באר משה (דנשבסקי) ב· רבי משה דנושבסקי
חושן משפט · סימן ב
נשאלתי ע"ד אחד שמסר מעות ביד שליש ומסר ביד שליש הנ"ל שטר צוואה לצדקה לקרן קיימת תמיד מעכשיו אם לא אחזור בי עד לאחר מותי, ואח"כ הלך לדרכו ולא נודע ממנו רק נשמע עליו שמת, והשמועה עליו שמת היה באופן שלא היה בירור גמור אשר יהיה מועיל לירד עפ"ז לנחלה, ובאת אשתו לתבוע מזונות מן השליש מהמעות הנ"ל האם יכולה לקח מן המעות הנ"ל למזונותיה ע"פ שורת הדין:
מקודם נחקור בזה מה היה אם היה בירור גמור שמת, האם יכולה אשתו לתבוע מזונות המגיע לאלמנה מן המעות הנ"ל, ולכאורה הדעת נוטה כיון שכבר מת ולא חזר בו מן מתנתו קודם מיתתו, וא"כ שנתקיים תנאו שלא חזר בו הרי חלה המתנה למפרע מן שעת הקנין,, וכיון שהיתה מתנת בריא מקודם וזה קיי"ל לדינא שאין האשה גובה מן מטלטלי דמתנת בריא, ואפי' כתובה אינה גובה מן מטלטלין הנ"ל, וכמבואר באה"ע (סי' צ"ג סעי' כ') והאי מתנה נמי בנ"ד שכיון שמת ונתברר שלא חזר בו, הדרא ממילא לדין מתנת בריא גמורה שחלה מחיים:
א) אמנם מה שיש להסתפק בזה והוא דמתנת שכ"מ קיי"ל שאשה גובה כתובתה ומזונות מהם וכמבואר באה"ע (סי' צ"ג וחו"מ סי' רנ"ב) והאי מתנת בריא שנתונה מעכשיו אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה עלה נאמר בגמ' ב"ב (קל"ה ע"ב) איזהו מתנת בריא שהוא כמתנת שכ"מ וכפי' ר"ת שם בתוס', וא"כ לכאורה יש לומר שדינה ממש כמתנת שכ"מ לכל הדינים של מתנת שכ"מ וממילא גם בע"ח יגבו ממנה:
אך כאשר נעיין במקור דין זה שגובין חובות מלוה ע"פ וכדומה ממתנת שכ"מ משם יראה להיפך לענין מתנה אל"א, והוא דהא בב"ב (קל"ג ע"א) בעי הגמ' למימר לפי הס"ד שגם מן מתנת שכ"מ אין אלמנה ניזונית, רק דדחי הגמ' בק"ו השתא ירושה דאורייתא אלמנתו ניזונת מנכסיו מתנת שכ"מ דרבנן מיבעיא, וכיון שכל היסוד שגובין חובות ע"פ ממתנת שכ"מ הוא מצד שמתנת שכ"מ דרבנן, א"כ במתנת בריא מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה דזה הוה מתנה גמורה מדין תורה דהא המתנה חלה כל שלא חזר בו ממתנתו קודם מיתתו, מאין נאמר שיהיה חוב ע"פ גובה הימנה כמו מיורש, וכי תימא דהאי מתנה נמי כיון שיש בידו לחזור כל שעה אין נחשב זה מתנה מן הדין של תורה דאימתי קא גמרה לאחר מיתתו ואז אין מתנה לאחר מיתה, וכל כח מתנה זו של מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה הוא רק מדרבנן כעין מתנת שכ"מ, ז"א, דהא מצינו גם בקידושין (נ"ט ע"ב) במהיום ולאחר ל' יום לדעת רב דמספקינן בתנאה ופירש"י מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר ל' יום, וחשבינן זה לקידושי תורה מעת שנתקדשה ומפקעת קידושי שני שנתקדשה אח"כ קודם ל' יום אי הוה ברירא לן דתנאה הוה. הן אמת שהרמב"ן הובא דבריו בחדושי הרשב"א לקידושין שם כתב לחלוק על פירש"י הנ"ל וזה לשונו שם לא מצינו מעכשיו שיהיה יכול לחזור בו, עכ"ל, וא"כ לכאורה נוטה דעתו שכל זמן שאומר שיהיה בידו לחזור, לא חשבינן לזה שום חלות מעכשיו דאין שייך לומר שקידש או נתן וכדומה אחרי שבידו לחזור, ואין דומה לשארי תנאים הגם שהמה תלוים ביד הנותן או המגרש משום שאינו בגוף עיקר המעשה, ז"א, חדא שגם אם נאמר שדעת הרמב"ן כן הוא הא הרשב"א חולק על שיטת הרמב"ן ומסכים לפירש"י, ועוד דכד דייקינן שפיר בלשון הרמב"ן והמביאים דבריו אין כוונת דבריו שלא יועיל מעכשיו אם לא אחזור בו שיחולו הקידושין למפרע כשלא חזר בו, רק כוונת הרמב"ן שכתב "שלא מצינו מקדש מעכשיו שיהיה בידו לחזור" פירושו שאין משמעות לשונו כך, וראיה לזה שהר"ן העתיק ג"כ דברי הרמב"ן וכתב בזה"ל שאין משמעות תנאו חזרה כלל, וא"כ לדינא כולם מודים לדעת רש"י שחשוב קידושין גמורים מעכשיו מד"ת הגם שבידו לחזור, וכן נראה להביא ראיה מהא דאיתא בקידושין (י"ט ע"ב) גבי קידושי יעוד לרבנן דאמרי מעות הראשונות לקידושין ניתנו, דמדמה זה הגמ' שם בברייתא שחשיב זה כמעכשיו ולאחר ל' יום שאם בא אחר וקדשה שמקודשת לראשון, והתם גבי יעוד הרי ביד המקדש הוא האדון לחזור עד שמיעדה שבידו תלוי ליעדה או שלא ליעדה ואפ"ה חלין למפרע, הרי שגם מה שתלוי ברצון המקדש ובידו לחזור, מ"מ הוה קידושין למפרע, וא"כ לענין ממון נמי כל שנתן מהיום אם לא אחזור בו וכו' הוה קנין גמור למפרע ולא מצד התקנה, ועוד מוכח שזה נחשב מתנה גמורה מה"ת כשלא חזר בו, דהא כל הענין של מתנת שכ"מ שעשו חז"ל תקנה בזה שתהיה קיימת הוא כדי שלא תטרף דעתו עליו, משמע שלולא האי טעמא אין כאן מקום לתקנת חכמים, וא"כ בבריא שאין כאן טעם זה למה יהיה בזה תקנה מדרבנן, וא"כ דעת תורה נוטה שהאי מתנה של מהיום אם לא חזר בו עד לאחר מיתה ולא חזר בו, הוה ליה, מתנה גמורה למפרע מחיים ע"פ דין תורה, איברא שיש לומר נהי שק"ו ליכא על מתנה זו שנימא השתא ירושה דאורייתא כו' כמו דאמר הגמ' על מתנת שכ"מ, מ"מ נדמה זה לירושה דאורייתא שכמו מירושה דאורייתא בע"ח גובה, ה"ה מהאי מתנה שגמרה לאחר מיתה שאז נגמר זמן החזרה גובה בע"ח ממתנה הלזו:
מ"מ פשטן של דברים אין נוטה לומר כן דהא באמת סברת רב אדא בר אהבה היה שגם מתנת שכ"מ עדיפא מירושה לענין שלא תגבה מזה האלמנה מזונותיה, הגם שידע זה רב אדא שמתנת שכ"מ מדרבנן וירושה דאורייתא, רק טעמיה הוה משום דשם מתנה עדיפא לענין שלא יוגבה ממנה לבע"ח משום דמ"מ רשות אחרים הוה על זה, וע"ז הקשה רבא דמ"מ הוה ק"ו דנהי שיש מעלה למתנת שכ"מ שהיא מלתא דמתנה, מ"מ הא הוא דרבנן ולא יוגרע ממנה ירושה שהיא מדאורייתא, נמצא שכוונת רבא בקושיתו על רב אדא בר אהבה שגירעון מתנת שכ"מ שהיא מדרבנן לגבי ירושה דאורייתא הוא יותר ממעלתה שיש עליה שם מתנה, וא"כ ממילא לענין מתנה מעכשיו אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה שהוא מתנה מה"ת, גם רבא יודה לסברת רב אדא שהיא עדיפא מירושה מפני שיש עליה שם מתנה וגם היא מה"ת וממילא לא תגבה ממנה האלמנה את מזונותיה. ואף שהתוס' בכתובות (מ"ט ע"ב ד"ה הוא) כתבו לענין מתנה אם האשה ניזונת ממקבל מתנה שאפשר לומר בהא דאמרינן בב"ב (קל"ג הנ"ל) מתנת שכ"מ דרבנן לא כש"כ שלגבי מקבל מתנה שהוא מדאורייתא נהי דכש"כ לא הוה ה"ה מיהו הוה דלא אלים כח מתנה מכח יורשים, וא"כ גם לפי מסקנת דבריהם שאין בע"ח על פה גובה ממתנה, נאמר דהני מילי במתנה חלוטה בחיי הנותן, אבל מתנה אל"א נאמר ג"כ שאם אין כאן ק"ו מירושה מ"מ ה"ה מיהו הוה ויהיה כמו ירושה שבע"ח גובה מזה גם מלוה ע"פ שגובה מן היורשים, מ"מ לאמתת הדבר נראה שנקטינן הגמ' כפשטא שרק משום דמתנת שכ"מ דרבנן הוא, למדין בק"ו מירושה, אבל במקום שהוא מדאורייתא אין לנו מקום להוציא מחזקת המקבל מתנה, אחרי שלא נמצא בגמ' בפירוש, וכן מסיגנון דברי התוס' לפי שסוברים מתחלה הטעם שממקבל מתנה אין גובה מפני שהוא מדאורייתא, ממילא יהיה דין זה גם במתנה אם לא אחזור כיון שהוא מדאורייתא אין חוב ע"פ גובה הימנה, ממילא גם לפי המסקנא של התוס' שהביאו ממקום אחר ראיה שבע"ח ע"פ אין גובה ממקבל מתנה, אף שאין משם ראיה לענין מתנה אל"א, מ"מ מסתברא שהכל דין אחד אחרי שבאמת אין גובה ממקבל מתנה ה"ה שאין גובה ממתנה אם לא אחזור, וסיגנון דברי התוס' ג"כ נוטה שלפי האמת נקטינן הגמרא כפשטא שכל שהוא מדאורייתא אין בע"ח ע"פ גובה מזה:
ב) עוד נראה לענ"ד להוכיח מדברי הרי"ף ז"ל שכתב בפ' יש נוחלין הטעם שגובה האלמנה מזונותיה ממתנת שכ"מ, משום דמתנת שכ"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה כרבא דפליג אאביי דאמר עם גמר מיתה, ומשום דמזונות אלמנה ומתנת שכ"מ תרווייהו תקנתא דרבנן נינהו ובהדי הדדי קאתו לאחר גמר מיתה הלכך לא דחייא חדא מנייהו לחברתה ותרווייהו קנו, עכ"ל הרי"ף. והנה דברי הרי"ף צריך ביאור מאי הוה גרע לו אם היה הדין כאביי דאמר מתנת שכ"מ קונה עם גמר מיתה, הא שיעבוד האלמנה למזונותיה חל מעת שנשאה שהוא מתנאי כתובה ואי משום שלא בא זמן הגביה הא גם לאח"מ לא בא עדיין זמן הגביה דהא היא גובה ממתנת שכ"מ מזונות כל ימי חייה, והיא אינה יכולה לגבות לקח המזונות רק לפי מה שהיא צריכה עכשיו כדאיתא בכתובות (צ"ז ע"א) ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום, ומכירתה הוא רק לששה חדשים. ונראה לענ"ד שדברי הרי"ף בנוים על עומק הסברא דודאי מחיים אין חל שיעבוד מלוה ע"פ על הנכסים יהיה מאיזה טעם שיהיה, אם מטעם שיעבודא לאו דאורייתא או מטעם שחז"ל עקרו השיעבוד מהנכסים במלוה ע"פ רק השיעבוד אקרקפתא דגברא הוא הבע"ח המתחייב בהדבר, שאין אנו יכולים לומר שהנכסים נשתעבדו שהרי הוא יכול להפקיען למוכרן או ליתנן, וכל שהבע"ח מוכר או נותן אין שייך לומר שמפקיעין שיעבוד החוב המגיע להאשה דהא החיוב על בעלה מונח והוא יכול להשיג עוד נכסים אחרים לכרוע מהם החיוב המוטל עליו, ולכן אם היה מתנת שכ"מ קונה עם גמר מיתה שהוא ברגע אחרונה מן ימי חייו אז לא היה נחשב עקירת התקנה דמזונות שעדיין הוא מונח אקרקפתא דגברא ולא על הנכסים משא"כ אם אינה קונה רק לאחר מיתה אז הוא עקירה לגבי תקנת מזונות שאז אין חיוב רק על הנכסים, ואז הוה שפיר הפקעה בהמתנת שכ"מ מעיקר השיעבוד של תקנת מזונות שהרי אין מקום אחר שיהיה עליו חיוב מזונות האלמנה כ"א על הנכסים, זהו הנראה לענ"ד בביאור עומק כוונת סברת הרי"ף ז"ל. ועתה נשוב להוכיח לדינא במתנה של מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה האם תגבה האשה מזונותיה לפי סיגנון לשון הרי"ף ז"ל, שכל הטעם שהיא גובה ממתנת שכ"מ הוא מפני שאינה קונה רק לאחר גמר מיתה ותרווייהו הוו דרבנן, ע"כ אין דוחה את תקנת מזונות, וא"כ בנידון של מהיום אם לא אחזור דהוה מתנה מה"ת וכמש"כ נראה ודאי דדחי את תקנת מזונות שהוא מדרבנן, ובלא זה נראה ג"כ לומר שאין גובה, דהא ודאי במהיום אם לא אחזור בי כו' נראה דהקנין הוה עם גמר מיתה ולא לאחר מיתה, שסברת ענין עם גמר מיתה כבר ביארנו פירושה שהוא רגע אחרונה שאז נתברר שאינה בחזרה שלא חזר מהמתנה, דהא זה פשיטא שגם לאביי יכול לחזור במתנת שכ"מ כל ימי חייו, וא"כ במהיום אם לא אחזור אז ברגע אחרונה נתבררה המתנה שלא חזר במתנתו וממילא חלה המתנה למפרע, הרי לנו הוכחה מדברי הרי"ף שהאשה אין גובה מזונותיה באלמנותה ממתנת בריא שנתן לה מהיום אם לא אחזור בי ומת כאשר נתבאר. ובאמת מה שהרי"ף הוסיף טעם שלא הוזכר בגמ' דהא בגמ' איתא הטעם משום דגמרינן ק"ו מירושה דאורייתא למתנת שכ"מ דרבנן, ולמה הוצרך הרי"ף להוסיף טעם משום דאינו קונה רק לאחר מיתה וע"כ דחייא תקנתא דרבנן של מזון האשה והבנות לתקנתא דמתנת שכ"מ, ובאמת נ"מ מזה לדינא לענין נידון דידן שהוא מדאורייתא רק שחלה לאחר מיתה שאז א"א לחזור בו [לבד מה שכתבנו לחלק דהתם במתנה א"ל אחזור שהוא נחשב עם גמר מיתה] ונאמר דילפינן זה בה"ה מירושה דאורייתא וכמש"כ התוס' בכתובות. ואיך שיהיה למה הוצרך להוסיף ולא כתב בפשיטות כמה דאיתא בגמ'. ונראה לענ"ד לומר שבאמת יש לדקדק בלשון הגמ' דקאמר רבא לרב אדא ב"א השתא ירושה דאורייתא אמרת אלמנתו ניזונת מנכסיו מתנת שכ"מ דרבנן מיבעיא, ומלשון "אמרת" משמע שכל קושית רבא לרב אדא הוא מדבריו בעצמו שאמר אם ראוי ליורשו אלמנתי ניזונת מנכסיו, ולולא זה לא הוה קשיא ליה על מה שאמר שבמתנת שכ"מ אין אלמנתו ניזונת מנכסיו וכי היינו אומרים שגם מירושה דאורייתא אין אלמנתו ניזונת מהנכסים, הלא משניות שלימות שהאלמנה והבנות ניזונות מיורשים ולא משכחת דין מזון האשה והבנות אלא מיורשים, והכי הו"ל לרבא למימר השתא ירושה דאורייתא אלמנתי ניזונת מהנכסים. ע"כ נראה לענ"ד לומר דודאי לולא דברי רב אדא דאמר אם ראוי ליורשו אלמנתו ניזונת מנכסיו לא הוה קשיא לן גם אם היינו אומרים דאין אלמנה ניזונית ממתנת שכ"מ מדוע ניזונת מירושה, שהיינו יכולים לומר דשאני מתנת שכ"מ משום שהבעל הפקיע החוב של מזון האשה והבנות מן המתנה שנתן להמקבל מתנה וזה יכולת בידו להפקיע לעשות את הנכסים משועבדים שלא יוגבה מהם חובות ע"פ, משא"כ ירושה ממילא וע"כ אין יורש מה שנשתעבד למזון האשה והבנות, ויורש את הנכסים ואת החוב המוטל עליהם, אלא דכל קושית רבא מהא דאמר אם ראוי ליורשו אלמנתו ניזונת מנכסיו הגם שמורישו נתן לו בפירוש שדה זו בתורת ירושה שזה יכולת בידו להנחיל לבניו לכל מי שירצה כר"י ב"ב מה"ת וא"כ יכול לומר זאת הנחיל אותי מורישי ואת החוב לא ירשתי על הנכסים, שזה לא הנחיל אותי, מ"מ לא אמרינן הכי רק שאלמנתו ניזונת מהירושה גם מה שהנחיל לו בפירוש הנכסים אלו וע"ז פריך רבא השתא ירושה דאורייתא "אמרת" שאתה אומר אם ראוי ליורשו אלמנתו ניזונת מנכסיו, והיינו טעמיה שחכמים תקנו לקח מיורשים והפקעה לא מהני, וכש"כ שלא מהני הפקעה בדרבנן, ולכן ביאר הרי"ף הטעם משום דחשיב רק נתינה לאחר מיתה ולכן לא מהני הפקעה משום דרבנן אין יכולים להפקיע תקנה הקדומה משום דאתיין בהדי הדדי, אבל אם היה חל מקודם שפיר היה מועיל ההפקעה זהו הנראה לענ"ד בביאור דברי הרי"ף ויש לעיין בדין זה בדברי הרמב"ן בחידושיו למס' כתובות הנקראים בשם חי' הרשב"א (בדף מ"ט ע"ב) שכתב אהא דהכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונות מהם לפי הס"ד, דפריך שם הגמ' גדולה מזו אמרו וכו' אלמנתו ניזונת מנכסיו כו' וכתב הרמב"ן למסקנת דבריו וז"ל, ונראה דמעיקרא לטעמיה אקשי ליה והכי קאמר כיון דאמרת דאומדן דעתא הוא שלא נתן לו אלא ע"מ שיזון מנכסיו, וכיורש משווית ליה שלא היה דעתו אלא שיקנה גופא מהיום ופירות לאחר מיתה במאי דמשייר על מזונותיו שלא יקנו אחרים אבל הוא ניזון מן הגוף א"כ אלמנתו נמי תיזון מהם והיכי אמרת אשתו, עכ"ל יעו"ש, הרי דעת הרמב"ן דס"ד דהגמ' לפי מה דאמרינן שמשייר לעצמו לכל הצטרכותיו לכל ימי חייו ואין מקנה רק מה שמשייר אחר ימי חייו בכהאי גוונא אלמנתו נמי נזונת מהם, הגם שמתנה זו חלה מחיים ומה ששייר נתברר שקנה למפרע, וה"נ במהיום אם לא אחזור נמי הדין כן שהרי משייר הכל לעצמו לעשות כל הצטרכותיו. אמנם מ"מ נראה לענ"ד שאין מזה כל כך ראיה שיש לומר דאין הכי נמי אם נותן מתנה בפירוש מהיום אם לא אחזור, כל זמן שלא חזר בו וחלה המתנה למפרע אין מלוה ע"פ גובה הימנה, רק התם הוא נתן מתנה סתם רק שאמדינן לדעתו ששייר להצטרכותיו ולא ולא נתנה רק להוציאה מיורשים אחרים וכדומה, ורק כיורש שוי', באומדנא הזאת נכנס נמי מזונות האלמנה שודאי לא עלה על דעתו שהאלמנה שלו תצטרך לשאול על הפתחים, וראיה להסברא זו בדבריו של הרמב"ן הנ"ל דהרמב"ן סיים שם ומיהו אנן לא קיי"ל הכי, דמדהוה ליה לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה ומחיים נמי קנה גוף וקנה פירות עכ"ל, ולכאורה צ"ע מה תלי הרמב"ן בענין זה אי אמרינן שגוף ופירות הקנה או גוף בלא פירות הא גם בגופא מהיום ופירא לאחר מיתה ג"כ אין בע"ח של מע"פ גובה הימנה, וכמבואר בטוח"מ (בב"י סי' רנ"ב) וכן הסכימו כל הפוסקים, ומה תלי זה בזה, אמנם נראה שכך הוא סיגנון דברי הרמב"ן לפי שהוא נתן סתם מתנתו, רק אם אנו הולכים אחר אומדנא אמרינן שהפירות לא נתן רק הגוף בחייו וגם שייר לו ולאשתו כנ"ל, אמנם אם אין הולכים אחר אומדנא רק כפי דבריו ולשונו אמרינן שנתן במתנה גמורה וחלוטה מעכשיו גוף ופירות, היוצא מכל האמור כי סוגיא דגמ', וסיגנון דברי הרי"ף מוכיחין לנו שמתנה מהיום אם לא אחזור ומת אין בע"ח של מע"פ גובה הימנו כמו בכל מתנת בריא, ומדברי הרמב"ן אין מנגד לזה:
ג) ברם הא מילתא צריכא עיונא רבא במי שנתן מתנה בתנאי אם לא יחזור עד אחר יום מותו והמתנה היה מקרקעי מדברים שבע"ח גובה מהם גם ממשעבדי, ואחרי שנתן המתנה לוה בשטר ומת, האם גובה ממתנה זו, אם אנו דנין המתנה למפרע מעת זמן נתינת המתנה והרי קדמה המתנה להחוב או שאנו דנין על הגמר שנתברר שלא חזר בו ומתנה זו קונה עם גמר מיתה, ויש ללמוד דין זה מסוגית הגמ' בב"מ (י"ט ע"ב) גבי דייתקי ומתנות, דהטעם שלא יחזיר שמא נמלך עליהם שלא לתנן אבל אמר תנו נותנין ופי' התוס' שם בהא דמוקי הגמ' בשכ"מ דבר מיהדר הוא ולכך יהבינן ליה, ה"נ במתנות מיירי בנותן מהיום אם לא אחזור בי, והקשה השיטה מקובצת ע"ז הא אכתי קשה דילמא היה, שכתב המתנה ונשא אשה ואח"כ רוצה לתן השטר מתנה זו בכדי שתוקדם להחוב יעו"ש, ותי' שם בשם תלמיד הר"ף דלפיר"י ניחא כיון שמ"מ אינה נגמרת עד לאחר מיתה כדפירש, שפיר יטרפו מינה שהרי שיעבד לו כל נכסיו שיש לו יכולת בהם, והרי יש לו יכולת בזו המתנה לחזור בה כיון שאינה נגמרת רק עד לאחר המיתה ע"כ, הרי דעת שמ"ק דמתנה כזו משועבדת גם לבע"ח שאחר זמן כתיבת המתנה הזאת של מהיום בל"א בי עד לא"מ:
אמנם דעת הרשב"א שמתנה של מהיום אם לא אחזור כל ימי חיי כל זמן שלא חזר בו יש לו דין מתנה גמורה כמובא בב"י (סי' צ"ט מחו' ה'), שכתב שם אלא א"כ התנה בפירוש שיכול לחזור בו כל זמן שירצה, ומ"מ לא נשתעבדו נכסיו למלוה שהרי הבריחם ממנו וקנאם בעל המתנה עד שיחזור בו הנותן ע"כ, הרי שסובר הרשב"א שמתנה זו מתנה גמורה היא בעת הנתינה כל זמן שלא חזר בו, ובאמת כן מסתבר אחר שדין תנאי זה דאם לא אחזור הוה תנאי גמור ומעכשיו לענין קידושין שהקידושין השניים נפקעים ונבטלים, ולמה לא יועיל לדין ממון שיהיה נחשב כמתנת בריא גמורה כל זמן שלא חזר בו ובע"ח לא יגבה ממנה, אולם בסברת השמ"ק יש לומר שכוונת סברתו הוא מדין חזרה שכל זמן ששעבד עצמו בסתם אחר כתיבת מתנתו הנ"ל כשהמתנה היה בכל נכסיו דומיא דמתנת שכ"מ אמרינן כיון ששיעבד עצמו בודאי כונתו היא על נכסיו שיש לו בהם יכולת לחזור, וזה דומה כאלו אמר בפירוש שמשעבד אותם לבע"ח הנ"ל שזה היה מועיל בודאי דהא זה היה חזרה גמורה, אמנם במקום שהיה לו בשיור נכסים ודאי דלא נימא הכי דהא השיעבוד יכול לחול על הנשאר לו גם שאח"כ נשתדפו, מ"מ מן המתנה לא יגבה [ואם נשאר לו קצת נכסים והחוב שנשתעבד היה יותר מסכום שיווי הנכסים ששייר יש לעיין אולי באופן זה אין כאן חזרה מהא דקטינא דאביי] וא"כ יכול להיות דהרשב"א והשמ"ק בשם תלמיד הר"ף לא פליגי אהדדי שהשמ"ק מיירי בכתב כל נכסיו דומיא דמתנת שכ"מ, והרשב"א מיירי במקום שהיה שיור דאז השיעבוד שנשתעבד אין בזה חזרה וכמש"כ, וממילא אין גובה מהמתנה כל זמן שלא חזר בו. אמנם בהגהמ"ר דב"ב פרק יש נוחלין (אות תרס"ה) מביא שם אהא דקאמר הגמ' השתא ירושה דאורייתא כו', וז"ל הר"ר יעקב מברי"א היה רוצה להוכיח דכתובת אשה ובע"ח נגבין ממתנת שכ"מ היכא דכתיב בשטר מהיום ולאחר מיתה, כיון שאם רצה חוזר אין זה מתנה ומביא ראי' מסוגיא דב"מ שהבאנו לעיל, הרי אנו רואין שהגמ"ר לא אתי עלה מטעם חזרה, רק מטעם שכיון שאם רצה חוזר אין זה מתנה לענין זה שחל שיעבוד עליה, אמנם מ"מ נראה לענ"ד שכוונת ה"ר יעקב הנ"ל הוא לענין כתובה לגבות ממקרקעי שכל זמן שאפשר בחזרה חל שיעבוד על הנכסים וחולק בזה על הרשב"א שהבאנו לעיל] אבל לענין גביה ממטלטלים ואפי' ממקרקעי בחיוב מזונות שאין נגבה ממשועבדים, יכול להיות שגם ה"ר יעקב הנ"ל מודה למה שהוכחנו משיטת הרי"ף שכל שהדבר נגמר עם גמר מיתה שהרי מתנה זו אינה תלויה רק מטעם חשש חזרה, נפקע ממילא ממנה חיוב המזונות, כמו כל מתנת בריא שמפקעת שיעבוד מזונות, וקצת ראיה לזה שהרי ההגמ"ר קאי עלה דהגמ' דאלמנתו ניזונת מן נכסיו ולמה בהא דינא דה"ר יעקב לא זכר מדין מזונות רק נקט בדבריו אכתובה ובע"ח, מוכח מזה כמו שכתבתי שבמזונות מודה שאין גובה מפני שהמתנה מוקדמת:
ד) אמנם מצאתי במרדכי פ' יש נוחלין (אות תקפ"ה) עלה דהאומר תטול אשתי כאחד מן הבנים, שמביא שם מה שפסק ר"מ באחד שנתן לבתו ולחתנו במתנת בריא מהיום ולאחר מיתה לטול כאחד מן הזכרים שכתב שם לענין כתובה שיטול חלקו אחר פרעון הכתובה כו', וכתב שם ולא מצי למימר הואיל שכאן מתנתו מתנת בריא ולא מתנת כ"מ מדלא כתב בה מהיום אם לא אחזור בי וכתובה אינה גובה ממתנת בריא כמו שפיר"י בפ' נערה כו' יעו"ש הרי מוכח דעתו שאם היה שם כתוב בה מהיום אם לא אחזור בי היה מסכים שכתובה גובה ממתנה כזו, וניחזי אנן היכי מיירי אם במקרקעי וחיוב הכתובה היה אחר זמן כתיבת המתנה, זה אינו במשמע שהרי כתב כמו שפיר"י בפ' נערה ושם מיירי לענין מטלטלי דמתנת בריא שנתנן לאחר חיוב הכתובה דאלו במתנת בריא שקודם הכתובה לזה לא היה צריך ראיה, וא"כ דמיירי לענין מטלטלין ואפ"ה טורף מהם כתובת אשה לאחר מיתה הרי מוכח דעת רבינו מאיר שמתנה שנ מהיום אם לא אחזור היא נידון כמתנת שכ"מ ממש. ובכדי לישב דברי הר"מ אשר באמת הוא פלא למה יהיה לה דין מתנת שכ"מ גמורה אחרי שהיא חלה מחיים במתנת בריא מדין תורה, וכמש"כ לעיל, ע"כ נראה לענ"ד דהר"מ לשיטתו אזיל שפסק שגם בריא יכול לחלק נכסיו לאחר מיתה, וחלה מדין מתנת שכ"מ יעו"ש במרדכי שהביא זה בשם ר"מ (אות תקצ"א ותקצ"ב) והביא ראיה מהא דמהיום אם לא אחזור עד לאחר מיתה וסיים וכש"כ היכא דלא אמר מהיום יעו"ש, ונראה לומר שבודאי כוונת הרמב"ן כן הוא היכא שבריא נותן כל נכסיו לאחר מיתה דין מתנת שכ"מ יש בזה אבל לא בנותן מקצת נכסיו, וכן בכותב מהיום אם לא אחזור בו נמי יהיה כן הדין, שהיכא שהוא מקצת נכסיו יש לזה דין מתנת בריא גמורה בתנאי וכמו שכ' לעיל שהרי קידושין ג"כ חלין בכה"ג ומפקיעין קידושי שני, אבל בנותן כל נכסיו מהיום אם לא אחזור האומדנא שאין אדם רוצה לתן כל נכסיו מחיים, היא מחזקת לנו שמעולם לא היה כונתו שתגמר מחיים רק תתחיל מחיים ותגמור לאחר מיתה, וע"כ לא חלה מה"ת ומדין מתנת שכ"מ אתינן עלה גם בבריא זהו הנראה בדעת מהר"מ, ולכן גם שם בעובדא שבאות תקפ"ה בנותן לחתנו ובתו כאחד מן הבנים דמיא כמו כותב כל נכסיו שהרי כלל כעת על הנכסים שיש לו בשלימות אותו וכל בניו, זהו הנראה לענ"ד בביאור דברי מהר"מ, ועיין בתשובות מהר"ם פאדווא שהאריך בביאור דברי מהר"מ בסי' נ"ב יעו"ש:
ה) ועתה נחקור לדינא בנ"ד לאחר שמת הנותן. הנה לדעת הרשב"א ולדעת הרי"ף שהוכחנו מדבריו מלתא דפשיטא שאין גובה מזונות מן מתנה זו וכמש"כ, ולדעת השמ"ק וה"ר יעקב מברי"א שבהגמ"ר הראנו פנים שיודו בזה לדעת הרי"ף, ואף דעת הר"מ גם כן ישבתי שיודה בזה בנ"ד שלא היו כל נכסיו שהרי נתן סך מסוים, ומי יודע שמא היה לו עוד וכמו דאמרינן בב"ב (קמ"ט ע"ב) שכ"מ שכתב כל נכסיו מתנתו קיימת חיישינן שמא יש לו עוד נכסים במדינת הים, ומי יודע ג"כ בנ"ד שמא יש לו עוד ממון ביד אחר. ולו גם אם נאמר שלדעת הר"מ שגם במתנה במקצת במהיום אם לא אחזור יגבה מזונות מהם שנחשב כמתנת שכ"מ לכל מילי, מ"מ הא במתנת שכ"מ ממש במטלטלין מביא רמ"א באה"ע (סי' צ"ג סעיף כ') שיש אומרים שאין ניזונת מהם, והבית מאיר שם כתב והאריך לחזק דעת זה ופסק שאין מוציאין מיד המוחזק, ובפרט בנ"ד שלדעת הרשב"א והרי"ף פשיטא שאין גובה מהם למזונות דהוה כמתנת בריא גמורה לענין זה, ודאי שאין להוציא מחזקת הצדקה שהיא מוחזקת, בהממון. אמנם בעודנו בחיים לדעת הרשב"א ודאי שאין מוציאין למזונות ממתנה כזו כל שלא חזר בו, אך לדעת ה"ר יעקב מברי"א ורבינו מאיר אפשר שמוציאין למזונות, אם נאמר דאינהו לא מיירי דוקא בכתב כל נכסיו, ודעת השמ"ק שכתבנו לעיל שמטעם חזרה אתינן עלה בודאי במזונות אין כאן סברת חזרה שהרי קדם חוב של המזונות להמתנה ולכן בזה יודה השמ"ק לדברי הרשב"א שאין מוציאין לחוב ממנו, וכיון שדעת הרשב"א מבוררת לנו שכן הוא שנחשב, כמתנה גמורה כל זמן שלא חזר בו ודעת החולקים עליו לא ברירא לן כל כך אם הם חולקים על הרשב"א בזה ודאי שאין להוציא מיד המוחזק נגד הרשב"א
ובלא"ה נראה לענ"ד שגם אם נאמר להלכה כדעת החולקים על הרשב"א ובעודנו בחיים נגבה למזונות ושארי חובות מן מתנה כזו, מ"מ כבר בררנו בעז"ה שלאחר מיתה ראוי לפסוק הדין שלא לגבות מן המתנה הלזו, ובנ"ד ששמעו בו שמת בקול וגם מכתב מטשארנאביל (עיין בס' עין יצחק השני סי' ע' והיא עובדא זו) רק שלא היה מקוים בקיום ב"ד שמצאו הרוג (ולא הכירוהו) שלא נשאר ממנו רק גולגלתו ומקצת מאבריו עם תרמילו שהיה מונח שם חפציו הידועים לו היינו הפאס שלו והשט"ח שהיה לו ת"י על סך חמשים רו"כ בכ"י ות"י השליש ממעותיו זו"ז גם הקויט שלו ומאז נאבד זכרו שדרכו היה לבוא בכל שנה לקח פאס מעיר מולדתו (וגם היה תמיד דרכו לבוא למקום של השליש הנ"ל שהניח המעות ת"י לעשות חשבון עם השליש על הריוח) שהוא רגלים לדבר שמת, וא"כ היאך נוציא מן הצדקה המוחזקת, למזונות שמא מת, ואם כי שמא מת לא חיישינן מ"מ הכא שאיתרע חזקתו ודאי דחיישינן, וזה דמי לספינה המטורפת ועיר שכבשוה כרכום שנותנים חומרי חיים וחומרי מתים ובפרט שחזקת ממון היא חזקה אלימתא שהרי גם ברוב אין מוציאין, וכאן היה תפיסה ברשות ע"פ הסכם ב"ד שיהיה מונח בהצדקה שנכתב במתנתו שהקרן קיימת, ויעויין בספר מעיל צדקה (סי' מ"ח) בעובדא דידיה שהיה שם, שחושש שמא מתה האשה מחמת שנישבית ושייכים המעות לצדקה הגם שמגיע נזק להבעל מן הפירות שמגיע לו מצד הדין, אמנם שם לדינא העלה שאין להוציא מחזקת הבעל ששם היה המעות ביד הבעל משום שמא לא מתה, ומשמע מדבריו אילו היה בחזקת הצדקה ודאי שלא היה בכח להבעל להוציא משום שמא מתה מחמת שנישבית, וכמש"כ התוס' ב"מ (ל"ט ע"ב) ד"ה דילמא שכיבא סבתא, וק"ו בנ"ד דעדיפא מחששא שנישבית ונכון להיות שאלו היו חוקרים שם היה גב"ע כד"ת שהיה נידון בחזקת מת ברור ודאי שאין להוציא מחזקת הצדקה משום שמא לא מת, ובפרט שלדעת הרשב"א אינו גובה גם אם הוא עודנו בחיים וכמו שנתבאר ודו"ק: