אור ברסלב
באר משה (דנשבסקי) ב אבן העזר › סימן ב

באר משה (דנשבסקי) ב· רבי משה דנושבסקי

אבן העזר · סימן ב

סימן א

שכתבתי לגיסי הרב הגאון מהו' אליהו נ"י המו"צ בוייטערסק וגוף הענין של הגב"ע לא אעתיק ויובן מתוך התשובה:

כאשר שלח לי כתר"ה את קונטרסו הנחמד אשר העריך בחכמה בדין העגונה אשת הערץ ב"ר שלמה אליוסאן אשר העלה כת"ר בכחא דהיתירא, וכתב לי שכבר הסכים להיתירא הגאון הגדול רבינו יצחק אלחנן נ"י הגאב"ד דקאוונא, ורצון ידידי שאצטרף ג"כ לשריותא של העגונה הנ"ל, האומנם אשר לא צריך לזה כי כבר בנה כת"ר על יסודות חזקות ונאמנות אשר האריך בקונטרסו ע"פ ספרים וסופרים ראשונים ואחרונים, ובפרט שהסכים להיתירא מרן הגאון הג' דקאוונא, אך אחרי שרצון כתר"ה שאהיה גם אנכי מהמצורפים להיתירא של העלובה הנ"ל, אמרתי לא אמנע מזה ועברתי על כל דבריו הנחמדים, ולמען שלא אהיה רק כמסייע כו' הנני לכתוב אשר מצאתי להעיר בענין זה בעז"ה:

הנה בגוף הענין של ספק שמא היה ההרוג הנמצא אשר העדים אמרו שהכירו שהוא הערץ אליוסאן, או אלינסאן, אולי היה יותר מן שלשה ימים אחר מותו שאז ההכרה לא כלום היא, והעלה כת"ר לצרף שיטת ר"ת וסייעתו בצירוף כל המחברים המתירים בספק אם הוא תוך ג' ימים או לאחר ג' ימים, ובצירוף הרגלים לדבר שהוא בתוך ג' ימים, הנני אומר שפיר קאמר מר, ואין בזה שום חשש וכאשר כתב החלקת מחוקק, (בסי' י"ז ס"ק ק"ח) וז"ל שכבר נמנו וגמרו האחרונים שכל ספק ג' ימים הוא לקולא נוסף ע"ז בנדון שלנו שרגלים לדבר שהוא בתוך שלשה ימים, וכאשר הביא בשם הצמח צדק (ס' ק"ג) שהולכין אחר השכיח בין להקל ובין להחמיר. ולבד זה נראה לענ"ד לחזק זה שבנ"ד שמצאו ההרוג במקום המלחמה שהיה ביום 30 אווגוסט ולמחרתו מצאו אותו שם, ולפמש"כ הנו"ב (במה"ק סי' ל"א) בטעם האוסרים בספק ג' ימים משום דאיכא חזקת אשת איש נגד חזקת חיים של ההרוג הנמצא, וא"כ נלע"ד שיש לדמות זה לסכין שנמצא לאחר שחיטה פגום דקיי"ל כר"ה בלא שיבר בה עצמות משום דחיישינן שמא בעור נפגמה, ואין מועיל חזקת הסכין הקדום מפני חזקת הבע"ח הנשחט שהוא בחזקת איסור, ואפ"ה בשיבר בה עצמות קיי"ל כרב חסדא כיון שיש לפנינו דבר שודאי פוגם לא מורעינן לחזקת הסכין הקדום מפני שאין ספק מוציא הודאי פוגם, וה"נ בנ"ד לענין אורועי חזקת אשת איש לחוש שמא היה הרוג מכבר, אמרינן ביום זה היה הרוגים בודאי שנהרגו באותו היום ומקודם לכן הוא ספק שמא היה כאן ואין ספק מוציא ודאי, וממילא מרעינן מצד זה לחזקת אשת איש ע"י ההרוג הזה שהחזקנו אותו שנהרג תוך ג' ימים:

מיהו יש לחלק ולומר דבשלמא התם כיון שהסכין היה מקודם השחיטה בחזקת בדוק והפגימה הנמצאת יש לתלות בדבר שודאי פוגם חשוב זה כלא נמצא לפנינו פגום, רק שנאבד הסכין ומוקמינן הסכין על חזקתו שהיה שלם בלא פגימה, משא"כ בנ"ד שהוא שעת חירום ויש לספק שמא היה הרוג אחר מקודם ג"כ באותו המקום ולכן נהי שאותו היום היה ודאי הרוגים שם מן המלחמה מ"מ יש להסתפק אולי היה עוד מונח שם איזה הרוג מקודם, מ"מ נראה לענ"ד ששפיר יש לדון לילך בתר בתרא כיון שדרך לפנות ההרוגים ולא להשהותם על השדה וכמו דאיתא (בפסחים ז' א'), ועוד שגם אם יהיה אפשר במציאות שנמצא שם איזה הרוגים מקודם מ"מ ההרוגים של אותו היום שהי' בו המלחמה מרובים המה בכמות הרבה, וא"כ כשאנו מסופקים על הרוג זה הנמצא מאין הוא בא אם מהרוגי יום זה או שהוא מן הרוגים הקדומים, הלא צריך למיזל בתר רובא שבודאי הוא מן הרוגי יום זה המרובים, ורוב זה שעושה לההכרה שיהיה זה הכרה ברורה, תוציא מן חזקת חיים וחזקת א"א של אותו האיש שהוא בעלה דרוב וחזקה רובא עדיף. ואין להשיב הא מצינו בספינה שאבדה בים הגם שרובן לאבד כדאיתא (ב"ב קע"ג ב') ואפ"ה נותנים עליה חומרי חיים וחומרי מתים, והוא מפני שיש כאן שני חזקות נגד זה חזקת חיים וחזקת א"א ומחמת זה נותנים עליו חומרי חיים ואין מועיל הרוב להוציא מזה, ה"נ בנ"ד לא יועיל ההכרה שהיא באה מצד הרוב שתולים אנו שהוא מהרוגי יום זה להוציא מחזקת חיים וחזקת אשת איש של בעלה של אשה הלזו שאנו דנין עליה, מ"מ ז"א דהא כתב הנו"ב שיש נגד חזקת חיים של בעלה חזקת חיים של הרוג זה וחזקת הכרת פנים שלו שלא נשתנה מכמו שמראה לפני העדים שראוהו, וחזקות אלו מסייעים לרוב הרוגי יום זה שתולים שמהם בא הרוג הזה שאנו דנין עליו, ונוסף ע"ז כאן איתרע חזקת חיים של האיש שאנו דנין עליו שהוא בעלה של האשה זו מצד העדות שאחד ראה שירד עליו החץ והכה בלבו ונפל, וא"כ ממילא כיון שאין מנגד לנו החזקת חיים של בעלה של זו שהרי יש עליו ריעותא, יש לנו לדון לילך בתר בתרא שהוא רוב מהרוגי יום זה, וממילא תהיה ההכרה של העדים שהכירוהו למחרתו של יום המלחמה שהוא בעלה של האשה זו שמת, ותצא האשה בהיתר ע"י הכרתן של העדים הנ"ל, ובאופן זה גם המחמירים בספק ג' ימים יודו בזה:

והואיל ואתא לידן דברי הנו"ב (סי' ל"א) אמרתי להעיר מה שלענ"ד צ"ע על דבריו, והוא מש"כ בתשו' הנ"ל בד"ה וגם, שכתב וגם מש"כ לעיל דלא מחזקינן חזקת חיים ממקום למקום לא שייך כאן, דבשלמא גבי נגע באחד בלילה אמרינן שפיר דשעת מציאה שהוא מת במקום הזה, ואמרינן למפרט שכל זמן היותו במקום הזה הוא מת, אבל בנמצא ואנו מסופקים על זמן היותו במקום הזה עצמו אימתי בא למקום הזה, מה בכך שבעת מציאה הוא מת לפנינו, אדרבה ניזול בתר חזקת חיים שודאי חי היה פעם אחד, ונימא חזקה עד קרוב לעכשיו חי היה ומקרוב הובא למקום הזה והוא עדיין תוך ג' ימים עכ"ד. והנה יסוד חילוקו הוא שכל שאין מבורר היות דבר זה נמצא במקום זה, אין שייך לדון עליו מצד חזקה שנמצא לפנינו כמו שהוא, רק שנאמר שמקרוב הובא למקום הזה ועד עת שהובא לכאן חי היה מצד החזקת חיים שהיה חי מקודם, ומועיל באופן זה החזקת חיים לאחר עת היותו במקום הזה, וקשה לענ"ד על דבריו, א"כ למה בשרץ הנמצא במבוי מטמא למפרע עד שעת בדיקת המבוי, נימא אוקי השרץ בחזקת חי, ואי משום דבשעת מציאה היה השרץ מת נימא שהובא כאן מקרוב מחמת שמקודם היה חי כפי חזקתו הקדומה. ובאמת יש לדקדק למה במבוי מטמאינן למפרע עד שיאמר בדקתי, כיון שהיה פעם אחת בדוק וא"כ זה דמי לראוהו חי מבערב, ונוקי המבוי אחזקתו הקדומה והטהרות יהיו טהורים בחזקתן, ומה שאמרו בגמ' (בנדה ג' א') הטעם כיון דאיכא שרצים דאתי מעלמא ושרצים דאתי מגופא כתרתי לריעותא דמי, משמע מפירש"י שם שזה הוא נצרך לתרץ אליבא דשמאי אבל לב"ה לא איצטריך זה. והנראה לענ"ד לומר דענין חזקה דהשתא שעת מציאה עם החזקה דמעיקרא שהיה במקום הזה שמתנגדים זה לזה, מחשבים לכל משך זמן שבין שני הזמנים כספק שקול, וממילא אם הוא ברה"י ספיקו טמא וכמו שכתבו התוס' בנדה (ד' א' ד"ה כי פליגי), שגם בראוהו חי מבערב ברה"י ספיקו טמא אליבא דר' יוחנן, וכן הוא. ברמב"ם (פי"ח מהל' אבות הטומאה הל' י"ד) שרק ברה"ר טהור כשראוהו חי מבערב, והאי מבוי מיירי במבוי סתום שדינו כרה"י וכן הוא מפורש בפי' המשנה להרמב"ם דמבוי רה"י הוא, וכן הוא בהרע"ב (במשנה פ"ז דנדה), ועכ"פ אנו רואין שחזקת חיים של השרץ אין מועיל להחזיק לודאי בחי נגד מה שהוא מת לפנינו בשעת מציאה, רק כספק שקול, וא"כ מעתה אין קושיא מה שהקשה הט"ז ודעמיה נוקי אחזקת חיים, דהא כיון שהוא מת לפנינו נעשה זה כספק שקול וממילא לענין אשת איש נחמיר מספק שמא הוא אחר ג' ימים, ובגל משום דאיתרע חזקתו הקדומה מחזקינן לודאי לפי שבאותו מקום לא היה חזקת חיים, עכ"פ רואין אנו שגם שאין ידוע לנו מתי הובא לכאן לא מכרעא חזקת אי חיותו להוציא מספק מת כמו שהוא לפנינו במקום זה, וזה דוחק לומר שגבי שרצים לא חשיבא חזקת חיותם חזקת חיים:

אמנם לבד זה לענ"ד נראה להקשות על סברתו של הנו"ב מתוספתא בפ"ד דטהרות דאיתא התם קבר הנמצא (גיר' הגר"א ז"ל בר"ה) מטמא למפרע, בא אחד ואמר ברי לי שלא היה קודם לעשרים שנה אין טמא אלא משעת מציאה ואילך, ע"כ, הרי מוכח מתוספתא שגם בר"ה כל שנמצא קבר מטמא למפרע, ולמה לא נוקי אחזקת חי של המת הנמצא ולומר שלא הובא מקודם רק בזמן המאוחר האפשרי להיות, אלא ודאי שכל שאנו דנין על חזקה דהשתא הוא שעת מציאה אנו מטמאים למפרע ואין אנו חוששין על חיים גם שאפשר שלא הובא לכאן בזמן המסופק לנו, או משום דהחזקה המאוחרת מבטלת לחזקת חיים, או שלפי שאין נודע לנו על מי שאנו דנין אין שייך לדון על חזקת חיים שלו כי מתים נמצאים בעולם, ובאמת מתוספתא הנ"ל שהבאנו נלמוד דין חדש, דהא מבואר בתוספתא הנ"ל שאם בא אחד ואמר שלפני עשרים שנה לא היה כאן מת אז אין טמא אלא משעת מציאה, ולכאורה יש להבין הא זה ידעינן שקודם שהובא המת למקום הזה לא היה כאן מת, ואפ"ה מטמאין למפרע ומה מועיל יותר מה שאומר אחד שלפני עשרים שנה לא היה כאן מת שאז אין מטמאין רק משעת מציאה, וצריך לומר בהסבר דבר זה שענין החזקה דהשתא, כל שלפני האנשים שאנו דנין עליהם לא היה כאן חזקה להיפך, אז מחזקינן למפרע כמו שהובא לפנינו ואף בר"ה מטמאים, אבל כשנמצא אחד שיודע עת קדום שלא היה כאן טומאה, נמצא שלפניו ידוע לו בעת טהור במקום הנ"ל, אז אין טמא רק משעת מציאה אבל מקודם הוה ספק וכמו שכ' מקודם שהעת שבינתים הוה ספק, ושם דהוה ר"ה ע"כ טהור עד שעת מציאה, ואה"נ שברה"י היה טמא למפרע, מעתה לענין הרוג הנמצא ודאי דבספק הוא מתרי טעמי, חדא, שגם ביש לו חזקה הקדומה הנודעת לפנינו מקודם מ"מ בעת שבינתים הוה ספק, שנית, במקום שאין אנו יודעים אותו מקודם הגם שידענו שקודם מותו חי הוא, מ"מ אחרי שלא נודע לנו עת הקדום לו שהיה חי דיינינן לו כמת כמו שהוא לפנינו, והחזקת חיים אין יכול להחליט הדבר שיחשב כודאי שהוא תוך ג' ימים, ומ"מ לענין דינו של המהר"ם מינץ שפיר יש לתלות להקל שמא הוא יותר מן שלשים יום וכדעת הט"ז, מצד שנחשב זה לספק. וכמו שבארנו:

עוד נראה לענ"ד לומר בטעם הדבר שאנו חוששים לשמא הנמצא יותר משלשה ימים ואת האיש שאנו דנין עליו שההכרה מתדמה עליו מעמידין אותו בחזקת חי, והענין הוא ששני סוגי חזקות נמצאים בחזקה הקדומה, יש חזקה שלא איתרעה היינו שלא נמצא לנו דבר שמודיע לנו שנשתנה, וחזקה זו אלימא, והוא מה שמצינו (בגיטין כ"ז) שמעמידין בחזקת חיים ומפקיעין אנו בזה מחזקה אחרת והיינו כל שלא ידעינן שום ריעותא דנין לו בחזקה הקדומה, ומטעם, זה גם בזקן וחולה ג"כ מעמידין בחזקתו לפי שלא ידעינן עליו שום השתנות, משא"כ היכא שנתהוה ריעותא המספקת כמו הא דספק גירושין או קידושין (יבמות ל' ע"ב) דאמרינן ג"כ אוקי אחזקה, או כמו שני כתי עדים המכחישים זא"ז למ"ד תרי ותרי ספיקא דרבנן ומוקמינן אחזקתה, החזקה זו שאנו דנין ומוקמינן אחזקה קמייתא היא חזקה פחותה מחזקה שלא ידעינן בה שום ריעותא ושינוי, וכן מה שנמצא השתנות אח"כ לפנינו ולא ידעינן מתי נעשה דמוקמינן אחזקה קמייתא, הוא ג"כ גרוע מחזקה שאין אנו יודעים עליו שום שינוי. ומעתה נחקור בענין הרוג או מת הנמצא שספק לנו אם המת הנמצא הוא בתוך ג' ימים וההכרה היא הכרה אמיתית, או שהוא אחר ג' ימים וההכרה אין ברורה ומחמת חזקת חיים נעמיד שמת תוך שלשה ימים, מ"מ אין זה רק חזקה שנתהוה בה ריעותא, ושנבוא בזה להוציא מן החזקה שהוחזקנו בחי בבעלה של אשה זו שלא ידעינן בו ריעותא של מיתה, הלא חזקה זו עדיפא ואיך נוכל בהחזקה של חיים שבמת הנמצא שיש בה ריעותא, לבטל בזה החזקה שאין בה ריעותא של שינוי, ואין לומר שכיון שמ"מ אחד מת, זה או זה הורע בזה חזקת חיים של האיש שאנו דנין עליו דמאי אולמא האי או האי, ז"א, דניחזי אנן אם אחד יסע למרחק לעיר אחרת וישלח גט לאשתו או שישלח חטאתו שמעמידין אותו בחזקת קיים, ואם יבואו אנשים משם ויאמרו שיודעים שמת שם איש אחד בעיר ההיא שהיה שם השולח הגט או החטאת, הכי נחוש מחמת זה להגט או להחטאת, הלא בודאי נאמר מה לנו מה שאיש מת שם מ"מ אותו נעמידו בחזקת קיים שלא איתרע החזקה של השולח בזה, וא"כ ה"נ בנ"ד באיש המת הנמצא כיון שההכרה של אחר ג' ימים אין נחשב הכרה כלל ממילא לא הורע חזקתו של בעלה של אשה זו שאנו דנין עליה, ואותו חזקה של הנמצא אם כי מעמידין בחזקת חיים לאחר עת מיתתו, מ"מ הא איתרע חזקתו שהוא מת לפנינו ולא אלימא כל כך וזהו הטעם של המחמירים בספק של ג' ימים, אמנם לפ"ז בענין נ"ד שאתרעי חזקתו של בעלה שאנו דנין עליו שהרי נעשה בו מעשה שעלול למיתה, בזה שפיר יש לומר שבחזקת חיים של ההרוג שקברוהו, נבוא להרע חזקתו ונאמר שעכשיו תוך ג' ימים מת וממילא מתברר שהוא מת:

ובענין הגב"ע שכתב כתר"ה שהעידו שני העדים ששמעון העיד שהערץ אלינסאן הלך עמו יחד מוויטעפסק לאיגליצקע פאלק 1 באטילאן 3 ראטע והלכו למלחמת פלעוונא ושם נהרג הערץ הנ"ל וזאת לא נודע לו מאיזה עיר היה הערץ הנ"ל, והעד חיים הוסיף בעדותו שקראו אליוסאן, ואמר שהוא היה מכירו מוויטעפסק שהיה איזוואשציק אצל כזית ונמסר עמו ביחד לאנ"ח והעיד עליו ג"כ שהוא היה באיגליצקי פאלק 1 באטאלין 3 ראטע ושם בפלעוונא נהרג, ונקבר על ידו עם עוד יהודים אחרים, וחקר כת"ר בזה שלא אמרו שם אביו, והנה בעדותו של העד חיים אין לפקפק כלל שאומר עליו הרבה סימנים המבררים שהוא בעלה של אשה זו וגם אומר עליו שנמסר לא"ח לפאלק זה אשר אשתו אומרת ג"כ שהיה באותו הפאלק וכתבה אליו מכתב וגם קבלה משם מכתב ממנו, ובראטע אחת אין נמצא סך מרובה מיהודים שנחוש שמא יש שם אחר ששמו כשמו ואולי בעלה אחר הוא ואותו שהכירו וקברוהו אחר הוא, ויהיה נצרך לומר ששנים היו שם בשם הערץ אליוסאן ושניהם מוויטעפסק ולפי משמעות עדותן של השנים הנ"ל לא היה שם רק אחד בראטע הנ"ל, וא"כ אין לנו שום ספק על עדותן, לא מיבעיא על עדותו של חיים שהוא נותן בדבריו ברורים על הערץ אליוסאן בעלה של זו, ובפרט שנבדק בפנקס הפריזיו ולא היה עוד אחר ששמו הערץ אליוסאן באותו השנה, וא"כ נודע שהוא היה שם ואותו הכיר העד חיים לאחר מותו וקבר אותו, ואין זה נוגע כלל להא דיבמות (קט"ו ב') ביצחק ריש גלותא אם חוששין שם לתרי יצחק, דשם מיירי לשיטת הרמב"ן וסייעתו שאין העדים יודעים אם זה שהיה עמהם שהלך מקורטבא לאיספמיא, זהו שהיה מוחזק לאנשי קורטבא שדר בעיר הנ"ל, ובקורטבא היה ידוע להם רק אחד ששמו יצחק ריש גלותא, ומן הליכתו בדרך מקורטבא לאיספמיא זה לא נודע לאנשי קורטבא אם זה הדר בעירם הלך בדרך, ולכן פליג אביי בזה וחייש לתרי יצחק, ורבא התיר מטעם כאן נמצא כאן היה ולא חייש לאחר, אבל בנ"ד כיון שנמסר לאנ"ח היות שם וזה ידע העד חיים שהוא היה, שם ומה יהיה נצרך עוד, וגם לאביי דחייש לתרי יצחק הכא אין לחוש כלל, אחרי שנודע שהוא הנמסר בוויטעפסק הוא שהיה בפלעוונא והוא שנהרג ונקבר, ובוויטעפסק לא נמסר רק אחר בעלה של זו וגם אין לחוש שמא ברח הוא ולא נמסר להפאלק ואחר בא על מקומו, חדא שזה ידוע ששום אחד לא יתקבל מעצמו בלתי שיתקבל ע"י הקאמיסיע, ועוד שהעד חיים אומר שמכיר אותו שהיה איזוואשציק אצל כזית בק"ק וויטעפסק, ואצל כזית לא היה אחר בשמו הערץ אליוסאן או אלינסאן איזוואשציק, וגם עדותו של שמעון מועיל ג"כ אחרי שנודע ע"י אשתו שבעלה היה בפאלק הנ"ל 3 ראטע ושם לא הוחזק רק אחד ששמו הערץ אליוסאן וכיון ששמעון מעיד שאותו הערץ אליוסאן או אלינסאן [כי מדברי העדים ניכר שמה שזה קרא אליוסאן וזה קורא אותו אלינסאן חד הוא ולא דייקי במבטא וכעין זה נמצא בתשו' הר"ן (בסי' ל"ג וסי' ל"ד)] שהיה שם בפלעוונע באותו הפאלק, מת במלחמה וקברוהו, הרי יש לנו עדות על מיתת בעלה של האשה זו אלא שאין אנו צריכין לזה שבעדותו של חיים מבורר הדבר ע"י הכרתו מוויטעפסק ושם וכמבואר לעיל:

וראיתי בדברי כת"ר שכתב שבהני תלת מילי דאבא יודן (ביבמות קכ"ב) כו' שהמיתה ברורה מקילין ע"י אומדנא והוכחה שהוא בעלה, וכתב כת"ר אך אחת ישאר לפנינו ההוא דאיתא (דף קט"ו) גברא חרוכא דשדי ופסתא דידא דשדיא, דהתם המיתה ברורה לפנינו שהרי גברא חרוכא דשדי ובעל אשה זו גני שם, וחיישינן לאחרינא דאתי לאצולי ופסתא דידא חיישינן דילמא נורא אתיליד ביה ומשום כיסופא ערק לעלמא כדאיתא התם, הרי אף שהמיתה ברורה חיישינן לגוונא רחיקא כו', ותירץ כת"ר ע"ז ע"פ דברי הא"ר כו' שמדחזינא פסתא דידא וגברא חרוכא, הוי הוכחה ששני בני אדם היו שם שהאור שלט בהם כו', ולכן שפיר חיישינן שנא נודע לנו מי המת מן שני האנשים ע"כ. והנה זה נכון ע"פ פירש"י שהפסתא של אחר הוא, אך הריטב"א בחידושיו מפרש לדברי הגמ' שלא היה שם ידיעה ברורה שהפסתא דידא היה של אחר והיה אפשר לומר שהפסתא דידא היה מן הגברא חרוכא או מן אחר וא"כ נדחה תירוץ זה, ולענ"ד נראה משמעות הסוגיא דשם כשיטת הריטב"א, שאם נאמר שזה ברור היה שהפסתא דידא היה של איש אחר וא"כ שני אנשים נחסרו שם ע"י השרפה ואחד נשאר בחיים שלא נחסר ממנו רק היד ואחד מת, היאך היה סומך רבא לומר שמותרת האשה, אחרי שאחד מן השנים שהיו שם שנחסרו נשאר בחיים והלא יהיה ספק שקול אם בעלה מת או לא, ואין לומר משום דקאמרה חזו גבראי והיא אומרת שבעלה נשרף בודאי, ונאמר שסברת רבא הוא אימתי אינה נאמנת לומר שבעלה מת בענין כזה רק במקום שמנגד לה חזקת חיים, משא"כ כאן שאחד מן שניהם מת ודאי יש לנו להאמינה שבעלה הוא המת, לענ"ד אין סברא לומר כן כיון שאחד נשאר בחיים ועדותה לא כלום שאומרת בדדמי ויעויין (במש"כ לעיל בסי' א' אות ז) ועיין (בנוב"ק סי' מ"ב) שמפרש ג"כ למלתא דפשיטא שאפשר להיות שהפסתא דידא היה של הגברא חרוכא, ואין כאן הוכחה שהוא של אחר. ומ"מ נלענ"ד לישב שיטת המפרשים דהפסתא דידא היה של אחר, מ"מ אפשר במציאות ואולי קרוב יותר שגם האיש שהפסתא דידא נשאר מ"מ הוא נשרף ג"כ בשלימות, ולכן אמר רבא ועוד גברא חרוכא דשדי, היינו שמן שני האנשים החסרים מסיבת האש אחד מת בודאי והשני יכול להיות שנשרף ג"כ באש, וא"כ אתרע חזקת חיים של בעלה, וע"כ סבר רבא למימר שתהיה היא נאמנת לומר במה שאמרה חזו גבראי, היינו דשלט בו האור ושנשרף כולו שם. ובעיקר הקושיא שדקדק כת"ר מדוע בהא דגברא חרוכא מחמרינן לחששא רחוקה ואילו בהא עובדא דאבא וכו' לא חיישינן שאחרים באו על מקומם והמה המתים, נראה לענ"ד לומר שכל שהחשש בעת המיתה שמא ניצל שפיר חיישינן משום דהטבע הוחק בהאדם לבקש הצלתו וללחום מלחמת קיומו, וחזקתו שהוחזק בחיים כאן לא יועיל האומדנא שמת כי לא הלך למקום הזה בשביל שימות כאן או יהרג, ולכן לא אמרינן כאן הוא שנאבד הוא שנמצא, משא"כ בהני עובדי דאבא יודן ועוד, בכולהו אנו מחזיקים אותם בחייהם של אלו האנשים שהם היו מי שהיו מוחזקים בהם שהם שם, וכן הא עובדא דיצחק ריש גלותא ג"כ בחיים מחזיקים שהוא האיש יצחק שמוחזק אצלינו מקודם, ואח"כ כשנתברר עליו שמת ממילא מוחזק האיש הנ"ל למת, משא"כ הא דגברא חרוכא שבאנו ע"י האומדנא להחזיקו שלא ניצל, ולזה אין מועיל האומדנא, וכמו דחיישינן במים שאין להם סוף אף שהוצאנו מת אחד מן הים, כל שלא נודע לנו ע"י סימנים או ע"י הכרה שזהו שאנו דנין עליו, כן נראה לענ"ד:

וע"ד ההכחשה שהיה בין שני העדים ששמעון אמר שבלבו נפל הכדור, וחיים אמר שצוארו נחתך לו, ופלפל כת"ר בחכמה במחלוקת הפוסקים בשני עדים אחד אומר מת ואחד אומר נהרג שבאה"ע (סי' י"ז סעיף ע'), ואף שא"א להקל נגד הני רברבי המחמירין באחד אומר מת ואחד אומר נהרג, מ"מ כתב כת"ר שבנ"ד יש להקל מתרי טעמי, חדא ששמעון אמר אח"כ ומתרץ דיבורו שלא ראה בבירור, רק מצד האומדנא שהיה הדם על הכתונת שיער בהשערתו שהכדור נפל בלבו, ועוד דאפשר ששני כדורים נפלו עליו בלבו ובצוארו, ודברי כת"ר נכונים בזה שבנ"ד גם המחמירים יודו בזה שלא חשוב הכחשה בדבר שאפשר לטעות, וכמו שאמרו חז"ל בגמ' בין חיטי לשערי טעי אינשי (ב"ב נ"ו ע"ב). אמנם לענ"ד נראה שבנ"ד בלא"ה לא תהיה המחלוקת של אחד אומר מת ואחד אומר נהרג, דטעם הדבר שבאחד אומר מת ואחד אומר נהרג סברי המחמירים דהוי הכחשה נראה להסביר, דאחד שאומר מת על מטתו הלא מכחיש ואומר שלא נהרג, ומי שאומר נהרג הלא אומר ומכחיש שלא מת על מטתו, ולכן הוה עדות מוכחשת וא"א להשיאה על פיהם, ולכן נראה לענ"ד דהני מילי שכל עדותן היה רק זה הדבר שזה אומר שמת על מטתו וזה אומר נהרג ובזה אנו באים להתירה, והוא דומה לאחד אומר בסייף הרגו ואחד אומר בארירן, שעיקר החיוב בא על מעשה ההריגה וכיון שמעשה ההריגה מוכחש זה מזה אין לנו עדים על ההריגה, וכן בחזקה באחד אומר חטים ואחד אומר קטניות דלא טעי אינשי כיון שנבטלו עדותן ע"י הכחשה שכל אחד נכחש מן חברו אין לנו במה לדון ע"פ עדותן, אמנם כאן בנ"ד שעיקר עדותן שראו אחד מת בלא חיות מסיבת המלחמה וטלטלוהו וקברוהו, וא"כ מה איכפת לן בהכחשה שזה הכחיש לחברו שאמר שבלבו נפל הכדור וזה הכחיש להשני שאמר שבצוארו נחתך, לוא יהיה ששני הדברים אין אמת מחמת ההכחשה זה לזה, מ"מ בזה ששניהם אמרו ומודים שטלטלוהו מת מן סיבת המלחמה ונקבר, ונהי שהוכחשו בסיבת ההריגה מ"מ ע"ז שאומרים שקברוהו בזה לא הוכחשו, וכמו דאיתא (ב"ב ל"א) דאמר רב נחמן נהי דאתכחיש באכילה באבהתא מי אתכחיש וקיי"ל כרב נחמן דסבר כרב הונא שכל זוג עדים מהמוכחשים כשרים כל אחד בפני עצמה להעיד, וממילא אמרינן דכשרים אפי' לאותה עדות במה שלא הוכחשו, וא"כ נראה באומר אחד מת ואחד אומר נהרג ואחד יאמר שהיה בעת הקבורה שראהו וקברו בודאי שנאמר בזה הדין נהי שאתכחיש במיתה בקבורה לא אתכחיש, ואם הדין כן באחד מהעדים אומר קברתיו אף שהוכחש בעדותו על המיתה שמת, הא על הקבורה לא היה בזה הכחשה מהשני, וא"כ מהימן לומר וקברתיו דהא לא אתכחיש בהא שאומר שקברו וא"כ כיון שגם באחד מן העדים שאומר וקברתיו סגי לן ואמרינן נהי דאכחיש במעשה המיתה במעשה הקבורה הרי לא הוכחש ועפ"ז מתירין להאשה, וכש"כ היכא ששני העדים אומרים עדותן על מעשה הקבורה, וא"כ אפי' לרב חסדא שפוסל שני עדים המכחישים זא"ז להעיד לעלמא מ"מ אחד מהן כשר ממ"נ, וכיון ששניהם מעידים על מעשה הקבורה, ובזה לא אתכחיש ולכן שפיר מועיל העדות בזה, אך אין אנו צריכים לזה כי קיי"ל כרב הונא וכרב נחמן דאף לאותו עדות אמרינן שבמאי דלא אתכחיש מהימני:

אמנם אפי' אם נאמר שגם באמרו וקברתיו מ"מ היכא שזה אומר מת כדרכו על מטתו וזה אומר נהרג אין אומרים שלא נחשב מוכחשת, רק מחשיבים אותם מוכחשים בעיקר העדות משום שאנו אומרים זה אומר נקבר מת כדרכו וזה אומר נקבר הרוג וחשיבי עבור זה עדות מוכחשת, מ"מ נראה לענ"ד שבנ"ד שאני, ולא נחשב עדות מוכחשת, שבשלמא התם בנקבר מת או נהרג במקום שראו את המיתה מאיזה דבר בפרט והקבורה באה אח"כ מפני שמת מקודם, וא"כ עיקר עדות היא המיתה או ההריגה וכשמכחישים זא"ז, יש לדון שאפשר שחשוב זה מוכחשים בעיקר העדות, משא"כ בנ"ד שלא ראו העדים את עצם מעשה המיתה וע"ז לא העידו, רק עיקר עדותן הוא שראוהו מת בלי חיות כלל שטלטלוהו ממקום למקום וקברוהו, וסיבת המיתה ג"כ משתוים שהיתה ע"י מכת המלחמה, ולא היה נוגע לעיקר העדות לדעת ולחקור ע"י איזה סיבה היה מכת המלחמה בו שמת מחמת זה אם בלבו או בצוארו, וא"כ בהכחשה כזה אין לחוש כלל לומר שחשיבי מוכחשים בעיקר העדות, דודאי בעדותן שע"י זה המה מתירים להאשה היינו שטלטלוהו מת וקברוהו בזה משתוים המה וזהו עיקר עדות, ומה שאומרים נחתך בצוארו או נפל הכדור בלבו הוא רק הכחשה בבדיקות, ולא בדרישות בעצם העדות, וזה דמי למש"כ הגאון רע"ק איגר ז"ל (בסי' פ"ז) לענין הכחשה באיכות הקבורה שחשיב זה רק הכחשה בבדיקות, כיון שאין צריך לגוף העדות דסגי במה שיאמרו שטלטלוהו ממקום למקום, וא"כ ה"נ בנ"ד לא היה נצרך כלל לגוף העדות באיזה מקום נמצא בגופו מכות הכדורי מות, ורק בטלטלוהו מת וקברוהו סגי. עכ"פ בעיקר הדין בהיתירא של האשה חייענא שהיתה אשת הערץ ב"ר שלמה אליוסאן, הנני נטפל לעושי מצוה לאצטרופי להמתירין לה מכבלי העיגון, ונצרך להתירה בב"ד של שלשה הגם שיש כאן שני עדים אחרי שעדות שמעון לבד אין בו כדי להתירה כ"א בצירוף של העדות השני שהעיד ר' חיים הנ"ל מפני שהעד שמעון קרא אותו אלינסאן וגם אין מכיר אותו מקודם ולא ידוע לו שם אביו ושם משפחתו, ורק בצירופו של העד חיים, שמוכח זה שמה שהרבה קורין אותו אלינסאן הוא שינוי בעלמא במבטא, וגם הוא בצירוף הגדת האשה שקבלה מאת בעלה מכתב שהיה שם במלחמת פלעוונא באותו הפאלק, ויוכל כת"ר להושיב ב"ד של שלשה ולהתירה:

תוכן העניינים

באר משה (דנשבסקי) ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה