באר משה (דנשבסקי) ב· רבי משה דנושבסקי
חושן משפט · סימן ג
מנ"א תרנ"א באלטרומאנץ. ע"ד עובדא דאתא לקדמאי. ראובן ואשתו יוכבד קנו בית משמעון וכתבו בהשטר קנין שהיה בח"י המוכר שמעון בזה הלשון שהמוכר הקנה "להזוג הנ"ל במכירה גמורה להם ולב"כ ויו"א עד עולם" ובסוף השטר אחרי שנתבארו אופני ופרטי המכירה נכתב כך, ומפורש הותנה שיהיה כך שכל ימי חייהם של הזוג הנ"ל שייך להם בשותפות ומה שמבואר מעל"ד ליורשים אחריהם היינו שהם יורשי שניהם ולא ליורשי ר' ראובן הנ"ל שיש לו מאשה אחרת ולא ליורשי האשה הנ"ל שיש לה מבעלה הראשון, אבל אם ירצו הזוג הנ"ל למכור הבית שלהם יש להם רשות למכור בשותפות ונעשה הכל בקגא"ס באופן היו"מ כו' ומעכשיו בבד"ח, וע"ז חתם המוכר הבית להזוג הנ"ל וקיימו זאת הרב הגאב"ד המנוח זצ"ל דפה בצירוף הרב הד"צ נ"י. והנה הזוג הנ"ל שבקו חיים לכ"ח האשה קודם ואח"כ בעלה ונשארו שלשה בנים מהזוג הנ"ל שנים מהם שנולדו קודם כתיבת השטר ואחד שנולד אחרי כתיבת השטר מכירה הנ"ל וגם העיבור היה אח"כ, ולבד השלשה בנים שמן הזוג הנ"ל יש לו לאביהם המנוח עוד בן גדול מאשה אחרת הקודמת. והנה נשאלנו ע"ז אם הבית שייך רק להשלשה בנים שמשניהם כפי הכתב הנ"ל, והנה מצד שכתב בהסכם אביהם שהבן שמאשתו הראשונה לא יירש, זה בודאי אין מועיל דהא שלא יירש בני אין זה מועיל כדאיתא בב"ב (במשנה קכ"ו ע"ב) וגם אם נאמר שזה הלשון חשוב כאומר שאותם הבנים יירשו אותו וכמו דקי"ל כר"י בן ברוקה שאם אמר פלוני בני יירש הכל שמועיל זה, מ"מ הא קיי"ל דבבריא לא מהני זה כדאיתא בחו"מ (סי' רפ"א סעי' ה'):
א) אלא שמ"מ יש לדון לקיים הענין הזה מטעם שזה דמי כאומר נכסי לך ואחריך ליורשיך או לפלוני, ואף דאמרינן שהכותב בשטר מכירה שמוכר לך וליורשיו אחריו לא חשוב זה כאומר ואחריך ליורשיך משום דהוה זה רק כשופרא דשטרא, כדאיתא ברמ"א (בסי' רמ"ח סעי' ז') ודבריו לקוחים מגדולי הראשונים שמובא בשמ"ק בשם הרשב"א (דף קכ"ה) מ"מ בנ"ד שנאמר בפירוש שמה שמבואר ליורשים אחריהם היינו היורשים של שניהם ביחד ולאפוקי יורש של הבעל ויורש של האשה, וגם הוצרך לחזור שאם ירצו למכור היינו הזוג הנ"ל ביחד יש להם רשות, נראה שכוונת של כתיבת השטר הנכתב ע"פ רצון הקונים שיהיה בזה בדווקא שאופן קנייתו של הקנין הלזה הוא על אופן זה שיהיה הזכות ליורשים של שניהם אחריהם שיהיה להם הקנין בזה, וגם שמצד זה הוצרך לחזור הדבר שיהיה להם רשות לשניהם ביחד שלא יהיה זה ככל אחריך לפלוני שלכתחלה אין להם רשות למכור, הגם שלכאורה יש כאן סתירה הא זה קיי"ל שכל האומר אחריך לפלוני אין לו רשות לתן במתנת שכ"מ וכאן כתבו בתחלת לשון השטר שיש להם רשות למכור ולהוריש לכל מי שירצו הזוג הנ"ל וא"כ בטל הוא לשון האחריך שאנו דנין על זה, אמנם באמת שלוא אם נאמר שלשון האחרון שבסוף השטר מראה שרק אם ימכרו לאחר בזה יש להם רשות אבל זו"ז שייך להיורשים של שניהם סותר להלשון שנאמר מקודם שיש להם רשות להוריש למי שירצו הולכים אחר לשון האחרון ונאמר שבסוף השטר ביארו ביתר עוז שרק למכור יכולים אבל בירושה ישאר רק ליורשי שניהם, ועוד שכיון שבסוף השטר נאמר שהיה ע"ז קגא"ס יראה מלשון זה שהיה הקנין על כל הדברים הנאמר בהשטר וממילא אין לנו לומר כ"א באופן זה שמקנה להם המוכר הבית להם בחייהם ואחר מותם יהיה להיורשים, וממילא א"א להם להוריש לאחר על לאחר מיתה שהרי כבר קדם זכותם כדאיתא בגמ' ב"ב (קל"ז ע"א). אמנם באמת יש לישב הלשון שלא יהיה סתירה מה שנאמר מקודם שיש להם להוריש למי שירצו היינו שיתנו בחייהם במהיום אם לא יחזרו קודם מותם שזה חשוב בלשון בני אדם כענין ירושה שהרי תכלית הנתינה על לאחר מיתה, ונתינה כזו שחל למפרע מחיים מבטל זה להאי נתינה דאחריך אבל כל זמן שלא נתנו לאחר בחייהם ולא מכרו ממילא נשאר הקנין שהקנה לאחריך, היינו ליורשי שניהם, וכן יש לפרש שמה שנאמר שיש להם רשות להוריש ולהנחיל היכא שיבוטל קנין האחריך המבואר בשטר, דרך משל שימותו היורשים האלו אשר נתן להם אחריהם שאז יהיו יכולים להוריש ולהנחיל לאחרים, אבל כל זמן שיהיו היורשים שניהם המבואר בסוף השטר יהיה להם כפי מה שביאר בסוף השטר:
ב) אך מה שיש לחקור בנ"ד והוא משום שאחד מהבנים שהוא מיורשי שניהם נולד אחרי כתיבת השטר כמה שנים, וא"כ לנולדים שהוא למי שלא בא לעולם לא חל הקנין כלל, וא"כ כיון שהוא נכתב בהשטר לכל היורשים ולאחד מהיורשים של שניהם לא חל הקנין וא"כ ממילא נשאר זה בתורת ירושה כד"ת וחל בזה גם לאחיהם שלא מן האם רק מן האב חלק בזה גם שלאמם היה ג"כ מחצה בזה, מ"מ כיון שהיא מתה קודם זכה בזה אביהם מטעם שהבעל יורש אשתו וחלק הבן שלא חלה עליו הקנין נשאר לכל היורשים של אביהם ויהיה בזה הדין כמו דקיי"ל (בסי' ר"י) דהאומר קני את וחמור או את והעובר קונה מחצה, גם יש לדון קצת בזה שאולי עבור זה יובטל כל הנתינה להיורשים לפי דעה הראשונה ברמ"א (סי' ר"ג סעי' ט') בהחליף מעות ומטלטלין או מעות וקרקע ביחד די"א הואיל וקנין חליפין אין קונה במעות נתבטל כל הקנין, ועיין בהגר"א ז"ל שחילק זה מן הא דאת וחמור מפני שכאן מיירי שכלל בדבור אחד יחד שניהם בזה אף רב נחמן מודה, ובזה יתכן סוגיא דגמ' בקידושין (נ"א) דסתמא דגמרא פריך שם הגמרא אי דאמר כולכם קני את וחמור הוא, שהקשו הראשונים שזה אינה אליבא דהלכתא לרב נחמן דקיי"ל הכי דאמר קונה מחצה ועיין בזה בתוס' ב"ב (קמ"ג ע"א) ד"ה רב נחמן, ולפי דעה הראשונה שברמ"א הנ"ל שהיכא שהדיבור נכלל בתיבה אחת כולם ביחד גם רב נחמן מודה בזה והתם כלל בלשון כולכם לכולם ביחד, וא"כ לפ"ז גם בנ"ד שכלל כולן בדבור אחד יורשים של שניהם וכיון שמקצת יורשי שניהם לא באו אז לעולם ובטל לגבייהו הדיבור בטל לגבי כולן, ועיין בענין זה בתשו' נו"ב (מה"ק חלק ח"מ מסי' כ"ה עד כ"ח) בענין כזה. אמנם נראה לענ"ד לדון בנ"ד ע"פ דברי הרמ"א (סי' רמ"ח סעיף ז'), אמר נכסי לפלוני ואחריו ליורשי והיה ו בשעת נתינה בת אחת ואחר כך נולדו לו בנים י"א שזכתה בהן הבת שלא היתה כוונתו רק על היורשים שהיה לו בעת הנתינה, כן נראה לי עכ"ל הרמ"א, ועפ"ז נאמר בנ"ד שהבית שייך לאותם שני הבנים שהיו אז בעת כתיבת השטר, אמנם בביאור הגר"א ז"ל (ס"ק כ"ז) כתב על זה כן דקדק בד"מ מדברי הטור שקדם כו' ונ"ל הטעם הואיל ובשעת המתנה לא היה להו לשאר יורשים לירש כו', ודבריו תמוהין והטעם כמש"ל ובהדיא כתב הרשב"ם שם בד"ה ולא היא כו' ומעיקרא כי אמר כו' [כוונת הגר"א בתיבת כו' מש"כ שם לירתאי, לירתאי שיהיה לי במות הזקנה קאמר] עכ"ד, וא"כ לפי דברי הגר"א ז"ל לא קיי"ל כדינא של הרמ"א בזה רק שליורשים של עת חלות המתנה הוא קאמר, וא"כ גם בנ"ד לכל היורשים שבעת מיתתן של הזוג הנ"ל קאמר, אכן אחר עיוני היטב בהסוגיא של מקור דין זה ב"ב (קכ"ד) היטב לשיטת רשב"ם ושארי השיטות שבראשונים יש לדון בזה הרבה, לכן אמינא לבאר בעז"ה הסוגיא דב"ב הנ"ל לשיטות הראשונים הנ"ל ואח"כ יתבאר היוצא מזה לדינא בעז"ה:
ג) גרסינן בב"ב קכ"ה ע"ב) ההוא דאמר נכסי לסבתא ובתרא לירתאי הוה ליה ברתא דהוה נסיבא שכיבא בחיי בעלה ובחיי סבתא בתר דשכיבא סבתא אתא בעל קא תבע אמר רב הונא לירתי ואפילו לירתי ירתי ורב ענן אמר לירתי ולא לירתי ירתי, והנה רשב"ם פירש בטעמא דרב ענן הכי קאמר ובתרא לירתאי לאותן יורשים שיהיו לו בעולם בשעה שתמות הזקנה אני נותן נכסי, כגון אם היתה בתו קיימת או אחיו או אביו דכל אלו קורא אני בהן ירתאי אבל לא בן בתו דהיינו ירתי ירתאי שמכח בתו הוא בא לירש ולא לבעלה כו' שדומה לאומר נכסי לך ואחריך לפלוני שאם מת פלוני ירשו יורשי ראשון, והנה מדברי הרשב"ם נראה דבהא פליגי רב הונא ורב ענן דרב הונא דאמר כאן לירתי ואפילו לירתי ירתי ע"כ יסבור שמה שאמר ובתרא לירתאי הוא כוונתו לאותו שהוא אז ירתאי הוא ברתא דידיה, דאלו היה כוונתו על היורש שיהיה לו בעת שתמות הזקנה מה מהני לן מה דאמרינן בתר הכי אחריך כאומר מעכשיו דמי ולכך ירית בעל, הא מ"מ לבתו לא נתן לה נכסיו אחרי שכוונתו הוא לאותו ירתאי שיהיו לו אח"כ בעת מיתת הזקנה לו הוא נותן מעכשיו והבעל אין נחשב אז ירתאי שהרי אז אין הוא יורש לההוא גברא כלל, וא"כ ע"כ צריך לומר לרב הונא שכוונת דבריו מה שאמר לירתאי על ירתי דאית ליה עכשיו, וא"כ בהא דרב ענן דאמר ולא לירתי ירתי כיון דאיהו סובר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי כמו דאמרינן בתר הכי לבני מערבא, למה לנו לומר דפליג ארב הונא במה שסובר שכוונתו לירתי דעכשיו, והוא סובר דירתאי הוא על היורשים שאז יהיו לו, הא יש לומר שאין הכי נמי שיסבור כרב הונא בזה שכוונתו על היורש שיש לו עכשיו אך כיון שלא נחשב כאומר מעכשיו והיורש שלו עכשיו לא נמצא אז בעת מיתת הזקנה, ממילא בטלה אמירתו ובתרא לירתאי לפי שהירתאי שכוונתו היה עליו לא נמצא אז, וכמו דאמרינן בנכסי לך ואחריך לפלוני שאם מת פלוני בחיי ראשון שנשארים הנכסים ליורשי ראשון ולא ליורשי השני, שכל נתינת האחריך אינו בתורת ירושה אם מת קודם מיתת הראשון, וכמו שכתבו התוס' כאן בפירוש שהוא כמו דאמרינן לקמן (קל"ו ע"ב) וכן מורה לשון הרשב"ם במש"כ שדומה לאומר נכסי לך ואחריך לפלוני שאם מת אותו שני ירשו יורשי ראשון, וא"כ קשה למה הוצרכנו לומר שרב ענן חולק על רב הונא בכוונת לשון ירתאי אם לאותו היורש שהוא עתה או לאותו היורש שהוא אח"כ בעת מיתת הזקנה, הא אפשר לנו להשוותם בזה ומעוטי במחלוקת עדיף לן:
ונראה לענ"ד לישב בזה דהרשב"ם מדייק בלישנא דרב ענן דאמר ולא לירתי ירתאי משמע שלכך בטלה הנתינה מפני שהוא יורש יורשו אבל אם היה אז אחיו או אביו היה שפיר לוקח הנכסים מטעם שאמר במאמרו ובתרה לירתאי, ואם היינו אומרים שכוונת לשונו הוא ליורשו עכשיו גם אביו או אחיו לא היה אפשר לטול הנכסים שהרי הוא כיון רק לירתאי אז שהוא בתו וכיון שבתו מתה בטלה המתנה, ומזה דקדק הרשב"ם דרב ענן פליג גם בהא ארב הונא וסובר דכוונת לשונו לירתאי שיהיה לו אח"כ בעת מיתת הזקנה וכל שנמצא לו אז ירתאי מתקיים אמירתו ובתרא לירתאי, רק משום שלא נמצא לו אז ירתאי ובן בתו לא מיקרי ירתאי לכן בטלה מתנתו, אבל אם היה אחיו או אביו שהמה נקראים ירתאי שפיר הוה ירתי הנכסים שעליהם חל אמירתו ובתרה לירתאי.
אלא דאכתי קשיא לן בדברי רשב"ם בתר הכי, בהא דבני מערבא אמרי הלכתא כרב ענן ולא מטעמיה דאלו רב ענן אע"ג דהוה ליה ברא לברתא לא ירית ולא היא דאלו הוה ליה ברא לברתא ירית ובעל היינו טעמא דלא ירית משום דהוה ליה ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק, והנה רשב"ם פירש בד"ה ולא היא דאלו הוה ברא לברתיה ירית הואיל והוא ראוי לירש את זה הנותן כו' דירתאי קרינא ביה הואיל והוא קודם לכל יורשיו, ואע"פ שבא מכח כחו ומעיקרא כי אמר לירתאי, לירתאי שיהיה לו במות הזקנה קאמר ובן בתו יורש אותו כו' דליורשין הראוים ליורשו מה"ת רגיל לקרות ירתאי, וטעמא דבעל לא ירית לא משום דהוה ירתי ירתאי דאלו היה ראוי לירש נחלה זו מה"ת ירתאי קרינא ביה אלא משום דאין ראוי ליורשה דהוה האי ממון ראוי לאשה ולא מוחזק שעדיין לא בא לידה ובעל אין נוטל בראוי, אבל אי איכא בן דחזי למירתה ודאי ירית דבן נוטל בראוי עכ"ל, וקשיא לן טובא בזה חדא למה הוצרכנו לטעם שאין הבעל נוטל בראוי אפילו היה הדין שבעל נוטל בראוי מ"מ אין ראוי לקרותו ירתאי בעת מיתת הזקנה שאז אינו שום קרוב לאביה של אשתו שמתה ואינה ראוי אז לירש נכסיו בעצמו, משא"כ בבנה כיון שהוא קרוב לו ויכול לומר מאביה דאבא קאתינא וה"ה מאבוה דאימא קאתינא כדאיתא לקמן (קנ"ט ע"א) ועיין שם בתוס' ד"ה ולימרו רק הכי הו"ל לבני מערבא למימר ובעל היינו טעמא דלא ירית משום שאינו יורש של אבי אשתו לאחר שמתה כלל, מיהו זה יש לדחוק לומר שאם היה, הדין שהבעל נוטל בראוי כבמוחזק מיקרי שפיר יורשו של אבי אשתו שהרי אם היה נוטל בראוי היה יורש גם כשאשתו מתה קודם מיתת אביה את אביה וכדאיתא ב"ב (קי"ג ע"ב) מנין לבעל שאין נוטל בראוי כבמוחזק שנא' ושגוב כו' מלמד שנשא שגוב אשה ומתה בחיי מורישיה ומתו מורישיה, וירשה יאיר, הרי דלולא הדין שאין נוטל בראוי היה יורש את אבי אשתו גם לאחר מיתתה ולכן היה מיקרי יורשו, רק מטעם שאין נוטל בראוי אין נקרא יורש אביה כלל. אך זה קשה למה הוצרך לו לרבה לומר מסתבר טעמיה דבני מערבא דאי קדים סבתא וזבנה זבינה זביני ולכן הוה זה ראוי וגם לא אמרינן אחריך כאומר מעכשיו דמי, הא אפילו אם נאמר דאם זבנה לא הוה זביני זביני, וגם אחריך היה כאומר מעכשיו, מ"מ כיון דבני מערבא סברי בהא כרב ענן דסבר שלירתאי הוא היורש אשר בעת מיתת הסבתא, ולפי מה שבאמת הדין שאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק, א"כ אין נחשב יורשו כלל אז בעת מיתת הסבתא שהרי אין ראוי ליורשו אז כלל, וא"כ לא נתקיים בו אז ובתרה לירתאי, ומה מועיל גם אם נאמר אחריך כאומר מעכשיו דמי, מ"מ אחרי שכוונתו במה שאמר לירתאי על ירתאי שיהיו בעת מיתת הזקנה ואז בתו אין ראויה ליורשה שהרי כבר מתה וא"כ לא לתן לה אביה כלל. ועוד קשה הא זה ידוע דרב הונא גדול הוא מרב ענן טובא וכדאיתא בכתובות ס"ט ע"א, וא"כ לולי הכרעת בני מערבא וגם מה דאמר רבה מסתבר טעמא דבני מערבא היה לנו הדין כרב הונא נגד רב ענן, וא"כ קשה למה לנו לומר דבני מערבא פליגי ארב הונא בסברתו שסובר דלירתאי הוא היורשו עכשיו היא ברתא דידיה, וסברי בהא כרב ענן דאמר לירתאי הוא על היורשים שיהיו לו בעת מיתת הזקנה, הלא שפיר יש לומר דסברי בני מערבא בהא באמת כרב הונא דלירתאי עכשיו קאמר, רק משום דאי קדים סבתא וזבנה זבינה זביני, ולשיטת רשב"ם והרי"ף ז"ל מוכיחים מזה דלאו כאומר מעכשיו דמי, ולכן הוה זה ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק, ולכן אינו יכול לירש נכסי אשתו באופן כזה וע"כ נבטלה המתנה עבור בעלה הנ"ל ואין יורש הנכסים:
ד) והנראה לענ"ד לישב שיטת הרשב"ם ז"ל דהוא סובר דהא בהא תלי דודאי האדם כשאומר לירתאי אין מעלה על לבו מה שיהיה אח"כ ורצונו אז ומחשבתו שיהיה ליורשו כפי, מה שהוא לפניו, רק דבעינן שיתקיים לשון דבורו בעת חלות המתנה, ולכן אם אנו אומרים אחריך כאומר מעכשיו דמי כדעת רב הונא א"כ נגמר אח"כ למפרע עתה הנתינה לירתאי דחל להיורשים עכשיו ובזה גם רב ענן מודה, רק דרב ענן סבר שאחריך לאו כאומר מעכשיו הוא וא"כ חלות הנתינה יהיה אז אחר מיתת הזקנה ולכן בעינן שיהיה אז נקרא ירתאי ג"כ, ומ"מ בעינן שהיורש אח"כ יבא גם מכח השם שעליו היה מטרת כוונתו ואמירתו, ולכן בתחלה קסברי שהפלוגתא אם בלשון בני אדם ירתי ירתי מיקרי ירתאי, ולכן חל לשון הנתינה הן עכשיו בעת אמירה ואח"כ בעת חלות המתנה, ורב הונא סבר מטעם כאומר מעכשיו אין אנו מביטים רק על מה שבעת מעשה, ורב ענן סבר דאחריך לאו כאומר מעכשיו דמי ולכן ממילא בעינן שיהיה הירתאי ג"כ אותם שנקראים ירתאי בעת חלות הנתינה ג"כ ולא יתבטל לשון האמירה, ומ"מ יבואו ג"כ מכח של בתו שהיא היתה אז יורשת, וע"כ אם היו נמצאים אביו או אחיו שהם יורשיו וגם יורשי בתו היתה חלה הנתינה עליהם, משא"כ בן בתו שבלשון בני אדם נקרא ירתי ירתי וע"כ אין חל נתינתו אחרי שבעת שתבא המתנה לחול, הוא במיתת הזקנה, לא יתמלא אז הלשון של וירתאי וממילא גם אחיו ואביו כשיש בן לבתו ג"כ אין יורשים אחרי שאין יכולים לירש מכחה של בתו שיורשה הוא בנה, ואנן בעינן שיתקיים שני הדברים הן היורש שבעת האמירה והיורש שבעת חלות הנתינה שהוא בעת מיתת הזקנה, אך כשאין ברא לברתא אז יורשים שפיר אחיו או אביו, ובני מערבא סברי דברא לברתא ירית משום שנקראים ירתאי ג"כ וכמו שכתב רשב"ם אבל הבעל לא ירית משום דהוה ראוי, וזה כולל שני דברים שמצד הדין שאין נוטל בראוי כבמוחזק לא יכול לירש הנכסים שהיה שייך לבוא ע"י היורשת בתו שהיתה אשתו ומשום הכי ירשו שארי קרוביה שהם ממשפחת אביה, ועוד שהוא אין נקרא אז בעת חלות המתנה יורשו של נותן הנכסים אחרי שלא יוכל לירש אותו כלל, ובאמת בטעם זה השני לחוד סגי שא"א לו לקח הנכסים מפני שאינו יורשו של הנותן אז, אך זה ג"כ הוא מטעם שבאמת הדין שאין נוטל בראוי כבמוחזק ולכן אין ראוי לירש את אבי אשתו אחרי מותה וכמש"כ לעיל (באות ב') ולכן לא נקרא לירתאי כלל, ופריך הגמ' מכלל דרב הונא סבר דבעל נוטל בראוי כבמוחזק ומשני הגמ' דאחריך כאומר מעכשיו דמי ולא מיקרי ראוי, וממילא אמרינן שמטעם זה נתקיים מאמרו לירתאי (אף שהבעל לא נחשב אז ליורשו) לפי שכיון שהוא כאומר מעכשיו הוא ונגמר חלות המתנה אז בעת אמירתו של אביה ואז היא נקראת ירתאי, שהיתה אז בתו בעולם לכן לא חיישינן אם אח"כ בעת מיתת הזקנה הוה ירתי ירתי ולא יורשו כמו הבעל של בתו, ורבה אמר מסתברא טעמא דבני מערבא כיון דאי קדים סבתא וזבנה זבינה זביני לא נוכל לומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, וממילא בעינן שיהיה נקרא יורשו אח"כ גם כן ודו"ק:
ובזה שכתבתי אתי שפיר דסתים הגמ' אליבא דבני מערבא דאלו הוה לה ברא לברתא הוה ירית משמע דבכל גוונא גם שהברא נולד אחר אמירתו של אביה שאמר נכסי לסבתא ובתרא לירתאי, ואמאי נהי שנקרא יורשו הא הוה לדבר שאינו בא לעולם, אלא למש"כ אתי שפיר כיון שנקרא ירתאי ולא נתבטל דבורו ממילא תוכל בתו להוריש לו זכותה ויורש את זכות אמו דבעינן רק שיתקיים לשונו, ונמצא לפי מה שבארנו בעז"ה היטב שיטת הרשב"ם, א"כ בנידון הדין שהביא הרמ"א באומר נכסי לפלוני ואחריו ליורשי די"א שזכתה בהן הבת, לפי שיטת הרשב"ם שבעינן שיתכן לשון לירתאי גם בעת חלות המתנה וגם בעת האמירה, וא"כ נהי שבעת האמירה עליה כיון, מכל מקום אחרי שבעת חלות הנתינה אינה נחשבת ליורשו שהרי היא אז בת בין הבנים, וא"כ איך תוכל לזכות בהמתנה וא"כ דברי הגר"א ז"ל שהשיג על הרמ"א מדברי הרשב"ם נכון ומדוקדק לפי מה שבארנו דברי הרשב"ם ושיטתו, אמנם לפ"ז לענין נ"ד גם לפי השגת הגר"א ז"ל על הרמ"א מ"מ שפיר אזלינן רק בתר האמירה בעת הקנין שהיה אז גם לפי שיטת רשב"ם, דהא הכא גם בעת חלות הקנין נקראים המה יורשיו ולא נתבטל מהם השם במה שניתוסף להם האח, לכן לכו"ע שייך המתנה רק להם:
ומ"מ נראה לענ"ד שגם לשיטת רשב"ם יש מקום לישב דינו של הרמ"א, והוא אחרי שכבר הוכחנו בע"ה דלשיטת רשב"ם ג"כ מוכרחים לומר שלשעת אמירה ג"כ אנו הולכים אותו שהיה אז יורשו, רק דבעינן שאח"כ בעת שהיא איננה ואחר בא במקומה בעינן שיהיה עליו שם ירתאי, ולכן נאמר לפי שיטת רשב"ם שגם אחי אביה או אבי אביה יורשים במקום בתו כשמתה בחיי הסבתא, ואחרי כן כשהסבתא מתה המה באים לירש ג"כ מפני שהמה יורשי הבת וגם יורשי האב הנותן ולכן נכללים בשם ירתאי, ע"כ נראה שאימתי אנו נצרכים לזה דוקא כשהיא איננה בעולם בעת מיתת הסבתא בעת שבא מיעד חלות של המתנה שבא זמן האחריך שאמר בנתינתו להסבתא, וכמו שבנכסי לפלוני ואחריו לפלוני שאם מת השני בחיי ראשון אין נוטל יורשי של השני, וע"כ כאן באומר נכסי לירתאי מה שנוטל יורשה אח"כ משום שנכללים ג"כ באמירתו לירתאי, וזה מועיל גם כשמתה רק שנשאר בא מכחה שיש לו שם ירתאי וכמש"כ מה שאין כן במקום שהיא בעצמה בעולם אז סגי לן מה שבעת האמירה היתה נקראת ירתאי ועליה כיון האומר, וכיון שהיא בעצמה יש כאן לא גרעה היא מנכסי לפלוני ואחריו לפלוני שכל זמן שהשני בעולם לוקח הנכסים, וה"נ האי בתו שהיה עליה שם יורש בעת האמירה ולכן לוקחת את הנכסים אח"כ בעת שהקנין חל, כיון שזה היסוד באמירתו שהוא כיין על היורש שבעת האמירה ולא כיון על מי שיולדו אח"כ לכן הבת שהיתה יורשת בעת אמירתו והיא חיה אח"כ נוטלת הנכסים, כן נראה לענ"ד להצדיק דינו של הרמ"א להצילו מקושית הגר"א ז"ל:
ה) והנה כל מה שכתבנו הוצרכנו לדקדק לפי שיטת רשב"ם הנ"ל, אך לפי מה שביארו הראשונים המובא בספר שיטה מקו' שם, שלכולם מבואר שבין רב הונא בין רב ענן תרווייהו סברי דלירתי הוא אותם שהיו בעת אמירתו, והוא שהביא שם, בשם הרשב"א בסברת רב הונא משום שאחריך כאומר מעכשיו דמי, ובטעמיה של רב ענן דאמר לירתי ולא לירתי ירתי ואפילו בנה וכן שארי היורשים אותה רק ישארו הנכסים בחזקת יורשי הסבתא ולא ליורשי הנותן, וכתב שם וס"ל לרב ענן דהוה כנכסי לך ואחריך לפלוני שקיי"ל אם מת שני בחיי ראשון שנשאר בחזקת יורשי הראשון, וה"נ כל האומר נכסי לפלוני ובתרה לירתי חשוב כאומר נכסי לך ואחריך לבתי שבזה היה הדין שאם מתה בחיי ראשון היא הסבתא שנשארים הנכסים בחזקת יורשי הראשון היא הסבתא, ה"נ לירתי מתפרש שהיא אותה שהיא עתה בעת האמירה ירתי וממילא אם מתה בחיי הסבתא מתבטל המתנה, ולגירסת הגאונים "ובתרה לירתה" ג"כ מפרש הרשב"א שהמחלוקת בין רב הונא ורב ענן הוא שרב הונא סובר לירתה וה"ה לירתי ירתה, היינו משום שנאמר כאומר מעכשיו והוא למי שהיא עתה מעותדת להיות יורשה היא בתה וממילא יורש לה בעלה הגם שבעת שיגיע עת מיתת הסבתא אז לא תהיה הבת יורשת אותה שהרי אין הבת יורשת לאמה בקבר להנחיל לבעלה ולא לשאר קרוביה, מ"מ כיון שעכשיו היא בחזקת עומדת להיות יורשת לאמה לה כיון הנותן, ולרב ענן הטעם משום דאמרינן דהוה כאלו מת השני בחיי ראשון, ולפ"ז נאמר שהדין שיחזרו ליורשי הראשון ולכן סובר דאפילו הוה לה ברא לברתא לא ירית משום דכל כה"ג שמת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי הראשון ומתבטל נתינת האחריך עיי"ש, ואנן קיי"ל דאלו הוה לה ברא לברתא ירית ומפורש שם בשם הרשב"א דאפילו הברא נולד אחרי מיתת הנותן שנחשב כאלו אומר שאני נותן להבת ויורשיה, הגם שאין הוא יורש של הסבתא אז בעת מיתת הסבתא מ"מ הוא בא מכח הבת. וכן הביא שם בשם הר"ן שהאריך הרבה בסוגיא זו והוא הולך ג"כ בשיטה זו שלפי הגי' ובתרה לירתה, דלרב הונא שאין חשוב זה ראוי יורש אותה גם הבעל, ולדידן דפליגי ארב הונא לא מפקינן אלא בעל שאין נוטל בראוי אבל אחיה ממשפחת אביה יורשים אותה הגם שאינם יורשים של הסבתא, וא"כ קיי"ל לדינא דהוא מכוון לתן לאותה היורשת לה עתה בעת האמירה, הגם שבעת מיתת הסבתא אינה יורשת אותה שהרי היא בקבר ואין האשה יורשת אמה בקבר כשאין לה בנים ואז יורשים אחרים יש לה, הרי שאין אנו הולכים רק כפי מה שהוא בעת האמירה, וכן הביא אח"כ בשם ר"ח, וז"ל נכסי לסבתא ובתרה לירתה פי' ליורשה שיש לה עכשיו כו' וא"א לומר ליורש שיהא לסבתא בשעת מיתתה דא"כ היכי אמר רב הונא לירתה ואפי' לירתי ירתה ובעל נמי ירית, נהי דאחריך כאומר מעכשיו דמי מ"מ יורשים שהם ראוים לירש בשעת מיתתה כו' קנו מעכשיו הנכסים, אלא ודאי זה ובתרה לירתה היינו ליורש שיש לה עכשיו, ע"כ. ועוד משארי דברי הראשונים שהובאו בשמ"ק שם מכולם מוכח שמפרשים שסתם בכוונת הלשון לירתה או לירתאי הוא רק מי שהוא עכשיו היורש וא"כ דינו של הרמ"א אמת וצדק לכל השיטות המובאים בשמ"ק שכל שעכשיו יש לו בת ואחר אמירתו נולדו לו בנים שהיא הוה היורשת מצד אמירתו ובתרה לירתאי:
ובאמת לפי גירסת הגמ' ובתרה לירתאי יש עדיין לכאורה לחלק לענין דינו של הרמ"א, דיש לומר דהני מילי דאמרינן דאזלינן בתר אמירה הוא על שעת מיתתו של האומר הנותן ולא על היורש שיהיה בעת מיתת הסבתא מפני ששם ירתאי הונח על שעת מותו, אבל אם קודם מותו אחרי אמירתו נשתנה הדבר שנעשו יורשים אחרים כעובדא דהרמ"א שנולדו לו בנים אח"כ ונתבטל ירושת הבת והבנים המה יורשיו, יש לומר שבכה"ג לא חל עליה שם יורש כלל, כי אימתי בא שם יורש על האדם בעת שמורישו מת, וכל שבעת מיתתו של האומר ובתרה לירתאי נעשו אז יורשים אחרים לא יועיל לו מה שבעת האמירה היה הוא היורש לפי שבחייו של המוריש לא נקרא עליו שם יורש כלל, אבל בהא דנכסי לסבתא ובתרא לירתאי שפיר מצינן למיזל בתר שעת של האמירה לפי שהוא היה בעת מיתתו וחל שפיר עליו שם יורש שאז נעשה יורש בעת מותו, מ"מ אף שיש שפיר לחלק בזה, אכן באמת אין לנו לחלק כיון שלגירסת הגאונים והרבה מהראשונים ובתרה לירתה של הסבתא ג"כ אזלינן בתר שעת האמירה כמו שבארנו לעיל אף ששם היה הסבתא בחיים, ואפ"ה קרינן לה ירתה אז בעת האמירה לפי שהיא מוכנת להיות יורשת של הסבתא הגם שבעת מיתה של הסבתא שהוא העת להיות יורשי הסבתא אז היא בקבר ואין ראויה להיות יורשתה כלל, אפ"ה אזלינן בתר שעת האמירה וא"כ ה"ה בנידון של הרמ"א שאזלינן בתר עת האמירה, גם שעדיין מורישה בחיים אז בעת האמירה ובעת מותו שהגיע לעת הירושה נעשו אז יורשים אחרים, וממילא גם לפי גירסא דילן נכסי לסבתא ובתרה לירתאי ג"כ לא מחלקינן בכך שזה הוא רק חילוק חדש מצד הסברא שלא מצינו לראיה בזה, ולכן כיון שלגירסת הראשונים ובתרה לירתה א"א לומר חילוק זה לא נעשה בזו הסברא פלוגתא חדשה. וא"כ כש"כ בנ"ד ששם יורשים עליהם נשאר גם אח"כ בעת מיתת מורישיהם ודאי דאזלינן בתר אמירה שאז לא היה רק המה היורשים של שניהם והניתוסף אח"כ לא חל עליו אז אמירתו וע"כ צריכים אנו למיזל בתר אמירה:
ע
ובעיקר דינו של הרמ"א הוא מובא בב"י על הטור (בסי' רמ"ח) שמביא שם הדין באומר נכסי לך ואחריך ליורשי ולא היה לו בשעת המתנה רק בת ואח"כ נולדו לו בנים מי נוטל הנכסים הבת או הבנים, עיין במרדכי פ' י"נ, ע"כ, וכתב ע"ז הד"מ שם סק"ו ויגעתי ולא מצאתי שם ולקמן סי' זה נראה מדברי רבינו שאין כוונתו אלא ליורשים שהיו לו בעת המתנה כו', ובאמת נפלאתי בזה על הרמ"א שבפירוש נמצא דין זה והוא במרדכי דילן פ' יש נוחלין לאחר סימן (תקע"ט ובדפוס וויליא הוא סי' תקע"ח) אילו הוה ברא לברתא ירית, ספר החכמה קבלתי ממורי הר"י ממגנצא דאפילו אם יהיה לו בנים זכרים אח"כ אחרי שאמר נכסי לסבתא שלא יהיו יורשים כ"א הבת יורשת מאחר שבשעה שאמר נכסי לירתי לא היה לו שום יורש כ"א אותה בת דאין אדם מקנה דבר למי שלא בא לעולם כו', ע"כ. ומזה מבואר שמה שאנו אומרים שכונתו להיורשים שבעת האמירה הגם שבעת אמירה הוא בחיי המוריש ובעת שיבא לדין ירושה היינו בעת מיתתו של האומר אז יהיו יורשים אחרים, מ"מ כיון שלאותו שיולד לא חל אמירתו ע"כ ממילא אמרינן שלאותו שהוא עתה בעולם עליו הוה אמירתו, וכל שאפשר לנו שלא לבטל אמירתו לא מבטלינן ליה, וא"כ ה"נ בנ"ד כיון שלאותו שיולד אח"כ לא חל אמירתו עליו אמרינן שאמירתו הוא לאותן הבנים שנולדו לו אז ולא לאותן שיולדו אח"כ, וכיון שהמרדכי כתב כן מפורש לדינא ומשארי הראשונים ג"כ מוכח כן וכמו שבארנו מקודם הגם שמשיטת רשב"ם לא משמע הכי הכי נקטינן, ובפרט לפי מה שכתבנו והארכנו לעיל שיש לישב שגם שיטת רשב"ם לא יהיה נגד דין זה:
וראיתי בנתיבות (שם ס"ת י"ד) וז"ל, והעיקר שכוונתו על יורשים של שעת מיתה ואף שבד"מ ג"כ תמה עליו, אפשר לומר שהיינו דוקא באחריך ליורשיי שהכוונה על היורשים שיש לו עכשיו ולא על היורשים שיהיה לו בשעת מיתה, משום דאמרינן אילו היה כוונתו על היורשים של שעת מיתה הוה ליה למימר ואחריך לי משא"כ באחריך ליורשיך מהיכי תיתי לא נאמר כוונתו על היורשים של שעת המיתה כו', וראיה דכל הפוסקים חתרו למצוא נפקא מינה באומר ואחריך ליורשיך כו' ואם נאמר שליורשיו בעת האמירה כוונתו, הא נ"מ לענין אם יהיה לו בנים אח"כ, אלא ודאי שסתם יורשים הוא על יורשים שבעת מיתה כו' עכ"ד, וא"כ לפי דבריו בנ"ד שאין כאן הוכחה במה שאמר שיהיו ליורשי שניהם דהא הוציא בזה את יורשי הבעל מאשתו ראשונה, ושנית דזה הוה כאומר ואחריך ליורשיך ויהיה בזה גם הנולד אח"כ בכלל דהא ליורשי של שעת מיתה כיון. ולענ"ד תמוהין דבריו חדא בהוכחתו שכתב באומר ואחריך ליורשיי דאמרינן אילו היה כוונתו על שעת מיתה היה לו לומר ואחריך לי מאי ראיה הוא מזה הא כתבו הראשונים הנ"מ לענין בע"ח שלא יגבה מהם ולכך אמר ואחריך ליורשיך יעוי' בנימוק"י, וא"כ יש לומר שאם היה אומר ואחריך לי היו בעלי חובותיו נוטלים מהם ועכשיו כשאומר אחריך ליורשיי הלא לא יגבה הבע"ח מזה, ועוד נ"מ שלא יהיה יכולת בידו לתן במתנת שכ"מ לאחרים, וכיון שנסתר ההוכחה מה שלא אמר לי הדרה קושיא לדוכתא למה לא נאמר שליורשים של שעת מיתה כיון, ובאמת זה גרם שבמכתה"ר לא ראה כאן את דברי המרדכי שכתב הטעם שלכך אמרינן שנכסיו להבת באומר אחריך ליורשיי בהיה לו בת ונולד לו אח"כ בנים משום דאין אדם מקנה למי שלא בא לעולם, ומשמע שפיר שאם היה הדין שאדם מקנה לדבר שלא בא לעולם היינו אומרים שהבנים שיולדו אח"כ בכלל הלשון הם דליורשו בשעת מיתה כיון, אך מטעם שאין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם לא מבטלין לשונו, ואנו דנין שכיון למי שהוא עתה מעותד ליורשו, וא"כ בנ"ד ג"כ לפ"ז לא חשבינן שהקנה אחריו למי שלא בא לעולם וצריכים אנו לקיים לשון דיבורו ולא לבטלו. ומעתה צריכים אנו לישב קושית הנתיבות למה לא כתבו הפוסקים לתרץ הקושיא בהא דאמר נכסיי לסבתא ובתרה לירתה שהנ"מ לבנים שיולדו אח"כ שלא יטלו, ונראה לענ"ד לתרץ בדרך פשוט שלכך לא אמרו תירוץ זה משום דסתמא דמלתא הסבתא לא היתה בת בנים ולכן אין לחוש שמא יולדו עוד בנים לה, וע"כ הקושיא נשארה למה אמר ובתרה לירתה הא בלא"ה הוה היא ירית לה, וע"כ תירצו תירוצים אחרים שבאמת כולם נכונים לדינא וגם לענין בע"ח שלא יגבה ולענין מתנת שכ"מ שלא תתן ולענין האיסור לכתחלה למכור שלא תהא רשאה למכור, ובמקום שיש לדון לענין בנים הניתוספים גם זה בכלל. ולענ"ד נראה לומר שמה שהוצרך הר"י ממגנצא לתת הטעם משום דאין אדם מקנה למי שלב"ל הוא לענין הוספה על היורשים של עתה אז שיהיה אח"כ בנים והבת לא תהיה אז יורשת שלכך עומד הדבר להיות בנים נולדים, אבל לענין החשש שמא תמות הבת בחיי הסבתא ואז יהיו יורשים אחרים שנאמר שליורשים של שעת מיתה כיון, דלכאורה י"ל כיון שכאן אין הטעם שאין אדם מקנה למי שלב"ל יש לומר שליורשו של שעת מיתה נתכוין מ"מ יש לומר שלכך אמרינן בזה ששארי יורשים שאינם יוצאי חלציה של הבת אין לוקחים בתורת יורשי הסבתא משום שאמר בתרה לירתאי, והטעם דסתמא דמלתא לא חייש למיתה גם לשמא ימות, ולכך אנו מעמידים לשון אמירתו ובתרה לירתאי לאותה שהיה אז, כן נלענ"ד:
ז) ומדי דברי בענין זה אעיר על דברי הרמ"א שכתב באומר נכסיי לך ואחריך לי או ליורשי שאם מכר המקבל המתנה שהוא או יורשיו מוציאין מיד הלקוחות, ובתר הכי הביא הרמ"א לדינא שאם אמר ואחריך ליורשיי והיה לו בת שאין שאר יורשים עומדים במקומה, ובאמת הוא תמוה מה שכתב באחריך לי או ליורשי שאם המקבל מכר שמוציא הוא או יורשיו מן הלקוחות, הא בגמרא אמרינן באומר ובתרה לירתאי שמסתבר טעמא דבני מערבא דאי קדים סבתא וזבנה זבינא זביני, הרי מבואר שגם באחריך ליורשיי אם מכר המקבל קיים, ובאמת כבר העירו בזה בס' המאור ובנימוק"י ובשמ"ק והרמב"ן בחידושיו (דף קל"ו ע"ב) והוכיחו מזה לקיים גי' הגאונים ובתרה לירתה, אבל לגירסת הרשב"ם ודעימיה, שהגי' הוא ובתרה לירתאי מוכרחים אנו לחלק בין שייר לעצמו בין ליורשיו, או שנאמר כפירושו של הרמב"ם דהא דקאמר בגמ' לעצמו היינו שהמכירה הוא לעצמו כגון לבנו קטן וכמו שכתב (המ"מ בפ' י"ב מהלכות זכיה), וא"כ לגי' לירתאי נשאר הדין באחריך ליורשיי, שאם מכר הראשון קיים כדמוכח מגמ' דב"ב הנ"ל, וא"כ קשה על הרמ"א שלדידיה שני הדינים שפסק סותרים זא"ז שפסק באחריך ליגרשיי שאם המקבל מכר מוציאין יורשיו מהלקוחות, ובדין אחריך ליורשיי מביא לדינא של הטור שדוקא זרעה יורשים נכסים ולא יורשיה האחרים, ואמאי כיון שאין להמקבל רק קנין פירות דאי קדים וזבין בטל הו"ל לבעל או שארי יורשיה לירש אותם דהא אין כאן סברת הגמ' דאמר רבה מסתבר כו' דאי קדמה סבתא כו', ובאמת בטור ליתא הדין שאם אמר ואחריך ליורשי שבטלה מכירתו של המקבל מתנה רק באחריך לי בזה דעת הטור שמוציא מיד הלקוחות, ועיין דרישה שם שכתב ג"כ שדוקא באומר ואחריך לי אבל לא באחריך ליורשי מסוגיא הנ"ל דב"ב, ותמה על הרמ"א והרמ"י שכתבו דין זה גם גבי ואחריך ליורשי. ונראה לענ"ד ליישב שהרמ"א שכתב דין זה גם גבי ואחריך ליורשי לא מצד ודאית פסק כן רק מצד ספיקא דדינא שמא הדין הוא כשיטת הרבה הראשונים שסוברים שגם באומר נכסי כו' ואחריך ליורשי הוה כמו לעצמו, ובאמת לפ"ז יהיה הגי' ובתרה לירתה ומצד ספק לא חל קנין הלקוחות מצד שאוקי בחזקת מ"ק שהגוף לא ניתן להמקבל מספק, והא שאין היורשים האחרים יורשים הנכסים באומר ואחריך ליורשי ומתה הבת בחיי המקבל שאין יורשים אחרים יורשים כמו הבעל וכדומה משום דהוה ספק בעצם ירושתם, אם ששייך ליורשי המקבל או ליורשי נותן ולכן לא מפקינן מחזקת המקבל מתנה שיורשיו במקומו עומדים ותפיסת המקבל היה תפיסה ברשות, ע"כ אמרינן היכא דקיימא ארעא תיקום, משא"כ בהלוקח שהוא ספק בלקיחתו והיורש ודאי יורש של הנותן שהרי אמר ואחריך ליורשי, רק שהספק הוא בחלות מכירתו ונתינתו של המקבל הראשון אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי, ובפרט אם מכירתו ומתנתו קיימת הוא ג"כ שלא כהוגן, דהא אין רשאי לכתחלה למכור דאמרינן בזה בגמ' איזה רשע ערום זה המשיא עצה למכור כרשב"ג, ולכן כל כה"ג בספיקא הוה תפיסה שלא ברשות ומוקמינן אחזקת מ"ק לבטל המכירה הנ"ל, זהו הנראה לענ"ד בישוב דברי הרמ"א ודו"ק: