באר משה (דנשבסקי) ב· רבי משה דנושבסקי
אבן העזר · סימן י
עובדא דקידושין שבאה לפני והוגבה ע"ז גב"ע ותוכן הענין של הגב"ע יתבאר בתוך דברינו בעז"ה.
א) ע"ד ענין הקידושין שקידש פלוני בן פלוני את פלונית בת פלוני, וראשונה ראיתי לחקור אם יש עליה חשש קידושי תורה כדין המתקדשות בפני שני עדים או שאין עליה רק חשש קידושין של בפני ע"א, והוא שבעדותו של עד השני פ' ב"ר י' כפי מה שאמר מקודם בעת הגדת העדות שלו, שראה את המקדש הנ"ל שהגביה ידו והיה בידו מטבע של כסף והכניס ידו לתוך ידה ואמר אתם עדים (והוא השיב מיר זיינן א"א) כי היה זה בלילה והכניס ידו לתוך ידה ואמר לה ה"א מקודשת לי כו' והנחת המטבע לתוך ידה לא ראה, וכן הושטת ידה של המתקדשת זאת אין זוכר אם ראה, וא"כ הרי לא ראה מעשה הקידושין כי עיקר הדבר הוא נתינת הכסף קידושין לידה זאת לא ראה שנתן לה, ואין לחוש ולומר כיון שראה מקודם מוכן בידו המטבע של כסף שהכין עצמו לקדש בה אותה, לכן מחזקינן שכן נתקיים שנתן לידה, ז"א, לא מיבעיא למה שפסק הרמ"א (בסי' מ"ב סעיף ד') שצריכים העדים לראות הנתינה ממש לידה או לרשותה וז"ל "אע"פ ששמעו שאמר התקדשי בחפץ פלוני, ואח"כ יצא מתחת ידה אינן קידושין. עד שיראו הנתינה ממש ואין הולכין בזה אחר אומדנות והוכחות" עכ"ל, והוא מדברי הרשב"א, ודאי שאין עדותו של העד השני כלים, אלא אפי' לדעת המרדכי פ' האומר המובא בב"ש (ס"ק י"ב) שכתב אפי' לא ראו את הנתינה אין לבטל הקידושין אם ראו דבר המוכיח ויכולים להעיד כאילו ראו גוף המעשה, והוא דהוה כדיני ממונות שמתקיים העדות בידיעה בלח ראיה, מ"מ נראה שבנ"ד אין לחוש לעדותו של עד השני כלל מפני שנ"ד גריעא מהא עובדא שבמרדכי הנ"ל בפ' האומר, ששם אף שלא ראה נתינת הטבעת לידה, מ"מ ראה אח"כ הטבעת בידה, וא"כ שפיר חשיב ידיעה שנתן לה הטבעת, ואפ"ה בעובדא דהרשב"א בתשובה ששם ראו בידה האתרוג אך כיון שלא ראו הנתינה לידה אינו כלום, משום דבקידושין ראיה בעינן ולא סגי בידיעה בלא ראיה, וכש"כ בנ"ד שאף שראה בידו המטבע של כסף והכין עצמו לקדשה בו, אבל מאן לימא שקבלה דילמא זרקה תומ"י, ולא עוד אולי נפל מידו המטבע קודם שבא לידה וא"כ אין כאן גם ידיעה לקידושין ובזה כו"ע מודו דהא לא חשיב עדות כלל, ולבד זה כיון שהרמ"א הכריע כרשב"א, ובאמת מסתבר כוותיה לפי שהרא"ם שבמרדכי פ' האומר אין אומר זה למלתא דפשיטא שכן לשון הרא"ם שם, דהיכא דאחד מן העדים לא ראה נתינת הטבעת אין בכך כלום חדא דחוששין לדברי רב פפא דאמר חוששין לקידושין, ועוד אם עד רואה דבר מוכיח ונראה שיכול להעיד ונדון כאלו ראה גוף המעשה כו' וא"כ נראה מדבריו שלא סמך ע"ז בהחלט שהרי נתן טעם להצריכה גט משום העד אחד שראה, כי שם נאמר מתחלה דאחד מהעדים לא ראה נתינת הטבעת, ואח"כ צירף שמחמת הוכחה ואומדנא חשוב כאלו ראה, וא"כ כיון דלהרא"ם ספוקי מספקא ליה ולהרשב"א פסיקא ליה להקל בזה, לא מכרעה ספיקא דהרא"ם נגד פשיטותא דהרשב"א, ולכן הכריע הרמ"א כהרשב"א:
ועכ"פ בנ"ד נראה שלכו"ע אין לחוש לעדותו מה שראה מוכן בידו המטבע של כסף כל שלא ראה את הכסף קידושין בידה לא בתחלה ולא בסוף, ובפרט שבנ"ד אין ידוע לעד השני שהיא נתרצית לקבל קידושין, ומה שהושיטה ידה על אמירת המקדש לגמור לא ידוע בירור הכוונה לגמור אם זה הוא על קידושין כי אולי כוונה אחרת היה לה בזה וגם שהעד השני אומר שהושטת ידה מקודם בעת שאמר המקדש לה "נגמור" אין זוכר אם ראה, ויכול להיות שהוא כפי אמירתה שהיא אומרת שהוא חטף את ידה והיא, לא הושיטה אליו ידה כלל, שמכחשת את העד הראשון שאומר שהיא הושיטה לו ידה, ובפרט שמתחלה בעת שנתועדו לבא בהגינה עם המקדש לא ידעה רק מעד אחד, וא"כ גם אם היה הושטה בידה קודם לא נתרצתה אז על קידושין של אחד, ותיכף ששמעה אחר שאמר אתם עדים והשני אמר "מיר זיינען דא" נתחרטה אחר ששמעה קול השני מאחורי הגדר, אך הוא תפס אז את ידה:
ב) אמנם מה שיש לעיין בנ"ד לפי שאחר כן שאמר עד השני שלהנחת המטבע לתוך ידה אמר, שכוונתו היה שאין זוכר אם ראה אז הנחת המטבע לידה, והעד הראשון אומר שראה הנחת המטבע לידה, וא"כ יש כאן ספק קידושי תורה שמא ראה אז הנחת המטבע מידו לידה, וא"כ היה אז קידושין בפני שנים, ועל מה שאמר העד השני מקודם שלא ראה הנחת המטבע בהחלט נותן אמתלא שכוונתו היה שאח"כ בעת גמר הקידושין לא ראה אז בידה המטבע.
אך לענ"ד נראה שעל זה ג"כ יש לומר כיון שהגיד בפני ב"ד שלא ראה לא מהימן אח"כ לומר שכוונה אחרת כיון אחרי שלפי סיגנון לשונו שאמר פני ב"ד, שהשיב על מה ששאלו הב"ד ממנו אמר שלא ראה הנחת המטבע לידה, לא מהימן לומר שטעה בכוונת השאלה ששאלו וכוונה אחרת היה לו בדבריו שזהו כעין אמתלא, וכבר אמרו בגמ' (סנהדרין מ"ד ע"ב) דאע"ג דיהבי טעמא למלתייהו מ"מ אמרינן כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד, ואין לומר דוקא התם שמ"מ מודים העדים שמקודם אמרו בתורת עדות שלא כמו שאומרים אחר כן ולכן לא מהני אמתלא מה שאין כן בנ"ד הרי אומר העד שמקודם לא היה כוונת דבריו היפוך למה שאמר אח"כ, אולי ע"ז יועיל אמתלא, מ"מ ז"א דהא מצינו בכתובות (י"ח ב') באומרים אנוסים היינו מחמת נפשות שבמקום שכתב ידן יוצא ממקום אחר אמרינן ע"ז כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד ואין אנו חוששים לאמתלא שלהם שהיו אנוסים מחמת נפשות ומחמת זה חתמו מקודם, רק אני אומרים כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד, לפי שסתם חתימתם מגדת לנו שלא היו אנוסים, וה"נ בנ"ד כיון שאמירתו בב"ד הי' כדברים האלה שלא ראה את הנחת המטבע לתוך ידה, לאו כל כמיניה לעקור דבריו הראשונים וכיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד, וכן יש להביא קצת ראיה מהא דאיתא בגמ' (ב"מ כ"ח ע"ב) והובא זה בח"מ (סי' כ"ט סעיף א') בעובדא דאבוה דר"פ שהביא עדים שאינו רמאי ששאלו אלו איתם ידעיתו ביה דרמאה הוא ואמרו אין, ואח"כ אמרו שטעו בשאלתו של רבה בר ר"ה וקאמר רבה בר רב הונא מסתברא דלא מייתי אינש חובתא לנפשיה ופירש"י וכן הרי"ף ע"ז ולא הוה חוזר ומגיד, משמע דלולא ההוכחה דלא מייתי אינש חובתא לנפשיה היה הדין דזה הוה חוזר ומגיד ולא מהמני לומר שטעו בדברי השואלן, וא"כ בנ"ד שאין שום הוכחה שטעה העד השני בדברי ב"ד ששאלו לו, הוה חוזר ומגיד במה שאומר אח"כ שאין זוכר, אם רק אנו מקבלים לעדותו סתם שאמר בראשונה שלא ראה אז, ונראה שנדון זה דומה להא דתשו' הרא"ש (כלל נ"ט סי' א') המובא (בסמ"ע סי' כ"ט ס"ק ח') ויעויין שם בט"ז שבאמת צדקו דבריו כמבואר למעיין בתשובת הרא"ש, ועכ"פ באומר שלא נתן לב לדעת כמה שנים היה דר שם לא מהימן לומר אח"כ נזכרתי, ובאומר אין זוכר מהימן לומר אח"כ נזכרתי, הרי כל שאומר שלא נתן לב לדעת מחזקינן שלא ראה העדות, וה"נ בנ"ד שאמר שלא ראה לא מהימן לומר שיש ספק אצלו אם ראה, דאם אפשר לפרש מה שאמר שהוא בספק אצלו אם ראה אז וע"כ אמר לא ראה א"כ יהיה תמיד מהימן לומר נזכרתי, דהא מה שאצלו מסופק הדבר יכול לומר נזכרתי, וכן מבואר בתשובת הרא"ש הנ"ל שאם אומר שאין יודע לך עדות לא מהימן לומר אח"כ נזכרתי, ולא יכול לתרץ דיבורו לומר שאין יודע העדות מפני שעתה אין זוכר אלא אמרינן כל מה שאדם אומר בסתם אין יודע מפרשינן שבהחלט אין יודע הדבר, דלולא זה היה מפרש דבריו והוה חוזר ומגיד וא"כ גם בנ"ד מקרי חוזר ומגיד. ואפילו לדעת הר"ן בשבועות (פרק ד') שכתב שמאין אנו יודעים עדות אם אח"כ יאמרו יודעים אנו לא מקרי חוזר ומגיד, וביאר שם הטעם שאין אנו יודעים לא נחשב זה הגדה כלל, ולכן אין שייך לומר ע"ז אין חוזר ומגיד, באמת הרא"ש (בתשובה א' בכלל נ"ט הנ"ל) מבואר להדיא דבריו, שמאין אנו יודעים העדות אם יאמרו אח"כ שיודעים העדות שנזכרו להעדות מיקרי זה חוזר ומגיד, ואין מהימן לומר זה, אמנם אף לדעת הר"ן גופא הוא היינו טעמא משום שאין יודעים העדות לא מיקרי הגדה ולא שייך ע"ז לומר כיון שהגיד כו', משא"כ בנ"ד שאומר לא ראה אז וא"כ דבריו הוא עדות גמורה שלא היה על הקידושין רק עד אחד שראה, הוה רק קידושין דרבנן או לא חלו כלל הקידושין, וא"כ הוא עדות גמורה, וא"כ כיון שמשמעות האמירה שהיא החלטי שלא ראה, אז לא מהימן לומר שיש ספק אם ראה אז ותהיה מסופקת אם היה זה קידושין בפני שנים:
ואחרי שבארנו בע"ה שעדותו של עד השני אין חשוב עדות גם לעשותה ספק מקודשת בפני שנים, נחזור עתה לדין עדות של העד הראשון פ' ב"ר א' שאמר שראה שקדשה וראה הנחת המטבע לתוך ידה, וגם ראה שמקודם הושיטה את ידה, והנה הוה זה רק קידושי עד אחד וכיון שהיא מכחשת ואומרת שהמטבע לא היה בתוך ידה כלל, וא"כ הוה זה עד אחד בהכחשה דלאו כלום הוא הגם שיש לפקפוק בזה כיון שיש בדבריה הכחשה לשני העדים במה שהיא אומרת שהיא אחזה בידה למטה מפס ידה ושני העדים אומרים שהכניס ידו לתוך ידה והעד השני פירש בדבריו כדרך התוקעים כפם זה לזה, וכיון שהיא הוחזקה בכפרנית נגד שני העדים יש לדמות זה לכאורה לדינו של מהר"מ פדוואה המובא בחלקת מחוקק (סי' מ"ב ס"ק ח') באחד שמעיד שראה הקידושין והוא לא ראתה אותו שאין כאן רק דין קידושין דע"א, ואפ"ה כתב שם כשהיא מכחשת שניהם ואומרת להד"ם שיש לה דין מקדש בעד אחד ושניהם מודים, לפי שדברי הכחשתה אין כלום כיון ששניהם מכחישים אותה מיהו יש לחלק זה מנ"ד דהכא במה שאומרת שלא בא המטבע לידה היא מכחשת רק לעד אחד הוא העד פ' ב"א הראשון, כ הרי זה דומה לאחד התובע מחברו מאה זוז והוא מכחישו ועדים מעידים על חמשים, שעל החמשים השניים לא מיקרי הוחזק כפרן ועיין תוס' שבועות (ל"ד ע"ב ד"ה אתו) שהקשו ע"ז, מהא דסבר רב נחמן הוחזק כפרן, וכן ריש לקיש, אהא דב"מ באומר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלים ועדים מעידים שיש בידו חמשים זוז, אמאי לא הוחזק כפרן לגבי המותר, ותירצו דהכא דקאמר לא עברתי משמע דבעי למימר שאם עברתי אני חייב כו', אבל התם לא הוחזק כפרן אלא בנ' ואותן פורע. ובנ"ד ג"כ יש לומר שלא הוחזקה כפרנית אלא במה שהיא מכחשת שני העדים, אבל בעצם מעשה הקידושין שבנ"ד שהוא הנחת המטבע של הקידושין לידה, שאין מכחשת רק העד אחד לא הוחזקה כפרנית לזה, ובסברת התוס' שע"י הכחשתה נאמר ג"כ שכוינתה שאם אינו כדבריה, שהמקדש יהיה נאמן נגדה, לבד שזה אין שייך כאן בקידושין מצד הסברא, נוסף ע"ז בנ"ד אין זה שייך משום שהכחשתה היה אחרי הגדת העדים וע"כ אני אומרים שמה שהוא נגד שני העדים אינה נאמנת, ומה שאין זה נגד שני העדים רק נגד עד אחד, בזה היא נאמנת על עצמה ואין כאן קידושין בע"א מפני שהיא מכחשתו. עוד יש להעיר בנ"ד אם נאמר שעובדא דידן לפי עדות של עד השני חשוב זה ידיעה מצד האומדנא שנכנס המטבע לתוך ידה, רק שבקידושין לא מהני זה, משום דבעינן ראיה ממש, וכמבואר בב"ש (סי' מ"ב ס"ק י"ב) לפי שיטת הרשב"א שהרמ"א פסק כוותיה וא"כ לענין קידושי עד אחד לא יועיל הכחשתה, אחרי שע"פ הידיעה ידענו זה משני העדים שבאו הקידושין לידה ובטלה הכחשתה, ע"פ שני העדים המעידים, אחד בראיה ואחד בידיעה, והיא הוה מוכחשת משני העדים, והוה זה כדין מקודשת בעד אחד ושניהם מודים, וכה"ג כתב הגאון רע"א זצ"ל בתשובותיו (סי' נ"ה במהד"ת הנדפס מחדש) שדמי זה ממש לדינו של מהר"ם פאדווה המובא בחלקת מחוקק (בסי' מ"ב ס"ק א') שהובא לעיל. אך למש"כ באות א', שנ"ד אין חשיב זה ידיעה ברורה, וא"כ שפיר נחשב הכחשתה להכחיש העד אחד, שלא יהיה עליה דין קידושין של עד אחד שחוששין היכא ששניהם מודים:
ד) והנה על מש"כ לעיל שכאן אין לדון אותה שהוחזקה כפרנית על מה שהיא מכחשת שני העדים שאמרו שהכניס ידו לתוך ידה, והיא אומרת שהחזיק ידו למטה מפס ידה, משום שסברת הוחזק כפרן בדבר אין מקום לחייב מחמת זה רק מצד סברת התוס' דחשיב זה כאומר לא עברתי שאם עברתי אני חייב, והוא כעין שהאמין לחברו בטענתו עליו, וזהו רק אם דבריו והכחשתו היה קודם ביאת העדים, אבל אם לאחר ביאת העדים אמר אח"כ נגד העדים לא עברתי ולא לויתי, בזה אין שייך לבוא עליו מתורת התחייבות, שהרי הוא מחזיק בדבריו נגד העדים, ואם שאין נאמן בזה, מ"מ על הטענה השניה של לא לויתי לא התחייב בזה להאמין את הבע"ד שלו, ולענ"ד היא סברא ישרה מאוד. והנה דברי אלו באו לפני חכם גדול אחד, ופקפק מהא דאיתא בחו"מ (בסי' צ' סעי' ב') ברמ"א לא נכנסתי ולא נטלתי והעדים ראוהו שנכנס דחייב, ואם שהרמ"א כתב משום דהוה מיגו נגד עדים ועיקר הטעם הוא משום שהוחזק כפרן, דאי לאו הכי הלא לא היה צריך למיגו דהא לא נטלתי בעצמותו היא טענה מעליא, ומזו הטענה בא החכם הנ"ל לעקור דברי התוס' מפשטות דבריהם, דלאו דוקא אמירתו גורם אלא הענין תלוי בכך. ולענ"ד לא כן הוא דודאי אין לנו להוציא מפשטות דבריהם, ועוד שמצד הסברא הישרה נכונים מאוד דבריהם, כי באמת איך נחייב מן מה שהוחזק כפרן בדבר אחר שהוא הכנה לענין הדבר, כמו לא עברתי, על גוף הטענה שמכחישו, ובאמת אפשר לומר שמיירי שטענתו לא נכנסתי היא קודם הביאה של העדים שאמרו שראוהו נכנס ומה שלא ביאר זה בשו"ע משום שסתמא דמלתא כך הוא כי מי פתי שיבוא להכחיש העדים בדבר שאין נוגע לפטור לו, וגם אם נאמר שדין זה בכל גוונא הוא גם שהעדים שאמרו ראוהו שנכנס היה קודם טענתו והכחשתו, אין מזה קושיא על מש"כ מד' התוס', די"ל שהוחזק כפרן לענין לחייבו ממון, בזה בעינן דוקא או בגוף עצם אותו ממון, או כסבר התוס' שחשיב כאומר שאם עברתי הנני חייב, אבל ענין הוחזק כפרן דשם גבי נכנס למשכנו לענין שיהיה בזה תקנת חז"ל שיהיה כנגדו נשבע ונוטל, בכל גוונא הוא, וראיה לזה, דזה מבואר בגמ' מה שהביאו התוס' שם בשבועות, שבהוחזק כפרן בחמשים אין מחייבו לחמשים אחרים, ואלו בהא דנשבע ונוטל אם העדים מעידים על מעט שאז הדין שנשבע ונוטל השאר, ולכן מועיל כאן הוחזק כפרן, על הכניסה ג"כ, משא"כ לענין עצם חיוב ממון בזה א"א לחייבו מצד הוחזק כפרן בדבר אחר על, ממון שלא הוחזק כפרן ע"ז, זולת רק כסברת התוס' שהבאנו מהא דשבועות, וא"כ הכא בנ"ד לענין קידושין מה שהוחזקה כפרנית בדבר אחר שאין זה מעצמות הקידושין לא יועיל לבטל הכחשה על דבר שהוא עצם הקידושין שאין בזה רק עד אחד, זהו הנראה לענ"ד פשוט:
ה) תבנא לדינא דנ"ד שבאנו לבטל הקידושין משום שאין כאן רק קידושין בעד אחד ולכן כיון שהיא מכחשתו בזה שאומר שקבלה מעות הקידושין, והיא אומרת שלא בא לידה הכסף קידושין וא"כ אין לאוסרה מחמת הע"א. עוד באו שני אנשים שאמרו לפני ששמעו ממנה שאמרה לפניהם שקבלה מטבע של הקידושין אז, וזאת אמרה לפניהם בהיותה במקום אחר בב"י, אחרי כמה שבועות אחר קבלת העדות בב"ד ושהיא הכחישה כנ"ל, ודבר זה לא הוגבה העדות בב"ד רק מאחד וגם זה היה שלא בפניה, והיא בשמעה אח"כ הכחישה זאת לגמרי ואמרה ששקר אומרים כי לא דברה עמהם שום דיבור כלל בהיותה שם בב"י, ולהעד המעיד שאלנו באיזה יום היה הודאה שלה ואמר שאין יודע באיזה יום ואף באיזה חודש אין יודע זאת עתה, והנה מצד ההודאה הנ"ל אין לנו לחוש, רק שעי"ז נחוש לקידושי ע"א שתבטל הכחשתה מחמת זה.
והנה יש לנו להקל בנ"ד מטעם שהעדים שנתקדשה לפניהם היו נוגעים בזה הענין של חלות הקידושין שהבטיח להם המקדש שכשיוגמר הענין ויהיה נישואין ישלם להם בעד השתדלותם בזה, וא"כ בעת מעשה הקידושין היו פסולים העדים והוה לה דין מתקדשת בלא עדים וגם אם הודאתה אמת ג"כ אין לחוש להקידושין כלל. והנה בדין נוגעים בעדות שפסולים להעיד כמבואר בחו"מ (סי' ל"ז סעיף א') ויעו"ש בש"ך ובסמ"ע שני טעמים בזה אם מחשש משקר או מטעם שהוא כקרוב, והנה יש לחקור לענין קידושין אם היא מודה שקיבלה קדושין בפני עדים נוגעים, אי הוה זה כקידושין בלא עדים, או כיון שהיא מודה שהיו קידושין והעדים אין משקרים נחשב זה כקידושין בעדים לדעת הסוברים דפסול נוגע הוא משום חשש משקר, ולכאורה תלוי דין זה במחלוקת של דעת הרמב"ם והרא"ש עם ד' הר"ן והרשב"א, בהא דשליח נעשה עד בקידושין היכא שהיא מודה שקבלה כסף הקידושין, שדעת הרמב"ם והרא"ש שחשיבי עדים גם בקדשה בכסף וכמבואר באה"ע (סי' ל"ה סעיף א'), ודעת הר"ן והרשב"א בחידושיו לקידושין שכיון שצריכים להודאתה, ובלעדי הודאתה אין כאן עדים הוה זה כקידושין בלא עדים, ואם שהרשב"א והר"ן כתבו שמ"מ הוה קידושי ספק, התם היינו טעמא שחששו לדעת ר' יוסי בירושלמי **(הגה"ה בדברי ר"י בירושלמי נדחקו הראשונים היכא מיירי אם קודם תקנת שבועת היסת או בתר תקנה ולענ"ד הים נראה לומר שהירושלמי מיירי קודם תקנה והא דאמר ר' אבין שבקדשה בכסף הוא חשוב נוגע בעדות הוא מטעם שיכול להיות נוגע שמא יתחייב שבועה ממקום אחר ויגלגל עליו המשלח על זה אך ר' יוסי חולק ע"ז שלא חשיב נוגע מה שיכול לבוא לידי שבועה כיון שלע"ע הוא נאמן ואין נוגע בעדות וגמ' דילן קסבר כר"י:)** שאמר כיון שהאמינתו תורה אפי' קידשה בכסף אין נוגע בעדותו, ואם שהרשב"א כתב שמסתפק בדבר אולי היכא שאין מכחישתו שאז אין נוגע בעדותו מ"מ הא הרשב"א שם בחי' על האופן הראשון שכתב שגם בהיא מודה אינם נאמנים מתורת עדות רק מצד הודאתה והוה זה כקידושין בלא עדים שאפי' שניהם מודים שאינה מקודשת, כתב ע"ז שזה עיקר:
אך גם לדעת הרמב"ם והרא"ש, נראה לענ"ד שבנ"ד דהוה נוגע גם כשהיא מודה גם לדעתם לא יהיה נחשב לקידושין, דדוקא התם שכל הנגיעה הוא משום שצריכים שבועה על הכסף שקבלו, וא"כ היכא שהיא מודה ואינה מכחשת לא הוו נוגעים, וכמש"כ שם הרשב"א בחידושיו באופן השני שצידד לומר דהוה מקודשת בעדים אם היא מודה להשלוחים, וז"ל "ויש לומר דמקודשת דהשתא לאו נוגעים נינהו ואין פסולין אלא מחמת נגיעתן נסתלק הגורם וחזרו להכשירן ע"כ לשונו, אבל באופן שהנגיעה היא באמת שגם כשהיא מודה מ"מ יש להם נגיעה בחלות הקידושין, אין להם דין עדים, ולכן גם לשיטת הרמב"ם והרא"ש דהתם סברי דהוה קידושין גמורים כשאין מכחשתן, הכא לא יהיה קידושין בעדים. ולכאורה לדעת הסמ"ע והש"ך שהכריעו בריש (סי' ל"ז) שפסול נוגע מטעם חשש משקר הוא, וא"כ נראה הדבר כיון שבעת שראו היה כן האמת כגון שהיא מודה שכן היה ואז לא שיקרו יהיה זה נחשב קידושין בעדים, שהרי אז היו העדים כשרים, אך אם נאמר כן יהיה ראיה משיטת הר"ן והרשב"א שסברי שפסול נוגע הוא מטעם קרוב ולא מטעם משקר, דהא גם כשאין מכחשתן סברי דלא הוי קידושין. ונראה לענ"ד לומר שגם לשיטת הר"ן והרשב"א נוכל לומר שפסול נוגע מטעם משקר הוא, ומ"מ לא הוה קידושין בעדים שכיון שאין ראוים להעיד אם היא תכחיש אותם לא חשיבי עדים והוה זה קידושין בלא עדים, וא"כ מעתה יש לומר גם להנך דסברי שפסול נוגע מטעם חשש משקר הוא, מ"מ היכא שהוא נוגע בעדותו גם אם הבע"ד מודה וכגווגא דנ"ד, יש לומר שגם הרמב"ם והרא"ש יודו בזה לד' הר"ן והרשב"א שאין כאן קידושין בעדים, דלמה נאמר לאפושי פלוגתא, וכמו שלדעת הר"ן והרשב"א כל שהעדים נוגעים לא חלו כלל הקידושין, כן יהיה גם להרמב"ם והרא"ש וכמו שנבאר בע"ה:
ו) ונראה להביא ראיה לזה ממה דאיתא (בחו"מ סי' ס"ו ש סעיף כ"ב) שט"ח שיש לראובן על שמעון ונתנו ללוי בכתיבה ומסירה, והיה שמעון אחד מעדי המתנה ואחר עמו, וטוען ראובן שהשטר פסול לפי ששמעון נוגע בדבר כו' שהשני נוח לו, הדין עמו והרי הוא חשוב נוגע בדבר ע"כ, והנה הש"ך (בס"ק ע"ב) פירש דמיירי שראובן כופר אבל אם מודה ראובן קנה לוי, וכן הוא דעת הסמ"ע (בס"ק נ"ד) וא"כ יראה דעתם שאע"פ דבעינן עדים וזולת זה אין מועיל הקנין מ"מ בנוגעים היכא שבע"ד מודה חשיבי עדות. אמנם הקצה"ח (ס"ק כ"ה) כתב שכאן מיירי בכתב יד אחר וכיון דליכא עדי מסירה והעדי חתימה אחד מהם פסול א"כ ליכא שטר, וכן הסכים הנתיבות (בביאורים ס"ק ל') וכתב ע"ז שלא ניתן לכתוב מרוב פשיטותו, הרי רואין אנו שדעת הקצה"ח והנתיבות שכל שצריך עדים, הנוגע פסול גם שבע"ד מודה וחשוב כנעשה בלא עדים, ולכאורה נראה שהש"ך והסמ"ע שדעתם שאם מוכר השטר מודה בכתיבתו גם כשהעד נוגע מ"מ נקנה לו השטר, לטעמייהו אזלי שפסול נוגע מטעם חשש משקר הוא, ולכן בשעת מעשה כיון שזה היה אמת נחשב כנעשה בעדים כשרים, והפוסקים שפוסלים קנין זה השטר מצד שאחד מהם נוגע אף כשהבע"ד מודה, אפשר שיסברו שפסול נוגע משום שנחשב כקרוב וכדעת הע"ש:
ובאמת לשון הש"ך שם ארכביה אתרי רכשי, שמעיקרא כתב דמה בכך ששמעון נוגע, אם ראובן מודה שנתנו לו בכתיבה ומסירה וששמעון עד בדבר, וה"ה בכל דבר שצריך עדים אם הבע"ד מודה שאלו הן עדים אע"פ שאחד מהם או שנים נוגעים כשר, ועוד שכאן א"צ עדים כלל דלא איברי סהדי אלא לשקרי, וכמש"כ לעיל (ס"ק י"א) עכ"ל הש"ך. יראה מדבריו שמתחלה הסכים לדינא שגם אם צריך עדים, כיון שמודה שהענין אמת כשר אף שהעדים נוגעים, וא"כ נראה דעתו שנוגעים מועילים לענין חלות הדבר ולטעמיה אזיל שפסול נוגע מצד משקר ובאמת הוא עד כשר, אך כבר הבאנו לעיל שדעת הר"ן והרשב"א לא כן הוא ולהדיא מוכח דעתם שנוגע אין נחשב כלל לעדות, משום כיון שנצרכים אנו להודאת בע"ד לא נחשבו עדים כלל, ואולי סובר הש"ך שזה תלוי במחלוקת הר"ן והרשב"א עם הרמב"ם והרא"ש גבי שליח נעשה עד שכתבנו לעיל וע"כ כתב הש"ך "ועוד שכאן אין צריך עדים" כדי שיתכן דין זה שהיכא שמודה הבע"ד שנתנו בכתיבה ומסירה שקנה גם לשיטת הר"ן והרשב"א או שכוונת הש"ך שיתכן גם לדעת הסוברים שפסול נוגע מטעם קרוב הוא:
ז) והנה הקצה"ח הביא ראיה לחלוק על דין השני של הש"ך שסמך על מש"כ (בסעי' ב' ס"ק י"א) שהוא ע"פ מה דאיתא (לקמן סי' קצ"א), ועל דין הראשון של הש"ך שכתב שכל שהבע"ד מודה, נוגעים כשרים גם בדבר שצריך עדים, לא זכר מזה הקצה"ח, ומ"מ נראה מסתימת לשונו שדעתו, לדינא שכל שנוגע הוא העד גם כשהבע"ד מודה אין נחשב לקנין כלל, וכן הוא דעת הנתיבות. ולכאורה קשה, הא הקצה"ח הכריע (בסי' ל"ז ס"ק ה') שנוגע שאין לו זכות בעצם העדות ועיקר עדותו לאחרים הוא, רק שע"י זה יהיה לו איזה הנאת ממון שהוא בשביל עצמו, אותו העדות אין לו בזה דין קרוב רק שיש בזה חשש משקר בשביל נגיעתו, וא"כ הכא שבע"ד מודה, למה יפסל הקנין של כתיבה ומסירה הא בעת מעשה אמת היה, ואין לומר שקנין שטר שאני וכל שהעד אין נאמן מחמת חשש משקר ממילא אין לו דין שטר, מ"מ עדיין קשה הא שם יש קנין השטר בעת מעשה ע"י עדי מסירה, היינו העד הנוגע והמצטרף עמו שהרי בעת מעשה שראו העדים באמת היה, שהרי בע"ד מודה לו, ולקני השטר בעדי מסירה, וכאן אין לומר דהוה מזויף מתוכו שהרי ניכר לכל שהנוגע חתום עליו, שהעד שחתום עליו הוא הלוה, וא"כ לא אתי למסמך עליה על זה השטר ואין כאן מזויף מתוכו, וכמו שמכשירין בשמות מובהקים שידוע שהם א"י בעדי מסירה ישראל, משום דלא אתי למסמך עלייהו, וה"נ בנ"ד אין סומכין על זה השטר כשהבע"ד יהיה מכחישו, אלא ודאי שכל שהוא נוגע ואין ראוי להעיד גם כשהטעם הוא משום חשש משקר, ממילא אין כאן עדות כלל וממילא לכל דבר שצריך עדים אין מועיל זה, וזהו טעמם של הר"ן והרשב"א לענין קידושין של כסף ע"י השליח הנעשה עד, הגם שהיא מודה, מ"מ כל שבלעדי הודאתה א"א שיהיו עדים בזה ממילא אין זה קידושין בעדים:
ואפילו לדעת הרמב"ם והרא"ש החולקים שם על דינם של הר"ן והרשב"א, ולכאורה לדידהו לא סבירא להו להאי, סברא שכל שאין נאמנים להעיד אין להם דין עדות, וא"כ יש לומר שגם בנדון זה דהמוכר שטר יהיו נחשבים לעדות שיועיל הקנין בעת מעשה, מ"מ ז"א דהתם על עצם הענין של הקידושין אין להם נגיעה בעדותן רק על הממון, וכל זמן שהיא לא תכפור בהממון ממילא אין נוגעים לענין הקידושין, וסתמא אין עומד לכך שתכפור בהממון ותאמר שקר, ולכן לא עמד לכך שלא יהיו ראוים להעיד בענין הקידושין, משא"כ במקום שיש להם נגיעה בעצם חלות הענין שעל זה צריך עדים, כמו התם בקניית החוב להמקבל השטר, וא"כ אין ראוי להעיד כלל על הענין, ממילא אין כאן עדות, וצדקו דברי הקצה"ח והנתיבות שכתבו שאין שם עדות, ולא נקנה השטר גם שהמלוה מודה לו שהקנה לו בכתיבה ומסירה הנ"ל:
ח) והנה בספר שער משפט (סי' ס"ו ס"ק כ"א) העיר ג"כ בדברי הש"ך שמפרש שאם המלוה מודה שהקנה שמועיל זה השטר קנין, והוכיח שמשמעות לשון בעה"ת כן הוא, ממש"כ בעלה"ת ואין ממש בעדותן שאין כאן רק ע"א כשר וכבר נפסל כשנצטרף עמו בעדותן, ואם כוונת בעה"ת והט"ו שכיון ששמעון נוגע בדבר אין כאן מעשה שטר כלל, למה ליה למימר שאין כאן רק עד אחד כשר וכבר נפסל כו', תיפוק ליה ששטר בע"א אינו שטר כלל ופסול מדאורייתא עכ"ד בקצרה ויעוש"ה שהאריך בזה. ולענ"ד בלא"ה אין כאן דין שבועה כלל בע"א בהכחשה לפי דבריו שהבין בבעה"ת, ואף שכתב השער משפט שמיירי בשטר שאין בו אחריות נכסים שאין זה נחשב כפירת שיעבוד קרקעות, ולענ"ד תמוה זה, הא בלא"ה אין כאן שבועת התורה, דהא ההכחשה בקנין החוב אם הוא קנוי להמקבל המתנה או שהוא להמלוה והמחלוקת הוא בענין השטר ושיעבודו אף שלא יהיה בו שיעבוד קרקעות, מ"מ הוה זה שטרות שאין נשבעין עליהם, וכמו שהמוכר שט"ח לחברו נתמעט מאונאה הגם שהחוב נמכר לו, הרי רואין אנו שהחוב הנמכר דין שטרות לו וזה נתמעט מדין אונאה שאין גופו ממון, וה"נ לענין הכחשת עד אחד, וא"כ הדר הקושיא לדוכתה על הבעה"ת, למה כתב שהעד הכשר נפסל בצירופו להשני הפסול. ולכן נראה לענ"ד לומר בכוונת הבעה"ת בהא שכתב שהעד כשר נפסל בצירופו להשני בעדותו, שהשמיענו שגם אם יהיה עוד אחד שראה שנמסר השטר שכתוב בו קניית השטר, שאז אם העד השני לא היה נפסל היה נחשב זה כעדי מסירה, וכמש"כ למעלה שכאן אין זה מזויף מתוכו, מ"מ אין מועיל זה מפני שהעד החתום נפסל בצירופו:
ט) ולענ"ד נראה שאדרבה מדברי בעה"ת מוכח שע"כ כוונתו הוא שאין מועיל זה מפני שאין כאן עדים, שאם נאמר שכוונתו כמו שהבין השער משפט, שבאמת בעת מעשה כשירים היו, אלא שלענין הגדה אח"כ יהיה עליו חשש משקר, וא"כ אז בעת צירופו שנצטרף השני עמו לא היה עליו צירוף פסול כלל, רק אח"כ בעת הגדת העדים בב"ד אז יש לו דין פסול מפני חשש משקר, מאן לימא לן שמצטרפים יחד אח"כ, הלא מעולם לא באו יחד להעיד הכשר והפסול, ועוד הא עיקר דין של נמצא אחד קרוב או פסול הוא רק על ראיית העדות, לפי מה דקיי"ל לדינא וכדאיתא (חו"מ סי' ל"ו) דשיילינן להו למיחזי אתיתו כו', וא"כ כיון שבעת מעשה כשירים היו לא יפסול השני בצירופו, ואין לומר כיון שבעת מעשה ידוע שלענין הגדת העדות יהיה השני פסול מטעם שהוא נוגע וחשש משקר עליו, מקרי צירוף השני צירוף פסול לענין הגדה, זה אין סברא לומר כן מתרי טעמי, חדא שהוא סותר זא"ז שלענין הקנין חשבינן אז לו לעד כשר, ולענין צירוף פסול חשבינן לו מתחלתו לפסול, שנית כיון שלענין קנין כשרים שניהם אז, מאן לימא לן שצירופם הוא לענין הגדת עדותן, שמא באו רק לעשות שיקנה המקבל מתנה החוב [מיהו יש לדחות זה די"ל דע"כ צירופם הוא בחתימתם בהשטר הוא לראיה, דאלו לקנין לחוד סגי בעדי מסירה לבד שהיה בעת מעשה עדים במסירת השטר שנכתב בו שנתן לו איהו וכל שיעבודו]. אך סברא הפשוטה נראה שאם נחשוב בעת ראיית העדות לעד כשר ומועיל עדותו בדבר שצריך עדים, איך יהי' נחשב המצטרף עמו אז לנמצא אחד מהם קרוב או פסול, אלא ודאי שצריך לומר שבעת מעשה מקרי עד פסול, כיון שאין ראוי אח"כ להעיד על זה בלתי הודאת בע"ד, ולכן השני המצטרף עמו מקרי מצטרף לפסול, וא"כ אין לו דין שטר כלל ולא יקנה לו השט"ח בזה שטר המתנה אף שהמלוה מודה וכדעת הקצה"ח והנתיבות. ובאמת הסמ"ע שכתב (בס"ק נ"ד) דמיירי בכופר המלוה כו' סותר לדבריו בפרישה על הטור כ' שם מפורש שהשטר פסול לפי שחתם עליו נוגע בדבר:
ובזה יתורץ מה שהקשה השער משפט על הטור שאם מועיל הודאת המלוה, למה לא יהיה נאמן קונה השטר כפי מה שהביא המחבר דעת הרמב"ם (בסעי' י"א) שמועיל טענת המוחזק בהשטר שקנה בכומ"ס לענין קניתו עי"ש שנשאר בצ"ע, ומכל זה מוכח שהדברים כפשטן כמי שכתבו הקצה"ח והנתיבות, וכן הוא דעת וכוונת בעה"ת והט"ו שאין נקנה בזה השטר כלל, וא"כ אנו רואין שיש להנוגע דין עד פסול לענין דבר שצריך עדים, ויעו"ש בשע"מ שתלה דין זה במחלוקת של הר"ן והרשב"א עם הרמב"ם והרא"ש לגבי קידושי כסף ע"י שליח, ולענ"ד שבנדון זה, גם הרמב"ם והרא"ש מודים שאין כאן עדים מפני שהנגיעה בכל גוונא גם שהבע"ד מודה, והוכחה לזה לפי מה שכ' בפי' דברי הטור והמחבר שגם אם הבע"ד מודה מ"מ הקנין ע"י השטר בטל מפני שהשטר פסול, ואם זה יהיה ע"פ שיטת הר"ן והרשב"א, הלא המחבר פסק (באה"ע סי' ל"ה העי' ב') כהרמב"ם והרא"ש וכן הטור שם פסק כן בהחלט, והיאך סתמו הט"ו הכא כדברי בעה"ת, א"ו כמוש"כ דהתם שאני שאין עומד הדבר לכך שתכפור הממון ולכן בטלה הנגיעה ולא נחשב נוגע, משא"כ היכא שהנגיעה נשאר גם אם יודה הבע"ד אז יש לו דין עד פסול מפני שאין ראוי להעיד ע"ז:
י) היוצא מכל האמור שדין זה אם נוגע נחשב כעד פסול בדבר הצריך עדים בעת חלות הדבר במחלוקת שנויה, שלדעת הר"ן והרשב"א מלתא דפשיטא הוא שאין כאן עדות כלל, ולדעת הרמב"ם והרא"ש יהיה תלוי במחלוקת, שלדעת הש"ך והסמ"ע חשיבי עדות כשירים לענין חלות הדבר, ולדברי הקצה"ח והנתיבות וכן הפרישה הוה עדות פסולים ואין מועיל במקום שצריך עדים, ואם כי אין בידינו להכריע, מ"מ הראנו בע"ה שמשמעות בעה"ת והט"ו הוא שפסול לגמרי, שאין מועיל הקנין כלל אף בעת מעשה, וכן מוכח זה ג"כ ממה שלא זכרו הט"ו שאם הלוה רוצה לסלק המעות ומכין בידו שמהימן, שהרי אז אין הלוה נוגע בדבר ויכול להעיד, (ואין לומר לפי שתחלתו היה בפסול נוגע לכן לא מהימני אח"כ כשיסלק הנגיעה, ז"א דהא בפסול נוגע לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות לדעת המחבר (בסי' ל"ג סעי' ט"ו)]. ולכאורה אמרתי להעיר לדעת הסוברים דנוגע מחשש משקר הוא פסול, וא"כ באמת בעת מעשה אין עליו שם פסיל, רק כתבנו בטעם הדבר שאין נחשבים להיות עדים לענין חלות הדבר מפני שאין ראוים להעיד למה לא נאמר שמקרי ראוים להעיד, דהא אפשר להם להסתלק מנגיעתם ולהעיד, בשלמא בהא דהר"ן והרשב"א בענין שליח נעשה עד, שם א"א להם להסתלק מנגיעהם כ"א ע"י האשה ואין תלוי בהם דבר זה, אבל לענין נוגע בנ"ד דקידושין שאנו דנין שיש להם נגיעה כאשר נבאר אי"ה להלן, הא אפשר להם לסלק מנגיעתם ויהיו ראוים להעיד, ויהיו נחשבים עדים לענין חלות הדבר, מ"מ מדברי הבעה"ת והט"ו בהא (דסי' ס"ו) שבארנו למעלה וכפי שיטת הקצה"ח והנתיבות מוכח, שגם שאפשר להעד הנוגע להסתלק מנגיעתו היינו להניח המעות ולסלק אותם למי שיגיע ואז יהיה כשר להעיד, מ"מ יש עליו שם פסול בעת עשית הדבר מפני שלע"ע לא סליק עצמו מנגיעתו, ולכן לא חל הקנין ע"י עדים הללו, וע"כ לא זכרו הט"ו העצה שיסלק הלוה ואז יהיה כשר השטר, מפני שזה אין מועיל שלא חל הקנין כלל מתחלה:
יא) מעתה נשוב לנ"ד לענין עדות של עד הראשון גם אם יהיה עדי הודאתה שקבלה הקידושין כיון שבארנו לעיל (אות א' ואות ב') שעדות של עד השני בטלה מפני שאמר מתחלה שלא ראה נתינת כסף קידושין מידו לידה, וגם אין לחוש לקידושי ספק מפני שאמר אח"כ שאין זוכר ואולי ראה באמת מפני שזה נחשב כחוזר ומגיד, ואחרי שאין לנו רק קידושין בעד אחד שלדעת רוב פוסקים רוב בנין ורוב מנין אין חוששים לקידושין אפי' שניהם מודים, זולת דעת הסמ"ג שחשש לדעת הרא"ם שקיי"ל כר"פ דאמר חוששין לקידושין היכא ששניהם מודים, ואפי' לדעת הסמ"ג והרא"ם נראה שהוא רק חשש מדרבנן, ועיין בנו"ב (מה"ת סי' ע"ה בשם מהרי"ט) דמאי דאמר ר"פ חוששין לקידושין הוא רק מדרבנן, וא"כ ודאי שמדינא אין לחוש לדעת המחמירים, כיון דהוה פלוגתא בדרבנן ובפרט שרוב המה המקילים ולכן פסק המחבר בשו"ע (סי' מ"ב סעי' ב') דאין חוששין כלל לקידושי ע"א אפי' שניהם מודים, והרמ"א שהחמיר מ"מ במקום דחק ועיגון הקיל ג"כ, לכן בנ"ד שיש עוד צירוף להקל מה שהעד אמר שהוא נוגע, שלדעת הפוסקים הוא הר"ן והרשב"א מוכח שנוגע פסול מה"ת הוא גם שאין נוגע בעיקר העדות, שהרי כתב הר"ן והרשב"א בפ' האיש מקדש שהא דאמר בירו' כיון שהאמינתו תורה אינו כנוגע בעדות הוא רק להצריכה גט, משמע דאם לא היה הסברא שאינו נוגע בעדות אף גט לא בעיא, וכן בסוף דבריו שכ' הר"ן לד' ר' יוסי המוזכר בירו' חוששת וצריכה גט, לשון חוששת משמע שהוא רק חומרא בעלמא, וכן מדברי הרשב"א בחידושיו לקידושין משמע ג"כ שנוגע פסול תורה הוא שהרי כתב שם וז"ל ומסתברא דספק מקודשת היא ובעיא גיטא מיניה" כו', ואם היה הרשב"א סובר שנוגע הוה רק פסול דרבנן היה להרשב"א לומר, ומסתבר דמה"ת מקודשת היא, והרשב"א בעצמו הכריע (בתשו' המיוחסות סי' קכ"ה) לעיקר שהמקדש בפסולי עדות דרבנן צריכה גט מה"ת, והכא שאמר הרשב"א דהוה ספק מקודשת מפני שחשש לדברי ר"י ב"ר בון שבירושלמי, שסובר שמה"ת לא הוה נוגע בעדותו, מוכח דזולת זה אם היה נוגע גמור לא היתה גם ספק מקודשת, הרי מבואר דעתו שנוגע פסול מה"ת לעדות. וצ"ע לי על הקצה"ח שהכריע (בסי' ל"ז ס"ק ה' ובסי' ל"ד ס"ק ד') דנוגע בעלמא שאין מעיד לעצמו רק בשביל עצמו, אין זה פסול מה"ת ורק מדרבנן שזה נחשב כאלו נוטל שכר להעיד, דהא מדברי הר"ן והרשב"א הנ"ל גבי קידושין מוכח שגם הנוגע בשביל עצמו ולא מעיד לעצמו פסול מה"ת, דהא בעדי קידושין עיקר העדות אין נוגע לעצמו דהא העדות הוא שנתקדשה, ורק הוא בשביל עצמו שעי"ז יופטר משבועה מן הכסף שקבל, מ"מ פסולו מה"ת כמו שהוכחתי מדבריהם ולשונם, ואם כי מהריב"ל מספקא לי' בפסול נוגע, אם מדרבנן הוא או מה"ת, יכול להיות שספיקו הוא אולי שאר פוסקים חולקים עליהם בזה, ומ"מ אחרי שהוכחנו מד' הר"ן והרשב"א שנוגע פסול מה"ת הוא, ופוסקים ראשונים שיהיה מבורר מדבריהם להיפך לא נתברר, אין לנו לזוז מדבריהם במאי דפשיטא להו. ועל הקצה"ח צ"ע, שבספרו אבני מילואים (סי' ל"ה ס"ק ו') כתב דפסול נוגע הוא מה"ת, רק אם יסלק לו המשלח מתביעתו ויאמין לו בלא שבועה, בזה כתב הריטב"א ועוד ראשונים שפסול מ"מ, מטעם שזה שמסלק לו המשלח דומה כאלו שוכרו שזהו רק מדרבנן כדין נוטל שכר להעיד יעו"ש, וא"כ הוא סותר לדבריו בקצה"ח (סי' ל"ז) שכתב שנוגע שמעיד בשביל עצמו הוא מדרבנן, דהא הכא בקידושין אין העדות רק בשביל עצמו ולא לעצמו דהא העדות הוא מה שנתקדשה:
יב) וא"כ לפ"ז בנ"ד אין לנו עדים כלל אם נוגע פסול מה"ת הוא, כיון שהעד המעיד על הקידושין הוא נוגע שיהיה לו שכר אם ישארו הקידושין, ולבד שעתה עדותו הוא פסול בעת שהעיד, גם אם היא היתה מודה שנתקדשה אז [ויהיה זה הודאת קידושין של ע"א, שהשני כבר נתבטל עדותו והיא לא ידעה אם ראה השני בעמדו אחורי הגדר או לא] אין לחוש, כיון שהוכחנו מד' הר"ן והרשב"א וכן כתב הא"מ (בסי' ל"ה שם) שיש עליו שם פסול מתחלתו וחשוב זה כמקדש בלא עדים. ואין לפקפק ולומר דנ"ד לא נחשב נוגע מפני שגם אם יחולו הקידושין עדיין אין ברור הוא אם יבוא על שכרו שהרי אמר כאשר יוגמר הדבר ויהיה לו נישואין עמה אז ישולם לו, וא"כ יכול להיות שלא יבא על שכרו גם. אם הקידושין יהיו חלין, פן לא יהיה נישואין אח"כ שהיא לא תתרצה להנשא ותתעגנה עד שיוצרך לתן לה ג"פ והוה רק ספק בנגיעתו, ויהיה זה דומה למש"כ התוס' (בב"ב דף מ"ה ע"א ד"ה מאי נ"מ) שבחשש שמא יתעשר ויהיה לו תועלת מעדותו לא נחשב נוגע, כיון דהשתא אין מרויח, והובא דין זה (סי' ל"ז סעי' י'), אך באמת לענ"ד אין נ"ד דומה לזה בשלמא התם שמא יתעשר הוא ספק שמא יבא לידי כך, ואנו אומרים מי יאמר שמצפה על זה ולכן לא נחשב זה נוגע לפוסלו, משא"כ בנ"ד שבתחלה הכניס העד עצמו בזה לענין לעשות מעשה זו בשביל המקדש, למען ישיג מטרת חפצו, וכן עלה ברעיונו של המקדש וכן בדעת העדים לעשות זה, וא"כ בתחלה עשו למען הנאה זו וכן הוא דעתם ניכר שעל ידי זה יבוא לידי נישואין עמה, וא"כ ספק זה שעומדים ומצפים ע"ז, חשוב זה שפיר נוגע שיופסל לעדות דבר זה בשביל כך:
ודמיון קצת לזה אביא מהא דאיתא בחו"מ (סי' ל"ז סעי' ט) הגזברים כל זמן שאין להם ולא לקרוביהם שום זכות בנכסי הקדש ולא בפירותיהן כשירים להעיד, משמע שאם יש להם זכות גם בהפירות אין כשירים להעיד, אף דהפירות אינם עדיין ומי יימר שיהיו פירות, אפ"ה אין יכולים להעיד מפני שהדבר עומד ע"ז שיהיה פירות, ולכן לא חשבינן זה לספק ונחשב נוגע. וכן יש להביא ראיה לזה שאף נוגע ספק רק במקום שמצפה ע"ז חשוב נוגע, ממש"כ הב"י (סוף סי' ל"ז) מי שאמר להבע"ד אין רצוני לקצוץ לי שכר, רק אם תזכה יעמוד כך אם תרצה לתן לי שום דבר, ופסק הב"י דהוה זה נוגע שהדבר ודאי שישלם לו, והאי ודאי לאו דוקא הוא כי איך יאמר שהדבר ודאי הוא הלא אמר לו רק אם תרצה וא"כ אין יכול לתובעו בדין, וע"כ צריך לפרש מה שאמר ודאי היינו שהוא קרוב לודאי ועומד לכך, וה"נ בנ"ד עומד לכך שבחלות הקידושין ולא ירצה לפוטרה בגט, בודאי תתרצה סוף כל סוף לנישואין ונחשב זה נוגע:
יג) אמנם יש להעיר לענין נ"ד שיש לדון בזה אם יש להקל מטעם שהעד שהעיד הוה נוגע, כיון שכל נגיעתו רק מפי עצמו ידענו זאת, וא"כ לכאורה יש לומר שנאמין לו במה שאמר במיגו דאי בעי לשקר היה יכול לומר שאין נוגע, והנה לשיטת הסוברים בפסול נוגע מטעם שנחשב כקרוב, ודאי דלא מהני מיגו להכשירו לעדות, וכמש"כ הריטב"א בחידושיו בשני מקומות א) (בכתובות י"ח) במה שהקשה ויהיו נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת ממון במיגו דאנוסים מחמת נפשות, ותירץ שם שהעד אין נאמן כשיש בעדותו חשש מחמת גוף העדות, וכן כפל דבריו שם (י"ט ע"ב) שהקשה הריטב"א, וא"ת יהיו העדים נאמנים במיגו דאי בעו אמרו גזלנים היו, וי"ל דהא פרישנא לעיל שאין העדים נאמנים במיגו, ב) (בקידושין מ"ג ע"ב) באמצע ד"ה מאי קסבר וז"ל, ואע"ג דאמרינן בעלמא שכל עד שאין נאמן מתוך עדותו אינו נאמן במיגו, התם הוא שאין נאמן מתוך פסול אחר, אבל הכא כשר לעדות הוא, אלא שאתה אומר שנוגע בעדות הוא ובהא אמרינן דלאו נוגע הוא כו' עיי"ש, וכן מצינו להתוס' (כתובות כ"ה ב' בד"ה הרי) שהקשו שיהיה נאמן במיגו דאי בעי אמר שאינו בנו, ותי' דאע"ג דאיכא מיגו לא מהימן לומר כו', שלדבריו קרוב הוא כדאמרינן בהחולץ (מ"ז א') לדבריך א"י אתה, וכן נאמר כאן לדבריך נוגע אתה וכן מצאתי בשיטה מקובצת (כתובות י"ט ב' ד"ה ובאו) בשם הרא"ה וז"ל שם, והרא"ה תירץ דעדים לא מהימני במיגו כל היכי דלא מהימני מחמת עדותן דלא הימנינהו רחמנא בהכי ע"כ, ובאמת התוס' (כתובות י"ח ב') שהקשו להימנינהו במיגו דאי בעו אמרו אנוסים היינו מחמת נפשות, מה שלא תירצו שבעדים לא שייך מיגו, שיש לחלק לדעת התוס' שסברי שלבטל השטר שפיר יש לומר שיועיל מיגו ולכן ניהמנינהו ע"ז, אבל לא להאמין עדות פסולה ע"י מיגו, וזה למדונו התוס' (בכתובות כ"ה ע"ב) שהבאנו כאן:
אמנם יש לדון הא תינח אם נאמר שפסול נוגע הוא פסיל בעצם מטעם קרוב הוא שפיר יש לומר שלא יועיל המיגו להכשירו, אבל אם נאמר שפסול נוגע הוא רק משום חשש משקר אבל באמת כשר הוא, וא"כ נאמר שיועיל לו המיגו שע"י זה יצא מחשש משקר וממילא יועיל עדותו אח"כ אחרי שבאמת עד כשר הוא, אמנם מדברי הריטב"א דלעיל שבקידושין שהבאתי כאן מוכח שגם בפסול נוגע לא יועיל המיגו להכשיר עדותו, ורק התם גבי קידושין מה שלהשליח מועיל המיגו דיכיל לומר אהדרינהו ללוה משום שזה מסיר הנגיעה, אבל במקום שהנגיעה נשאר גם אחרי המיגו אין מועיל לו המיגו לפי דברי הריטב"א הנ"ל, שכיון שאין נאמן בעדותו אין מועיל לו המיגו שיחשב מחמת זה עד, וזה אין סברא לומר מחמת זה שהריטב"א סובר שפסול נוגע מטעם קרוב הוא, כי למה לנו לעשות מזה מחלוקת בין הראשונים לדברי הסוברים שפסול נוגע משום שקר הוא, וע"כ צריך לומר שיהיה מאיזה טעם שיהיה שהוא פסול, ירד עליו שם פסול ואין מועיל לו המיגו להכשירו, כבכל פסולים לעדות, וכן מוכח ממה שהריטב"א רוצה לתרץ בקידושין בטעם שלא יועיל מה שיסלק לו הלוה ויפטור אותו משבועה, משום דבעינן תחלתו וסופו בכשרות, והנה בעת התהוות הדבר עדות וראה אז הדבר באמת לא היה אז משקר, ואפ"ה קרינן לו תחלתו בפסול, ומביא שכן תירץ רבינו אשר ב"ר משולם הרי דקרינן לו עד פסול משום שאין ראוי להעיד מחמת נגיעתו, וא"כ ה"ה שאין מועיל לו המיגו מחמת שנקרא עליו שם עד פסול, וא"כ בנ"ד נחשב עד פסול מתחלת העדות. ואין לומר שבנ"ד מיקרי ראוי להעיד מפני האפשרות לו שלא להגיד שהוא נוגע ומיקרי עד כשר, ולכן לא יחשב בעת ראיה לעד פסול, ז"א דאין סברא שיחשב ראוי לעדות במה שיכסה ויעלים מאת ב"ד מה שהוא נוגע, כיון שכשיאמר כל האמת כמו שהוא לא נאמין לו ולא יהיה עליו שם עד מחמת שנפסל לעדות, ממילא מתחלתו לא הוה ראוי לעדות, וכמו שהבאתי כאן דברי הריטב"א ורבינו אשר ב"ר משולם וכן לעיל (באות י') כתבתי והוכחתי שדעת בעה"ת כן הוא. וע"כ איך שיהיה אם נוגע מטעם משקר הוא או מטעם קרוב, שם פסול עליו מתחלתו, ממילא בנ"ד אין לחוש להעד אחד גם אם נחשיבה למודה, מ"מ כיון שהעד פסול מחמת נגיעתו, לא מיבעיא אם הוא פסול תורה ודאי דבטל עדותו, אפילו אם נאמר שהוא רק פסול דרבנן הא דנוגע, וכמו דמספקא להר"י ב"ל (כמש"כ הקצה"ח בסי' ל"ד) כיון שקידושין בע"א הוא ג"כ דרבנן, לכן שפיר אהני פסול דרבנן לבטל הקידושין, דהם אמרו והם אמרו, ועוד דבספק לבד נוכל להקל בקידושי ע"א דהוה רק ספק, והוה ספק ספיקא להקל:
יד) ויש להעיר בנ"ד אם פסול מחמת נוגע אפילו באית ליה מיגו, בהא דאיתא בחו"מ (סי' ל"ז סעיף ד' ובסי' ע"ז סעיף ה') ראובן שתבע משנים וכפר אחד והודה אחד שאין עדותו מחייב לחברו והמודה יתחייב לשלם הכל, וכתב ע"ז האו"ת (באורים סי' ל"ז ס"ק י"ד) שדוקא בתבעו בברי, אבל בטוענו שמא אין עליו שבועה והרי זה כמו שלוחים דנאמן כיון שאין נוגע בדבר דהא יש לו מיגו, וכן הקצה"ח (סי' ע"ז ס"ק ד') כתב כן, ומדמי זה להא דסי' ק"מ (סעי' א') דאם אין ידוע למערער שדרו בה השוכרים לא הוו נוגעים דמיגו שיכולים לומר לא דיירינן [לא הזכיר הקצות שכבר כתב זה האו"ת בסי' ל"ז], אמנם הנתיבות חלק ע"ז בשני המקומות (בסי' ל"ז ס"ק ו' ובסי' ע"ז ס"ק ו') וכתב שם שכל שיש לו בעדותו צורך לו דהא הוא ג"כ תובע המעות שמעיד עליו, הוא פסול מטעם קרוב, והנתיבות הביא ע"ז ראיה מדברי הר"ן (כתובות פ"ד ע"ב) מהא שהבקרא אין נחשב לעד אחד נגד התופס, כיון שלפי דבריו שאומר לאחר מיתה תפס הוא חייב לשלם ליתומים, הו"ל בעל דבר, ואף שהיה יכול לומר מחיים תפס והיה נפטר מהם, מ"מ הוא פסול להעיד:
וראיתי בזה שני מחברים גדולים מנבאים בסיגנון אחד הוא בספר דברי משפט (סי' ע"ז ס"ק ג'), ובספר נחל יצחק להגאון הג' זצוק"ל מקאוונא (בסי' ל"ז) לדחית ראית הנתיבות מהא דכתובות מד' הר"ן, ולחלק הא דשותף משם, מפני שבהא דבקרא יש לו דין בעל דבר, שהרי הבקרא יכול לתבוע מן התופס עכשיו שהרי הוא חייב לו מחמת שהוא מחויב לשלם להיתומים עבור השור שנאבד אצלו ע"י פשיעתו, משא"כ בהא דשותף במקום שאין התובע תובעו אם שהוא מתחיייב לשלם עבורו מצד ערב מ"מ לע"ע לא שילם ואין יכול לתבוע מהשני כל זמן שלא שילם עבורו ואין לו רק דין נוגע ולא דין בע"ד, ובנוגע כל שיש לו מיגו מבטל נגיעתי, וכמו הא דסי' ק"מ שהביא הקצות ראיה לדבריו:
טו) ולענ"ד נראה שיש לדון בזה אם שחילוקם הוא חילוק נכון, מ"מ להא דסי' ק"מ לא דמי כלל, דהתם לפי מה שאומרים העדים שדרו שלשה שנים, וממילא הוה בחזקת המשכיר א"כ לפי דבריהם אינם חייבים כלל למערער, וגם אם עדותן היתה בטלה לגבי המחזיק כגון שהיו קרובים לו, מ"מ לגבי נפשייהו היו נפטרים לשלם למערער שהרי לפי ידיעתם הוא של המחזיק הוא המשכיר, רק כל נגיעתם הוא משום שמא אין אמת כדברי השוכרים ודרו פחות מן שלשה שנים ומתחייבים לשלם להמערער, וע"ז מועיל שפיר טענת המיגו שלהם להסיר הנגיעה, משא"כ בהא דשותף כפי מה שאומר העד יש לו נגיעה, שהרי אם לא ישלם השני הוא מצטרך לשלם וא"כ הוא באמת נוגע בעדותו, וגם אם עדותו לא תתקבל, מ"מ כפי מה שאומר והוא יודע שלוו ביחד מחויב הוא לשלם להמלוה, וע"כ נחשב נוגע בעדות כפי מה שאומר הוא העדות, משא"כ הא דסי' ק"מ וכן הא דאיתא בקידושין גבי הן הן שלוחיו והן הן עדיו, ששם כפי מה שאומרים שעשו שליחותן אין עליהם שום חיוב תשלומין רק מה שהוצרכו לטענת מיגו משום שיש לחוש שמא שקר הוא ונצרך לשבע לאמת דבריו, ולכן נוגע בעדות הוא לבטל ממנו חיוב השבועה, ולכן כשיש לו מיגו שיכול לטעון טענה אחרת שיופטר בזה, ולכן ממילא בטלה נגיעתו:
אך מה שיש לדון בהא דשותף שהרי הנגיעה הוא אם דבריו של העד אמת אבל אם אין זה אמת אין כאן נגיעה ומנ"ל לפסול באופן כזה לעדות, הא יש כאן ממ"נ אם אמת כפי מה שהעיד הרי אמת הוא, ואם אין אמת הרי הוא אין נוגע כלל, וע"ז שפיר הביא הנתיבות ראיה מהא דכתובות מבקרא מהא שכתב הר"ן שם שאמר לאחר מיתה תפס, שכל נגיעתו הוא מצד שאם אמת הוא שתפס לאחר מיתה, אבל אם מחיים תפס אז לא היה עליו חיוב תשלומין שהרי כדין תפס, וא"כ גם בזה יש לדון ממ"נ דאם מחשבינן ליה לנוגע ע"כ האמת כדבריו, ואיך נפסול לו מתוך נוגע, ומ"מ אמרינן בו כיון שלפי דבריו הוא נוגע פסלינן לו לפי שאומר עדותו לעצמו:
אלא שעדיין יש לדון, בשלמא התם בהא דבקרא שנעשה בעל דבר ע"פ אמירתו, אף שיש כאן ממ"נ מ"מ פסול הוא להעיד משום שלפי דבריו הוא בעל דבר, וכמו שהביא ע"ז בספר נחל יצחק הא דכתובות (כ"ה ב') שלדבריו קרוב הוא, ואף שיש כאן ממ"נ אם בנו הוא הרי הוא כהן, מ"מ אמרינן שאין יכול לומר עליו עדות בזה שהוא קרוב, וה"נ א"א להתקבל עדותו מזה שאומר לאחר מיתה תפס, שעדות אשר בזה העדות נעשה בעל דין א"א להתקבל, משא"כ בהא דשותף שאין לו רק דין נוגע, ובנוגע הרבה דיעות סוברים שאין עליו פסול בע"ד רק מצד חשש משקר, וא"כ כאן א"א לבוא עליו מצד נגיעתו לחוש חשש משקר, דהא י"ל ממ"נ אם הוא משקר הרי אינו נוגע ואם נוגע הוא אינו משקר, וא"כ לכאורה אין לפסול בזה:
טז) מ"מ נראה לענ"ד ששפיר קאמר הנתיבות, ומדברי הר"ן דכתובות מוכח שגם בנוגע לחוד לא אמרינן האי סברא דממ"נ להכשירו, דהר"ן כתב שם בסוף דבריו ואפי' טען נמי דתפס באונס מיניה אפ"ה לאו כע"א הוא שהרי צריך לשבע ליתומים כו', וכיון שצריך לשבע אינו כעד אלא כבע"ד כדאמרינן בקידושין, כו' עכ"ל, וניחזי אנן אימתי נקרא עד הצריך שבועה, אם אנו צריכים להסיר מאת העד את נגיעתו, וכן הוא בקידושין (פ"ג ב') שמקודם מחשבינן איתו לנוגע בעדות מפני שאם יאמר להד"ם צריך לשבע, ואם ישבע היסת שמסרו למלוה שאז אין נוגע לו האמנת עדותו, אז נחשב עד הצריך שבועה ופסול מחמת זה, וה"נ בההיא דבקרא ג"כ כן הוא דרך משל, אם היו שני עדים שומרים [דזהו כללא כל ששנים מחייבים אותו ממון ע"א מחייבו שבועה] אומרים שתפס לאחר מיתה, ואם היו מאמינים לעדותן הלא לא היו נצרכים לשבע על טענותם שהיה באונס מפני שהרי היו ב"ד גובין מן המלוה התופס, אך מצד שאנו דנין אותם לנוגעים בעדותן לפטור עצמן מהשבועה המוטל עליהם, ולכן אינם יכולים להיות לעדים מפני נגיעתן, הגם שהיו יכולים לפטור עצמן אם היו מודים להתופס שמחיים תפס, שאז מחויבים להניח לו לתפוס כדין כל בע"ח, מ"מ דיינינן להו לפי דבריהם לנוגעים, והכא אינו רק נוגע לפטור עצמו מן השבועה וגוף ממון אין להשומר על התופס, רק הוא בא בשליחות המפקיד בעל הבהמה המה היתומים, סוף דבר אם נאמר ששיטת הר"ן בנוגע בשביל עצמו ולא לעצמו הוא מטעם משקר נפסל, מוכח מדברי הר"ן שגם בחשש זה בנוגע אין אומרים ממ"נ שנאמין לו להסיר החשש משקר כמש"כ לעיל בדברינו, רק כיון שהוא נוגע עתה ויש עליו שם עד פסול, שהרי כפי מה שהעד אומר שכן הוא הוא נוגע באמת, ואין דומה זה להא דקידושין (מ"ג ב') במקום שיש לו מיגו או בההיא דסי' ק"מ במקום שאין המערער טוען עליהם ברי שדרו שיש להם מיגו ואין צריכין שבועה, שם הוא לפי מה שאומרים העדים אין עליהם נגיעה וכמש"כ מקודם, וא"כ צדקו דברי הנתיבות. ואין לומר כפי מה דאיתא בב"ק (ק"ח ב') נגנבה באונס כו' שקודם השבועה מוטל על השומר לעשות דין עם הגנב לכו"ע, לכן יש לו דין בע"ד להבקרא לאשתעי דינא עם התופס, ז"א, דנהי שמחויב לעשות דין עם התופס מצד חיוב שמירתו, מ"מ גוף הממון אין שלו, רק מצד נוגע אתינן עליו. ועיין בשמ"ק כתובות (פ"ד ב') אהא דבקרא וז"ל בשם הריטב"א אית לך סהדי דלאחר מיתה תפס "פירוש דאיהו גופו אין נעשה עד דנוגע בעדות הוא, ובכי הא אין שליח נעשה עד וכדאיתא בקידושין" כו', הרי נראה דקרי ליה נוגע כדאי' בקידושין, והתם אינו בע"ד רק נוגע, זהו הנראה לענ"ד לחזק דברי הנתיבות בזה:
ומ"מ גם לשיטת האו"ת והקצה"ח בשותף שמעיד היכא שאין התובע תובעו בברי, מ"מ בנגיעה כמו בנ"ד, נראה שגם הם יודו לזה שאף שיש לו להעד מיגו לומר שאין לו שום נגיעה, מ"מ כיון שנודע מתוך עדותו שהוא נוגע בעדותו שיש לו תועלת מזה הרי יש עליו חשש משקר ותועלת נגיעתו א"א לבוא בלתי הגדת עדותו, וא"כ יש לו פסול על הגדת, עדותו ממש, ואין דומה להא דשותף (בסי' ל"ז) דשם אם לא היה מגיד עדותו לא היה לו נזק כלל, משא"כ בנ"ד שרק ע"י קיום עדותו ישיג תועלת לבוא על שכרו, וא"כ יש על עדותו שם פסול בעצמותה, וע"כ לא יועיל המיגו להכשיר עדות פסולה:
יז) אך מה שיש לחוש בנ"ד אם שכתבנו בהגב"ע שבעוד שהיינו עסוקין בדרישת העדות אמר לנו העד הראשון פ' ב"א, שהבטיח לו פב"פ שכאשר יוגמר הענין ויהיה נישואין ישולם לו, מ"מ יכול להיות שמעת הגדת העדות היה זה יותר מכדי דיבור, וגם מה שאמרו הב"ד לאביה שבא בכחה להיות בעת קבלת העדות לצאת, ועד שהתחלנו לחקור ממנו דבר זה אפשר שהיה יותר מכדי דיבור, וא"כ כיון שהעדות נגמר מקודם, אין יכול העד לעקור אותה במה שיאמר אח"כ שהיו נוגעים, וכדאיתא בחו"מ (סי' ל"ז סעי' ג') עדים שהעידו ואח"כ הודו שיש להם חלק בזה שאין באותה הודאה ממש וכמש"כ שם הסמ"ע (בס"ק י"ד) דכיון שהעידו שוב אין יכולים לומר, דבר שמקלקל עדותן, וכן איתא בסמ"ע (ס"ק כ"ג) שהביא בשם הריטב"א לענין מה שאמרו העדים קרובים של הגזברים שצוה שהגזבר יחלק למי שירצה, שכיון שמקודם העידו על ההקדש סתם לאו כל כמינייהו לבטל את עדותן במה שיאמרו שהן נוגעים, וכיון שהגיד כו', וא"כ ה"נ בנ"ד יש לומר שכיון שהיה אחר כדי דיבור מעיקר הגדת העדות, שוב אין חוזר ומגיד לבטל עדותן במה שאמרו שהן נוגעים:
מ"מ נראה לענ"ד שאין לחוש לזה ושפיר מהימן במה שאמר שהוא נוגע בעדות וחשבינן ליה לנוגע, ומתרי טעמי אתינן עלה שאין נחשב חוזר ומגיד, חדא דאיתא בסמ"ע (בסי' כ"ט ס"ק ב') אף אם הפסיקוהו וחזר ואמר שרוצה להשלים אלא שהפסיקוהו יכול להשלים דבריו ובלבד שלא יסתור עדות לגמרי עכ"ל שם. והנה דברים אלו לקוחים מדברי מרן הרב"י (בסי' כ"ט מחודש י"א) וז"ל שם באמצע הדיבור, ונראה לי שאם גמר עדותו וקודם שיזכור התנאי ערערו עליו בע"ד, והפסיקו וחזר ואמר שהוא רוצה להשלים דבריו אלא שהפסקוהו, ועכשיו משלים נאמן, אבל לומר דבר שסותר עדותו לגמרי לא מהימן כיון שעבר יותר מכדי דיבור, עכ"ל, הרי רואין אנו שזה אין נחשב כהגדת עדות, דאם היה נחשב תוך ההגדה, הלא בתוך כדי דיבור של חברו יכול לחזור לגמרי מן העדות, רק כל שעסוקין באותו ענין של העדות הגם שהוא לאחר כדי דיבור מן עיקר העדות, מ"מ יכול להוסיף דברים שאין מכחישים לאמירתו הראשונה מפני שהענין לא נגמר לגמרי עדיין, ויכול להוסיף תנאי, הגם שע"י התנאי יוכל היות שפעמים יתבטל לגמרי העדות, מ"מ כיון שאין סותר דבריו הראשונים יכול להוסיף, וה"נ בנ"ד אחרי שעסוקים היו בענין זה ונזקקו לכך להגיד כל שידרשו ב"ד מהם, ועדיין לא סילקו אותו ב"ד, ומה שאמרו ב"ד שאביה המורשה שלה יצא ממקום מושב ב"ד כי נצרך לדרוש דבר שלא במעמדו, נזקקו העדים לענות ע"ז שידרשו מהם, נראה שהגם שהיה זה יותר מכדי דיבור מהגדת עיקר העדות, מ"מ כיון שאין זה מכחיש לעדותו הראשונה ואין אומר מבודה הייתי, רק אומר דברים נוספים, הגם שמזה נמשך ביטול להעדות שפיר מהני, ועוד מצאתי להחתם סופר (בחלק אה"ע סי ק"ג ד"ה אלא) שכתב שם וז"ל משמע שעדיין היו עסוקים בדרישות ושאלות להעדים ובע"ד, והכל נחשב כדיבור אחד ובתוך כדי דיבור כמוש"כ הסמ"ע (בסי' כ"ט ס"ק ב'), הרי שגם דרישת ושו"ת להעדים ובע"ד אף ששם נראה שעיקר עדותן אמרו מקודם, מ"מ מחשיב זה הכל לדיבור אחד, וא"כ ה"נ בנ"ד:
יח) עוד נראה לענ"ד לומר בענין נ"ד טעמא שנאמין למה שאמר העד שהבטיחו שכר עבור עסקו בזה כשיוגמר הדבר, הגם שבזה יובטל העדות אף שהוא אחר כד"ד מן אמירת העדות, והוא דאיתא (בב"ב קס"ז ב') גבי ההוא תברא דחתים עליה ר' ירמיה ב"ר אבא דאמרה לאו אנא הואי כו', אמר אביי אע"ג דאמור רבנן כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד צורבא מדרבנן לאו אורחיה למידק, ומהימן לומר שטעה בה, והובא זה בשו"ע (אה"ע ע סי' ק"י סעי' א' ובחו"מ סי' כ"ט סעי' ב'), והנה זה ודאי אם היה בא השובר לפני ב"ד והצורבא מדרבנן החתום לא היה שם היינו דנין ע"פ השובר המקוים בח"י הניכר לנו, שהוא שובר טוב ולא היינו חוששין שמא טעה בה בהכרתה הצורבא מדרבנן החתום על השובר, דאי לאו הכי שתמיד חוששין בצורבא מדרבנן בסתמא שמא טעה, א"כ מה תועלת שחותם הצורבא מדרבנן לעד על השובר של אשה, אחרי שלא נוכל לדון ע"פ השובר וחיישינן שמא טעה עד שתודה האשה שהיא עשתה השובר, א"ו שכל שאנו רואין שובר חתום דנין אותו בחזקתו שכן הוא שהנזכרת שם קבלה כתובתה, ולא תיקשי לן למה הוצרך לומר בעובדא השניה דאמר אברא אנת הואי אע"ג דצורבא מדרבנן לאו אורחא למידק כיון דדק דק, הא בסתמא נמי דיינינן לשובר בחזקתו עד שיאמר שטעה, יש לומר שלכך הוצרך אביי לומר זה מפני שהאשה עמדה בפניו של ר"י ב"א ואמרה לו לאו איהי היא, והוה אמינא חזקה אין אשה מעיזה בפני צורבא מדרבנן, ואולי אמת שטעה בה משום דצורבא מדרבנן לאו אורחיה למידק, ועוד אפשר לומר אולי היתה תופסת והיה לה מיגו ואפ"ה אמר אביי כיון דדק דק, והוה עדות גמורה שנתקבלה כתובתה, וכן מוכח ג"כ לשון חו"מ (סי' מ"מ) והיכא דסמיך אאשה או קרוב ואשתכח טעותא לצורבא מדרבנן מקבלינן, משמע דוקא דאשתכח טעותא ע"פ מאמרו של הצורבא מדרבנן, אבל בסתמא לא חיישינן לטעותא, וא"כ רואין אנו בשובר חתים שהוא כנחקרה עדותן בב"ד, אפ"ה באומר צורבא מדרבנן שטעה בה כיון דשכיח טעותא מקבלינן, ואין אנו חוששין לחוזר ומגיד מפני ששכיח הדבר ועומד לכך שאם יאמר כן יהיה עדותו בטלה. מעתה יש לומר בנ"ד שבודאי מלתא דשכיח הוא שכל ההולכים ועוזרים בענינים מכוערים כאלו שלא לחנם באים ע"ז, ובודאי פסק להם שכר, ובפרט באלו שידועים שדרכן להתערב בענינים הרבה, רק למען שכר, וכיון שהוא דבר המצוי ועומד לכך שיהיה כן, ע"כ ראוי שיהיה נאמן העד על זה ולא יקרא זה חוזר ומגיד. ונ"ד עדיפא דאם שם מהימנינן ליה מצד דשכיח דצו"מ לא ידקדק בה, ומבטלין לחתימתו הראשונה שלא כן הוא וחתימתו מוכחשת, כש"כ בנ"ד שמצד דבר ששכיח יהיה נאמן בדבריו האחרונים שיש לו נגיעה, אף שממילא תהיה מבוטלת העדות, מ"מ אינם מכחישים לדבריו הראשונים, בזה ודאי ראוי להאמין לדבריהם משום ששכיח הדבר, ובעת קבלת בע"ד להעדות היה השערה שכן הוא, ובאמת מצינו שמה שהעדות מתבטל ממילא, קיל הוא לענין חוזר ומגיד ממה שמכחיש לגמרי, דניחזי אנן תוך כדי דיבור מן הגדת העדות יכול לומר שקר אמרתי, ואלו אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנים העדים אפילו אין כתב ידן יוצא ממקום אחר, מפני שאין אדם משים עצמו רשע, וזהו מנגד לגמרי להשטר שחתמו ע"ז וא"כ אין זה דומה לתוך כדי דיבור, ומ"מ אנוסים היינו מחמת נפשות שזה אין מנגד לגמרי לחתימתן הראשונים, אע"פ שמ"מ השטר נבטל ע"י זה נאמנים באין כתב ידן יוצא ממקום אחר. סוף דבר שנראה שבכגון זה ראוי הוא ע"פ שורת הדין שיהיו נאמנים במה שאמרו שהמה נוגעים בעדות זה:
מכל הלין טעמי שכתבנו והערכנו בזה נראה שמעיקר הדין גם כשהיו שני עדים רואין הקידושין, ג"כ יש לבטל הקידושין מצד הנגיעה, ואף אם נחוש לדעת המחמירים שיש לחוש בנוגע אם היו שניהם מודים, משום שבעת מעשה הראיה הנוגע לע"ע כשר הוא, לפי שאינו רק משום חשש משקר, או לדעת מהריב"ל שפסול נוגע אינו רק מדרבנן, מ"מ אין לחוש בנ"ד מתרי טעמי, א') כיון שבארנו לעיל שאין כאן רק קידושין בע"א שהשני לא ראה, ב') אפי' שנחוש למה שאמר אח"כ שיש ספק אצלו אם ראה אז, הרי הוא ספק ספיקא שמא לא ראה אז, ולא הוה רק קידושין מדרבנן ובזה יבטלו מפני הנגיעה כדעת הרוב פוסקים ראשונים ואחרונים שבארנו לעיל בע"ה, ואם נחוש שמא היה אז ראה, יש לצרף שדעת רוב הפוסקים שנוגע פסול גמור מיקרי, ולא חלו הקידושין מתחלה דהוה זה כקידושין בלא עדים וא"כ לענין שיהיה קידושי תורה הוה ספק ספיקא גמור שמא לא ראה אז העד השני ולא היה קידושין בפני שנים, ואת"ל שראה אז, שמא הדין שנוגע פסול גמור ונגיעת השני היא נגיעה ברורה, שהוא אמר שנוגע טרם שאמר שאצלו הוא ספק אם ראה, ולענין קידושין דרבנן הוה ספק אחד שמא משום נוגע נפסל עדותו כאשר בארנו לעיל ולכן הסכמנו אז שהקידושין אינם קידושין כלל ואין לחוש להם כלל ומה שכתבתי כאן הס"ס הוא רק להעדפה, כי לעיקר כבר כתבתי לעיל (באות ב') שאין לחוש לאמירה השניה של העד השני, דהוה חוזר ומגיד, אך כתבתי שגם אם יפקפק מי ע"ז, ג"כ אין חשש מפני שגם לדבריו האחרונים של העד השני, יש כאן ספק ספיקא ספק מעשה, עם ספיקא דדינא של נוגע, ובס"ס כזה במקום חזקת היפר, ודאי נראה שאין לחוש להחמיר כלל, ודו"ק]. ולחומר הנושא הרציתי הדברים ושלחתי לשלשה רבנים גדולים מובהקים ומפורסמים, והסכימו ג"כ שאין לחוש להקידושין ויצא הדבר בהיתר.