באר משה (דנשבסקי) ב· רבי משה דנושבסקי
אבן העזר · סימן ג
ע"ד עובדא דאתא לקמן בשנת תרמ"ט בק"ק באלטרומאנץ שבאת ידיעה לאשה אחת שמת בעלה במגפה שהיה מסיבת החולי השלטת שם במקום רחוק באמעריקא ותוכן ענין הספיקות והחששות יבואר בתוך התשובה וענין הגב"ע שחיה מנידון זה נערך אצלי קונטרס מכל הגב"ע שהיה על ענין הנ"ל, ומה שנוגע לדינא יובן מתוך התשובה שכתבתי בנ"ד בעזר"ה.
א) הנה יש לנו על מיתת הבעל שבתי ב"ר יהושע באלטערמאנסקי שמונה אנשים שהמה באמעריקא שכולם אמרו ששמעו שמת שבתי הנ"ל, יש שבא מהם מכתבים לקרוביהם לבאלטרומאנץ שנכתב שם, ששבתי בעל של האשה פלונית שהיא היתה בבאלטרומאנץ מת, ויש שבאו בעצמם מאמעריקא לבאלטרומאנץ, והעידו לפנינו ב"ד ששמעו שם ששבתי הנ"ל מת, וכל זה הוגד לפנינו. והנה בעדותן של אלו די להתיר אחרי שכולם אמרו שמת שבתי הנ"ל, הגם שכל אלו לא היו אצל מיתתו באותו מקום שמת שם, רק ניכר שאליהם בא ידיעה ע"פ השמועה שמת, וחשוב זה כמו שהמה אומרים כל אחד ואחד שמעתי שמת פלוני ולא אמרו בשם מי שראה מיתתו, מ"מ הא מבואר ברמ"א (בסי' י"ז סעיף ה') שאפי' אמר סתם ששמע כשר העדות ולא חיישינן שמא עדות הראשון פסול היה, וכמבואר שם בב"ש (ס"ק מ"ז) שהיכא שא"א לברר כשר גם בסתם שאין אנו יודעים ממי שמע, ובנ"ד שהוא מקום רחוק מאוד חשוב כא"א לברר, ומסתימת לשון רמ"א שמתיר באומרת שמעתי סתם שמת פלוני נראה דלא חיישינן ששמע קול הברה, וכן מבואר בספר עזרת נשים (בס"ק נ"א), אך מביא שם בשם המבי"ט דבעינן שיאמר שמעתי מפי פלוני, וא"כ לדידיה לכאורה יש לפקפק על כל העדיות, כיון שכולם לא היו אצל פטירתו שהרי מת במקום אחר וא"כ רק מפי השמועה אמרו, וכיון שלא אמרו מאין נודע להם זאת חיישינן לקול הברה. ולעיקר הדין כבר הביא שם בספר עזרת נשים הנ"ל שמרן הבית יוסף בתשובה חלק על המבי"ט והעלה ששמעתי סתם מהני, הגם שעל עדותו של ר' ליב ב"ר יהודה שאמר ששמע מן אבא ב"ר משה גאלדשטיין שמת, יש לפקפק ע"ז יען שאמר שהוא ראה בהמכ"ע וזה אין נודע לנו אם כותב המכ"ע הוא יהודי או אין יהודי, וא"כ יש לחוש שאין זה נחשב למסל"ת דהא בעדות מפי כתב מבואר (בסעי' י"א) בשם הרמב"ם דבעינן שיהיה כתב ישראל דוקא, והביא שם החלקת מחוקק (בס"ק כ"א) שלא הוכשר רק מסיח לפ"ת ולא כותב לפי תומו, וא"כ יש לחוש לכל העדיות אולי נתפשט ידיעתם מן מי שראה כתוב בהמכ"ע שנכתב ע"י א"י, וא"כ אין לנו סמיכה טובה על עדותן של אלו הנזכרים בהגב"ע, מ"מ על עדותו של יעקב ב"ר צבי משה, שאמר ששמע מאחותו שהיא שמעה מהבחורים, בן ישראל יוסף ובן נחום יצחק, ואותם הבחורים היו שם קרוב למקום שהיה האיש שבתי שאנו דנין עליו והמה ידעו ושמעו ע"י איזה שהיה שם בעת ובמקום פטירתו, אם יהודים או אין יהודים, הגם שעל העדות של בן ישראל יוסף יש לדון שהוא כתב ערעור אח"כ שנזכר בהגב"ע שיבואר להלן אי"ה, מ"מ על העדות שנאמר בשם בן נחום יצחק שממנו אין לנו חרטה מהעדות שלו אח"כ יש לסמוך. וגם על העדות מן המכ"ע יש להעיר ג"כ דהנה הרב ב"י כתב על מש"כ הרב המגיד על הרמב"ם שהצריך שידעו שהוא כתב ישראל, וכתב הרה"מ שלא הוכשר א"י רק במסל"ת אבל לא כתבו עכ"ל, וכתב בבדק הבית (בסי' י"ז) על זה "ומש"כ אבל לא כתבו אין לו טעם שאם כתבו כתוב בדרך מסל"ת למה יגרע" עכ"ל, וראיתי בס' עזרת נשים שהכריע בענין זה שהטעם אם כתב בן עם אחר בדרך מסל"ת אין מועיל הוא דוקא בכותב לישראל כיון שטרח לכתוב לישראל להודיעו אמרינן שאינו מסל"ת רק כונתו להתיר, ולכן בכותב א"י לא"י חברו וישראל ראה זאת שמועיל זה, וא"כ מטעם זה י"ל שאם ישראל ראה בהמכ"ע שמת ישראל אחד שמועיל גם אם הוא הודעת א"י כיון שכותב א"י לא"י, מעתה יש להקל ע"פ כל אלו העדיות שבאו לפה שאמרו ששמעו בנויארק מאנשים שונים ששבתי הנידון שלנו מת, וכש"כ בנ"ד שהוא רק ספק אם היה ידיעתם ע"פ המכ"ע או אולי שמעו מאחד שנודע לו הדבר וכמו דאמרינן היכא שהגיד א"י מסל"ת מפי א"י אחר, ולא ידעינן אם הא"י הראשון אמר זה בדרך מסל"ת דתלינן להקל, וכמו שהכריעו האחרונים כדעת הת"ה דתלינן מסתמא שהיה בדרך מסל"ת שזה מצוי יותר, וה"נ בספק לנו אם היה השמועה מידיעת המכ"ע או מידיעה מאחר באופן שמועיל זה, תלינן מסתמא כל שאומר ששמע שהשמועה היה שלא מן המכ"ע לבד וא"כ גם העדיות האלו נראה שמועילים [ובאמת ע"פ המכתב של מאקס פראנק שהועתק בהגב"ע שנכתב ביום ד' נח תרמ"ט כתב שם שהוא כתב לנויארק לוויינשטיין נראה וקרוב הדבר שזה נתפרסם ממנו]:
ב) ועתה נחקור בשארי העדות שיש לנו לדון בנוגע על היתר האשה העלובה הנ"ל, והנה ממכתביו של ר' ליב ב"ר יהושע אחי הנעדר שבתי שאנו דנין עליו יש לדון, מתחלה כתב בקצרה להודיע להאשה הנ"ל שמת בעלה אחיו שבתי ושיאמר בנו קדיש, ודבר זה מספיק לנו דכתב ישראל אם מכירים את כתבו סומכין עליו לכו"ע, כמבואר (בסי' י"ז סעיף י"א) וכתבו של ר' ליב הנ"ל ניכר לכמה אנשים וגם האשה הלזו מכרת היטב בכת"י, אך במכתבו השני ביאר שתחלת ידיעתו היה ע"י הטעלעגראמע ואח"כ ביום ד' נתודע היטב מתי שמת, והנה נולד לנו ספק ממי הי' הטעלעג', אם מיהודי או מא"י, וכן מש"כ שנודע לו מתי שמת לא נתברר לנו אם הי' מיהודי או מא"י ע"פ כתבו, ואם נדרוש ממנו מצד מרחק א"א להתברר כ"ז בפרטות, וכאשר דרשתי ממנו במכתב ענה בזה"ל כמבואר בהגב"ע "אז איך האב געשריבען אז ער איז גישטארבין מסתמא ווייס איך וואס איך האב געשריבען" ויש לסמוך ע"ז במקום שא"א לחקור מנין הוא יודע, וכמו שהבאנו לעיל בדברינו מדברי הב"ש (בס"ק י"ז) שכל שא"א לברר כשר גם בסתם כל שאומר ששמע שמת, וה"נ נסמוך על מה שאומר שיודע בבירור שמתו, הגם שיודעים אנו שהוא לא היה שם, ומסתמא כן הוא שנודע לו ידיעה ברורה המועלת אם מיהודי או מא"י מסל"ת כדין. והנה ע"י מכתבו של ר' ליב הנ"ל ששלח אלי אחר הפסח בשנת תרמ"ט שבו שלח אלי מכתב של איש אחד יהודי הדר בדזעשטענוויל, המקום שהיה שם האיש שבתי המנוח שאנו דנין עליו, והמכתב הנ"ל נכתב ביום ד' נח ובא אליו ג"כ ביום הנ"ל והמכתב הנ"ל מועתק בקונטרס כתב הגב"ע, וכתב שם בזה"ל "אונד איך שרייב אייך אז אייער ברודער איז גישטארבין דען 20 טען סעפטעמבער ער איז גיווען קראנק וואכין" וא"כ ניכר הדבר שמש"כ אז במכתבו שביום ד' נח נודע לו בבירור מתי שמת, הוא מן מכתב זה שהוא מיהודי וא"כ אין לנו שום ספק ע"ז, הגם שיש לדון לפי שכתוב במכתב הנ"ל "ווען ער איז גישטארבין בין איך אליין קראנק גיוועהן" וכו', א"כ לא ראה בעצמו את מיתתו, מ"מ כיון שהוא באותו העיר שמת והוא כותב שמת תלינן שמסתמא נודע לו ידיעה ברורה אם ע"י יהודים אחרים או מא"י מסל"ת, ובפרט שנכתב שע"י הפאליציע נלקח הסחורה שלו להמתין ששים יום, וכתב שהוא אמר שם שיש לו משפחה, וא"כ הרי ניכר שהיה לו דברים עם אשר דרשו עליו מן הפאליציי, וא"כ היה לו דברי הא"י מסל"ת ע"ד מיתתו שהם דרשו עליו, ואין לנו לדרוש יותר אחרי שכותב שהלך מביתו להאספיטאל ושם מת, והגם שמכתב זה של מרדכי הנקרא מאקס פראנק אין ניכר לנו כתב ידו, אך מכתב, זה שלח לנו מו"ה ליב ב"ר יהושע אחיו של הנעדר הנ"ל והוא כתב לנו שהוא מכתבו של האיש הנ"ל, וכדאיתא בתשו' מהר"ם לובלין (סי' נ"ז) שגם אם ניכר לעד אחד מהני, וכן הובא בספר עזרת נשים (ס"ק ע"ה ד"ה ויראה) שכתב בשם מהר"א ששון (סי' ז' וסי' י') דכונתו של הה"מ דבקיום דעד אחד שיעיד על כתבו סגי, וכן הכריע בספר בית מאיר שם (בסימן י"ז) דקיום ע"א סגי, דלא כהרא"ש שכתב שאם ע"י ההכרה ולא ראה בעצמו שכתב בעינן שני עדים שיעידו שזה כתב ידו, רק קיי"ל כדעת מהר"ם לובלין וההולכים בשיטתו שקיום ע"א סגי:
ג) אמנם מה שיש לחוש בנ"ד הוא שני דברים, חדא שבכל העדיות שהוגד עליו לא נזכר מקבורתו רק שמת, ובהעיר הנ"ל שנאמר עליו שמת שם היה דבר (כן כתבו משם) הנקרא ייעלעפיבער, ובדבר יש מחלוקת אם הוא כמלחמה כדאיתא בגמ' (יבמות קי"ד ע"ב) והובא בשו"ע אה"ע (סי' י"ז סעי' נ"ה) שתי דיעות איך קיי"ל להלכה, וא"כ בנ"ד שאין לנו שני עדים כשרים שיעידו על מותו הוה זה רק כע"א, ובע"א במלחמה הוה בעיא דלא איפשטא, וקיי"ל להלכה בע"א במלחמה דבעינן דוקא שיאמר וקברתיו, כמובא (סעי' נ'), עוד יש לדון מצד הערעור שאחד כתב מכתב ערעור שלא מת כאשר הועתק בהגב"ע מכתב של המערער ויש לדון אם יש לחוש לדבריו, כאשר נדבר להלן בזה בעז"ה:
והנה קודם יש לדון מצד עצם הדין גם לולא הערעור, מחשש של דבר, ולכאורה נראה לענ"ד שיש להקל מצד דעד אחד במלחמה הוא ספיקא דדינא, ואם דבר הוא כמלחמה, הרמב"ם פסק (בפ' י"ג מהל' גירושין הלכה ז', לפי הגירסא שלפנינו וכן הוא גירסת הה"מ) שדבר אינו כמלחמה, וא"כ לגבי עד אחד בדבר הו"ל תרי ספיקי והיה לנו לפסוק להקל בע"א במקום דבר, אך מה נעשה, שהר"ן בתשו' (סי' ג') כתב שע"א גבי דבר בעינן שיאמר וקברתיו, ואם הר"ן לא סמך על הני תרי ספיקי דדינא, שמא עד אחד במלחמה הדין להקל, ושמא דבר אינו כמלחמה להקל בלא אמר וקברתיו, וכמו שהביא הר"ן דעת החולקים על הרב אלפסי וסוברים דע"א במלחמה אע"פ שלא אמר וקברתיו נאמן, ומ"מ לא סמך הר"ן להקל מצד הני תרי ספיקי דדינא גבי ע"א בדבר, מאן חשיב ומאן ספין להקל נגדו, מ"מ נראה שכאן בנ"ד שכתב מו"ה ליב הנ"ל במכתבו אלי המועתק בקונ' הגב"ע ששמע גם מא"י מסל"ת, ובא"י המסל"ת הביא רמ"א (בסעי' נ') שיש מקילים בזה והוא המרדכי בשם רבינו שמחה ור' נתן וראבי"ה "ויעוין בט"ז שכתב שראה בילדותו תשובה אחת בעגונה אחת שנשאל לפני זקני הדור מה"ר יצחק ב"ר בצלאל והרש"ל וסמכו על דברי המרדכי אלו להקל, ובאמת מה שמביא הט"ז שראה תשו' אחת בילדותו, נראה שהיא התשובה המובא בספר ב"ח החדשות (סי' ע' וסי' ע"א), ושם יש בסי' ע' תשובת מהר"י ב"ר בצלאל שהביא לדברי המרדכי אלו, ובסי' ע"א הביא שם המהרש"ל בתשו' דברי המרדכי, ומש"כ הט"ז שראה שם בתשובת רש"ל שלא סברת הכרס הוא כ"א יש לזה הוכחה מן התלמוד, וכתב ע"ז הט"ז שלא ידע מאי ראיה יש לו, וכאשר זכינו לראות תשובת רש"ל הלזו שם בספר תשו' הב"ח החדשות, נראה ברור הדבר שמחמת שלא היה אז למראה עיניו הק' של הט"ז תשובה הנ"ל ע"כ לא ברירא ליה אז דברי הרש"ל, כי באמת מש"כ הרש"ל שיש לו ראיה מן התלמוד הוא על נידון שלו שם שענין הגדת מיתתו היה שאינו תלוי בדין מלחמה, רק על ההכרה שאח"כ ועל הקבורה יעוש"ה. ולענין עצם הדין של המרדכי ומהרש"ל שכתבו שלא שייכא האיבעיא דע"א במלחמה בא"י שאין נאמן אלא במסל"ת וסברת הלב היא כו', כתב רש"ל שם ואפילו את"ל מנין לנו להתיר מכח סברת הלב, ונאמר שאף הגדולים לא פסקו להלכה למעשה כן רק שהסכימו שסברת הלב כן הוא, ומהני הך סברא לצרף עם טעמים אחרים להתיר עכ"ל רש"ל, מ"מ יש לומר שמספיקא לא נפקא, וא"כ בנ"ד שיש עוד ספק שמא דבר אין כמלחמה ובפרט שהרמב"ם פסק כן וכן פסק המחבר בשו"ע, וא"כ שפיר יש לצרף לד' המרדכי שכתב שע"פ סברת הלב שבמסל"ת אין שייך בדדמי, וכן כתב המשאת בנימין (בסי' צ"ח) להקל במסל"ת במת בדבר בלא וקברתיו, כל שאומר סתם שמת שאפשר שגם הקבורה ראה יעו"ש, וה"נ בנ"ד המסל"ת שכתב ששמע מהם אין מבורר זה שלא ידעו מן הקבורה שאפשר שגם מן הקבורה ידעו:
ד) עוד יש להקל בנ"ד שאפשר לומר שחשוב לנו כמו שאומר וקברתיו, שבמכתביו של מו"ה ליב אחי הנעדר שאנו דנין עליו המועתק בהגב"ע שכתב שם "אז איך זעה מיט מיינע אויגין אז מיין ברודער האט גידארפט שטארבין איין יונגער מאן און פאר טויזינד מייל פון דער היים און ליגין צוא ווישין א"י מיט זייא אין איינעמען וויא טוט מיר מיין הארץ ניט ווייא?" כו', וא"כ הרי אומר ג"כ בדבריו שנקבר והגם שלא בירר לנו איך בא לו הידיעה מן קבורתו שנקבר בין הא"י, מ"מ אין אנו מחויבים לדקדק ידע זה במקום שא"א לנו לברר זה ותלינן שמסתמא נודע לו ידיעה המועלת, וכד' הב"ש בענין שמעתי שמת שהבאנו לעיל אך יש להעיר שאין דומה זה לשמעתי שמת, שבשלמא התם באומר שמעתי שמת בודאי שמע זאת ממי שיש לסמוך עליו דאל"כ מעצמו לא היה אומר על איש שבחזקת חי הוא שמת, משא"כ במה שאומר מעצמו בתוך מכתבו שנקבר בין הא"י יכול להיות שאומר זה מצד אומדן דעתו אחרי שאצלו ברור שמת א"כ בודאי נקבר, ושם ידוע זה שהיהודים לא קברוהו אז, מסתמא הוא נקבר בין הא"י:
ה) אך נראה לענ"ד, שבנ"ד אין זה מיקרי דבר כלל, הגם שהיה שם המחלה שלטת ביתר שאת והרבה אנשים מתו שם ר"ל מזה, מ"מ כיון שהיה זה בגדר מחלה לא מיקרי זה דבר, וראיה לזה מהא דאיתא (במ"ק דף כ"ח ע"א) חלה יום אחד ומת רחב"ג אומר זו היא מיפת מגפה שנאמר בן אדם הנני לוקח כו' במגפה וכתיב ותמת אשתי בערב כו' הרי שמיתת מגפה הוא ביום אחד, וגם הת"ק דפליג ואמר חלה יום אחד ומת זו היא מיתה דחופה, נוכל לומר דלא פליג על ר' חנינא בן גמליאל שאמר שמיתת מגפה הוא ביום אחד, רק שסובר כיון שאין העת עת מגפה ורק אדם פרטי מת ע"י חלה יום אחד לא מיקרי זה מיתת מגפה רק מיתה דחופה, וא"כ חזינן שדרך מגפה ר"ל הוא שלא ימשוך החולי יותר מיום אחד, ואין לומר שדבר לחוד, ומגפה לחוד, ז"א דהא מצינו כמה כתובים כגון (בשמואל ב' כ"ג) שאמר הנביא גד לדוד ואם היות שלשת ימים דבר ואח"כ כתיב ויתן ד' דבר בישראל ובסוף נאמר ותעצר המגפה, וכן הוא בדה"י א' כ"א, ובאמת שם מגפה הוא שם המוכה פתאום הן ע"י דבר או ע"י חרב שזה נקרא בשם מגפה, כמו שמצינו גבי אבשלום (שמואל ב' י"ח) ותהי שם מגפה גדולה, מ"מ כיון שמצינו שהכתוב קורא להמתים ע"י דבר מגפה, הרי חזינן שמתים בדבר מיקרי מתים במגפה, וכן בתפלת שלמה המלך ע"ה (במלכים א' ט', ובדה"י ב' ו') נאמר שם רעב כי יהיה, דבר כי יהיה, ובסוף הכתוב מסיים כל נגע וכל מחלה, הרי שמחלה אין נכנס בשם דבר, וכן מצאתי עוד ראיה למש"כ בדברי הב"י (בהלכות תענית בסי' תקע"ו שמביא דברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות תענית) "הרי שירד חולי אחד לאנשים הרבה והיו מתים מאותה החולי הרי זה צרת ציבור וגוזרין להתענות" וכתב הב"י ע"ז, ויש לדקדק למה לא חלקו בין אם מתו ג' מתים בג' ימים לת"ק רגלי כו' כשם שחלקו בדבר, ואפשר דשאני דבר שהוא שינוי אויר הממית בלי שהיית זמן כו', וא"כ אנו רואין שדבר מיקרי הממית בלי שהיית זמן והוא כמו שהבאנו ממ"ק חלה יום אחד כו', אבל כל שמשתהה החולי יותר מיום אחד מיקרי רק מחלה מהלכת, וא"כ כיון שמצינו שרק בדבר הוה מחלוקת אם הוא כמלחמה, וע"כ נראה שלא נסתפקו רק בדבר הממית מהר בלי שהיית זמן שזהו בדמיון כמלחמה וכשילוח נחשים ועקרבים משא"כ בנדון שלנו שכבר ניכר במכתבים שהיה שם רק חולי השלטת שם, וממנה היו מתים שם וגם על האיש שבתי שאנו דנין עליו, נכתב במכתב של פראנק שהיה חולה שני שבועות, א"כ לא מיקרי זה דבר, וכן נראה מדברי הגמ' (סנהדרין דף כ"ט ע"א) באיום העדים דאמר רבא אמרינן להו מפץ וחרב וחץ שנון איש עונה ברעהו עד שקר ופירש"י בעון עדות שקר דבר בא כו', הרי שהכתוב קורא לדבר חרב וחץ שנון שכל אלו המה ממיתים פתאום, וא"כ נראה שדבר נקרא הממית פתאום וכמו שהבאתי מדברי הב"י (בסי' תקע"ו באו"ח) ומכל זה נראה בנ"ד הגם ששם שלט החולי יעלע פיבער אשר היה מסוכנת מאוד, מ"מ לא מיקרי זה דבר ובפרט שמחולי הנ"ל ר"ל היו המתים בערך שמינית מן החולים שם בחולי הזה, [וכפי שנשלח לנו גליון מכ"ע אחד שיצא שם באותו היום שמת שבתי הנזכר ונכתב שם שעד זמן זה היו חולים בס"ה 1464, ומתים היו עד יום הנ"ל 185 ובאותו היום היו חולים 131 ומתים 15] וא"כ הוה זה כחולי ממש, שרוב חולים לחיים, ומה שמצינו בנוסחי התפלות המסודרים לנו מקדמונים דבר ומגפה, נלענ"ד לומר שדבר הוא כאשר מתפשט זה ברבים, וכשיעור שגבלו חז"ל לת"ק רגלי אחד ביום, ובמגפה נכלל גם בפחות מזה כאשר מתים בחולי יום אחד מקרי זה מכת המגפה, ומעתה אין לחוש בנ"ד להצריך קברתיו, ולבד זה אין לחוש בנ"ד להצריך קברתיו לחוש שאמרו בדדמי, כיון שנכנס בהפאליציע והחזיקוהו שם במת ובודאי דייקי ולא אמרי בדדמי, וכמובא בפ"ת (ס"ק י"ג) בשם ישועות יעקב באחד שנלקח בצבא הקיר"ה ובא כתב כו' שנהרג שם וכן הובא בח"ס בג' מקומות שסמך על הערכאות אלא שבעובדא דהח"ס לא היה במלחמה, אך מעובדא דישועות יעקב נראה דהוה במלחמה (וגוף הספר אין בידי), ובנ"ד עדיף כיון שנכתב במכתב של מאקס פראנק שמת בהאספיטאל, ושם בודאי נכתבו המתים ומשם מוליכים לקבורה וא"כ אין מקום לחשש בדדמי, כן נראה לענ"ד:
ו) ועתה נבוא לעיין מצד מה שכתב אברהם בן ישראל יוסף גאלדשיין לאביו שילך להרב ויגיד בזה"ל "אז מיר זאגין אז שעבתי איז ניט גישטארבין ער איז גאר אוועק נאך דיא טעקשעס" כו', ואביו הנ"ל כשהביא לידינו מכתב זה גזרנו עליו שיביא עוד מכתביו הקדומים, והמה באותו הכתב ממש של הערעור ושם נמצא בשני המכתבים הקדומים שממילא דרך סיפורי דבריו שמת שבתי הנ"ל, היינו במכתב הראשון מן 1 יאנוואר המועתק בקונטרס הגב"ע שם דבר הרבה אודותו ובמכתב השני מן 3 יאנוואר:
הזכיר בקצרה בזה"ל אז ער וואלט גילעבט כו' ושם ניכר שיש לו כעס על המת ועל אשתו ובשני המכתבים היה מסל"ת שלא כיון להעיד רק כתב דרך סיפור דברים:
ומעתה יש לדון על מכתב הערעור מצד שני דברים, חדא אם בטלים דבריו מחמת שמקודם כתב בעצמו שמת וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ועוד שיש הרבה מעידים על מיתתו ואין דבריו של אחד במקום שנים. והנה מצד שכתב מקודם שמת תליא זה באשלי רברבי, הנה הר"ן בתשו' (סי' מ"ז) כתב שאף שהגדתו מועלת חוץ לב"ד, מ"מ אם אמרו אח"כ מבודין היינו נאמנים, והובא זה (בח"מ ס"ק ל"ז) וכן הובא זה בב"ש (ס"ק כ"ג) אמנם מדברי השלטי גבורים (ריש פ' האשה שהלכה בשם ריא"ז) שכתב ואפי' אמר לה ע"א הולכת לב"ד ומותרת עצמה ע"פ אותו העד שהעיד לה, ואע"פ שהעד כופר אח"כ ואומר שאין יודע לך עדות, וא"כ מוכח שגם אם יאמר ששקר העיד מקודם ג"כ אין נאמן לבטל דבריו הראשונים, דאם נאמר שבאמת יוכל לחזור מדבריו הראשונים, והכא הטעם מפני שהוא מכחיש שלא אמר לה מקודם א"כ היה לו להיות נאמן במיגו שהיה מודה לדבריה ואומר ששקר אמר לה, ולבד כל זה נראה לע"ד שגם לולא סברת המיגו ג"כ ראוי שיהיה נאמן, שהרי במכחישה ואומר שלא אמר לה וגם אין יודע מעדות זה, שני דברים נכללו בדבריו, מה שמכחישה ומה שחוזר ואומר שאין יודע מהעדות, ולכן גם שאין אנו מאמינים לו במה שאומר שלא אמר לה כיון שהיא אמרה משמו והותרה בב"ד, מ"מ נאמין לו במה שאומר שאין יודע עדות כיון שדבריו הראשונים לא נאמרו בב"ד, וא"כ מוכח דעת, הש"ג שכל שמודה שאמר מקודם ועתה חוזר מדבריו אין נאמן, משום כיון שמועילים להתיר הוה בכלל חוזר ומגיד:
מיהו לפ"ז יקשה לנו דברי הח"מ שכתב שם שאם שני עדים אמרו מפי עד אחד אין נאמן להכחישם, ובאומר שקר העדתי דעת החלקת מחוקק נוטה דנאמן לומר לפי שיטת הר"ן, וא"כ גם שמכחיש שני עדים נהי שאין נאמן לומר שלא אמר להם, מ"מ נאמין לו בזה שבכלל דבריו הוא שאין יודע מהעדות ובזה אינו מוכחש משני העדים דהא יכול להיות ששקר אמר לפניהם, וא"כ נראין הדברים שכל שמוכחש על עדותו במה שאמר לפניהם והוא אומר שלא אמר, אין נאמן גם בזה שעתה הוא אומר שאין יודע העדות כיון שמקודם אמר לפניהם שיודע מהעדות, והוא כענין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ואע"ג דאנן קיי"ל לדינא כרב נחמן דאמר (ב"ב ל"א) אאכילה דאתכחיש אתכחיש ואאבהתא לא אתכחיש, יש לומר ע"ז ה"מ גבי הכחשה דהתם דהוה תרי לגבי תרי שלא הוחלט העדות לשקר, אבל גבי אחד המוכחש משנים כיון שנתבטלה העדות במה שאומר שלא אמר לפניהם לגמרי, כן מתבטל ג"כ מה שאומר שאין יודע מהעדות, וא"כ לכאורה נסתר מה שהוכחתי בשיטת ריא"ז שאין נאמן לומר שקר העדתי שיש לומר שאין ה"נ דנאמן לומר שקר העדתי, אבל אין נאמן להכחיש העד אחד במה שאומר בשמו שהגיד העדות והותרה על ידו, וממילא בטלה מה שבכלל עדותו שאין יודע מהעדות מטעם עדות שבטלה מקצתה, ואין לומר דחד לגבי חד אין שייך לומר עדות שבטלה מקצתה, וכמו דקיי"ל כרב נחמן גבי תרי לגבי תרי שהבאנו לעיל, ז"א, כיון שהתירוה על ידו של המעיד בשמו שאמר כן לפניו ונתקבלה העדות של עד השני חשיב כשנים, ואין נאמן הראשון להכחישו וממילא נחשב כחד לגבי תרי במה שמכחיש להשני, וא"כ שפיר יש לומר שנחשב לענין מה שנכלל בדבריו שאין יודע מהעדות, עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, מ"מ פשטות דברי הריא"ז מראין, שדעתו גם באומר שקר העדתי ואין אני יודע מהעדות לחוד וזה לא היה מכחיש שאמר להשני, ג"כ אין נאמן הראשון לאחר שהותרה להנשא, וכן כתב הגאון ר"ע איגר (תשו' סי' קי"ג) שדעת הריא"ז, שכל שאמר דבר שנאמן ע"פ דין בעדותו גם שלא בב"ד אין חוזר ומגיד, וכן ממה שהריא"ז מביא ראיה (משבועות ל"ב ב') ג"כ מוכח שגם אם היה אומר אין יודע לך עדות לחוד ג"כ אין נאמן, דאל"כ למה צריך לאוקמי משביע ע"א כגון שלא אמר לדידה, הא אפי' אמר לדידה משכחת לה באומר אין יודע לך עדות לחוד, מיהו יש לדחות ראיה זו דהגמ' לא נקט באופן זה משום דלא שכיח שיאמר על עצמו שקר אמרתי, מ"מ לאמתת הדבר המחוור בכוונת ד' הריא"ז הוא כמו שנוטה ד' הגאון ר"ע איגר ז"ל, שלדעת הריא"ז אין נאמן לומר שקר העדתי מטעם שאין חוזר ומגיד:
ז) אולם אם לא התירוה להנשא יש לעיין היאך הוא הדין לפי שיטת הריא"ז באומר שקר העדתי מה שאמרתי לפני העד, אם אנו אומרים אף בזה שאין חוזר ומגיד, מיהו כל שאמר לפני עד אחד והוא הגיד בשמו, יש לומר שקודם שהתירוה להנשא יש להעד הראשון להיות נאמן לומר שקר העדתי במיגו דאי בעי אמר לא אמרתי כלל להעד השני, דהא אז היה נאמן מצד דהוה הכחשה חד לגבי חד שקודם שהותרה להנשא אין יכולה להנשא וגם אם נשאת תצא, כדאיתא בשו"ע אה"ע (סי' י"ז סעי' ל"ז), אמנם כשאין שם מיגו כגון שהראשון הגיד ע"פ כתבו וכתבו מונח לפנינו בב"ד, או שהגיד לפני שנים שאין יכול להכחישם ואין לו מיגו, אין יכול לומר שקר העדתי מטעם שאין חוזר ומגיד, וכן כתב מפורש הגאון רע"א בתשו' (סי' קי"ג) ד"ה אמנם שבלא התירוה להנשא יכול הראשון לומר שקר העדתי מטעם מיגו שיכול להכחישו, אבל לולא זה אין נאמן מטעם שאין חוזר ומגיד, וכן כתב הש"ש (שמעתא ז' פ"ג) דלשיטת הריא"ז גם בלא התירוה להנשא ג"כ אין חוזר ומגיד, רק שהש"ש נוטה לומר לדעת הריא"ז שגם בלא התירוה להנשא אין נאמן להכחיש גם לעד אחד האומר בשמו יעו"ש:
הן אמת שלע"ד יש לדון בדבר זה, שאולי מה שסובר הריא"ז שאין יכול העד הראשון שאמר שלא בב"ד שמת להיות חוזר ומגיד, הוא דוקא במקום שהתירוה להנשא ומתרי טעמי נימא הכי, א) אפשר יש לומר שאימתי אין חוזר ומגיד על הגדתו שאמר חוץ לב"ד, כאשר נגמר ענין הגדתו היינו שהתירוה להנשא ע"י העדות שהועד בשמו, אבל כל שלא התירוה להנשא ע"י זה לא מיקרי נגמר הגדתו ויכול להיות חוזר ומגיד, וכעין זה מצאתי להר"ן בתשו' (בסי' ל"ד) וז"ל, כל שנגמרה עדותו קרוי שהגיד, וכתב שם לענין דיני ממונות שאין צריך חקירה ודרישה שכיון שנגמרה עדותו ואין אנו צריכים עוד לדבריו הרי הגיד ושוב אין חוזר ומגיד, ויעוש"ה בדבריו שכתב שהאי עד שלא נחקרה עדותן שנאמר בברייתא הוא רק במקום דבעי חקירה, אבל כל זמן שלא התירוה להנשא ולא נאמרו דבריו לפני ב"ד ע"י האחר מיקרי לא נגמרה עדותו, הגם שהחלקת מחוקק (בס"ק י"ז הנ"ל) כתב שאין סברא לחלק דמה תועיל עדות של העד השני שלא יוכל הראשון לחזור מדבריו כו', מ"מ לפי מה שהבאתי מלשון הר"ן בתשובה (סי' ל"ד) שפיר יש מקום לומר כן. ב) יש לומר דאה"נ שיסבור הריא"ז שכל שהאמירה היה חוץ לב"ד גם במקום שאין צריך להגיד בב"ד מ"מ יכול לומר מבודה הייתי, וכשיטת הר"ן בתשו' (סי' מ"ז), אך זה יסבור הריא"ז שהאמירה האחרונה אין מבטלת לגמרי את האמירה הראשונה, אך חשיב האמירה השניה נגד הראשונה כחד לגבי חד והוה ספיקא איזה אמת אם הגדה הראשונה או הגדה השניה, וכל שהגדה הראשונה נגמרה בהיתר שהתירוה להנשא יש להאמירה ההיא דין שנים ואין יכול להכחישה ע"א היינו האמירה השניה:
ח) אמנם באמת מש"כ באופן הא' אין נראה לומר כן שכל זמן שלא התירוה להנשא מיקרי לא נגמר העדות ויכול לומר מבודה הייתי, כיון דלא מיחסר אצלו בעצם עדותו מעשה, ודמיון ראיה נראה לענ"ד להביא מהא דכתובות (י"ח ע"ב) דעדים שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואומרים כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו, שאין נאמנים לומר רק אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנים, משום כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד ואף דהעדות לא נגמרה עד שמתקים העדות בב"ד והנה שם בגמ' ללישנא קמא דאמר רמי בר חמא ל"ש אלא אם אמרו אנוסים היינו מחמת ממון אבל אם אמרו אנוסים היינו מחמת נפשות הרי אלו נאמנים, ופריך רבא ע"ז כל כמיניה כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד כו', ואם נאמר שכל זמן שלא נגמר הדבר גם שלא יחסר להעד גופא לומר רק נצרך לאחר לגמור הדבר מקרי לא נגמר העדות, הא מצי הגמ' לשנויי דמיירי רמי ב"ח כשאפשר לקיים ממקום אחר והעדים אומרים בעת מעשה שמוכנים אחרים לקיים כתב ידן ועדיין לא קיימוהו, ואז אומרים אנוסים היינו מחמת נפשות ולפי שעדיין לא נגמר עדותן שצריך קיום לכן לא נחשבים חוזר ומגיד, אלא מוכח מזה שכיון שהעדים גופייהו אין נצרכים לומר עדותן רק שאפשר לקיים כתב ידן ע"י אחרים, אמרינן בזה כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד אף באנוסים מחמת נפשות שיש להם אמתלא טובה על מה שחתמו מקודם, וא"כ ה"נ בעד מפי עד בעדות אשה כיון שהעד הראשון אין צריך לבוא לב"ד רק השני, מיקרי נגמר עדותו ואין חוזר ומגיד, וא"כ מסתברא שפיר בשיטת הריא"ז שגם קודם שהתירוה להנשא אין חוזר ומגיד לומר שקר העדתי, אך אפשר שנאמר כפי האופן השני שכתבתי בד' הריא"ז, שקודם שהתירוה להנשא מיקרי שני העדיות כחד לגבי חד וכמש"כ מקודם:
אמנם שיטת הר"ן בתשובה (סי' מ"ז) שכל שאומר חוץ לב"ד הגם שנאמן בעדותו ואין צריך להעיד בב"ד, מ"מ יכול לומר אח"כ מבודה הייתי כיון שלא אמר זה בב"ד, ולענ"ד צ"ע ע"ז מהא דאיתא ב"ב (דף קכ"ז ע"ב) אמר ר' יוחנן אמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אין נאמן, עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא נאמן דמשמש לי כעבדא קאמר, מיתיבי היה משמשו כבן כו' היה משמשו כעבד ואמר עבדי הוא וחזר ואמר בני אין נאמן, אמר רב נחמן בר יצחק דקרי ליה עבדא מיצר מאה, הרי אנו רואין שגם על אמירתו חוץ לב"ד אם שאין לנו להשוות שני האמירות שלו אין אנו מבטלים את אמירתו הראשונה מפני השניה, ולפי שיטת הר"ן היה לנו לילך אחר השניה כיון שאמירתו הראשונה היה חוץ לב"ד ואין לומר דהתם שאני לפי שהתורה נתנה לאביו נאמנות בקרא דיכיר ולכן אמרינן בזה כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד גם באמירתו חוץ לב"ד, וכמו שפירש שם רשב"ם בדבריו וז"ל שם בד"ה נאמן "הואיל וזאת האחרונה אין פירוש כ"א הכחשה אין לנו לילך אחר טענה האחרונה דהודאת פיו האמינה התורה במאי דאמר בני הוא כדכתיב יכיר וכיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד עכ"ל, ז"א, חדא דהא בסיפא באומר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא דנאמן, משום דמשמש ליה כעבדא קאמר, ולולא זה אם לא היה מקום לפרש כן לא היה נאמן לומר בני הוא לבטל דבריו הראשונים ולומר ששקר אמר בתחלה, ושם אין שייך לומר שהתורה האמינתו במאי דאמר עבדי הוא, שרק ממילא הוא מבטל לאמירתו שלאח"כ שאמר בני הוא שהרי אמר מקודם שאינו בנו, א"ו שכל שדבריו מועילים גם באמירתו חוץ לב"ד אין חוזר ומגיד לבטל דבריו הראשונים, כל שאי אפשר לומר שלא יהיו סותרים זה את זה:
ט) ובאמת דברי הרשב"ם בלא"ה צריך עיון לי, היאך כתב שהודאת פיו האמינה התורה דאמר בני הוא מדכתיב יכיר, הא לקמן (דף קל"ז ב') פירש רשב"ם בפירוש בד"ה ליורשו, שאין נאמן לומר בני הוא רק בנכסים שיש לו עכשיו מטעם מיגו דאי בעי יהיב ליה, והא דדרשינן יכיר בשצריך היכירא הוא דוקא גבי ענין בכורה ומצאתי שעמד ע"ז (הגאון מהרש"ש בהגהותיו בדף קכ"ז ע"ב) בסתירת דברי הרשב"ם הנ"ל, ותירץ הוא דבדף קל"ז כתב רשב"ם זה אליבא דרבנן, אבל לר' יהודה נאמן גם על בני הוא מדכתיב יכיר, ושם בדף (קכ"ז ב') יהיה אליבא דר' יהודה דקיי"ל כותיה, ולענ"ד צ"ע דבריו דהא התם בעל המימרא הוא ר' יוחנן ור' יוחנן פסק לקמן (קכ"ח ע"ב), דאינו נאמן כרבנן, ומחמת חומר הקושיא על דברי רשב"ם שלא יסתרו דבריו זא"ז, נראה לענ"ד לומר אשר כוונת רשב"ם שהודאת פיו האמינה התורת במאי דאמר בני הוא, הוא מטעם מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה, ומה שאמר כדכתיב יכיר פירושו הוא שזה שנאמן בדבריו לומר בני הוא הוא דין אחר כמו דדרשינן מקרא דיכיר, וכונתו שלא נאמר שדוקא בענין הנאמנות מקרא שפיר אנו אומרים כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, משא"כ היכא שנאמנותו הוא מטעם מיגו דאי בעי יהיב במתנה, בזה לא אמרינן כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד, וע"כ דייק ע"ז הרשב"ם כדכתיב יכיר, וכוונת דבריו מדפריך הגמ' לקמן יכיר למה לי משמע שדין אחד הוא לענין נכסים שיש לו אז, בין אם הנאמנות הוא מדכתיב יכיר ובין אם הנאמנות הוא מטעם מיגו, דאם יש חילוק בין זה לזה לענין חוזר ומגיד לא הוה להגמ' למיפרך יכיר למה לי, ואף שהוא קצת דרך רחוק להעמיד זה בכוונת דברי הרשב"ם, מ"מ מצד חומר הקושיא בסתירת דבריו נראה לענ"ד לומר כן בכוונת ד' הרשב"ם:
י) והנה היוצא לנו מסוגיא הנ"ל דב"ב שכל היכא שנאמן בדבריו גם באמירתו חוץ לב"ד. אין חוזר ומגיד לומר שדבריו הראשונים אינם אמת, וא"כ יקשה על הר"ן בתשובה (סי' מ"ז) הנ"ל. ונראה לע"ד שטעמו של הר"ן בשיטתו שיכול לומר על אמירתו שחוץ לב"ד מבודה הייתי והולכין אחר אמירתו האחרונה, הוא משום שמגלה בזה שאמירתו הראשונה לפי שאמר חוץ לב"ד היה שלא בדקדוק, וכלשונו של הר"ן שם בתשובה "לפי שאין אדם מדקדק בדבריו במה שאומר חוץ לב"ד" הגם שאנו דנין בעדות אשה להתיר ע"פ אמירתו חוץ לב"ד, ואין אנו צריכים לחזור ולדרוש ממנו וכדמוכח משבועות (ל"ב ע"ב) ואין אנו חוששים שמא אמר זה שלא בדקדוק, מ"מ כל שחוזר אח"כ ואומר שדבריו הראשונים לא כן הוא אנו תולין שאמר דבריו הראשונים שלא בדקדוק, משא"כ באמר בני הוא וכן באומר עבדא מיצר מאה, שבזה אנן סהדי שאין אדם אומר על עבדו שהוא בנו וכן אנן סהדי שאין אדם קורא לבנו עבדא מיצר מאה, ואין מקום לתלות שלא אמר דבריו הראשונים לנכון ולכן אין מועיל חזרתו משא"כ בענין עדות על אחר הגם שנאמן על זה גם שלא אומר בב"ד, מ"מ כשחוזר מעדותו אח"כ, אז תולין שעדות הראשונה היה שלא בדקדוק, הגם שאין אנו חוששים לזה לכתחלה, מ"מ כין ששינה מדבורו אח"כ חוששים ותולין שדבריו שאמר חוץ לב"ד אינם נכונים. ומ"מ מחוור הדבר לומר שכל שנאמן בדבריו שאמרן חוץ לב"ד הגם שלשיטת הר"ן אין בזה משום חוזר ומגיד, מ"מ נראה לענ"ד דבעינן שיאמר אמתלא מדוע אמר שקר בתחלה, וכמו שמצינו בכתובות (דף כ"ב א') גבי אמרה מקודשת אני וכן באמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני, ובזה חלוק מדין עדות בב"ד ששם גם אמתלא אין מועיל לחזור ולהגיד כדאיתא בסנהדרין (מ"ה ב') ואין לך אמתלא גדולה יותר מהאומרים אנוסים היינו מחמת נפשות, ואפ"ה אין נאמנים בשכתב ידן יוצא ממקום אחר משום שאין חוזר ומגיד, ובאמת כל ראייתו של הר"ן הנ"ל בתשובה (סי' מ"ז) הנ"ל הוא מברייתא, דאיתא שם העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר, בין לרחק בין לקרב, בין לאסור בין להתיר, בין לזכות בין לחייב, אם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין אנו נאמנים כו', וכלל כאן כל עדות אף אותן שאין צריכים ב"ד שהרי שנינו בין לאסור בין להתיר ואפ"ה אמרינן כל שלא נחקרה עדותן בב"ד יכולים לומר מבודין היינו. והנה בברייתא קתני בין לאסור, ובמקום שאמרו לאסור ודאי שצריך אמתלא, וכמו שמצינו באמרה טמאה אני, וא"כ נוכל לומר שבעדות אשה שאמר שלא בב"ד שמת בעלה ואח"כ חזר בו ואמר שלא מת צריך אמתלא לומר מדוע אמר מקודם שקר, ובלא אמתלא לא יהיה נאמן לשנות דבריו הראשונים. אמנם באמת אין ראיה מהא דטמאה אני דבעי אמתלא, שיש לומר שבאמת לענין השינוי מן הדברים שאמר מקודם לענין עדות על אחר הן לאיסור וכדומה במקום שמועיל אמירה של אחר, כל שאמר מתחלה שלא בב"ד ואח"כ חזר ואמר ששקר אמר מתחלה מהני גם בלא אמתלא, ויכול לומר מבודה אני פירושו שמתחלה היה בדאי ואמר שקר ורק עתה אומר אמת, רק בהא דטמאה אני ובהא דמקודשת אני שיש על האומר דינא דשויא אנפשא חתיכא דאיסורא, בהא בעינן אמתלא להסר מעליו החתיכה דאיסורא שעשה על עצמו, אבל לענין עדות אין שייך זה לגבי אחר, ולכן כל שחזר בו מהני גם בלא אמתלא, ובאמת כן משמע דעת הר"ן מדבריו שם בתשובה הנ"ל ד"ה ובודאי, שמשמע שגם בלא אמתלא יכול לומר מבודה הייתי, ומ"ה מסתברא לענ"ד שבזה יהיה חלוק בכל מקום שאומר מבודה הייתי בין אם אומר אמתלא בין אין אומר אמתלא, היינו שכל שאומר אמתלא מחשיב את האמירה אחרונה לעיקר ומבטל הראשונה לגמרי, שהרי רואין אנו ששמואל שאל מרב, לבד ענין החתיכה דאיסורא שעליה שצריכה אמתלא שגם לגבי דידיה בעי אמתלא והוא מדקאמר הגמ' ואפ"ה לא עבד עובדא בנפשיה, ואם היינו אומרים שלענין עדות אין צריך אמתלא ויכולה לחזור על נאמנות שלה מה שלא אמרה לפני ב"ד רק מצד שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא, למה החמיר על עצמו, הלא כל האיסור אין שייך רק עליה ולא עליו כי אצלו אף אמתלא לא צריך, ומדקאמר בתר דאמר לנו רב אף בזו אם נתנה אמתלא נאמנת, משמע דשמואל שאל לרב גם על עצמו אם מהימנא בדבריה האחרונים, אם יש בזה כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד, משום דהתורה האמינתה במה דאמר רחמנא וספרה לה וכי היכי דמהימנא להיתירא ה"ה לאיסורא, דבאמת לענין שויא אנפשה חתיכה דאיסורא אם מהני אמתלא, הלא שפיר מצינן למידק אם באשת איש מהני אמתלא כש"כ באיסור נדה, אלא נראה לומר דס"ד לומר שבנדה נאמנות שלה הוא לבד שויא אנפשה חתיכה דאיסורא, שהלא גם להקל היא נאמנת מצד גזיה"כ וספרה לה, וס"ד שחשיב כמו עדות הגדתה ואין חוזרת ומגדת, ע"ז קאמר שגם בזו מועיל אמתלא, ועל זה לא עבד שמואל עובדא בנפשיה, וכן מצאתי להשב שמעתתא (שמעתא ו' פ"ח) שביאר כן דברי הגמ' הנ"ל, וכיון שביארנו שגם לענין הגדה לגבי אחר במקום שמהימן באיסורין גם באומר חוץ לב"ד, אם חוזר בו צריך אמתלא, ובלא אמתלא אין נאמן בדבריו האחרונים לעקור דבריו הראשונים, כי היכי שמצינו גבי איסורים, וא"כ הלא מסתבר שכל שמשנה דבריו הקדומים שצריך אמתלא ובלא אמתלא אין יכול לשנות מה שאמר מקודם. מיהו יש לומר דהני מילי דבעי אמתלא הוא דוקא במקום שדבריו הראשונים המה להחמיר, בזה חוששים לדבריו הראשונים כל שלא אמר אמתלא, אבל במקום שדבריו הראשונים שאמר חוץ לב"ד הם להקל ודבריו השניים היה להחמיר, אפשר שגם בלא אמתלא חוששים לדבריו השניים ג"כ, אך הראיה שהביא הר"ן מהתוספתא א"א להוכיח מינה להחמיר בלא אמתלא, דהא הברייתא סתמא קתני ולא חלק אם הוא להתיר מה שאומר מבודה או להקל, והיכא שהוא להקל ודאי שצריך אמתלא, א"כ יכול להיות שגם אם הוא להחמיר ג"כ צריך אמתלא. אך גם אם נאמר שלהחמיר בדבריו השניים אין צריך אמתלא, מ"מ לא יהיה העדות רק ספק, אם עדותו הראשונה אמת או עדותו השניה, ובהצטרף עוד איזה עדות אף אחד יחשב עדותו השניה כחד לגבי תרי, דקיי"ל גבי עדות אשה הלך אחר רוב דעות גם בפסולי עדות.
יא) ואחרי כל האמור נשוב לנ"ד על דברי הערעור שכתב הבחור אברהם בן ישראל יוסף הנזכר בקונטרס הגב"ע בזה"ל "אז איר זאלט אזוי גוט זיין אוועק געהן צום רב און עם זאגין אז מיר זאגין אז שעבתי איז ניט גישטארבין דאס האט מען אויס גיטראכט אזוער איז גישטארבין" הנה יש לדון על אמירתו כדין עד פסול לכל העדיות רק לעדות אשה, דהא מן הדין בכל העדיות מפיהם ולא מפי כתבם, רק בעדות אשה דאקילו בה רבנן וא"כ קיי"ל בפסולין הלך אחר רוב דעות ויש לנו הרבה המכחישים דבריו, הוא ר' ליב ב"ר יהושע אחי המנוח הנ"ל ור' יעקב טארלינסקי שכתב מפורש במכתבו המועתק בגב"ע שכתב בזה"ל "אז מיר אלע ווייסין אז שבתי באלטרעמאנסקי איז גישטארבין [וזה אנו יודעים שכיון על שבתי זה שאנו דנין שהרי ניכר מתוך מכתבו שכתב שהראה לו ר' ליב ב"ר יהושע מכתב שאברהם גאלד שטיין כתב אלי כו'] ומו"ה מרדכי הנקרא מאקס פראנק ועוד כל העדים ששמעו מפי כמה אנשים שם שהגידו לפנינו בתו"ע המוזכר בקונטרס הגב"ע, וקיי"ל בפסולי עדות הלך אחר רוב דיעות וכמבואר (בסי י"ז סעי' ד') ותנשא לכתחלה.
אלא שיש לחוש לשיטת ר"ת המובא בתוס' כתובות (כ' ע"ב) שיכול לשלוח כתב ידו לב"ד כיון שזוכר העדות וביבמות (ל"א ב') ד"ה דחזו, דלא ממעטינן מקרא דמפיהם ולא מפי כתבם רק אלם שאין ראוי להגיד, וא"כ כיון שהוא שלח מכתבו לב"ד יש לו דין עד כשר, ואין לנו רק כל הני עדים שאין כשרים לשארי עדות שהמה עד מפי עד וגם כולם העידו בשם אנשים שהסיחו לפי תומם שלא כוונו להעיד, ורק מו"ה ליב ב"ר יהושע כיון להעיד על מיתת אחיו בשלחו לפני ב"ד מכתבו, ויש לדון עליו אם יש לו דין עד כשר או דין עד פסול מחמת שהוא קרוב להמת שהוא אחיו הגם שבאותה העדות שהוא מעיד שמת לגבי האשה הוא קרוב ונתרחק, ונמצא מיתתו של אחיו והתרחקותו באים כאחד בעדותו, מ"מ יש לו דין עד פסול שהרי ע"פ עדותו שתהיה מותרת להנשא תקח כתובתה וזה נוגע לקרוביו הוא בן אחיו, וא"כ לא נשאר לנו עד כשר רק יעקב בן יוסף טארלינסקי שהוא כיון להעיד בכתבו ששלח לב"ד דפה להעיד שהוא מכחישו, וע"ז יש לנו שתי ריעותות חדא שאין מקוים לנו כת"י כ"א ע"י הקרוב הפסול להעיד מה"ת, שנית, שהוא רק חד לגבי חד ועוד קרובים מסייעים לו ובכגון זה מסתפק רע"א בהגהותיו באה"ע (סי' י"ז סעיף ל"ז) אם עד כשר וגם אשה מעידים שמת ועד כשר אומר לא מת, צ"ע לדינא אם נימא כיון שעדים המכחישים זא"ז הם כשרים ממילא מסייע האשה לע"א שאומר שמת ונחשב רוב דעות, או דכללא הוא שא"א לדחות עד כשר אלא ע"י שני עדים כשרים, אבל בלא"ה הוה פלגא ופלגא ויעוש"ה בהגהותיו שם שנשאר בספק בדבר זה. מ"מ לדינא נראה שאין לנו לחוש מטעם חשש שיטת ר"ת להחמיר על האשה העלובה הנ"ל, חדא דהא לעיקר דינא קיי"ל כשיטת רש"י והרמב"ם דקיי"ל מפיהם ולא מפי כתבם וא"כ יש לזה דין עד פסול שרק בעדות אשה כשר, וא"כ הולכין אחר רוב דיעות המעידים שמת וכן כתב רש"ל ביש"ש (פ' ד' אחים סי' י"ג), שנית, כתב רש"ל שמנהג שנהגו לשלוח כת"י של העדים שזה רק בדיני ממונות מצד תקנתא, אבל במקום איסור כגון לעדות אשה שזינתה וכדומה אין לנו לדון ע"פ הכתב, וכן הרשב"א הכריע ג"כ דעדות שבכתב אין כשר אף היכא שראוים להעיד בע"פ כאשר כתב (בסי' אלף ר"ט) ולשיטת ר"ת יש להסתפק אולי הדין כשיטת ריא"ז שאמרינן גם בעדות שהעיד שלא בפני ב"ד ועד מפי עד כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד ובטלה העדות האחרונה לגמרי:
יב) ולבד זה בעיקר הערעור א"א לתת לו דין עד כשר דהא במכתבו של המערער הוא אברהם בן ישראל יוסף המוזכר בגב"ע לא נכתב שם שראהו חי וגם לא הוזכר ששמע מן אחד שראהו חי, רק שכתב בזה"ל "מיר זאגין אז ער איז ניט גישטארבין" ניכר הלשון במשמעותו שמצד אומדנא אומר כן ובאמצע מכתבו כתב "מען זאל זיך ניט מאכין גרינג ווארום מען ווייס ניט צוא ער לעבט צוא ער איז גישטארבין" הרי נכתב שספק הוא אצלו אם חי הוא או מת ובסוף מכתבו כתב בזה"ל, "און מען האט איהם גילייגט צוא וויסין א"י, ווען ער וואלט גיווען א איד וואלט מען עם אויך גילייגט צוא ווישין אידין, נאר דאס איז ניט ער נאר א א"י אבער ניט ער" ניכר ג"כ שחוזר לומר מצד האומדנא וכיון שכן אין לו דין עד כשר כלל רק גרוע מן עד מפי עד ולכל היותר אין לו רק דין עד מפי עד לפי אמירתו, גם אם היה אומר באמת זאת ע"י איזה בירור וידיעה שהוגד לו, דזאת ידענו שבאותו היום שנכתב עליו שמת שהוא יום א' דסוכות שהוא 20 סעפטעמבער למספר של חו"ל לא היה אז הכותב המערער הנ"ל שם, רק רחוק היה משם, וא"כ כשיש הרבה מכחישים אותו גם שאין עדותן כשרה רק בעדות אשה, הוא העד מאקס פראנק שכתב בלשון ברור שמת, וכן העד יעקב טארלינסקי, וכן גיסה של האשה מו"ה ליב שכתב שזה נודע לו ברור, מלתא דפשיטא שכגון זה הוא הדין דהלך אחר רוב דיעות, ומה שהשנים אין מקוים לנו מכתבם זה אין מרע לנו, חדא שבשעת הדחק סמכינן גם על כתב שאין מקוים, וכמבואר בחלקת מחוקק (ס"ק כ"א) בתשובתו שם, שנית שר' ליב מקיים כתב ידם וכשנצטרף להם כל העדיות הנשמע מרחוק עד מפי עד כאשר נכתב בהגב"ע, ממילא מוכחש הוא בעדותו שכתב הערעור, וממילא נשארה עדותו הראשונה של אותו האיש גופו במה שכתב קודם במכתבו הראשון כל החשבון מן הסחורה של הנפטר שנמכר בקארט (הוא הפאליצייא) ונכתב זה במכתבו שידוע לנו כת"י המועתק בגב"ע והחשבון מכוון ממש למש"כ מ' ליב אחיו של הנפטר מ' שבתי הנ"ל שניכו שם 50 טאלער ונשאר 58 טאלער כמבואר במכתבו של מו"ה ליב הנ"ל שהמה ניכו 50 טאלער עבור הוצאות "בעת ער איז גילעגין אוג נאך" והוא לא ביאר מהו "אונ נאך" אך הבחור אברהם הנ"ל ביאר במכתבו שהוא עבור קבורתו, וכיון שנכחש במה שכתב אח"כ במכתב הערעור וניכר הוא שכתב מצד שנאה בשקר, ממילא נשאר מש"כ במכתבו קודם, ומצטרף מכתבו הראשון שהיה שם מסל"ת לעדותו של ליב אחי הנפטר שבתי שכתב עליו שנקבר בין אין יהודים, וכן כתוב במכתבו הקדום של אברהם (שכתב אח"כ הערעור) שניכו מעות עבור קבורתו ויש כאן בעדותו המסל"ת שנקבר ג"כ, ובלא"ה ניכר הדבר מתוך מכתביו הקדומים שגדלה מאוד שנאתו על המנוח שבתי ועל האשה העלובה הנ"ל וכבר כתב רש"ל (בתשובה סי' ל"ג) לסניף דשונא גמור שהוא פסול לעדות היינו שונא גמור שהוא כאחד מן הרודפים ומבקש להתנקם ממנו עכ"ל, **(הגה"ה עוד נראה לענ"ד שבענין הכחשה בעדות אשה גם החולקים על הרש"ל בשונא גמור יודו כאן, דניחזי אנן הני חמש נשים שאין מעידות על האשה שמת בעלה שחוששין אנו שמצד שנאתם לה יעיד שקר בכדי להכשיל אותה, ובכל העדיות אמרינן לא נחשדו ישראל על כך, מיהו יש לומר ע"ז שלענין נאמנות של ע"א ושל אשה שאני דחששו גם לשונא שיעיד שקר, דהם אמרו שע"א נאמן והם אמרו שלא להאמין לשונא, אך הא קשיא דאמר ביבמות שבהכחשה חד לגבי חד אם צרה אומרת שלא מת לא מהימנינן לה וכאן הוא להקל הלא חד לגבי חד כשבאים בבת אחת מן הדין אסור ואין אנו אומרים לא נחשדו ישראל, אלא מוכח מזה שבכל הכחשה בעדות אשה כל שאין כאן עדות גמורה שמה"ת אין ע"א נאמן, בזה אמרו חז"ל שעדות שונא אין כלום ולא חשיבא הכחשתו לבעל העדות שמעיד להתירה, וה"נ בנ"ד כיון שאנו רואין ששנאתו גדלה מאוד שכתב שהוא מבקש רעתה אלא דמסתברא שעד כזה לא יחשב הכחשתו שהוא רק אחד, לבטל העדות המועיל להתירה ודו"ק:)** ובנ"ד שהוא הבחור אברהם כתב במכתביו הקדומים שאם היה שבפי בחיים היה הורגו בשוק ולא היה מביט על מה שהוא היה נהרג ג"כ רק שנקמתו היה לוקח מאתו ובמכתבו השני שפך חמתו גם עליה, וא"כ על עדותו השניה הוא הערעור יש לדון ע"ז בלאו הכי, ובפרט שלשיטת ריא"ז מן הדין אין חוזר ומגיד, ואף לשיטת הר"ן יש לומר כיון שלא הוזכר במכתבו שכתב הערעור שום דבר ממש"כ במכתביו הקדומים שמת ולומר שהשיג ידיעה שלא מת, ואם היה באמת אצלו איזה ידיעה חדשה שלא מת היה כותב זה, ומסייע כל זה להראות לנו שמחמת שנאה כותב זאת. וא"כ נחזור לענין נ"ד שלא מיבעיא אם בעדות אשה לא בעי קיום, א"כ הרי יש לנו עדים המכחישים למערער הוא מכתבו של מאקס פראנק ומכתבו של יעקב ב"ר יוסף טארלינסקי, שכתב מפורש להכחיש את כותב הערעור שיודע בבירור שכתב זאת מחמת שנאה, ויודע בבירור שמת וכבר כתב החלקת מחוקק (ס"ק כ"א) בתשובתו שם שבשעת הדחק אין צריך קיום, ואף למאן דסובר דבעי קיום, כיון שהוא מו"ה ליב הנ"ל שולח המכתבים והרי הוא מקיים אותם, חשוב כאלו הוא מעיד בשמם וגם מעיד בלעדם, וגם בזה דעת הב"ש (ס"ק קכ"ח) דאחד בשם רבים מהני להכחיש לאחד האומר בשם יחיד, וכיון שלא נזכר בדבריו שכתב לערער ששמע זאת מרבים ודאי דיועיל להכחישו, וכש"כ שבנ"ד עוד יש לנו עדות רבים המוזכרים בגב"ע ששמעו עליו שמת מפי רבים, ומכל הלין טעמי שכתבנו נראה לענ"ד שיש להתירה להאשה העלובה אשת המנוח מו"ה שבתי במו"ה יהושע נ"י באלטערמאנסקי מכבלי העיגון, ויש להתירה ע"פ ב"ד של שלשה כדין אשה הניתרת עפ"א מחמת שהוא ע"פ עדים עד מפי עד ומפי כתבם, ומחומר הנושא כתבתי כל זה להלכה, ולמעשה הצעתי כל הדברים לפני הגאון הגדול פאר דורינו מרן רבינו יצחק אלחנן זצ"ל אז בתחלת שנת תר"נ והסכים להיתירא של האשה הנ"ל, והתרנוה בב"ד של שלשה. ואחרי שהתרנוה להאשה הנ"ל באו אח"כ שני עדים שהיו שם באמעריקא בעת מיתתו והעידו שיודעים בבירור שמת באופן שאין בזה פקפוק וחשש, וכתבנו כל הנ"ל להתלמד במקום אחר: