ששותף שטוען טענת הפסד יש עליו שבועה גם באין השותף טוען שיש לו רגלים לדבר שיש לו חשד על טענתו שהיא בשקר, ורציתי ללמוד מדברי משמעות תשו' הרא"ש (כלל פ"ט) ומדברי השערי שבועות של הרי"ף (שער ח' ושער י"ח), וע"ז כתב גכת"ר וז"ל, יאמר נא אפי' אם היה כתוב דין זה מפורש כו' מנין היה להם לחדש דין זה שלא הוזכר בש"ס כו', הנה ע"ז אומר אשר לפענ"ד יש סמוכים למקור דין זה מן הש"ס אם כן הוא דעת הראשונים, מתרי טעמי. א) הרבה מרבותינו הראשונים אשר מובא דבריהם בש"ך בחו"מ (סי' ס"ו ס"ק קכ"ד) שגם בדבריהם שאין נשבעים עליהם מה"ת כגון בשטרות וכדומה מ"מ נשבעין עליהם שבועה שאין ברשותו שהוזכרה בש"ס ריש המפקיד ואף במקום שיגזול את שלו לגמרי [אם טענתו בשקר היא], מ"מ נשבעין עליהם שבועה שאין ברשותו, ומעתה יש לומר דס"ל להני רבוותא, דה"נ בכאן בהפסד הקרן מן המעות המשותף ביניהם משביעין אותו שבועה שאין ברשותו מהמעות שהוכנס לידו לצורך עסק השותפות, הגם שיש לפקפק ולומר דכי היכי שבשבועת התורה שבאה על קלקול הדבר שבבית השומר מחלקינן בין הפסד הבא ע"י משא ומתן להפסד שבא בגוף הדבר שלכך נתנו לו ושכיח זה, וא"כ ה"נ יש לומר שענין שבועה שאין ברשותו שחכמים תקנוה, לא תקינו רק לגבי טענת נגנב או נאבד וכדומה דלא שכיח, אבל לא לגבי טענת הפסד במשא ומתן ששכיח, מ"מ אין זה מוכרח, כי יש לומר שדווקא לגבי שבועת התורה כיון שלא מצינו בקרא רק נשבר או נשבה, או נגנב בשומר חנם לא מחייבינן שבועת התורה אלא בכי האי גוונא, אבל שבועה שחז"ל תקינו לשבע שאין ברשותו, כל שיש חשש שמא ברשותו הוא הדבר הנמסר לו מחייבינן ליה לשבע שאין ברשותו ולא מיבעי לשיטת הראב"ד שהובא בש"ך הנ"ל שסובר ששבועה שאין ברשותו גם בשטרות הוא מה"ת, וכבר הקשה עליו הטור (בסי' צ"ה) הא מקרא ממעטינן מעיקר השבועה ממילא ה"ה מכל השבועות, וכתב ע"ז הש"ך שטעם סברתו כו' אבל שבועה שאין ברשותו אפילו אי לאו קרא הוה מחייבינן ליה מסברא, דהיאך יעלה על הדעת שיפטר בלא שבועה, דשמא ברשותו הוא ולא שבקת חיי לכל מפקידים, ע"כ שייך זה אף בשטרות וכיון שזו סברא חזקה, שכל שודאי נמסר והוא טוען שנתהוה אח"כ שנכלה ונאבד והמפקיד אין יודע מזה, צריך לשבע לאמת דבריו, וא"כ ממילא סברא זו שייך גם בהפסד ע"י משא ומתן. ב) אף לכל שיטות הראשונים החולקים על הראב"ד וסוברים שגם שבועה שאין ברשותו אין על הדברים הפטורים מדין שבועת השומרים וכדומה, מ"מ לענין אם מדרבנן חייב הלא הוא מחלוקת הראשונים בזה, והש"ך הכריע לדינא כדעת הפוסקים הראשונים שמדרבנן מחייבינן שבועה שאין ברשותו גם בדברים שאין נשבעים עליהם, וכתב שגם הרשב"א והטור הכי סבירא להו, וכמש"כ הש"ך שאין לחלק ולומר שדווקא היכא שמשלם חיישינן שמא עיניו נתן בה אבל היכא שאין משלם לא חששו שיגזול את של אחר לגמרי, שאדרבה איפכא מסתברא דכיון דאפי' היכא שמשלם חששו לשמא עיניו נתן בה, כש"כ היכא שלא שילם, דאל"כ לא שבקת חיי לכל מפקידי שטרות דיאמר אבד ויפטר לגמרי והאי סברא שייך נמי בהפסד מו"מ דלא שבקת חיי לכל נותנים לשותפות שיאמר שהיה הפסד בעסק:
עוד נראה לענ"ד שלפי דעת רבינו מאיר הובא במרדכי ר"פ המפקיד והובא בש"ך (סוף סי' ק"א) ששבועת אין לי הוא מדינא דגמ', ולמד זה ממה שמשביעין אותו שבועה שאין ברשותו, וניחזי אנן במאי דומין זה לזה, וצריך לומר כי היכי שמחשש ספק שמא עיניו נתן בה מחייבין לו אף ע"י טענת ספק וצריך לומר שהטעם הוא לפי שמעיקרא היה אצלו הפקדון בודאי, וה"נ בטוען אין לי שמעיקרא היה אצלו ודאי מעות המלוה ועתה שטוען אין לי, מטעם שהפסיד במשא ומתן או מטעם שכלה מסיבות אחרות המזדמנות אנו משביעים ע"ז מספק שמא יש לו מעות וחפץ להשתמש בהם לעצמו, ומקור שבועה זו מתקנת החכמים בדין שבועה שאין ברשותו, וע"כ לענ"ד לפ"ז מלתא דפשיטא הוא שבטוען הפסד ע"י משא ומתן, צריכין אנו להשביעו שבועה שאין ברשותו היינו שכן הוא כפי מה שטוען שנפסד אצלו קרן העסק והוא שבועה דרבנן בנק"ח. ולפ"ז נראה לענ"ד לומר, דמה דאיתא ברמב"ם (בפ"י מהל' שלוחין ושותפין) והובא זה בשו"ע (חו"מ סי' צ"ג סעי' י"ג) ישבע שבועת השותפין שפחתו משמע דאין שם רק שבועת השותפין ולא מחייבין שבועה שהיה הפסד מבלעדי שבועת השותפין מדין שבועה שאין ברשותו, משום דהרמב"ם לשיטתו אזיל שבפ"ה מהל' טוען סובר שאין בשטרות שבועה שאין ברשותו אף מדרבנן, ולכן גם בטענת הפסד גם כן אין לחייבו רק משום שבועת השותפים, אבל לדעת הפוסקים שסוברים שמחייבין שבועה שאין ברשותו מדרבנן גם במקום שטוען על גוף הממון, וכהכרעת הש"ך (בסי' ס"ו ס"ק קכ"ד) שהבאנו לעיל, שפיר יש לחייב על טענת הפסד ע"י מו"מ שבועה מדין שבועה שאין ברשותו. עוד נראה לענ"ד שהפוסקים שמחייבין שבועה שאין ברשותו הוא בכל מילי גם במקום טענת גוף הממון, וכן מה שרציתי לחדש ולומר שבטענת הפסד מהקרן יש ג"כ שבועה גם בלעדי שבועת הוא השותפים, יש לומר שנוכל ללמוד זה מהא דאיתא בגמ' (פ"ג ע"א) סוף פרק האומנין במעביר חבית ממקום למקום שגם למ"ד נתקל פושע הוא מ"מ תקינו רבנן שיופטר בשבועתו, ופריך בגמ' מאי נשבע, ומשני שבועה שלא בכוונה שברתיה, ולכאורה יש לדקדק, הא הוה זה רק טענת ספק שמא הזיקו בכוונה והיאך מחייבין אותו לשבע מספק, וגם זה אין סברא לומר שזה שכיח, הכי נאמר זאת שהפועלים העוסקים בפעולתם למען ישיגו שכרם בעמלם יזיקו להבעה"ב בכוונה, הא סתמא דמלתא אמרינן להיפך אומן לא מרע אומנתו, והאיך יהיו העוסקים בהעברת החביות מועדים לשבור בכוונה, ואפ"ה אמרינן אליבא דר"מ דאמר נתקל פושע ותקנת חז"ל היה לפוטרו גם על הפשיעה רק על היזק בכוונה צריך לשלם שצריך לשבע ע"ז, וצריך לומר שהטעם הוא שכל שהיה אצלו ממון חברו ונפסד תחת ידו צריך לשבע מתקנת חכמים שנפסד באופן הפטור, כיון שבעלים אין יודעים מזה וגם לא הוה להו לדעת זאת, ואין זה דומה לטענת פרעון שהיורשים אין יכולים להשביע להלוה על חוב ע"פ שטוען שפרע שמא לא פרע, משום דפרעון שאני שכל חוב עומד לפרעון. אמנם הרמב"ם וסיעתו שאין מחייבין שבועה שאין ברשותו במקום שאין דין שבועת שומרים, יש לומר לדידהו שמאן דאמר דהשבועה שבמתניתין דהמעביר חביות בסוף האומנין הוא שבועה שלא בכוונה שברתיה היא שבועה מחודשת כאן שהיה נראה להם לחז"ל לתקן זאת, ואולי מתוך שהקילו על הפועלים לפוטרם גם בפשיעה החמירו על הפועלים שישבעו גם על הספק שמא שברו בכוונה ולא ילפינן מינה לדוכתא אחרינא.
ומ"מ אף לדעת הרמב"ם שמוכח מדבריו (בפ"י מהל' שלוחין ושותפים) שגם בהפסד הבא ע"י מו"מ בעסק השותפות אין שבועה זולת שבועת השותפים ולא שבועה אחרת מדין שבועה שאין ברשותו, מ"מ היה נראה לענ"ד לומר שבאופן זה אין צריך רגלים לדבר, רק טענת הפסד בעצמו נחשב כרגלים לדבר משום דלא שכיח לעסק שיהיה הפסד וסתמא דמלתא משתדל כל אדם בעסקו שיהיה ריוח ויהיה קרוב לשכר לא להפסד, וסמוכין לזה נראה לענ"ד להביא מהא דאיתא (ב"ב דף ע') גבי שטר כיס היוצא על היתומים דלמאן דסבר דלא מהימן לומר החזרתי במגו דנאנסו נשבע וגובה כולו מן היתומים אף הפלגא פקדון, והקשו התוס' שם בד"ה מאן דאמר נשבע וגובה כולו, אכתי אמאי גובה כולו נטעון להיתומים נאנסו, ותירצו דמלתא דלא שכיח הוא לא טענינן ליתמי דנאנסו קלא אית לה, ואכתי צ"ע למה לא נטעון שהיה הפסד במו"מ בהעסק, נהי דהא ליכא להקשות על מאן דאמר דטענינן החזרתי במגו דנאנסו וע"כ הדין דנשבע וגובה רק מחצה, למה לא אמר בגמ' שנטעון החזרתי במגו דהפסד ע"י משא ומתן, שיש לומר ע"ז שזה לא שכיח כלל וכלל שיהיה הפסד על כל העסק שיופסד ע"י משא ומתן שיהיה כלה כל הקרן לגמרי, ע"כ אמרינן רק שיהיה נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו, הוא שאירע אונס וסיבה שנאבד הכל באונס, אך מ"מ יקשה למ"ד דסבר דלא טענינן החזרתי במגו דנאנסו, ונאנסו גופא לא טענינן משום דלא שכיח, מ"מ אמאי גובה כולו שמא היה הפסד במו"מ ונפחות מהמעות שיעור האפשרי בפחת העסק מו"מ, אלא ודאי דמעמידין על חזקתו שלא היה הפסד בעסק ע"י מו"מ משום דלא שכיח הדבר שיהיה הפסד, וכיון דחזינן לפי שיטת התוס' דאומדנא שסתמא לא נחסר מהקרן ע"י משא ומתן חזקה כל כך עד שמוציאין מן היתומים בזה ממון מחזקתם, ודמי זה כמו טענת נאנסו, כש"כ שהסברא נוטה שיהיה זה מועיל להחזיק את החשד עליו פן משקר באומרו שהיה הפסד וזה יהיה מועיל כמו רגלים לדבר, ובזה יתחזק לנו מש"כ מקודם שלדעת הסוברים שהדין דאיתא בגמ', משביעין אותו שבועה שאין ברשותו מדרבנן גם במקום שנשאר בידו גוף הממון, שגם על הפסד הבא ע"י משא ומתן ג"כ הדין שמשביעין אותן שבועה שאינן ברשותו היינו שכן הוא שהיה הפסד כך, שאין לחלק שדווקא בנאנסו דלא שכיח, שהרי כבר הוכחנו שגם הפסד בעסק מקרי לא שכיח [ומכאן נראה לענ"ד להביא ראיה לדעת הסוברים שלמאן דסברי דלא טענינן ליתמי נאנסו ה"ה גניבה ואבידה אם היה אביו שומר חנם ג"כ לא טענינן ליתמי וזה נחשב ג"כ לא שכיח דהא הפסד מו"מ ודאי לא עדיף מגניבה ואבידה, ועיין תומים (בסי' ק"ח ס"ק ה') שהוא ג"כ הכריע כן], וכן נראה לענ"ד קצת משמעות בלשון הרמב"ם ושו"ע (סי' צ"ג סעי' י"ג) הנ"ל דאיתא אין אומרים שישבע שבועת השותפין כו' אלא ישבע שבועת השותפין וילך במנה שבידו, ולמה להרמב"ם לפתוח בחיוב שבועת השותפים שזה דווקא אם יש לו חשד ברגלים לדבר וזהו בכל עסקי השותפין, הכי הו"ל להרמב"ם לומר שאין נוטל גם בשבועת השותפים אלא ילך במנה שבידו ושבועת השות' ממילא ידעינן שיכול להשביעו, ואין לומר דהשמיענו רבותא שגם על הקרן שייך שבועת השותפים בטענת ספק וכמש"כ גכת"ר דזה הוה דבר חידוש שגם על הקרן שאין שייך ע"ז כל כך מורה התירא אפ"ה משבעינן בטענת ספק, הכי הו"ל להרמב"ם לומר ואם ירצה משביעו שבועת השותפים ומדקאמר סתם אלא ישבע שה"ש שפחתו כך וילך במנה שבידו, משמע דדינא קאמר שכן מורין לו ב"ד שישבע שה"ש שפחתו כך. והנה על מה שהבאתי משמעות תשו' הרא"ש שעל הפסד מקרן משביעין גם בלי חשד ורגל"ד, וכתר"ה כתב ע"ז אדרבה משמעות תשובת הרא"ש הוא להיפך מדקאמר שם ואם ירצה ישביעו שאלו ההקפות הם מעסק השותפות משמע מלשון ואם ירצה, שב"ד אין פוסקין לו ע"ז שבועה רק אם ירצה הייני שחושדו ברגל"ד, לפענ"ד נראה דנוכל לומר דהאי ואם ירצה הוא לפי שבתחלה בלשון השאלה של הרא"ש בכלל (פ"ט סי' י"ד) שם בטענות ראובן לא נאמר שאין מאמין לו שזה היה מעסק השותפות רק שטען שלא הרשהו למכור בהקפה וע"כ אין מחויב לקבל זאת על חשבון השותפות, ע"כ קאמר הרא"ש אחרי שפסק שאם מנהג כו' צריך לקבל ההקפות, ע"כ אמר ואם ירצה היינו שיטעון שאין מאמין לו ופשוט:
אחרי כותבי כל הנ"ל לכבוד מר, מצאתי לפי דעתי הקלושה עוד ראיה למה שכתבתי שיש לבוא על הטוען שהיה הפסד בעסק חברו מדין שבועה שאין ברשותו, מדברי מהרא"י בתרומת הדשן (סימן ש"ח) שכתב על מי שמסר כ' זהו' ביד שמעון להוליכם ללוי שיקנה עבורו בהם וכו' ולוי אמר שלא קבל משמעון ושמעון אומר שמסרם ללוי, שהדין שנשבע שמעון, וזה לשונו שם, ואע"ג דשמא הוא דהא לא ידע אי יהיב ליה, נראה דהיינו טעמא דכל היכי שנאבד או נתקלקל או באיזה ענין שנפסד מן הבעלים, צריך לשבע שהוא כדבריו ואפי' חברו שכנגדו אין יודע בודאי להכחישו, והכי איתא במרדכי פ' שבועת הדיינים בתשו' רבינו ברוך ורבינו שמחה ומייתי ראיה מהא דאמרינן פרק המפקיד שמשביעין אותו שאין ברשותו, וה"נ איתא בתשובת מהר"מ בר"פ המפקיד אהא דמשביעין אותו שבועה שאין ברשותו [נראה כוונתו על מש"כ רבינו מאיר שלמד דין שבועת דין אין לי, מדין שבועה שאין ברשותו שהבאנו לעיל], הרי דמהרא"י סובר שכללא הוא שכל היכא שבא ממון חברו לידו ואח"כ נפסד אצלו לפי טענתו באיזה אופן שיהיה מחויב לשבע ע"ז הגם שחברו לא ידע, הן אמת שבנידון מה שמסר ליד השליח בעינן דווקא שיהיה ברי של המקבל ואז מחייבינן להשליח וזו"ז אין נשבע, ע"ז העיר מהרא"י באותו תשובה וכתב וז"ל, ולא קשיא לן אסברא זו מש"כ הרמב"ם וסמ"ג דאם מת הבע"ח אין יכול להשביע להשליח אע"ג שצריך לפרוע שנית ליורשיו כו' ואפ"ה אין יכול להשביע להשליח בטענת שמא, י"ל דהתם דשמא גרוע דלמה יש לנו לומר דלא עשה שליחותו הואיל שאין מכחישו והוא האמין לו להיות שליח ע"כ, הרי מוכח מדברי מהרא"י דעיקר חיובו של השביעה להשליח מטענת ספק הוא מפני שנפסד מן הבעלים, והברי של חברו באמת אין זה מועיל לחיוב השבועה על השליח, רק במקום שאין מי שמכחיש להשליח ריעא טענתו של המשלח בשמא דיליה מפני שאין שום ריעותא שהיה שינוי בשליחותו שהאמין לו בתחלה ע"ז, וא"כ לפ"ז במקום טענת הפסד במו"מ מן הקרן כיון שטוען שנפסד מן הבעלים מעות חברו שהיה ת"י מתחייב ע"ז שבועה מדין שבועה שאין ברשותו וכ"ד מהרא"י, גם בטענת שמא של התובע השותף השני, וכמש"כ לעיל. וראיתי להנתיבות (בסי' צ"ג ס"ק א') בביאורים שכתב שאם נתן להמתעסק רשות להקיף והחובות שהקיף א"א לגבותם צריך לשבע, שבועת השומרים שבועה דאורייתא שנתן בהקפה ומייתי ראיה מהא (דסי' רצ"א סעי' כ"ג) שהשומר מחויב לשבע שנתן לאמו אע"פ שיש לו רשות לתן לאמו, עכ"ד. ולענ"ד יקשה ע"ז מדין המובא במהרא"י שהוא מד' הרמב"ם וסמ"ג בשלח מעות ע"י שליח לפרוע לבע"ח דאם מת הבע"ח א"י להשביע את השליח, ואע"ג שצריך לשלם שנית ליורשים כו' והתם הרי נתאבדו מעותיו שמסר להשליח ולמה לא יצטרך לשבע שבועת השומרים שנתן המעות לבע"ח ולא שינה בזה, אלא ודאי אמרינן שכיון שע"ז ניתן לו המעות לצורך זה אין שייך בזה שבועת השומרים ורק מטענת ספק רמינן עליו שבועה וכמש"כ מהרא"י וה"נ כשיש ריעותא היינו שהמקבל מכחישו וכנ"ל, וצריך לחלק זה מהא דלקמן (סי' רצ"א) שצריך לשבע שמסר לאמו, דהתם היה גניבה במעות הפקדון, ולא נסתלק מדין שמירת הפקדון במסירת לאמו שעדיין הפקדון בעין בעולם משא"כ בהא דהשליח מסר לבע"ח שבזה נחשב להחזרת הפקדון ממש לבעליו ונגמר שמירתו לכן אין על זה שבועת השומרים, וכן נמי בנתן בהקפה הרי בזה נסתלק מהמעות שהרי בשליחותו נגמר שמירת פקדון ע"ז שהרי נמכרו להמקבל בהקפה רק צריך לגבות חובות מאת הקונה ויהיה זה קבלת פקדון מחדש, ולכן אין לזה עליו שבועת השומרים, ובאמת מלשון הרא"ש ואם ירצה ישביעו שאלו ההקפות הוא ממעות השותפות אין נראה מלשונו של הרא"ש שהוא שבועת השומרים, דהיה להרא"ש להזכיר ישביעו שבועת השומרים ומדנקט סתמא משמע שהוא שבועה דרבנן כנ"ל:
עוד כתב גכת"ר אופן השני לישב דברי השערים בשער ח' שבדין א' ובדין ב' כתב שנשבע שבועת התורה ובדין ג' כתב רק שנשבע ולא כתב שבועת התורה והוא שדעת השערים הוא כדעת ר"ת דלא מחייב שבועת השומרים מה"ת רק היכא דהוה שם הודאה במקצת וע"כ בדין הג' מיירי שמה שמודה הילך הוא, והוכיח גכת"ר מלשון השערים בשער ד' שכתב גבי שבועה במודה מקצת הטענה וע"ז חייבה תורה שבועה בענין דיני שומרים, ובזה יישב גכת"ר דברי הסמ"ג שלא הביא הדין הג' מפני שהסמ"ג יהיה סובר דלא בעינן הודאה במקצת בשבועת השומרים, אלו דבריו, אכן אם כי הוא דבר נאה, אבל מה נעשה אחרי שמצאתי מפורש שהשערים אין סובר כדעת ר"ת שבשער ט' בדיני משכון כתב שנשבע שבועת התורה על טענת נגנבה במשכנו בשעת הלואתו שפסק שדינו כשומר חנם שישבע שבועת התורה שכך היה שנגנבה ויטול מעותיו, וכן במשכנו שלא בשעת הלואתו שדינו כשומר שכר שאם טוען שנאנס נשבע שבועת התורה ופטור כשומר שכר, וכן שם בפרטי הדינים שבמשכנו שלא בשעת הלואתי קאמר שם בענין א' ובענין ג' ובענין ה' שהמלוה נשבע שבועת התורה שנאבד המשכון אף שאין שם שום הודאה במקצת להמלוה, ודו"ק:
ומדי דברי בהני דיני שבפ"ט בשערים הנ"ל דבר חידוש גדול נאמר שם, על שבועה שאין ברשותו היכא שמשלם עבור הפקדון כמו בהא דמשכון שלא בשעת הלואתו שהוה שומר שכר ונאבד המשכון שמנכה מחובו עבור שיווי המשכון, ואפ"ה קאמר שם בענין א' ובענין ג' ובענין ה' ובענין ו' שבכולן איתא שם שהמלוה נשבע שבועת התורה שנאבד המשכון, אף שמנכה מחובו עבור המשכון כמה ששוה ע"פ דבריו, ואפ"ה נשבע שבועת התורה שנאבד והיינו שבועה שאין ברשותו מה"ת הוא, וצריך לומר שסברת השערים הוא שענין הנאת גוף החפץ בדמים ששוה לבד תשלומיו ג"כ חשוב זה ממון וצריך השומר לשבע ע"ז שאין בידו וכדעת הרמב"ם שפשטות הכתוב על שבועת השומרים אם לא שלח ידו היינו שאין ברשותו החפץ הנפקד אצלו, והן אמת שלפ"ז לא יהיה מקור למש"כ לענין שיש על הפסד במשא ומתן דין שבועה שאין ברשותו, אחרי שזה דין בשומרים, שנגנב או נאבד וכדומה שצריך לשבע שאין ברשותו גם במשלם הוא מה"ת ובהפסד מו"מ אין כאן שבועה מה"ת, וא"כ אין ללמוד מזה. מ"מ י"ל שהשערים יסבור כדעת האומרים שגם בשטרות שאין שם שבועה מה"ת מ"מ יש שבועה שאין ברשותו מדרבנן ולכן גם בנפסד ע"י מו"מ יש ג"כ לחייבו שבועה מדין שאין ברשותו מדרבנן והסמ"ג אפשר שיסבור כדעת הרמב"ם שאין על שטרות דין שבועה שאין ברשותו אפילו מדרבנן:
ומצאתי להסמ"ג בהל' תובע ונתבע (דף ס"ח ע"ג ד' קאפוסט) וז"ל הורו הגאונים שהאומר לחברו שטר שיש לי בידך זכות יש לי בו וזה אומר איני מוציא שטרי כופין אותו להוציא, טען שאבד ישבע היסת, ולכאורה יש לדקדק כיון דחזינן שסובר שאין משביעין לו על טענתו באבידת השטר שבועה שאין ברשותו, ולמה ישביעו לו שבועת היסת הא זהו טענת ספק שמא אמת כדבריו שאבד השטר אצלו, ואולי יש לומר דמיירי שעיקר תביעת הזכות הוא על המוחזק בהשטר, ולכן כיון שיש לו טענת ברי על עיקר תביעתו מתחייב שבועת היסת כדין מנה לי בידך והלה אומר אין יודע, שאף שהתובע אין יודע אם יודע הוא מ"מ מחייבין לו שבועה שישבע שאין יודע, ודו"ק. עכ"פ נראין הדברים שהסמ"ג סובר בזה כשיטת הרמב"ם, וע"כ השמיט דין הג', ששם בהפסד הבא ע"י מו"מ צריך לבוא מדין שבועת השותפין, אמנם לדינא אחרי שלדעת המרדכי שהביא בשם רבינו מאיר ולדעת מהרא"י לעיל מבורר שעל הפסד יש לחייב מדין שבועה שאין ברשותו, וכן לדעת השערי שבועות ברור דהכי ס"ל, וגם לדעת הרמב"ם וסייעתו שמוכח לדעתם שאין לבוא ע"ז מדין שבועה שאין ברשותו, מ"מ כתבנו שיכול להיות שבזה הדין ג"כ שזה הדבר גופא יש לבוא על זה מדין חשד ולא נצטרך רגלים לדבר יותר, וגם לזה יש סמוכין מדברי השערי שבועות שער י"ט שכתב על שבועת שאין לו מה לפרוע ואומר שהיא שבועה של חשד, ונראה שהשערים לשיטתו. שהוכחנו דעתו שסובר ששבועה שאין ברשותו שבגמ' ריש המפקיד היא מה"ת וזה שייך רק בגניבה ואבידה וכדומה, אבל שבועה שאין לו במה לפרוע שאינה באה מדרכים כאלו אין בזה מקום לחייבו לפי דעת השערים [שאין סובר כשיטת הר"מ שבמרדכי ריש המפקיד המובא בד' מהרא"י] ורק בא עליה מטעם חשד, והטעם שעל אבידת ממון שאין ראוי להיות כן כל בע"ח צריך לזהר שלא יופסד ע"י ממון חברו שלא יהיה לו במה לשלם וע"כ הפסד אין דבר מצוי שתהיה באה ע"י איזה סיבה וע"כ הוא מקום על חשד, וה"נ בענין שותפות על טענת הפסד כיון שלא שכיח זה ע"כ הוא מקום לחשד, ולכן יש להשביע ע"ז שבועה בנק"ח, וכיון דלאינך פוסקים ברור שיש ע"ז שבועה בנק"ח בלא רגלים לדבר, ולהחולקים ג"כ י"ל שיש ע"ז שבועה של חשד גם בלא טענת שיש לו רגל"ד ודאי דראוי לפסוק כן, ובפרט שהש"ך הכריע לדינא שגם במקום שאין שבועה מה"ת כגון בשטרות מ"מ מדרבנן יש עליו שבועה, שאין ברשותו, ולכן נראה שבמקום הפסד מהקרן לא יוכל להפך לומר אשתבע לי דחשידנא לפי שהיא באה על הספק, וכנ"ל ודו"ק: