באר משה (דנשבסקי) ב· רבי משה דנושבסקי
אבן העזר · סימן טז
בענין שיור בגט חוץ ממקום שהגט כתוב עליו, והשיור הוא של אחר אם הוא נחשב מחוסר קציצה:
איתא באה"ע (סי' ק"כ סעי' ב') גזל נייר וכתב בו גט כשר אפילו קודם יאוש, וביאר הח"מ שם משום דהוה שינוי שאין חוזר שאף אם ימחקנו נייר מחוק מיקרי, וכתב ע"ז בספר תורת גיטין להגאון מליסא ז"ל (שם ס"ק ב') בביאורים, שאם נשאר חלק קלף גדול, שלא נכתב עליו שלא נתבטל להגט ולא קנה ליה הגזלן, פסול למאן דפוסל מחוסר קציצה בתלוש (בסי' קכ"ד), דאף שהיה מעיקרא קלף גדול וכשיקנה מקצת הקלף נשאר המותר קלף קטן, לא הוה שינוי כמבואר בחו"מ (סי' ש"ס סעי' ו') עכ"ד, ובאמת דין מחודש הוא, דהא בשו"ע סתים לה להאי דינא דגזל נייר וכתב עליו גט דמגורשת, דמשמע שבכל גוונא היא מגורשת גם אם נשאר גליון, ויען שלפי ע"ד יש לדון בעיקר יסוד דינו של התו"ג שאין זה מוכרח, ע"כ הנני לבאר הדברים בס"ד:
א) עיקר יסוד הדין שנקרא מחוסר קציצה למאן דפוסל מחוסר קציצה בתלוש גם שלא נקצץ קודם הנתינה רק שנשתייר בגט שלא ניתן לה, הוא מדברי התוס' והראשונים (בגיטין כ"א ב') שהביאו ראיה דמועט שנחתך אין פוסל משום מחוסר קציצה, מהא דבעי הגמ' (כ' ע"ב) בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה מהו, ותיפוק ליה דהא הוה מחוסר קציצה, אלא ודאי שדבר מועט אין פוסל משום מחוסר קציצה, עכ"ד, א"כ הרי מבואר דעתם שאם היה דבר מועט ג"כ פוסל בנחתך משום מחוסר קציצה היה פוסל גם בנשתייר שלא ניתן להאשה מחמת מחוסר קציצה, ובאמת מה דפשיטא להו דזה חשוב כנחתך קודם הנתינה שיש לדון בזה משום מחוסר קציצה, נראה שדקדקו זה מהא דפריך שם הגמ' ותיפוק ליה דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים, הרי ששיור הנייר גם שלא נחתך עדיין כחתוך דמי ומחמת זה נחשב כשנים ושלשה ספרים, ע"כ סברי התוס' דה"ה נמי שיחשב מחוסר קציצה, וכן יראה מדקדוק לשון הרא"ש ז"ל שם סי' כ"ב) בסופו שהביא ראיה הנזכרת מבעיא דבין שיטה לשיטה ומביא שם וז"ל ופריך הגמ' עלה ותיפוק ליה דספר אחד אמר רחמנא כו' כלומר לאחר שיחתוך הבעל את הנייר שלו יהא כשנים ושלשה ספרים אלמא לא מפסל משום מחוסר קציצה עכ"ל, הרי הציב הרא"ש יסוד הראיה על מה דפריך הגמ' ותיפוק ליה דספר אחד אמר רחמנא כו' והוא כמש"כ שכאן מוכחא מלתא דדיינינן את מה שנשתייר שלא נחתך כחתוך, ואי"ה להלן נבאר מה שיש לדון לחלק ענין הא דנשתייר אם יש לדונו משום מחוסר קציצה, מענין הא דדיינינן משום שנים ושלשה ספרים. אמנם לבד זה יש עוד מקום להוכיח כדבריהם שגם כשלא נחתך יש לפסול מטעם מחוסר קציצה, מהא דאיתא במתניתין דכותב ע"ג קרן של פרה ונותן לה את הפרה, ומשמע שאם לא יתן לה כל הפרה במתנה גמורה רק למקום הגט הוא הקרן לבד, והמותר יתן ברשותה בתורת פקדון אינו גט, ואין לומר שהפסול הוא משום שמחובר בדבר של הבעל וזהו פסולו בעצמותו, הא זה הוה בעיא דלא איפשטא בגמ' לעיל בין שיטה לשיטה מהו, ועוד דזה משמע דהבעיא הוא דוקא בין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה באופן זה, אבל אם היה שיור חתיכת נייר אחר בגליון הגט לא הוה מספקא להגמ' דאל"כ הוה להגמ' למיבעיא בסתמא היכא שנשתייר בגט מהו, וא"כ ע"כ מטעם מחוסר קציצה פסול אם לא יתן לה כל הפרה, אע"ג שלא נחתך כחתוך דיינינן לה והוה מחוסר קציצה:
ב) ומ"מ נראה לענ"ד שאין זו ראיה מוכרחת מתרי טעמי, חדא יש לומר כיון שקרן הפרה או יד העבד נקראים על שם הפרה או העבד ובטלים לגבייהו, לכן לא מיקרי כריתות דעדיין עיקר הגט על שם הבעל מיקרי, הגם שהיא קונה את הקרן או את היד, וזהו כמו שמצינו (בב"מ ז' א') גבי גט בידה ומשיחה בידו שגם שהיא קונה להגט דכמאן דפסיק דמי, ואפ"ה אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אין מגורשת משום שאין זה כריתות, וה"נ יש לומר ביד של עבד או בקרן של פרה משום דבטל הוא הגט לדבר של הבעל, ואין זה כריתות. ועוד יש לומר דהא אנן קיי"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח מעכב על הלוקח שלא יקנה מתורת חצר מה שמונח בתוך כלי המוכר וכמבואר בגמ' (ב"ב פ"ו ע"א ובחו"מ סי' ר' סעי' ו') וא"כ איך תוכל האשה לקנות הגט ע"י שתכניס אצלה ברשותה העבד או הפרה, הא הגט שהוא יד העבד או קרן הפרה מונח על כלי הבעל הנותן, ואף לדעת הסוברים שהא דקיי"ל שכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה הלוקח הוא מספיקא דבעיא דלא איפשטא, וא"כ יש לדקדק אם נאמר שטעם משנתינו במה דבעינן שינתן לה הפרה והעבד מטעם זה הוא דניפשיט מכאן האיבעיא, אך הא כתבו התוס' בב"ב שם ד"ה ובכליו, שגם למ"ד כליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח הוא דוקא כלי דבטל לגבי הרשות אבל בהמה לא, וא"כ מלתא דפשיטא הוא שכל שאין נותן לה העבד או הפרה בשלימות לא מיחשב נתינה לגבי הגט, הגם שמ"מ הא אפשר שתקנה הגט שהוא היד של עבד או הקרן של פרה ע"י משיכת העבד והפרה או ע"י הגבהתם, אך הא גופא לאו מלתא ברירא הוא אם מתגרשת בקנינים אחרים שאינם מגדר יד או חצר שהוא כיד, וכיון דבהמה או עבד קובעים שמם לעצמם לא מיקרי הגט נתון בידה:
**(הגה"ה ועיין בתורת גיטין (סי' קל"ט סעיף ט"ו) שצידד לומד שקנין משיכה או הגבהה מועיל בגט באופן שלא יהיה טלי גיטך מע"ג קרקע, אך לענ"ד דבריו הק' אין מובנים, ויסוד דבריו שקנין משיכה והגבהה אינם דומים לקנינים אחרים וכקנין יד דמי וראיתו מהא דאיתא (בב"מ ע"ח ב') מיד עמתך דבר הנקנה מיד ליד והוא משיכה, ולענ"ד אין זה מוכרח דהא לא כתיב בקרא ביד הקונה רק מיד המוכר וא"כ היכא מבורר שמשיכה כיד נחשב, ועוד הא בקרא נאמר מיד ובאמת משיכה מועיל גם מר"ה לסימטא, וכשמונח בר"ה, אז לא היה מונח ביד המוכר כלל ואפ"ה קרי ליה רחמנא מיד, אלא צריך לומר כן דהכי דייק ריש לקיש מדכתיב או קנה מיד עמתך והאי מיד ידו ממש הוא ולא רשותו כדאיתא (ב"מ נ"ו ע"ב) דמזה דייק שם הגמ' דמיירי במטלטלין הנטל מיד מיד היינו שיהיה אפשר להנטל בידו ממש, ומדקאמר או קנה מיד מוכח לריש לקיש שהקנין נגמר בעת שיוצא מיד המוכר ליד הלוקח וא"כ אי אפשר לומר שמעות קונות א"כ לא היה הקנין בעת שיוצא מיד המוכר, כ"א קודם בעת שעדיין הדבר ביד המוכר, ומדכתיב או קנה מיד מוכח שהקנין הוא על ידי שיוציא מיד המוכר, וממילא ידעינן במשיכה דע"י משיכה יוצא מיד המוכר ליד הלוקח או לידו ממש, וה"ה לרשותו שזה ידעינן ממקום אחר שהוא הדין הנכנס לרשותו או לחצרו או ע"י משיכה לסימטא שזה חשוב ג"כ קנין כיד וחצר, ומ"מ בידה לא מיקרי זה דהא אי לאו הריבוי הוה אמינא לענין גט שבעינן ידה ממש, ומריבויא דונתן ילפינן חצר והדומה לחצר כמו גגו וכו' אבל קנין אחר הגם שקבלו חז"ל שזהו הוא קנין כמו יד וחצר, היינו משיכה והגבהה, מ"מ לענין נתינת גט אין זה ראיה שמועיל, הגם שלענין גניבה דמרבינן שם ג"כ גגו כו' מ"מ משיכה והגבהה קונה ג"כ, משום דהתם מרבינן מאם המצא תמצא ולכן גם משיכה והגבהה מועילים ג"כ שחשובים נמצאים בידה משא"כ כאן דמרבינן מונתן לא נוכל לרבות רק חצרו ולא ע"י המשיכה והגבהה לפי שאינן נגמרים ע"י נתינתו, הגם שאין שם משום טלי גיטך מע"ג קרקע משום שהוא עשה ההתחלה מ"מ אין זה נתרבה מקרא דונתן. עוד הביא ראיה מדברי רשב"ם (ב"ב פ"ה ב') בד"ה שקלתה תלויה בה וז"ל "דדמי להגבהה שקונה בכל מקום" ע"ש והקשה בעצמו לפ"ז דהא בקשורה אע"פ שאין תלויה א"א לפרש מטעם הגבהה כיון שנגררת ע"ג קרקע ולענד"נ דכונת רשב"ם לאו מטעם שהגבהה מועלת לגט, דבאמת הגט נעשה וחל הגירושין מטעם שמונת בכלי שלה שהוא כחצרה שאתי מידה, אלא לפי מה שס"ל דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קני מפני שאין להכלי חשיבות לחלוק רשות לעצמו בתוך רשות המוכר ובשל הוא לגבי רשות המוכר, ולזה לחד לישנא מהני מה דקלתה קשורה בה אע"פ שאינה תלויה בה משום כיון שקשורה בה וכי היכי שהיא אין בטלה לגבי רשות בעלה שהוא שם כן אין בטל מה שקשורה בה לגבי רשות שהוא שם, ולמ"ד דסבר דבעינן דוקא שיהיה תלויה נ"כ לזה הוצרך הרשב"ם להוסיף הטעם משום כיון שהוא מוגבה מכחה והגבהה דבר חשוב הוא שקונה בכל מקום וע"כ ממילא אין בטל הכלי לגבי הרשות ששם הוא, וע"כ מועיל זה לענין הגירושין מה שהגט)**
אמנם גם אם נאמר כדעת התו"ג שמתגרשת בקנין הגבהה א או משיכה, מ"מ יש לישב הא דקרן של פרה ע"פ דעת הקצוה"ח (סי' ר"ב ס"ק ד') לתרץ קושית הרשב"א על רש"י בפ' הזורק שכתב רש"י שם מטעם קנין אגב, למה בעינן דתקנה האשה לההוא דוכתא דהא קיי"ל דלא בעינן ציבורים, ותירץ הקצוה"ח משום שגם אם מתגרשת בקנין אגב מ"מ כל שהגט מונח בחצרו גרע מטעם שאין זה כריתות ודמי לגט בידה ומשיחה בידו עייש"ה, וא"כ יש לומר כיון שקיי"ל שכליו של מוכר ברשות לוקח מיקרי מונח בחצרו של מוכר ע"כ בגט שכתב על היד או הקרן שמונחים על גוף חצר הבעל אינה מתגרשת מטעם שאין זה כריתות. ובזה יתיישב קושית הפ"י והתורת גיטין שהקשו בגמ' (גיטין כ"א) לפי הס"ד דלא ידעינן מתירוצא דמחוסר קציצה דפריך הגמ' אלא קרן של פרה לקציה וליתביה לה, למה בעינן למקציה כלל, ולמש"כ אתי שפיר משום כיון שמונח ע"ג כלי של הבעל לא מיקרי כריתות כנ"ל. אמנם באמת נראה לענ"ד שאין מספיק בטעם הב' שכתבתי, דאכתי תיקשי למה הצריכוהו במתניתין שינתן לה העבד והפרה ומשמע נתינה גמורה כדין נתינת הגט שבעינן נתינה חלוטה, אבל נתינה לזמן אין מועיל בגט, וכדמוכח מפירש"י לעיל (דף כ' ע"ב) גבי על מנת שתחזירי לי את הנייר משום דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה, הרי הטעם דמועיל משום ששמה מתנה אבל מתנה לזמן אין מועיל, וכמו שביאר הרא"ש (סוכה פ' לולב וערבה) החילוק בין מתנה לזמן למתנה ע"מ להחזיר, ואילו לעכב שלא יהיה ברשות הנותן בזה גם שאלה לזמן מועיל, וכדאמר הגמ' (גיטין ע"ז) כגון דאושלה מקים בחצירו וא"כ למה בעינן שיתן לה הפרה הא סגי בשאלה לזמן, אלא ודאי משום שהוא גופו של גט בעינן שינתן לה נתינה גמורה כמו הגט ואם ישייר בו חשבינן ליה כמחוסר קציצה, [אך מטעם הא' שכתבתי יש לומר שהפסול משום שיור הגט בעצמותו] ובסמוך עוד נדבר בזה בעז"ה:
ג) אמנם נדון זה דמחוסר קציצה נחשב כשיש שיור בגט שלא ניתן לה שנאמר שיסודו מהא דפריך הגמ' ספר אחד אמר רחמנא, או מהא דקרן של פרה שכתבנו, מ"מ לא מצינו רק אם השיור היה דבר של הבעל אבל אם השיור היה של אחר לא מצינו, וחילוק גדול יש בזה דיש לומר שכל שיש בגט דבר של הבעל שאם יוחתך יבטל כשרות הגט, או דבר שא"א לחתכו כלל, אינה מגורשת מפני שהגט תלוי בדבר של הבעל ואין זה כריתות, ולכן שפיר דקדקו התוס' מהא דפריך הגמ' אבין שיטה לשיטה שאם היה נפסל משום שנים ושלשה ספרים ואין זה ספר אחד כשהיה נחתך גם כשלא נחתך פסול, וטעם הדבר כיון שא"א לחתוך דבר של הבעל בעת חלות הגירושין א"כ תלוי הגט בדבר של הבעל, א"כ יש ראיה מזה שגם אם יקצץ זה לא מפסיל משום מחוסר קציצה, דאם היה זה נחשב למחוסר קציצה כשיקצצו זה, גם כשלא נחתך מהגט ג"כ אין להכשירו דהא דבר של הבעל גורם כשרות הגט, אבל בנשתייר בגט דבר של אחר שאינו של הבעל יש לומר שכל זמן שלא נחתך קודם נתינת הגט אין פוסל לא משום מחוסר קציצה ולא משום שנים ושלשה ספרים לפי שלע"ע לא נחתך עדיין. אמנם עומד נגד זה שכ' דברי הר"ן והריטב"א שכתבו הטעם אהא דפריך הגמ' ותיפוק ליה דספר אחד אמר רחמנא וכו' משום דכל העומד לקצוץ כקצוץ דמי הרי דדיינינן ליה כקצוץ ממש, וא"כ גם בשל אחר יהיה ג"כ הדין כן. אך באמת סברא זו לע"ד מרפסא איגרי היאך הוא מוכרח לומר שמשום שהוא עומד לקצוץ שיהיה נדון כמו שהוא עכשיו קצוץ, עד שיהיה קושיא להגמ' בפשיטות ותיפוק ליה דספר אחד אמר רחמנא וכו' ומנא לן זה, ובכל המקומות דאמרינן כל העומד לקצוץ כקצוץ דמי חולין (ע"ג א') וכל העומד לזרוק (ב"ק ע"ו ב') רבנן פליגי ע"ז ולא קיי"ל הכי, ולמה כאן פשיטא להגמ' דנחשב כקצוץ, ואדרבה דוגמא כעין זה דהכא מצינו בסוכה שבנאה ע"ג קרקע חברו דאיתא בסוכה (דף ל"א ע"א) דלרבנן כשירה משום דקרקע אין נגזלת והוה סוכה שאולה, ואמאי לא נאמר כיון דהקרקע והסוכה אינו של אחד ועומד הסוכה להנטל מן הקרקע וא"כ הוה הסוכה בלא קרקע והקרקע בלא סוכה שזה פסול, ולא אמרינן הכי רק אמרינן כיון דהשתא הוה סוכה עם קרקע לא איכפת לן מה שעומד להחלק, וה"נ השתא ספר אחד הוא ומה לנו מה שסופו להקצץ:
לכן נראה לענ"ד להעמיס בכוונת הר"ן והריטב"א שהטעם הוא שאנו מוכרחים לדון כאלו הוא קצוץ וכל שאלו היה קצוץ היה כשר גם כשאינו קצוץ ג"כ כשר ולולי זה לא חשוב כרות גיטא וכמש"כ, וזה יהיה כוונתם שכל העומד לקצוץ פירוש שהטעם שדבר של הבעל המחובר להגט אין מעכב הכרות גיטא משום שאפשר לקוצצו, ולכן חשבינן כאלו הוא קצוץ, ואם בקצוץ היה פסול גם עתה הוא פסול, אבל בשיור של אחרים שאין לדון בזה משום כריתות, אין הכי נמי שלא נחשב כקצוץ. אמנם מ"מ יש לומר ע"פ דרך זה שבארנו שיש מקום לפסול גם אם השיור הוא של אחרים, והוא משום שהתורה אמרה שהבעל יתן לה הספר כריתות, וכל דבר הנצרך להגט שבלעדי זה כגון אם היה נחתך ממנו קודם נתינה היה הגט פסול נמצא שזה נצרך להגט, וזה הדבר צריך שהבעל יתן לה והוא בכלל נתינת הגט, ואם אין זה הדבר שלו אין נותן לה הגט, וע"כ יהיה מטעם זה פסול שיור בגט הן של הבעל והן של אחר, רק אם הדבר הזה הוא שאם נחתך היה הגט פסול, או משום מחוסר קציצה או משום ספר אחד וכדומה:
ד) איברא בעצם הדמיון של דין מחוסר קציצה גם בשלא נחתך להא דפריך הגמ' ותיפוק ליה דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים שפוסל זה ג"כ גם קודם שנחתך וכמו שדקדקו לעיל (אות א') מדברי הרא"ש, אכתי יש לדון בזה ולומר דאין הכי נמי שאנו דנין זה כאלו היה חתוך וכל שאם היה חתוך הוא פסול, הוא מעכב גם קודם שנחתך אם אינו ניתן להאשה מה שאלו היה חתוך היה פסול, אבל יש לומר שאנו דנין כאשר הוא חתוך מתחלתו וכל שאם הי' חתוך מתחילתו היה הגט נפסל נמצא דכשרות הגט תלוי במה שלא ניתן להאשה וכמש"כ, וע"כ בפסול של שנים ושלשה ספרים שגם אם היה חתוך מתחלה היה פסול, ע"כ הוא מעכב הגט גם כשלא נחתך, אבל בפסול של מחוסר קציצה שאם היה נחתך קודם כתיבה היה הגט כשר, מנ"ל שמעכב בלא נחתך כלל דהרי נוכל לדון בזה ממ"נ אם בתר מעשה אזלינן היאך שהוא הרי לא נחתך כלל ולא היה מחוסר מעשה בין כתיבה **(הונח מיד הבעל לתוך כלי זה ואויר כלי זה כחצרה חשיב, ובזה נראה לענ"ד לישב דברי רש"י (ע"ז ע"א ע"ב) דפריך הגמ' "סוף סוף כי מטא לאוירא דכלי קניה יין נסך לא הוי עד דמטא לארעא דמנא ופירש"י שם מדמטי לאוירא דמנא דעובד כוכבים קניא עובד כוכבים בהגבהה, ע"כ. ולכאורה תמוה מאוד היאך שייך ע"ז לומר שיקנה הא"י בהגבהה הא היין מינח עדיין באוירא ולא הגיע לשולי הכלי ואין מוגבה מכח הא"י האוחז הכל רק עדיין היין מוגבה מכח המוכר הישראל, ואיך שייך ע"ז ומר שקניה הא"י בהגבהה, והנה מצאתי שהריטב"א הקשה קושיא זו על רש"י ויעוי"ש מה שתירץ בזה והוא דחוק מאד סברתו בזה, אמנם לפמש"כ יתישב דברי רש"י והוא בכוונת רש"י יהיה ג"כ מטעם כליו ולפי הס"ד דגמ' ג"כ יהיה כוונת הגמ' מטעם שכלי העובד כוכבים קונה להיין גם בעודו באויר, רק לפי הס"ד היה כוונת הגמ' לפי שא"י אוחז הכלי בידו וע"כ אפי' למ"ד כלי של לוקח ברשות מוכר לא קנה מ"מ כיון דנקט ליה בידו להכלי והיא מוגבהת ממילא קונה מה שמונח באוירה מתורת כליו, וזהו כוונת רש"י שהוא קונה בהגבהה פירוש שע"י הגבהת הכלי ממילא קינה מה שמונח באוירה. ע"כ:)** לנתינה, ואם בתר מחשבה שנחשב כאלו היה נחתך המותר מה שלא ניתן לה ואנו דנין בכשרותו כאלו היה חתוך, נדון בו כאלו הי' חתוך קודם התחלת הכתיבה, ומנ"ל להראשונים לחדש חומרא זו שאנו דנין בו כאלו הוא חתוך אחר הכתיבה וקודם הנתינה אחצי שלא נמצא זה בגמ' בפירוש. ובכדי לבאר דעת הראשונים ז"ל שדקדקו בדין מחוסר קציצה גם שלא נחתך, נלע"ד לומר שבאמת ענין מחוסר קציצה בדבר התלוש שהיה באפשרות לתן הגט גם בלא הקציצה, לכאורה אין זה מבורר שיתמעט מקרא דוכתב ונתן שאין מחוסר אלא נתינה, שהרי לא היה מחוסר מעשה להנתינה כלל דאפשר להגט להנתן בלי מעשה כלל, ואי משום שבאמת נעשה כאן מעשה קציצה בין כתיבה להנתינה הרי כתב הרשב"א בחידושיו לגיטין, ודקדק ממתניתין דאמר ר' יהודה עד שיהא כתיבתו וחתימתו בתלוש ולכאורה חתימתו מיותר הוא כיון שהיה כבר תלוש בשעת כתיבה, וביאר הרשב"א דאתי לאשמיענן שאם היה תלוש ונתחבר אחר הכתיבה קודם החתימה ובעת החתימה היה מחובר שפסול (וכן הוא בתוס' (דף ד' ע"א) ד"ה עד] והוכיח מזה הרשב"א שאם היה נתחבר אחר החתימה ונתלש קודם הנתינה הוא כשר, יעוש"ה ברשב"א שהאריך בזה והביא שם שבירושלמי הוא בעיא דלא איפשטא, וא"כ הא חזינן לפי דעת הרשב"א שמה שנעשה בו מעשה הקציצה קודם הנתינה אין פוסל, ולמה פסול בתלוש שנעשה בו מעשה אחר הכתיבה וקודם הנתינה:
ה) וראיתי להפר"ח (בהל' גיטין סי' קכ"ד סעיף ד') שהביא לדברי הרשב"א הנ"ל והביא סוף דברי הרשב"א וזה לשונו, וכתב בסוף דבריו ומיהו בירושלמי [בירושלמי דילן הגי' מהופכת שמקודם נאמר שם בבא בתרייתא שהוא אליבא דר"י ובבעיא דבעי אליבא דרבנן שס בתר הכי, איתא בירושלמי דילן כתבו בתלוש חברו ותלשו, וחתמו אמנם המפרשים הגיהו חברו חתמו ותלשו וכו' וכן הוא מוכרח דהא ארבנן דמתניתין קאי] איבעי להו כתבו בתלוש חברו חתמו ותלשו ונתנו לה מה אמרו ביה רבנן, כתבו וחתמו בתלוש מה אמר בה ר"י ולא איפשטא, ומדלא איבעיא לגמ' דילן משמע דבמתניתין שמיע לה כמו שפירשתי עכ"ל הרשב"א. וכתב ע"ז הפר"ח ובאמת שאינן אלא דברי תימה דמה בכך שלא איבעיא לגמ' דילן, והלא כמה בעיות איכא בירושלמי שלא נמצא בגמ' דילן ואפ"ה כולם הלכתא נינהו כיון שלא איתפרש בש"ס דילן היפך הירושלמי, וכמה נחשב זר בעיני שעל דיקדוק א' שיש במשנה, שנדחה הירושלמי והלא בני מערבא ידוע להו פירושא דמתניתין טפי מינן עכ"ל הפר"ח שתמה על הרשב"א:.
ולענ"ד צדקו דברי הרשב"א דמה דהרשב"א דייק ממתניתין והירו' לא דייק י"ל דהירו' שסובר שגם אם נתחבר אחר חתימה פסול, וא"כ פסול החתימה במחובר שנזכר בדברי ר"י אינה רבותא דהא אפי' אחר החתימה ג"כ פסול ולא מצרכינן יחש החתימה לזה, ועיקר הרבותא השמיענו ר"י שגם הכתיבה מצריך לעיכובא שתהיה בתלוש וכוונת הלשון עד שתהא כתיבתו וחתימתו הוא לאפוקי מדעת רבנן דאמרי דסגי בחתימתו לחוד בתלוש, אתי ר"י ומוסיף שתהיה גם כתיבתו כמו חתימתו בתלוש, אבל גמ' דילן מוכח דלא סברי הכי דאם נאמר שגם אחר החתימה אם נתחבר פסול, א"כ אין יתרון להחתימה בזה ואם נתחבר אחר הכתיבה כשהיה גם אחר החתימה קודם הנתינה ג"כ פסול ואפי' לר"א דאמר עדי מסירה כרתי וחתימה בגט אין מוכרחת, יופסל ג"כ אם הכתיבה בתלוש והחתימה אח"כ במחובר, וא"כ מנ"ל להגמ' (בריש מכילתין דף ד') לדקדק דר"י סבר דבעי כתיבה וחתימה דלא כר"מ ודלא כר"א, א"ו דגמ' דילן סברי להאי דיוקא מדקאמר עד שתהא כתיבתו וחתימתו מכלל דתרווייהו דוקא נינהו ומשכחת זה בלא זה ושניהם נצרכים לגט, ע"כ קפדינן אכתיבה וחתימה שיהיה בתלוש, ולבד זה לא קפדינן אנתחבר אח"כ, והמעיין בדברי הרשב"א יראה שעיקר יסוד דבריו בנה על הסוגיא שבדף ד' שכתבתי, ומש"כ הרשב"א בלשונו מדלא איבעיא לגמ' דילן, נראה לי בכוונתו שבאמת יש לפרש בירושלמי שזה גופא מיבעיא להירושלמי אם מה דאמר ר' יהודה עד שיהא כתיבתו וחתימתו, אם חתימתו דוקא הוא כגמ' דילן וא"כ יהיה מוכח מזה שאחר החתימה אין קפידא בחיבורו, וגם מוכח שתלוש ולבסוף חברו פוסל ג"כ, או שלאו דוקא הוא ורק מוסיף כתיבתו, לחתימתו דאמר ת"ק, ובזה יהא מדוקדק מה דנקט הירו' הבעיא זו דאם חברו אחר חתימה אליבא דר' יהודה הא כן הוה מצי למיבעי בעיא זו גם אליבא דרבנן, היינו אליבא דכו"ע, ולמש"כ אתי שפיר לפי שיסוד צדדי הספק מן שני הבעיות הן הבעיא קמייתא [לפי הגירסא דילן בירו'] והבעיא בתרייתא הכל תלוי בסברת דקדוק פירושו מה דאמר ר"י חתימתו, וע"כ שפיר כתב הרשב"א שמד' הגמ' לא מיבעיא להו הכי, הוא מדנקט הגמ' סתמא בפשיטות דר"י מצריך תרווייהו בדוקא כדאיתא בדף ד' משמע דממתניתין שמיע להו הכי, ומעתה דברי הרשב"א נכונים וסרה תמיהת הפר"ח מעליו:
והריטב"א בחידושיו למס' גיטין (כ"א ע"ב) כתב וז"ל ולענין תלוש שחברו ובטלו איכא מ"ד דפסול ודייקי לה בדר"י דאמר עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש, דאם כתיבתו בתלוש חתימתו בתלוש [כיון בזה לד' הרשב"א שהבאנו] ורבינו נר"ו אומר בזה [לפה"נ הוא הרא"ה כי סתם רבינו הנז' בריטב"א הוא הרא"ה בר פלוגתיה של הרשב"א] דמכאן ליכא ראיה כלל דההוא איצטריך דאם אמר עד שתהא כתיבה בתלוש הוה אמינא דר"י לא בעיא אלא כתיבה לשמה אבל חתימה לא בעי כו' ועוד דאפשר שיהא כתיבתו בתלוש וחתימתו במחובר, כגון שכתב גט על עץ לח ונטעה ואחר ג' ימים שהוקלט הנטיעה דהוי מחובר גמור חתמו העדים ומשו"ה נקט עד שתהא כתובתו וחתימתו בתלוש הלכך אפשר שתלוש ולבסוף חברו ובטלו לא חשיב כמחובר כו' עכ"ל הריטב"א, ונראה מדברי רבו של הריטב"א המובא בדבריו הגם שחולק על הרשב"א בדינא של תלוש ולבסוף חברו, מ"מ בדינא של נתחבר לאחר החתימה נראה דסבר כוותיה, והוכחה לזה הן מדבריו באופן הראשון דלא משכחת שחתימה יהיה במחובר והכתיבה הקודמת תהיה בתלוש, ורק משמיענו האמת דמצרכינן לחתימה במחובר ללמוד למקום אחר על לשמה, ואם נאמר שכל שאחר הכתיבה נפסל במחובר גם בנתחבר אחר החתימה נפסל ג"כ א"כ אין ראיה מזה לענין לשמה בחתימה דילמא חתימה לא בעי, ופסול מחובר בחתימה מפני שאחר הכתיבה הוא נתחבר, וממסקנת דבריו שכתב דאשכוחי משכחת לה באמת ודאי מוכח שפסול חתימה במחובר הוא רק מצד החתימה גופא שהיא במחובר ולא מצד שנתחבר אחר הכתיבה קודם הנתינה, ורק מטעם דבעי ר"י חתימה לעיקר בגט וזה פשוט בכוונת דבריו של הריטב"א שהביא בשם רבו. אלא שלפ"ז צ"ע לי סוף דברי הריטב"א שם, זה לשונו, ותדע לך דמדר"י ליכא ראיה דהא בירוש' בעי לה כתבו בתלוש ולבסוף חברו ונתנו לה אמאי לא פשטוה מדר"י, ומיהו בגמ' דילן דלא איבעיא להו אפשר דפשיטא להו דתלוש הוה כיון דלענין הכשר זרעים וע"ז אמרינן בעלמא דתלוש הוה וזה נכון מרבינו נר"ו, עכ"ל ולמש"כ צ"ע מאי מייתי מהירו' ראיה הא לפי מה שבארנו דבריהם מוכח שנתחבר לאחר החתימה קודם הנתינה אין חשש לזה, ואלו להירו' מיבעיא גם בזה אליבא דר"י ולא פשיט לה מדר"י, ואולם צריך לומר ששיטתו בירו' הוא כגיר' הפני משה שהגי' גם בבעיא דאליבא דר"י שהחיבור היה קודם החתימה, וכל הבעיא דירושלמי הוא לענין תלוש ולבסוף חברו, אבל זה גם להירוש' חיבור שאחר הכתיבה והחתימה קידם הנתינה אין פוסל, וגם לפי הגי' שבירו' לפנינו דהבעיא הוא בנתחבר אחר החתימה, מ"מ לדינא יש לומר כיון דר"א בתר הכי בעיא אליבא דרבנן דמתניתין בנתחבר אחר הכתיבה בשעת חתימה משמע שנתחבר אחר החתימה לא קפדינן, וכן מפרש הק"ע שבאת"ל קבעי אם נאמר דאחר החתימה לא קפדינן אם נתחבר, וכיון שכן ראוי לפסוק בזה כר"א דלא שבקינן פשיטותא דר"א בבעיא בתרייתא מספיקא דבעיא קמייתא:
ו) ואחרי אשר חזקנו דברי הרשב"א בזה שחיבור לאחר החתימה קודם הנתינה אין מוריד פסול להגט, וא"כ חזינן שהקציצה הנעשה קודם הנתינה אין פוסל להגט כל שהכתיבה והחתימה היה בהכשר, וא"כ צ"ע טובא למה פסלינן מחוסר קציצה בתלוש שנחתך אחר החתימה קודם הנתינה הא הכתיבה והחתימה היו שם בהכשר. והנראה לענ"ד לומר בזה דהנה הגמ' פריך אהא דקרן של פרה לקציה ולותביה לה ומשני אמר קרא וכתב ונתן מי שאין מחוסר אלא נתינה יצא זה שמחוסר קציצה ונתינה, ולכאורה צ"ע מאי פריך הגמ' לקציה ולותביה לה הא מתניתין היא בסמוך שמחובר הנקצץ אחר הכתיבה קודם הנתינה פסול ואם הגמ' שואל הטעם אמתניתין גופא דפסלינן במחובר הנקצץ אחר הכתיבה קודם הנתינה הו"ל להגמ' לאקבועי ילפותא דקרא אמתניתין, והכא לא הוה להגמ' לאקשויי לקציה ולותביה לה, אלא דנלע"ד דהגמ' בס"ד קסבר דפסול דמחובר מפני שמחוסר מעשה בעת הכתיבה שא"א להיות נתינת הגט בשום אופן עד שיוקצץ דבעינן שינתן לידה או לרשותה שהוא כידה, וזה א"א בגט שהוא במחובר ואין להשיב ע"ז דהא אפשר גם במחובר לקרקע ממש שינתן לה הגט בלא קציצה ע"י שיקנה לה כל הקרקע והגט המחובר לקרקע תקנה מתורת חצר שמונח על הקרקע וכמו דאמרינן בגמ' (כ"א א') כתב גט ונתנו בחצר וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו, יש לומר דבעינן חצירה דומיא דידה שהגט יהיה מונח בחצרה ולא שהגט והחצר יהיה דבר אחד, ובזה נראה לע"ד לבאר ד' הריטב"א שהביא בשם רבו שתלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש כמו דאמרינן בגמ' לענין הכשר זרעים וע"ז, והנה זה ודאי דראיתו הוה לפי שיטה דיליה שדין מחוסר קציצה הוא רק במחובר ובע"ח דאל"כ להנך דסברי שגם בתלוש יש דין דמחוסר קציצה איך שייך לדמות לזרעים וע"ז ששם בעינן מחובר ממש, אך גם לשיטתו צ"ע היאך שייך לדמות לזרעים וע"ז, הא כאן כיון שאי אפשר לקיים הנתינה רק ע"י מעשה קציצה מן זה שחברו, אך לפמש"כ אתי שפיר לפי שכיון שתלוש ולבסוף חברו אין נקרא מחובר א"כ אפשר לקיים הנתינה בלא מעשה קציצה היינו שיתן לה בקנין כל הקרקע שמחובר שם הגט ותתגרש מטעם חצר ודו"ק:
והנה הגיע דברי אלו לפני ידידי הגאון הג' מו"ה ר' מאיר שמחה הכהן ני"ו בימי עלומיו בהיותו בביאליסטאק והקשה ע"ז מהא דאיתא בגמ' (ב"ב פ"ז) משום דתלוש כ"ש קנה אמר רב ששת הכא במ"ע דאמר ליה לך יפה לי קרקע כל שהוא וקני מה שעליה, והתוס' שם ד"ה לך כתבו שם הפירוש החזק בקרקע ע"י יפוי דהוי כעין נעל כו' ותהא שאולה לך להיות כחצרך לקנות מה שעליה, הרי מבואר שגם שהנקנה הוא דבר אחד עם החצר מ"מ קונה בתורת חצר ואנכי השבתי ע"ז אם כי לשיטת התוס' יש ראיה מזה, אמנם הרשב"ם שם פי' שמתורת קרקע קונה גם המחובר לקרקע, והרמב"ן בחידושיו שם הביא בשם הרי"ף והריב"ן מגש תלמידו שפירשו להגמ' זו מטעם קנין אגב קרקע, ומדתפשו לטעם אחר ולא פירשו מטעם חצר, המחוור הוא דס"ל שלא מצינו לקנין חצר שיועיל רק בדבר שמונח בחצר ולא שהנקנה יהיה חלק מדבר הזה שנחשוב לחצרו, ומה שהרי"ף ותלמידו הריב"ן מגש ניידי משיטת הרשב"ם, משום שמפרשים הגמ' דמיירי בעומד ליתלש דלא הוה כקרקע, וזה טעמן של התוס' שלא פירשו כשיטת פי' רשב"ם, ומה שניידי התוס' מלפרש מטעם אגב משום דהתוס' סברי כשיטת הסוברים שגם בציבורים בעינן אגב וכיון שלא הוזכר בגמ' לשון אגב, רק אמר סתם וקני מה שעליה, ע"כ סברי שא"א לפרש מטעם אגב, אמנם הרי"ף והריב"ן מגש והרמב"ן יהיו סוברים כשיטת הרמב"ם המובא (בחו"מ סי' ר"ב) דבציבורים לא בעינן אגב, וגם לדעתם של התוס' ג"כ יש לישב שלא יהיה נגד הסברא שכ' שהיכא שהוא דבר אחד עם החצר א"א לדון בזה דין קנין חצר, משום שלשיטתם מיירי באין הפשתן צריך לקרקע ועומד ליתלש לכן נאמר שכתלוש דמי וחשיב כדבר מופרד המונח בחצר ושייך ע"ז קנין חצר, משא"כ במקום שהוא צריך לקרקע וחשוב המחובר דבר אחד עם הקרקע אין שייך בזה דין חצר וכנ"ל. ובזה שכ' יש לישב מהא דאיתא בגיטין (כ"ב ע"א) גבי עציץ של אחד וזרעים של אחר מכר בעל זרעים לבעל העציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים, ולמה לא יקנה מטעם חצר שהזרעים מונחים תוך העציץ, ולמש"כ אתי שפיר כיון שהזרעים מחוברים עם עפר העציץ א"א לדון ע"ז דין חצר לפי שהוא דבר אחד עם החצר המונח שם הזרעים:
עוד נראה לענ"ד לומר שגם אם נאמר לפי סתימת ד' התוס' שבב"ב פ"ז הנ"ל שגם המחובר לקרקע נקנה מטעם חצר, ונאמר שהתוס' סתמו בכל גווני יוכל לקנות מטעם חצר גם בצריכי לארעא מכל מקום יכול לקנות מתורת חצר, מ"מ יש לומר שלענין גט שאני, דניחזי אנן שגט חלוק מקניין שלענין קנין גם. אם היה מונח בחצר הקונה מקודם יכול המוכר להקנות לו בתורת חצר, ואלו בגט אין מועיל אם היה מקודם מונח בחצרה, ואח"כ יאמר הבעל שמקנה לה במה שמונח בחצרה שתתגרש בו, והטעם דבגט בעינן נתינה, ולכן בזה יש לחלק ג"כ שלענין קנין יכול שפיר להקנות בתורת חצר גם שהנקנה מחובר עם החצר (וסוגיא דגיטין בעציץ וזרעים לפי שיטה זו שכ' בדעת התוס' נצרך לישב באופן אחר ויש לי בזה דברים ואין כאן מקומן) כנראה מד' התוס' ב"ב הנ"ל, אבל לענין גיטין שבעינן נתינה ולכן אין מועיל כשהגט הוא דבר אחד עם החצר ובעינן שיהיה מופרד מהחצר דוקא וכמש"כ, ולכן כיון שבעודו מחובר א"א להיות בו נתינה ולכן פסול משום שמחוסר מעשה הכרחי בין כתיבה לנתינה, אבל בקרן של פרה כיון שאפשר שינתן הגט כפי מה שנכתב בלא שום מעשה היינו שיתן לה כל הפרה לית לן למפסל גם כשיקצץ, ולכן פריך הגמ' לקציה ולותביה לה, וע"ז חדית לן הגמ' בתירוצא מדרשא דוכתב ונתן מי שאין מחוסר אלא כתיבה ונתינה, והכוונה הוא שכפי מה שניתן לה הגט בסוף בעינן שיהיה כן בעת הכתיבה שלא יצטרך למעשה אחר הכתיבה על נתינת הגט כפי מה שניתן בסופו וכעין זה דקדק הרשב"א ז"ל בחידושיו במה שהובא לעיל בדברינו, שכתב בנתחבר אחר החתימה ונקצץ. כשר משום שבעת הכתיבה והחתימה לא היה מחוסר מעשה, הגם שבאמת כפי מה שנתהוה אח"כ היה מחוסר מעשה,) והקשה בעצמו מהא דפסיל רבא על עלה של עציץ נקוב גזירה שמא יקטום, ומאי איכפת לן אי קטים לה בסוף הא בעת הכתיבה לא היה דעתו לקצוץ רק לתן בשלימותו ולא היה מחוסר מעשה בעת הכתיבה, ותירץ ע"ז דהתם לפי מה שנתהוה אח"כ בעת הנתינה כשקצץ נתגלה שבעת הכתיבה היה מחוסר מעשה זו עיי"ש עכת"ד, ונמצא שדבריו ממש כמש"כ דאהא דונתן בעינן שבעת שכתב לא יהיה מחוסר מעשה רק הכתיבה והנתינה, אבל כל שכמו שנתן בסוף מחוסר לזה מעשה בעת הכתיבה בלעדי הכתיבה מיקרי מחוסר קציצה ופסול:
ז) ובזה נראה לענ"ד לבאר יסוד המחלוקת של הראשונים ז"ל בענין מחוסר קציצה בתלוש שדעת רש"י ורשב"ם וסייעתם שדוקא בעוקר דבר מגידולו, ודעת ר"ת ור"י וסעייתם שגם בתלוש שנקצץ ממנו קודם נתינה הוה מחוסר קציצה ופסול, ויעויין בתוס' ורא"ש והרשב"א והר"ן שביארו מחלוקתן. והיינו טעמא שלדעת הסוברים שדוקא בעוקר דבר מגידולו הוי מחוסר קציצה, משום כיון שבאמת אין מחוסר מעשה בהכרח קודם נתינת הגט וכמש"כ בהא דקרן של פרה, ורק הפסול הוא משום דדרשינן וכתב ונתן היינו מה שינתן בסוף יהיה ע"ז וכתב בלא שום מעשה אחרת, ע"כ סוברים דבמה דהוה עוקר דבר מגידולו הרי נעשה בו התחדשות שבעת הכתיבה היה בו חיות ועכשיו אין בו, ונמצא שעצם הגט נשתנה מכמו שהיה בתחלה בעת הכתיבה, ולכן שייך ע"ז דרשא הנ"ל של וכתב ונתן שכפי מה שנתן לבסוף לא היה ראוי בעת הכתיבה בלי מעשה, משא"כ בתלוש שנקצץ מקצתו ממנו, בעצמות הגט הניתן לא נעשה בו שינוי והרי הוא כמו שהיה בעת הכתיבה רק שמחובר לו נקצץ. ולפ"ז מיושב קושית ר"י בתוס' שהקשה על שיטת הסוברים דבתלוש לא נחשב מחוסר קציצה, מהא דאיתא בסוטה דעפר עפרה של עיר הנדחת אין טעון שריפה משום דבעינן שאין מחוסר אלא קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושריפה, אלמא חשבינן מחוסר תלישה גם שאין עוקר דבר מגידולו, ולמש"כ אין כאן קושיא דהתם ודאי דחשיב מחוסר תלישה כיון שאי אפשר לעשות הקביצה ושריפה בלעדי התלישה, והוא כמו דהוה סלקא דעתין לפסול מחובר, גם שבקרן של פרה ס"ד דאפשר למקציה ולותביה, משום דמחובר א"א להיות נתינת הגט בלעדי הקציצה, אבל מאי דמחדשינן למסקנא דאמרינן שגם במה שראוי לנתינה בלא קציצה ואפ"ה נחשב מחוסר קציצה אם נקצץ לבסוף, בזה אמרינן שהוא דוקא במה שנעשה בעצם הדבר השתנות ומקרא דוכתב ונתן דרשינן שהכתיבה יהיה על הדבר הניתן בלי השתנות:
ושיטת הפוסקים הסוברים שגם בתלוש ממש הוי מחוסר קציצה כשנקצץ אחר כתיבת הגט קודם הנתינה, היינו טעמא משום דסברי דזה חשוב ג"כ שינוי בגט שמעיקרא היה נייר גדול ועכשיו הוא נייר קטן וחשיב דבר אחר מכמו שהיה בעת הכתיבה, ונמצא שהיה אז מחוסר מעשה שיהיה כמו שנעשה אח"כ בעת הנתינה, וזהו דעת המחמירים גם בתלוש. ובזה נבאר דקדוקן של ראשונים שדקדקו מהא דבעי הגמ' בין שיטה לשיטה כו' שהגט שנקצץ מקצתו לא הוה מחוסר קציצה, והוא כיון שכל הטעם שפסול נקצץ אח"כ בתלוש הוא מה שנכתב אינו מה שניתן והוא מחוסר מעשה שיהיה כמו שניתן, וע"כ נראה שאם אנו אומרים שיור בגט מקום גליון לעצמו כשר לא היה אפשר לומר בזה כשיקצץ שיהיה פסול, שכשאנו מכשירין כששייר בגט גיליון לעצמו הטעם הוא מפני שאנו אומרים שהגט ניתן לה בלעדי הגליון המשויר, וא"כ היאך נוכל לומר כשיקצץ יהא פסול מפני שכפי מה שניתן לה לבסוף היה אפשר ליתנו בשעת כתיבה בלתי מעשה הקציצה, הא אפשר לתן לה זה הגט ממש כפי שניתן לה ממש גם בלא מעשה הקציצה היינו שישייר לעצמו, אלא שמוכרח לומר בענין זה באחד משני אופנים או שנאמר שהגט אשר נמצא בו שיור נייר לעצמו בעת נתינה חשבינן ליה כמו שקצצו בעת מעשה לפי שאין ניתן לה, ובעת הכתיבה לא היה חלוק הגט מן המותר המשויר, או אפשר שיש לומר לפי שנשאר שיור גדול בגט להבעל זהו פסול בגט לפי שעיקר שם הגט הוא על של הבעל, ולכן בנקצץ ג"כ פסול משום שכן הוא באמת שכמו שניתן לה לבסוף לא היה אפשר להנתן לה כן להתגרש בו בלתי מעשה הקציצה, ולכן פסול הכתיבה מפני שהוא מחוסר מעשה בעת הכתיבה, ולכן שפיר מבואר הראיה שהביאו הראשונים מהא דבעי הגמ' לאכשורי בין שיטה לשיטה כו' דנחתך מקצתו בין כתיבה לנתינה אין לפסול משום מחוסר קציצה דאי ס"ד דפסול א"כ ע"כ צריך דנשתייר ג"כ פסיל וכמו שכ' באופן השני שכל שאם נשתייר כשר ליכא למימר בו פסול של מחוסר קציצה גם כשנחתך, ולאופן הא' שכתבתי מוכח ג"כ שזה לא מיקרי מחוסר קציצה דהא גם בשיור כיון שבעת הנתינה נתברר קציצתו ובעת הכתיבה חשוב נכתב על כולו יש לפוסלו מדרשא דוכתב ונתן וכמו שכתבתי:
ח) והנה לפי מה שבארנו ענין הפסול ממחוסר קציצה בתלוש, אין מקום לחלק בין היכא שבעת מעשה הכתיבה היה דעתו לקצוץ או לא בין כך ובין כך אינו כפי מה שנתן לה אח"כ בלתי מעשה, אמנם הר"ן הביא בשם רבינו האי גאון לחלק בין היכא שהיה דעתו בעת הכתיבה לקצוץ ממנו או לא, ולפי מה שדקדקנו בע"ה בענין דרשת הקרא דוכתב ונתן, לכאורה אין כאן מקום לחלק בזה. והנראה לענ"ד לומר בשיטת הגאון ז"ל שהוא סובר דבאמת עיקר הדרש דוכתב ונתן בפסול דאורייתא הוא דוקא בגט שנכתב במחובר לקרקע שא"א להנתן בלעדי התלישה, ולכך הוה סבר, הגמ' לפי הס"ד דקרן של פרה אפשר למקציה ולותביה לה מפני שאפשר להנתן הגט גם בלא קציצה, רק הגמ' קמשני אמר קרא כו' היינו דאסמכינן אקרא דוכתב ונתן שהוא הלימוד של פסול מחובר גמור שא"א להנתן בלא קציצה, שה"ה שכל שנעשה בו מעשה קציצה אחר הכתיבה פסול דרבנן הוא ומשום לתא דמחובר גזרו בו, וע"כ סובר הגאון שלא גזרו רק דומיא דמחובר שהוא דבר שבעת הכתיבה דעתו לקצוץ, וכן בדבר ששיורו חשוב אצל הכל ושמו עליו בפ"ע כמו קרן של פרה שכתב הר"ן שפסול גם שהיה בדעתו בעת הכתיבה שלא לקצוץ ואפ"ה פסול כשקיצצו לבסוף קודם הנתינה משום כיון ששיורו חשוב וניכר דומה יותר לקציצה מן המחובר ולהכי גזרינן ביה, זהו הנראה לענ"ד בשיטת הגאון ז"ל, ואם שהב"ש כתב (בסי' קכ"ד ס"ק י') שלמאן דסבר מחוסר תלישה בתלוש פסול, הוא מה"ת והביא ראיה מדגזרינן שמא יקטום אליבא דרבא, לענ"ד אין זה הכרח שי"ל שפסול שקרוב לשל תורה בגט, חשוב לחז"ל כעין של תורה וגזרינן ביה, ובאמת ראיתי לשון הר"ן ז"ל שהביא שיטת האחרים הסוברים שלא אמרינן מחוסר קציצה רק במחובר לקרקע או בבע"ח משום דעוקר דבר מגידולו, ומסיים שם החילוק בין תלוש למחובר משום דתלוש אפשר להנתן גם בלא קציצה אבל במחובר א"א להנתן אלא בקציצה ובע"ח דמי למחובר עכ"ל, הרי מוכרח לומר לפי דבריו שזה הפסול גם בבע"ח וכדומה שאפשר בהו להיות נתינה הוא רק דרבנן שהרי בפסול מחובר גופא שהוא באמת עוקר דבר מגידולו כתב הר"ן בטעם הפסול משום שא"א ליתנו אלא בקציצה, משמע מדבריו שאם היה באפשר להנתן גם בלא קציצה לא היה נפסל, ובבע"ח כתב משום דדמי למחובר ושם אין הטעם משום שא"א להנתן, וע"כ צריך לומר משום שדמי למחובר פסלוהו מדרבנן, ורק משום דדמי למחובר החמירו בפסולו כמו בשל תורה ובפרט בא"א החמורה וע"כ גזרינן גם בו שמא יקטום. וראיתי בספר גט פשוט (סי' קכ"ד ס"ק י"ב) שכתב על מש"כ המחבר "אבל לא יחתוך יד העבד וקרן הפרה ויתן לה" וכתב ע"ז הג"פ ואם עשה כן אינו גט מה"ת משום דכתיב וכתב ונתן כו' ומשמע מדבריו שזה ברור לדעתו שבכה"ג הוה גט בטל מה"ת לכו"ע, ונפלאתי איך לא דקדק בלשון דברי הר"ן הנ"ל אשר מוכח כוונת דבריו שלדעת הסוברים שדוקא בפסול מחובר ובע"ח פסלינן מחוסר קציצה, מ"מ בבע"ח לדבריהם הוא רק מדרבנן וכמו שנתבאר.
ט) ועתה נשוב לענין מה שכתבתי להסתפק במה דאמרינן בנשתייר בגט דבר של הבעל שאם יקצץ יהיה פסול משום מחוסר קציצה, שהדין הוא שפסול גם שלא נקצץ אם זה יהיה גם בנשתייר של אחר או לא, והנה יש לחקור בחלוקן של הטעמים שכתבתי בענין מחוסר קציצה בתלוש (לעיל אות ז'), לאופן הא' שכתבתי שם שטעם הפסול הוא משום שבעת הנתינה כיון שנשתייר נתברר קציצה אבל בעת הכתיבה נחשב כלא נקצץ, יש לומר כן גס בענין אם נשתייר של אחר בגט בעת הנתינה שמה שאם היה נחתך פסול גם בשלא נחתך נמי פסול משום שבעת הנתינה כיון שנתברר שזה שנשתייר לא ניתן לה ונחשב כנחתך וכמוש"כ, אבל בעת הכתיבה שהיה אז באפשרות שהבעל יקנה כל הנייר ויתן לה, ע"כ נחשב זה מחוסר קציצה מפני שכתיבה ונתינה אינם שוים בנייר אחד. אמנם לטעם השני שכתבתי שם שעיקר הטעם הוא משום ששיור גדול בגט פסול בעצמותו, ומחמת זה נגרר פסול דמחוסר קציצה משום שלפי מה שניתן ההכרח לקוצצו, לפי זה יש לדון הרבה בזה אם שייר בגט של אחר שנשתייר שיור גדול אם יש לפסול בזה, ויסוד הספק הוא אם השיור דבר חשוב פוסל משום שאין זה כריתות, א"כ יהיה בשיור של אחר כשר, אמנם אם נאמר שטעם הפסול שאין זה נחשב נתינה של הגט כיון שעיקרו ורובו לא ניתן לה וא"כ גם בשל אחר יהיה הדין כן:
וראיתי להריטב"א בחידושיו שכתב אהא דאמרינן וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה כו' וז"ל, ומהכא נפקא לן לאיסור יד של עבד וקרן של פרה וכיוצא בו חשוב מחוסר קציצה כיון שמה שנשתייר אצלו הוא העיקר שיש לו חיות, וכיון שמה שנשתייר אצלו הוא העיקר שנשאר בחיותו ומש"ה חשוב מחוסר קציצה כו', ואח"כ כתב באמצע דבריו שם וז"ל, וכיון שכן אמרינן שאין מחוסר קציצה אלא בדבר שמה שנשאר הוא עיקר שנשאר בחיותו אבל בדבר אחר לא כגון אם מתה הפרה או העבד כשר, אע"פ שלא נותן לה כל הפרה או העבד משום דהא לא חשיב מחוסר קציצה כיון שמה שנשאר אינו עיקר והרי הוא כשיור בטבלא או בנייר כו' עכ"ל, יעו"ש היטב בדבריו הארוכים שם, והרי רואין אנו שיטת פירושו של הריטב"א ז"ל שלכך פסול שיור בגט מפני שזה נחשב מחוסר קציצה כיון שצריך מעשה לחתוך וע"כ נפסל נתינת גט כזה, וגם את הנתינה פוסל השיור משום שצריך מעשה להפרידו ונחשב הנתינה בעצמותה מחוסר מעשה לגמרה. ולפירושו של הריטב"א מסתבר לנכון לשון הגמ' אלא קרן של פרה לקציה ולותביה לה, וכבר נתקשו שם המפרשים כיון שלפי הס"ד לא דרשינן לקרא דמחוסר קציצה למה בעינן שיקצצנו (עיין במש"כ באות ב'), ולדברי הריטב"א אתי שפיר שזה ידע הגמ' שבעת הנתינה בעינן נתינה גמורה שלא יהיה מחוסר מעשה אבתרה וכיון שלהנתינה מחוסר מעשה ההפרדה לא נחשבת נתינה גמורה אלא שזה ס"ד הגמ' שהכתיבה אין נחשבת מחוסר מעשה לפי שאפשר שינתן הגט כמו שהוא, ומסיק הגמ' שמ"מ כל שנקצץ לבסוף כיון שלפי רצונו לשייר לעצמו א"א להנתן להגט בלתי הקציצה נחשב מחוסר קציצה, ולפי שיטה זו מוכרחים אנו לומר להנך דסברי שגם בתלוש נחשב מחוסר קציצה, וא"כ לדידהו צריך לומר שהשיור בגט היכא שנשתייר בגט חלק גדול זה נחשב מחוסר קציצה על הנתינה גופא להפריד חלק הבעל מחלקה וכל זמן שלא נפרד לא נחשב נתינה, וע"כ גם שנקצץ קודם הנתינה פסול מפני שהכתיבה היה מחוסר קציצה לכפי מה שניתן בסוף והוא כעין אופן הב' שכתבתי לעיל:
ומעתה נראה לענ"ד שמחוור הדבר שזה הפסול דוקא בנשתייר בגט של הבעל דבר חשוב וצריכים אנו לעשות הפרדה שלא יהיה קישור בין של האשה לשל הבעל וכל שיש להבעל דבר חשוב, מחשבינן להגט קשור בדבר שלו, אבל בנשתייר של אחר גם שנשתייר חלק גדול לא איכפת לן שעצמות הנתינה אין מעכב מה שדבוק לדבר שנותן לה עוד דבר גדול של אחר בתלוש, וראיה לזה מהא דאמרינן ב"מ (דף ז' ע"א) גבי קנין סודר שבקרא כתיב ונתן לרעהו ואפ"ה אמרינן שם בגמ' שסודרא כיון דתפיס שלש על שלש אמרינן כמאן דפסיק דמי ומקרי נתינה לגבי דבר שנתן וכש"כ אם יתפוס כל הסודר בידו על דעת לקנות בו שלש על שלש וחשבינן זה נתינה, אלא ודאי הא דבגט אין נחשב נתינה הוא מפני שאגידא בדבר של הבעל ואין זה כריתות, וכי היכי דמחלק שם הגמ' בב"מ גבי גט בידה ומשיחה בידו אך יש להסתפק אולי הנך דסברי שפסול מחוסר קציצה גם בתלוש לא ס"ל כהריטב"א בטעם שיור שזה נחשב מחוסר קציצה בעת הנתינה, לכן גם בנחתך פסול, רק יהיו סוברים כאופן הא' שכתבתי (באות ז') שנחשב השיור כנחתך והכתיבה נחשבת על כולו וע"כ אין זה מיקרי וכתב ונתן באופן אחד וא"כ יש לפסול גם בנשתייר של אחר וכמוש"כ לעיל, אמנם מחוור יותר לומר כטעם הב' שכתבתי שהוא כעין דברי הריטב"א למה נחלק ביניהם. אמנם אם נאמר שלדעת הסוברים לפסול מחוסר קציצה גם בתלוש שיהיה זה רק מדרבנן וכמש"כ בשיטת רבינו האי גאון ובדברי הר"ן ז"ל, ומשום לתא של גזירה אטו מחובר ממש נגעו בה, וא"כ יש לומר דהא דפסלינן שיור בגט משום מחוסר קציצה, הוא מפני שלא יהיה גורם שיור של הגט של הבעל לכשרותו וכמש"כ מקודם (באות ג') וגם זה יהיה פסול דרבנן, ומעתה יש להסתפק בשיור של אחר אם פוסל או לא וכמש"כ לעיל:
י) ונראה לענ"ד להוכיח שגם לדעת הפוסקים ששיור בתלוש פוסל הגט, מ"מ בנשתייר של אחר שאינו של הבעל אין פוסל הגט ולכל הפחות שאין כאן פסול תורה, והוא ממה דאיתא בגמ' (גיטין כ' ע"א) גבי ההוא גברא דעל לבי כנישתא ושקל ס"ת ויהיב לדביתהו ואמר לה הא גיטך דשקיל וטרי הגמ' למאי ניחוש לה אי משום כריתות דאית בה הא בעינן לה לשמה וכ"ת דילמא אקדים ויהיב זוזא לספרא כו' הא בעינן שמו ושמה ורב יוסף מאי קמ"ל שאין מי מילין ע"ג מי מילין ע"כ. והנה ניחזי אנן היכא מיירי בעובדא דהאי ס"ת דשקל בבי כנישתא אם היתה של הבעל, ומפשטא דלישנא דגמ' משמע שהס"ת היתה של הכנסת, שהרי סתמא נקט בגמ' על לבי כנישתא ושקל ס"ת, ועוד דליכא למימר דמיירי שכל הס"ת בשלימותה היתה שלו א"כ למה להגמ' לומר דילמא אקדים ויהיב זוזא לספרא, הא ברשותו לציות להסופר לכתוב להכריתות לשם גירושין דיליה כיון שהס"ת שלו היתה מסתמא כתבה ע"י ששכר סופר לכתוב הס"ת,, והכי הוה להגמ' למימר דלמא אקדים ואמר לספרא מעיקרא, אלא ודאי משמע שהדבר כפשוטו שהס"ת היתה שייך להבית הכנסת, ואפ"ה חיישינן דילמא אקדים ויהיב זוזא לספרא לכתוב הכריתות לגירושין דיליה, ולא פסלינן רק משום דאין כאן שמו ושמה, ואע"ג דבכה"ג לא קנה ע"י הזוזא רק מקום של הגט הוא הכריתות הנאמר בס"ת ולא כל הס"ת,, ולא פסלינן מטעם מחוסר קציצה, דליכא למימר שהחשש דילמא אקדים ושילם עבור כל הס"ת הו"ל זוזי שהרי זה ודאי שבזוז אחד לא סגי עבור כל הס"ת, ולכן מדקאמר זוזא משמע דזה לא הוה רק עבור מקום הכריתות, ואין לומר דבאמת הגמ' הוה מצי לדחויי מטעם זה של מחוסר קציצה רק דעדיפא מקשינן, משים שאין כאן שמו ושמה שזהו פסול מבורר יותר, דמ"מ קשה למה להגמ' למימר בלשון זוזא שיהיה מקום להקשות מפסול מחוסר קציצה מטעם השיור הו"ל להגמ' למימר דילמא אקדים ויהיב זוזי עבור כל הס"ת באופן שלא יקשה משום מחוסר קציצה, ומיהו איכא לדחויי דהגמ' לא מצי למימר דילמא אקדים ויהיב זוזי עבור כל הס"ת כי זה אין לנו לחוש כלל לעשות ספק מזה, מפני שזה סותר החזקה שהס"ת הוא בחזקת בהכ"נ שהוא של רבים, הגע בעצמך אם אחד נכנס לבית חברו ויקח דבר שמקפידים ע"ז ויקדש בו אשה הכי לחוש להקדושין משום שמא קנה דבר זה מהבע"ב והוא שלו, ודאי מסתברא הוא שאין לחוש על ספק כזה שהוא נגד מה שמוחזק לפנינו שהוא ממון של אחר ואינו שלו, וא"כ כאן שהס"ת היא בבית הכנסת בחזקת של בית הכנסת הוא שהוא דבר של אותה העיר כדאיתא (נדרים פ' השותפים מ"ו ב', ודף פ"ח א') ולכן אין לנו לחוש גם לענין ריח הגט שמא כל הס"ת שלו היא, רק חיישינן שמא יהיב זוזא לספרא על מקום הכריתות הנכתב בתורה לבד שאין זה סותר החזקה לגמרי שהרי גם הוא מבני העיר ויש לו חלק בהס"ת, הגם שעד עתה החזקה הוא שאין לשום אחד בזה חלק מבורר דהא מידי דבי כנישתא הוא דבר שאין בו דין חלוקה כדאיתא (בנדרים מ"ו ב') והכא חיישינן שמא ע"י זוזא דיהיב לספרא בירר לו חלקו בהס"ת, מ"מ נאמר שזה אין נחשב מנגד להחזקה לכן בעינן למיחש לזה, וא"כ שפיר י"ל דהגמ' מצי למפרך מטעם מחוסר קציצה לפי שמותר ס"ת אין שלו רק דעדיפא פריך הגמ' כי היכי שלפי הס"ד פריך הגמ' אי משום כריתות דאית ביה, דהגמ' מצי למפרך הא הס"ת אין שלו ונמצא דהגט אינו של הבעל רק דעדיפא פריך הגמ'. אך מ"מ נשאר ההוכחה ממסקנא דגמ' דמסקינן דרב יוסף קמ"ל שאין מי מילין ע"ג מי מילין, וא"כ מוכח דלולא זה היינו חוששים באמת לגט זה, ואמאי כיון שהס"ת אין שלו הגם שיש לו חלק בהס"ת ואפשר לומר שמברר שזה של מקום הגט הוא שלו, מ"מ המותר של כל הס"ת מחוסר קציצה הוא דהא שיור גדול הרבה יותר ממקום הגט ואפ"ה חיישינן ליה שמא הוא גט כשר, וא"כ הרי מוכח דשיור בגט של אחר שאינו של הבעל אין פוסל להגט:
יא) ולכאורה יש לדחות ראיה זו כיון שהרשב"א והריטב"א ביארו בחידושיהם דהא דאמר הגמ' למאי ניחוש הוא לענין לפוסלה מכהונה להחמיר, דלדינא גם אם יש מי מילין ע"ג מי מילין ואפילו אי בדקינן ופליט אמרינן השתא הוא דפליט, וכדאיתא שם בגמ', וא"כ מעתה יש לומר דאין הכי נמי דשיור גדול בגט פוסל גם שנשתייר של אחר שאינו של הבעל, אך מ"מ חיישינן מדרבנן לפסול מכהונה וכמ"ד לקמן בפ' כל הגט כולן פוסלין מכהונה גם הראשון גם שהגט בטל מה"ת, וכמו שהביא הריטב"א בחידושיו בשם התוס' אהא דקאמר הגמ' אי משום כריתות דאית ביה, וז"ל והא דאסיק הכא דאפילו ריח הגט אין בו אתיא אפילו למ"ד בהא דכל הגט אפי' ראשון פוסל כו' ומ"מ שאני התם דאיכא גט גמור בלישניה וכדיניה כו', אבל הכא שאינו כעין גט כלל כו"ע מודו כו' דליכא אפילו ריח הגט כו' יעוש"ה, וא"כ יש לומר דחיישינן למי מילין לענין ריח הגט אף שיש כאן שיור בקלף גדול או שכל הקלף אין שלו. אך מ"מ נראה לענ"ד דאכתי מוכח דכל כה"ג ליכא פסול תורה דאם איתא דכה"ג שנשתייר שיור גדול בתלוש פסול מה"ת גם שנשתייר של אחר, אפילו היה מי מילין ע"ג מי מילין, לא היינו חוששין לגט זה כלל גם לענין ריח הגט דהא איתא בגמ' דכל הענין דמי מילין הוא רק חיישינן, ולולא זה אפילו אי בדקינן ופליט השתא הוא דפליט, וכיון שכל החשש הוא רק ספק וא"כ במקום שגם אם היה נכתב כהלכתן בכתב הניכר לכל היה הפסול לכהונה רק מדרבנן, למה לנו לחוש בחשש דרבנן להצריכו בדיקה במקום שגם אחר הבדיקה יהיה רק חשש ספק דרבנן במקום חזקת היתר, ולא היה לנו לחוש כלל, וא"כ מוכח מכאן שגט שיש בו שיור של אחר לכל הפחות הוא גט כשר מה"ת:
איברא דאכתי לא פלטינן מן קושיא גם אם נאמר ששיור בגט שאינו של הבעל רק של אחר אין פוסל מה"ת או אפילו גם מדרבנן אין פוסל, מ"מ מסתברא אם הגט גופו יהיה של אחר שאינו של הבעל שמה"ת הוא פסול דבעינן ינתן וזה לא מיקרי נתינה כלל, וא"כ הכא בס"ת שהיא של אותה העיר ואין בה דין חלוקה וא"א לו לכופם לחלוק וא"כ כל מקום שנכתב עליו הגט הוא ג"כ דבר שאינו של הבעל רק של שותפות לכל בני העיר וא"כ אין נותן לה גט כלל כיון שגם מקום הגט אין שלו, ונהי דאמרינן בגזל נייר וכתב עליו גט דהוא כשר משום שיש כאן שינוי מעשה ושינוי השם דמעיקרא נייר והשתא נקרא גט, אבל בגט הנכתב על הס"ת ודאי שלא יהיה בו לא שינוי מעשה ולא שינוי השם ע"י כתיבת הגט, דאטו אם יהיה נכתב מעבר השני על הס"ת לא יהיה עליו שם ספר תורה, וא"כ מה לנו לחוש למי מילין ע"ג ס"ת זה. ואפשר לישב שגם לפי המסקנא דחיישינן למי מילין היה ג"כ החשש ע"י שנצרך לחוש שמא אקדים זוזא לספרא עבור חתיכת קלף אחד שיהיה שלו לגמרי לכתוב עליו אח"כ הגט במי מילין, וא"כ אפשר לדחות הראיה שכתבתי לענין שיור בגט של אחר, די"ל דהגמ' דקאמר דילמא אקדים ויהיב זוזא לספרא הוא עבור יריעה שלמה, ואין לתמוה שיהיה בזול יריעה שלמה כתובה עבור זוז אחד וכמו שדקדקתי מלשון זוזא דהא ה"נ קאמר הגמ' (ב"ב דף קנ"ה ע"ב) מגילת אסתר בזוזא וגם שם יריעה שלימה, וא"כ מעתה יש לומר דאימתי נפסל שיור בגט מטעם מחוסר קציצה דוקא במחובר לו בתולדתו אבל לא בנתחבר לו ע"י תפירה, דהא בגט בידה ומשיחה בידו שאם אין יכול לנתקו ולהביאו אצלו מגורשת ולא איכפת לן מה שמקושר הגט בדבר שלו, הגם שמכאן אין הוכחה דמשיחה שהוא דבר מועט לגבי הגט בשיור כזה לא חיישינן גם אם היה מגוף הנייר, וכמבואר בדברי הראשונים שהובא לעיל, מ"מ מצד הסברא נכון לחלק בדבר מחוסר קציצה בין מחובר בתולדה למחובר ע"י תפירה אפילו כאן שחיברו על דעת שיהיה כן בתמידות, ויש להביא סעד לזה החילוק מדברי הירושלמי שהובא לעיל בדברינו (אות ה') שמסתפק הירושלמי בתלוש ולבסוף חברו אם כמחובר דמי, וניחזי אנן למאן דפוסל גם מחוסר קציצה בתלוש היאך יפרשו הירושלמי דמאי נ"מ אם כמחובר דמי אם כתלוש, כיון שגם בתלוש יש בזה משום מחוסר קציצה, אלא ע"כ צריך לחלק בין היכא שהחיבור היה לו בתולדה ובין היכא שהיה נפרד ונתחבר אח"כ שזה לא מיקרי חיבור לענין זה שיהיה נחשב מחוסר קציצה.. אמנם נראה לענ"ד שלמסקנא דחיישינן מטעם מי מילין אין לנו לחוש לצרף החשש שמא הקדים זוזא לקנות את חתיכת הקלף היינו כל היריעה שהגט נכתב עליו, שהחזקה שהוא מוחזק לנו קודם שכל קלף של הס"ת של שותפות הוא ולא שלו הוא מכחיש לזה החשש שנאמר שזו היריעה היא מיוחדת לשלו לגמרי וכמש"כ לעיל, הגם שיש לומר דהאי גברא המגרש היה מבני הכנסת ואולי נעלה חלקו כמו כל היריעה, מ"מ מ"מ כיון שאין בה דין חלוקה ועומדת להיות משותפת לכל בני בית הכנסת בתמידות זהו ג"כ נגד החזקה שנחוש שמא יש בהס"ת יריעה אחת שלו לגמרי, וע"כ נראה לומר דלמאי דחיישינן למי מילין החשש הוא שמא כתב על גליון הס"ת במי מילין ונאמר שזה חשוב שינוי מעשה ושינוי השם שמעיקרא היה גליון קלף והשתא גט:
הן אמת שיסוד זה שכתבתי שכיון שמוחזק לנו שכל קלף הס"ת משותפות העיר ע"כ אין לנו לחוש לומר שמא שלו הוא, אין מוכרח, כי יש לומר אולי היה דרכן בעת כתיבת הס"ת לבית הכנסת שכל אחד ואחד נותן יריעות עור משלו על קלף הס"ת כאשר כן מצוי גם בזה"ז, הגם שמסתמא דמלתא גם באופן זה ודאי שנעשה הס"ת של שותפות לציבור, מ"מ אפשר לומר בענין כזה שיש לחוש שמא לא מסר המנדב יפה לציבור רק דעתו היה שיהיה שלו ורק נותנו בטובו לכל בני בהכ"נ תמיד לענין מצוה זו שיהיה לקריאה בציבור, וכמו שמצינו ביומא (ל"ה ע"ב) חיישינן שמא לא ימסרנו יפה (ועיין תוס' שם) ואין זה מנגד לחזקה שהס"ת מוחזקת מיוחד לבהכ"נ מ"מ כיון שהחששא של מי מילין הוא רק לפוסלה לכהונה ולפה"נ הוא רק מדרבנן כי מדאורייתא אפילו אם בדקו ופליט השתא הוא דפליט, וכל החשש הוא שמא בעת הנתינה עדיין לא נבלעו מ"מ משורת הדין נראה כיון שאח"כ כשהיה למראה עינינו קודם הבדיקה במיא דנרא היה נייר חלק צריכין אנו למיזל בתר חזקה דהשתא לומר הרי נבלע לפניך ואוקי בחזקת שלא נתגרשה, כמו דאמרינן גבי מקוה וכדומה דאזלינן בתר חזקה דהשתא מטעם תרתי לריעותא, ואפילו מאן דמשוי לה ספיקא כדאיתא בקידושין (דף ע"ט ע"א) מ"מ כיון שזה דבר שדרכו לבלוע לא חשיב חזקה דמעיקרא שהיה ניכר בעת שכתבו חזקה מעליא, והוה כבוגרת ביומא דמשלם שית אזלינן בתר חזקה דהשתא לפי שאותו היום עשוי להשתנות, וכמש"כ התוס' שם ע"ב ד"ה מי איכא למימר והתם אזלינן בתר חזקה דהשתא אפי' נגד חזקת פנויה לעשות קידושי ודאי, וכש"כ הכא דמסייע לה חזקת היתר דמעיקרא וצריכין אנו לילך בתר חזקה דהשתא שנראה לפנינו חלק, וא"כ כיון שגם בגט כשר מדאורייתא החשש בזה הוא רק לחומרא מדרבנן, כש"כ כשאם הכתיבה היתה טובה כשרה וניכרת יש עדיין ספק שמא אינו גט מה"ת, מצד שמא הקלף אינו של הבעל ודאי שלא היה לנו לחוש מספק שמא היה זה הקלף מקום שנכתב עליו הגט, שלו כל היריעה, ופשטא דמלתא המחוור שהחשש הוא מצד כתיבת הגט לבד אולי כתב על הגליון ונקנה לו בשינוי וכמש"כ, וגם שיש מותר קלף שאין שלו אין פוסל זה בגט ולכל הפחות הוא כשר מה"ת (ואחרי העירותי כל זה ראיתי בספר גט פשוט (סי' קכ"ד ס"ק כ') שבצה להוכיח מעובדא זו דההוא גברא דעל לבי כנשתא שאצ"ל בפירוש שנותן לה כל הסכר בעת הנתינה עייש"ה בדבריו ולמש"כ דמיירי שהס"ת אין שלו נסתר כל דבריו ודו"ק):
יב)
עוד נראה לענ"ד להביא ראיה ששיור בגט מה שאינו של הבעל רק של אחר אין פוסל בגט גם בדבר שאם היה נחתו היה פסול הגט, מהא דאיתא (בגיטין פ"ו ע"ב) במתניתין דחמשה שכתבו כלל בהגט, איש פלוני מגרש פלונית וכו' והעדים מלמטה כולן כשרים, וינתן לכל אחת ואחת, ואמרינן שם בגמ' (דף פ"ו ב') שלר' יוחנן מיירי בזמן אחד לכולם רק שיה כתוב אח"כ איש פלוני מגרש פלונית כו' קתני סתמא במתניתין דכשירים כולם, והרי הנייר הזה מסתמא היה קנוי לכל אחד ואחד מהם המקום שלו בהגט והדבר הכלול לכולם כמו הזמן והעדים שייך זה לכל החמשה ואפ"ה כשר, והרי אנו רואין שזה סגי להגט שעיקר הגט היינו שנכתב שם איש פלוני מגרש פלונית יהיה של הבעל ויתן זה להאשה לגמרי, ושאר הדברים הבאים להכשיר עיקר הגט כמו הזמן והעדים, שהמה רק גורמים להכשיר את עיקר הגט הנכתב סגי בזכות שיש להבעל שם לענין זה גם שיש בזה שותפות להשני, ולא מיפסיל לא משום מחוסר קציצה, ולא משום שיור, ולא משים שנים ושלשה ספרים, שיש כאן הפסק של אחר בין עיקר הגט של אחת מהם הנכתב מקודם ובין העדים דלמטה שמפסיקים בגירושין השניים, ואפ"ה כשר ולא נחשב כשנים ושלשה ספרים, משום שדוקא בשיור של הבעל מוכרחים אנו לדון כחתוך וכדכתיבנא לעיל דבעינן שלא יהא הוא הגורם בכשרות הגט, אבל בשל אחר לא קפדינן בהא, וכמש"כ לעיל:
אמנם מצאתי בס' תורת גיטין להגאון מהר"י מליסא ז"ל (סי' ק"ל ס"ק ח') שעמד בזה ותירץ שדין זה של חמשה שכתבו וכו' מיירי שכולן נותנין הכל לאחד כל הנייר של הגט במתנה ע"מ להחזיר עד שיגרש את אשתו, ואח"כ נותנת האשה להשני שיגרש בו וכן כולם, ולענ"ד דבר זה דחוק מאד, חדא שאם זה מוכרח לכשרות הגט ובלתי זה הוא פסול היאך לא היה נזכר זה בגמ' או בהפוסקים הראשונים ובשו"ע לעיקר זה, ומדכתבו סתמא משמע שלא בזה האופן ג"כ כשר, וביותר צ"ע לענ"ד שאם יהיה הדין כדברי התו"ג שאין הגט כשר עד שיותן כל הגט בשלימות להאשה בלי שום שיור לאחר, היאך פסק הרמב"ם והובא בשו"ע (סי' ק"ל סעי"ט) בחמשה שכתבו שלכולן צריכים עדי מסירה ואותה שהגט יוצא מתחת ידה מגורשת גם בלא עדי מסירה, היאך תהיה בחזקת מגורשת האשה שהגט יוצא מת"י בלא עדי מסירה, נהי שזה מוכח ממה שהגט הוא בידה שבעלה מסרה לידה, מ"מ מאן מוכח שכל החמשה נתנו חלקם בהנייר לבעלה קודם גירושיה, ואי משום חזקה משום שהוא ת"י ובא לידה מבעלה, הא שותפים אין להם חזקה בדבר ידוע שהוא של שותפות כדאי' בתוס' ריש ב"ב ובב"מ ריש פרק הבית והעליה וכן מבואר בכמה דוכתי. מיהו אפשר לישב ולומר שכיון שכל החמשה נשתתפו בתוך גט זה לגרש את נשותיהם וזה ידוע להם שא"א לגרש בלתי שינתן כל הגט לכל אחת ואחת ולכן דמי כאלו התנו ואמרו בפירוש בעת השיתוף שלכל אחד ואחד ינתן כל הגט לו במתנה ע"מ להחזיר להשני וכן השני להשלישי וכן לכולם, וכמש"כ התוס' בסוכה (מ"א ע"ב) ד"ה אלא לענין אתרוג של הקהל, וכן כתב הרא"ש והובא לדינא בשו"ע או"ח (סי' תרנ"ח סעי' ט') שסתמא הוה כאלו התנו, ולכן כל שנמצא הגט ביד אשה אחת הוה בחזקת גט כשר דמסתמא של בעלה הי' ע"מ להחזיר להשני כשירצה לגרש אשתו. ובאמת לפ"ז היה אפשר לומר שזהו כוונת לשון המשנה וינתן לכל אחת ואחת אשר הוא לשון מיותר, מי לא ידע שבלא נתינה לא תתגרש, ועיין באה"ע (סי' ק"ל בט"ז ס"ק י') שעמד ע"ז ופירושו דחוק כאשר יראה המעיין, ולפמש"כ יש לומר שזהו כוונת המשנה שינתן לכל אחת כל הגט בלי שום שיור בו, אך מ"מ זה דחוק שאם זהו כוונת מה שמשמיענו המשנה היה צריך לומר התנא במתניתין וינתן כל הגט לכל אחת ואחת, שהרי עצמית הנתינה מלתא דפשיטא הוא שצריך לתן הגט להמתגרשת, רק כל הרבותא הוא שלא ישייר בעת הנתינה לכל אחת ואחת, וזה אין מבואר בלשון הנאמר במשנה:
ולענ"ד נראה לומר בכונת המשנה שנאמר שם וינתן לכל אחת ואחת שמשמיענו שצריך נתינה פרטית לכל אחת ואחת ולא סגי בקבלת אשה אחת עבור כולם שתהיה עבורה שליח לקבלה או ששליח קבלה אחד יקבל עבור כולם, משום שאין שתי נשים מתגרשות בנתינה אחת אע"פ ששתי נשים מתקדשות בקבלה אחת בכסף קידושין, כדאיתא בקידושין (נ' ע"ב) ותמיד מקשינן גיטין לקידושין מקרא דויצאה והיתה אפ"ה בזה שאני גירושין מקידושין, לפי שבכסף קידושין המעות נפרדות הן וחלק של אחד אין צריך לשל חברו אבל כאן בנייר אחד כל זמן שלא נתחלק א"א לגרש שניהם בגט אחד, ואם נאמר שזה משמיענו המשנה א"כ לפ"ז יהיה מוכח שאין צריך שינתן כל הגט לאחת בלי שום שיור, שאם נאמר שנצרך לתן לכל אחת בלי שיור, ומה שאין מבואר זה במשנה משום דמלתא דפשיטא הוא שנצרך להנתן הגט בלי שום שיור ונכלל בזה הזמן והעדים וגם ביני וביני מה שיוכל לחלוק הגט לכמה ספרים, וא"כ איך היינו טועים בזה שיהיה אפשר לאחת לקבל בעד כולם בקבלה אחת הא לכל אחת אין ניתן לה כל הגט בלי שיור, אלא ודאי שזה שמבואר במשנה שצריך נתינה לכל אחת ואחת אין צריך שינתן לה כל הגט בלי שום שיור, רק זכות גירושין שלה שבנייר הזה זה תקנה בהגט, וכיון שלא נשאר בגט שייר לבעלה מתגרשת, וע"כ היינו סבורין לומר שגם חברתה מתגרשת בבת אחת בקבלתה הגט גם עבור חברתה, קמ"ל דלא, רק שצריך נתינה לכל אחת ואחת ולבד זה מסתבר לענ"ד שא"א לפרש כאן שההכרח לכשרותו של הגירושין שינתן כל הגט לאחת בלי שיור, דהא לר"מ בעינן מוכח מתוכו, ומברייתא המובא שם בגמ' מוכח שגם ר"מ מודה שאם היה כתוב כלל שכולם מתגרשות, וכאן כיון שבגט זה נכתבים כולם, ובחזקת כולם הוא, אין העדי חתימה מוכיחים שהיה של בעלה כל הגט בשלימות והוא נתנו לחשתו כמו שהוא בכל הגיטין ולדעת התוס' (דף כ"ד ע"ב) שכל שאין מוכח מתוכו פסול לר"מ. אמנם אפשר לחלק ולומר שפסול שאין מוכח מתוכו אליבא דר"מ אינו רק בעיקר הדבר אם הבעל כתבו ואם ניתן לה, אבל כל שזה נתברר מתוך כתב זה שהבעל כתבו וניתן לידה לא חיישינן תו לפסול אחר, כי היכי דלא מצרכינן להוכיח מתוך הגט אם נכתב ונחתם לשמה ונכתב בתלוש ושארי דברים, וה"נ האי חששא שמא יש כאן שיור בגט של אחר הוא פסול אחר ולא חיישינן לה מה שאין כשרותו מוכיח מתוכו, ומ"מ מסתבר לענ"ד כמש"כ שאין צורך שיהיה הגט ניתן לכל אחת ואחת בשלימות בלי שיור של השני מדלא הוזכר זאת בסוגיין:
י"ג) עוד נראה לענ"ד קצת הוכחה מהמשנה שם (דף פ"ז ע"א) שני גיטין שכתבו זה בצד זה ועדים עברים כו' ועדים יונים כו' את שהעדים נקראים עמו כשר, ופשטא דמתניתין ודאי אתיא גם אליבא דר"א דאמר עדי מסירה כרתי, שזה דוחק לומר שסתמא דמתניתין יהיה דוקא אליבא דר"מ דלית הלכתא כותיה, ועוד דארישא דייקינן לימא תנן סתמא דלא כר"א מדוע לא מדייקינן בגמ' על משנה זו מכלל דאתיא שפיר גם אליבא דר"א. והנה לד' הסוברים שגם לר"א כשר בעדי חתימה לבד אפשר לאוקמי מתניתין אם רוצים לגרשה בעדי חתימה האלו בלבד ולגט השני נצרך עדי מסירה, אמנם קצת דחוק לשון כשר שמשמע שגט השני פסול, אך לדעת הסוברים שלר"א בעינן עדי מסירה דוקא ולא סגי בעדי חתימה לבד, ועדי חתימה לא מהני רק לראיה שניתן בעדי מסירה כד"ת, צ"ע לשון המשנה לשון כשר דאיתמר במתניתין שמשמע שדוקא הוא כשר ולא השני הא בעדי מסירה גם השני כשר, והמחוור לומר דמיירי בגט הבא ממקום אחר לכאן ששם עדי החתימה מוכרח להיות עדות לראיה על שליחות הגט שהגט שהוא בידו חתום בעדי חתימה זהו מברר שהבעל מסרו בידו לגרש בו את אשתו, משא"כ בלעדי עדי חתימה אין ראיה שמא לא כתבו ולא מסרו לידו ואין כאן עדות שהבעל מסרו ביד השליח, ומעתה כיון שהוא מיירי שהגט בא ממקום אחר היאך נוכל לסמוך על גט כזה הבא ממקום אחר הא מעיקרא נכתב לשותפות שהרי גם למגרש השני חלק בו, ואח"כ כשלא חתמו רק על גט אחד ולא חתמו גם על גט השני אין לנו הוכחה ובירור שהשני נתן את חלקו להראשון, שהרי אצל השני הגט פסול ולעולם לא יבא לידי אשת השני. ואין לומר כיון שגיטו של השני נפסל מסתמא נאמר שמחל חלקו להראשון שכיון שהוא בידו של השני מחזקינן ששלו הוא כולו, מ"מ עדיין קשה כי היכי דפסלינן מספיקא דילמא כולהו אחד הוא דחתימי, כן יש לנו לחוש להיפך דילמא אתרווייהו חתימי ושניהם דעתם לגרש נשותיהם, וא"כ מעיקרא נותן מתנה ע"מ להחזיר לאשת השני, וכיון שאנו פוסקים הדין שלא ינתן לאשת השני וא"כ תתבטל המתנה למפרע וממילא יהיה כאן שיור בגט זה, וזה דוחק לומר דמיירי דוקא ששיורו של הגט השני הוא פחות מן גט הראשון עד שלא אפשר לפוסלו משים שיור בגט זה. ע"כ מסתבר לומר מכאן כמש"כ שאין אנו חוששים כלל לשיור של אחר בגט, וכל שלהבעל יש זכות בכללית הנייר ובה נכתב לגרש בו אשתו ואותו הזכות נותן לאשתו ומוסר לה בלי שיור לעצמו כשר הגט, רק בנשתייר של הבעל אהא קפדינן, ולא מיבעיא אם נשתייר של אחר מה שאפשר להפרידו כי ההוא דשני גיטין שאנו דנין שכמאן דפסיק דמי, ומחוסר קציצה לא נחשב בזה כיון דאשיורא לא קפדינן וכמבואר בדברינו לעיל, אלא גם במקום שחתימת העדים על נייר של שותפות הוא ובאופן זה מעכב כשרותו של, הגט שהרי אם יחולק ממילא לא יוכשר הגט, מ"מ נראה דלא קפדינן על מה שיש להשני ג"כ זכות בזה, וכל שיש לו זכות על שעת הגירושין כשר הגט וכאשר נבאר בסמוך עוד בזה בס"ד:
יד) והנה בהא דאיתא בגמ' גיטין (כ' ע"ב) הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת, כתב הריטב"א בחידושיו לגיטין וזה לשונו "שהרי שייר בגופו של גט ואפילו במקום האותיות ואין זה כריתות מעוד שהוא כאלו האותיות פורחות באויר" עכ"ל הריטב"א, ושני הטעמים אין עולים בקנה אחד, שלטעם הראשון הוא רק דוקא אם נשתייר של הבעל, לפי שנצרך כריתות ממנו אבל בשל אחר לא איכפת לן, ולטעם השני גם אם הנייר של אחר לא יהיה גט מפני שלא ניתן לה גט רק אותיות פורחות באויר. והנראה לענ"ד בכוונת דבריו שבעת הנתינה ודאי שצריך שינתן לה גט, ואם כל כשרות גיטה אין ניתן לה אינה מגורשת, וכיון שאין ניתן לה הנייר רק אותיות פורחות ממילא אין כאן גט כשר שניתן לה, רק שם מסוגיא מוכח מפירש"י דבעינן שינתן לה מתנה ע"מ להחזיר ששמה מתנה חלוטה רק תנאי תלוי בה, אבל אם תהיה רק מתנה לשעתה שלא בתורת תנאי, רק שלא ניתן רק לאותה שעה ואח"כ ממילא הוא של הנותן שלא נחשב זה מתנה גמורה לא מהני, וזה מוכח מלשון הגמ' שדוקא בעל מנת שתחזירי לי את הנייר מגורשת אבל אם לא התנה בתורת תנאי בעל מנת רק שנתן לה לשעתה אינה מגורשת, וע"ז כאן בברייתא שמשייר לעצמו יש כאן טעם כריתות, ולכן מצרכינן דוקא מתנה ע"מ להחזיר. ועוד כתב הריטב"א טעם אחר פירוש שכמו שמדובר בהרישא והנייר שלי שלא נתן לה גם לשעת נתינת הגט, באופן זה יש טעם עוד שאין כאן נתינה כלל וגם בשל אחר אינה מגורשת, אבל היכא שנתן לה כל הגט לשעת הקבלה רק שהשאיר שיור שלאחר קבלתה לגירושין יוחזר לו ולא בתורת תנאי רק בתורת שיור, בזה סובר הריטב"א שנתינה מיקרי רק פסול משום שאין זה כריתות, ונראה להביא ראיה לזה מהא דחזינן דהגמ' ב"מ (דף ז' ע"א) מדמי נתינת הגט לנתינה דקנין סודר שגם שם כתוב ונתן לרעהו רק מטעם כריתות מחלקינן שם. והנה איתא בנדרים (מ"ח ע"ב) דסבר רב נחמן דסודרא קני ע"מ להקנות הוא ואי תפיס לא מיתפיס ועיין ר"נ שם דהכי הלכתא כרב נחמן, וזה מוכח ג"כ דלרב נחמן לא אמרינן שהסודר קנוי להמקנה במתנה על מנת להחזיר דבהא לא הוה פליג רב אשי דלא שמה מתנה, דהא קיי"ל בכל מילי דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה, ובאשה היתה ג"כ מקודשת רק משום גזירה אינה מקודשת, וע"כ צריך לומר שבסודרא דסתמא יהיה ליה להמקנה וידעינן דעתו שלא נתן לו רק ע"מ להקנות בו, ממילא אחר הקנין מחויב להחזיר והוה רק מתנה לשעתו ואפ"ה נתקיים בזה הכתוב של ונתן לרעהו, וה"נ בנתינת הגט כן הוא שנתינה לשעה נקרא נתינה רק כיון שיש להבעל זכות בהנייר גם באותה העת שלאחר שעה יוחזר לו שלא בתורת תנאי לא הוה כריתות, והרמב"ם (בפ"ח מהל' גירושין הל' י"ד) כתב בטעמא דהרי זה גיטך והנייר שלי שאינה מגורשת משום שאין זה כריתות, נראה שהוא מפרש שסתמא דמלתא כונתו שהנייר יהיה שלו אח"כ ולע"ע תתגרש בו וע"כ הוצרך לטעמא שאין זה כריתות וכמש"כ. ולפי כל האמור נמצא שמה שבעינן שיהיה ניתן לה הגט נתינה חלוטה ולא נתינה לזמן הוא כדי שלא ישאר בגט זכות של הבעל שזה אין כריתות, אבל אם היה נשתייר של אחר ולעת של מעשה הגירושין הוא נתון לה שפיר מיקרי זה נתינה והוה גט:
טו) אמנם יש לחקור בענין זה כיון דבעינן שהגט יהיה משל הבעל קודם הנתינה שהוא נותן לה, אי בעינן שיהיה שלו לגמרי היינו דבר קנוי וחלוט לו לעולם, או דסגי גם אם הוא רק שלו לענין עת הגירושין, ומקודם אחקור בענין קנין סודר שהקונה נותן להמקנה הסודר וסגי אם הוא רק קני ע"מ להקנות לא נתינה חלוטה, היאך הוא לענין שצריך שיהיה בו זכות הקונה הנותן הסודר להמקנה, אם בעינן שיהיה קנוי לו לחלוטין, או שסגי רק אם יש לו להקונה בהסודר רק זכות קנין זמני בו היינו לעת שנותנו להמקנה לקנות בו ויש לדון בזה מצד הסברא דבאמת מי כתוב בפסוק שיהיה הסודר של הנותן, רק הוא מצד שכתוב ונתן ואין אדם יכול ליתן דבר שאין שלו, וכיון דזה ידעינן שקני ע"מ להקנות ג"כ סגי וא"כ רואין אנו שאין צריך נתינה חלוטה ממילא סגי רק אם יש לו בזה הזכות שיוכל לקיים בו "ונתן" היינו שיהיה לו הזכות הזה. ולכאורה אפשר לומר כיון דכתוב בו קרא "שלף איש נעלו" בעינן שיהיה שלו, מיהו יש לומר כיון שמצינו גבי חליצה כתוב נעלו ומרבינן שם שנעלו לאו דוקא ה"נ הכא גבי קנין סודר שבא בדברי קבלה נעלו, הוא ג"כ דומיא שנאמר בתורה נעלו, ולא בעינן שיהיה דוקא נעלו, רק משום דבעינן ונתן ממילא נאמר שגם שאין לו בו רק זכות זה שיהיה בידו יכולת לעשות בו הנתינה של ונתן סגי. ונראה לענ"ד לדקדק מהא שמצינו מחלוקת הראשונים בענין הא שמהני קנין סודר שאחרים נותנים להמקנה עבור הקונה מאיזה גדר הוא, אם שמה שהעדים נותנים סודר שלהם עבור הקונה שבנתינתם להמקנה קונה בזה הקונה את הסודר וחשוב כמו שהקונה נותן סודר שלו, או שמחשבינן הסודר של העדים והמה נותנים להמקנה ומה שהקונה קונה הדבר הוא מדין עבד כנעני כמו דאמרינן גבי קידושין הילך מנה והתקדשי לפלוני שאין אנו באים לומר שנחשב כאלו המקדש קנה גוף המעות, ושיטת הרמ"ך והרמב"ן הובא בשיטה מקובצת (מס' ב"מ פ' הזהב) שהוא מטעם שנחשב ע"י נתינת האחר ליד המקנה עבור הקונה, שהקונה קונה בזה הסודר הניתן להמקנה, וכבר דבר בזה הגאון הספרדי בספר דברי אמת (קונטרס ז' בענין קנינין סי' א') וא"כ לפי שיטה זו רואין אנו שמחשיבים את הנתינה ליד המקנה עבור הקונה ושהמקנה מקבל מאת העדים בזה קונה עבור הקונה וגם מקנה בזה הדבר להקונה, וא"כ לפ"ז מוכרח הדבר שאין צריך שיהיה הקנין סודר של הקונה קנין חלוטין רק סגי שיהיה בו קנין זכות על מה שניתן להמקנה, היינו קנין לזמן, דניחזי אנן כיון שכל קנין של הקונה בהסודר שנותן אחר עבורו הוא רק במה שלקח המקנה לידו הסודר מיד העדים לתועלתו שיקנה בזה דבר הנקנה לו וא"כ אין לו להקונה בו יותר ממה שהמקנה קנה בו, וכיון שהמקנה קנה בו רק ע"מ להקנות, ממילא גם הקונה לא קנה בו יותר, וא"כ לפי שיטה זו יש לנו ראיה מבוררת שאין צריך שיהיה להקונה בהסודר קנין חלוטין, ורק קנין לזמן נמי מועיל, אמנם אם נאמר שענין קנין סודר שאחרים נותנים הוא מדין, עבד כנעני, ואין אנו באים ע"ז שהקונה זוכה בהחפץ ע"י לקיחת המקנה, יש לומר שאה"נ שבעינן שיהיה קנין להקונה בהסודר קנין גמור לחלוטין, וכאן שהאחרים נותנים סגי במה שלאותן האחרים יש בזה קנין גמור והקונה שזוכה מדין עבד כנעני הוא, אין ראיה מזה. ולפ"ז יש לומר שלענין זה מה שצריך שיהיה של הבעל קודם נתינת הגט הוא מצד דכתוב ונתן, וכן נראה מדברי רש"י גיטין (כ' ע"ב) בהא דבעי הגמ' היו מוחזקין בטבלא שהוא שלה וגט כתיב עליה ויוצא מת"י מי אמרינן כו' או דלמא אשה לא ידעה לאקנויי ופירש"י שאין בלבה לתת לו מתנה גמורה ולא גירשה אלא בשלה ואנן בעינן ונתן, הרי רואין אנו ד' רש"י שהטעם שבעינן שיהיה של הבעל קודם הנתינה כדי שיהיה ונתן, וכן איתא גם בהגהת מיימונית בפ"ד מהל' גירושין בשם ס' התרומה, דכתב הרוצה לכתוב גט לאשתו צריך שיהיה הקלף והדיו משל הבעל דהא וכתב ונתן כתיב, משמע שעיקר הראיה שבעינן שלו הוא מצד דבעינן ונתן [ואין לומר בכונת סה"ת משום וכתב וסתם כותב שלו דא"כ גם הקולמס צריך להיות של הבעל כמו סתם כותב אלא ודאי מוכח שהכונה דבעינן שמה שכתב יהיה ונתן ואם זה אינו שלו היאך מתקיים בו ונתן]. וכיון שהוכחנו בהא דק"ס שנאמר בו ונתן שא"צ להיות נתינה לקנין לצמיתות רק נתינה לזמן מועיל, ה"ה גבי גט אשה שרק משום כריתות יש בו חסרון אם ישאר בזה זכות הבעל, אך הוכחה זו תהיה דוקא אם נאמר שגבי קנין סודר אין צריך שיהיה לנותן הסודר קנין חלוטין רק כדי שיוכל לקיים הנתינה, אבל אם נאמר דשם ג"כ בעינן שיהיה לנותן הסודר קנין חלוטין בהסודר אין ראיה בזה. ואם נאמר כמו שהוכחנו מד' הרמ"ך והרמב"ן שבאים על האחרים הנותנים הסודר עבור הקונה קנה הקונה בזה, ולפ"ז מוכח שסגי שיהיה להקונה בהסודר קנין זמני, שיוכל לקנות בו היינו שיתן אותו להמקנה לקנות ע"מ להקנות, ולא לתפסו לחלוטין כדעת רב נחמן שהר"ן פסק כותיה, וה"נ בגט נאמר, רק שענין הגט נשתנה בזה שיהי' כריתות היינו שלא ישאר של הבעל בהגט, מעתה אתי שפיר הא דחמשה שכתבו כלל בתוך הגט כו' שבעדים חתומים על הגירושין של כל החמשה ואפי' לר"מ שחתימת עדים מעיקר הגט הוא, מ"מ כיון שהם משותפים שיהיה לכולם זכות לגרש בו כל או"א את אשתו מיקרי זה שלו לענין שנחשב הנתינה לאשתו על שעת הגירושין להתגרש בו, ושפיר מיקרי זה ונתן עיין לקמן סוף התשובה מה שכתבתי עוד בזה] וכן בנשתתפו בכל אחד חלק בהנייר מקום מיוחד שכתוב שם גיטו כמו ההיא דכתבו שני גיטין זה בצד זה שהנתינה היא על מקום חלקו כמו שהוכחנו מקודם שגם זה מיקרי נתינה שאנו דנין לחלק זה הניתן לה ונמצא בידה, מן המותר שבגט הזה שהוא כמאן דפסיק דמי וכמו שמצינו גבי סודרא כן כדאיתא ב"מ (ז' ע"א) והכא שהשיור של אחר הוא ואין כאן חשש כריתות, ממילא שפיר מיקרי נתינה וכשר הגט:
זאת תורת העולה מכל האמור שנראין הדברים שכל שנשתייר בגט של אחר שאינו של הבעל אין קפידא בגט, לדונו משום השיור שיש בו, ולא משום מחוסר קציצה, ורק בנשתייר של הבעל חלק גדול זה פסול משום מחוסר קציצה להנך דפסלי מחוסר קציצה בתלוש, ובזה יש לומר או מטעם שהשיור גורם הפסול שאין זה כריתות או משום כיון שאלו היה נקצץ עתה היה פסול משום מחוסר קציצה א"כ הוא הגורם בכשרות הגט דבר של הבעל ומטעם זה אין זה כריתות וכמו שבארנו למעלה בע"ה, וא"כ בגזל נייר וכתב עליו גט כשר בכל גוונא אפי' נשאר הרבה נייר חלק לבד מקום כתיבות הגט כיון שהשיור אינו של הבעל, ואתי שפיר שבשו"ע סתים לה להאי דינא דגזל נייר וכתב עליו גט דמגורשת ומשמע שבכל גוונא הוא כשר וכמש"כ:
ויש להעיר בהא דאיתא (גיטין כ' ע"א) דבעי הגמ' למפסל גיטא שהיא משלמת שכר הכתיבה, ולכאורה קשיא כיון דבעינן שיכתבנו הסופר בשליחות הבעל והוא מצוה להסופר לכתוב ושלוחו של אדם כמותו למה נקרא זה דאיהי כתבה לו אם היא משלמת שכר הסופר, ולא מיבעיא להסוברים דבעינן שליחות בכתיבה, ודאי דקשה כיון שהוא שלוחו וכותב בשליחות ולמה יקרא זה איהי כתבה ליה, ואפילו להנך דסברי שאין דין שליחות בכתיבת הגט, רק משום לשמה בעינן שיכתבנו בציווי הבעל, הלא מ"מ נכתב בציווי הבעל, ולכאורה היה נראה לומר בטעם החשש דאיהי כתבה משום דרחמנא אמרה וכתב וסתם הכותב בעצמו או בשלוחו שהוא כמותו ולמ"ד דאין צריך שליחות מ"מ בעינן שיהיה נכתב בפקודתו, וכל כה"ג הכותב על דבר שלו הוא כותב והכתיבה משלו וכל שהיא משלמת עבור הכתיבה הרי יש לה קנין וזכות במה שנכתב ואין זה שלו, וכיון שמטעם זה הוא, יש לומר לכאורה דבעינן שיהיה הנייר שכתוב עליו הגט קנוי לו לחלוטין כדרך סתמא דמלתא שאדם עושה על דבר שלו הוא עושה. אמנם כאשר הראנו מדברי רש"י ומדברי סה"ת עיקר הטעם הוא משום ונתן ולכך בעינן שיהיה נייר שלו וא"כ צריך עיון למה חיישינן היכא שהיא משלמת שכר הסופר, והנראה לענ"ד לומר משום דבעינן ונתן, וכשהיא משלמת שכר הסופר נחשב כאלו הסופר כתב והקנה לה כתיבתו שדעתו של אדם להקנות לבעל המעות, וחשוב יש לה חלק בכתיבת הגט ואותו הכתיבה אין הבעל מקנה לה שהרי הוא מקודם שלה ואין כאן ונתן, ולכן חיישינן במה שיש לה חלק בהכתיבה, ובזו הסברא יתכן ג"כ מה שלכאורה יש להעיר דהא זהו דין ידוע שכל שאחד נותן מעות לאחר שעבור זה יקנה לפלוני מועיל מדין עבד כנעני וא"כ למה חיישינן באומרת לסופר שיכתוב ותשלם היא עבור זה כיון שכותב בשליחות הבעל, ובפרט למ"ד דבעינן שליחות בכתיבה וא"כ הוה כמשלמת מעות להסופר שיכתוב להבעל, רק באמת יש לומר שכי היכי שכתבו התוס' בהא דהיו מוחזקין בטבלא שהוא שלה בד"ה אשה לא ידעה לאקנויי, פירוש בדבר שהוא מחזיר לה, עכ"ד, וה"נ במשלמת שכר הסופר, וכתב הגט הרי יוחזר לה בעת הנתינה ובשביל זה היא נותנת השכר כדי שתשיג הגט, אמרינן שחיישינן שמא אינה מתכוונת בנתינה לסופר עבורו רק עבורה שיבא הגט לידה ודו"ק: