באר משה (דנשבסקי) ב· רבי משה דנושבסקי
חושן משפט · סימן א
עובדא דאתא לקמן בשנת תרכ"ט לפ"ק: ע"ד שהיה נהוג שם שהסוחרים הגדולים מחזיקי הזאוואדין היו מקדימים מעות להסוחרים הקטנים על תבואה שיקנו, וקוצבים עמהם המקח לפי העת שיהיה מעט ריוח להסוחרים הקטנים שיקנו עבורם, והמה היו נוסעים בעיירות או אצל אדונים ומביאים התבואה לרשות הסוחרים הגדולים, ואירע פעם אחת שסוחר אחד הקדים מעות על דגן לסוחרים הקטנים והמה קנו בעיר אחת אצל יהודי איזה סך דגן וסילקו לו המעות לקבל באיזה משך ימים אח"כ וגם עשו עם יהודי הנ"ל צושלאק כנהוג, ותוך משך זמן אירע אונס שנשר הבית שהיה מונח שם הדגן וגם הדגן שקנו נשרף, ובאו לדין הסוחר עם הקונים מקבלי המעות הנ"ל, וטענת התובע היה כאשר שענין נתינה של המעות הוא רק שקונה מאתם הדגן שיקנו עבור סך כזה לכל משקל וע"ז הוא מקדים להם מעות, וע"כ אין לו שום דין עם אחר רק עמהם ולא עם מי שהם קונים מאתם, וכיון שנגדו לא היה קנין המועיל ע"פ ד"ת שהרי לא היה רק מעות וגם אז לא היה להם הדגן שמכרו ע"כ ההפסד שלהם הוא, וטענת מקבלי המעות הוא שהמה רק שלוחים של הסוחר, שנותן המעות להם לקנות עבורו הדגן באופן שיעלה לו המחיר של התבואה עם טרחתם על מקח שקצבו כאשר יביאו התבואה לרשותו, וכן עשו שקנו עבורו בקנין המועיל ע"פ ד"ת, ונתעצמו בדין בזה, על מי שייך ההפסד שאירע:
א) והנה לדון בענין זה אם הוא סוג קנין או סוג שליחות המוכחש בזה בין הבע"ד, קשה מאוד לעמוד על זה כי זה תלוי בדקדוק הלשון איך שהיה נדבר בעת נתינת המעות על קניית התבואה, והבע"ד בעצמם בלתי אפשר להם לדעת בבירור איך היה מדובר אז סיגנון הדברים בדיוק, כי הוא מלתא דלא רמי אדעתייהו כי לא העלו על דעתם אשר יארע אונס כזה בקנייתם, ובאמת יש כמה אופנים שיכול להיות שדברו כזה והוא חילוק בדין וכאשר נבאר. א) אם אמר להם אני נותן לכם מעות שתקנו עבורי דגן שיעלה לי בסך מקח זה, הלשון הזה הוא לשון של שליחות בודאי, הגם שנותן המעות טוען ע"ז שכן הנהוג הוא שלא יהיה להסוחר שום דו"ד רק עמהם ולא עם מי שהם קונים מאתו זה אין טענה, הגם שהנהוג שאם יארע איזה סיבה שאחד יקבל מאתם על תבואה ולא יתן להם אח"כ התבואה שהיא על אחריות שלהם, זהו מצד שאחריות הוא עליהם, חדא מפני שהם שומרי שכר ע"ז, ועוד מצד המנהג אצלם כן, חשבינן כמו שהם קבלו האחריות ע"ז [ודמי זה כמו שאמרו בגיטין (ע"ג א') קבלו עלייהו כל אונסא דמתייליד ומ"מ אמרינן אונסא דלא שכיח שאני] וא"כ הכא, בנ"ד באונס כזה שהוא לא שכיח ודאי שהוא שייך על אחריות המשלח שהתבואה הנקנה הוא שלו. ב) אם אמר להם אני נותן לכם מעות שתמכרו לי עבור זה הדגן שתקנו או שאמר להיפך שתמכרו לי דגן שתקנו ואני נותן לכם מעות ע"ז, זה פשוט שהוא סוג קנין ולא שליחות, וזה פשוט מצד הסברא כיון שאמר שהוא קונה מאתם הדגן, ומ"מ שלא יבוא מי לחלוק ע"ז להתעקש ולומר כיון שזה יודע בעת נתינת המעות שלע"ע אין לו התבואה ויקנה אח"כ עבורו מה שצריך לתן לנותן המעות הוא נחשב כשליחות, אך באמת ז"א. ונראה לענ"ד להביא ראיה מהא דאי' (בב"מ ע"ד ע"ב), ותיפוק ליה דשליח שוי' ומשני הגמ' בתגרא דזבין ומזבין, ופירש"י לא שליח נעשה אלא הוא פסק עם חתנו וחתנו פסק עם אחרים ומשתכר, א"נ [כן הוגה שם] לא פסק חמיו עמו וזה פסק כדי למוכרה לחמיו ולהשתכר, הרי פירש"י ללשון ראשון שכיון שחמיו פסק עם חתנו והוא החתן פסק עם אחרים לא מיקרי שליח, הגם שחמיו יודע בעת שפסק שצריך לקנות ואפ"ה לא תלינן זה בסוג שליחות רק קנין הוא, הגם שברא"ש לא הביא רק לשון שני שברש"י ולא הביא לשון הראשון, וא"כ יש לומר שאפשר שהרא"ש סובר שאם חמיו היה פוסק עמו מקודם היה זה חשוב שלוחו רק מפני שלא פסק כלל עם חמיו מקודם ולכך השמיט בכוונה לשון ראשון שברש"י, אך זה אין ראי' שיש לומר שלכך השמיט לשון ראשון שברש"י לא משום דלא ס"ל לדינא הכי, רק משום שלשון הגמ' מורה יותר כלשון האחרון משום דאיתא בגמ', בתגרא דזבין ומזבין משמע שקנייתו קדמה להמכירה, וכך אורחא דמלתא שאם היה פוסק חמיו עמו מקודם אין דרך לחתן להשתכר לכתחלה בשל חמיו, ומסתמא אורחא דמלתא להטריח בחנם וכל שעושה בחנם בלא ריוח אמרינן מסתמא שהוא נעשה שליח כי למה יקנה וימכור לחנם ויהיה נכנס לבעל דבר בלא ריוח, וע"כ הוסיף רש"י בלשונו הטהור "ומשתכר" וע"כ נקט הרא"ש לשון שני שברש"י וכל שהסחורה קנה מעצמו בזה דרך הוא להשתכר כיון שיש לו סחורה ויכול למוכרה לאחרים ג"כ, אבל לדינא למה לנו לומר שהרא"ש חולק על רש"י בדין היוצא מלשון ראשון, וכל למעוטי מחלוקת עדיף לנו. ג) אם אמר להם בזה"ל, אני נותן לכם מעות על דגן שיעלה לי בזה המקח, או שאמר להם אני נותן לכם מעות שתקנו דגן ותתנו לי שיעלה לו במקח זה, בשני לשונות אלו יש להסתפק אם הוא סוג שליחות או סוג קניה, כי הוא לישנא דמשתמע לתרי אפי, כי יש לפרש הכוונה בלשונו שאומר שאני נותן לכם מעות על הדגן היינו שתקנו עבורי, או שיש לפרש שעל הדגן נותן מעות לקנות אותם בזה מאתם, וכן בלשון שאומר להם שנותן להם מעות שתקנו דגן ותתנו לי ולא אמר לשון עבורי, לכן יש להסתפק ג"כ בכוונת דבריו, אם כוונתו שהקניה תהיה עבורי באופן שיותן לי על מקח זה שקצבו, או שכוונתו שאתם תקנו הדגן ואותו הדגן תמכרו לי עבור המעות שנותן להם עתה ואותו התבואה שיקנו קונה מאתם, הנה בארתי כמה סוגי לשונות, לשון המורה לשליחות ודאי, ולמכירה ודאית, ולשון ממוצע שיש לפרשו בשני פנים הן בלשון מכירה והן בלשון שליחות:
ב) אמנם ראוי לחקור לדינא בלשון המסופק בין לשון מכירה ללשון שליחות האיך נדון בזה, ואפשר שנדון זה כיון שהמעות לקח ודאי ואין יודע אם נפטר ע"י מעשה שליחותו או שנאמר שלא היה לשון שליחות ולא נפטר בזה כלל, א"כ הוא מסופק בהפרעון והתובע טוען ודאי שלא היה כוונתו לשום ענין שליחות, ולכן יהיה זה כדין התובע ודאי והלה משיבו אין יודע אם פרעתי לך, או החזרתי לך, ואם שניהם מסופקים יהיה חייב לצאת ידי שמים, ונראה לומר בזה שזה אין דומה לאין יודע אם החזרתי לך, דהא התוס' (ב"מ דף צ"ז ע"ב) ד"ה והלה אומר כתבו דממתניתין פריך שפיר לרב נחמן אע"ג דאין יודע אם החזרתי חייב כיון שמחזיר אחת הו"ל כאין יודע אם השאלתני אם לאו וכן באין יודע אם מתה בעודה שאולה ע"כ, הרי גם שהפרה היתה בידו ואין יודע אם יצתה מידו באופן שנפטר מהבעלים, אפ"ה חשוב זה כאין יודע אם נתחייבתי מפני שאנו דנין על מיתת הפרה אם נתחייב אז השומר אם לא, וה"נ בנ"ד אנו מסופקים אם נתחייב על המעות שקבל או שלא חל עליהם חיוב מן המעות הנ"ל, והרי זה כאין יודע אם נתחייבתי. אלא שיש לדון בזה שזה יהיה תלוי אם המעות הניתן על מכר שלא נגמר הקנין כגון בדבר שלא בא לעולם וכדומה אם המוכר המקבל המעות יש לו דין לוה או שואל, או שהוא עליהם רק שומר, וכבר עמדו על מדוכת ספק זה רבותינו האחרונים הקצה"ח והנתיבות (בסי' ס"ו) וגם הסמ"ע והש"ך דברו בענין זה, וא"כ אם היה זה שבנ"ד מן סוג מכירה ונאמר שבמכירה גם שהמקח לא נגמר עדיין באופן המועיל ע"פ ד"ת אפ"ה המעות שקבלו ברשותן המה ונעשו בהם דין לוים, הרי הספק שאנו מסופקים בנ"ד הוא אם נעשו לוים מתחלה על המעות, או שהיו רק שלוחים ולא נעשו רק שומרים וממילא נפטרו בעשיית שליחותן ולא פשעו בזה, בזה ודאי שפטורים המה מספק שהרי הוא דומה כטוענים שאין יודעים אם לוו המעות והרי הוא אין יודע אם נתחייבתי, אמנם אם נאמר שגם המקבל מעות על מכירה מן דבר שלא בא לעולם הוי על המעות רק שומר וברשות נותן המעות הם, וא"כ בין שנעשה על הענין שליח ובין שנעשה מוכר בין כך ובין כך הוו שומרים על המעות, רק הספק הוא בעת שהוציאו המעות מרשותן על קניית התבואה, שאז אם היו מוכרים בעת מעשה נעשו לוים ולא נפטרו בהמעות שהוציאו על קניית הדגן, ואם היו שלוחים נפטרו אז בהוצאה שהוציאו את המעות לקנות הדגן, וא"כ לכאורה יהיה זה דמי לאין יודע אם החזרתי שהרי מסופקים אם היה זה חזרה או לאו.
ומ"מ יש לומר שגם אם נאמר שהמקבל מעות על מכירת דבר שלא בא לעולם שיש לו דין שומר, מ"מ בנ"ד אין דומה זה לאין יודע אם החזרתי, והוא דמוכח מדברי התוס' שבב"מ הנזכר לעיל שגם בהא דשאלה חצי יום ושכרה חצי יום ואין יודע אם מתה בעודה שאולה או שכורה, הוא דומה לאין יודע אם נתחייבתי, הגם שדין שואל היה לו מקודם בודאי, ואין יודע אם יצא מדין שואל היינו אם הפרה היה בעין בעת גמר השאלה או לא, ולכאורה הוא ממש דומה לא"י אם החזרתי בפקדון, שהוא מסופק אם יצא ידי חובת החזרת הפקדון שהיה ת"י, וכן נמי בשאלה חצי יום, ומ"מ סברי התוס' שזה דומה לאין יודע אם נתחייבתי מה שמסופק אם מתה בעת שאילתה, ובאמת איתא בשמ"ק שם דאית דסברי שבאמת האי בבא דשאלה יום אחד או שאלה חצי יום חשיב כאין יודע אם החזרתי, רק מה דמוכח מגמ' דדמי לא"י אם נתחייבתי, דמקשה הגמ' לרב נחמן ולר"י דאמרי מנה לי בידך והלה אומר א"י פטור, הוא מבבא דשאל אחת ושכר אחת שאנו מסופקים על המתה אם היתה שאולה או שכורה מתחלה, אמנם מביא שם דעת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א דסברי כדעת התוס', שזה דשאלה היום ושכרה למחר וכו' חשיב ג"כ כאין יודע אם נתחייבתי, והטעם הוא משום דקי"ל דאין החיוב של שואל בא בעת השאילה רק בעת שאירע האונס, וא"כ הוה הספק בעיקר החיוב אם אירע האונס בעת שהיתה שאולה, והריטב"א הוסיף שגם למ"ד מעידן משיכה נתחייב באונסיה מ"מ עיקר החיוב לא נגמר רק כשיבוא האונס יעו"ש בשמ"ק שהאריך בזה. ובאמת יש לעיין לפי סברתם, מדוע מחייבין באין יודע אם החזרתי בפקדון, כיון שעל השומר אין מוטל חיוב כלל מן עת קבלת פקדון, וא"כ ניחזי אנן במודה שקבל הפקדון ואין יודע אם החזירו א"כ מסופק הוא אולי נאבד אצלו בפשיעה, או שאין יודע היכן הניחו שזה חשיב פשיעה, או שמא שלח בו יד, וא"כ כיון שכל זמן שהפקדון היה בעין אין עליו שום חיוב, ורק אם נאבד אצלו בפשיעה או שלח בו יד, או בשו"ש אם נגנב אז נתחייב, והרי אם החזירו בעין לא היה עליו שום חיוב מעולם וא"כ הרי הוא ממש אין יודע אם נתחייבתי, ודוחק לומר דמתניתין דמחייב באין יודע אם החזרתי בפקדון, מיירי בפקדון מעות שהיה לו רשות להשתמש בהם ונשתמש בהם ובזה הוא מסופק אם החזיר, דהא סתמא קתני אין יודע אם החזרתי בפקדון חייב, ובכל גווני פקדונות איירינן:
ג) ונראה לענ"ד לומר בטעמו של דבר זה, דמחייבינן באין יודע אם החזרתי בפקדון בשני פנים אופן א' משום דאמרינן הגם שלענין חיוב אקרקפתא דגברי אין לנו מעת שקבל החפץ לשמור, מ"מ כיון שהיה החפץ ברשותו ומסופקים אם יצא מרשותו, מועיל החזקה דמעיקרא, דמוקמינן שכמו שהיה מקודם ברשותו כן לא נעשה בפקדון דבר שיצא מרשותו של הנפקד, וע"כ מחייבינן בטוען שמא, משא"כ בהא דשאלה חצי יום וכו' כיון שאין אנו מסופקים אם נעשה מעשה בהחפץ שהרי זה אנו יודעים שמתה, רק מסופקים אולי מתה בשעת שאילה שבזה נבוא לחייבו, ולכן כיון שהחיוב הוא דבר חדש שמקודם לא נתחייב הוא, פטור כמו בכל אין יודע אם נתחייבתי. או י"ל באופן שני, והוא ששני דברים נמצא בשאלה ופקדון, חיוב אחד שאם יארע איזה קלקול יתחייב בזה באופן שחייבתו התורה, וחיוב זה חל עליו בעת שהקלקול יהיה, עוד הוא מחויב בהחזרת הדבר אם הוא בעין ליד בעליו כשיגיע זמנו וזהו שמירתו שמוטל עליו, וע"כ באין יודע אם החזרתי בפקדון, כיון שמקודם ידענו שממון של הבעלים היה, ת"י הנפקד ולא ביד הבעלים, מוקמינן אחזקה שעדיין לא הוחזר ליד הבעלים, משא"כ בנידון שאלה חצי יום ושכרה חצי יום, שהבהמה מתה, ואין אנו מסופקין בחזרה המוטל עליו שהרי אין כאן מה להחזיר, רק הספק אם בא לו התחייבות בעוד שהיתה שאולה, בזה מוקמינן אחזקה שלא נתחייב, ובין שני הטעמים שכתבנו לחלק הא דשאלה חצי יום, מאין יודע אם החזרתי בפקדון, יצא חילוק לענין נ"ד, באם שהיה שומר על המעות בודאי [להאופן שכתבנו שהמקבל מעות על קנין דבר שלא בא לעולם לא נעשה על המעות לוה], ורק מסופק אם נפטר השליח מן שמירת המעות, בקנית התבואה, ואם היה להשליח דין מוכר נתחייב אז על המעות, שלאופן הראשון כיון שנעשה מעשה בהמעות ודאי, רק הספק אם נתחייב אז על המעות, בזה תלינן שלא נתחייב על המעות כמו שהיה מקודם שלא היה עליו חיוב שהרי מעשה הוצאת המעות מרשות הנפקד היה בודאי, משא"כ לפי האופן השני שיש לדון על החזרה וראוי להעמיד שלא חזר לרשות הבעלים, כן ראוי כאן ג"כ לדון, שלא נסתלקו מן חזרת המעות שמוטל עליהם בקניית התבואה ולא חזר עדין ליד הבעלים, ובספק זה נדון כאין יודע אם החזרתי בפקדון. והמחוור לענ"ד כטעם חילוק השני שכתבתי, והוא מהא דאיתא בחו"מ (סי' קכ"א סעיף ד') והוא מדברי הרמב"ם (בפ"א מהל' שלוחין ושותפים), שמי ששלח מלוה או פקדון ע"י כתב חבירו של המפקיד, או המלוה, ואח"כ טען המפקיד שלא היה כתב ידו ולא בא אליו, והלוה או הנפקד אין יודע, שמחויב לשלם רק יאיים עליו ח"ס כו' יעו"ש, והטעם כתב הכ"מ שם והובא בש"ך שהוא מטעם אין יודע אם החזרתי, ואם נאמר כטעם חילוק הא' שכ', הא תינח במלוה, אבל בפקדון הלא יטעון הנפקד אצלי לא נמצא הפקדון בודאי, ורק מסופק אני אם נתחייבתי אז במה שהוצאתי מת"י שלא לשלוחך, והרי הוא ספק בחיוב, אלא ודאי שאנו דנין על החזרה ליד בעלים גם בפקדון, וכל שיש ספק אם הוחזר לידם מוקמינן אחזקה קמייתא שלא הוחזר ליד הבעלים בטענת שמא נגד ברי, ויעוין בש"ך (סי' רצ"א ס"ק מ"ד) ובקצה"ח (סי' ש"מ ס"ק ד') למה שדבר ובענין זה בטענת א"י בפקדון:
וא"כ כיון שהכרענו כאופן הב', ולפ"ז בנ"ד נוטה הדבר לכאורה, שהוא כאין יודע אם החזרתי, כיון שהספק הוא אם יצאו בחזרת הפקדון על המעות ע"י שהוציאו אותם על התבואה, ומ"מ נראה לענ"ד לומר שאין זה מוכרת, כי יש לומר דאפ"ה אין נחשב בנ"ד כאומר אין יודע אם החזרתי, והוא דשאני הספק של א"י אם החזרתי, שספק החזרה נתהוה אחר החזקה המוקדמת לה ומנגדה, וע"כ מוקמינן כמו שהיה מקודם, משא"כ בספק זה שבנ"ד שהספק היה עומד מתחלתו בעת שקבלו המעות לידם, אם היה בתורת שליחות ויפטרו בהוצאותן על קניית התבואה, או שהיה בתורת מכירה ולא יפטרו בזה, ובזה נעמידו על חזקתו להקטין חיובו שלא נתחייב באופן זה, וזה נחשב כאין יודע אם נתחייבתי. וסברא זו נראה לענ"ד, שיש ללמוד אותה מדעת הסוברים (המובא בשמ"ק) שבשאלה על חצי יום או בשאלה היום ושכרה למחר שנסתפק אימתי מתה, שזה חשוב כאין יודע אם החזרתי, מפני שסובר שפטור שנפטר ע"י טענת אונס בשוכר הוא נחשב כחזרה, ומספיקו נחשב כאין יודע אם החזרתי, ואפ"ה בשני פרות אחת שאולה ואחת שכורה ואין יודע איזה מתה, סוברים גם הנך דמחייבי בא"י אם בעידן שאלה, שמ"מ בשני פרות גם לשיטה זו הוא כאין יודע אם נתחייבתי, ולכן מקשי הגמ' לרב נחמן ור"י כו', וראוי לבאר טעם החילוק בזה כיון שסובר שהפטור כחזרה נחשב והרי שני הפרות היו ברשותו ואין יודע אם נפטר מאחת, וצריך לומר ע"ז שהסברא פשוטה משום שאנו דנין על הפרה המתה היאך היתה מתחלה אם שכורה או שאולה, וע"כ הוה זה ספק בעיקר חיובה אם נתחייב עליה באונסה או לא, וא"כ נאמר גם בנ"ד חשיב זה ספק בעיקר הדבר אם נתחייב מתחלה באופן כזה שיתחייב גם בעת שמוציא המעות על התבואה או שלא נתחייב באופן הזה, זהו אשר בארתי הנוטה לענ"ד בנ"ד אם היה לשון מסופק אם מסוג שליחות או סוג מכירה, וגם אם התובע היה טוען ברי שכוונתו היה דוקא מכירה ולא שליחות, אפ"ה המוחזקים פטורים מספק שמא היה שליחות מתחלה, ומעולם לא ירד עליו חיוב זה שיתחייב בעת שיוציא המעות לצורך התבואה שקונה עבור בעל המעות.
ד) ועתה נבוא לדון בדבר חדש גם אם היה הלשון שדברו סיגנון מכירה בודאי שנתן להם המעות בכדי לקנות מהם התבואה שיקנו, שלכאורה הוא פשוט שההפסד ש הם הוא וכמו שכתבנו בטענת התובע, מ"מ יש לדון שההפסד הוא על בעל המעות אחרי שהם טוענים שלקחו עבורו וכמו שנבאר בעז"ה:
איתא בשו"ע חו"מ (סי' ר"ט סעיף ה') דבר שבא לעולם אלא שאינו ברשותו דינו כדבר שלא בא לעולם שלא קנה, והרמ"א כתב ומ"מ אם טרח המוכר וקנה הדבר שמכר צריך לקיים מקחו כו' דטרח וקנה כי היכי דליקו בהימנותיה ע"כ, ויעו"ש בט"ז שם שהאי דינא הוא דוקא שהבטיחו להקונה הבטחה חזקה להמציא לו לקנות עבורו, או במקום שמכר לו בחזקת שיש לו ואינהו בזה, ע"כ מטריח עצמו כי היכי דליקו בהמנותיה, אבל בסתם מוכר דבר שא"ב והלוקח ידע מזה לא אמרינן הכי יעו"ש, ויש להסתפק במוכר סתם דבר שאין ברשותו ולא הבטיחו הבטחה חזקה וגם הלוקח ידע שאין ברשותו, אמנם המוכר מודה שאח"כ קנה בכדי לקיים מקחו, אם נקנה הדבר ללוקח באופן שהמוכר לא יכול לחזור בו, ומה שאני מסתפק בזה הוא מפני שמקור הדין הא דאמרינן אדעתא דהכי טרח כי היכי דליקו בהימנותיה הוא מסוגיא דב"מ (ט"ז ע"א) גבי המוכר לחברו דבר שאין שלו ואח"כ חזר ולקחה מבעלים הראשונים ופריך שם הגמ' מכדי האי לוקח במאי קנה לה להאי ארעא כו' ומשני רבא תהא במאמינו ובההיא הנאה דסמיך עליה כו', הרי משמע מגמ' שכל עיקר הטעם שנקנה ללוקח לאו מהאי טעמא לחוד שהמוכר קונה השדה בכדי להעמידה ללוקח, שזה ידע הגמ' מקודם מהאי טעמא דניחא ליה דליקו בהימנותיה או דלא לקריה גזלנא, ואפ"ה פריך הגמ' במאי קנה האי לוקח, רק מסיק הגמ' מטעם בההיא הנאה כו', וא"כ גם אם המוכר מודה שקנה עבור הלוקח שיהיה לו הדבר שמוכר לו אין מועיל זה היכא דליכא טעמא דבההיא הנאה, אמנם באמת הא גופא טעמא בעי למה לא מהני מה שהמוכר מכוון בעת קנייתו מאחר עבור הלוקח ממנו והלא הוא זוכה עבור הלוקח בלקיחתו מאחר ולמה צריך הגמ' להוסיף טעמא של בההיא הנאה כו' גמר ומקנה ליה. והנה כבר עמדו הראשונים בזה והובא בשיטה מקובצת במס' ב"מ שם כמה סברות שנאמרו בזה, והנה דעת הר"ן ז"ל שכוונת המוכר להקנותה ללוקח אח"כ ולא שתהיה בקנייתו מן הנגזל להלוקח, וע"כ בעינן הקנאה שבזה יתהוה של הלוקח ולכן שפיר פריך הגמ' במאי קנה לה האי לוקח, אמנם מביא שם בשם הריצב"ש וז"ל, אפילו נאמר שקונה עתה לצרכו של הלוקח, מ"מ לא קנה לה הלוקח שהרי הנגזל לגזלן מכרה לא ללוקח ומי הודיעו להנגזל שיקנה להלוקח, ואפי' למאן דפליג בב"ק ולא סבר לה להאי סברא דמי הודיעו ה"מ בלוקח במעות של האחר משום שדעתו של מוכר להקנות לבעל המעות, אבל הכא הגזלן במעות שלו הוא לוקחה ע"כ יעו"ש, ובשם הרא"ש ז"ל הביא שם דמאי דקאמר תהא במאמינו הכוונה היא שבשביל שמאמינו טרח הגזלן וקנה עבור הלוקח וניחא אפילו למ"ד ומי הודיעו משום שהנגזל יודע זה ג"כ. נמצא מזה שלדעת הרא"ש ז"ל סבר לה הגמ' לפי הס"ד, שאין כוונת המוכר בקנייתו מהאחר עבור הלוקח ממנו רק שאנו אומרים לפי הס"ד שבודאי דעתו לקיים הדבר אח"כ, ומשני הגמ' שבשביל שמאמינו כוונתו בזכיתו מן הנגזל עבור הלוקח, ולדעת הר"ן הכי אמרינן שכוונתו לזכות אחר קנייתו להלוקח, והיינו טעמא של סברת הר"ן מפני כיון שהמדובר היה מתחלה שהלוקח קונה ממנו ולא שיהיה שלוחו לקנות עבורו, אמרינן גם בסיף הדבר ג"כ שהוא לוקח מן הגזלן לעצמו ולהקנותה ללוקח ממנו, אמנם לסברת הריצב"ש מה שהוא קונה בשביל שיהיה של הלוקח חשוב זה כלוקח עבורו מן הנגזל, רק דלא מהני מפני שאין הנגזל מקנה להלוקח וגם אין זה מעותיו של הלוקח
ולפי זה נבוא לבאר בנידון שהעירנו במקום שהמוכר מודה שקנה עבור הלוקח ממנו, לדעת הר"ן כיון שהדבור היה שהלוקח קונה ממנו גם שהוא אומר שכוונתו היה שיהיה להלוקח מאתו כפי שהבטיחו, אמרינן שכוונתו הוא שאח"כ יתהוה של הלוקח וכיון שאין כאן סברת בההיא הנאה ע"כ אין כאן קנין שיקנה בזה הלוקח, אמנם לדעת הריצב"ש שכל מה שמקשה הגמ' מכדי האי ליקח במאי קני לה הוא מפני סברת מי הודיעו כו' ומשים שאין שם מעותיו של הלוקח וא"כ היכא שבאמת היה מעות של הלוקח שפיר קונה הלוקח כיון שדעת המוכר בקנייתו עבור הלוקח, וכן לדעת הרא"ש ג"כ יש לומר שהיכא שמודה המוכר שדעתו היה בעת קנייתו עבור הלוקח ובמעותיו הוא קונה שפיר הוה קנוי ללוקח הגם שאין כאן סברת בההיא הנאה כו', שהרי כל הטעם שמצריכים לסברת בההיא הנאה לדעת הרא"ש הוא רק להחליט הדבר בודאי שכוונתו היה בלקיחתו מאת הנגזל עבור הלוקח, אבל היכא שהוא מודה בדבר שכן היה אז גם אם אין כאן סברת בההיא הנאה, מ"מ כיון שזה קנה עבורו ובמעותיו הרי נעשו שלו. הגם שיש לפקפק בזה בדעת הרא"ש, דיש לומר כיון שחזינן לדעת הרא"ש שהגמ' חידש לנו דבר בזה גופא שבשביל שמאמינו קונה עבור הלוקח מן הנגזל, אבל לפי הס"ד היינו אומרים שגם שידעינן מסברת ניחא ליה דליקו בהימנותיה ודעתו להקנות ללוקח, מ"מ אמרינן לפי הס"ד שאין כוונתו בעת קנייתו לזכות עבורו בעת קנייתו מן הנגזל רק להקנות לו, רק מצד סברת בההיא הנאה אמרינן שקונה עבורו ממש, וא"כ יש לומר בסתמא דמלתא גם היכא שדעתו ג"כ למסור להלוקח ממנו בהחלט, אפ"ה נאמר שדעתו הוא רק להקנות לו אח"כ ולא לזכות בקנייתו מהמוכר לו עבור הלוקח ממנו כיון שאין כאן סברת בההיא הנאה. מ"מ לקושטא דמלתא נראה לענ"ד שאין לחלק בכך, וכל שדעתו מוחלטת בעת הקניה שיהיה ללוקח ממנו אמרינן שקונה עבורו מאת המוכר לו, וכל מה שנסתפק בגמ' לפי הס"ד דמקשה האי לוקח במאי קנה לה מפני שהגמ' לא מחשיב זו הסברא דניחא ליה דליקו בהימנותיה להחלט גמור שיהיה להלוקח מאתו, וע"ז משני הגמ' תהא במאמינו כו' ומפני זה אנו דנין דעתו מוחלטת לקנות עבור הלוקח מאתו, כי אין סברא לחלק בהחלט הדעת, אם בטעם זה של ניחא ליה דליקו בהימנותיה, או בטעם של בההיא הנאה, שבהחלט זה יהיה דעתו להקנות אח"כ, ובהחלט זה של בההיא הנאה יכון לזכות בעת מעשה עבורו, דמאי נפקא מינה בהחלט דעתו, ע"כ מסתבר יותר לומר בדעת הרא"ש, שלהס"ד מטעם ניחא ליה כו' אין זה החלט גמור בדעת האדם רק נוטה כן לעשות ומטעם בההיא וכו', מחליטים לדעתו שיהיה להלוקח, אבל כל שהוחלט בדעתו וכן אומר המוכר] שקנה שיהיה להלוקח ממנו בהחלט חשבינן שקונה עבורו וכשלוחו הוא כנ"ל, ומלשון הרמב"ן ז"ל המובא בשיטה מקובצת שם שמפרש מה דמשני הגמ' תהא במאמינו כו' גמר ומקנה, כלומר שלוקחה לצרכו של לוקח והיינו לטעמא דניחא ליה דליקו בהימנותיה עכ"ל הרמב"ן המובא בשמ"ק שם, יראה ג"כ שסובר שכל שדעתו מוחלטת להקנות להלוקח ממנו חשבינן זה כשלוחו לענין הלוקח, אמנם בחידושי הריטב"א למס' ב"מ ראיתי שמתחלה כתב שזה מטעם שליחות הוא שחשבינן כקונה עבור הלוקח, אך אח"כ כתב שלשון הגמ' אין משמע כן ומפרש שבההיא הנאה קמקנה ליה וכמו שמצינו בקנין חליפין יעו"ש וא"כ נוטה דעתו כדעת הר"ן המובא בשמ"ק שם שהבאנו לעיל היוצא מכל זה שדין זה היכא שהמוכר אומר שבעת שלקח היה דעתו שיהיה להלוקח ממנו בסתמא דמלתא, אם אמרינן שדעתו היה שקנייתו מן המוכר לו יהיה עבור הלוקח, או אמרינן שדעתו הוא להקנות אח"כ להלוקח ממנו ובמקום שאין שם סברת בההיא הנאה, במחלוקת הראשונים היא תלויה שלדעת הריצב"ש והרמב"ן והרא"ש כשלוחו הוא חשוב, ולהר"ן והריטב"א אין זה סוג שליחות רק הוא קונה ומקנה להלוקח ממנו:
ה) ועתה נבוא לחקור לדעת הסוברים שהיכא שקנה שיהיה להלוקח ממנו קנה הלוקח, וכן בהא שמבואר בשו"ע דאמרינן אדעתא דהכי טרח כי היכי דליקו בהימנותיה, מהו הדין אם נאנס ונפסד הדבר שקנה אם הוא על אחריות הלוקח או שהוא עדיין באחריות המוכר. ובכדי לבאר דבר זה הנני להקדים דברי המבי"ט שהביאן הש"ך בתו"מ (סי' קפ"ג ס"ק ט') שכתב אהא דשליח ששינה מדעת משלחו דקי"ל אם פחתו פחתו לו ואם הותירו להמשלח, שדווקא פחת של יוקרא וזולא אבל פחת מחמת אונס וכדומה שייך להמשלח, והקצה"ח תמה ע"ז דהא כיון ששינה אינו שלוחו כלל והמעות הלואה הם אצלו וקנה להתחייב באונסין, ובאמת מצאתי בחדושי הרשב"א שם בב"ק וכן בשמ"ק שכתבו מפורש דפחתו דתני בברייתא אינו אלא דוקא כעין פחת דאמרינן בשינוי דצבע שידו על התחתונה אבל אם פחתו באונס לא פחתו לו, וכבר הביא הנתיבות שם בביאורים (ס"ק ו') לדברי הרשב"א והשמ"ק הנ"ל אלא שנדחק הנתיבות שם על טעמא דהאי דינא של הראשונים הנ"ל שלא נתחייב בפחת האונס, וע"כ רצה לפרש דמיירי היכא שהודיע להמשלח מהשינוי ונתרצה לקבל העסק ע"ח, אך קשה ודחוק להעמיס זה בדברי הרשב"א שהרי סתים להאי דינא שדימה שינוי זה לשינוי דצבע, ובשינוי דצבע גם אם אירע האונס קודם שקבל הצמר ע"ח לא נתחייב ג"כ באונס שהרי לא קנאה ושל בעלים הוא. אמנם בעיקר הקושיא שהקשו הקצה"ח והנתיבות כיון שעברו על דברי המשלח, המעות נעשו הלואה גביה, לענ"ד לא ידעתי מנין פשיטא להו זה, דהא יש לומר כיון שמעולם לא נתכוין לקנות לעצמו לא ירד עליו דין גזילה ולא הלואה רק פשיעה בשמירה הוא, וגוף הדבר של הבעלים הוא ורק פשע שהיה צריך להיות אצלו חטים והוא עשה שנעשו שעורים, וע"ז ראוי לדון כדין כל פושע וכל אונס הבא שאלו היה קונה חטים לא היה אירע דבר זה יתחייב בזה מצד פשיעתו כדין כל תחלתו בפשיעה וסופו באונס היכא שהאונס בא ע"י גרם פשיעתו, אבל אונס שהיה בא על החטים ג"כ בזה אין לחייב כלל להמשנה, וצדקו דברי המבי"ט ע"פ הסברא. הן אמת שיש לדקדק ולומר כיון שהוא צוה לו לקנות חטים והוא שינה ולא קנה החטים נתבטל שליחותו, והרי הוא כלוקח מעותיו וקונה עבורם מה שלא ציוה, רק מצד דאמדינן לדעתו שזכות הוא לו לקנות הריוח שיהיה בהשעורים, מ"מ הוא נתחייב בהמעות שהוציאן הגם שהחליפן על שעורים מ"מ הוא שינוי ופשיעה שהוציא מעות לשעורים, וא"כ נבוא לחייבו בכל אונסין הבאים על השעורים שלא היו באים על המעות אילו לא הוציאן על השעורים הגם שגם על החטים היה בא אונס זה. מ"מ באמת נראה לענ"ד שדברי המבי"ט נכונים וכן הוא דעת הרשב"א ז"ל כנ"ל, והוא כיון שזאת ודאי שנקטינן ליה רק לדין שומר כיון שהחליפן לצורך המשלח וזכה בתמורתן עבורו, דודאי אם היה על המעות גזלן שהוציאן שלא ברשות לא הוה תלי הגמ' בפלוגתא דר"מ ור"י אם מעביר על דעתו של בעה"ב נקרא גזלן גבי שינוי דצבע, שהרי שם הדבר בעין של הבעה"ב ולר' יהודה לא ירד עליהם דין גזלן כלל, משא"כ כאן על המעות נקרא גזלן שהוא הוציאן מרשות בעלים, ואלא ע"כ צריך לומר לר"י שכל שהחליפן לצורך הבעלים כמו שהדבר בעין חשבינן לה, וא"כ צריכים אנו לדון על גוף הדבר שנמסר לידו, שהיה עומד שיתהוה מזה חטים והוא ע"י השינוי עשה מזה שעורים וצריך לדון על הפשיעה מחטים לשעורים, זהו הנראה לענ"ד פשוט מצד הסברא בדברי הרשב"א ז"ל:
והנה הקצה"ח הביא ראיה לדעתו שנתחייב בכל האונסין מדברי הרי"ו במישרים נתיב ל' ח"א ומדברי הנמוק"י, והנה דברי הרי"ו באמת צריכים ביאור כאשר אכתוב בסמוך בע"ה, אך מקודם אבוא ליישב מה שדקדק מדברי הנמוק"י שכתב בנותן מעות באופן שלא ילוה אלא על כספים, ואם שינה ומלוה ע"ד אחרים אם פחתו פחתו לו, ומסיים שם אע"ג שכל האחריות עליו כו' ומלשון כל האחריות משמע אפי' אונסין יעו"ש עכ"ד הקצה"ח, ובאמת לענ"ד שכאן חייב בכל האונסין גם לסברת רשב"א הנ"ל שכל מה שדקדקנו בטעמו של דינו של הרשב"א הוא מפני שכיון שהחליפן על הסחורה עבור בעליהן מקרי עדיין בעין גוף הדבר של הבעלים, רק נידון מדין פשיעה וזה לא שייך רק בקונה לגמרי, אבל במלוה על המשכון כיון שגוף הממון שמלוה אין בעין שהרי ניתן להוצאה ובמשכון אין כאן קנין גמור רק שיעבוד בעלמא שהרי אם נאנס המשכון גובים החוב מהלוה ולכן כל אשר ההלואה היה שלא ברשות בעל המעות שהרי שינה מדעתו ואין כאן שליחות יש לדון שפיר כדין המאבד ממון חברו שנתחייב בתשלומין. **(הגה"ה ויעויין בדברי הר"ן בתשובה (סי' ע"ג) שהובא בדברינו בסמוך אות ו' שם מבורר להדיא שגם לדעת הסוברים בהא דאם פחתו דוקא פחת שלא באונס וכשיטת הרשב"א ודעימיה, מ"מ בהא דהמלוה על מחצית שכר והתנה דוקא על כספים וכו' בזה אם הלוה על דברים אחרים לגמרי ברשותו קאי גם לענין אונסין כמבואר בדבריו בתשובה שם והוא כמוש"כ:)** ומ"מ כיון שהלוה נתחייב בריבית ודעתו להתחייב לבעל המעות, וכן דעת המקבל ג"כ שהוא המלוה לאחרים ג"כ עבורו ע"כ אם הותירו הותירו לו רק אם יארע אונס מתחייב המקבל לשלם להנותן, ולבד זה ג"כ דברי הנמוק"י מיירי מסתמא לאו באונס שהרי באונס היה החיוב מוטל על הלוים, ואפשר בגברא אלמא או שאין לו שלא משלם, מ"מ הדבר נכון כמש"כ, אמנם מה שהביא מדברי רבינו ירוחם שכתב במישרים נתיב ל' ח"א בשם הגאונים המפקיד אצל חברו סחורתו להוליכה למקום פלוני והוליכה למקום אחר חייב באחריות הסחורה ונעשית מלוה וב"ד מכריחים אותו לפרוע לו, ומדכתב ונעשית מלוה א"כ ודאי חייב בכל אונסין וכו' ע"כ דברי הקצה"ח, ונפלאתי מאד על הקצה"ח הא לפי סברתו ג"כ שסובר שהמשנה ומוציא מעות על דבר אחר שלא ציוהו המשלח נעשית מלוה ונתחייב באונסין ג"כ, מ"מ הא תינח במוציא המעות אבל בהא דרי"ו שמשנה בגוף הסחורה של הבעלים למה יתחייב על הסחורה של הבעלים באונסין, וכי בשביל ששינה ופשע בהם נעשית שלו הא מצינו בב"מ (דף מ' ע"ב) ביחדו לה הבעלים מקום וטלטלה שדוקא לצורכו חייב ומשום שהיה שואל שלא מדעת שנעשה גזלן להתחייב באונסין, אבל לולא זה היה פטור על אונסין וכן מבואר בב"מ (ע"ח ע"א) ושם ע"ב גבי הא דהשוכר להוליכה בהר והוליכה בבקעה וכו' שאינו חייב רק היכא שבגרמתו של השינוי אירע האונס כמבואר שם ובתוס':
ובכדי לישב שיטת הקצה"ח איך שהוא מפרש דברי הרי"ו וגברא רבה אמר מלתא צריכין אנו למשכוני נפשין לבאר שיטתו, ונראה לענ"ד לומר שהקצה"ח מפרש לדברי הרי"ו דאמר חייב באחריות כו' ונעשית מלוה מיירי שהפקיד אצלו להוליכה למקום פלוני למוכרה שם, והוא הוליכה למקום אחר למוכרה שם, ועפ"ז נפרש דברי הקצה"ח שהרי כל עיקר סברת החילוק אם נאמר כסברת המבי"ט שהוא ברשות בעליו גם ששינה, הוא מפני שסובר הגם ששינה מדעת בעלים והוציא המעות למה שלא נשתלח מ"מ כיון שלצורך המשלח עשה זאת לא נכנסו המעות ברשות השליח ששינה רק ברשות בעלים הוא, אמנם הקצה"ח סובר הגם שלצורך המשלח קנה במעותיו של המשלח, מ"מ כיון שלא בשליחותו עשה זאת, המעות ברשות השליח קאי שהוציאן מרשותו של המשלח שלא בשליחותו, ומעתה עפ"ז יתבאר ג"כ דברי מהרי"ו כיון שהמפקיד ציוה למוכרן במקום פלוני, והנפקד הוליכה למוכרה במקום אחר הגם שהיה כוונתו שימכרנה במקום אחר לצורך המפקיד, מ"מ לשיטת הקצה"ח המשנה ומוציא מרשות בעלים שלא בשליחות הבעלים הגם שהוא עושה זאת לצורך הבעלים מ"מ נקרא ונעשה גזלן על הדבר שמוציא מרשות בעלים ולכן כשמושך את החפץ למקום אחר בכדי לעשות הדבר שמתכון לעשות בזה שבזה יהיה לו דין גזלן ע"ז, ממילא בעת משיכה נחשב כמושך לגזול ונתחייב באונסיה וברשותו עומד, זהו הנראה לענ"ד כוונת הקצה"ח בדברי הרי"ו. מ"מ באמת נראה לענ"ד שדחוק הוא לפרש בדברי מהרי"ו כן שהרי סתים לה ולא הזכיר כלל שמיירי שכוונת הנפקד להוליכה למקום אחר למוכרה שם, וע"כ נראה לומר בכוונת הרי"ו שהמפקיד הפקיד למקום פלוני ששם נצרכת להמפקיד והנפקד הוליכה למקום אחר חייב באחריות הסחורה, כוונתו כל האחריות הנעשה ע"י השינוי שאירע שם, ומש"כ ונעשית מלוה כוונתו כל עת שבא המפקיד באותו מקום שנצרך לו הסחורה ותובע מאת הנפקד שיחזירה לו וכיון שאין בידו אז להחזיר מחויב לו לשלם דמיה, כיון שהגיע עת חזרת פקדונו ואין לו מה להחזיר לו חייב לשלם לו התמורה, וזה השמיענו רבינו יר"ו בשם הגאונים שלא נאמר שאין לו חיוב על גופו של הנפקד כל זמן שעדיין הפקדון ישנו בעולם, וע"כ באו להשמיענו שכל שאין בידו להחזיר בעת ומקום הנצרך לו להחזיר הפקדון מחויב אז לשלם התמורה, ואין הכי נמי קודם התביעה של הבעלים מגופו של חפץ אם אירע אונס שלא גרם השינוי שזה ודאי דהיה פטור, אך כשנתבע בב"ד להחזיר מההוא שעתא קם ליה ברשותיה שהרי ב"ד מחייבין אותו בתשלומין עבור הסחורה, ואפשר לומר שכל שידוע הוא שבעת שיבא בעל החפץ לדרוש הפקדון שלו במקום הנדרש לו לא יהיה באפשר לו להחזיר ויצטרך לשלם דמים עבורו בזה גם אם נאנס החפץ מקודם גם באונס שהיה בא גם אם לא שינה, מ"מ חייב, וזה דומה למה שאמרו בגמ' ב"מ (ל"ו ע"ב) ומודה רבא כל היכא דגנבה גנב ומתה כדרכה בבית גנב שחייב משום שגם אם לא מתה בביתא דגנב הוי קיימא, וה"נ דכוונתה כיון שגם אם לא אירע האונס א"א היא שהפקדון יוחזר ליד בעליו, והיה נצרך לו לשלם דמיו ולכן חייב לשלם כמו שהיה בלא האונס, ולכן אתיין דברי רבינו ירוחם כפשטייהו שכל שהוליכה למקום אחר באופן שידוע שאי אפשר שיוחזר לבעליו לעת הנצרך לבעליו הסחורה במקום הנדרש להם מאז הוא באחריותו שהרי נתחייב בתשלומין עבור הפקדון שלקח ממנו:
ו) והמשנה למלך (בפ"א מהל' שלוחין) הביא שיש מחלוקת בדין זה ורבים יש שסוברים שחייב השליח באונסין שלא כדעת המבי"ט, ויש מרבוותא שסוברים כדעת המבי"ט, ובשם מרן הרב"י הביא ג"כ שסובר שלא כדעת המבי"ט, ובספר אבקת רוכל מצאתי התשובה של רבינו המחבר ב"י שעליה רמז המל"מ והוא שם (בסי' קס"ג) ומתוך דברי הב"י בתשובתו הנ"ל הגם שהוא נוטה שהשליח ששינה חייב באונסין, עכ"ז מדבריו מוכח שלדעת הרשב"א חייב המשלח באונסין והביא שם דברי הר"ן בתשובה (סי' ע"ג) שהביא המפרשים שפחתו דקתני בברייתא אינו כפחת דברייתא קמייתא ששם אליבא דר"מ אפילו פחת באונס חייב, ופחתו דקתני בברייתא בתרייתא דאוקימנא כר"י דלא קנה לה בהאי שינוי הוה ליה כשינוי דצבע שאם פחתו באונס לא פחתו לו והוא דברי הרשב"א ממש], רק שהר"ן בתשובתו כתב שלפי דברי המפרשים הנ"ל נסתר הראיה שהביאו בתוס' בשם ר"י מסוגיא זו שמותר לתן על מחצית שכר על מנת שלא תלוה רק על כסף וזהב כו' ואם תשנה יהיה ברשותך לחייב עליהם אם פחתו דאין זה רבית, משום דלא דמי זה להא דאתמר בגמ' בשליח ששינה, ששם פטור באונסין ואלו הכא חייב באונסין, וסיים הר"ן אלא שהוא ז"ל נקט הברייתא כפשטא דאם פחתו פחתו לו לגמרי מהאי טעמא דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי חייב לגמרי באחריות הקרן, ולפ"ז יפה דן הר"י בתוס', עכ"ד הר"ן המובא בתשו' ב"י, ומתוך זה דן הרב"י שכל הפוסקים הראשונים שהביאו להאי דינא של התוס' שמותר להלוות למחצית שכר ולהתנות תנאי כזה שכולם מפרשים שגם באונס פחתי לו לגמרי, ואעפ"כ הביא בעצמו בסוף תשובה הנ"ל שהרמב"ם יסבור ג"כ שאין חייב רק בפחתא הבא בגרם השינוי, ודייק זה מלשון הרמב"ם (בהל' שלוחין פ"ה הל' ב') שכתב שם בהא דשותף ששינה ונשא ונתן בסחורה אחרת כו' חייב לשלם כל הפחת שבא מחמת שעבר ע"כ, וא"כ לשיטת הרב"י דין זה במחלוקת הראשונים הוא, שלהרמב"ם והרשב"א ולהמפרשים שהובא בר"ן פשוט דעתם שהשליח פטיר באונסין, אמנם לדעת התוס' והרא"ש וסמ"ג וסיעתם חייב בכל האונסין. ובאמת ידענא בנפשאי שמה אני לחוות דעת נגד דברי הר"ן ז"ל ומרן הרב"י, עכ"ז אימר שלענ"ד כל היסוד שכתב הר"ן שלדעת הפוס' שהביאו הראיה למלוה למחצית שכר על תנאי כו' מוכרח לומר שפחתו פחתו לו דקתני לגמרי הוא אפילו באונסין, לדעתי העניה אין זה הכרח, דשפיר יש לומר שגם התוס' סברי להאי דינא שהאונס שלא בא מצד השינוי פטור השליח, ואפ"ה מייתו ראי' כיון דמותר לקח ריוח, הגם שהפסד זולא לא יקבל שהרי אין דרך שיהיה הזולא לכל המינים בשוה, ובענין קרוב לשכר ורחוק להפסד דאסור העיקר בתר זולא אזלינן וכדאיתא בגמ' ב"מ (ס"ד ע"ב) גבי הילך ד' זוזי אחביתא דחמרא, וא"כ הכא דזולא יהיה על אחריות השליח ששינה ואפ"ה שרי להמשלח לקח הריוח, וה"נ נלמוד מזה שמותר להלוות ולהתנות שאם ישנה יהיה ההפסד על השליח אפי' הפסד אונסין, שאין לנו חילוק בזה אם הקרוב לשכר יותר זה מזה, כיון שבין זה ובין זה שרינן קרוב לשכר ורחוק מהפסד, מפני שאם לא שינה היה קרוב לזה ולזה. וא"כ כיון שלדעת הרמב"ם והרשב"א והמפרשים המובא בר"ן (ודעת הר"ן משמע שנוטה ג"כ לזה) סוברים בפשיטות שהשליח ששינה פטור הוא מאונסין, ודעת התוס' והרא"ש וסייעתם לא ברירא בהחלט שחולקים ע"ז, ודאי שלדינא ראוי למנקט כוונתייהו של הראשונים אשר דעתם ברור לנו, כל זה היה נראה לענ"ד, לולא דעת מרן הרב"י, ואף גם לדעת מרן הרב"י מ"מ ודאי דהוה ספיקא דדינא ואין לחייב השליח המוחזק באונסין:
ז) ואחרי שבארנו כל הנ"ל נבוא לחקור בענין נ"ד, והנה אם נאמר שהמוכר דבר שאין ברשותו ומקבל ע"ז מעות עבור המקח הלז שהמקח עדיין לא נגמר, שהמעות שביד המוכר ברשותו הוא וכדין מלוה, ואם נאנסו המעות ביד המוכר ברשותו הוא, ודאי גם אם קנה אח"כ ונתכון בקנייתו שיהיה להלוקח וכמש"כ לעיל אז אם יארע אונס בקנייתו ודאי שברשות המוכר נאנס, הגם שהלוקח קנה את הסחורה וכמו שבארנו לעיל מ"מ על אונסין אין נתחייב, ודוגמא כזה מצינו בהא דגיטין (י"ד ע"א) הילך מנה לפלוני שאני חייב לו שקיי"ל הילך כזכי ואפ"ה חייב באחריותו כיון שלא נעשה בשליחותו של המלוה או הנפקד, וה"נ בנ"ד גם שזכה בהסחורה, מ"מ לא נפטר המוכר מן האחריות שהיה לו מקודם על המעות:
אמנם אם נאמר שהמקבל המעות על קנין שלא נגמר עדיין יש לו על המעות רק דין שומר וכפקדון ברשותו הוא, בזה יהיה תלוי הדין בדינו של המבי"ט שכתבנו, והוא כיון שעל המעות לא היה רק שומר והמעות החליף על הסחורה הניקנית עבור בעל המעות, וכבר בארנו שהמעות שנחלף על דבר אחר עבור בעל המעות גם שהיה שלא בשליחותו, מ"מ נחשב שאותן המעות בעולם והמה ברשות הבעלים, ומדין פשיעה ג"כ אין לדון בזה שהרי לא פשע בזה במה שהחליף עבורו המעות על הסחורה, אחרי שניחא ליה שיהיה לו הסחורה הלזו גם שאין לו דין שליח בזה, ויש לדמות זה למה שאמרו בגמ' ב"ק (ק"ג) אליבא דר' מאיר דס"ל שינוי קונה ואפ"ה כשמשנה לסחורה שאין זה נחשב לשינוי גמור דידעינן דניחא ליה גם שאין כאן שליחות, וכתב הרשב"א ז"ל דאם פחתו באונס לא פחתו להשליח, וכמו שכתב הדין אליבא דר"י בשינוי גמור, וה"נ גם שלא נעשה שליח בפירוש על המעות האלו לקנות עבורו הדגן, מ"מ מה שקנה עבורו כיון שידענו דניחא ליה לקנות דגן, ע"כ אין נחשב מה שהחליפו מעותיו על הדגן עבורו לשינוי וע"כ לא נתחייבו באונסין. אמנם לדעת החולקים על המבי"ט יש לדון בענין נ"ד כיון שכל שעושה שלא בשליחות בעל המעות ברשות השליח קאי ורק לענין השבח כיון שנקנה עבור הבעלים קנו את השבח, אבל בגוף הקרן כיון שלא נעשה שליח ממילא מתחייב באונסין, ולהפוסקים הנ"ל גם בסחורה אליבא דר"מ שאין נחשב זה לשינוי גמור מ"מ באונסין ג"כ מתחייב שהרי הם מפרשים הפחתו דקתני בברייתא בתרייתא כפחתו דברייתא קמייתא שמתפרש הפחתו פחתו לו אפי' באונס, וא"כ ה"נ בנ"ד יש להשליח להתחייב באונסין גם שלא באו לעולם המעות ברשותו, זהו הנראה לענ"ד לדון בזה שאם המוכר היה על המעות כדין שומר ולא דין לוה קודם שקנה את הסחורה ממילא אח"כ כשקנה עבור הקונה ממנו יהיה זה במחלוקת הנ"ל, ולפי מה שהראנו פנים לדעת המבי"ט, ולכל הפחות הוא מחלוקת הראשונים, אין לחייב להשליח באונסין מספיקא דפשיעותא כנ"ל. אך בעיקר דין זה במקבל מעות על מכירת דבר שאין ברשותו אם יש להמוכר על המעות דין לוה או שומר הוא מלתא דתלי ברבוותא וכבר הארכתי בע"ה במקום אחר, וכאן אכתוב בקצרה הנוגע לנידון זה, ויעויין בקצה"ח (סי' ס"ו ס"ק ז') במה שמחלק שבמקום שהדבר צריך גמר ולא נגמר בו קנינו המועיל לו וגם המוכר לא אינה להלוקח בזה אסור להשתמש במעות ויש לו בזה דין שומר וכו' יעו"ש, ולפ"ז בנ"ד שהקונה יודע שעדיין לא בא לרשותם מה שמכרו לו והקנין יהיה כשיבוא לרשותם והמוכרים ימסרו לו ודאי שעל המעות יש להמוכרים דין שומר ואסור להם להשתמש בהמעות, זולת על קניית התבואה עבורו כי לזה ניתן, וגם אם המוכר ידע שישיג התבואה או אם קנה עבורו בל"מ ודאי דאסור להשתמש בהמעות כל זמן שלא נגמר הקניה, ויעויין בהנתיבות שם (ס"ק ה') שחולק על דברי הקצה"ח והקשה עליו מהא דאיתא בבעה"ת שגם במכר מה שיירש מאביו מ"מ הוי המעות הלואה וחילק שם בחילוקים אחרים לחלק מה דאמרינן אליבא דריש לקיש דהוה רק שומר שכר, ואלו הכא אמרינן דהוה הלואה יעו"ש בנתיבות, ולפי סברתו יש לומר בנ"ד דהמעות הוי הלואה, מפני שסומך על אמונתם שבודאי ימסרו לו גם שהקנין עדיין לא נגמר, ובאמת חילוקו אין מסתבר כל כך דעד איזה מקום יגיע כח של סומך על אמונתו, שבענין הא דריש לקיש בנותן מעות על מטלטלין בזה אנו אומרים שלא סמך על אמונתו ולא סמכה דעתו, ולכך אסור לו להשתמש במעות והכא מותר לו להשתמש במעות ואיזה גבול הניתן ע"ז:
ועוד נראה שבעובדא דנ"ד אין להמוכר על המעות רק דין שומר גם לפי שיטתו של הנתיבות ודעימיה הסוברים שכל המקבל על המקח מעות גם שלא נגמר, יש לו על המעות דין לוה, מ"מ הכא בנ"ד שאני וכמו שאבאר, והוא דהא ודאי מלתא דמסתברא בפשיטות שבנ"ד שהקונה ידע שהדבר אין ברשותם רק שיקנו עבורו במעותיו בכדי למסור לו, וכל כי האי גוונא אם ירצה המוכר להוציא את המעות על צרכיו שלא על צורך קניית הדבר הנצרך לבעל המעות שודאי אין רשאי לעשות כן, וזה דומה למה שאמרו בגמ' ב"מ (ק"ד ע"ב) גבי עיסקא שגם על הפלגא מלוה אמרינן להכי יהבי לך לעסוקי ביה ולא למשתא ביה שיכרא, וה"נ בנ"ד ודאי מלתא דמסתברא שיאמר נותן המעות להמוכר לו להכי יהבי לך מעות לקנות הסחורה הנדרשת לי ולא לצורך אחר, וכיון שכן הרי המעות לא נמסרו רק אם יהיה לו לקנות עבור בעל המעות אז יקנה באלו המעות עבורו, ולכן נראה לענ"ד שבנידון כזה שנותן המעות יודע שאין לו סחורה אחרת לתן לו רק מה שיקנה עבורו במעותיו, ע"כ גם אם נאמר שהמוכר דבר שלא נגמר המקח יש לי דין לוה על המעות שמקבל, מ"מ בזה כל זמן שלא נתברר הדבר שיקנה עבורו הסחורה הנדרשת לו ויכול להיות שלא יזדמן לו לקנות ויצטרך להחזיר המעות לנותן המעות, אין לו דין לוה רק דין שומר, ודוגמא לזה מצינו בלוקח על מנת לבקרו וכן בספסירא שכל שלא נתברר קנייתו אין לו רק דין שומר ולא דין לוקח, רק בזבינא חריפא דהוה הנאת לוקח לבד יש לו דין שואל ובזבינא מציעא יש לו דין שומר שכר, וה"נ בנ"ד כל זמן שלא קנו את התבואה עבור הנותן להם המעות אין להם רק דין שומר שכר שהרי הנאת שתיהם הוא שהוא נצרך להסחורה ונותן להם מעות בכדי שישיגו עבורו הסחורה הנצרך לו, ולכך מקדים להם המעות, ויעוין נדרים (ל"א ע"א וע"ב) ובר"ן שם שכתב דהא דהלוקח ע"מ לבקרו אוקימנא בהמוכר את הספינה בדקיצי דמיה וכו' עד והוה ליה כשואל ומשום שכל הנאה שלו חייב באונסין, הרי שכל שלא נתברר קנייתו הגם שבידו ללקחה וע"ז לקחה, מ"מ אין לו דין לוקח בזה רק מדין שואל אתינן עליה, וא"כ ממילא בנ"ד לא קנה את המעות בהחלט כדין לוה רק דין שומר שכר להמוכרים עליהם משום דהנאת שניהם הוא, ויעויין בב"מ (פ"א ע"א וברש"י שם) ועיין בשמ"ק שם מה שדקדק על דברי רש"י והביא החולקים ע"ז, ועיין ב"ב (פ"ח ע"א וברשב"ם שם, ובתוס' שם פ"ז ע"ב ד"ה הלוקח) ודו"ק, וכיון שאין להמקבלים המעות רק דין שומר כל זמן שלא קנו את הסחורה ממילא אחרי שקנו הסחורה לשם בעל המעות ונעשה שלו כמו שבארנו א"כ נאמר שלשיטות הנ"ל מעולם לא ירדו השלוחים מקבלי המעות מוכרי הסחורה בדין חיוב אונסין על המעות וכמו שכ'. היוצא מכל האמור שאין להחליט חיוב על השלוחים המוכרים את התבואה באונסין שאירע אחרי שקנו עבורו, וגם אם מוכרים המה מ"מ אחרי שבארתי בע"ה שדעת הרבה פוסקים שנקראים שלוחים אם כיוונו בקנייתם עבור נותן המעות הלוקח מהם, וגם בארתי שדעת כמה מרבוותא קמאי שהולכים בשיטת המבי"ט, ע"כ א"א לחייב להמוכרים המוחזקים באונסין ונוסף לזה שלא נתברר בנ"ד אם המה מוכרים או שלוחים וכמוש"כ לעיל, לכן נראה לענ"ד שהאונסין על בעל המעות אחרי שישבעו שקנו עבורו, ושלו נאנס כן נראה לענ"ד ודו"ק: