אור ברסלב
באר משה (דנשבסקי) ב אבן העזר › סימן טו

באר משה (דנשבסקי) ב· רבי משה דנושבסקי

אבן העזר · סימן טו

סימן יד

בשו"ע אהע"ז סי' קמ"ב בסופו הביא הרמ"א לדינא שאם הביא השליח גט מקוים בחותמיו אע"פ שאין מכירין החתימות של דייני הקיום, מ"מ במקום דוחק ועיגון יש להקל ולסמוך עליו אע"פ שלא אמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם וכו'

והט"ז שם השיג על דין זה כיון דקיי"ל קיום ב"ד צריך קיום, מה לי קיום חותמי הגט ומה לי קיום חתימות דייני הקיום, כיון שגם הם צריכים קיום ולא נתקיים אין כאן שום עדות על אמתית הגט, ושמא הכל שקר הגט והקיום, עכ"ד הט"ז, ולענ"ד נראה לומר בביאור דינו של הרמ"א שהוא מדברי הרב"י בשם התשב"ץ, והוא שידוע מחלוקת הפוסקים המובא (סי' קמ"ב סעיף י"ג וסעיף י"ד) אם האשה מביאה גיטה ממדינת הים ואומרת שכבר נתגרשה בו, אם היא מותרת להנשא בגט זה שאין מקוים, והנה הרמב"ם ורש"י והר"ן והגמ"ר וכן הביא הטור בשם הרמ"ה, סוברים שהיא מותרת להנשא וזהו הדיעה הראשונה (שבסעיף י"ג), אך היש חולקים הוא דעת הראב"ד וכן דעת הרשב"א בחידושיו לגיטין שאינה יכולה להנשא בגט שאין מקוים, וכאשר נעיין היטב בסברות טעמי דין זה (אם כי מקור המחלוקת הוא תלוי בביאור דברי הגמ' (גיטין כ"ד א') אשה מכי מטא גיטא לידה אגרשה ביה כו' כמבואר למעיין) נראה לענ"ד לומר דזה הוא, דניחזי אנן בכל השטרות הגם שמה"ת אין צריך קיום, מ"מ מדרבנן גם במקום שאין כאן מערער כגון מיתומים ומלקוחות, אפ"ה לא עבדינן עובדא בשום שטר כל זמן שאין מקוים אפילו בא"י ששכיח לקיימו, ואלו בגט אשה שבא בא"י ממקום למקום כל זמן שאין הבעל מערער מקבלין מיד השליח ומותרת להנשא לכתחילה, וכבר העירו בזה התוספות (דף ב' ע"א ד"ה ואם) וכתבו שמשום עיגונא אקילו רבנן, והנה יש לעיין אם זה היה תקנת חז"ל שבגט אשה אין כאן תקנת קיום כל זמן שאין הבעל מערער רק בחו"ל משום שמא יבוא בעל ויערער תקינו רבנן להצריך בפני נכתב ובפני נחתם, ולכן כל זמן שלא נתקיים תקנת חז"ל שלא אמר השליח בפ"נ ובפ"נ הגט פסול, לר"מ כדאית ליה ולרבנן כדאית להו, אבל בעצם קיום לא הצריכו כלל חז"ל בגט כל זמן שאין הבעל מערער, ולכן לפי טעם זה באשה המביאה גט ואומרת שכבר נתגרשה בו, והגירושין היה במקום שאין צריכין לומר בפ"נ ובפ"נ ולא עברה על התקנת חז"ל של אמירת בפ"נ ובפ"נ, ע"כ יהיה בה הדין שגם שלא נתקיים הגט בחותמיו מותרת להנשא כל זמן שאין הבעל מערער כמו בא"י, דתקנת בפני נכתב ובפ"נ לא היה לאחר גירושין, ומצד שאין מקוים בחותמיו אין אנו חוששין בגט, שאין אנו חוששין לזה כל זמן שאין הבעל מערער, זה הנראה להסביר בטעם המתירין. אמנם דעת המחמירין נראה לומר דסבירא להו כיון שבאמת הדין הוא שחכמים תיקנו קיום לכל עדות שבשטר, וכל זמן שאין נתקיים אין דנין ע"פ עדות שבשטר, רק בגט בא"י הקילו משום עיגונא במקום שבנקל להשיג עדי קיום, אבל בגט בחו"ל לא הקילו ונמצא ממילא באשה הבאה למדינת הים וגט בידה, הגם שהוא לאחר גירושין ואין כאן תקנת חז"ל של בפ"נ ובפ"נ, מ"מ אסורה עד שתתקיים גיטה כתקנת חז"ל בכל עדות שבשטר. והנה לדינא בענין המחלוקת של הפוסקים באשה המביאה גט שנתגרשה בו המובא (בסי' קמ"ב סעיף י"ג) דעת רוב הפוסקים הראשונים להתיר, הוא הרמב"ם ורש"י והרמ"ה והג"מ והר"ן וכן מצאתי דעת הריטב"א, כולם סוברים להיתר בלא קיום, לבד הראב"ד והרשב"א בחידושיו המה מחמירים בזה, והשו"ע כאן הביא המחלוקת (ובסי' קנ"ב סעי' ע') סתם השו"ע כדעת המקילים ונראה שהשו"ע נוטה לדעת המקילים:

ואם כי מי אנכי לדון ולהכריע אף הכרעה קלה כמו שהיא בין הרים גדולים מחלוקת גדולי הראשונים ז"ל, מ"מ אומר מה שנראה לפי דעתי הקלושה לדון לסייע לדעת המתירין שהמה רובא דמנכר מגדולי הראשונים ז"ל, והוא ע"פ מה שכתבנו שעיקר הדין שלדעת המתירין, הוא משום שסברי שבגט אשה לא תקינו רבנן להצריך קיום כל זמן שאין ערעור דבעל, ויש לדקדק כן מהא דפריך הגמ' (דף ה' ע"ב), ור"מ משום דלא אמר בפני נכתב ובפ"נ יוציא והולד ממזר, ומאי קושיא, כיון שהגט אין מקוים הרי יש עליו ספק זיוף מצד תקנת חכמים שכל זמן שאין מקוים הוא בספק זיוף, וא"כ הולד הוא ספק ממזר, דע"כ צריך לומר דהאי הולד ממזר דקאמר ר"מ הוא רק ספק ממזר, דהא אם יתקיים הגט בחותמיו תהיה מגורשת למפרע מעת נתינת הגט לידה, וא"כ איך נוכל להחליטו לממזר ודאי, הא יש עדים במקום הכתיבה והחתימה של הגט, ובודאי אם יבואו ונשאל להם יאמרו שכתב ידם הוא היא מגורשת באמת, א"כ מאי קשה להגמ' למה לר"מ משום דלא אמר הולד ממזר כיון דחיישינן לספיקא דמזויף מדרבנן, ואין זה דומה לתקנה אחרת שתיקנו בגיטין שאין שם כלל לתא דפסול דאורייתא, אבל בכאן יש כאן חששא דספק פסול הנוהג בכל השטרות שחוששין לזיוף. ובדיני ממונות שלדינא חיישינן לזיוף גם בלא ערעור, נראה שאף אם יתפוס בעל השטר שאינו מקוים נוציא מאתו, וראיה לזה מהא דקיי"ל בעדים שאמרו שעדי השטר אנוסים היו, או שהם בעצמם אומרים אנוסים היינו מחמת נפשות שקיי"ל דנאמנים באין כתב ידם יוצא ממקום אחר, והנה הקשו בתוס' היאך נאמנים הא הוה מגו במקום עדים, דאנן סהדי דלא היו אנוסים דחשבינן בגמ' לתרי ותרי, ותירצו שם (דף י"ח ע"ב) בד"ה הרי משום כיון דהצריכו חז"ל קיום הכא לא חשיב כלל קיום כו', וא"כ מוכח שכל שאמרו שנאמנים, הוא משום שאין כאן קיום, וזה מוכח שם (דף כ' ע"א) דהאי דנקט נאמנים, הוא שאין מועיל אפי' תפס המלוה, דהא בסיפא דנקט אין נאמנים הוא רק לענין שיועיל תפיסה כמבואר שם למעיין ברש"י ותוס' ד"ה ואוקי, וא"כ כיון דחזינן שלענין ממון מה שאין מקוים חשוב ספק גמור שאין מועיל תפיסה, וא"כ מה יקשה זאת על ר"מ דס"ל הולד ספק ממזר, ואדרבה לרבנן גופייהו יקשה למה מקילין בזה שאין הולד ממזר, פירש שמחשבינן אותו לכשר גמור שמותר בבת ישראל, למה לא ניחוש שמא מזויף הוא, אלא ודאי הטעם שזה פשיטא להגמ' לדינא דבגיטין לא תיקנו חז"ל תקנת של הקיום כל זמן שאין הבעל מערער, יהיה מאיזה טעם, או משום עיגונא אקילו רבנן או שבגט אין לחוש לזיוף משום דמי יזייף, היא האשה המתגרשת תהיה יראה לזייף מתיך חומר שהחמרת עליה בסופה, והשליח למה יעשה כן להיות חוטא בשביל אחרים להכשיל לחנם לאחרים, רק עיקר תקנת חז"ל שהצריכו לומר בפ"נ ובפ"נ הוא משום שמא יבוא הבעל ויערער, לכן תקינו חז"ל שיאמר השליח בפ"נ ובפני נחתם, ולכן פריך שפיר הגמ', ור"מ משום דלא אמר בפ"נ ובפ"נ יוציא והולד ממזר, כיון דבאמת אין חשש זיוף, רק הפסול על הגט הוא מפני שעברו על תקנת חז"ל שהצריכו לומר בפ"נ ובפני נחחם, ע"כ שפיר פריך הגמ' וכי משום זה יוציא והולד ממזר, ומשני הגמ' אין ר"מ לטעמיה כו':

והנה בעצם המחלוקת הראשונים בדין אשה המביאה גט שנתגרשה בו בלי קיום אם יכולה להנשא בו כל זמן שאין כאן ערעור דבעל, הנה שני הדיעות מחולקים בביאור הגמ' (כ"ד ע"א) דפריך הגמ' "אשה מכי מטי גיטא לידה איגרשא" והנה המתירים בלי קיום מפרשים, דהגמ' פריך למה צריכה לומר בפ"נ ובפ"נ כיון שנתגרשה, וכפירש"י שם) אמנם שיטת המחמירים דסברי דבעי קיום גם שאין הבעל מערער, מפרשים דהגמ' פריך דכי מטי גיטא לידה איגרשה ואין מועיל האמירה בפ"נ ובפ"נ אחר הגירושין, דבעינן דוקא בשעת גירושין, וכמו דאיתא לעיל (ה' ב') דשליח שהביא גט ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם כו' כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר בפ"נ ובפ"נ, וכתבו שם בתוס' ד"ה יטלנו הימנה שמכאן מוכח שצריך לומר בשעת נתינה, או בשעה שהגט יוציא מיד השליח לידי שליח אחר או ליד ב"ד שיתנו לשליח אחר, והא דהגמ' פריך בתר הכי אהא דמשני רב הונא באומר לא תתגרשי אלא בפני ב"ד פלוני, ופריך הגמ' סוף סוף מכי מטי התם איגרשה, הנה בהסלקא דעתין דגמ' דמשני ר"ה בתר דפריך הגמ' אשה מכי מטי לירש איגרשה, לאופן השני שלדעת המחמירים הנ"ל, שכוונת הגמ' בקושיא הנ"ל הוא שאין מועיל האמירה אחר חלות הגירושין, וע"ז משני רב הונא באומר לא תתגרשי אלא בב"ד פלוני, וכוונת התירוץ לפי שלא חלו עדיין הגירושין, והאמירה יהיה בעת שיהיה חלות הגירושין, ולכן יועיל האמירה של בפ"נ ובפ"נ, ויש להבין מאי מקשה הגמ' סוף סוף כי מטי התם איגרשה, הלא בעת חלות הגירושין תאמר אז בפ"נ ובפ"נ ויחשב זה כשעת נתינה, אך לאופן השני הזה, יש לתרץ דהכי קפריך הגמ' כיון דאיגרשה ממילא כי מטי להתם, אין עליה שם שליח ולא האמינו רק לשליח, ולא להאשה שאין עליה שם שליח, רק ממילא מתגרשת ע"י הגט שהוא בידה מאת בעלה אמנם לפירוש הא' לדעת המקילים בענין קיום, כיון דכוונת הקושיא בגמ' הוא שכיון שכבר נתגרשה אז, ובעת הגירושין שהיה אז בא"י ובמעמד העדים החתומים שבא לידה מאת בעלה, לא היה נצרך אז להגדת בפ"נ ובפ"נ ונתגרשה אז בהכשר, והיא מותרת להנשא ואין צריכה קיום עוד, ולמה תצטרך לומר בפ"נ ובפ"נ, וע"ז מתרץ רב הונא באומר לא תתגרשי אלא בב"ד פלוני שהכוונה הוא שבעת חלות יהיה בחו"ל שלא במעמד בעלה צריך ע"ז לומר בפ"נ ובפ"נ או בקיום כמו המתגרשים ע"י שליח, וא"כ מאי מקשה הגמ' סוף סוף מכי מטא התם איגרשה הא כי מטיא התם הוא בחו"ל וצריך אז לומר בפ"נ ובפ"נ, ולכאורה היא הערה חזקה על שיטת המתירין בחו"ל אשה שנתגרשה כבר ואין בידה קיום ב"ד על הגט, כשאין הבעל מערער.

והנראה לענ"דל ומר, ובהקדם נבאר הא דקיי"ל בנותן גט בחו"ל בלא אמירת בפ"נ ובפ"נ שצריך אחד משני דברים אלו, או שיטלנו מידה ויחזור ויתננו לה ויאמר בפ"נ ובפ"נ או שיתקיים בחותמיו, והנה יש לחקור בזה כשנתקיים בחותמיו אח"כ, אם הגט כשר למפרע ע"י נתינה הראשונה שנתן השליח לידה בלא אמירת בפ"נ ובפ"נ, או שצריך ג"כ שיטלנו ממנה ויחזור ויתנו כמו באומר אח"כ בפ"נ ובפ"נ. והנת מוכח זה מגמ' (דף ה' א' ודף ט' א') דמוקי מתניתין של המביא גט ממדינת הים ואין יכול לומר בפ"נ ובפ"נ, בנתן לה השליח הגט ולא הספיק לומר עד שנתחרש, דאמרינן ע"ז יתקיים בחותמיו, ואם נאמר שנתינתו הראשונה שהיתה בלא אמירת בפ"נ ובפ"נ בטלה, מה מועיל מה שיתקיים בחותמיו, דהא אי אפשר לעשות נתינה חדשה שהרי נעשה חרש ואינו בר שליחות, וע"כ צריך לומר שבנתינה הראשונה מתגרשת כאשר אח"כ יהיה קיום חותמיו, ויש לעיין אי מועיל אמירת בפ"נ ובפ"נ להכשיר הנתינה המוקדמת, אחרי שהגט מתקיים אח"כ ע"י אמירת השליח בפ"נ ובפ"נ, ולכאורה יש לומר שבאמת היה ראוי להכשיר הנתינה למפרע ע"י אמירתו בפ"נ ובפ"נ כמו ע"י קיום חותמיו, אך מה שצריך ליטלו הימנה ולחזור ולתן לה, מפני שאין אמירתו של בפ"נ ובפ"נ מועיל כי אם כשתהיה האמירה בשעת נתינה של הגט, אבל באמת אם אמר אח"כ בפ"נ ובפ"נ בשעה שנתן לידה פעם שנית אז מתברר למפרע שנתגרשה בנתינה הראשונה, אך ז"א דהא א"כ היאך כתבו התוס' (בדף ה' ע"ב) דלר' מאיר אין לו תקנה לאחר שניסת משום דתצא וכל הדרכים האלו בה, הא שאני הכא שמתברר למפרע הכשרו, הן אמת שיש לומר שזה גופא תלי בפלוגתא דר"מ ורבנן, דלר"מ דאמר המשנה ממטבע שטבעו חכמים יוציא והולד ממזר, לא יועיל ג"כ קיום חותמיו להכשיר הנתינה הראשונה, אבל לרבנן כמו דמהני קיום חותמיו כן מהני אמירת בפ"נ ובפ"נ, ובשני הדברים האלו בכל אחד מהם מתברר הכשרות של הגט למפרע שהוא אמתי, ונתינה הראשונה מועלת להגט אך זה דחוק לומר כן מתרי טעמי, חדא כל כי האי מלתא הו"ל לאדכורי בגמ' שלר"מ לא מהני קיום חותמיו כ"א כאשר יחזיר ויתננו לה אחרי הקיום, ועוד דגמ' קא מוקי סתם מתניתין בלא הספיק עד שנתחרש, ותהיה הסתם משנה דלא כר' מאיר, ואליבא דרבנן ג"כ קשה, אם נאמר שבאמירת בפ"נ מתברר הכשרות להכשיר נתינה הראשונה, הדר הו"ל הנתינה השניה לא כלום הוא, וא"כ אין להואיל אמירת בפ"נ ובפ"נ של השליח אחרי שאינו בשעת נתינת הגט ויהי' תרתי דסתרי זא"ז, ע"כ נראה שקיום חותמיו למפרע שמתברר שהגט לא הוצרך להתקנה של אמירת בפ"נ ובפ"נ, אך במקום שהוצרך לאמירת בפ"נ ובפ"נ לר"מ בטלה הנתינה הראשונה עד שהולד ממזר, ותצא מזה ומזה אם ניסת קודם הנתינה החדשה שעם האמירה של בפ"נ ובפ"נ, וחכמים עשאוה כאשת איש, ולרבנן הוה נתינה לענין שלא יהיה הולד ממזר, ומ"מ לענין להיות עם בעלה השני צריך נתינה חדשה עם אמירת בפ"נ ובפ"נ, ויש להבין איזה סוג איסור הונח עליה מן הנתינה הראשונה שלא אמר בפ"נ ובפ"נ עד אמירתו בפ"נ ובפ"נ בעת הנתינה השניה:

והנה ברמב"ם איתא (פ"ז מהל' גירושין הל' י"א), נתנו לה ולא הספיק לומר בפ"נ עד שנשתתק הרי זה יתקיים בחותמיו ואח"כ ינתן לה, הרי שסובר שגט שנתן בחו"ל בלא אמירת בפ"נ ובפ"נ גם שאח"כ נתקיים בחותמיו, מ"מ צריך נתינה חדשה עם קיום חותמיו שתהא לאחר שכבר נתקיים בחותמיו, הרי שסובר שנתינה ראשונה שהיה בלא אמירת בפ"נ כתיקון חז"ל גם כשנתקיים אח"כ אין מועילה לגמרי, וצריך נתינה אח"כ, ואלו (בהל' י"ז שם) לא הצריך נתינה אח"כ כשנתקיים בחותמיו. והנראה לענ"ד בשיטת הרמב"ם שהגט הניתן בחו"ל כשאינו מקוים בלא אמירת בפ"נ ובפ"נ הוא ריעותא בהמסירה, לפי שלעדי מסירה לא נתברר אז כשרות הגט, ולר"מ הוה ריעותא גמורה ובטל הגט מהאי טעמא (הגם שר"מ סובר עדי חתימה כרתי, אך כל שלא היה אמירת בפ"נ אין כאן עדי חתימה, ואמירת בפ"נ עושה לעדי חתימה מכאן ולהבא, ור"מ סובר שבטל הנתינה משום משנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין), ולרבנן נתינה הוה לענין שלא יהא הולד ממזר, אך לענין שתהיה מותרת לבעלה שנושא אותה עשאו חז"ל שאין נחשב עדי מסירה ואינו גט ולכן תצא, וע"ז מועיל אמירת בפ"נ ובפ"נ שיאמר אח"כ בעת המסירה לידה לפני עדי מסירה ובאמירת בפ"נ מחשיב לעדי מסירה, אבל כשנתקיים בחותמיו אח"כ מהני למפרע לעשות העדי חתימה עדים טובים, והרמב"ם סובר לעיל (פ"א מהל' גירושין הלכה ט"ו ט"ז) שלכתחלה גם כשיש עדי חתימה צריך עדי מסירה ג"כ, ובדיעבד אם עבר ונתנו בלא עדי מסירה כשיש בו עדי חתימה כשר, ומביא שיש שהורה מן הגאונים שהוא פסול, ע"כ פוסק כאן (בפ"ז הל' י"ח) שאחר קיום חותמיו ינתן אח"כ, והכוונה בעדי מסירה, יש לומר שלכתחלה חושש לדעת הפוסלים בלא עדי מסירה, או שגם לדעתו שסובר שכשר, מ"מ כל זמן שלא ניסת ואפשר לתקן, צריך לתנו בפני עדי מסירה גם כשעדיו חתומים בו, אמנם (בהל' י"ז) קאי אהא שאומר שם "אע"פ שנשאת" לכן מהני קיום חותמיו, ואין צריך לתנו מחדש אחרי קיום חותמיו, לפי שהקיום חותמיו עושה להעדי חתימה טובים למפרע והגט שניתן בעדי חתימה בלא עדי מסירה כשר לדעתו, והגאון שהורה בגט שניתן בעדי חתימה בלא עדי מסירה שפסול, מ"מ אם כבר נשאת לא תצא, דהא אף הכתוב בכ"י בלא עדי מסירה שהוא משלשה גיטין פסולים קיי"ל ג"כ דלא תצא כדאיתא בגמ' (פ"ה ע"ב וכן לעיל (פ"ו הל' ט"ו) ג"כ כתב הרמב"ם שאם עבר השליח ונתנו בינו לבינה יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים, אך אם מת שא"א לתקן אז כשר בהעדי חתימה כשהוא מקוים בחותמיו, אך בלא קיום חותמיו ובלא אמירת בפ"נ ובפ"נ אז גם אחרי שניסת תצא, גם להרמב"ם דכללא כייל כל שנאמר בו פסול אם נשאת לא תצא, מ"מ בלא אמירת בפ"נ כשאין מקוים בחותמיו גם אם נשאת תצא, כדמוכח בגמ' (דף ה' א') דאמרינן משום דניסת סגי בקיום חותמיו שלא תצא, הא אם לא נתקיים בחותמיו גם בניסת תצא, וכן מבואר (בתוס' ה' ב'), מה יעשה יחזור ויתננו כו' ויאמר בפ"נ ובפ"נ, ופי' התוס' מה יעשה לרבנן שלא תצא, והוא משום דפסול זה שלא אמר בפ"נ חמור, מפני שיוכל לצאת מזה פסול גמור כשהבעל יערער. ואחרי שבארנו שטעם פסול הנתינה של הגט בלא אמירת בפ"נ בעת הנתינה, שדמי זה כמו בלא עדי מסירה, וכיון שעדי חתימה אין מבוררין כשלא נתקיים הגט בחותמיו לכן כל זמן שלא אמר בפ"נ ובפ"נ כתקנת חז"ל אין מועיל הגט הזה, אבל כשבעת נתינת הגט היה אז מבורר ואז היו עדי מסירה מועיל שפיר הגט הזה, גם כשחלות הגט יהיה מאוחר אח"כ, ולכן שפיר מקשה הגמ' סוף סוף כי מטיא התם איגרשה לה, לפי שכיון שהנתינה של הגט שבזה היא מתגרשת אח"כ בחו"ל לאחר זמן, היה אז במקום ועת שהיה ידוע ומקוים בא"י שאין צריך לומר בפ"נ ובפ"נ, וגם שהיה אז בא לידה מיד הבעל שכל שהבעל נותן הגט בעצמו אז, זה הוה בירור גמור שאין צריך לאמירת בפני נכתב ובפני נחתם, וא"כ שפיר היו עדי מסירה בעת נתינת הגט, והיא מתגרשת אח"כ על ידי הנתינה כשרה בעדי מסירה, ולכן אין כאן מקום לתקנת אמירת בפני נכתב ובפ"נ ואין צריך לדבר הזה. ומעתה כיון שבארנו בע"ה שיטת המקילין שגט בחו"ל ג"כ בעצמות הדין אין צריך קיום כל זמן שלא ערער הבעל, אחרי שכבר נתגרשה בלי ריעותא בעת הגירושין, ולכן אשה המביאה גט ואמרה שכבר נתגרשה בו כדין במעמד הבעל ובעדי מסירה, אין צריכה קיום להגט ומותרת להנשא כל זמן שאין הבעל מערער, דאין כאן לתא של עובר על תקנת חז"ל, וכדעת הראשונים המקילים בזה הרמב"ם והרמ"ה ורש"י וסיעתם:

ומעתה אומר שזהו ג"כ ההיתר של התשב"ץ בשליח שהביא גט מקוים בקיום ב"ד, גם שאין אנו מכירין חתימת ידי הב"ד החתומים על הקיום, שאין השליח צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם במקום דחק ועיגון, והוא שסומך על דעת המקילין שבגט אשה אין כאן דין להצריך קיום כל זמן שאין הבעל מערער, ומחזיקין אותו בכשרותו ולא במזויף, ותקנת חז"ל היה להצריך בפני נכתב ובפני נחתם רק במקום שהגט אין עליו קיום ב"ד, ואנו צריכים לדון על חתימת העדים לבד, בזה תיקנו חז"ל, אבל במקום שהוא מקוים בב"ד, נהי שאם הבעל היה בא ומערער היינו מצריכים לקיים את הקיום ב"ד, אבל קודם שערער הבעל לא מצרכינן על זה להשליח להצריכו לומר בפ"נ ובפ"נ, כי על זה לא תקינו רבנן, שלא מצינו לתקנתם רק על חתימות העדים ולא על חתימות הדיינים וממילא מוקמינן לה אדינא, ויהיה לזה דין מביא גט בא"י שמותרת להנשא כל זמן שאין הבעל מערער:

איברא שיש לדקדק ע"ז מהתוספתא דפ"א דגיטין, דאיתא שם המביא גט ולא נכתב לפניו הרי זה מחזירו למקומו ועושה לו ב"ד ומקיימו בחותמיו, ומביאו ואומר שליח ב"ד אני, הרי שגם בגט מקוים צריך שיאמר שליח ב"ד אני, וקושיא זו הביא בפתחי תשובה (אה"ע סי' קמ"ב) בסוף הסימן בשם הרב הגאון ר' ברוך מרדכי זצ"ל, ונראה לענ"ד לומר שזהו כוונת התוספתא שלכך מהני מה שנתקיים הגט הגם שאין אנו מכירין את חתימות הדיינים, מפני שאומר שאינו שליח בגט מהבעל לבד שתקינו בו רבנן לומר בפ"נ ובפ"נ, רק שליח ב"ד פירוש במעשה ב"ד, ובזה לא תקינו רבנן שיהיה צריך לומר בפ"נ ובפ"נ. עוד יש לישב התוספתא והירו' שמביא לתוספתא זו, שלכך תני ואומר שליח ב"ד אני כדי שאפי' אם יבוא הבעל ויערער לא משגחינן ביה, דאלו מטעם שבקיום אין צריך לומר בפ"נ ובפ"נ היה בזה הדין כמביא גט בא"י שאין צריך לומר בפ"נ ובפ"נ, ואם הבעל מערער אז צריך קיום ב"ד, ובאומר שליח ב"ד אני ואומר זה בפני ב"ד בעת מסירת הגט מהני זה כאמירת בפ"נ ובפ"נ שלא יועיל אח"כ ערעור דבעל, וכמו דאמר הגמ' בגיטין בהמביא גט בא"י (דף ו' ע"ב) אי עבדת אהנית. ונראה לענ"ד להביא ראיה לחזק הדין שכתב הרמ"א שלמעשה ב"ד לא תקינו רבנן להצריך בפ"נ ובפ"נ, והוא ממה דאמרינן (בדף כ"ט ע"ב) דשליח שני אין צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ אלא אומר שליח ב"ד אני, והנה לכאורה נאמר בטעם הדבר שאמירתו שנשלח מב"ד דמי כאומר בפ"נ ובפ"נ, ולפ"ז אם יבוא הבעל ויערער אח"כ ויאמר שהשליח שקרן הוא ומעולם לא היה שליח ב"ד לא יועיל העירעור, משום שנאמן באמירתו שליח ב"ד אני כמו שהשליח אומר בפ"נ ובפ"נ:

אך לפ"ז קשה מאי מספקא להגמ' אם שליח דשליח כי משני שליח אם הוא צריך בב"ד, ופירש"י משום כיון שהשליח שני אין צריך לומר בפ"נ ובפ"נ ע"כ אין צריך ב"ד, מ"מ במה נאמין להשליח בהגט שקבלו משליח שני שאמר שליח ב"ד אני, שמא מזויף הוא והוא בעצמו זייפו ואם יבוא הבעל ויערער ויאמר ששקר הוא שמעולם לא קבל הגט מיד השליח שני שאומר, הלא אין לנו במה לבטל ערעור שלו, וכיון דכל ענין בפ"נ ובפ"נ מצד זה הוא לפי שאין עדים מצויים לקיים הגט, לכך הצריכו חז"ל כדי שיהא זה קיום אפילו אם יבוא הבעל ויערער. ע"כ נראה לענ"ד להוכיח מספיקא של הגמ' שמועיל אמירתו של השליח השני שאומר שליח ב"ד אני, הוא משום כל שנעשה בפני ב"ד אין כאן חשש משום ערעור משום שאפשר בקל לברר, ויש לזה דין מביא גט בא"י משום דאף שהוא במדינת הים כיון שנעשה בפני ב"ד הו"ל כמביא בא"י, ואה"נ אם יבוא הבעל ויערער על זה שמעולם לא נעשה שליח ב"ד והגט מזויף יצטרך לעשות בירור שנעשה זה מכבר בפני ב"ד, ואם יערער על עשיית השליח הראשון להשני משום שהראשון לא נעשה שליח ממנו. ע"ז יועיל אמירת השליח הראשון לפני ב"ד בפ"נ ובפ"נ, אבל השליח השני להשלישי אין צריך ב"ד כלל, מפני שעל אמירתו אין כאן תקנה, ומסיק הגמ' דהשני לשלישי ג"כ צריך לעשות ב"ד דלא סמכינן על אמירתו של השליח השני שאמר לפני השלישי שהוא שליח ב"ד כל כמה שלא אמר זה בב"ד. ובעיקר הדין אם מועיל אמירתו של השליח שאומר שליח ב"ד אני, שנחשב זה כמו אומר בפ"נ ובפ"נ, אם מועיל זה שגם שיבוא הבעל ויערער ששקר הוא מתחלתו ועד סופו, אין צריך לברר כלל, או שהשליח. השני יצטרך לברר שהוא היה שליח ב"ד והראשון ממילא נאמן לבטל ערעור הבעל ע"י אמירתו בפ"נ ובפ"נ זה צ"ע, דאפשר למסקנא אמירת שליח ב"ד אני הוא כאומר בפ"נ ממש הוא. ואחרי הדברים האלה שביארנו, שבעצם הדין אין אנו חוששין לזיוף בגט להצריך קיום כל זמן שאין הבעל מערער, וגם הוכחנו שבדבר הבא מב"ד אין חוששין לומר שאין מצוי לקיימו, נכון דינו של התשב"ץ בשליח שהביא גט מקוים שאין צריך לומר בפ"נ ובפ"נ, לפי שהגט שנתקיים בב"ד יש לו דין מביא גט בא"י, שכל זמן שאין הבעל מערער מותרת להנשא, וה"נ כאן אם יערער הבעל יצטרך קיום, אך כל כמה שלא ערער מותרת להנשא ודו"ק:

תוכן העניינים

באר משה (דנשבסקי) ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה