אור ברסלב
באר משה (דנשבסקי) א יורה דעה › סימן נד

באר משה (דנשבסקי) א· רבי משה דנושבסקי

יורה דעה · סימן נד

סימן נג

ראיתי לבאר בענין טומאה בחיבורים אם הוא מדאורייתא ואם שייך דין טומאה בחיבורים לאיסור טומאה לכהן ויתבאר בע"ה.

הנה הנוגע במת או הנטמא באהל ומשא, והשני הנוגע בנוגע הראשון, או בהנושא או בהנטמא בטומאת אהל, שהשני טמא טומאת ערב, לבד במקום שהראשון הוא כלי או שהשני הוא כלי, שאז משתנה הדין כאשר מבואר במשנה (פ"א דאהלות) וכאשר יתבאר אי"ה להלן:

אמנם בעת שהראשון עדיין הוא מחובר להטומאה אז השני ג"כ טמא טומאת שבעה וכדאיתא בע"ז (דף ל"ז ע"ב) דאמרינן שם בגמ' משמיה דרב נחמן דאורייתא דיקרב בדיקרב בחיבורין טמא טומאת שבעה, ועיין תוס' שם ד"ה דיקרב שכתבו שם, שגם לפי המסקנא דאמר רבא לא תיתלו בוקי סריקי ברב נחמן, לאו משום דאית ליה טומאה בחיבורין לאו דאורייתא, אלא משום דקסבר דיוסף בן יועזר לא איירי בהכי, וכן משמע בנזיר בפ' ג' מינים עכ"ד, וא"כ לדעת התוס' באדם השני הנוגע בעוד שהראשון הוא בחיבורין להטומאה של מת טמא טומאת שבעה מה"ת:

אמנם שיטת הרמב"ם בפי' המשנה פרק א' דאהלות משנה א' אינה כן, וז"ל שם ומדברי סופרים שהוא כאשר נגע במת ונגע באדם אחר קודם הבדלו מן המת, הנה השני ג"כ טמא טומאת ז' עכ"ל, הרי שסובר שדין טומאה בחיבורין הוא רק מדברי סופרים שלא מה"ת, ופליג אסוגיא דע"ז דאיתא שם דטומאה בחיבורין הוא מה"ת, וכן איתא ברמב"ם (פרק ה' מהל' טומאת מת הלכה י"ב), ועיין בכ"מ שם שמביא בשם הר"י קורקוס ליישב שלא תקשה על הרמב"ם מסוגיא דע"ז (דף ל"ז ע"ב), משום שטעם רבינו הוא משום דבתר הכי איתא בגמ' אמר רבא לא תיתלו בוקי סריקי ברב נחמן וכו', ואחר שאמר רבא כן מתבטל כל מה שאמרו מתחלה משמיה דרב נחמן, וההיא דרשא דדריש התם מדכתיב הנוגע במת וגו' יטמא שבעת ימים וכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא, דמשמע ליה יטמא שבעת ימים ליתא, אלא יטמא עד הערב קאמר, ע"כ דברי הר"י קורקוס שבכ"מ שם, אלא שהכ"מ העיר על זה מהא דאיתא בב"ק (דף כ"ה ע"ב) דיליף רבא שכל טומאות שמטמאים במת לא יהיו פחותים מן שבעה ימים, ועיין שם שנדחק לחלק:

אמנם שיטת הראב"ד בהשגות שם הלכה ד' ז"ל "אנו אין לנו אלא או בחרב או בחבורין בשאר כלים וכל המקראות אינן אלא בחבורין" עכ"ל, הרי מוכחים דבריו שס"ל טומאה בחבורין הוא מה"ת, ויש לעיין על דברי הראב"ד מדוע בהלכה א' שכתב הרמב"ם אבל מדברי סופרים הנוגע במת ונגע באדם אחר ועדיין מחובר במת שניהם טמאים טומאת ז', לא השיג על זה הראב"ד שלא כן הוא רק שהוא מה"ת, ובסמוך נבאר בע"ה בזה:

והנה בהא דאיתא במתניתין דאהלות שנים טמאים במת אחד טמא טומאת ז' ואחד טמא טומאת ערב, הוא אדם באדם, ושם במשנה ב' כיצד ג' כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמאים טומאת ז', והשלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב, ובאמת אם נימא שדין טומאה בחבורין הוא מה"ת, היה יכיל להשמיעני שלשה במת ע"י אדם, שאדם הנוגע באדם הנוגע במת בעודו בחיבורין טמאים שניהם טומאת ז', והשלישי הוא טמא טומאת ערב אם אדם נוגע בו., ומדלא חשיב התנא כה"ג, יש לומר שמזה דייק הרמב"ם שהוא רק מדברי סופרים והתנא דינים דאורייתא קתני:

אך לפ"ז יקשה על הס"ד בגמ' אליבא דרב נחמן שטומאה בחיבורין הוא מה"ת למה לא חשיב התנא בכה"ג שלשה במת ע"י אדם.

ויש לנו לחקור לשיטת הסוברים שטומאה בחיבורין הוא מה"ת, ואדם באדם בעודו בחיבורין למת השני טמא טומאת ז' מה"ת, היאך הדין אם השני יגע בכלים, אם לאותן הכלים יש להם הדין כמו כלים הנוגעים באדם הנוגע במת גם לאחר שפירש מן המת, שהוא נעשה אב הטומאה שגם הכלים נעשים אב הטומאה כמו האדם וכמבואר בכמה דוכתי בגמ', וכדאיתא שם באהלות במשנה ג', ועיין בר"ש שם,. וא"כ יש לומר גם בכלים שנגעו באדם השני שנעשה אב הטומאה ע"י שנגע באדם הראשון בעודו בחיבורין, שהכלים [אם כלי מתכות לשיטת ר"ת או גם שארי כלים לשיטת הר"י מסימפונט] יהיו נעשים אב הטומאה כמו האדם ויטמאו טומאת ז', או אפשר שבכה"ג אין להשני הנעשה אב הטומאה ע"י טומאה בחיבורין, חומר זה שיעשה להכלי כמוהו, ואם נאמר שהשני הנעשה אב הטומאה ע"י טומאה בחיבורין עושה לכלים הנוגעים בו כיוצא בו, א"כ היה התנא יכול לחשוב ארבעה במת כה"ג אדם ואדם בחיבורין וכלים והרביעי בין אדם בין כלים טומאת ערב, מיהו נראה שאפשר לתרץ שהטעם שלא חשיב במתניתין בכה"ג ע"י חיבורין לשיטת הסוברים שהוא מה"ת, או לפי הס"ד בגמ' בע"ז שדיקרב בדיקרב בחיבורין הוא מה"ת, שלכך לא קתני התנא בכה"ג משום דטעם של חיבורין הוא שחשבינן להשני הנוגע בראשון בעודו בחיבורין כמו שהשני נוגע במת גופו, וכאחד חשבינן להו, ולכן לא שייך למחשב בכה"ג שלשה או ארבעה משום שהראשון והשני נחשבים יחד כחד, שגם השני הוי כנוגע בעצמו בהטומאה:

עוד יש לחקור לשיטת הסוברים שטומאה בחיבורין הוא מה"ת איך יהיה הדין לגבי כהן אם הוא מוזהר על זה, כגון אם אחד שאינו כהן יהיה מקצתו באהל המת, אם יהי' הכהן מוזהר ליגע באותו האדם שמקצתו הוא באהל המת באותו המקום שהוא חוץ לאהל, והנה זה כלל שכל טומאה שאין נזיר מגלח עליה אין הכהן מוזהר ע"ז, וצריכים אנו לחקור איך הדין לנזיר אם צריך לגלח על טומאה בחבורין. והנה איתא בנזיר (דף מ"ב ע"ב) דפריך הגמ' ואי אמרת טומאה בחיבורין דאורייתא אהא דאמר ר' יצחק ב"ר יוסף אמר ר' ינאי לא אמרו טומאה בחבורין אלא לתרומה, אבל לא לנזיר ועושה פסח, ואי אמרת דאורייתא מאי שנא, ומשני הגמ' כאן בחיבורי אדם באדם כאן בחיבורי אדם במת, ועיין תוס' שם שמפרשים שם לפי שיטתם שס"ל לדינא דטומאה בחיבורין דאורייתא, שחיבורי אדם במת מועיל שהנוגע בו יהי' טמא טומאת ז' מה"ת, אבל חיבורי אדם באדם הנוגע בו שהוא שלישי הוא רק מדרבנן, וא"כ לפי דבריהם מוכח משם שחיבורי אדם במת מועיל לענין הנוגע בו שיהיה טמא טומאת ז' מה"ת, גם לנזיר ועושה פסח, וא"כ לפי דבריהם הנוגע בנוגע במת בעת שהוא בחיבורין עם המת אז מועיל גם לענין נזיר שמגלח ע"ז, וממילא הכהן מוזהר על זה, ויהיה דין זה על טומאה בחיבורין לענין כהן במחלוקת, שלמ"ד טומאה בחיבורין דאורייתא יהיה הכהן מוזהר ע"ז ולמ"ד דרבנן ודאי דשרי:

והנה יש להבין דברי הגמ' בנזיר מ"ב ע"ב דפריך שם הגמ' וטומאה בחיבורין דאורייתא הא אמר ר' יצחק ב"ר יוסף לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים, אבל לא לנזיר ועושה פסח ואי דאורייתא מאי שנא, ויש לדקדק על מה דהגמ' מקשה בפשיטות דאי דאורייתא מאי שנא, הא מצינו הרבה טומאות שהוא מדאורייתא, ומ"מ אין הנזיר מגלח ע"ז, כמו גולל ודופק שדרשינן זה מקרא ומ"מ אין הנזיר מגלח ע"ז, וכן הא דחרב הרי הוא כחלל שמסקנת ר"ת בתוס' נזיר נ"ד, ע"ב שאין הנזיר מגלח על זה, וא"כ מאי מקשה הגמ' על טומאה בחיבורין, ואי דאורייתא מאי שנא, הא נוכל לומר שהוא מדאורייתא ומ"מ אין הנזיר מגלח ע"ז, וכמו שהביאו התוס' מתוספתא דאהלות שנזיר אין מגלח על כלים הנוגעים במת. ולכאורה עלה על דעתי לומר שאפשר שהגמ' הוי מצי לשנויי שאין הנזיר מגלח על טומאה בחיבורין אפילו אם הוא מדאורייתא,, רק עיקר הקושיא הוא מן עושה פסת שאם הוא טמא מדאורייתא היאך יכול לעשות הפסח בטומאה, וא"כ יש לומר שגם לפי מאי דמסקינן לפי שיטת התוס' דמימרא דר' ינאי שם שאמר שטומאה בחיבורין לא נאמר בנזיר ועושה פסח, הוא מיירי בחיבורי אדם באדם שהוא השלישי בנגיעה, אבל בשני הנוגע בהנוגע בעודו בחיבורין למת לא אמר ר' ינאי, הוא רק לענין עושה פסח, אבל לענין נזיר נוכל לומר שבאמת גם בשני הנוגע בראשון בחיבורין אף שהוא מדאורייתא טמא טומאת שבעה, מ"מ אין נזיר מגלח ע"ז וממילא אין הכהן מוזהר על זה, ומשום שזהו כללא שאין הנזיר מגלח אלא על הנטמא במת לבד:

אך מ"מ באמת אין מסתבר לומר כן, שאם נאמר שבאמת גם השני הנוגע בראשון בעודו בחבורין אין הנזיר מגלח ע"ז, ומה דאמר ר' ינאי שלא אמרו דין טומאה בחיבורין בנזיר ועושה פסח דמיירי זה בשלישי הנוגע, הוא משום עושה פסח מוקמינן לה בשלישי הנוגע ע"י חיבורים, א"כ יקשה למה כייל ר' ינאי יחד שלא אמרו טומאה בחיבורים, שהוא השלישי הנוגע על פי שיטת התוס', בנזיר ועושה פסח, הא לא דמי שניהם להדדי שבנזיר גם השני הנוגע בראשון בחיבורין אין סותר, ומאי רבותא השמיענו ר' ינאי שגבי נזיר לא אמרו שלישי בחיבורין כיון שבנזיר גם שני בחיבורין אין הנזיר מגלח ע"ז, וא"כ נראין הדברים שלפי שיטת התוס' בנזיר מוכח הדבר שבשני הנוגע בהנוגע במת בחיבורין גם בנזיר סותר וממילא יהיה הכהן מוזהר על זה, וא"כ הדר קושיא לדוכתא על מה דמקשה הגמ' מדר' ינאי, ואי דאורייתא מאי שנא נזיר, הא מצינו גם טומאות שהם מן התורה מ"מ אין הנזיר מגלח ע"ז כמו גולל ודופק וחרב שהוא כחלל וגם מש"כ להעיר מן עושה פסח יש לומר ג"כ דהלכתא גמירי לה, שגם טומאות שהם מן התורה כל שאין הנזיר מגלח ע"ז הותרו בפסח אפילו ביחיד וכמו שאמרו בגמ' גבי רביעית דם ורובע עצמות שלנזיר ועושה פסח לא נאמרו, ופשטות הסוגיות יורו שרביעית דם הוה מן התורה, הן אמת שהרמב"ם ז"ל (פ"ג מה' ט"מ הלכה ג') כתב וטומאת רביעית דם וטומאת אבר שאין עליו בשר כראוי בין מן המת בין מן החי, יראה לי שכולן טומאתן אינן דין תורה שהרי אין הנזיר מגלח עליהן ואין חייבין עליהן על ביאת מקדש כו' יעו"ש בדבריו, וא"כ לפי דברי הרמב"ם א"ש סוגיא דנזיר דמקשה מדר' ינאי אהא דטומאה בחיבורין אם הוא דאורייתא:

אך באמת דברי הרמב"ם צ"ע טובא שמשמע מכל דרשות הפסוקים שבתו"כ ובספרי פ' חוקת שרביעית דם הוא מדרשת רז"ל מן הכתוב, ועוד הרי מקשה בנזיר (דף נ"ו) שם במשנה אמר ר"ע דנתי לפני ר"א מה אם עצם כשעורה שאינו מטמא אדם באהל, הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו, רביעית דם שהוא מטמא אדם באהל אינו דין שיהא הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה, ודחי ר"א משום שאין דנין ק"ו מהלכה, וכן ר' יהושע אמר לר"ע יפה אמרת אלא כן אמרו הלכה, ואם רביעית דם הוא רק מדרבנן מאי קשיא ליה לר"ע כלל, ואין צריך לומר בזה אין דנין ק"ו מהלכה וכן מוכח דעת הראב"ד שם בהשגתו (בפ"ג מהל' ט"מ) הנ"ל שרביעית דם הוא מקרא דעל נפשות מת לא יבוא שהוא מה"ת, ומה שאין הנזיר מגלח הוא מקרא דוכי ימות מת עליו דמשמעינן דוקא מת שלם, ורק חצי לוג דם וחצי קב עצמות כמת שלם דיינינן ליה, וא"כ צריך ביאור לפי סתימת כל הראשונים שכל הנך טומאות שמן התורה הוא, ומ"מ אין הנזיר מגלח עליהם ואין חייבין עליהם על ביאת מקדש, הא דמקשה הגמ' בנזיר ואי טומאה בחיבורין דאורייתא מהא דר' ינאי דאמר שלא אמרו טומאה בחיבורים בנזיר ועושה פסח, הא מצינו רביעית דם ורובע עצמות שאף שהוא טומאה דאורייתא, מ"מ לענין נזיר ועושה פסח לא אמרינן זה כדאיתא בנזיר דף נ"ג, וה"נ נאמר כן לענין טומאה בחיבורים שהוא מן התורה מ"מ לענין נזיר ועושה פסח לא נאמר ואת:

ובלא"ה שיטת התוס' בנזיר שמפרשים הא דמשני הגמ' כאן בחיבורי אדם באדם וכאן בחיבורי אדם במת, היינו חיבורי אדם באדם הוא השלישי הנוגע באדם הנוגע באדם הנוגע במת, וחיבורי אדם במת הוא על הנוגע באדם הנוגע במת, הוא פי' דחוק נגד פשטות הגמ' שלא הוזכר בגמ' שאדם באדם הוא על השלישי, וכל כי האי חידושא הו"ל להגמ' להזכיר שזאת היא כוונת ר' ינאי, ועוד כיון שכל החידוש הוא הא דמתרצינן דר' ינאי מיירי בטומאה בחיבורין להשלישי, ואלו במה דסבר הגמ' מתחלה טומאה בחיבורין דאורייתא שהוא לענין דיקרב בדיקרב וכמו דאיתא בע"ז ג"כ שהוא מדאורייתא בזה לא חדית לן הגמ' בהתירוץ, וא"כ הוה לה להגמ' למימר ולשנויי הא דר' ינאי מיירי בשלישי היינו דיקרב בדיקרב בדיקרב, ולא בלשון כאן כו' וכאן כו', ועוד יש לעיין מה שהגמ' בע"ז לא הזכירו להקשות מהא דר' ינאי, אהא דאמרינן שם דיקרב בדיקרב הוא דאורייתא:

לכן נראה לענ"ד לומר בפירוש דברי הגמ' בנזיר באופן שיתבאר להלן בע"ה וגם שלא יהיה זה נגד סתימת הגמ' בע"ז (דף ל"ו ע"ב) דאמרינן שם דיקרב בדיקרב בחיבורין הוא דאורייתא שגם לפי המסקנא כן הוא. ובהקדם נחקור בהא דאמרינן שטומאה בחיבורין גם השני טמא טומאת שבעה, ומפרשים שזהו כוונת הכתוב בפ' חוקת כל אשר יגע בו הטמא יטמא היינו טומאת ז', וכדאיתא בגמ' שם בע"ז שמהכא ילפינן דין דיקרב בדיקרב שהוא טמא שבעה, וזה סובב והולך כפי מה דאמר רבא (בב"ק כ"ה ע"ב) שכל טומאות האמורים במת אינם פחות משבעה, ויש לחקור בגדר דין טומאה בחיבורין שהשני ג"כ טמא טומאת ז' מה"ת, אם הוא מצד הראשון שהנוגע במת בכל העת שהוא בחיבור להמת נחשב אבי אבות הטומאה, שיהיה יכול לעשות להנוגע בו לאב הטומאה שיטמא טומאת שבעה, או שהוא מצד השני שאנו אומרים שהשני הנוגע בהראשון בעוד שהוא מחובר לטומאה חשוב כמו שהשני ג"כ נוגע בעת מעשה במת, וע"כ נעשה השני ג"כ אב הטומאה להיות טמא טומאת שבעה, ובין שני הגדרים האלו יהיה יוצא מזה חילוקים לדינא, כאשר נבאר להלן בדברינו בע"ה. ומעתה נאמר שזה לא הוה קשה להגמ' שם בנזיר אם טומאה בחיבורין הוא מה"ת שמטמא להשני טומאת ז', ובנזיר ועושה פסח לא נאמר דין זה, כמו שמצינו ברביעית דם וברובע עצמות וכמו כלים הנוגעים במת, רק כוונת הגמ' אהא דאמרינן בברייתא שם שבמקום שהוא נוגע במת שנחשב מחולל ועומד שאין מיזהר לטמא עוד במת, ואפ"ה מצינו במטמא עצמו למת הגם שהוא טמא אפ"ה היא מוזהר מלטמא עוד למת, ומשני הגמ' כאן בחיבורין שמה שהוא טמא הגם שאין כאן הוספת טומאה משום שהוא באותו היום שנטמא, מ"מ יש עליו אזהרה מצד שהוא מחבר עצמו לטומאה, וא"כ חזינן אשר התחברותו להטומאה הוא איסור בפני עצמו לבד מה שהוא נטמא ואין עליו הוספת טומאה אחרי שהוא נטמא באותו יום רק מה שמתחבר לטומאה יש בזה איסור לנזיר וה"ה לכהן, וע"כ מקשה הגמ' שלפ"ז יהיה איסור מה"ת התחברותו לטומאה, וע"כ שנהי שאפשר לומר שהטומאה של דיקרב בד בדיקרב בעודו בחיבורין הגם שהוא טמא טומאת שבעה, מ"מ קלישא טומאתו שאין הנזיר מגלח עליה, מ"מ מצד התחברותו לטומאה יש על הנזיר איסור בפ"ע, ולכן היה ראוי להיות גם על השני הנוגע בראשון איסור התחברות לטומאה, אחרי שנחשב חיבורו מחובר לטומאת המת, והרי מצינו שאיסור זה של התחברות למת הוא איסור בפ"ע גבי נזיר ומשני הגמ' כאן בחיבורי אדם באדם אין הנזיר מוזהר על זה, פירושו שמה שנחשב השני טמא ז' משום שחשבינן לו כנוגע במת אין נחשב נגיעתו ע"י הראשון לנוגע במת, לענין נזיר ועושה פסח, רק דין טומאה עליו מחמת זה, וטומאה זו אין על הנזיר ועושה פסח, אכל חיבורי אדם במת הנזיר מוזהר על זה אזהרה בפ"ע לבד מה שנטמא, ולכן גם שהוא טמא מקודם באותו יום, מ"מ יש עליו האיסור של התחברות לטומאה, ולכן שפיר חל עליו ההתראה של אל תטמא, אל תטמא, הגם שהוא טמא בלא"ה, מ"מ כל שעה שמתחבר הוא להמת יש עליו איסור בפ"ע, ומעתה שפיר מסקינן שגם אם טומאה בחיבורין הוא מה"ת לענין שהשני טמא טומאת שבעה. מ"מ אין על זה רק איסור טומאה, וטומאה זו קלישא שנזיר אין מגלח עליה, וממילא גם הכהן אין מוזהר על זה, ואתיין שפיר הסוגיות. ומה שהגמ' בע"ז מחליט בפשיטות שם שדיקרב בדיקרב בחיבורין הוא טמא טומאת ז' מה"ת, אין סותר להסוגיא דנזיר שאמרו שם שטומאה בחיבורין לאו דאורייתא, ולענ"ד הוא ביאור נכון בעומק הסוגיא בנזיר אשר זכינו לבאר בעזר השי"ת:

והנה באהלות (פרק א' משנה ב') כיצד שלשה כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמאים טומאת שבעה השלישי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב, ושיטת הרמב"ם וכן שיטת הר"י מסימפונט המובא בר"ש, ובתוס' בנזיר (נ"ד ע"ב) שכל הכלים נעשים כמו החלל אבי אבות הטומאה, אמנם שיטת ר"ת שדוקא כלי מתכות נעשים כמו החלל מדרשא דחרב וכפשטות הגמ' בכמה דוכתי במס' שבת פסחים וחולין, אבל שארי כלים אינם רק אב הטומאה, יעו"ש בדבריהם בארוכה, ועיין רמב"ן בחידושיו לב"ב דף כ' אשר האריך הרבה בזה. והנה הר"י מסימפונט הביא ראיה מתוספתא דכלים, חמת שהוא בתוך התנור ופיה למעלה ועצם כשעורה כרוך בסיב או בנייר טהור הוא והתנור, בא הטהור ואחז בו והעלהו נטמא וטימא להחמת חזרה החמת וטימא להתנור, אלמא שאדם הנוגע במת [שהוא כאן נושא העצם כשעורה] מטמא החמת לטמא התנור אף שהחמת הוא של עור ולא של מתכות, הרי שכלי עור נעשה הוא בנגיעת האדם בו כמו האדם שהוא נעשה אב הטומאה, ולכן מטמא להתנור שהוא כלי שאין מקבל טומאה רק מאב הטומאה, אך הר"ש והתוס' בנזיר דחו ראיה זו ששם הוה הטעם משום טומאה בחיבורין שהחמת נוגע באדם בעת שהוא נושא את העצם כשעורה, ולכן נעשה החמת אב הטומאה כמו דיקרב בדיקרב ולכן מטמא להתנור. ולפמש"כ לעיל לדקדק בגדר טומאה בחיבורין שיש להסתפק בו אם הוא מצד חומר הנוגע הראשון בעת שהוא מחובר לטומאה שהוא נעשה כמו אבי אבות הטומאה, לטמא אחר לעשות אותו לאב הטומאה, או שהוא מצד השני הנוגע בהראשון שנחשב הוא כאלו הוא נוגע בהמת כמו הראשון, ודעתינו נטה לעיל בדברינו שהוא מטעם שהשני הנוגע בראשון בעודו בחיבור להטומאה שהוא כמו הראשון נחשב לנוגע במת, ואם נאמר כן הלא יקשה שהרי בהא דחמת שהאדם נושא החמת, וא"כ אין לחשוב שהחמת מצד שהוא נוגע באדם הנושא החמת, כאלו הוא נוגע בהעצם כשעורה, אחרי שהאדם אין נוגע רק נושא להטומאה ואצל כלי אין שייך דין נושא, וא"כ איך יועיל החיבור להחמת שיהיה נעשה אב הטומאה, בשלמא אם נאמר שהאדם הנוגע או הנושא בעודו בחיבורו עם הטומאה נחשב אז כאבי אבות הטומאה כמו המת גופא, שפיר יש לומר שהאדם עושה החמת לאב הטומאה, אבל אם הוא אין נחשב כאבי אבות הטומאה איך יועיל כאן החיבורין לגבי החמת שיהיה נחשב לאב הטומאה לטמא התנור:

ונראה לענ"ד לומר בזה ובהקדם נבאר מה ששם במשנה ג' פ"ק דאהלות איתא שם, ארבעה טמאים במת כלים במת ואדם בכלים וכלים באדם, הרביעי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב, ומחלוקת הראשונים בזה אי בעינן דוקא כלי מתכות, או כל הכלים יש להם דין זה, הן לענין כשנוגעים במת שנעשה הנוגע אבי אבות הטומאה והן כשנוגע באב הטומאה באדם שהוא טמא מת [היינו שנעשה האדם אב הטומאה מצד שנטמא במת במגע או במשא או באהל, והן שנטמא מצד נגיעתו בכלי שנגע במת] שנעשה הכלי אב הטומאה כמו האדם. אמנם בר"ש איתא שם, ועוד פירש הר"ר יצחק מסימפונט בענין אחר, דשנים טמאים במת ושלשה טמאים במת מיירי בלא חיבורין, אבל ארבעה טמאים במת מיירי ע"י חיבורין דקתני בתוספתא דומיא דזב, ע"כ, ודבריו צ"ע למה הוצרכו כאן דווקא ע"י חיבורין, ועוד למה לא נקט בשלשה טמאים במת ג"כ בלא כלים ע"י חיבורים, ומש"כ לעיל שלכך לא נקט התנא ע"י חיבורים משום דחיבורים כחדא חשבינן, זה נסתר מהא דבסיפא בארבעה טמאים חשיב ע"י חיבורים, ע"פ שיטת הר"י מסימפונט הנ"ל:

ונראה להצדיק את דברי הרר"י מסימפונט, שטומאה בחיבורים של אדם הנוגע במת והשני הנוגע בו, יהיה מה שיהיה, יש לדונו שנחשב כנוגע במת עצמו, ואין נחשב הראשון במנינא, משא"כ לענין כלים הנוגעים בטמא מת שהוא מדרשא דוכבסתם בגדיכם ביום השביעי, להמפרשים שזה מיירי בחיבורן, בעת שהראשון הוא נוגע במת אז בגדיו טמאים טומאת שבעה, חומר זה הוא להאדם הנוגע או נושא, שאז יכול לטמא להכלים אשר נוגע בהם טומאת ז' בעת שהוא מחובר להטומאה, וכמו שמצינו כדומה לכמה טומאות בתורה שבעת מעשה הטומאה יש לו כח לטמא בגדים, ולכן נחשב במנינא, משא"כ אדם באדם בחיבורין לטומאה של מת שלא מצינו כה"ג בתורה, וע"כ טעם הדין הוא מה שהשני טמא טומאת ז' אם היה בחיבורין, שמחשיבים להאדם השני כאלו גם הוא נוגע במת, ולכן לא נחשב זה במנינא, וא"כ לפ"ז יתכן מה שמישבים הראשונים התוספתא דחמת להנך דסברי שדווקא כלי מתכות נעשים כחלל, אבל שארי כלים לא, שהא דחמת יכול לטמא התנור הוא משום טומאה בחיבורים, היינו טעמא דקרא דוכבסתם מגלה שטמא מת בעת נגיעתו להטומאה יכול לטמא בגדים, ולכן ה"ה בהנושא החמת ניתן לו דין זה החומר מצד שנושא הטומאת מת הוא העצם כשעורה הכרוכה בסיב או בנייר שיהיה מטמא כלים בעת מעשה בנגיעתו, ובזה האופן נוכל לומר שזה יהיה כוונת שיטת הראב"ד, שעל מש"כ הרמב"ם בפ"ה שם הלכה ב', אבל מדברי סופרים (הנוגע במת ונגע באדם אחר ועדיין הוא מחובר במת שניהם טמאים טומאת שבעה כו', ע"ז לא השיג הראב"ד לומר שמה"ת הוא טומאה בחיבורין, ונאמר שדעתם שאדם באדם לעשותו מחמת החיבורין של הראשון שיטמא להשני טומאת שבעה שיחשב כאלו השני הוא נוגע בהמת, מודה בזה הראב"ד שהוא רק מדרבנן, משא"כ מה שהמחובר לטומאת מת שמטמא להכלים שנוגע בהם טומאת שבעה, וכן אם כלי מתכות שנעשו אבי אבות הטומאה נגעו בהאדם ובעת מעשה שהאדם נוגע בכלי מתכות הוא נוגע ג"כ בכלים אחרים, כגון בגדים וכדומה, מטעם טומאה בחיבורין הוא מטמא אותם טומאת שבעה, שמקרא דוכבסתם בגדיכם למדנו שבעת מעשה הנגיעה יש עליו טומאה חמורה לטמא בגדים, ובזה סובר הראב"ד שהוא מן התורה, ומחמת זה גזרו מדרבנן גם על אדם הנוגע באדם בעודו בחיבורין לטמא טומאת שבעה, ולדעת הראב"ד נראה לומר לפרש הגמ' (בנזיר מ"ב ע"ב) כאן בחיבורי אדם באדם זהו מדרבנן כאן בחיבורי אדם במת שבאותו העת שהוא נוגע בהטומאה יש עליו חומר לטמא בגדים לכן נקרא זה הוספת טומאה בעת שהוא נוגע בהטומאה. **(מיהו כלים הנוגעים במת בעודן בחיבורים עושין לאדם הנוגע בהן לאב הטומאה ג"כ מה"ת, רק אדם באדם הוא מדרבנן, וזהו הכוונה של דיקרב בדיקרב היינו אז שהכלי ראשון והאדם שני, או להיפך שהכלי נוגע באדם בעודו בחיבורין:)** ובאמת פשטות הכתוב דוכל אשר יגע בו הטמא יטמא והאי יטמא הסתמי, הוא שבעה ימים, כדין סתם טומאה הנאמר בטומאת מת וכמו דאמר רבא (ב"ק כ"ה ע"ב), והאי וכל כולל כל הכלים, אבל אדם חלוק מזה והיינו דמסיים סיפא דקרא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב, שבנפש הנוגע אין בזה רק טומאת ערב. והנה לשיטת הסוברים דכל הכלים שוים ככלי מתכות האי וכל אשר יגע מיירי בכל הכלים שיגע בהם הטמא הוא האדם הטמא מת ע"י אהל או ע"י מגע האמור מקודם הוא יטמא שבעת ימים, לבד הנפש הנוגעת היא תטמא טומאת ערב. ולדעת הסוברים שרק בכלי מתכות נאמר הדין שהנוגע בטמא מת נעשה כיוצא בו, ולא בשאר כלים, האי וכל אשר יגע בו כו' מיירי ע"י חיבורין, והוא דיקרב בדיקרב, ובזה נאמר ג"כ לדעת הראב"ד שהוא רק בכלים הנוגעים בהטמא מת בעודו בחיבורין, אבל אדם הנוגע באדם בחיבורים הוא רק מדרבנן, וכן כתב הגר"א ז"ל במשנה ג' פ"ק דאהלות דהאי וכל אשר יגע בו הטמא יטמא מיירי בכלים מדכתיב יגע ולא כתיב תגע שהוא על נפש עיי"ש:

ובמש"כ ירווח לנו שיתורץ מה שהקשה הכסף משנה על הרר"י קורקוס שכתב על הרמב"ם שפסק שטומאה בחיבורין הוא רק מדרבנן ומדאורייתא אין שום עדיפות על טומאה בחיבורין, והאי יטמא הוא טומאת ערב ע"כ, ועל זה הקשה הכ"מ הא בב"ק (דף כ"ה ע"ב) אמר רבא דילפינן שכל טומאות האמורות במת אינם פחות משבעה, והכ"מ תירץ דשאני האי קרא משום דבחד קרא נאמר שבעת ימים ובאידך לא נאמר אלא יטמא משמע דלאו שבעת ימים קאמר, ובאמת לענ"ד קשה זה דהא בע"ז (דף ל"ו ע"ב) פריך הגמ' בפשיטות דיקרב בדיקרב נמי דאורייתא הוא שנאמר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא, הרי חזינן דפשיטא להגמ' להס"ד דהאי יטמא טומאת שבעה הוא, וכן בתר הכי קמקשה הגמ' נמי, כתיב כל אשר יגע בו הטמא יטמא, וכתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב ומשנינן כאן בחיבורים כו', עכ"פ רואין אנו שלהגמ' פשיטא דהאי יטמא הסתמי הנאמר בכתוב שבעה ימים הוא והיאך נאמר שלמסקנא הוא להיפוך, שמדוייק מכתוב זה שהוא רק טומאת ערב ממה שנאמר יטמא סתם, אך למש"כ אתי שפיר דהאי יטמא הוא טומאת שבעה משום שכל טומאות הנאמרים במת סתם הם שבעה ימים, רק שזה מיירי בכלים וכמו שכתב הגר"א ז"ל.

והנה בעיקר דברי הגר"א ז"ל שכתב במשנה ג' בפ"א דאהלות דקרא מיירי בכלים מהא דכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא, מדכתיב בסיפא דקרא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב, מכלל דברישא דקרא בכלים דנגע בהו הטמא והיינו דכתיב יגע ולא כתיב תגע, דאי אנפש תגע הו"ל למכתב כדכתיב הנוגעת עכ"ל ד' הגר"א ז"ל, יש לעיין על דבריו הק', היאך מוכיח מדכתיב יגע ולא כתיב תגע דקאי אכלים דוקא, הא בכתובים הקדומים כתיב כל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב כו' והתם כולם בכלל, הן כלים והן אדם, וגם בקרא דוהזה על האהל כו' כתוב שם ועל הנוגע בעצם או בחלל כו' ג"כ כולן בכלל, הן אדם והן כלים ולא כתיב נוגעת. ולכן נראה לענ"ד לומר בכוונת דברי רבינו הגר"א ז"ל באופן אחר, והוא שבאמת יש להתבונן שבמקראות הקדומים בכולהו כתיבי שהטהור נוגע בהטמא כמו אשר יגע כו' בחלל חרב או במת, וכן אח"כ גבי הזאה ועל הנוגע בעצם, ואלו בפסוק האחרון נאמר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא שפירושו שאותו הדבר שנוגע בו הטמא יטמא הרי כאן הוא מייחס מעשה הנגיעה מן הטמא אל הטהור, ואח"כ בסיפא דקרא והנפש הנוגעת, הדר לכללא כנאמר מקודם שדברה תורה בפ' זו שהטהור נוגע בהטמא, ע"כ נאמר שזהו הטעם, שבמקום שנכלל אדם בהנוגעים בהטומאה ראוי לייחס מעשה הנגיעה עליו, משא"כ במקום שהנוגע הוא רק כלים לחוד ראוי להניח מעשה המגע על האדם הטמא הנוגע בהם, ולכן ברישא דקר דמיירי במקום שהטמא נוגע בכלים נקט הכתוב, מעשה הנגיעה על האדם הטמא שהוא נוגע בטהור, וזהו שאמר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא, ובסיפא דקרא בנפש הנוגעת כיון שהוא אדם יש לייחס מעשה הנגיעה אל הטהור היא הנפש הנוגעת, זה אשר יראה לומר בכוונת ד' רבינו הגר"א ז"ל. ולשיטת הס"ד בגמ' בע"ז אליבא דכ"ע, ולשיטת הסוברים שגם לפי המסקנא כן אמרינן דיקרב בדיקרב הוא דאורייתא ט טומאת ז', מקרא דכל אשר יגע בו הטמא יטמא, ואף באדם נאמר דין זה כדמשמע משיטת התוס', והכוונה בעודו בחיבורין, ויש לדקדק לפ"ז למה נאמר מעשה הנגיעה על הטמא הנוגע בהטהור ולא על הטהור הנוגע בהטמא, אך כאשר ביארנו שיש לחקור בענין חומר הטומאה בחיבורין אם הוא מצד הטמא המחובר לטומאה שיש אז עליו לתא דטומאה חמורה, או שהוא מצד הטהור הנוגע בטמא המחובר למת שנחשב כאלו הוא מתחבר עם הטמא ונחשב הוא אז נוגע במת, ולכן י"ל שזהו שהורה לנו הכתוב במה שאמר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא, שהאי יטמא הסתמי הוא טומאת ז', שטומאת שבעה זו באה מצד שהטמא נוגע, והוא מצד שמחמת נגיעתו אז בהטומאה, יש עליו לתא דטומאה חמורה, והוא מטמא להטהור, וכמוש"כ לפרש הא דאיתא בגמ' כאן בחיבורי אדם למת כי' שזהו כוונת הגמ', שחומר טומאה של חיבורין באה מצד הראשון הנוגע בהמת בעת שלא נפרד מן הטומאה, יש עליו החומר של טומאה בחיבורים לטמא אחרים טומאת שבעה, ולא מצד החיבור של האדם לאדם:

ובין שני גדרי הטעם שחקרנו בענין טומאה בחיבורים, אם מפני שאנו חושבים חומר לנוגע הראשון בעודו מחובר לטומאה או שהוא הנוגע השני בראשון בעודו בחיבורין כאלו השני נוגע בטומאה, יש נפקא מינה לדינא, לענין אם אחד היה נוגע בחצי זית מת בעצמו וגם נוגע באדם שני שהוא היה ג"כ נוגע בחצי זית מת, למאי דקיי"ל כחכמים דס"ל נוגע ונוגע מצטרפים כדאיתא (פ"ג משנה א') שאם אנו אומרים שהנוגע בנוגע בעודו בחיבורים במת חשוב השני כאלו נוגע בעצמו בהמת, וא"כ הלא יחשב כל או"א שנוגע בזית היינו החצי זית שנוגע בעצמו ממש, והחצי זית שנוגע ע"י נגיעתו בהשני שהוא נוגע בחצי זית, ושניהם נטמאו, אמנם אם הענין של חיבורים הוא רק חומר הניתן לו בעת שהוא מחובר לטומאה שיכול לטמא אז להשני טומאת ז' א"כ כל אחד ואחד שהוא רק נוגע בחצי זית שניהם טהורים.

אמנם זה יראה למלתא דפשיטא, שאם שני אנשים כל אחד מהם יגע בחצי זית טומאה ממת ואחד שלישי יגע בשניהם בבת אחת, בעודן כל או"א מהשנים מחוברים כל אחד מהם לחצי זית, שבזה האופן שלשתן טהורים, כיון שהשנים בעצמן אין נוגעים זה בזה, ולכן גם השלישי אין נחשב נוגע ונוגע בשני חצאי זיתים, כיון שהשנים הנוגעים כל אחד בחצי זית המה טהורים, עושים המה הפסק להשלישי מן הטומאה, וכמו שהחמת טהור אם הטומאה בתוכו כרוך בסיב או בנייר כמובא בר"ש ובתוס' לפי שהסיב מפסקת בין החמת להטומאה, ה"נ כאן שאדם הטהור לפי שאין נוגע רק בחצי זית וכן השני, מפסיקים בין השלישי שנוגע בשניהם ובין שני החצאים של שיעור הטומאה, ולכן לא נחשב השלישי נוגע בשתי חצאי זיתים, אמנם באופן שכתבתי ששנים נוגעים זה בזה וכל אחד נוגע בחצי זית בעת מעשה, שע"י חיבורין יחשבו שניהם לטמאים, נוכל לומר שחשבינן לשניהם כל אחד ואחד נוגע בעצמו בחצי זית וחצי זית ע"י חיבור של חברו, וע"י זה יבא על שניהם הטומאה:

וע"פ זה שכ' ששני אנשים נוגעים זה בזה וכל או"א מהם נוגע בחצי זית שמן דין טומאה בחיבורים מצטרפים זה לזה, יש לומר שיתבאר ע"פ זה (משנה ב' פ"ז דאהלות) גבי אהל טומאה בתוכו הנוגע בתוכו טמא טומאת ז' ומאחוריו טומאת ערב, טומאה מאחוריו הנוגע באחוריו טמא טומאת ז' ומתוכו טומאת ערב, כחצי זית מתוכו וחצי זית מאחוריו, הנוגע בו בין מתוכו בין מאחוריו טמא טומאת ערב, וכתב שם הר"ש שלשיטת ר"ת וסיעתו שדוקא בכלי מתכות נעשית כיוצא בו אבל לא בשאר כלים, נצרך לפרש הא דהנוגע בתוכו טמא טומאת ז' דמיירי בחיבורין, ויעויין שם בר"ש שביאר היטב שם שמטעם שאהל חוצץ בפני הטומאה, נחשב האחוריו והתוך כשני כלים יעו"ש. ויש להבין באמת טעמא מאי בהא דסיפא דחצי זית מתוכו וחצי זית מאחוריו, הנוגע בו בין מתוכו בין מאחוריו טמא טומאת ערב, כיון דחצי זית אין לו טומאה כלל היאך מצטרפים האחוריו עם התוך, ולמש"כ אתי שפיר שאתינן עלה מצד טומאה בחיבורין שאחורי הכלי בעצמו מאהיל עליו חצי זית, ומצד חיבורו של תוך האהל שהוא מאהיל על חצי זית, נחשב ג"כ שהוא מאהיל על חצי זית ולכן חשיב ביחד נטמא בכזית, ולתוך האהל יחשב חיבורו של אחורי האהל שמחובר להטומאה שמאהיל עליו, ותוך האהל הנוגע באחורי האהל נחשב ביחד עם מה שהוא מאהיל על חצי זית כאלו הוא מאהיל על החצי השני ג"כ, וממילא מצטרפין לטמא אותו טומאת שבעה והוא יטמא אחרים טומאת ערב. [ואף שנטינו בכל דברינו, שלעיקר הדין נקטינן שחומר טומאה בחיבורין, הוא מצד הראשון שהוא בחיבורו לטומאה יש לו חומר אבי אבות הטומאה, יש לומר לענין משנה זו דאהל של תוכו ואחוריו שמדרבנן אמרינן, שגם חומר זה יש על טומאה בחיבורין, שנחשב השני הנוגע בראשון בעודו מחובר לטומאה, כאלו הוא נוגע בהטומאה, וזהו הענין של אדם באדם שאמרינן בנזיר, שהוא מדרבנן, וכמו שבארנו בדברינו למעלה]:

ומ"מ לשיטת הסוברים שבדין חרב הרי הוא כחלל נחשבים כל הכלים ג"כ, וטעם משנתינו בהא דתוכו ואחוריו ג"כ מטעם זה, (ועיין בר"ש), ואין צריך לבוא ע"ז מדין טומאה בחיבורין, וא"כ צ"ע היאך מצטרפין התוך ואחוריו שכל אחד הוא רק בחצי זית, כיון שאחוריו אין נחשב בתוך ותוך באחוריו, אך יש לומר בטעם משנתינו כיון שמ"מ כלי זו נוגע מקצתה ממנה בטומאה נחשבת גבי עצמה דין טמאה, רק לענין לטמא אחרים טומאת שבעה בזה נחלק ממנה המקום שיש הפסק אהל, ובאמת ר' נתן בתוספתא פליג ע"ז שאין מצטרף החצי זית של תוך עם החצי זית של אחוריו, כיון שכל אחד בפ"ע אין יכול להיות מקבל טומאה, אך סברת החכמים שנאמר במשנתינו לסתם משנה צריך לבאר כנ"ל:

ומדי דברי בענין זה בהא דחרב הרי הוא כחלל שלדעתי התוספות הוא דוקא בכלי מתכות, הנה דעת התוס' בנזיר שמטמא במגע ובמשא ובאהל, והרמב"ם כתב מפורש שאין מטמא רק במגע ולא במשא ולא באהל, ולדעת הרמב"ם דין כל הכלים שוים כשנטמאים במגע או באהל נעשים המה אבי אבות הטומאה, לעשות אדם וכלים לאב הטומאה לטמא טומאת שבעה, וכשנוגעים הכלים באב הטומאה באדם או כלים, נעשים גם המה אב הטומאה ליטמא טומאת שבעה, אך בזה דוקא ע"י מגע אבל במשא או באהל אין מטמאים הכלים. והרמב"ן בפירושו על התורה בפ' חוקת כתב דעתו שהכלים הנעשים אבי אבות הטומאה כמו חרב וכדומה, מטמא במגע ובמשא ולא באהל, וכן בחידושיו לב"ב דף כ' הביא מש"כ הרמב"ם שבמגע לחוד מטמא אבל לא במשא ולא באהל, וכתב הרמב"ן ע"ז שדבריו צ"ע מש"כ שאין מטמא במשא:

ולענ"ד לפי שיטת הסוברים שכל הכלים המה כחלל אף שאינם של מתכות, יש ראי' ברורה שאין בהכלים הנוגעים במת דין מת למשא ואהל רק למגע לחוד וכפי דעת הרמב"ם, מהא דאמרינן במשנה א' בפ' ט"ז דאהלות כל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע, דאמר ר' עקיבא אני אתקן דברי חכמים שיהיו קיימים, על אדם הנושאן כעובי המרדע, ועל עצמן בכל שהן, ועל שאר אדם וכלים בפותח טפח, ועיין שבת (דף ט"ז ע"א) ובתוס' שם ד"ה אמר ר"ע, והאי מרדע או שארי מטלטלין שמצד אחד מאהיל על המת ומשום הכי נטמא בכל שהוא, ולפי שיטת הרמב"ם הרי אותן המטלטלין נעשים אבי אבות הטומאה כחלל, ולמה לא יטמאו את האדם הנושאן, והוא הנושא את המרדע על כתפו בכל שהוא, שהרי הוא נושא את המרדע שהוא כחלל, ולמה בעינן שיהיה כעובי המרדע דוקא ומטעם גזירה, אלא ודאי שאינם מטמאים רק במגע ולא במשא, ומטעם מגע לא נוכל לבא על הנושא את המרדע כמש"כ התוס' שמיירי שיש בגדים מפסיקים בין המרדע להאדם הנושא את המרדע, אך מטעם משא הלא יכול להטמא הנושא המרדע מדינא, אלא ודאי שדין זה שהכלים נעשים כמו המת אבי אבות הטומאה לטמא אחרים בטומאת ז', הוא רק ע"י מגע ולא ע"י אהל, ולפלא גדול על רבינו הרמב"ן ז"ל שהשאיר דברי הרמב"ם בצ"ע, אחרי שלפי דעתו של הרמב"ם שכל הכלים נעשים כמו החלל הוא מוכרח ממתניתין שאין מטמא במשא:

ולשיטת הסוברים שדוקא כלי מתכות הוא נעשה כמו המת, אבל לא שארי כלים ומפרשים למתניתין דכל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע מטעם טומאה בחיבורין, וא"כ מוכח ג"כ שדין טומאה בחיבורין אין מועיל רק לטמא במגע את אחרים הנוגעים בו בעודו בחיבורין לטמא טומאת ז', אבל במשא ואהל אין מטמא מדמצרכינן שיעור כעובי המרדע ומטעם גזירה, אבל מדינא אין מטמא להנושא כשהוא פחות מטפח שהוא שיעור של הבאת טומאה מטעם אהל, ואף שהמרדע בעת מעשה הוא טומאה בחיבורין ויש לו דין אבי אבות הטומאה לטמא הנוגע בו טומאת ז'. [ומ"מ גם לשיטה זו שדוקא כלי מתכות נעשה כיוצא בו מ"מ יש קצת הוכחה ומשמעות נוטה שאין דין זה דכלי מתכות רק למגע כיון ששני דברים מצינו בתורה שנעשים כמו המת אבי אבות הטומאה כלי מתכות וטומאה בחיבורין היינו האדם או הכלי בעת שהוא נוגע במת וכמו שטומאה בחיבורין הוא רק למגע ולא למשא ה"נ חרב וכדומה הוא רק במגע לחוד ודו"ק]. היוצא מכל האמור שדין טומאה בחיבורין הוא במחלוקת שנוי' אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, אך גם לשיטת המפרשים שהוא מדאורייתא, מ"מ נראה שאין כהן מוזהר ע"ז, לפי שנראה שעיקר הטעם הוא משום חומר הניתן להנוגע הראשון והשני לא מקרי נוגע במת מה"ת, וממילא אין הכהן מוזהר ע"ז, שאין הכהן ונזיר מוזהר רק על טומאות הבאות מן מת לבד וכל היוצאות ממנו, ולא הבא ע"י תולדות הדברים כמו חרב או כלים, וגולל ודופק, וכדומה, וה"נ הנוגע בנוגע בחיבורים לא מקרי זה נוגע בעצמות הטומאה רק בתולדות וממילא אין הנזיר מגלח שהרי נאמר וכי ימות מת עליו כו', וממילא אין הכהן מוזהר ע"ז, והנזיר יגמור ימי נזירותו ויביא קרבנות טהרה, ודו"ק:

תוכן העניינים

באר משה (דנשבסקי) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה