אור ברסלב
באר משה (דנשבסקי) ב אבן העזר › סימן א

באר משה (דנשבסקי) ב· רבי משה דנושבסקי

אבן העזר · סימן א

אבן העזר

עובדא דהוה בק"ק סוויר בח' אלול שנת תרמ"ב שנהרג יהודי אחד שמו אברהם ליב בן שמואל הכהן ע"י א"י וזהו תורף הגב"ע.

ביום ד' שכר אברהם ליב הנ"ל עם בחור אחד עגלון יהודי שיסעו עמו לכפר, שיבואו בלילה לשם... וכשבאו סמוך לכפר כערך א' וויארסט, העמידו את העגלון עם הסוס והעגלה שנסעו עליו ביער קטן, והמה הלכו לכפר... ואמרו שימתין עליהם עת קטן, וכשבאו לכפר הרגישו תומ"י הא"י שבכפר ורדפו אחריהם, והבחור ברח, ואת אברהם ליב הנ"ל תפסוהו הא"י והכו אותו מאד, והעגלון שמע קולו שצעק "גוואלד ראטעוועט" והבחור שותפו הנ"ל בא תומ"י למקום שהעגלון עמד שם, ואמר שהרגו לאברהם ליב, זה העיד העגלון לפני ב"ד בתו"ע כד"ת. גם העיד שלמחר ביום ה' נסע לאשמינא, ושמע בדרכו שבאותו הכפר הרגו הא"י ליהודי אחד שבא לכפר לגנוב סוסים, ואחיו של אברהם ליב הנ"ל חקר אחריו למען ימצאהו ויביאו לקבר ישראל, וע"י השתדלות איש אחד יהודי הדר בסביבה ההיא, אשר שמע במשך זמן הנ"ל ונודע לו מאת א"י אחד אשר שלמו לו עבור זה, שיחקור ויודיעם אי' נמצא הנהרג, והודיע להם המקום שמונח בחפירה שקברוהו שם, ואמר להם שימצאוהו שם בלא כובע ובלא בתי רגלים (שטיוויל), ואחרי שנודע להם השתדל אחיו של הנהרג שמו אהרן שלמה ובא עם שוטרי הפאליציע לזמן ששה עשר יום אחרי הלילה שנהרג, וחפשו באותו המקום ומצאוהו נקבר בבגדיו, היינו כתונת ומכנסים וארבע כנפות ובגד לעטניק, ואחיו הנ"ל העיד על הכרת בגדים בט"ע, וגם העיד שהכיר את אחיו הנהרג בט"ע, וגם אמר סימנים על הבגד הלעטניק שהיו בו קעשינא תחת שחי', וכן ב' קנעפליך שנחסרו מן הבגד ורק התחתון נשאר, וכן אשתו הוסיפה בהרבה טב"ע על הכתונת ועל האר"כ, גם אמרה שיש לה סימנים על גופו היינו קאלטענעוואטע נעגיל, צורונצילטע, ברגלים שלו, ועוד השינים העליונים היו בהם שנים גדולים ורחבים ביותר, ועל האר"כ אמרה סימנים מובהקים טרם ראתה אותו, כי איש אחד לקח אותו ומסרו לאחד שהיא תגיד בו סימנים, וכן הגידה עליו אשתו הרבה סימנים מובהקים, כן נמצא טלאי בהאר"כ והיא אמרה שהיא בידיה תפרה הטלאי ומכרת בט"ע את תפירת הטלאי שהיא תפרה אותו וזוכרת בצמצום את המקום שהניחה להטלאי, וכל זה נאמרו לפנינו בתורת עדות כד"ת במותב תלתא היינו הגדת העגלון ואחיו של הנהרג ואשתו ועוד אחיו השני שמו יוחנן, ועוד איש אחד שראה אותו ואמר שמתחלה לא הכירו מחמת שנשתנה הרבה, אך כשהסתכל בו היטב הכירו, ועוד דברים אמרו בגב"ע ויובן מתוך מה שכתבנו בהתשובה שהערכתי בנידון זה, וזה אשר הערכתי בעז"ה בנידון הנ"ל:

א) ראשונה אחקור בעדותו של זוסמן ב"ר ברוך יצחק (הוא העגלון שנסע עמהם) שהעיד שהבחור שברח אמר לו שאברהם ליב נהרג, אם כוונתו היה שראה מרחוק שנהרג, הרי לנו עד מפי עד שנהרג אברהם ליב ע"י הא"י אשר השיגוהו, רק שהיינו דנין בזה דין עד אחד במלחמה, וזה דומה למה שאמרו בגמ' יבמות (קט"ו א) נפלו עלינו לסטים הוא מת ואני נצלתי דאמרינן שם דוקא באשה משום דכלי זיינה עליה ואין יראה לכן נאמנת, אבל באיש כיון שהוא ירא ג"כ הוה דין ע"א במלחמה ואין נאמן, ובפרט בנ"ד שאמר בעצמו שגם אותו רצו לתפסו בודאי דהו"ל דין ע"א במלחמה, ובדין ע"א במלחמה קיי"ל בשו"ע (סימן י"ז סעיף נ') שאם נשאת לא תצא, וא"כ הרי יצאת מה"ת מאיסור א"א ואין לנו רק איסור דרבנן שאסורה להנשא לכתחלה, אך באמת לפה"נ מסיגנון לשון העד שאמר שנהרג, מראין הדברים שלא הגיד לו ידיעה גמורה שיודע שנהרג, רק השערתו חזקה שבעיניו נחשב שבודאי נהרג ע"י הרבה מכות שהכוהו שראה מרחוק או שמע, והוא אמר ברי ע"ז בדמיון השערתו, וא"כ בעדות כזה מלתא דפשיטא הוא שאם ניסת תצא.

ב) אך מה שיש לנו לדון להיתירא ע"י עדות של זוסמן הנ"ל, הנה זה נודע לנו ע"י עדותו שהי' אברהם ליב במקום הנ"ל, וגם נתפס ביד הא"י בכפר כגנב והכוהו מכות רבות אכזריות קרוב לחשש מיתה, כאשר שמע מפי הבחור הנ"ל, ומאז נאבד ואח"כ נמצא הרוג באותו המקום, א"כ לדעת המבי"ט והשב יעקב שדעתם שגם בידענו שהלך באותו מקום ואח"כ נמצא שם מת, שאמרינן בזה שמה"ת תלינן לומר שאותו שנאבד הוא המת הנמצא, ואף שרבים מהאחרונים חולקים ע"ז, מ"מ במקום שאין השיירות מצויות, הכריע השב שמעתתא (שמעתא ז' פרק י"ט) להקל, והכא בנ"ד עדיפא טפי כיון שאברהם ליב היה שם באותו מקום בודאי ונתפס בידי הנכרים, אין ספק שמא היה שם אחר שנהרג על ידי הנכרים והוא ניצל מוציא מידי ודאי כסברתו של הש"ש הנ"ל. הן יש לדון בנ"ד אם נוכל להחליט לאותו המקום שנמצא ההרוג אין השיירות מצויות, לפי שעברו כמה ימים מן יום שנאבד האיש אברהם ליב עד עת שנמצא, ואולי בהמשך אותו הזמן מצוים עוברים ושבים אחרים ויחשב זה כמקום שהשיירות מציות, מ"מ נראה לענ"ד שיש מקום לצדד ולדון להיתר ע"פ העדות שאמר שלמחרתו נסע זוסמן הנ"ל לאשמינא ושמע שנהרג שם יהודי שתפסוהו בגנב, וכפי עדותו שמע על אותו המקום בסביבה ההיא, וא"כ שפיר נוכל לחושבו לאין השיירות מצויות חדא שבלילה אין מצוין עו"ש כל כך, ועוד שמה ששמע על יהודי ג' ואם כי הוחזקו שיש גנבים בעולם, מ"מ לא נוכל לומר ע"ז שיירות מצויות והוה ודאי כאין שיירות מצויות, וכיון שידענו שאברהם ליב היה שם בלילה שלמחרתו שמע השמועה שנהרג והוא הלך לגנב ונתפס בידם, ואין ספק שמא הוא ניצל מידם ואח"כ בא אחר לגנב ונתפס ונהרג מוציא מידי ודאי שהיה שם, וכסברתו של השב שמעתתא הנ"ל:

ג) ובאמת אם יש לסמוך על העדות ששמע מהנכרים שנהרג שם יהודי אחד גנב שזה נוכל לחושבו ששמועתו היה מא"י מסל"ת, ונראה לענ"ד ששפיר יש לחושבו מסל"ת, דהא הנכרים שהגידו וספרו לו לא התכוונו להעיד ולא להתיר כיון שלא ידעו שמו וגם לא ידעו על היהודי הזה שיש לו ידיעה מזה הגם שלא ידענו אם היה בספור הא"י ששמע זוסמן מאתם קישור דברים, מ"מ הא לעיקר הדין קיי"ל כד' הריב"ש דלא בעינן קישור דברים, ורוב הפוסקים נוטים לשיטתם וכדאיתא (בסימן י"ז סעי' י"ד ובח"מ וב"ש שם), ולכאורה יש לחוש במה שאמר ששמע בנסיעתו לאשמינא ובחזרתו ביום ה' ו' שנהרג יהודי גנב, אשר ודאי לא שמע מן ההורגים בעצמם רק שמע מא"י אחרים, ששמעו ממעשה הריגה אולי נחשב זה רק קול הברה, ולא מיקרי זה מסל"ת וכדאי' (ברמ"א סעי' ג'):

אמנם באמת מה נקרא קול הברה קשה מאד לגדר זאת כיון שעד מפי עד כשר וגם מסל"ת כשר בעדות אשה, בשלמא להסוברים דבעינן קישור דברים יש לחוש בקול הברה אולי מי שבא מאתו מקור השמועה לא היה מסל"ת, אך למאן דלא בעי קישור דברים א"כ כל שמיעת קול וגם מן פסולי עדות לא יצא זה מן גדר מסל"ת, דהא הקול יצא מאחד שאמר זאת לכל הפחות, והנה דין קול הברה הוא מתורתו של הרשב"א בתשו' המיוחסות להרמב"ן, ומדברי תה"ד, אבל דעת רבינו משולם בתשובה הובא בתשו' (מהר"מ אלשקר סימן קי"ג) ז"ל, על ראובן שהיה רגיל לילך כו' פעם אחת הלך ולא חזר ונשמע שנהרג ולא בא אפילו נכרי אחד מסל"ת, שהשיב כיון ששמע מפי נכרים שנהרג, כיון שלא נשמע עליו שהוא קים, סומכין על דברי הנכרים ומשיאין את אשתו כו' הרי דעתו שסתם שמועה מחזקינן במסל"ת, ובספר עזרת נשים למהר"י אבן חביב בביאורו לסימן י"ז פלפל הרבה בזה, והוא צידד לחלק בין הא דרבינו משולם להא דקול הברה, משום ששם בעובדא דרבינו משולם מבורר שני דברים השמועה מאיזה הוא בא שהוא מנכרים וגם סוג המיתה יעוש"ה שהאריך הרבה, עוד כתב בסוף דבריו לחלק בין היכא שמעיקרא אחר שנאבד שלא חזר מדרכי נתפשט הקול, מחמת זה הפלא שלא חזר, בזה לא מהני מה שאמרו סתם שמענו או שמעתי, משא"כ היכא שקרוב אחר שנאבד טרם נתפשט הקול בא אחד ואמר שמעתי שמת פלוני או שנהרג ולא הגיד ממי שמע, בזה יש אוסרים הוא דעת מהריב"ל, ויש מתירין הוא דעת מרן הב"י ע"כ דברי המחבר בס' ע"נ הנ"ל. עוד היה נראה לענ"ד לעשות חילוק בין הא דרבינו משולם לקול הברה, שודאי כל שאומר ששמע מאחד שאמר ששמע שמת או נהרג פלוני, לא נפיק מן מסל"ת, רק קול הברה מקרי שלא שמע מאחד שיאמר ששמע שמת או נהרג פלוני, רק ששמע אומרים שנשמע על פלוני, א"כ עיקר הדברים מחזיקים רק קול שמועה ולא שמועת עצם המעשה, ולכן נקרא זה קול הברה ולא מסל"ת עד מפי עד. אך בנ"ד כולהו איתנהו למעליותא, שהשמועה מבוררת ממי שמע, וגם סוג המיתה, וגם שמע מהא"י טרם נודע לשום איש שיש כאן נאבד, וגם אין מכירים להנאבד כלל שנחוש שמחמת שהרגישו בחסרונו יצא הקול, וגם השמועה היה על עצם המעשה, ולא על שמועת קול ע"פ החילוק שכ', א"כ מלתא דמסתבר הוא דעדיפא מכולהו עובדי שמצדדים להקל ע"פ דעת רבינו משולם, ועוד נוסף לזה יש לנו איש אחד ששמע מפי נכרים במשך ג' או ד' ימים אחר המעשה אשר לא נודע לו שום דבר מזה, שספרו שהרגו לאיש יהודי, וא"כ נראה ששפיר יש לחשוב כמסל"ת להשמועה ששמע שנהרג יהודי שנתפס בגנב, באותו העת שהיה שנאבד שם האיש אברהם ליב שאנו דנין עליו אשר נתפס בידי הא"י, ועפ"י יסוד דעת וסברת הש"ש שהובא בדברינו יש להחזיק שנהרג אברהם ליב ואין לנו לחוש שמא אחר הוא שנהרג:

ד) ובעיקר היסוד של סברת הש"ש, דעת החכ"צ (בתשו' סימן קכ"ד) שלא סגי לן לחוד מה שידענו שהנאבד היה באותו הדרך שנמצא ההרוג, רק באופן שיש בו סימן אמצעי וגם שהוא במקום שאין השיירות מצויות, בזה סובר החכ"צ שלא חיישינן לאחר דאתרמי בסימן כזה, והשב שמעתתא כתב על ד' החכ"צ הנ"ל שלא נצרך לן הסימן כדעתו וסברתו שסגי בזה לחוד, במה שידענו שהנאבד הי':

שם במקום שאין השיירות מצויות:

ולענ"ד נראה שמחוור יותר כדעת החכ"צ, דהנה יסוד דעת וסברת הש"ש הוא על ראיית (מהרי"ו בתשו' סימן ע"ט), שלמד ממש"כ הרא"ש בתשו' בעובדא דאיתא בגמ' (יבמות קכ"א ב') אבל על יהודי שהיה עמי בדרך שמת שהשיאו את אשתו על מאמר של הנכרי שאמר כן, דמיירי שלא הכיר את היהודי ולא ידע את שמו, אלא אמר שהיהודי שנתלוה עמי בדרך מת, ועדים באו ואמרו שיהודי פלוני נתלוה עמו בדרך, ולא חיישינן שמא אותו שנתלוה עמו הלך לדרכו ושוב נתלוה אחר עמו ומת, אלא כיון שידענו שאותו היהודי נתלוה עמו תלינן בודאי שאותו היה שמת, ועפ"ז דנו המהרי"ו והש"ש יסוד דינם, והש"ש כתב הגם שבדרך שיירות מצויות, מ"מ כיון שאין מוחזק שאחד מהולכי דרכים נתלוה עם זה הא"י זולת זה, הוה זה לא הוחזק ולכן שרי עכ"ד. ולענ"ד לפ"ז יש לתמוה על הרא"ש דא"כ שטעם זו הברייתא דיהודי שנתלוה הוא דאף שהשיירות מצויות, משום דלא הוחזק לא חיישינן לאחר, א"כ הוה להגמרא לאקשויי מהאי ברייתא אאביי דחייש לתרי יצחק, בעובדא דיצחק ריש גלותא שם ביבמות קט"ו ב') דהא מהאי ברייתא מוכח דלא חיישינן לאחר במקום דלא הוחזקו, ואדרבה דשם בעובדא דיהודי שנתלוה לפי פירושו של הרא"ש, יש להסתפק ברבים אשר ראוים להתלוות עם זה הכותי, ואפ"ה לא חיישינן לאחר כיון שלא הוחזק, כש"כ בהא דאביי בתרי יצחק שאין החשש רק באחד, ואפי' אם נדחוק לומר שאביי יפרש הא דברייתא באומר הכותי ומפרש היהודי שנתלוה עמו מכאן, ורק הרא"ש מפרש להברייתא לקושטא דמילתא למאי דקיי"ל כרבא דלא חיישינן לתרי יצחק שיש לפרש שהברייתא משמיענו רבותא, ובאמת זה דוחק גדול לומר כן, דמנ"ל להרא"ש דאליבא דרבא מתפרש הברייתא באופן אחר ממה שמתפרש אליבא דאביי, דלמא בפירוש הברייתא שווין אביי ורבא:

ה) עוד קשה לי על דברי הרא"ש ודעתו כפי מה שמפרש מהרי"ו והש"ש המחזיק בשיטתו של מהרי"ו, דהא איתא (בב"מ כ"ב ב') פלוגתא במקום אי הוה סימן או לא הוה סימן דאמרינן כי היכי דלדידך אתרמי האי מקום ה"נ אתרמי לחברך, ורבה סבר מקום לא הוה סימן וקשיא למה לא נאמר אין ספק מוציא מידי ודאי, כיון שהוא ודאי הניח שם, והחשש שמא שלו לקח אחר שמצאו ואחר הניח שם ושכח, אין ספיקו של אחר מוציא מידי ודאי של זה, ורבה לא חייש גם באיסורא במקום שהשיירות מצויות היכא שלא הוחזקו, והכא לא הוחזק אחר שהניח שם עוד חפץ באותו המקום, ואפ"ה חיישינן לאחר גם בממון, וא"כ ע"כ צריך לחלק שבמקום שהחשש הוא רק לאחד שמא יש אחר ששמו כשמו, סבר רבה דלא חיישינן לאחר כיון שזה ודאי היה שם ואחר ספק, אין ספק מוציא מידי ודאי, משא"כ במקום שהחשש הוא לרבים שרבים ראוים להיות מניחים חפץ בזה המקום חיישינן גם בממון לאחר, וא"כ איך נעשה פלוגתא רחוקה כל כך, דאליבא דרבא דאמר מקום הוה סימן די לנו שחולק רק בזה על רבה שהוא מחשבו לסימן, ולמ"ד סימנים לאו דאורייתא ודאי דראוי לחוש בזה באיסורא שלא לסמוך על סימן מקום, ונאמר כי היכי דאתרמי האי מקים לדידך ה"נ אתרמי לחברך גם במקום שאין השיירות מצויות. ולכאורה אפשר לומר ולדחות זה, משום דאיתא שם (בב"מ כ"ג ב') לישנא אחרינא אמר רב מרי מ"ט דמ"ד מקום לא הוי סימן כו', ופשטות הגמ' מתפרש דרב מרי אליבא דלישנא אחרינא סבר דמקום לא הוה סימן בכל מקום, אמנם מלשון פירש"י מוכח שהלישנא אחרינא קאי ג"כ על רקתא דנהרא, רק הנ"מ בין הני תרי לישני דללישנא קמא רקתא דנהרא לא הוה סימן משום דאמרינן כי היכי דאת אנחת וכו' וכגירסת הרא"ש, ועוד כמה מהראשונים המובא בס' שטה מקובצת, או כגיר' ספרים דילן כי היכי דאתרמי האי מקום לדידך כו', ומ"מ אם מצמצם המקום אז הוה סימן, אבל ללישנא בתרא דרב מרי אף אם מצמצם המקום לא הוה המקום סימן ברקתא דנהרא, וא"כ נוכל לומר בטעמא דרבה דאמר מקום לא הוה סימן, לא משום דאמרינן כי היכי דלדידך אתרמי כו', דזה באמת אין אומרין כן משום דאין ספק מוציא מידי ודאי, רק הטעם הוא משום שהאובד מתיאש ואין סומך על סימן המקום, משום שחושב שהמוצא לא ידקדק בסימן המקום וכל שהמוצא רואה שאין סימן בגופו יטלנה ולא יכריז עליו, מ"מ נראה לענ"ד שהרא"ש מפרש האי לישנא בתרא דאמר רב מרי מ"ט דאמרי רבנן מקום לא הוה סימן, שקאי על כל מקום, דאם נאמר דקאי על רקתא דנהרא דוקא, והוסיף בלישנא בתרא שגם אם מצמצם המקום לא הוה סימן, הו"ל להרא"ש להביא את לישנא בתרא דרב מרי בפסקיו, דהא הרא"ש פסק בכמה דוכתי הכי, ובפרט שהוא ממונא והוא לקולא להחזיק בידי המוצא האבדה, וכיון שהרא"ש לא הביא בפסקיו לישנא בתרא דרב מרי, מכלל דמפרש דהאי לישנא בתרא דרב מרי קאי אכל מקום דלא הוה סימן, ולכן אין לו להביא אותו דהא אנן קיי"ל כרבא דמקום הוה סימן, וא"כ מוכח לשיטת הרא"ש שטעמא דמ"ד מקום לא הוה סימן הוא, משום דאמרינן כי היכי דלדידך אתרמי ה"נ אתרמי לחברך האי מקום, ולא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי, וא"כ גם החולק וסובר דמקום הוה סימן, די לנו שמעלינן ליה לדרגא שחשוב סימן, אבל לא נאמר שזה חשוב חזקה אלימתא דאמרינן עלה אין ספק מוציא מידי ודאי שיועיל גם באיסורא זה אין סברא לעשות פלוגתא רחוקה כל כך:

ו) אך לפ"ז באמת נשאר דברי הרא"ש בקשיא, כיון שבארנו החילוק בין הא של רבה גבי סימן מקום חיישינן לדלמא אתרמי נמי לחבריה, ואלו בגט של יוסף בן שמעון לרבה לא חיישינן לאחר, כל שאין השיירות מצויות כל שלא הוחזקו שני יוב"ש, ואלו הכא גבי מקום לא הוה סימן כלל גם במקום דלא שכיחי מניחים שם, דהא במקום דשכיח כגון רקתא דנהרא לכו"ע לא הוה מקום סימן כדאיתא שם (כ"ג ב'), וא"כ פלוגתייהו גם בלא שכיח מניחים, וא"כ נחשב זה אין השיירות מצויות ואפ"ה לרבה לא הוה מקום סימן וא"כ ע"כ צריך לחלק דלכך סבר רבה דלא הוה מקום סימן משום דהוא חשש של רבים, משא"כ בגט הוה חשש דיחיד ולכן בחשש דרבים חיישינן גם במקום שאין השיירות מצויות, וא"כ בהא עובדא שנתלוה בדרך עם הכותי שהוא חשש של רבים, למה לא נחוש שמא אותו שנתלוה עמו מכאן הלך לו ואחר נתלוה עמו ומת. והנראה לענ"ד לומר בסברת הרא"ש שמטעם אחר אתי עלה, והוא שבמקום שידענו שהלך בכאן אותו פלוני שאנו דנין עליו ואח"כ נמצא הרוג באותו המקום אין כאן חזקה לתלות עליו שהוא הנמצא, משום דאטו מתחלה בא בדרך הזה על אופן שישאר כאן, הלא הוא הלך על דע שלא להשאר כאן ואין כאן חזקה שהוא הוא הנמצא, ואם מפני שנאבד זה אין עושה לנו הוכחה שהוא הנמצא כאן, ולכן שפיר חיישינן לאחר, משא"כ בעובדא דיהודי שנתלוה עמו בדרך כפי מה שביאר הרא"ש, זאת ידענו ע"פ עדים שהלך מכאן על דעת להתלוות עמו בכל הדרך, וא"כ אין לנו מקום לעשות חשש עליו שהוא הלך באמצע דרכו מן הכותי זה ונשתנה דעתו ורצונו, ואחר בא על מקומו זהו חשש רחיקי, ואין לנו להפקיע חזקתו שעמד מקודם שיהודי זה מתלוה עם הכותי, וזה דומה להא דאמר רבא דלא חיישינן לתרי יצחק, ועדיפא מזה דאפי' לאביי דסבר דחיישינן לתרי יצחק, דשם מתחלה לא נודע לנו אם יצחק זה ישאר באספמיא, או יצחק אחר בא לשם, משא"כ בהא דיהודי שנתלוה הוחזק מתחלה שהוא יהי' מתלוה על כל דרכו, ולכן אח"כ כשאמר הכותי שהמתלוה עמו מת, שפיר תלינן עליו דהוא הוא מי שנתלוה עמו מכאן, ומעתה אין לנו הוכחה מעובדא דיהודי שנתלוה לענין של אם ידוע לנו שהיה במקום הזה ונאבד ונמצא שם הרוג, אפי' במקום שאין השיירות מצויות דלא הוה רק כדין סימן מקום לכל היותר:

אמנם בזה צדקו דברי החכ"צ דהיכא שיש סימן אמצעי בגופו של הנהרג וידענו שהוא היה באותו המקום, והמקום הוא אין שיירות מצויות, כיון דזה הוה חששא דיחיד וא"כ לא חיישינן, אם נאמר דגבי עיגונא קיי"ל כרבה דבמקום שאין השיירות מצויות אפי' הוחזקו לא חיישינן לאחר, ואם נאמר דחשבינן מה שהיה כאן לסימן מקום דלרבא דקיי"ל כוותי' בממון דהוה סימן ולא חיישינן דלמא אתרמי נמי לחבריה, וא"כ אי סימנים דאורייתא יועיל גם באיסור דא"א, ואם סימנים דרבנן למאן דסבר ששני סימנים אמצעים מצטרפין שיחשבו כסימן מובהק, כפי דעת המשאת בנימין וסייעתו כמובא (בט"ז ובבאה"ט ס"ק ע"ה) ויעויין בפ"ח (ס"ק ק"ו) וא"כ יש לחזק דינו של החכ"צ לבד טעם סברתו דקיי"ל כרבה, רק מטעם שיש כאן הצטרפות שני סימנים, היינו הסימן מקום והסימן אמצעי שבגופו דנחשב זה לסימן מובהק ע"פ דעת המ"ב וסייעתו, ובפרט בנ"ד שהשני סימנים אינם מסוג אחד זה בגופו וזה במקומו, וכבר העיר בס' מראות הצובאות (ס"ק צ"ח הובא בפ"ת ס"ק ק"ו) חילוק כזה, וא"כ אפשר שגם החולקים על המ"ב וסייעתו בצירוף שני סימנים אמצעים יודו בזה. היוצא מכל זה בנ"ד הסימן מקום שהיה כאן אברהם ליב ונתפס שם, והשמועה שנשמע ביום מחר שנהרג יהודי גנב, בצירוף סימן אמצעי שנמצא אח"כ בגופו, יועיל בזה להתיר אשתו, משני טעמים, א' מסברת החכ"צ הנ"ל ושנית מצד שני הסימנים שיצטרפו להיות זה סימן מובהק:

ז) עוד נראה להעיר היתר בנ"ד ממתניתין (יבמות קכ"ב א') במעשה דצלמון באחד שאמר איש פלוני בן פלוני נשכני נחש והרי אני מת והלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו) והתעוררתי בעצמי בזה ומצאתי שכבר קדמני הגאון בעל מראות הצ' הובא (בפ"ת ס"ק צ"ב) שדווקא הלכו, אבל לא הלכו אין סומכין ע"ז לומר שבודאי מת ע"י נשיכת הנחש, דהא יש רפואה לנשיכת נחש כדאיתא (בשבת ק"ט א') וא"כ אכתי יש לעיין כשהלכו ומצאו שם מת ולא הכירוהו, למה לא ניחוש שמא האיש שצעק נשכני נחש כו' הלך משם ומצא רפואה לנשיכתו, ואותו שנמצא שם מת אחר הוא, אלא ודאי דאמרינן כיון שאותו האיש היה שם ונשכו נחש שהוא קרוב למיתה ובאותו מקום נמצא מת אח"כ, מחזקינן שהוא אותו האיש שנעשה בו המעשה קרוב למיתה, ואפשר שאותו מקום היה אין השיירות מצויות, והא דלא אמרינן הוא שאבד הוא שנמצא כמש"כ לעיל, הוא מחי למת שכל החיים אין עומדים למיתה, אבל במי שידענו שנעשה בו קרוב למיתה באותו האיש מחזקינן שהוא המת שנמצא, ובפרט אם נאמר שבאותו האיש הנמצא מת ניכר בו נשיכת נחש, מסתבר לומר שאין לנו להחזיק לשני מאורעות קשות שאין מצוין כל כך, ואולי הוא אתרא דלא שכיחי שיירתא ולכך לא חיישינן לאחר:

ואין להשיב על זה מעובדא דגברא חרוכא (ביבמות קט"ו א') דאע"ג דאמרה חזו גבראי ונעשה בו מקרה דאכילת אש שהוא קרוב למיתה, ואפ"ה חיישינן לאחר על אותו הגברא חרוכא ואמרינן דתרי גברי שלט בהם אש ואחד ניצל ואחד נשרף, באמת זה לא קשה מידי לא מיבעיא לשיטת רש"י שם דפסתא ידא דשדיא היה של איש אחר ודאי דלק"מ משם, אך אפי' לשארי מפרשים אשר מפרשים הגמ' שלא היה מוכח בהחלט שהפסתא דידא היה של אחר, מ"מ אתי שפיר הא דחיישינן שם שמא אחר הוא הנשרף אליבא דר' חייא בר אבין, משום דשם הוה כשיירות מצויות לפי שהרבה אנשים באים להציל, ואולי לא צלחה לאחד וקלטתו האש, וכן הא דחיישינן לנפל במים שאין להם סוף שאם העלוהו מן המים באם שלא הכירוהו, שמא אחר הוא, הוא ג"כ מטעם זה דמים שאין להם סוף חשיב כשכיחי שיירתא דהא מצוי נופלים בנהר, וגם ממקום אחר יש לחוש שבא לכאן, אבל במקום דלא שכיחי שיירתא לא חיישינן לשני מקרים של מיתה ותלינן בחד, וזה נראה לענ"ד לומר שזהו סברת רבא שאמר שם "חדא דאמרה חזו גבראי כו' ועוד גברא חרוכא דשדיא ופסתא דידא, למאן דלא מפרש דהפס יד היה מבורר שהוא של אחר, והאי חדא ועוד יתפרש שניהם ביחד, וכעין זה איתא (בכתובות פ"ה ב') בתוס' ד"ה ועוד, וה"פ חדא דהא אמרה חזו גבראי הרי הוכחה שבעלה שלט בו האש, ועוד דהא גברא חרוכא דשדיא, פי' כיון שזה נודע לנו ע"י שאמרה חזו גבראי שהיה במקום סכנה ששלט האש, הגם שיש לחוש שאמרה בדדמי ואפשר שניצול מהאש, וע"ז קאמר ועוד הא גברא חרוכא דשדי כו' וכיון שנמצא אחד מת מהאש, ובעל האשה ידענו ע"י אמירתה שהיה שם במקום מסוכן מהאש, לכן תלינן שהוא האיש שאמרה עליו אשתו חזו גבראי, ולא חיישינן שמא הוא ניצל ואחר נכנס ג"כ במקום המסוכן מהאש ומת מהאש, **(הגה"ה ומה שהוסיף רבא לומר ופסתא דידא דשדיא לכאורה זה אין מעלה כלל להוכחה שהוא הנשרף, נראה לע"ד לומר שהענין של הפס יד שהיה מושלך ולא היה חרוך זה היה מצד שהיה בקצה האש שרצה להציל עצמו מהאש אך קלטתו האש ולא היה ביכולתו לצאת וידו שהוציא לחוץ נשארה חוץ ממקום האש שאין חרוך והאשה כשאמרה חזי גבראי ראתהו בקצה האש נבער, ולכן מקום הוא להשערה שהוא כמו שאמרה האשה ולכן נפרד הפס יד מהגוף ולכן סברא שיש בזה הוכחה יתירה שבעלה נשרף כמו שאמרה שאם הוא ניצל לפי שאמרה בדדמי ובעלה ניצל אח"כ א"כ שבאחר אירע ג"כ באופן הזה וסברא שלשני מקרים קשים שאין מצוים לא חיישינן ותלינן שהוא בעלה כמו שאמרה.)** ורב חייא בר אבין דפליג משום דסבר כיון ששכיחי בני אדם אשר באו להציל לכן חיישינן שמא אירע איזה סיבה גם לאחר שקלטתו האש, ולכן יש לחוש על בעלה הנאבד שניצל מהאש, עכ"פ היוצא מזה שבארנו שכל שנודע לנו שבבעל של האשה שאנו דנין עליה נעשה בו ענין קרוב למיתה, וגם נמצא איש מת מעין סוג המיתה כזו שאין מצוי, ובמקום שאין השיירות מצוין תלינן שזה אחד הוא, וא"כ יש מקום להיתר לענין נ"ד ע"פ עדותו של זוסמן הנ"ל שאמר שהגיד לו הבחור שותפו **(הגה"ה ומה שאנו רוצים כאן וכן באות א' לסמוך על עדותו של הבחור שנסע להיות שותף עם אברהם ליב הנאבד, אף שעסקו לא כדת הוא וגזלן דאורייתא פסול לעדות אשה עיין (רדב"ז חלק ד' סי' ר"ה) שדעתו שכל כה"ג צריך התראה וכל שלא התרו בו לא מיפסל ועיין בפ"ת (חו"מ סי' ל"ד ס"ק ט"ז) מה שהביא בשם גליון הגהת הגאון ר' ע"א אך בנידון דידן בלא"ה נכון דהא אז בעת שהגיד לפני העד זוסמן לא כיון להעיד והרי יש לו דין מסל"ת ודו"ק.)** שהכוהו עד למיתה ממש לאומדן דעתו, ולמחר שמע שנהרג שם אחד, ולמש"כ והעליתי שכל שנעשה באחד מאורע קרוב למיתה, ואח"כ נמצא ידיעה לנו שיש מת במאורע כזה, יש לנו לסמוך על מה שאנו תולין שזה אחד הוא הנודע לנו, ממעשה דצלמון, א"כ גם בנ"ד יש להקל מחמת זה, אף מ"מ בשביל שאנו מדמין, לא נוכל לעשות מעשה להקל מחמת זה, דיסוד הראיה ממעשה דצלמון יש לומר אולי זה עדיפא, כיון שאמר על עצמו "והרי הוא מת" חשבינן הרגשתו בעצמו, קרוב לודאי שמת, שמסתמא לא יחזיק אדם על עצמו בהחלט במהרה רק יזעק לרפואה, וכיון שאמר שהוא מת מסתמא הרגיש בנפשו סימני מיתה, משא"כ בנ"ד בהעדאת העד ששמע מהבחור עליו שמת מהכאתו, יש לומר שדמיונו כוזב לו, ועוד יש לומר על מעשה דצלמון אולי ראו מרחוק תמונת איש שצעק על עצמו, וראו שלא הלך משם עד שהלכו ולא הכירוהו, וא"כ אין ראיה משם כלל.

ח) והנה מש"כ לעיל בדברינו אות ו' להיתירא בנ"ד ע"פ דעת החכ"צ, שכל שידענו שהיה כאן הנאבד הנ"ל ונמצא אח"כ שם איש מת ובהנמצא יש סימן אמצעי בגופו שהיה זה להנאבד, שיש לסמוך ע"ז להיתירא, שאין אנו חוששין שמא הזדמן עוד אחר באותו מקום בסימן כזה, יש להעיר ע"ז מסוגיא (דיבמות קט"ו ע"ב) בעובדא דשני ת"ח דמסקינן שם בגמ' דאסקינהו קמן וקאמרי סימנים, והנה התוס' פירשו דהאי וקאמרי סימנים למ"ד סימנים לאו דאורייתא דמיירי בסימנים מובהקים, אמנם מפירש"י מוכח לענ"ד שיש לפרש דהאי וקאמרי סימנים לאו סימנים מובהקים הוא, דהא שם בגמ' איתא סבר רב חסדא למימר היינו שני ת"ח ולא אמרינן הנך אזלי לעלמא והני אחריני נינהו, ופירש"י שם וז"ל "היינו שני ת"ח דתניא לעיל והשיא רבי נשותיהן ע"פ נשים ותרצינא דאמרי סימנים ולא אמרינן הני אחריני נינהו וסימנים הכי אתרמי" וא"כ מוכח מפירש"י שגם לפי מה דבעי רב חסדא למימר ג"כ ידע דשם מיירי ע"י סימנים, ואם היינו מפרשים שהסימנים היו סימנים מובהקים, היאך קסבר רב חסדא למילף משם דלא אמרינן הנך אזלי לעלמא, הא סימנים מובהקים משיאין על פיהם גם שלא היה לנו שום ידיעה מוקדמת אם נהרגו או מתו אלו האנשים, רק כל שאנו רואין אנשים בסימנים מובהקים, מתים, שידענו ע"פ עדים, שהיה להאנשים בחייהם סימנים מובהקים מעידין עליהם, וא"כ מאי סבר רב חסדא למימר היינו שני ת"ח דלא אמרינן הנך אזלי והני אחריני נינהו דהכונה שהחזקה הראשונה שהיה בכאן גורמת, הלא סימנים מובהקים כעדים המכירים אותם דמי, וא"כ ע"כ מוכח לפי שיטת רש"י דהאי וקאמרי סימנים היינו סימנים אמצעים, ורב חסדא סבר סימנים לאו דאורייתא, ואסימנים לחודא לא סמכינן ורק הכא מפני שידענו שנטבעו כאן סמכינן על סימנים, וגם אין לומר שמפני שחששא של מים שאין להם סוף הוא רק מדרבנן שהרי אם ניסת לא תצא, ולכן מהני סימנים אפילו אם סימנים לאו דאורייתא שבמילי דרבנן מהני סימנים דרבנן, א"כ אכתי קשה מאי סבר ר"ח למימר היינו שני ת"ח להא דשומשמי הא אין כאן ראיה דלא אמרינן הנך אזלי לעלמא, שמשמע שזה גורם סברת ההיתר, הא עיקר הטעם הוא מפני שבדרבנן מועילים סימנים, אלא ודאי לדעת רש"י אמרינן שזה פשיטא ליה לרב חסדא שזה אין חילוק בין טבע במים שאל"ס שהוא דרבנן, לשארי עדות אשה שלא חילקו חז"ל בזה, ואם סימנים דרבנן אין מועיל סימנים, רק ההיתר בהא דב' ת"ח דמועיל סימנים, הוא משום שכאן נטבעו שני הת"ח, ולחוש דהנך אזלי לעלמא ועל מקום זה נזדמנו אחרים בסימנים כאלו זהו חששא רחוקה דלא חיישינן גם בעדות אשה, ולכן סבר רב חסדא לדמות הא דשומשמי לכאן דלא חיישינן להזדמנות שוה כמו שהיה מתחלה שניחוש לומר הנך אזלי כו' ומדוקדק לשון רש"י שכ' "דתרצינא דקאמר סימנים" גם בסברת רב חסדא, וכן משמעות נוטה בלשון הגמ' דקאמר רבא מי דמי התם קאמרי סימנים, ומלישנא מי דמי, משמע שרבא לא חידש בדיחויו שדחי לדברי רב חסדא רק מה שאומר שאין דומה להתם, וא"כ הוא סעד גדול לשיטת החכ"צ שאין לנו לומר שזה הלך מכאן ואחר בא על מקומו בסימן כזה שהיה במי שהלך מכאן משום דזה הוה חששא דחד ולא חיישינן לחששא דחד. אמנם להתוס' שחולקים על רש"י ומפרשים דמיירי בסימנים מובהקים דוקא א"כ מוכח דלא סברי להאי סברא שגם בסימן אמצעי חוששים דילמא אתרמי על מקום זה בסימן כזה, מ"מ י"ל שבמקום שאין השיירות מצויות גם התוס' יודו דאמרינן סברא זו גם בסימנים אמצעיים, רק מה שהתוס' הצריכו כאן לסימנים מובהקים משום שבמים חשבינן לשיירות מצויות, ולדעת התוס' מוכרחים לומר לפרש הא דרב חסדא שם בגמ' שמפרש עובדא דשני ת"ח שהותר בלא סימנים רק רבא הוא שחידש זאת ובאמת כבר כתבנו שמחוור יותר לפרש הגמ' כמו שבארנו לשיטת רש"י:

ט) עוד סניף להתיר בענין נ"ד ע"פ מה שהעיד ר' ליב ב"ר מרדכי מסניגאן שהכירו בט"ע שהועד עליו שראהו בחצי שעה אחר שהוציאו אותו מהמקום שהיה מוקבר, וכן העיד אחיו של הנהרג שמו יוחנן, שלא היה נתפח כלל בעת שהוציאוהו ממקום שהיה מוקבר, והנה ע"ז לחוד אין לסמוך כלל דהא היה לאחר שלשה ימים וגם הוא היה חבול בפניו, מ"מ יש לצרף להיתר דהא דעת הריטב"א דחששא דשינוי פרצוף הוא חששא מדרבנן, וכן איתא בהרב המגיד (פ"ג דגירושין הל' כ"א) וז"ל, ואיכא למימר כיון דמכירין אותו חזקה שזהו הוא אלא דחשו רבנן כו', וא"כ הוה זה ספיקא דדינא, וא"כ בהצטרפות סימן אמצעי יש לדון דהוה ספק ספיקא לגבי דאורייתא, ספק אם הכרה לאחר ג' ימים מועיל מה"ת, וספק שמא סימנים דאורייתא דהא הוא בעיא דלא איפשטא, וספק ספיקא כזה מועיל מדינא שיהיה מותר לגמרי, וכמש"כ הש"ך (ביו"ד סי' ס"ו) שכל שלגבי דאורייתא הוה ס"ס ולגבי דרבנן הוה ספק אחד דשרי יעו"ש, והגם שיש חזקת איסורא דאשת איש מ"מ ספק ספיקא מספיקי דדינא מועיל נם במקום חזקה, וכמש"כ הפמ"ג (ביו"ד סי' י"ח) בש"ד בסוף סימן הנ"ל, בשם כנה"ג ובשם הג"ה אלפסי, הן אמת שמתשובת הרא"ש המובא (בטור אה"ע סי' קי"ח) [יעו"ש בפרישה שמפרש שם דברי הרא"ש] מוכח שגם בסימנים מובהקים קצת היינו סימנים אמצעיים טובים, מ"מ לא סמכינן להתיר זה במקום שהכירו לאחר ג' ימים ולא סבר לה להאי ספק ספיקא שכתבנו, ואולי ס"ל להרא"ש כשיטת הסוברים דהכרה לאחר ג' ימים הוא פסול מה"ת להעיד בעדות אשה, עוד יש לומר שגם אם יסבור הרא"ש דהכרה לאחר ג' ימים הוא רק פסול דרבנן כדעת הריטב"א והרה"מ, מ"מ אתי שפיר שהחמיר שאין סימנים מועיל בזה שמשום חומרא דא"א לא חילקו בזה, וכיון שלדינא נקטינן דלא סמכינן אסימנים באיסורא דאשת איש, ה"ה גבי הכרה לאחר ג' ימים אין סומכין בזה אף שיש סימנים, וכמו שמצינו בגמ' יבמות (דף קכ"א) דמפשט פשיטא להגמ' שגם במים שאין להם סוף שהוא רק מדרבנן ואפ"ה לא סמכינן אהכרה דלאחר ג' ימים ואין חילוק בזה, מדפשיט הגמ' מההוא דטבע בדגלת ואסקוהו לאחר חמשה ימים, והגמ' לא משני משום דשם סמכו אהכרה גם לאחר ג' ימים משום דמים שאל"ס הוא רק מדרבנן, ורואין אנו שהגמ' סבר כיון שתקנו חכמים דלא סמכינן אהכרה לאחר ג' ימים אין חילוק בין היכא שמעידין עי"ז לבד ובין היכא שטבע במים שאין להם סוף וידוע זה לנו שנטבע האי גברא, וה"נ יש לומר שאין מועיל סימנים אמצעיים בצירוף הכרה דלאחר ג' ימים, מ"מ אהני לן מש"כ שבארנו שיש כאן ספק ספיקא לגבי איסור תורה, היינו הספיקא דאחר ג' ימים אם הוא מה"ת והספיקא דשמא סימנים דאורייתא, שלכל הפחות ידענו שיצאנו מחשש איסור תורה, וא"כ כיון שע"פ שורת הדין מותר מה"ת מטעם ספק ספיקא ע"י אלו שני הספיקות, א"כ יש לנו לסמוך על דעת החכ"צ בתשובתו שהחליט שכל מקום שאין השיירות מצויות וידענו שהיה שם ונמצא הרוג בסימן שהיה נמצא בהנאבד שיש להתיר, ובפרט בנ"ד שיש לנו הסברא שנעשה בו ג"כ הכאות גדולות שהיה בהם חשש מיתה ע"פ עדות העד מפי עד שהעיד ע"ז, וא"כ יש לנו סעד גדול מה שהוכחנו סברת רש"י בזה סוג הענין שהיכא שטבע במים שאל"ס ואסקוהו ונמצא בו סימנים שמועיל סימן אמצעי שאין לנו לחוש שמא הראשון אזיל לעלמא ואחר נזדמן כמותו בסימן אמצעי וכמש"כ לעיל (באות ח'), וכיון שבארנו שהכרה לאחר ג' ימים בצירוף סימן אמצעי טוב יצאנו בזה ע"פ שורת הדין מאיסור תורה, וא"כ יש לסמוך על דעת המקילים הוא סברת דעת החכ"צ, וכמו שהוכחנו שכן הוא דעת רש"י, והראנו בע"ה שכן מחוור בפשט הגמ'

י) עוד נראה לענ"ד להעיר בענין ההכרה בנ"ד דהא העיד אחי בעלה של האשה העלובה שאחר שהוציאו אותו מן החפירה נתמלא שם מים [הגם שאחי בעלה השני אמר לא ראה מים שם עד למחר אין לא ראינו ראיה להכחיש השני], וא"כ כיון שבהמקום הנ"ל נמשך מים והעפר שהיה מכוסה שם היה מעורב בלחלוחית מים, וכן העיד השני שהעפר שהיה מכוסה היה מעפר הסענאזענץ שידוע שיש בו לחלוחית מים, וא"כ יש לדון שיהיה לו הדין כמו הנמצא מונח במים שמצמת צמית שגם לאחר ג' ימים מועיל הכרה, ובאמת גם המכוסה בעפר צידד הכנסת יחזקאל (בתשובה סי' מ"ז) אולי אין בזה דין לאחר ג' ימים ויועיל גם לאחר ג' ימים הכרה, כש"כ הכא עדיפא בזה שהיה העפר לח ממים המתערב בהעפר, הגם שבנ"ד אין מקום קולא מצד המים דהא יש בו מכה ומיא מרזו מכה, אך יש לומר דהא היכא שהושלך מת במים כתבו האחרונים שאין כאן ריעותא דמים מרזו מכה לאחר מיתה וכמש"כ הבית מאיר, ומ"מ לענין לאחר ג' ימים מהני כמובא בפ"ת (ס"ק קט"ו) בשם הרשד"ם ומהר"י אדרבי ועיין בדבריו בארוכה, ואף שבנ"ד, ע"פ הגב"ע יש ספק אם הושלך במים מתחלה חי או מת, אך הא זה קיי"ל לדינא שכל הספיקות בהכרה דאחר ג' ימים תולין להקל, וא"כ תלינן שהושלך מת מתחלה תוך המים ואח"כ לתוך חפירה זו שנתכסה בעפר לח אם יהיה דינו כמים לענין מצמת צמית, שיועיל הכרה גם לאחר שלשה ימים, ואם שע"ז לבד היה קשה להורות להקל במלתא חדתא שלא מצינו לזה ראיה ברורה דמהני, מ"מ סניף הוא להקל ובפרט שהועד עליו שלא היה בו שום ניפוח אז בעת שהוציאו מהחפירה, ואם שאין לבנות היתר ע"ז, מ"מ סעד הוא לההיתר שבארנו לעיל באות ט' ובאות ו' כנ"ל:

יא) עתה אבוא להעריך מערכה להיתירא בנ"ד ע"י סימני הבגדים והכרתם בצירוף הסימן שבגופו, וטרם כל אבאר במה שהחכ"צ בתשובתו (סי' קל"ד) כתב להתיר ע"י סימנים מובהקים או טביעת עין בבגדים וסימן אמצעי בגופו מטעם דהא דחיישינן לשאלה הוא לשאלה דרבים, אבל לשאלה דיחיד היינו לאיש שיש לו סימן בגופו כזה לא חיישינן, והבית מאיר חלק עליו בזה וסובר דשאלה דיחיד אין דומה לנפילה דיחיד משום דנפילה לא שכיח דמזהר זהיר ביה, כדאיתא בגמ' (יבמות קט"ז א'), ומ"מ במקום דשאלה לא שכיח גם הבית מאיר מודה ג"כ דדמי זה לנפילה דליחיד לא חיישינן, ובנ"ד דהוה דבר דלא שכיח השאלה, חדא דהא הוה שאלת כל הבגדים שלו, ועוד דבכתונת כתבו כמה מהפוסקים שהוא דבר דלא מושלי אינשי, ולכל הפחות הוא מידי דלא שכיח, ובמידי דלא שכיח גם הבית מאיר מודה דלא חיישינן ליחיד כמו נפילה אליבא דאביי דחייש לנפילה ומ"מ ליחיד לא חיישינן. והחתם סופר (בתשו' סימן ס"ה) הוכיח מן דברי התוס' (גיטין כ"ח א') שחלוק נפילה דיחיד משאלה דיחיד, מדמקשו התוס' אהא דמצא בחפיסה כו' הא דלא חיישינן לשאלה שמא השאילו לאחר ותירצו שמיירי שבחפיסה אבדו, והא אכתי קשה ניחוש שמא מצאו אחר והניח בו גיטו וג"כ אבדו, אלא ודאי שהוא משום דלנפילה דיחיד לא חיישינן, וא"כ למה הקשו התוס' וניחוש לשאלה הא זה שאלה דיחיד, אלא ודאי דשאלה דיחיד אין דומה לנפילה דיחיד, עכ"ד. ולענ"ד יש לתרץ שמדברי התוס' לא קשה מידי על החכ"צ הנ"ל, דאין הכי נמי דשאלה דיחיד שוה לנפילה דיחיד, ומ"מ בגט חיישינן משום שאפשר בגט אחר וכמו שכתב החכ"צ בעצמו שם בתשו' הנ"ל, ומה דקשה אהא דחפיסה ניחוש שמא מצאו אחר והאחר אבדו ג"כ, נראה לענ"ד שמתרי טעמי לא קשיא, כיון דאבדה מצוה לטפל בשמירתה לכן לא חיישינן שמא המוצא אבדה אבדו אח"כ שנית, ב) כיון דמוצא אבדה אסור להשתמש באבדה ואפילו לצורכה ולצורכו ג"כ אסור, וא"כ היאך נחוש לנפילה דלמא אחר מצאו והניח בו גיטו הא זה הוה דבר שיש בו סימן, וא"כ אסור להשתמש בה והיאך יניח בו גיטו, ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן:

יב) ובעצם דין וסברת החכ"צ שדן לדמות שאלה דיחיד לדין נפילה דיחיד, תמהו עליו רבותינו הגאונים הנו"ב בתשובתו (במה"ק סי' נ"א והג' רע"ק איגר בתשו' סי' ק"ז) דהא מוכח, מרבה שלמד הדין דלא חיישינן לנפילה אפי' לנפילה דרבים מהא דשני יוב"ש מוציאין שט"ח על אחרים, מכלל דלא ס"ל לחלק בין רבים ליחיד שאם חיישינן גם ליחיד היה לנו לחוש, ונראה לענ"ד לתרץ דינו של החכ"צ, וראשונה אתפלא על מש"כ הגאון בנו"ב (שם בסי' נ"א) וז"ל, גם אם נגרוס רבה מ"מ מוכח דרבא לא חייש לנפילה דרבים, דהא סבר שם בגט פשוט (דף קע"ג) אותיות נקנות במסירה ואין צריך להביא ראיה, ורבא לא חייש לנפילה וכיון שרבה הסובר כן הוצרך להביא ראיה, א"כ גם רבא צריך להביא ראיה לדבריו וראייתו יהיה מהא דשני יוב"ש כמו שרבה הביא מכאן, ואיך מביא ראיה מנפילה דיחיד, א"ו דרבא סבר שאין חילוק בין נפילה דיחיד לנפילה דרבים, עכת"ד בקצרה. ולענ"ד ע"כ צריך לומר שאליבא דרבא אין להביא ראיה ממשנה דשני יוב"ש לדינו שאמר באותיות נקנות במסירה שא"צ להביא ראיה ולא חיישינן לנפילה ופקדון, דהא התוס' כתבו (ביבמות קט"ז א') ד"ה מאי דהוכחת רבא מחבי בר ננאי כו' דאגבה בהו רבה בר אבוה זוזי, הוא משום דלא חיישינן דלמא מסר לו השני, ובחשש מסירה יש לנו לחוש באמת שאין זה נפילה ולא דיחיד, דהא בכונה מוסר את השטר למי ששמו כשמו וכמש"כ החכ"צ בעצמו בתשו' הנ"ל, ואפ"ה סבר רבא דלא חיישינן ובזה באים עליו מטעמא כאן נמצא עתה וכאן היה ובתחלה נכתב על שמו, וא"כ בטעם זה יספיק לנו למתניתין ששני יוב"ש מוציאין שט"ח על אחרים שגם אם חוששים לנפילה מ"מ כאן נתלה שמתחלה נכתב על שמו ושלו היה מתחלה, וא"כ איך ילמוד רבא לדינו באותיות נקנות במסירה שאנו רואין שלא על שמו נכתב שלא ניחוש לנפילה, א"ו שגם שרבה הוצרך יא ראיה מ"מ רבא אמרה למלתיה בלא ראיה רק מסברא אמרה שאין לנו לחוש לנפילה אפילו לנפילה דרבים, ולכן שפיר יש לנו לומר שבזה רבא יודה לסברת אביי שגם אם היינו חוששים לנפילה יש לחלק בין נפילה דרבים לנפילה דיחיד:

ועוד נראה לענ"ד לומר שמה שרבא סובר באותיות נקנות במסירה שאין צריך להביא ראיה, לא משום דלא חייש לנפילה כלל משום דלא שכיח דהא באמת גם לפקדון לא חייש רבא ובכאן אין מקום להסברא כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה, ורק טעמו של רבא, שבאמת הדין בכל המטלטלין הולכין אחר המוחזק בהם ואין אנו חוששים שמא בא לו בתורת פקדון או שמצאן גם אם יברר שהיה חזקת מרא קמא לאחר, וכמבואר (בב"ב דף מ"ו) בסוגיא דאומן ובב"מ ריש פ' שנים אוחזין ובכמה דוכתי כל שאין להמרא קמא עדי פקדון, והא דאביי סבר דצריך להביא ראיה הוא משום שהשטר אין גופו ממון רק צריך לתבוע בו, לכן א"א לגבות בו מהלוה בלא ראיה שהוא בעל דינו, ואין הכי נמי לגבי המלוה היה מועיל חזקתו על גוף השטר רק שאי אפשר לגבות בו וממילא נשאר זכות החיוב שעל הלוה בחזקת המלוה הקדום, וכעין זה כתבו התוס' (ביבמות קט"ז א') ד"ה אותיות בשם ר"י בסה"ד יעו"ש, ורבא סבר כיון דאותיות נקנות במסירה ממילא יש לו דין מטלטלים ממש שכיון שקונה אותו במה שנמסר לידו חשוב בו כמוחזק, וממילא מועיל גם גבי הלוה שכיון שיש לו בתפיסתו חזקת קנין נגד המלוה ולכן יכול לתבוע מהלוה ג"כ שהרי יש לו כח של המלוה שהוא בחזקת קנין נגדו ולכן סבר רבא דלא חיישינן לנפילה ופקדון:

ואחרי שהעלינו שאין לנו הוכחה דרבא פליג אביי בסברתו דחייש לנפילה דרבים ולא במה דלא חייש לנפילה דיחיד גם אי חיישינן לנפילה דרבים, הדרינן לכללין דאביי נגד רבה הלכה כאביי דבתרא הוא, וכמש"כ הרא"ש בסוף פ"ק דב"מ, והא דקיי"ל בדינא בשטר שאין חוששין לנפילה, הוא מטעמא דרבא דאמר (ביבמות קט"ו ב') גבי יצחק ריש גלותא דאמרינן כאן נמצא וכאן היה מקודם, וכמו דאמר רבא ביבמות שגם למסירה לא חיישינן, גם למאי דקיי"ל אין אותיות נקנות במסירה:

יג) עוד נראה לענ"ד להוכיח מד' התוס' שם (ביבמות קט"ו ב' וקט"ז א') שלדעתם מוכח שרבא סובר החילוק בין חששא דיחיד לחששא דרבים, שהתוס' כתבו (שם קט"ו ב') ד"ה והא, היכא פשיט רבא איסור מממונא כו' ועוד הא בהוחזקו מודה רבא כו', ותירצו דמדמי רבא ממונא היכא דהוחזקו לאיסורא היכא דלא הוחזקו, ושם (קט"ז א' ד"ה מאי) הקשו התוס' מהא דאיתא (בגיטין כ"ד ב') קטנה הוא דלא מצי מגרש גדולה מצי מגרש אמר רבא זאת אומרת שני יוב"ש מוציאין שטר על אחרים, ומאי ראיה מגט הא בגט אין לחוש דילמא מסרה לחברתה ובשטר יש לחוש, ותירצו ע"ז (לבד תירוצם דגרסינן רבה) שני תירוצים ותירוצם השני בשם רבינו אלחנן, דמדמי שטר לגט שלא נזהרים בו ויש לחוש לנפילה ה"נ בשטר יש לחוש דילמא מסר, וקשה לענ"ד לפי דבריהם שבהוחזקו מודה רבא דחיישינן באיסורא, והא כאן בגט הוחזקו והיאך מצי מגרש להגדולה כיון דיש לחוש שמא של השניה הוא וכאן הא הוחזקו, ואם נאמר שבגט שאני לפי שהוא בידה זה עדיפא לן שגם בהוחזקו אין לחוש גם באיסור, א"כ הדרא קושית התוס' דלעיל לדוכתא היכא פשיט רבא איסורא מממונא לענין דלא חיישינן לתרי יצחק, ואם משום דשם הוחזקו הא מוכח דרבא בעצמו סובר שמה שהוא מוחזק בהשטר שבידו גם הוחזק חשיב כלא הוחזק, וא"כ היכי מצי רבא ללמוד מזה דלא חיישינן לתרי יצחק דילמא בממונא שאני דקיל מאיסורא. ע"כ נראה לענ"ד לומר שסברת התוספות ששם בגיטין דהוה חשש דיחיד לכן לא חיישינן גם בגט דלא מזדהרא ביה ויש לחוש לנפילה, מ"מ מי יימר דאתי ליד השניה ששמה כשמה, ובשטר המסירה דחיישינן דילמא מסר ליוב"ש השני אין חשוב זה חשש דיחיד לפי שהוא מוסר בכוונה למי ששמו כשמו וכמש"כ הח"צ בתשובתו הנ"ל, ולכן כיון דלא חיישינן בגט גם לחשש דיחיד מעלינן לדרגא חד בממון דלא חיישינן למסירה הגם שאין זה חשש דיחיד, ולפי מש"כ מוכח מדברי התוספות שמה שאין אנו חוששין לחששא דיחיד הוא גם בדבר המצוי לחוש, ולאו דוקא בנפילה משום דמזדהרא ביה, דהא כתבו התוס' אליבא דרבא שגם שיש לחוש לנפילה בגט משום דלא מזדהרא ביה ואפ"ה לא חיישינן, וע"כ זה הוא משום דהוה חששא דיחיד:

ולפי דברינו הנ"ל יתורץ ג"כ למה הוצרך אביי להוסיף בדבריו אי לנפילה מזהר זהיר ביה, שמשמע דלכך לא חיישינן משום דמזהר זהיר ביה, אבל לולי זה היינו חוששין גם בחששא דיחיד, וכמה שדקדק מזה הבית מאיר דלא כסברת החכ"צ לענין שאלה דיחיד, ולמש"כ אתי שפיר דאביי לטעמיה דפליג שם על רבא (בגיטין כ"ד ב') שאמר זאת אומרת שני יוב"ש מוציאין שט"ח על אחרים, ודאי דמיירי בעדי מסירה ור"א הוא, והנה מה דמהדר רבא למידק מהא מתניתין דגיטין זאת אומרת שני יוב"ש מוציאין שט"ח על אחרים, הא משנה מפורשת היא (בב"ב קע"ב א') שנים שהיו בעיר אחד כו' דמדייק (שם ע"ב) רבה ממתניתין דהתם, דהם על אחרים מוציאין שט"ח, וגם אביי מודה שם לדיוק זה, ואם משום דשם הברייתא פליגא אמתניתין וסברה דאין מוציאין על אחרים שט"ח ולכן מדייק ממתניתין דגיטין, מאי אולמא משנה זו דגיטין ממשנה דב"ב. ונראה לענ"ד דממתניתין דב"ב לחודא היינו אומרים דמתניתין דב"ב פליגא בהא עם הברייתא, דמתניתין סברה דאותיות נקנות במסירה, והברייתא סברה דאין אותיות נקנות במסירה, ורבא בעי למפשט דאפילו אם אין אותיות נקנות במסירה דהכי סבר רבא לדינא כמש"כ התוס' ביבמות, ג"כ הדין בשני יוב"ש שיכולין להוציא שט"ח על אחרים ולא חיישינן דלמא מסר, ובגט לא חיישינן לנפילה הגם שיש מקום לחוש לנפילה, ואביי פליג בהא התם בתרווייהו דיני, בשטר סובר שאם הדין שאין אותיות נקנות במסירה יש לחוש למסירה, ובגט דלא מזדהרא ביה יש לחוש גם לנפילה דיחיד, ולזה קאמר אביי שפיר הכא למאי ניחוש לה אי לנפילה מזהר זהיר ביה ובאופן זה דלא שכיח אין לנו לחוש לחד אפילו באיסורא, נמצא יוצא מזה שבארנו בע"ה שאדרבה מוכח מזה דלרבא אלים טפי הסברא דלא חיישינן לחששא דיחיד מאליבא דאביי, ונמצא קם דינא של החכ"צ דלא חיישינן לשאלה דיחיד. וכן מדברי הבעה"ת המובא בתומים (סי' נ' ס"ק ד') שכתב בטעם דשני יוב"ש מוציאין שט"ח על אחרים משום דלא חיישינן לנפילה דיחיד, וביאר התומים דבריו שלכך הוצרך לטעם זה דלנפילה דחד לא חיישינן משום כי היכי דלא יוכל הלוה לטעון שלאחר הוא אפי' במקום שיש לו מיגו יעו"ש, א"כ רואין אנן שיש חילוק בין נפילה דיחיד לנפילה דרבים:

יד) ואחרי שבארנו וחזקנו ב"ה לדעת החכ"צ שלא ניחוש לשאלה דיחיד, וא"כ בסימן אמצעי בגופו וסימנים מובהקים או ט"ע בהבגדים מצטרפים יחד משום דלא חיישינן בכה"ג לשאלה, לפי שהוא שאלה דיחיד שיזדמן להשאיל למי שיש לו סימן אמצעי כזה, וא"כ תבנא לדינא לנ"ד שהאשה אשת הנאבד הגידה שמצאה בזה שנמצא ציפורני רגלים משונים שהיה כן בבעלה נקראים בלשון העולם (קאלטענאווטע נעגיל), וזה חשוב סימן אמצעי טוב בודאי, דהרי מובא (בבאה"ט ס"ק ע"ד בשם מהר"ם פאדווא) דציפורני אצבעותיו מקולקלים הוה סימן מובהק ויעויין בספר קהלת יעקב (סי' נ"ב) שהביא ג"כ לדבריו, ולכל הפחות הוה זה סימן אמצעי טוב הוא, ועוד דהא יש לנו שני סימנים גרועים היינו השינים גדולים וציפורני הרגלים שאין חתוכים, שזה באמת הוה סימן גרוע כחיוורי וסומקי לפי שמצוין אנשים בציפורני רגלים חתוכים ושאין חתוכים, מ"מ שני סימנים גרועים בצירוף הסימן אמצעי טוב בשינוי ציפורני הרגלים לדעת הרבה מחברים יחשב זה לסימן מובהק, וכדאיתא (בתשו' מהרי"מ סי' י"ח) שדעתו נוטה שסימן גרוע חד מצטרף סימן אמצעי שנעשה סימן מובהק, וכש"כ בנ"ד דאיכא תרי סימנים גרועים לבד הסימן האמצעי הטוב, ואמנם אפי' אם ניחוש לדעת החולקים שאין מצטרפין סימנים גרועים לסימן אמצעי שיהיה ע"י זה סימן מובהק, מ"מ מחזקים להסימן אמצעי שלא נחוש לשאלה של הבגדים לאיש כזה שיהיה נמצאים בו הסימנים גרועים והסימן אמצעי, כמו שהיה:

בבעל הבגדים הנאבד. והנה בנ"ד בהבגדים היינו בהכתונת היא אומרת שיש לה בו סימן בהטלאי שהניחתה בהכתונת ומצמצמת המקום באמצעית הכתונת לצד פנים למטה בשוליו, וא"כ נראה דחשוב זה סימן מובהק וכמש"כ (הט"ז בס"ק ל"א), נוסף לזה היא אומרת שמכרת בט"ע שלה שהיא הכתונת שתפרתה וגם מכרת הטלאי שהניחתה שדרך הנשים להכיר מלאכתן שעסקו בזה, בהלעטניק אמרה שמכרת הקארט והקנעפליך שמזה הקארט תפרה בגד לבנה ג"כ, והגה סוג הקארט והקנעפליך אם נחשב זה כסימן אמצעי או רק כסימן גרוע, הנה איתא בספר קהלת יעקב להגאון מקארלין (סי' מ') דכשמייחד המין שהבגד נעשה מזה זה נחשב סימן ולא הוה זה כחיוורי וסומקי, ומביא ראיה לזה מהא דאמרינן (בב"מ כ"ח א') היא אומרת סימני החוט, ופריך הגמ' אילימא בחיוורי וסומקי דלמא בהדי דנקט ליה חזיתיה, משמע דלולי זה היה סימן והא חיוורי וסומקי לא הוה סימן אלא דמיירי שמייחד מין הצבע ע"כ דבריו, ולענ"ד אין זה במשמע כיון דסתמא קאמר הגמ' בחיוורי וסומקי בלשון אחד כמו דאמר הגמ' לעיל משמע דבחד גוונא הוא, ועיקר דינו ג"כ אין מסתברא כיון שממין סחורה אחת נעשה כמה חתיכות כאחת וכמה בגדים נעשים מסארט אחד וא"כ מסתבר שזה הוא סימן גרוע, ובעיקר הקושיא מסימני החוט נלע"ד לומר דהא דחיוורי וסומקי לא הוה סימן, הוא דוקא כשאנו דנין ע"ז לבדו, אבל כשהוא מצטרף לדבר אחר יש לו דין סימן, פירושו, כשהוא אומר שאותו הבגד יש לו חוט לבן או שחור זה הוה סימן לפי שלא כל הבגדים יש להם חוטים ואם יש להם אינם רק במראה הזה, ולכן בהצטרפות הוק זה סימן, וה"נ בענין הגט לא כל הגיטין יש להם חוט ולכן כשאומרת שלזה הגט היה לו חוט לבן נחשב זה סימן אמצעי, וה"נ כשאומרת שלזה הבגד מקארט זה יש קנעפליך כאלו הוה סימן ששניהם אין מוכרח שמצוי זה, ולבד זה הסימן משניהם כאחד הקארט וקנעפליך ביחד, יש עוד שני סימנים אמצעים טובים א' הפאטעיעמניק שתחת השחי, ב' שכל הקנעפליך שלו היו חסרים רק התחתון היה בו, וא"כ לדעת הרבה מרבותינו הפוסקים ששני סימנים אמצעים נחשבים כסימן מובהק, נחשב בנ"ד סימן מובהק כפי הרבה הסימנים שבהבגד לעטניק הנ"ל, וגם יש בו ט"ע של אחי בעלה וגם בהארבע כנפות יש בו הרבה סימנים טובים א) שבהחלק האחרון מן האר"כ היה בו ג' חתיכות, ב) שאמרה שהיה פאלב אחד ובו היה ג' או ד' תפירות לרוחבו, ג) שאמרה שהיה בו משיחה שבו היה מקשר במקום הקרס (העקיל) שנחסר מאתו, וגם אמרה וסיימה **(לפענ"ד נראה לומר שלגבי האר"כ י"ל שבירור סוג הסחורה יחשב לסימן ואף למש"כ לפקפק על דינו של הקהלת יעקב לפי שמסוג אחד נעשה כמה בגדים בעולם מ"מ עיקר סוג זה נעשה לבגדי נשים ויכול שלא נעשה מזה בגד ציצית וכל שלא נתברר שיש מזה עוד נחשב זה לסימן דו"ק:)** סוג הסחורה שממנו נעשה האר"כ וכל אלו הסימנים אמרה האשה טרם ראתה אותו, עוד אמרה בו סימן טלאי שהניחה אצל הפלאב באמצעיתו מסוג קארטון אחר שזה נחשב לענ"ד סימן מובהק אחרי שמצמצמת המקום עם סוג קארטון אחר והוה זה ודאי סימן מובהק, נוסף לזה אומרת שיש לה טב"ע בו, וא"כ כל הטב"ע שבכל השלשה דברים הכתונת והלעטניק והאר"כ בצירוף כל הסימנים המה נחשבים כבירור גמור שהוא של אברהם ליב הנאבד הנ"ל, וא"כ אין כאן רק חששא דשאלה ולמש"כ וחזקנו סברת החכ"צ שאין לחוש לשאלה לאיש שנמצא בו סימן כמו שהיה בבעל הבגדים שזהו שאלה דיחיד, וכש"כ בנ"ד שיש בגופו הסימן אמצעי והרבה סימנים גרועים שלכמה מחברים נחשב זה סימן מובהק בגופו, ובנ"ד איכא הרבה לצרופי לקולא של הח"צ הצטרפות הטב"ע והסימן מובהק שבבגדים בצירוף סימנים שבגופו, וגם הוא בכל הבגדים ששאלה כזו אין מצוי וגם בכתונת אין מצוי להשאילו:

טו) ולכאורה יש מקום חשש לפי שכל הסימנים אמרה אחרי שראתה, זולת השלשה סימנים שבאר"כ אמרה קודם שראתה אותו וכן הסמך שיש לנו על טב"ע דידה וט"ע של אחי בעלה. ולכאורה יש לחוש לנו בזה שהוא חשש ע"א במלחמה לדעת הסוברים שגם בידע הטביעה אומרים בדדמי וכהכרעת הריב"ש וכמש"כ (בנודע ביהודה מהדו"ק סי' כ"ח) וא"כ בנ"ד יש לחוש אולי נחשב מה ששמעו שנהרג כמו שידע הטביעה ויש לחוש לאמרה בדדמי, אך באמת אין חשש לזה דאין דומה זה לידע הטביעה ששם הידיעה הוא דבר ברור שחושבין זה למיתה, משא"כ בנ"ד אין כאן ידיעה ברורה רק קול, אך לבד זה נראה לענ"ד שלענין טב"ע בבגדים אין לחוש לבדדמי, לשיטת רש"י (שם קט"ו) ד"ה וקאמרי סימנים ופרש"י דאי לאו סימנים חיישינן דלמא אחרים הם לפי שהמים משנים צורת הפנים ואין ניכר, ועיין תוס' שחולקים על דברי רש"י לפי שהמים מצמת צמית, ולענ"ד נראה כוונת רש"י דודאי שינוי גמור אין עושה המים לפי שמצמת צמית, אך מפני שיש כאן חשש בדדמי חיישינן לשינוי מועט שמחמת זה יאמרו בדדמי, אבל במקום שאין שינוי כלל אין לחוש בדדמי כי לשיקרא לא חיישינן, וא"כ בטב"ע בבגדים אין כאן מקום לחשש של בדדמי:

אמנם לדעת התוס' שחולקים על רש"י וסוברים שאין כאן שינוי בפנים, רק סברתם שבט"ע יש חשש בדדמי יש להסתפק אולי גם בט"ע בבגדים יש חשש בדדמי, אמנם כבר העיר בזה הנו"ב בתשו' (סי' מ"ג) ודקדק מדברי מהר"ם פדוואה שבטב"ע בבגדים אין כאן חשש בדדמי, וכתב שגם אם נאמר שיש חשש בדדמי גם בבגדים, מ"מ החליט ע"פ מסקנת התוס' (דף קט"ו ב') ד"ה וקאמרי בסה"ד בשם ר"י דמהני סימנים ע"פ טב"ע, ודעתם שהגם שיש חשש בדדמי מ"מ כל שיש צירוף סימנים אף שאין סומכין על הסימנים, מ"מ מהני לחזק הטב"ע שלא נחוש לחשש בדדמי בהטב"ע, וא"כ בנ"ד שהיה בכל הבגדים בכל או"א הרבה סימנים מהני זה לחזק להטב"ע שלא נחוש לחשש אמרה בדדמי, ולבד זה בנ"ד אין כאן ידיעה ברורה שנהרג שניחוש שמא אמרה מחמת זה בדדמי וכמש"כ. מכל הלין טעמי נראה לענ"ד שהאשה מ' רישא אשת אברהם ליב ב"ר שמואל הכהן מותרת מכבלי העגון ומותרת להנשא אחרי שיתירוה בב"ד של שלשה כדין הנשאת על פי עד אחד. ומחומר הנושא כתבתי כל זה להגאון הגדול מרן רבינו יצחק אלחנן נ"י הגאב"ד דקאוונא והשיב שמסכים להיתירא, וכתב לי במכת"י הטהור שהאשה מותרת להנשא וישבנו בב"ד שלשה והתרנוה. כל זה העליתי וכתבתי פ"ק סוויר ח' שבט תרמ"ג לפ"ק. משה החופ"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

באר משה (דנשבסקי) ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה