אור ברסלב
באר משה (דנשבסקי) ב אבן העזר › סימן ד

באר משה (דנשבסקי) ב· רבי משה דנושבסקי

אבן העזר · סימן ד

סימן ג

כ"ח טבת שנת תרנ"ב באלטרומאנץ כבוד הרה"ג הגאב"ד כו'.

ע"ד מה שנשאלתי מאת כת"ר באשה אחת שמת בעלה בלא בנים והניחה מעוברת ואחר ששה חדשים מהכרת עוברה ילדה ולד שנגמרו שערו וציפרניו וחי שמונה ימים ומת, ולבעלה יש אח באמעריקא ולא נודע מקומו, והאריך כת"ר בזה:

והנה קודם אעריך על דברי כת"ר שכתב בזה ואח"כ נבוא לדבר בזה לדינא בעזהי"ת, וכאשר כת"ר העריך דבריו על (תשו' הגאון רע"א סי' פ"ט) שמסכים להגאון מהר"י מליסא שהוכיח מסוגיא (יבמות ל"ז) דאין הכרה פחות משלשה חדשים, ותמה כת"ר על מה שהביא ראיה מרש"י ד"ה וזו "דאי הוכר עוברה לא מספקא לן וע"ז הקשה כת"ר הא בזמן הש"ס היו יולדות לתשעה דוקא מלאים, א"כ אשה זו דמספקא לן במתניתין אם הוא בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון, ע"כ נתעברה קודם הז' חדשים שאנו מסתפקים להשני, שני חדשים קודם, ולפ"ז אם היה ניכר עוברה בכלות ג' חדשים להראשון הרי נכנס רק חודש אחד בספק עיבור ני, ובחודש אחד ודאי ליכא הכרה, אבל בשני חדשים מנ"ל דאין הכרה, עכ"ד כת"ר. ובאמת צדק בהערה זו, מ"מ אמינא לישב דברי הגאון רע"א שבאמת הא דאמרינן שבזמן הגמ' יולדת לט' אין יולדת למקוטעין לא מלתא פסיקא היא, דהא ר"י ס"ל (בנדה ל"ח א') יולדת לט' ג"כ יולדת למקוטעין וכן הוא לשון הגמ' בכמה דוכתי אפילו למ"ד יולדת לט' אין. יולדת למקוטעין" משמע שרק יש מ"ד הכי, אבל לקושטא אין הכרעה בזה, וסתימת לשון המשנה ספק בן תשעה לראשון או בן ז' לאחרון מביא אשם תלוי, דקדק הגמ' שיהיה אתי אליבא דכו"ע גם למ"ד יולדת לט' יולדת ג"כ למקוטעין, וא"כ מה זה שהחליט דאי הוכר עוברה לא הוה מספקא לן, הא משכחת דהוכר עוברה לסוף שלשה חדשים לזמן שאנו חושבים על עיבור הראשון, ויהיו שני חדשים ג"כ בספיקא דעיבור שני וכגון שילדה לסוף חמשה חדשים ויום אחד מעת ההכרה של העובר, ובזה אין לנו הוכחה מההכרה דמצי להיות הכרה ג' חדשים מהראשון, וגם בערך שני חדשים מספיקא דעיבור שני, וא"כ שפיר מדקדק מזה שא"א להיות הכרה בשני חדשים:

גם במש"כ כת"ר להקשות על דברי הגאון רע"א במה שדחה, ראית הגאון מהר"י ז"ל מליסא מפרכת הגמ' יבמות מ"ב) ותמתין משהו, וכי מטו ג' חדשים לבדקה, והגאון רע"א דחה זה ע"פ דברי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א שפירשו הסוגיא דמיירי בלא שהה עמה בעלה הראשון רק יום אחד כו', וע"ז הקשה כת"ר אם מיירי בילדה לט' חסר הימים שהמתינה, וא"כ אין כאן רק חשש על השני שמא המתינה להתעבר עד שתהא זמן שבעה חדשים להאחרון, וא"כ אין להסתפק בהכרה שהיה בג' חדשים ע"י הבדיקה דפריך הגמ', דהא אין כאן רק חודש אחד להשני עכ"ד, ותמה אני על כת"ר הא זה גופא אמר הגאון רע"א בעצמו אח"כ בד"ה גם י"ל, שכיון שבעת שאין כאן רק חודש א' לספיקא דעיבור שני אין חשש, שבזה א"א שיוכר עוברה, ומה שלא חיישינן לשמא תלד לשבעה מעת שהיתה עם הראשון, ובזה יהיה הספק אם הוא מראשון והולד בן ז' חדשים שלמים או מהשני ויהיה ז' חדשים מקוטעים, וא"כ יהיה מוכרח להוכיח גם לשיטת הרמב"ן וההולכים בשיטתו שהגמ' מקשה היכא שלא שהתה עם הראשון רק יום אחד ונמשך אח"כ זמן מה שפירש, ותהיה מזה הוכחה ברורה שא"א להיות ההכרה שע"י הבדיקה בפחות מג' חדשים, נלענ"ד לומר בכוונת הגאון רע"א שבודאי לא נעלם ממנו דבר זה רק שסובר שמה שאנו חוששים לכתחלה על חשש הבחנה הוא רק שתהיה באמת יולדת לט' מראשון שכן הוא הרוב נשים, אך שאנן נסתפק שמא הוא בן ז' מהשני מצד סיבת מניעת ההכרה, שזה מזדמן שתצא מן הרוב, אבל לכתחלה לחוש שמא תהיה יולדת לז' מהראשון ומחמת זה יהיה ספק על השני שמא ילדה לז' מקוטעין, לזה לא חיישינן לכתחלה שמא תצא מן לט', ובודאי תלד לט', ולכן ממילא בהכרת ג' חדשים עם הימים שהמתינה סגי, שהרי ביולדת לתשעה מן הראשון לא יהיה לנו ספק רק שמא נתעברה אח"כ מהשני באופן שתהיה לזמן לידתה ז' חדשים, ובזה מועיל הבדיקה שהוחזקה מעוברת בג' חדשים להראשון, ועוד יש להטעים סברת הגאון רע"א שמה שלא חיישינן לשמא תלד לז' להראשון, ונסתפק גם להשני ליולדת למקוטעין ג"כ לז', משום דכיון שבין להראשון ובין להשני הוא רק יולדת לשבעה יש להעמידה בחזקת שלא נתעברה מהראשון, גם נאמר כאן נמצאה מעוברת וכאן נתעברה:

והנה למש"כ באופן הראשון שהחשש של הבחנה שאנו חוששים שמא מעוברת היא, אין אנו חוששין רק באופן שתהיה לידתה ע"פ הרוב שתהיה יולדת לט', ומה שאנו חוששין שמא לא יהיה ניכר עוברה לשליש ימיה הוא מפני שזהו מיעוטא דשכיח, או מפני שאשה מחפה עצמה שלא תתראה מעוברת למען יירש בנה, ומ"מ בדיעבד כשנתהוה אח"כ ספק אין אנו חוששים בזה ואומרים כיון שלא הוכר עוברה איתרע לה רובא. והנה נוכל לתרץ בזה קושית התוס' שם (דף ל"ז) בד"ה רוב היולדת, שהקשו שאכתי יכול לבוא לידי ספק גם בהמתנת ג' חדשים, שמא נקלט העיבור סוף שלשה ימים והיא תלד לט' חדשים וג' ימים שיש להסתפק גם על השני, ולמש"כ נוכל לומר שלזה לא חיישינן שמא לא נתעברה עד סוף ג' ימים כי רוב מתעברות בעת מעשה, וכן מצאתי בס' קרן אורה על יבמות, ומעתה נכונים המה דברי רבינו הגאון רע"א שהוכחה זו שאמרינן שא"א שתהיה הכרה בפחות מג' חדשים, הוא רק לשיטת רש"י דמיירי ששהתה עם בעלה משך זמן, שאז יש לחוש שמא נתעברה איזה זמן קודם מיתת בעלה או גירושיה, ותהיה באמת יולדת לט' וזה יהיה שבעה חדשים לנישואיה האחרונים, ומאי מהני בזה בדיקת ג' חדשים אחר מיתת בעלה כשתלד לסוף ז' חדשים מנישואי השני, אלא ודאי שבהכרה שבג' חדשים ממיתת בעלה, מתברר שאינו מן השני שא"א שתהיה מהשני ויהיה הכרה פחות משלשה חדשים שלימים וזהו כוונת הגאון רע"א כן נלע"ד. ומש"כ כת"ר שכל זה אין מוכח כ"א בבדיקת דדין, אבל בהכרת עין אין הוכחה מפירש"י רק דליכא לספוקי בחודש אחד אבל בפחות משלשה חדשים אין הוכחה על הכרות עין, ולכאורה יהיה בזה הכרות עין נגד בדיקת דדיה דבר והיפוכו, שזה מוכח שהכרות עין מזדמן למיעוט שאין ניכר בג' חדשים, והכרת בדיקת דדיה אין מזדמן גם למיעוט שלא יהיה לסוף ג' חדשים, וכמוש"כ שם הגאון רע"א וכדמוכח מקושית הש"ס וכי מטו ג' חדשים לבדקה, וא"כ רואין אנו שהכרת העין מתאחר לפעמים נגד הכרת הבדיקה, ולהיפך נאמר שהכרת העין מקדים לפעמים קודם ג' חדשים מה שאין כן בהכרת בדיקה בדדיה, ומאין נאמר בלא הוכחה מהגמ', עכ"ז באמת הנני מודה בזה שהכרת העין יכול להיות לפעמים גם קודם זמן ג' חדשים, אך שאין זה הכרה ברורה, רק הכרה מדומיית וכאשר יתבאר אי"ה בדברינו להלן:

עוד כתב כת"ר להוכיח (מסוגיא דנדה ח' ע"ב) דאיתא שם וכמה הכרת העובר סומכוס משום ר"מ כו', והשתא אם גם ביולדת לט' יש הכרה פחות מג' חדשים מאי מהני דאזלינן בתר רוב נשים, ואם אזלינן בזה בתר רוב, כש"כ דאזלינן גבי חליצה בתר רוב עכ"ד. והנה מה שעשה חומר במעל"ע שבנדה שהוא רק מעלה בעלמא נגד איסור חששא גבי חליצה לא ידעתי מנין לו, ואדרבה מצינו שהקילו גבי זקנה שפסקה ג' עונות שדיה שעתה, ולא חיישינן שמא תראה עוד שני פעמים בהפסק ג' עונות בלא קביעת ווסת שאז היא נעשית מוחזקת בדמים, וגם שיתברר אח"כ איסורו, רק סמכו משום דשכיח שהפסק ג' עונות נעשית מסולקת דמים בעת הסמוך לזקנה ולא חיישינן שמא יתברר להיפך, וגם אין אומרים בזה שהוה דבר שיש לו מתירין להמתין לפי דבריו בשיטת רש"י, ואדרבה שם (דף ט' ע"ב) ד"ה הרי היא, כתב רש"י שאע"פ שמתברר אח"כ למפרע שאין זה סילוק דמים, מ"מ לא מטמאינן למפרע בטומאת מעל"ע משום דלא אחמור רבנן, וא"כ הכא שיש לנו רוב נשים יולדות לט' ח' ודאי שאין לנו לחוש בחומרת מעל"ע שמא היא יולדת לז', גם מש"כ להחמיר מטעם יל"מ, לדעתי בענין רוב כזה שהיא מצד הסברא, (לא ע"י תערובות) מקילין תמיד גם ביל"מ, וכמו דמקילין בקטן וקטנה ליבם ואין חוששין שמא ימצא סריס או היא איילונית לרבנן דאזלי בתר רובא, גם שאפשר להמתין עד שיגדלו, **(הגה"ה וגם ביש לו מתירין גמור מותר ע"פ רוב שלא ע"י תערובות, ומוכח כן מד' בה"ג שמתיר בתערובות אותו ואת בנו ע"י נכבשינהו דניידי המבואר (ביו"ד סי' ט"ז), וכן יש להביא ראיה ממשנה (ריש פרק א' דדמאי) שמייתי הר"ש ירוש' שר' יוחנן אמר שגם בודאי כן משום שרוב מינים אלו באים מן ההפקר אף דזה יל"מ וסמכינן ארוב, ויש לדקדק בזו הראיה:)** וכן ראיה מגמ' (יבמות ל"ז ע"א) וא"ת הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדן, הגם שאפשר להמתין, ובאמת ודאי יש לסמוך על, רוב נשים שיולדות לתשעה לענין מעל"ע שבנדה שלא נחוש להחמיר, וגם ספק שקול ראוי להקל במעל"ע שבנדה שהוא רק מעלה בעלמא, וכמו שמצינו במס' נדה (דף ד' ע"ב) "ואבע"א הכא בטומאה דרבנן וע"כ מקלינן מספיקא, וע"כ א"א לומר לפרש הגמ' כמו שרצה כת"ר לומר שעיקר השיעור הוא ג' חדשים לענין דיה שעתה, רק ע"י הכרה של העובר מחזקינן שהיא מעוברת ג' חדשים, שבאופן זה ודאי לא היה לנו לחוש שמא היא יולדת לז', ובלא"ה א"א לפרש הגמ' כן דאטו עיקר הדין של דיה שעתה במעוברת נאמרה ההלכה בשיעור של שלש חדשים, הא עיקר הדין נאמר במשנה משיודע עוברה וזה השיעור נאמר במעוברת לענין די' שעתה רק סומכוס אומר משום ר"מ שאימתי נקרא הכרת העובר, כי יש הכרה שאינה אמיתית, רק הכרה מדומיית, וע"ז אמר שג' חדשים נקרא הכרת העובר שזוהי הכרה ברורה, ומייתי ראיה מכתוב שנאמר ויהי כמשלש חדשים שאז נתודע שהיא הרה, ומקמי הכי א"א להתברר ההריון, וא"כ נ"מ לדינא לדידן היכא שידעינן שאין כאן ג' חדשים כגון בבעל ראשונה, נחמיר בטומאת מעל"ע עד ג' חדשים, וע"ז הקשה הגמ' הא ראיה גדולה היא, ומשני משום דאיכא יולדת לז' וא"כ בשרואין בה הכרת העובר וידעינן שאין כאן ג' חדשים מעת שנתעברה, היינו אומרים להקל בטומאת מעל"ע לומר שההכרה היא אמיתית, רק היא יולדת לז', קמ"ל דלא מקילינן בהכי, ובזה נאמר בשני אופנים, או שאין אנו מקילים לתלות שהיא יולדת לז' שהולכין אנו אחר רוב נשים, או שגם יולדת לז' הכרתה נחשבת בג' חדשים דוקא, וכמו דמספקינן בסנהדרין (ס"ט א') ביולדת לז' אימתי עוברה ניכר, אם לג' חדשים או לשליש ימיה, זהו הנראה בפירוש הגמ' דנדה:

ואחרי שהוכחנו מסוגיא זו דנדה שיש הכרה מדומיית והיא באה גם בפחות מג' חדשים, אמנם הכרה ברורה היא רק בג' חדשים שלימים וכדמוכח מד' רש"י ביבמות, וכמו שהוכיחו הגאונים הנ"ל וכן מהא דבן סורר ומורה שלא משכחת הכרה ברורה לעיבור פחות מג' חדשים, מדשקיל וטרי הגמ' לענין אם ראוי לקרותו אב בפחות מג' חדשים, ומספקינן אם אזלינן בתר רובא לחיוב דיני נפשות, ואם נאמר שבכל יולדת לט' איכא מיעוטא שיש להם הכרה פחות מג' חדשים, א"כ אפי' אם יולדת לז' אין ניכר לשליש ימיה כ"א בג' חדשים, ג"כ מוכח דאזלינן בתר רובא בזה לחייבו מיתה עד ג' חדשים, אלא ודאי הדבר ברור שכל הנשים אין להם הכרה ברורה פחות מג' חדשים בשים אופן, אך הכרה מדומיית יש גם בפחות מג' חדשים אך זה אין נקרא הכרה, ולכן שפיר בן סורר ומורה חייב עד ג' חדשים, ומעתה יש להסתפק בנ"ד אם אפשר לסמוך על הכרה שהיה לה קודם ו' חדשים, אולי לא היה זה הכרה אמיתית ברורה והיה זה קודם ג' חדשים. ונראה לענ"ד שמסתברא שגם הכרה שאין אמיתית הבאה לפרקים קודם ג' חדשים, מ"מ היא באה רק בשני חדשים ויום אחד ולא פחות, וסמך לדבר, מדברי התוס' (יבמות ל"ז א) ד"ה רוב שכתבו בסה"ד "וי"ל שאין משתהה הכרת העובר מהראשון עד שליש ימיה של השני" ושליש ימיה של השני הוא שני חדשים ויום אחד, ואם מקודם תמצא הכרה שאין אמיתית אכתי יש לחוש שמא היא מעוברת מראשון לתשעה, וההכרה תהיה בפחות איזה ימים משני חדשים ויום אחד להשני ויתלו זה בהכרה מדומיית להשני, וההכרה תהיה בפחות איזה ימים משני חדשים ויום א' להשני, א"ו שפחות משני חדשים הוא שליש ימים של יולדת לז' למקוטעין אין שום הכרה כלל. עוד יש לנו משמעות ליסוד זה ממה דאיתא (יבמות מ"ג ע"א) שלח ר"ח בר אבין מארסין תוך ג' וכן עושין מעשה כו', והאי מארסין תוך ג' יראה פירושו שתוך חודש הג' מותר ליארס, וכן יראה זה ממה דהביא אח"כ וכן היה ר"א מלמדנו רובו של ראשון ורובו של שלישי והאמצעי שלם, שהוא קרוב לדבריו שבכלות שני חדשים שלמים מותר ליארס, ויש לדקדק בזה ממ"נ אם לא גזר אירוסין אטו נישואין אפי' קודם ג' יהיה מותר ליארס, כדעת ר' יוסי דאמר כל הנשים יתארסו, כי על דין הבחנה לענין נישואין ודאי שלא יחלוק דבעינן ג' חדשים שלמים כסתם מתניתין, וכן כתב בס' קרן אורה שלא התירו רק ליארס, הגם שיש לומר שלכך לא גזרו בחודש הג' אירוסין אטו נישואין מפני שדרך להמתין מן אירוסין לנישואין שלשים יום כדתנן לאלמנה שלשים, וע"כ לא גזרו בזה אירוסין אטו נישואין, אבל לא קודם אך משמעות הלשון של הגמ', שמביא וכן היה ר"א מלמדנו בשם ר"ח הגדול רובו של ראשון וכו' משמע שיש ע"ז לתא של ג' חדשים התירו האירוסין. וע"כ נראה לענ"ד לומר שבאמת הבחנה ברורה אינה רק בג' חדשים שלימים, רק במשך חודש הג' ששכיח שתהיה אז קצת הכרה שהיא הכרה שאינה ברורה לא גזרו אז אירוסין אטו נישואין, כיון שאז לא נמצא שום הכרה סמכינן שלא תמצא הכרה עוד גם עד שיושלם החודש השלישי. גם נראה אחרי שמצינו פלוגתא אהא דתנן מעוברת משיודע עוברה שסומכוס אומר משום ר"מ ג' חדשים, ובירושלמי יבמות (פרק ד' הל' י"א) מייתי הא דסומכוס על עד כמה הכרת העובר, ועלה מייתי ר"ז ר' אבא בר זוטרא אמר ר"ח בשם ר' חייא רבה אפי' רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם, ובמאי פליגי וכי פליגי במציאות מתי הוא הכרת העובר, אלא נראה שמצוי הכרה קצת בזמן הזה, רק הכרה ברורה היא בג' חדשים שלימים, ובזה פליגי דהך סבר דבעינן הכרה ברורה והך סבר דהכרה קצת ג"כ מהני, וזהו סברת מ"ד בגמ' דילן שמותר ליארס תוך ג' וכמש"כ:

ומצאתי בס' אור זרוע (סי' תרי"ג) דברים שיש להתבונן בהם לענין זה, וז"ל תינוק בן יום א' זוקק ליבום ופוטר מן היבום אם נולד לאחר מיתת אביו וחי שעה אחת, ומוקי לה בגמ' שקים לן שכלו חדשיו, וה"ד כו' כבר פירשו רבותי שאם היתה מונה מטבילתה ט' מלאים זה לא הוה קים לן כו', אלא היכי דמי קים בגויה כגון שבא עליה סמוך לטבילתה ושוב פירש ולא בא עליה עד חודש, ולבסוף ב' חדשים לביאה שניה הוכר העובר הרי הדבר ידוע שמשעת ביאה ראשונה נתעברה והוכר לג' חדשים כמשפטו, אע"ג דאסיקנא פ' החולץ רוב היולדות לט' עוברה ניכר לשליש ימיה משמע דמיעוט יולדות לט' אין ניכר לשליש ימיה, מ"מ פחות מן שליש ימיה אין ניכר לעולם, מעתה זה שניכר לאחר ב' חדשים מביאה שניה בידוע שמראשונה נתעברה, ורשב"א זצ"ל כתב דקים לן בגויה שכלו חדשיו הוא כגון שבעל ופירש וילדה לסוף רע"ג ימים" עכ"ל, והנה מדברי האו"ז למדנו שלענין אם יש לסמוך על ההכרה שהוא ג' חדשים בודאי הוא מחלוקת הראשונים, שלמה שהביא האו"ז בשם רבותיו סמכינן על ההכרה שבפחות מן שליש ימיה אין ניכר לעולם, ולדעת הר' ר' שמשון [הוא הרשב"א שבאו"ז] שהביא א"א לסמוך על ההכרה כלל דאולי גם בציר מהכי הוה הכרה, אלא שיש לדקדק בל' הא' של האו"ז שסובר שסמכינן על ההכרה ובוודאי כוונתו על הכרת עין דהא מייתי מסוגיא דיבמות ל"ז ושם בהכרת עין קמיירי] וכמש"כ שם "מ"מ פחות מן שליש ימיה אין ניכר לעולם" א"כ למה הוצרך שיהיה בעל ופירש חודש אחד הא אפילו לא פירש כיון שניכר לשלשה חדשים מטבילתה שהוא ו' חדשים קודם הלידה הרי ידוע שכלו לו חדשיו, כיון שבציר מן שליש ימיה אין ניכר לעולם לפי שיטה זו של האו"ז והנראה לענ"ד בשיטת האו"ז שדבריו סובבים לפי יסוד הסוברים שיולדת לט' אין יולדת למקוטעין, גם סובר כמוש"כ לעיל שלענין הכרה ג"כ יש לטעות באיזה ימים, אך בשני חדשים א"א לטעות כל שחסר חודש שלם, וא"כ הכא כשפירש חודש אחד כיון שבשני חדשים א"א לטעות בהכרה, ממילא ידעינן שנתעברה מקודם שהוא שלשה חדשים קודם ההכרה, וא"כ לדידן דקיי"ל כמו שפסק הרמ"א (באה"ע סי' קנ"ו) שבזה"ז נשתנו הטבעים ויולדת לתשעה ג"כ יולדות למקוטעים, א"כ כל שיש הכרה ששה חדשים קודם לידתה ידענו בודאי שלידתה הוא יותר מן שמונה חדשים מעיבורה, ונחשב זה כלו חדשיו, אך עיקר דין זה הוא במחלוקת תלוי, שלדעת הרשב"א המובא באו"ז לא סמכינן כלל אהכרה, רק אימתי מקרי כשפירש כל הזמן (וה"ה אם פירש עד שהוכר עוברה יותר מג' חדשים) ומאז היו תשעה חדשים שלימים עד הלידה, אך כיון שעיקר החשש שאנו חוששים לנפל לענין יבום הוא רק מדרבנן, וכמבואר ברמב"ם ובשו"ע (סי' קנ"ו) ולכן יש להקל לסמוך על לשון הא' שבאו"ז כנ"ל:

אך אכתי יש לדון בענין ההיתר על סמך ההכרה אחרי שהוכחנו בדברינו הקודמים מהא דנדה, ובפרט ממה שמוכח מפורש מד' האו"ז שהיתר ההכרה אין מועיל (במקום צ א פירש כלל) רק לעשותו נולד למקצת חודש תשיעי, אבל החליטו שנולד לט' חדשים שלימים זאת א"א להתברר מן ההכרה, וא"כ יש לדון כיון שלדעת הרשב"א המובא באו"ז אין לסמוך על ההכרה כלל, וגם לדעת הסומכים על ההכרה המובא באו"ז אין מועיל בנ"ד רק לעשותו נולד למקצת חודש תשיעי בודאי, ודין זה אם יש לסמוך על תשעה ח' מקוטעין, הוא מחלוקת הפוסקים [יעויין בריב"ש (סי' תמ"ו) שהאריך בזה] וא"כ יש להעיר נהי דהוה זה מדרבנן, מ"מ הא יש כאן ס"ס להחמיר דילמא הדין כדעת הרשב"א שבאו"ז שאין לסמוך על ההכרה כלל, ודילמא הדין שאין מועיל נולד למקצת ט' לעשותו כלו לו חדשיו, ואף שהרמ"א סתים לה כדעת התשב"ץ שבזה"ז סומכין על מקצת ט', אפשר שלא סתים רק במקום ספיקא של סתם ולדות שהוא רק מדרבנן, וזה מבורר בבירור גמור שכלו לו ח' חדשים שלימים ומקצת חודש תשיעי, וע"כ סמך על התשב"ץ מטעם ספיקא דרבנן, אבל בנ"ד שאין לנו בירור גמור ע"ז רק מצד ההכרה כנ"ל, שזה גופא תלוי במחלוקת הראשונים הנ"ל, יש בזה ס"ס להחמיר ויש לחוש להחמיר גם בדרבנן, ובפרט שהלשון הא' שבאו"ז שהוא המיקל לסמוך על ההכרה, מדבריו בעצמו מוכח שאין לסמוך רק היכא שפירש חודש אחד, משום דבעינן שיהיה ט' חדשים שלימים, ואם שהגאונים הגרע"א והג' מהר"י מליסא סמכו על ההכרה, הוא משום שלא היה לפניהם ספר האו"ז, ואילו היו רואים דעת רבינו שמשון הוא דעת הרשב"א מבעלי התוס', שדעתו שאין לסמוך על ההכרה וגם דעת האו"ז בעצמו שאין עושה מההכרה בירור במקום שלא פירש רק לעשות לנולד למקצת ט' לא היו מקילים נגדו:

ובאמת בעיקר הדין הזה של שני צדדים להחמיר בספיקא דרבנן יש בזה לדון (עיין פר"ח בסי' ס"ט ס"ק מ"ד) וכבר התעורר בזה המל"מ (בפ"ד מה' בכורות) ד"ה עוד, וצידד להחמיר בזה יעו"ש, אמנם בפ"ו מהל' מקואות מביא מהתוס' (עירובין ל"ה ע"ב ד"ה ספק) דבדרבנן בטומאה אפי' ס"ס להחמיר טהור, וגם הביא מהר"ש גבי ידים שס"ס להחמיר מ"מ מותר, ומסתפק אם זה הקולא בכל איסורין דרבנן, או שדוקא בטומאת ידים הקילו, ובס' חקר הלכה הביא הוכחה שמקלינן בס"ס להחמיר, מהא דגבי עירובין בסי' ת"ד פסק הרמ"א שאם יש ספק אם הוא למעלה מעשרה אזלינן לקולא, אף דהא שבתחומין למעלה מעשרה קיי"ל לקולא הוא ג"כ מצד ספיקא דרבנן שלא נפשט האיבעיא עכ"ד, אך יש לומר דהני דרבנן קילי וכמו שמצינו הלכה כדברי המיקל בעירוב, אפי' יחיד נגד רבים לזאת מקילין ג"כ בס"ס להחמיר, אמנם יש לומר גם בנ"ד מצינו שהקילו חז"ל בהאי מלתא דרבנן בחששא דסתם ולדות גבי חליצה גבי אשת כהן, ולכן י"ל שכל ספק שיש לנו בזה יש להקל, גם יש לצדד קולא משום דהאי ספק שמא יולדת לט' אין יולדת למקוטעין, הכריע הרמ"א שהנסיון מעיד שלא כן הוא לכן אין לצרפו לס"ס להחמיר:

ועוד נראה לענ"ד שכיון שכבר נגמרו שערו וציפרניו ואם שבשו"ע פסקו שגם בנגמרו שערו וציפרניו בעינן שהה ל' יום דוקא, מ"מ מצינו שהרשב"א בפ' החולץ וכן הריטב"א בחי' שם וכן הנימוקי יוסף כתבו, שבסתם ולדות המסופקים אם המה בני ח' או בני ט' שלא נודע להם בבירור אם כלו חדשיו, אם נגמרו שערו וציפרניו אפי' לכתחלה תנשא, הגם שבפ' הערל הביאו בדבריהם שיטת הפוסקים דתרתי בעי, ולגמרו שערו וציפרניו בעינן שיהיה שלשים יום, לענ"ד האמת יורה דרכו שכוונתם ששם בפ' החולץ שהוא מקור הדין של מת הולד תוך ל' יום לענין חליצה שם כתבו כפי הכרעת דעתם לדינא, להקל בסתם ולדות בנגמרו שערו וציפרניו, אך בפ' הערל ששם באו לפרש הסוגיא דגמ' מביאים שם לכל הסברות:

וראיתי להבית מאיר (בסי' קנ"ו סעי' ד') שכתב על הנימוק"י הגם שבפ' החולץ כ' כו' זה כתב ע"פ דברי הרשב"א פ' החולץ אבל בפ' הערל חזר בו ע"כ, ולענ"ד דחוק לומר שחזר בו ובפרט שכל הראשונים אלו הרשב"א והריטב"א והנימוק"י כולם כתבו בפ' החולץ שבסתם ולדות שנגמרו שערו וציפרניו לכתחלה תנשא, ובפ' הערל הביאו כולם הדיעות והסברות שיש לומר דפסקינן כרשב"ג דבעינן שהיה ל' יום דוקא בסתם ולדות, הכי כולם יהיו חוזרים מדעתם ממה שכתבו בפ' החולץ, ובפרט שהרשב"א בפ' החולץ שמכריע לדינא וכתב שבסתם ולדות ונגמרו שערו וציפרניו תנשא לכתחלה, כתב בסוף דבריו "ובפרק הערל נאריך בה יותר בס"ד" א"כ הרי ראיה ברורה שאין כאן חזרה, אלא שכאן בפ' החולץ לדינא פוסק להקל, ושם בפ' הערל בפי' הסוגיא מביא לכל הדיעות והשיטות, ואולי מהאי טעמא גופא משום דהוא מדרבנן פוסק להקל בנגמרו שערו וציפרניו שתנשא לכתחלה. וע"כ נראה לענ"ד הגם שלדינא אנו פוסקים כדעת השו"ע (בסי' קנ"ו) דבעינן דוקא שהה ל' יום בסתם ולדות, וי"א דבעינן נמי גמרו שערו וציפרניו, אבל על גמרו שערו וציפרניו לבד אין סומכין כל שלא שהה ל' יום, מ"מ לצרף דעת הרשב"א והריטב"א והנימוק"י לצירוף. היתר ההכרה שהיה קודם ששה חדשים ללידתה, ודאי שיש לצרף שיהיה נחשב ביחד לעשות מזה ספק אחד להקל במידי דרבנן, ובפרט במקום דחק ועיגון וגם שכבר יצא דבר זה להיתר ע"פ רבותינו הגאונים הג' מהרעק"א ומהר"י מליסא, אך באופן שיהיה בירור גמור שיגידו בתו"ע על ההכרה שהיה קודם ו' חדשים ללידתה ועל שהיו נגמרים שערו וציפרניו בעת הלידה:

ובסתם ולדות במקום שאין ריעותא מצד שערו וציפרניו דקיי"ל שלכתחלה אסורה ובדיעבד באשת כהן אחרי שנתקדשה לכהן אין צריך חליצה, וה"ה בבעלה ישראל אם אין היבם כאן, היאך הוא הדין לכתחלה אם אינה יודעת היכן הוא היבם, או שא"א לו לחלוץ, אם נאמר כיון שהיא תצטרך להתעגן כל ימיה, דמיא זה לאשת כהן שהתירו חז"ל, או שדוקא בדיעבד שכבר נשאת אין מוציאין אותה מבעלה, אבל לכתחלה לא תנשא הגם שתתעגן כל ימיה, והנה בפ"ת (סי' קס"ד ס"ק ה') הביא בשם משכנות יעקב שאין לנו אלא מה שהתירו חז"ל בפירוש באשת כהן בדיעבד ולא להוסיף מדעתינו להתיר משום עיגונא, אך בח"ס אה"ע (חלק ב' סי' ס"ט) כתב, וז"ל ואפשר שבמקום עיגון כזה קיל מנשאת לכהן" ובתשו' רעק"א (סי' צ"ח) כתב וז"ל "אמנם בנ"ד ראוי לדמות לאשת כהן ועדיף מיניה כיון דלית ליה תקנתא וכמש"כ חתני הגאון נ"י" ע"כ, ובתשו' (שם אריה חלק ב' סי' מ') מעיר שם על דברי הגרע"א והח"ס שהחליטו שבמקום עיגון דמי זה לאשת כהן, והקשה ע"ז הא מים שאין להם סוף יוכיח דקיי"ל במשאל"ס שאם נשאת לא תצא, ומ"מ מחמירים לכתחלה אף במקום עיגון שלא תנשא שהרי אין לך מקום עיגון יותר ממשאל"ס עכ"ד, ולענ"ד אין מזה קושיא כלל על הגאונים הנ"ל דהתם במשאל"ס עיקר דין חז"ל הוא לאסור במקום עיגון לכתחלה, וכשאנו מתירין דיעבד שכבר נשאת איכא תרתי דיעבד ומקום עיגון, דהא אם נצטרך להתגרש מבעלה שנשאת לו, תיאסר לאחרים ג"כ, משא"כ בנדון זה שחז"ל התירו באשת כהן אין כאן רק דיעבד לחוד דהא אפשר שתתגרש מבעלה הכהן ותנשא לאחר שתחלוץ שלא לכהן, וא"כ שפיר נוכל לדון את מעלת הדיעבד להוציא מבעלה בלא עיגון, נגד עיגון בלא דיעבד, שעיגון בלא דיעבד עדיף מדיעבד בלא עיגון ושפיר אמרו הגרע"א והח"ס חתנו "שראוי לדמות לאשת כהן ועדיף מיניה כיון דלית ליה תקנתא" ונראה לענ"ד להביא ראיה לזה שעיגון בלא דיעבד עדיפא מדיעבד שכבר נישאת בלא מקום עיגון, והוא ממה שמצינו גבי רואה דם מ"ת (יו"ד סי' קפ"ז סעיף ג') לדעת הי"א שהוא שיטת רש"י והרמב"ם, שלבעל ראשון אין מתירין ע"י בדיקת שפופרת כיון שאפשר להתגרש ולהנשא לאחר, אמנם בבעל שלישי שנעשית אסורה לכל מתירים ע"י שפופרת, וסתמא סתמו הפוסקים שמותרת ע"י בדיקת שפופרת בין שהיא תחת בעלה השלישי ובין אחר שנתגרשה מבעלה השלישי בכל אופן היא מותרת ע"י בדיקת שפופרת, הרי מוכח שבהוחזקה ג' פעמים מג' אנשים להיות רואה דם מ"ת שהוא מקום עיגון שנאסרה לכל, שרינן לה ע"י בדיקת שפופרת גם בלא דיעבד, אך בבעל ראשון דהוה דיעבד שתצטרך להתגרש, רק לפי שאין כאן עיגון שאפשר לה להתגרש ולהנשא לאחר משום שאין כל האצבעות שוות, לא שרינן לה ע"י בדיקת שפופרת להשאר אצלו, והרי מוכח מזה שמקום עיגון שתיאסר לכל חשוב יותר להתירה, מן דיעבד שכבר נשאת במקום שאפשר לה להתגרש ולהנשא לאחר, ולכן שפיר כתבו הגאו' הגרע"א והח"ס שכיון שהתירו חז"ל באשת כהן בלא חליצה שלא תיאסר על בעלה הגם שאפשר לה להתגרש ולהנשא לאחר אחרי החליצה, כש"כ שנתיר לה במקום שא"א לה בחליצה ותתעגן לעולם אם לא נתיר לה בלא חליצה להנשא לכתחלה:

תוכן העניינים

באר משה (דנשבסקי) ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה