אור ברסלב
באר משה (דנשבסקי) ב אבן העזר › סימן יב

באר משה (דנשבסקי) ב· רבי משה דנושבסקי

אבן העזר · סימן יב

סימן יא

אשר השבתי לרב אחד שנשאלתי ממנו. ע"ד השאלה שבאת לפני כת"ר באשה אחת שע"י קישוי בלידה נקרע השלפוחית של מי רגלים והגיד לה רופא מומחה שהיא נצרכת לנסוע לחו"ל ע"ד ראפאראציאן וגם אח"כ תהי' צריכה לקחת רפואות שלא תתעבר כי אם תתעבר אין לה לבטוח שתחיה בעת לידתה, אם היא מותרת ליקח רפואות הנ"ל.

והנה נסתפק כת"ר ע"פ מש"כ בפ"ח (סי' ה' ס"ק י"א בשם הח"ס סי' כ') שבלא רשות בעלה אסור לה ליקח רפואות שלא תלד וצריכה לקבל ג"פ ממנו, והנה על מש"כ הח"ס ששם בגמ' בעובדא דר"ח לכך הותר לה לשתות כוס של עיקרין בלי רשות מבעלה, משום שבזמנם היה אפשר לבעלה לגרשה בעל כרחה או לישא אחרת, וכת"ר הקשה ע"ז פן אי אפשר לו לישא אחרת, וא"כ היה לו לר' חייא לשאול אותה אם היא פנויה או נשואה, וכן אם בעלה קיים פריה ורביה שאם לא קיים בודאי אסורה לעשות כן לבטל את בעלה מקיום פרי' ורביה, לענ"ד לא כן הוא, וכל אשה שרצונה ליקח כוס עיקרין מפני שמתיראת מחמת קישוי לידתה אין לה לעכב מפני שבעלה לא קיים פריה ורביה כיון שבעלה אפשר לגרשה כפי מה שהיה בזמן הגמ', ורק כל שהיא מפקעת עצמה בע"כ בזה הפסידה כתובתה, אבל בלא כתובה כשהיא מתרצית להתגרש מה חיוב יש עליה שהיא תכניס עצמה לקושי לידתה בכדי שבעלה יקיים פו"ר, הא אפשר לו לישא אחרת עליה, וגם לזון אותה וכי נשי שקלת מעלמא, ומה, שהקשה פן אין יכולת ביד בעלה ליקח עוד אשה וגם לזון אותה, הלא אפשר לו לגרשה וליקח אחרת. והנה החתם סופר שם מסיים בדבריו שבזמן הזה שא"א לגרש בעל כרחה ולא לישא אחרת ומתבטל מהמ"ע של בערב אל תנח ידיך צריכה רשות מבעלה, או שתתרצה לקבל גט ממנו, ואם הוא אינו רוצה לגרשה וגם לא לתן רשות, נ"ל שאינה מחויבת לצער עצמה מפני שיעבודה שמשועבדת לבעלה, והיינו צער גדול לפי ראות עין המורה עכ"ל. ומסופק אני בכונת דעת הח"ס באופן כזה שהיא מתרצית לקבל ג"פ ממנו, שמותר לה ליקח כוס של עיקרין גם בלא רשות בעלה, אם יש לה כתובה או אין לה כתובה, והנה מצד הסברא נראה שזה תלוי אם הבעל לא קיים פו"ר שהבעל א"א לה להחזיקה גם אם ירצה, אין לה כתובה מתרי טעמי, חדא דהא היא מפקעת עצמה ממנו, ודמיא לנודרת בחיי בעלה למ"ד היא נתנה אצבע בין שיניה וכדאיתא בכתובות (ע"א א' ודף נ"ב א'), ועוד הא אמרינן ביבמות (ס"ה א') לשלישי לא תנשא אלא למי שיש לו בנים ואם נשאת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה, וא"כ הא נמי דכוותה כיון שהיא עושה זאת בלעדי הסכמתו, הרי דמי זה כנשאת מתחלה והטעתו שסבור היה שהיא כסתם נשים, ובאמת יש בה חסרון שא"א לה להוליד אמנם אם הבעל כבר קיים פו"ר רק שרוצה לקיים ובערב אל תנח ידיך, ומחמת זה רוצה לגרשה כשלקחה הכוס ש"ע שלא ברשותו, נראה לענ"ד דמלתא דמסתברא שיש לה כתובה ג"כ, דהא מדאיתא שם ביבמות שמי ששהתה עם שני בעלים עם כל או"א עשרה שנים ולא ילדה, שאם נשאת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה, ומינה שאם נשאת למי שיש לו בנים יש לה כתובה, והתם מיירי שהטעתו לבעל ולא ידע מזה, דאם הבעל ידע מזה מסתברא שיש לה כתובה גם בנשאת למי שאין לו בנים, וכן כתב הב"ש (באה"ע סי' קנ"ד ס"ק ל"ג), שבנשאת למי שיש לו בנים אפילו לא הכיר בה יש לה כתובה, וא"כ אנו רואין שאם הטעתו לבעל בענין לערב אל תנח ידיך לא הפסידה כתובתה, וה"נ כשהיא תחתיו והיא עשתה בעצמה מום זה שאין ראויה שבעלה יקיים לערב אל תנח כו' שלא תפסיד כתובתה, שאם היה נחשב זה לטענה גמורה, א"כ גם אם הטעתו בזה מתחלה היה ראוי להיות שלא יהיה לה כתובה:

ואין לומר מאי דאמרינן בנשאת לשלישי שיש לו בנים שגם אם לא הכיר בה יש לה כתובה, הוא משום שלענין ממון באמת רק בתלתא זימני הוה חזקה, ורק לענין איסורא למי שאין לו בנים חיישינן לד' רבי דבתרי זימני הוה חזקה, אבל בממון שנחשב זה למום לא יהיה נחשב מום רק בתלתא זימני, ולכן גבי שלישי שיש לו בנים שאין כאן איסורא לא נחשב זה מום, ז"א, חדא דמסתימת הפוסקים לא משמע כן דה"ל לפרש שבנשאת לרביעי גם למי שיש לו בנים אם לא הכיר בה אין לה כתובה, ועוד מלשון התוספתא (ביבמות פ"ח) ועד כמה מותרת להנשא עד שלשה, יתר על כן לא תנשא אלא למי שיש לו בנים, נשאת למי שאין לו אשה ובנים תצא שלא בכתובה, מכלל דלמי שיש לו בנים גם ברביעי יש לה כתובה שהרי נקט מותרת להנשא עד שלשה ולא נקט עד שלישי, ותוספתא זו אזלא אליבא דרשב"ג, וכן פירש ג"כ במנחת בכורים שעל התוספתא דאתיא כרשב"ג, ואפ"ה מוכח שדוקא בנשאת למי שאין לו אשה ובנים תצא שלא בכתובה, וזה מיירי בלא הכיר בה כמו שכתבו התוס' וכל הראשונים, וא"כ מוכח שלגבי מי שיש לו אשה ובנים לא נחשב זה מום, והאי אשה ובנים מתפרש או אשה או בנים דמי שיש לו אחת משתי אלה מותרת להנשא לו, וכי היכי דלא הוה זה מום בלא הכיר בה מתחלת הנישואין, כש"כ שלא הוה זה מום כשנעשה בה אח"כ ע"י פשיעתה, שנאמר שתפסיד הכתובה עבור שעשתה בה דבר זה:

מ"מ אחרי העיון יש לדון על ראיה זו, דהא מצינו דאיילונית הוה מום, ומוכח מכל הראשונים שגם ביש לו עוד אשה נחשב זה ג"כ כמום, כדאיתא ריש יבמות דמיירי שיש לה צרה להאיילונית, ומ"מ כתבו כל הפוסקים שאם לא הכיר בה נחשב זה כמקח טעות, וכן אמרינן בגמ' (ט"ו א') הכיר בה ולא הכיר בה איכא בינייהו, הגם שהיה שם צרה לאחיו של ר"ג, ואפ"ה אמרינן לת"ק שזה נחשב מקח טעות מה שנמצאת איילונית, וכן סתמא דמתניתין בכתובות (ק"א ע"ב) דאיילונית אין לה כתובה, ולא חילק במתניתין בין אם יש להבעל בנים או לא, ולכאורה רציתי לומר דאיילונית אין חסרון שלה מפני שאינה בת בנים רק האיילונית הוא נחשב מום גדול מפני אשר נמצא בה חסרונות הרבה שאינה דומה כשארי נשים, אבל האשה ששתתה כים עיקרין דמיא כמוחזקת באין לה בנים משלשה אנשים ולגבי בעל שיש לו בנים לא נחשבה כבעלת מום, אך מדברי הנימוקי יוסף גבי לשלישי לא תנשא למי שאין לו בנים ואם נשאת תצא שלא בכתובה, וכתב שם הנימוק"י אע"ג דקיי"ל כר' יהושע דאמר מקרא ולערב אל תנח ידיך, מ"מ אין כאן מקח טעות, ואהא דלשלישי לא תנשא כתב הנימוק"י, ומיהו גיטא בעי ואע"פ שלא הכיר בה, דלא דמי לאיילונית שאין צריכה גט בלא הכיר בה, דאיילונית מקח טעות הוא, אבל זו שאין לה סימנים של עקרות אלא משום חזקה, קדושין גמורין הם, דהא אפשר שיהיה לה בנים מרביעי עכ"ל, וא"כ מוכיחים דבריו שאיילונית מום שלה הוא ממניעת הבנים, והא דהוחזקה שאינה בת בנים ע"י שלשה אנשים הוא שאני לן מחמת שאין דבר ברור שהיא עקרה, וא"כ מי ששתתה כוס עיקרין שהוא דבר ברור שנעשית עקרה יחשב מום גם לגבי מי שיש לו בנים:

ואחרי כותבי זאת בינותי בספרים, ומצאתי שכבר עמד הראשונים על קושיא זו, מדוע באיילונית הוה טענה גם בנשאת למי שיש לו בנים, הוא הרמב"ן בחידושיו למס' יבמות וכן הרשב"א בחידושיו למס' הנ"ל, וז"ל הרמב"ן ותמיהני אפי' נשאת למי שיש לו בנים תצא שלא בכתובה, שהרי קידושי טעות ודמיא לאיילונית, דתנן אין לה כתובה ולא חילקו בין מי שיש לו בנים כו', ונ"ל דמשום תצא נקט מי שאין לו בנים שמוציאין ממנו בעל כרחו, אבל מי שיש לו בנים לא תצא, אבל אם בא להוציאה וטען עליה מקח טעות אין לה כתובה דומיא דאיילונית שלא הכיר בה, וראיתי מקצת מחברים שלא כתבו כן, ואפשר לדחוק שמי שיש לו בנים אין יכול לטעון עלי' טענת מקח טעות כיון שאין בעצמה סימן של עקרות שאפשר שלא זכתה להבנות משתיהן כו', עכ"ל הרמב"ן, והרשב"א בחידושיו הקשה ג"כ הקושיא מאיילונית, ותירץ ג"כ כתירוץ השני של הרמב"ן משום שאין טענתה ודאי לכן מי שיש לו בנים אין יכול לטעון עליה מקח טעות עכ"ל. נמצא למדנו מדבריהם של הרמב"ן והרשב"א שטעות איילונית הוא מצד שהיא מוחלטת בעקרה בסימניה, ולכן הוה מקח טעות גם למי שיש לו בנים, וא"כ ה"נ בשותת כוס עיקרין שהיא מוחלטת בעקרה הוא נחשב כמום גם למי שיש לו בנים, שאם הטעתה בזה מתחלת נישואיה אין לה כתובה. ולכאורה צ"ע לי דאם נאמר שהיכא שהיא מוחלטת בעקרה כמו איילונית, הוה מום מחמת הטעם שחפץ אדם לקיים דברי ר"י ולערב אל תנח ידיך, הא תינח למי שאין לו אשה אחרת רק יש לו בנים שייך בזה לומר דחשיב כטעות מפני שאין ראוי לקיים אל תנח כו' אבל במקום שיש לו עוד אשה ראויה לבנים, למה יהיה אצלו מום מטענת מה שאין ראויה לבנים, וכבר הוכחנו בהא דאיילונית שגם ביש לו אשה אחרת חשבינן לה לטעות בקידושין מחמת מום האיילונית, ונראה לומר שעיקר הדבר מה שהוא כמום נחשב מה שאין ראויה לבנים מפני שנחשבת שהוא כעין זנות, וכסברת ר' יהודא (יבמות ס"א ע"ב) מקרא דהזנו ולא יפרוצו כו', ואם כי לדינא לא קיי"ל הכי מ"מ זילא מלתא בעיני העולם, ולכן הוא נחשב למום גם ביש לו אשה אחרת וגם בנים ואין לה כתובה, וכן יהיה הדין בכל שהוא דבר ברור שא"א לה להיות יולדת שלא ע"פ חזקה לחוד, כמו שותת כוס עיקרין נחשב זה למום גם למי שיש לו בנים וכנ"ל, וא"כ נראה דה"ה גם אם עשתה זאת בלי ידיעת בעלה גם אחרי נישואיה הפסידה כתובתה עבור זה, הגם שחיוב הכתובה מתחלה חל עליו להשתעבד לה, וראיה לזה נראה לענ"ד ממה שמצינו אשר נדרים ומומין שיין הם וכדאמר שם הגמ' כתובות (ע"ב ב') במתניתין שלענין כתיבה גם בלא התנה הוה טענה שאין לה כתובה, הן אם נמצא בה מומין והן בנמצא עליה נדרים שיש בהם עינוי נפש, וכמו כן איתא שם (דף ע"א א') באשה שנדרה בנזיר, למ"ד דהיא, נתנה אצבע בין שיניה שאם אמר אי אפשי באשה נדרנית תצא שלא בכתובה, ועיין תוס' שם ד"ה ואם אמר אי אפשי כי', וא"כ ה"ה לענין מומין שיש בהם טענה מתחלת נישואין בטעות לענין להפסיד כתובתה, שאם היא עשתה בעצמה מום כזה אחרי הנישואין בעודה תחתיו, אם יאמר הבעל אי אפשי באשה כזו שיש בה מום הזה תצא שלא בכתובה, וא"כ ה"נ שותת כוס עיקרין כיון שהוכחנו מדברי הראשונים שגם למי שיש לו בנים הוה טענה לחושבו כטעות להפסיד כתובתה, ה"ה אח"כ הפסידה כתובתה בזה:

אמנם מ"מ עדיין יש לחקור בזה דהא מצינו באומרת נטולה אני מן היהודים, הגם שהיא מפקעת עצמה מבעלה מעיקר האישות והכל יודעים כו', ואפ"ה לפי משנה ראשונה יש לה כתובה, ופירש"י (יבמות קי"א ע"א) הטעם מדאסרה נפשה אכו"ע שמעינן מינה שתשמיש קשה לה ואנוסה היא, לפיכך יש לה כתובה, וא"כ הכי נמי בהאי איתתא ששתתה כוס עיקרין מפני צער לידה וכדומה, תהיה נחשבת כאנוסה ויהיה לה כתובה ואפילו למאי דקיי"ל כמשנה אחרונה דלא מהימנינן לה, וחיישינן שמא עיניה נתנה באחר, מ"מ הכא אין לחוש לזה שהרי מקולקלת אכו"ע באמת, וכש"כ בזה שידעינן שהיא עשתה זה מפני צער לידה שחוששת שלא תסתכן מסתברא דיש לה כתובה, ולפ"ז גם באין לו בנים הגם שמחויב לגרשה ע"פ דין ואין רשאי להחזיקה ומפקעת עצמה ממנו, מ"מ יהיה לה כתובה כמו בנטולה אני מן היהודים. אך אעפ"כ לענין אם אין לה בנים, נראה לענ"ד דיש לעיין אם יש לה כתובה מפני שהיא אוסרת עצמה עליו ויהיה מוכרח לגרשה, ויש לומר דמ"מ חיישינן שמא עיניה נתנה באחר ומחמת זה עשתה זאת להפקיע עצמה מבעלה, והיא יש לה עצה אח"כ שתנשא לאחר שיש לו בנים, וכמו באשת כהן שחיישינן שאוסרת עצמה על הכהנים ותנשא לישראל, אך במי שיש לבעלה בנים שע"פ דין אין מחויב בעלה לגרשה, בזה לא שייך תקנת חכמים שלא תהא עיניה נותנת באחר כי למה תעשה זאת שתקלקל עצמה לגמרי, וזאת אין יודעת אם בעלה יגרשה עבור זה ואולי ירצה לקיימה, וא"כ הדר דינא של משנה ראשונה שכל שבודאי עושה זאת משום צער שלא תפסיד כתובתה, ואין לומר שמא היא עושה זאת שלא מחמת צער ופחד מלידה רק משום שאין רצונה בבנים ומטעם זה לא יהיה לה כתובה, וכמוש"כ שהיכא שהיא עושית בעצמה מום דבר שיש ע"ז קפידא לבעלה מפסדת עבור זה כתובתה, ז"א כיון שהיא טוענת ברי שעשתה זאת משום צער לידה ויש לה כתובה, ולבעלה הוה זה רק ספק שמא לא עשתה זאת משום צער ופחד מלידה, וא"כ אצל הבעל הוא ספק אם הפסידה כתובתה או לא, ויהיה דין זה תלוי במחלוקת האחרונים, אם במקום שטוען הנתבע איני יודע אם פרעתי אם גם במקום דלא הוה ליה למידע צריך לשלם (עיין תומים בחו"מ סי' ע"ה), וגם להפוסקים הפוטרים באין יודע אם פרעתי במקום דלא הו"ל למידע, מ"מ הכא נראה שמסתברא שחייב לשלם כתובה, דהא רגלים לדבר ביותר שעשתה זאת משום צער ופחד לפי ראות הדיין, וכן יש להעיר מהא דאיתא בגמ' יבמות (ס"ה ב') גבי הוא אומר אפלת בגו עשר והיא אומרת לא אפלת משום דאי איתא דאפלה נפשה בעקרתא לא הוה מחזקה. וכש"כ בנ"ד שאינה עושה בדיבור לבד רק גם במעשה עשתה עצמה לעקרה, ודאי דיש הוכחה שהוא אמת שעושה זאת משום צער ופחד לידה ולכן יש לה כתובה, ואין בעלה יכול להפסידה מספק וחיוב הכתובה נשאר בחזקתו:

ועתה אשוב לענין הנידון שנשאלתי מאת כת"ר ע"ז, והנה לענ"ד נראה שרשות לה ליקח הרפואות שתתעקר, גם בלעדי רשות בעלה כיון שלפי אמירת הרופא יש בזה חשש סכנת נפש, וע"כ לא כתב הח"ס אלא בעובדא דידיה לגבי צער לידה, וכעובדא דמייתי הגמ' בדביתהו דר' חייא שמ"מ הוחזקה לחיים גם בלידות הראשונות, ולכן כתב שצריכה רשות בעלה או שיוסכם אצלה לקבל ג"פ, כאשר בעלה ירצה לגרשה (ולענין הכתובה יהיה הדין כמש"כ קודם), אבל בנ"ד שיש בה השתנות מכל הנשים היינו שנקרע השלפוחית, לפי אמירת רופא מומחה היא בחשש סכנת נפשות כשתתעבר ותלד, ומצינו אשר חוששין לאמירת הרופאים גבי סכנת נפשות לענין יוה"כ אפי' בהכחשה חד לגבי חד, וא"כ ודאי שאין רשאי בעלה לעכב ע"ז. ולענ"ד נראה שאין בעלה רשאי לשמש עמה כל שלא לקחה רפואות שלא תתעבר פן יגרום לה סכנת נפש כשתתעבר, וכדעת ר' מאיר בשלש נשים יבמות (י"ב ב') וכמו שאמר ר' אליעזר (ל"ד ב' שם), וע"כ לא פליגי רבנן ואמרי מן השמים ירחמו, רק במה שכלל טבע העולם נוגעים בזה וסומכים ע"ז ולא נעשה בה השתנות, [וכענין שאמרו חז"ל בשבת (קכ"ט ב') והאידנא דדשו בה רבים שומר פ' ד'] אבל באשה זו שנעשה בה השתנות בגופה שיש מזה חשש סכנה כשתתעבר ותלד, ודאי שצריכין לחוש לזה, ולכן לענ"ד אין ראוי לדחות הדבר רק להקדים ואם באפשר שתשאל עוד מרופא מומחה ומובהק ואולי ימצאו לה רפואות שיועילו לה ע"פ אומדנא של הרופאים מומחים מה טוב] וכש"כ שבנ"ד לא תפסיד כתובתה שהרי הוכרחה ע"י אמירת הרופא, ואם יש לבעלה בנים שכבר קיים פו"ר לא תהיה מחויבת לקבל ג"פ מבעלה כלל אחרי שלא פשעה בזה ונסתפחה שדהו:

והנה היכא שאין לבעלה בנים שמחויב בעלה לגרשה לקיים פו"ר, יש לחקור היכא שאין לה בירור על הדבר הזה שהיא אנוסה, ויש חשש שמא עיניה נתנה באחר [כמש"כ למעלה בדברינו], כי אפשר לומר שלא מצינו לחשש שמא עיניה נתנה באחר, רק לענין היכא שעי"ז תשאר אצל בעלה כמו בהא דטמאה אני לך, ובהא דנטולה אני מן היהודים דאמרינן יפר חלקו כו', אבל היכא שלגרשה הוא צריך מ"מ, כמו הא דשתתה כוס עיקרין ולבעלה אין לו בנים, והוא מחויב לגרשה בכדי לקיים פו"ר, ורק חששא דשמא עיניה נתנה באחר הוא רק להפסידה כתובתה, יש לומר דלא מפסדינן לכתובתה מחששא זו דהוה כספיקא בפרעון והיא התובעת טוענת ברי. ונראה לענ"ד להביא ראיה שגם במקום שהיא נשארת באיסורה, ורק לענין להפסידה כתובתה גם כן אנו דנין מטעם של עיניה נתנה באחר להפסידה כתובתה, מהא דאיתא ביבמות (קי"ב א') איבעיא להו נטולה מן היהודים ליבם מהו, ופירשו בתוס' שם ד"ה איבעיא וכן הוא פירוש הרי"ף, שהבעיא הוא אם מסקא אדעתא אז בעת נדרה על היבם ומבקשין ממנו שיחלוץ ואין כופין, או דלא מסקא אדעתא וכופין אותו שיחלוץ לה, וקשיא לי לפירוש זה מאי תועלת יהיה להיבמה במה שתחלוץ שנכוף מטעם זה לחלוץ, כיון שאסרה נפשה בתשמיש מכל היהודים וא"כ גם לאחר שתחלוץ לא תנשא לשום אדם, בשלמא במתניתין אתיא שפיר דכופין אותו לחלוץ בנודרת מיבמה בחיי בעלה משום עיגונא דידה כדי שתנשא לאחר, אבל באמרה נטולה אני מן היהודים, הלא תיעגן ותיתיב גם לאחר חליצה, ומה תועלת לה בחליצה. ונראה לענ"ד לומר שהתועלת הוא לענין כתובה שתוכל לגבות כתובתה, ולכן בלא מסקא אדעתא, שיש לה כתובה, כופין אותו לחלוץ לה ויתן לה כתובה ותתפרנס מזה, משא"כ היכא דמסקא אדעתה דמית בעל ותיפול קמי יבם חשבינן למשנה אחרונה לעיניה נתנה באחר ואין נותנין לה כתובתה, הגם שלענין בעלה לא הפסידה כתובתה דאפשר לו בהפרה, מ"מ גבי יבם כיון דאי אפשר שתהיה ניתרת ליבם ע"י הפרה, חשדינן לה לעיניה נתנה באחר, ודנין אותה שהיא היתה גורמת לזה, ומפסידים לה כתובתה ע"י מה שאין חולץ לה, דע"כ צריך לומר שמן הדין הוא כל שאין ראויה להתיבם, מוטל על היבם לתן לה כל סך כתובתה ע"י חליצתה, דאל"כ גם בלא מסקא אדעתא נמי למה יחלוץ לה היבם, יאמר היבם למה אפסיד הכתובה ע"י שאחלוץ לה לטובתה, אלא ודאי כל שאין ראויה להתיבם מוטל על היבם חוב כתובתה, ואפ"ה בחשדא דעיניה נתנה באחר מפסדינן לה לכתובתה, והבעיא שם בגמ' הוא רק לענין כתובתה. וכן משמע בירושלמי שהיכא שלא הותרה להבעל כגון שלא הפר לה, למ"ד דהיא נתנה אצבע בין שיניה הפסידה כתובתה, דאמר שם בירושלמי סוף נדרים אתיא דר' יוסי ור' שמעון (דאמרי היא נתנה אצבע בין שיניה ואין לה כתובה) כמשנה אחרונה, ואפילו תימא כמשנה ראשונה מפני מה נדרה, עכ"ל הירושלמי, ופי' הפני משה ר' יוסי ור"ש דאמרי היא נתנה הוא כמשנה אחרונה, דחזרו לומר שאין נוטלת כתובה, הרי מוכח דעת הירושלמי שלמ"ד היא נתנה אצבע בין שיניה אם לא הפר לה בעלה שהפסידה כתובתה מחששא שמא עיניה נתנה באחר ולא מחייבינן לבעלה מפני שלא הפר לה, הרי אנו רואין שגם במקום שלא הפר לה שמחויב הבעל לגרשה כדי שלא יהא שרוי בלא אשה, מ"מ אין צריך לשלם לה כתובה, והיא אינה נוטלת כתובה ע"י טענת ברי דידה, שהיא עשתה זאת שלא מטעם עיניה נתנה באחר רק מטעם שקשה לה התשמיש, רק שע"פ משנה האחרונה כיון שחשודה האשה בכך, הדרינן לכללא שכל שלפנינו היא גרמה הפקעה מבעלה, אין לה כתובה, ובבעל כה"ג מפסידה לגמרי, וביבם אין שייך להפסידה לגמרי שהרי כתובתה בא לה מן בעלה שמת, רק שאין יכולה לבוא לידי גיבוי הכתובה כל ימי חיי היבם קודם החליצה, ודו"ק בזה:

תוכן העניינים

באר משה (דנשבסקי) ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה