באר משה (דנשבסקי) ב· רבי משה דנושבסקי
אבן העזר · סימן יא
ע"ד עובדא בכהן שנשא בתולה ואח"כ אמר שלא מצא דם בתולים והיא טענה בתולה אני אם מותרת להכהן הנ"ל, וזה אשר כתבתי בזה בע"ה:
איתא בשו"ע אה"ע (סי' ס"ח סעי' ז') כשאמרו שטענתו על הבתולים טענה, אם היא אשת כהן הרי היא אסורה עליו, וכתב ע"ז החלקת מחוקק שבזמן הזה שמקדשין בעת החופה וכו' ומסתמא כשלא נמלא לה בתולים זנתה קודם הקידושין בעת שהיתה פנויה ותולין במצוי, ואז יש לומר שלא נאסרה על בעלה כהן, וכן העתיק דבריו הב"ש (בסי' ו' ס"ק כ"ח) והן הן דברי הב"י על הטור (בסי' ו' והובא בט"ז ס"ק י"ב). והנה הבית מאיר (בסי' ס"ח) השיג על דברי הח"מ והב"ש, וכתב עליהם שקצרו במקום שהיה להם להאריך, כי לא מהני זה כ"א בעיר שכולה ישראלים ואין שם לה שום קרוב הפוסלה בביאתו, אבל בעיר שנכרי או קרוב אחד שם, בעינן דוקא תרי רובי דהיא כאלמת המבואר בסי' ו' סעי' י"ח), וכן רמז הב"מ זה על דברי הב"ש (בסי' ו' ס"ק כ"ח) שבכגון זה בעינן תרי רובי דוקא. ובאמת אשר השיג על דברי הח"מ והב"ש לא עליהם תלונתו כ"א על הב"י שכתב (בסי' ו') בחיבורו על הטור וז"ל, ואם קידש ובעל מיד, נראה שאפי' באשת כהן מותרת דודאי לא נבעלה תחתיו, והכי דייק לשון רבינו ולשון הרמב"ם ולאחר זמן בא עליה" ע"כ, הכי נאמר בפירוש דבריו שהמה דברו דוקא בדרה בעיר שאין שם שום א"י ופסול וקרוב אפי' אחד. [ולסברא זו דבעינן שתהיה דוקא בעיר שאין בה שום אחד מהפסולים הפוסלים בביאתם לכהונה, יש להעיר אם בעינן שתהיה דרה כל ימיה בעיר כזו, שאין בה שום אחד מהפסולים, דאם באיזה זמן קדום היתה בעיר שנמצא בה אחד מהפסולים, אכתי יש עליה ספק דילמא באותו הזמן נבעלה לפסול לה, ואולי יש לומר שבכגון זה מסייע חזקת הגוף שלה שהיתה בתולה שלא נבעלה מקודם, רק אחר כן בזמן המאוחר, היינו כשבאה למקום הזה שכל הדרים שמה כשירים המה, ויש לעיין בזה]:
והנה דעת הרמב"ם (פי"ח מהלכות א"ב) שאפילו בדאיכא תרי רובי לא שרי כ"א בנבעלה בפרשת דרכים אז מועיל לה התרי רובי, אבל כל שראינו שנבעלה בעיר או נתעברה בעיר אין לה דין תרי רובי, רק כרוב אחד נחשב זה, וגם סובר הרמב"ם שבאינה טוענת לכשר נבעלתי אפי' בדיעבד תצא היכא דליכא תרי רובי, וא"כ מרן הב"י שדייק ל' הרמב"ם שכתב "ולאחר זמן בא עליה" שכל שקידש ובעל לאלתר אחר שקידשה שמותרת לבעלה כהן, נפל זה בבירא, דלא משכחת לה רק כשאין בכל העיר אף קרוב או פסול או א"י אחד, ודברי זה כמעט הוא בלתי אפשר במציאות לגמרי. והריטב"א בחידושיו כתב בדף ט' שאשת כהן שאסורה, משום ספיקא דתחתיו, אע"ג דנבעלה לפסול לה אסורה אפילו אינה תחתיו, להא ליכא למיחש כיון דרוב כשרים אצלה, הרי שגם שאין טוענת ברי לכשר נבעלתי, מ"מ סובר שברוב כשרים מותרת ולא מצריך לתרי רובי. ולכן נראה לענ"ד לומר דמה דקיי"ל שבאין טוענת ברי לכשר נבעלתי בעינן תרי רובי וכל דליכא תרי רובי אפילו דיעבד אסור, הני מילי היכא שהספק נולד קודם נישואין ונעשה הנישואין באיסור, בזה אסור מצד מעלת יוחסין אפילו דיעבד, עד דאיכא תרי רובי, משום גזירה שמא לא יהיה רק רוב העיר ובאמת יהי' קבוע והוה מחצה מחצה, אבל היכא שהנישואין היה בהיתר שלא ידע בעלה הכהן שנשאה משום ספק, ואח"כ נודע לו בה איסור הספק, בזה לא מחמרינן ומוקמינן אדינא שבחד רובא שרי:
ולכאורה אמרתי להביא ראיה לזה, ממה שהקשו בתוס' כתובות (ט' א' ד"ה לא), נוקמא אחזקת כשרות שהיתה כשירה לכהונה, ולכאורה כיון שבאינה אומרת לכשר נבעלתי אפילו בחד רובא לא שרינן גם בדיעבד עד דאיכא תרי רובי, ורובא עדיף מן חזקה, וכיון דארובא לא סמכינן גם בדיעבד עד דאיכא תרי רובי, והיאך נסמוך אחזקה, אלא ודאי שסברת דעת התוס' דהאי דיעבד של ידענו כלל מחשש איסור קודם הנישואין, קיל יותר, ומוקמינן אדינא ולא מחמרינן. ואין לחלק ולומר שגם שרובא עדיף מן חזקה, מ"מ הטעם דבעינן תרי רובי משום דבחד רובא גזרינן רוב סיעה אטו רוב העיר, וברוב העיר חיישינן שזימנין הוה קבוע ואין כאן רוב, משא"כ בענין לסמוך על חזקה לא שייך הך גזירה, ולכן שפיר יש לסמוך על חזקה בדיעבד, וארובא לא סמכינן בדיעבד, אך באמת ז"א, דהא התם גם אפילו אי אזלא איהי לגבייהו דהוה קבוע וחשוב כמחצה על מחצה, מ"מ עדיין יש לה חזקה להיתירא חזקת כשרותה שהיה לה שהיתה כשרה לכהונה, וא"כ רואין אנו שאפילו ברובא וחזקה לא סמכינן גם בדיעבד באינה טוענת, לפי שעל רובא איכא גזירה ומעלה עשו ביוחסין, כש"כ אחזקה לחודא היאך נסמוך, וא"כ ע"כ צריך לומר דהאי דיעבד שהיה בהיתר בלי ידיעת שום ספק קיל יותר, וסמכינן על חזקה, וכש"כ על רוב אחד דרובא עדיף מחזקה:
אך בהתבוננתי בעומק סברת דברי התוס', נראה שאין מדבריהם ראיה לענין שאנו דנין לסמוך על רובא בכיוצא בזה, דבאמת על דברי התוס' האלו עמדו הפ"י וההפלאה והקשו מדברי התוס' לקמן (י"ב ע"א) גבי וליחוש שמא תתתיו זינתה דמשני הגמ' כגון שקידש ובעל לאלתר, וכתבו שם התוס' ד"ה כגון דע"כ צריך לומר שהראשון נמי קידש וכנסה לאלתר, דאי לאו הכי ניחוש שמא תחת הראשון זינתה ונאסרה לכהונה, והקשו המפרשים הנ"ל, הא לפי דברי התוס' כאן (בדף ע') שהקשו לוקמי אחזקתה שהיא כשרה לכהונה אין לנו הכרח לומר שהראשון נמי קידש וכנסה לאלתר, דהא כאן אין מנגד חזקת הגוף שהיתה בתולה, ואדרבה מסייע לה החזקת הגוף להחזקת כשרות לומר שזינתה אחר מיתת בעל הראשון, ועיין בס' הפלאה שתירץ לחלק בין טענת פ"פ לטענת דמים, והוא דחוק לחלק בין טענה לטענה שלא נזכר בגמרא. אך לענ"ד נראה שדברי התוס' נכונים בעומק הסברא, ששם (דף י"ב) שפיר הוכרחו לומר שגם הראשון כנסה לאלתר, ואי משום חזקה, סברי התוס' דלא מוקמינן אחזקה היכא דאיכא ריעותא, ואסור משום מעלה עשו ביוחסין, וגם בדיעבד אסור, לפי שבאמת הספק נולד בה קודם הקידושין והנישואין של השני רק אנן לא ידעינן, ולכן כיון שנתגלה הדבר שהיה בה דבר המספק אותה קודם הקידושין ונישואין, שפיר אסרינן לה, והיה כמו דאמרינן ואסרינן בדיעבד בכל דוכתי, דלא סמכינן אחזקת היתר היכא דאיכא ריעותא וכמו דגזרינן אטו קבוע, הגם שגם במקום קבוע יש ג"כ חזקת היתר שלה, משא"כ (בדף ט') שפיר הקשו נוקי אחזקת היתר חזקת כשרות לכהונה ולומר דלאו תחתיו זינתה, דכל צד חשש האיסור הוא לאשת כהן שמא תחתיו זינתה, וצד הספק האוסרה הוא שמא נעשה זאא אחר הקידושין, ואלו היינו יודעים שהיה בה הריעותא שאין לה בתולים קודם הקידושין היתה ודאי מותרת דהא לאו תחתיו זינתה, וכיון שכל הספק הוא שמא נעשה בה איסור אחר הקידושין, בזה שפיר סברי התוספות דמוקמינן אחזקה חזקת כשרות ולא נחמיר על בעלה הכהן לגרשה מספק נגד החזקה, ודו"ק היטב בזה, כי הוא חילוק נכון בעומק הסברא ודבריהם נתישבו בעז"ה בטוב טעם שאין כאן סתירה. ומעתה בנ"ד שאנו חוקרים היכא שיש כאן ספק שמא נבעלה לפסול לה, שהספק נתהוה בה קודם הנישואין בזה לא מוקמינן אחזקה אפילו בדיעבד, אך לענין חד רובא יש לעיין אם מועיל זה כה"ג בדיעבד הרוב הזה, שלא ידע מקודם שום שמץ דבר מן ספק האיסור שמחמרינן ביוחסין עד דאיכא תרי רובי, ומדברי התוס' אין לנו ללמד מזה, אך מדברי הריטב"א וכן ממשמעות שדייק מרן הב"י מדברי הרמב"ם, משמע ג"כ שבחד רובא שרינן בדיעבד כזה שלא ידע שום ריעותא וחששא על האשה הזאת, שהרי סתמא דמלתא נמצאים פסולים בעיר, ואפ"ה לא אסרינן רק מחשש שמא תחתיו זינתה.
ומ"מ יש עדיין לדון בזה, דהנה מה שחלוק זה הדיעבד שמתירין אנו בחד רובא כמו שהוכחנו מדברי הריטב"א, מהדיעבד של האשה שנאנסה כו' שאין מתירין גם בדיעבד בחד רובא, יש לומר משום דהתם כיון שנודע הספק, הלא הנישואין היה באיסור, משא"כ בהאשה שניסת בחזקת בתולה ואח"כ לא נמצא לה בתולים כיון שלא ידע עליה שום חשש ספק קודם הנישואין, לכן מקלינן ומוקמינן אדינא להתיר בחד רובא. ולכאורה יש לפקפק ע"ז, נהי דלגבי דידיה הוה הנישואין בהיתר משום שלא נודע לו שום שמץ ספק קודם הנישואין, מ"מ לגבי דידה הוה הנישואין באיסור שהרי היא ידעה מזה קודם הנישואין ונכנסה לגדר הספק באיסור, ומשום דידה היה ראוי להיות תצא. אך יש לומר שסברת הריטב"א בביאור דברי הגמ' נכון הוא, משום דהתם בפ"פ היא מכחשתו בזה ואומרת בתולה אני, וכל מה שאנו מחמירים הוא מצד הטעם דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, והאיסור אינו רק עליו ולא עליה שהוא אין נאמן לאסור אותה, ולכן לדידיה מוקמינן אדינא וברוב כשרים מכשירין לו בדיעבד, אך במקום שלא נמצא לה בתולים מטענת דמים שהוא דבר מבורר ואין אנו נצרכים בזה לטעמא דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, רק אסור בזה מן הדין כדמשמע בגמ', ולכן בזה אפשר שגם בהיא מכחשת ואומרת בתולה אני כיון שזה ברור לן שהיא משקרת, יכול להיות שגם ברוב כשרים יהיה הדין שתצא, שהרי היא נישאת באיסור שלא אמרה לכשר נבעלתי, ולכן יהיה בזה הדין כמו דקיי"ל שהיכא שאין כאן אמירתה ברי לי שלכשר נבעלתי שאסורה ברוב אחד, וכדעת הבית מאיר שגם בדיעבד הזה שלא נודע לו ולב"ד מקודם הנישואין תצא, ואין מדברי הריטב"א ראיה להיפך. אך ממה דדייק מרן הב"י מלשון הרמב"ם שכתב ולאחר זמן בא עליה, שמשמע מזה שאם קידש ובעל לאלתר שמותר ברוב כשרים לה מדסתים לה להאי דינא, ובפרט להרמב"ם שבעינן דוקא נבעלה בדרך וכמוש"כ לעיל, ומשמע שגם בטענות דמים שרינן ג"כ בדיעבד זה שלא ידע הבעל מהספק קודם הנישואין ע"פ רוב כשרים, ולא משגחינן על מה שלגבה דמי זה ככל הדיעבד כשנשא באיסור בחד רובא שאז הדין שתצא לדעת הרמב"ם, רק כיון שלגבי הבעל היו הנישואין בהיתר שלא היה לו לחוש לשום ספק, שרינן אחרי הנישואין ברוב כשרים אצלה בחד רובא לחוד:
מיהו יש לומר שלשון הרמב"ם (בפי"ח מהל' א"ב) שכתב כהן שקידש כו' ואחר זמן בא עליה וטען שמצאה דרוסת איש, ועיין בהרב המגיד שם שפירש סתימת דברי הרמב"ם שכולל כל הטענות בין טענת דמים בין טענת פתח פתוח, מ"מ גם בטענת דמים מדנקט לשון "וטען" יש לומר דמיירי שאין כאן בירור לפנינו שלא נמצאו לה בתולים באופן שגם היא תהיה מודה ע"ז, רק שהוא טוען זה והיא טוענת בתולה אני ויכול להיות שהבעל איבד בתוליה, ואין אנו באים רק על הבעל מפני טענתו, ולגבי דידיה שרי משום דיעבד זה הטוב שלא ידע מקודם, אם קידש וכנסה לאלתר ע"י רוב כשרים אצלה, אבל היכא שיש כאן בירור שאין לה דם בתולים, או שהיא ג"כ מודה לזה, שאז לא משגחינן על מה שהיא אומרת מ"מ בתולה אני, יש לאסור מחמתה גם בדיעבד מפני שהרי היא נישאת באיסור שעליה ולא מהני הרוב כשרים, כל שאינה אומרת לכשר נבעלתי, ובזה האופן יצדקו דברי הבית מאיר:
וראיתי בספר אבני מלואים (סי' ו' סעיף י"ח ס"ק ז') שהעלה דבר חדש, שאשה שנשאת לכהן סתם ואח"כ נתברר שזינתה מקודם, שסתמא חשוב כמו שהגידה בפירוש לכשר נבעלתי דאם היתה נבעלת מקודם לפסול לא היתה ניסת, ומדמי זה להא דרמ"א ביו"ד (סי' קפ"ה) באשה שאמרה טמאה אני שאינה צריכה להוציא מפיה האמתלא אלא כל ששוכבת אצל בעלה כו', וכן מביא (מד' הרד"ך בית ח') בדין שבויה דאם נשאת בפומבי ובפרהסיא בפני קהל ועדה שכל הקהל הם במקום ב"ד שבעירם, אין לך באה בפני ב"ד שבעיר ואומרת להם טהורה אני והתירוה ב"ד להנשא גדולה מזו, דנישואין שנשאת בפניהם הרי הוא כאומרת להם שטהורה היא והם התירוה להנשא, וה"נ חשוב זה כאומרת לכשר נבעלתי, ועוד כתב לתרץ בזה על מה שהקשה הפ"י על דברי התוס' שהקשו נוקי אחזקה ונאמר דלאו תחתיו זינתה, דנימא שנבעלה לפסול לה, ותירץ דמיירי ברוב כשרים אצלה [והוא באמת דברי הריטב"א שהבאנו לעיל], ואכתי תיקשי הא אפי' ברוב כשרים בעינן טענת ברי ואם אינה טוענת ברי אפילו נשאת תצא, וגבי פ"פ ליכא טענת ברי כיון דמיירי בשותקת או במכחישתו ואומרת בתולה אני ויותר נכון לפמש"כ דכל שנשאת לכהן הוה כטוענת ברי וכההיא דרד"ך, עכ"ד בקצרה:
והנה גוף הקושיא כבר ביארנו לתרץ בע"ה על ביאור דברי התוס' הנ"ל, אך עצם דבריו לענ"ד הם דברים תמוהים, א) דא"כ דהנישואין הוא כאומרת בפירוש לכשר נבעלתי, הגם שמתנגד זה אמירתה לבסוף שאומרת בתולה אני, ואני תמה ע"ז א"כ לדעת רבינו יונה והרא"ש שפסקו שבאומרת נאנסתי מותרת לבעלה ישראל והיא נאמנת ע"ז אפי' שידוע שנבעלה, א"כ למה אסרינן באשת ישראל המקודשת בפחות משלשה שנים לבעלה מפני שהיא רק ספק אחד שמא באונס ושמא ברצון, נחשב שהנישואין שנשאת בסתמא הרי היא כאומרת שנבעלה באונס, דאל"כ לא היתה ניסת לו. ב) מדברי התוס' (בדף י"ב א') דפריך הגמ', וניחוש שמא תחתיו זינתה שמפרשים התוס' שהוא לענין אשת כהן, ומשני הגמ' כגון שקידש ובעל לאלתר, והתוס' כתבו שצ"ל שגם הראשון שקידש וכנסה לאלתר, דאל"כ ניחוש שמא תחתיו דראשון זינתה, ולפי דברי האבני מלואים הא אפילו לא כנסה הראשון לאלתר, ג"כ היא שריא לכהן אם היא תאמר מפורש שזינתה לאו תחתיו דבעל הראשון ודאי דהיתה נאמנת בזה, דהא זה עדיף מאומרת לכשר נבעלתי דהא בזמן הנ"ל אין כשר לה מי שבעלה, וא"כ למה אסורה לכהן כשלא מצא לה השני בתולים, הא נישואיה חשיב כאומרת לכשר נבעלתי, היינו שלא זינתה תחת הבעל הראשון. ג) למה הוצרך הריטב"א לשנויי דמיירי ברוב כשרים אצלה, הא אפי' ברוב פסולים אם אומרת לכשר נבעלתי נאמנת לרבן גמליאל ור"א דאמרי נאמנת, וקיי"ל דבדיעבד כשנישאת מותרת באמירת ברי אפילו ברוב פסולין אצלה, ולפי דברי הא"מ שסתמא דמלתא הנישואין נחשב כאומרת לכשר נבעלתי א"כ גם ברוב פסולים תהיה מותרת, מכל זה מוכח דבעינן דוקא שתאמר לכשר נבעלתי, אבל סתמא כשאומרת בתולה אני או שותקת אין נחשב זה כאומרת לכשר נבעלתי, או שארי היתרים כגון גבי אשת ישראל שיהיה נחשב כאומרת נאנסתי, רק כשאומרת בפירוש נאנסתי נאמנת לד' הר"י והרא"ש:
ומה שהביא ראיה מדברי הרמ"א שאין נצרכת לומר בפירוש טהורה אני רק שבאה לשכוב אצל בעלה זה מועיל, לענ"ד לא דמי לכאן, ששם אין לה היתר אחר רק כשהיא טהורה מנדתה, וידוע זה לכל הנשים ואינם חשודים ע"ז כאשר העידה התוה"ק עליהם סוגה בשושנים, לכן נאמנת בסתם, והוה כמו שחבר מוכר תבואה שהוא בחזקת מתוקנים שסתמא כאמירה נחשב, וכל הנשים נחשבות כחברות לענין זה, וכמו דאמרו בגמ' הכל חברים אצל בדיקת חמץ, משא"כ בזה הענין של נבעלה לפסול אין הכל נחשבים כחברות, ועוד לפי שאין לה היתר יש לחשוד אותה, ודי לנו מה שהאמינו חז"ל לאמירתה בפירוש ברי לי, אבל לא הסתם. וכן מעובדא דהרד"ך ג"כ אין ראיה, ששם היה ידוע הדבר שהיא אמרה שבתולה טהורה היא אלא שלא באה לפני ב"ד לומר לפניהם, ולא השיגה מהם היתר ע"ז, וע"ז כתב הרד"ך שהמעשה הנישואין לפני קהל רב חשוב זה כבאה לפני ב"ד ואמרה לפניהם והם התירוה להנשא, משא"כ בנ"ד שהיא באה בטענה אחרת שלפי דברי הבעל משקר היא בזה מה שאומרת בתולה אני, ולכן אין נחשב כאן אמירה לכשר נבעלתי כ"א באומרת בפירוש לכשר נבעלתי, אבל לא באומרת בתולה אני, וע"כ אין לנו היתר בדיעבד אחרי הנישואין, כ"א כאשר תאמר לכשר נבעלתי בפירוש. ומעתה אין לנו שים היתר בדיעבד כ"א במקום שרוב כשרים אצלה, וכמש"כ מקודם שבזה שהוא מכחשת ואין לנו בירור לבטל טענה שלה, אזלינן רק בתר דידיה, וכיון שהוא לא נשא בעברה ורק היה בחזקת היתר מוקמינן אדינא, דשרי ברובא דכשרים ובצירוף חזקה להכשירא, ובזה האופן שרינן בדיעבד גם בלא תרי רובי גם ליוחסין, וכאשר כן הדעת נוטה מדברי רבותינו הראשונים שהבאנו לעיל, שבכה"ג בקידש ובעל לאלתר שרי ולא חיישינן למיעוטא שמא נבעלה לפסול לה:
אך יש לחקור היאך יהיה הדין אם היא היתה פעם אחת בעיר שרובא א"י ופעם בעיר שרובה ישראל כשרים אצלה, והיה קידש וכנסה לאלתר וטוען טענת בתולים אם היא מותרת לבעלה כהן, והנה לפי מה שהוכחנו מדברי (תוס' דף י"ב) שבמקום שנתברר אח"כ שהנישואין היה באיסור ספק, הגם שלא נודע זאת לבעלה מקודם והוא נשאה בחזקת היתר מ"מ לא סמכינן אחזקה להיתירא, וגם אין מועיל החזקה שנעמידה על חזקת גופה לאחר את המעשה של חשש שנבעלה, וא"כ גם אם היותה במקום שרוב כשרים אצלה מאוחר הוא מזמן היותה במקום שרוב פסולים אצלה, הוא שהמקום שהיתה מקודם הוא רוב א"י, מ"מ ניחוש שמא נבעלה באותו העת שהיה רוב פסולים אצלה, ונחשב זה ספק גמור, היינו חדא ספיקא באיזה זמן נבעלה ואסורה לכהן:
ויש לדון היאך יהיה הדין אם הזמן שהיתה במקום שרוב פסולים אצלה היה פחות מן העת שהיתה במקום שרוב כשרים אצלה, אם נלך בתר רובא וכיון דזמן שרוב כשרים אצלה מרובה יותר, ניזיל בתר רוב ותלינן שנבעלה בעת שהיו רוב כשרים אצלה. ונראה דזמן נחשב כקבוע, כיון שיש לנו הספק באיזה זמן נבעלה אם בזמן, זה, או בזמן אחר, מיקרי זה ספק בקביעות, ויש להביא ראיה לזה, מהא דאמרינן בגמ' לא צריכא באשת כהן דהוה ספק אחד שמא תחתיו או אין תחתיו, והלא רובא דרובא הזמן שמן האירוסין עד הנישואין הוא זמן מועט מן כל משך שנותיה, שמן האירוסין עד הנישואין הוא רק י"ב חודש, ואפ"ה נאסרה ולא אזלינן בתר רובא שנתלה שנבעלה ברוב ימיה שהוא בעת שהיתה פנויה, אלא מסתמא סבר הגמ' דזמן הוה קבוע ולא שייך ע"ז למיזל בתר רובא, ואין לומר דהזמן לא מיקרי קבוע, וכל ספק שהיה לנו באיזה עת היה הדבר ניזיל בתר רוב העת, אך הכא בספק תחתיו ספק אין תחתיו, לכך נחשב זה ספק שקול מפני שתחתיו הוא בזמן מאוחר וא"כ איכא חזקה שנעמיד שנעשה הדבר בזמן מאוחר, וא"כ נאמר סמוך מיעוטא שהיה בזמן מאוחר לחזקה וממילא חשיב זה מחצה, אך ז"א, חדא דהא אנן קיי"ל כרבנן ולא אמרינן סמוך חזקה למיעוטא, דלהוי זה פלגא ופלגא, וקאמרינן רובא עדיף מחזקה ומיעוטא כמאן דליתא דמי, ועוד אפילו נאמר שזה דנתלה ברוב משך הזמן שקודם הקידושין נחשב כרוב שאין גמור, שיותר שכיח במשך הזמן שהיא מתגדלת להזדמן מעשה הבעילה, וע"כ מצטרפין שפיר החזקה למיעוטא והו"ל פלגא ופלגא, מ"מ מדברי התוס' שהוצרכו לומר (בדף י"ב) שהראשון נמי קידש וכנסה לאלתר דאל"ה חיישינן שמא תחתיו דראשון זינתה, ואם נאמר שבזמן שייך רוב הלא לא הוצרכו לזה כלל, דהא להראשון אין לנו לחוש מפני שזה הזמן הוא מועט נגד כל המשך, וגם אין כאן סברת חזקה דגופא לאחר המעשה שאדרבה זה מסייע להיתר, וגם הסברא השניה ששכיח הדבר בגדלות שנותיה, שהרי אפשר לתלות שהיה הביאה במשך הזמן שאחר מיתת או גירושי ראשון, שלכל הפחות שלשה חדשים בודאי היה אחר מיתת ראשון טרם קידושי שני משום הבחנה, וא"כ יש לתלות על משך זמן הנ"ל, ולמה מצרכי התוס' שיהיה הראשון מקדש וכונס לאלתר שלא יהיה שום ספק שתחתיו דראשון זינתה, מכלל דס"ל להתוס' שזמן נחשב כקבוע ואין דנין בזה רוב:
והנה כתבתי במקום אחר (בתשו' בחלק יו"ד סי' ל"ד) שיש לדון לכאורה מהא שמצינו בשקלים פ"ז והובא (בגמ' פסחים ז' א' ובב"מ כ"ו א) מעות שנמצאו בהר הבית לעולם חולין, ופירש"י בפסחים שם ואפילו בשעת הרגל, משום דבתר רובא דשתא אזלינן ואמרינן לא האידנא נפל, הרי מוכח מזה לכאורה שגם בזמן חשבינן רוב. אמנם באמת ז"א, שנהי שהזמן בעצמותו נחשב קבוע מ"מ המעות שנמצאו המה פירשו, שפירשו מן הזמן ולא נודע באיזה יום פירשו שלא לפנינו, והרי הוא כפירש מן החנויות שלא בפנינו דאמרינן בזה כל דפריש מרובה פריש, והארכתי שם עוד בנידון זה, אמנם בהא דנ"ד שהספק הוא מתי נבעלה, וכיון דהיא היתה הנבעלת שעליה ג"כ הספק והיא אז יודעת, חשבינן זה קבוע ממש ולא פירש, וכמי דחשבינן היכא שהיא אזלה לגבייהו לענין הולד, כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, וכדאיתא (קידושין ע"ג) הגם שהולד הוא פירש מן הקבוע, מ"מ כיון שהיא האשה נתעברה אז במקום הקביעות מיקרי זה קבוע. ומעתה נראה לענ"ד שהאשה שאנו מסופקים עליה מתי נבעלה ולא אמרה לכשר נבעלתי, אם ידענו שאיזה זמן היתה במקום שרוב פסולים אצלה שפוסלים אותה מכהונה, גם אם זמן יותר היתה במקום שרוב ישראל כשרים אצלה, מ"מ לא אזלינן בזה בתר רובא, והוה כמחצה על מחצה, מחצה רוב כשרים ומחצה רוב פסולים, ונפסלת לכהונה. ובעובדא זו דאתא לקדמנא אחרי שנראה לפנינו הכתונת מצאנו בה טיפים דקים אדומים אם כי יש לתלותם שהיו בהכתונת ממאכולת, מ"מ יכול להיות שזה היה דם בתולים ומצאתי בירו' (פ"א דכתובות סוף הלכה א') תני טענת בתולים כל שהן [פי' הפ"מ והק"ע אפי' כל שהן שמצא אין יכול לטעון] מעשה באשה אחת שלא נמצא לה בתולים אלא כעין החרדל, ובאת לפני ר"י בר יוסי אמר לה כמותך ירבו בישראל, ועפ"ז סמכתי והתרתי אותה לבעלה הכהן כיון שנמצא דם מעט כל שהוא תלינן שזהו דם בתולים, והיא נאמנת לומר בתולה הייתי ולא היה בה שום דבר ריעותא חלילה, כן נראה לענ"ד.