אור ברסלב

באר משה (דנשבסקי) א· רבי משה דנושבסקי

יורה דעה

פתיחה

סימן א

הט"ז ביו"ד (סי' א' ס"ק י"ז) כתב לחלק בין מצות הפרשת תרו"מ למצות שחיטה, שהפרשת תרו"מ עיקר הברכה אינה על איסור אכילת טבל, שהרי מצות ההפרשה חיוב עליו אף אם אין רוצה לאכול מן התבואה עדיין כו' יעו"ש בדבריו, והגאון ר"ע איגר שם כתב עליו, לא מצאתי זה, דבפשוטו הוא רק כשרוצה לאכלו אסור עד שיפריש תרומה, ובמג"א (סי' ח') כ"כ לענין חלה עיי"ש וה"נ בתרומה עכ"ד. ובאמת שם באו"ח (סי' ח') השיג הגר"א ז"ל וכתב שם על דברי המג"א וז"ל, ודברי המג"א שכתב שחלה אינה מצוה, דבריו אין להם שחר והלא אסור לעשות עיסתו קבין כו' עכ"ד, וכעין זה יש להביא ראי' מגיטין (פ"א ע"א) שהגמ' מגנה לדורות האחרונים שמכניסים פירותיהם דרך גגות כו' בכדי לפוטרן מן המעשר, ומוכח מזה ג"כ שעצם הדבר הוה מצוה ולא רק תיקון איסור טבל. מיהו מזה יש לדחוק וליישב שיטת המג"א, אף שעיקר המצוה של ההפרשה הוא רק תיקון האיסור טבל, מ"מ אחרי אשר נצרך לתקן האיסור, אז יזכה במצות ההפרשה ונתינה לכהן, וע"ז ראוי לאוהב מצוות להשתדל לבוא לידי מצות, ולכן אמרינן שאסור לעשות קבין לעיסתו, ולכן מגנים את המכניסים פירותיהם דרך גגות:

ומ"מ נראה לענ"ד ששיטת הט"ז הוא עיקר, שמצות הפרשת תרו"מ הוא מצוה בעצמותה, ולא רק תיקון איסור אכילת טבל והוא ממה שמצינו בחיוב מצות ביעור בסוף שלש שנים, וגם כשהתבואה לא נפרש עדיין ממנה המעשרות חל עליו המצוה לקרוא שם בעלים על התרו"מ העתידין להיות נפרש, ואם נאמר שהפרשת תרו"מ אינה מצוה רק שהוא לתקן איסור טבל שיהיה מותר לאכלם, היאך יחול מצות ביעור על התבואה קודם שנפרש המעשר, הא בקרא של מצות ביעור נאמר תוציא את כל מעשר תבואתך. ולא מיבעיא למ"ד מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין, ודאי א"א לקרותו מעשר תבואתך קודם ההפרשה, אלא אפילו למ"ד כמו שהורמו דמיין, מ"מ אי כל זמן שאין אוכל אין מוטל עליו חיוב הפרשה, ואם ירצה להניחם עד שירקבו לא יחול עליו מצות הפרשה, היאך תהיה מוטל עליו מצות הביעור, אחרי שאפשר שלא יבוא לידי חיוב מעשר. ובלאו הכי צ"ע איך נאמר כמו שהורמו דמיין, אחרי שכל זמן שאין אוכלם אין מוטל עליו מצות הפרשה, אלא ודאי שמוכח מזה שמצות הפרשה מוטלת עליו כל שיש לו תבואה בתוך ביתו, ואך כשרוצה למוכרם הופקע ממנו החיוב מדאורייתא, מקרא דואכלת ולא מוכר, ולכן שפיר הטילה התורה עליו מצות ביעור, ושייך עליו לשון תוציא את כל מעשר תבואתך, היינו המעשר שעליו מוטל להפריש:

עוד נראה לענ"ד להוכיח מד' התוס' (ר"ה ד' ע"א) ד"ה ומעשרות, שכתבו שלהפרשה של המעשרות אין כאן בל תאחר, משום שבקרבנות איכא תרי קראי, חד דאמר ולא אפריש וחד לאפריש ולא אקריב, ובמעשרות ליכא רק חד קרא ואם נאמר שההפרשה אינה מצוה, למה להתוס' לומר משום דליכא רק חד קרא, תיפוק ליה שאין כאן מצוה כל זמן שאין בא לאכול התבואה, ואיך יהיה בל תאחר על ההפרשה, א"ו שההפרשה הוא מצוה מוטלת עליו, רק שיש לו רשות לאחרה מלקיים ואין ע"ז בל תאחר:

עוד נראה לענ"ד להביא ראיה מהא דבעי הגמ' (נדרים פ"ד ע"ב) למימר שלחד תנא מעשר עני ספיקו אין טובל, ופירשו שם הר"ן והרא"ש דלאו דוקא ספיקו רק ה"ה לודאי וא"כ מותר לאכול הטבל גם קודם הפרשת מעשר עני, וא"כ בזה יהיה הפרשת מעשר עני מצוה לחודא לא תיקון האכילה, וא"כ בודאי לפי זה הפרשת מעשר ראשון ושני הטובל לא יגרע מזה לענין מצוה של ההפרשה גם בלעדי תיקון האכילה, וכן יהיה הדין למאי דקיי"ל שמעשר עני טובל, כי אין לנו לעשות פלוגתא חדשה חנם:

ועוד נראה להביא ראיה ממעשר בהמה דאמרינן בר"ה ובבכורות עשר תעשר בשני מעשרות הכתיב מדבר כו' והוקשו זה לזה, ומעשר בהמה אין טובל, שמה שבהגיע זמן הגורן אסור לשחוט הוא רק מדרבנן וכפירש"י (בכורות נ"ח ע"א) ד"ה דטבלא כגורן, מדרבנן. וא"כ במעשר בהמה הלא מצוה להפריש לא תיקון האכילה, וה"נ מעשר דגן ודאי דכוותה הוא, שבלעדי תיקון האיסור טבל יש עליו מצות הפרשה ג"כ, דלא גרע מעשר דגן ממעשר בהמה בזה:

והנה חכם אחד רצה להביא ראיה לשיטת הט"ז מהא דאיצטריך קרא ואכלת ולא מוכר, ואם נאמר שמצות הפרשת תו"מ הוא רק תיקון האכילה, א"כ ממילא על מכירה לא יהיה עליו שום חיוב להפריש, ולמה איצטריך קרא ע"ז. ולי נראה שאין מזה ראיה, די"ל לפי דקיי"ל שילפינן מקרא לאסור טבל בהנאה של כילוי, וכמו שכתבו התוס' (שבת כ"ו ע"א, פסחים ל"ג ע"ב), והו"א כשמוכר הטבל הוי זה כהנאה של כילוי דאסור. לא מיבעיא לשיטת ר"ת שבלוקח ממורח פטור ממעשר וא"כ המוכר הטבל הממורח מכלה הטבל שהרי הלוקח יאכלנו בלא הפרשת מעשר מה"ת ולכן איצטריך קרא להא, אלא אפילו לשיטת ריב"ם שהלוקח ממורח חייב במעשר, וקרא דואכלת ולא מוכר קאי על אחר מירוח, כי קודם אפילו לאכלו מותר מה"ת כמש"כ התוס' בכמה דוכתי, ולפ"ז המוכר אין גורם הנאה של כילוי ע"י מכירתו להלוקח, מ"מ שפיר או דקרא דואכלת ולא מוכר בא למעט גם המוכר לנכרי שלא יתרום, דהוה אמינא שזה יהיה אסור מצד הנאה של כילוי, ולכן בא הכתוב דואכלת למעט זה שמותר למכור מכל מקום:

אמנם לפי האמת שהוכחנו וחזקנו שיטת הט"ז, שהפרשת תו"מ הוא מצוה בעצמותה לבד היתירו להתבואה מאיסור טבל, וא"כ שפיר בעינן המיעוט של ואכלת ולא מוכר לגופיה, שמותר למכור בלי קיום מצות הפרשת המעשר, והנה לשיטת ר"ת שלוקח אחר מירוח פטור הלוקח ממעשר ג"כ מה"ת, וא"כ שפיר מוכח ממיעוטא דקרא דלא חיישינן לאיסורא דהנאה של כילוי במכירה, שכל שהוא מוכר להתבואה הפקיעה התורה מאתו חיוב המעשרות, וא"כ ממילא יהיה מותר מה"ת למכור לנכרי ג"כ, אך לשיטת ריב"ם שבלוקח אחר מירוח חייב הלוקח לעשר מה"ת, וא"כ יש לומר שדי לנו המיעוט של ואכלת ולא מוכר רק להפקיע החיוב מבעל התבואה לעשר, היינו במוכר לישראל והחיוב יהיה מוטל על הלוקח לעשר, אבל במוכר לנכרי שמפקיע לגמרי התבואה ממצות מעשר, יש לומר שיוכנס באיסור הנאה של כילוי שאסרה התורה להדליק בטבל שמכלה הטבל בלא הפרשת המעשר והתרומה, ומטעם זה יהיה אסור למכור ג"כ לנכרי מה"ת, שהרי מכלה הטבל בלא הפרשת תו"מ, ובאמת דבר זה אין במשמע, שלא הזכירו הראשונים שלשיטת ריב"ם יהיה אסור מה"ת למכור לנכרי, ונראה מזה דאמרינן כיון שגילתה התורה שהמוכר אין עליו חיוב הפרשה, אף שבאמת מוטל על בעל התבואה מצות הפרשת תו"מ גם בלעדי היתר אכילה, וא"כ הרי גילתה לנו התורה שכל שמוכר תבואתו נפקע ממנו חיוב הפרשת תו"מ מה"ת, וממילא מותר הוא גם במכירה לנכרי ולא איכפת לן מה שאח"כ יהיו כלים בלא הפרשת תו"מ:

אמנם הא קשיא לן מש"כ הר"ש (פ"א דפאה מ"ו) והוכיח זה מן הירושלמי, שכי היכי שמן התורה מותר למכור בלא הפרשת תו"מ, כן מותר לזרוע ג"כ אחר מירוח מה"ת בלי הפרשת תו"מ, ואמאי הא זה הוא הנאה של כילוי שאסור בטבל, ומאי שנא זריעה מן הדלקה בטבל טמא דאסרינן זה (שבת כ"ו ע"א) מדרשא דקרא משמרת תרומותי, ואולי יש לדחוק וליישב אשר זריעה לא מיקרי הנאה של כילוי, לפי שעומד לכך אשר יזרע ויצמח מזה תבואה שיוכנס בחיוב מעשר:.

אמנם לשיטת הרמב"ם ז"ל (בפ"ב דמעשרות ה"א) דהא דאמרינן ואכלת ולא מוכר, היינו שגמרן למוכרן, וז"ל שם "אינו חייב מן התורה אלא הגומר פירותיו לאוכלן לעצמו, אבל הגומרן למוכרן פטור מן התורה וחייב מדבריהם". ולפ"ז יתכן ג"כ בהא דהזורע שהוא פטור ג"כ מה"ת כמו מוכר שיהי' ג"כ באופן זה שגמרן ע"מ לזרעם, ולפ"ז לא יקשה מה שהעירותי למה לא יאסר מצד הנאה של כילוי, דהא כל שגמרן ע"ד למכור או לזרוע באופן זה לא ירד עליו שם טבל ולא הוקבע עליו חיוב מעשרות, ולכן אין עליו איסורא של הכילוי ולהנות ממנו. אך במקום שבעת הגמר של התבואה הי' כדי לאוכלן שנתחייב אז במעשר וחל עליו חיוב הפרשת מעשר, אסור אחר כן בהנאה של כילוי וגם במכירה, וגם אם עבר המוכר ומכר קודם שעשרן לא נפקע חיובו. וא"כ לפ"ז ההפרשה חשוב מצוה בעצמותה, רק שענין האכילה הוא גדר ותנאי המחייבו למעשר, שכל שלא גמרן ע"מ לאכול לא חל ע"ז חיוב ההפרשה:

[אמנם מדברי רש"י (גיטין מ"ז ע"ב) שכתב וז"ל שם דמעשר טביל ואסר ליה באכילה ולאו מצוה דרמיא עלי' היא, אלא א"כ אוכלן או פוסק דקא משתרשי ליה אבל ביכורים מצוה דרמיא עליה היא" עכ"ל, וא"כ נראה שדעת רש"י שהפרשת תרו"מ אינה רק תיקון האיסור, מ"מ נראה שאפשר ליישב כוונת רש"י שאימתי חל עליו חיוב הפרשת תו"מ שמתחלה בעת גמר מלאכה היה לדעת דבר דקא משתרשי ליה, הן אכילה או מכירה מדרבנן מיחייב, אבל אם מתחלה בעת גמר לא עמד להיות לו לדבר דקא משתרשי ליה לא חל עליו חיובא דהפרשת תרו"מ, ולכן חלקו של הא"י הגם שאין מפקיע מיד מעשר שאין קנין לא"י להפקיע מיד מעשר, מ"מ אין עליו חיובא מזה, מפני שמעולם לא עמד שיחול חיוב עליו, אבל אם מתחלה בעת גמר מלאכה היה לצורך דבר שמשתרשי ליה, חל עליו חיובא, וממילא הוא מצוה גם כשלא ירצה לתקן לאכול עמנו]:

ויש לעיין לפי שיטת הרמב"ם אם גמרן ע"מ למכרן ואח"כ נמלך לאכלן אם מתחייב במעשר מה"ת, או כיון שהגמר לא הי' באופן החיוב, אין יורד עליו שום חיוב לעשר, והוה זה כפירוש שלא נגמרו שאין חייב מן התורה גם באכילת קבע:

ונראה לענ"ד להוכיח שהיכא שנמלך לאכלן מתחייב במעשר מה"ת, היינו שאסור לאכלן בלא מעשר, והוא מדאצטריך קרא תבואת זרעך להוציא הלוקח, ולשיטת הרמב"ם מיירי זה בלוקח אחר מירוח, ואם נאמר שמדרשא דואכלת דמפקינן מוכר שהוא בגמרן ע"מ למכור לא חל עליו חיוב כלל אפילו גבי מוכר גופיה אם נמלך לאכלן אף שגביה הוא תבואת זרעך והיאך יתחייב הלוקח, אלא ודאי שצריך לומר שכל שנמלך אחר שגמרן למכור ונמלך לאכלן חל עליו חיובא דמעשר, היינו שאסור לאכלן בלא מעשר, ולכן הייתי אומר שגם בלוקח הדין כן, כל היכא שהלוקח עומד לאכלן חל עלי החיוב של הפרשת מעשר או האיסור לאכלן בלא מעשר, וע"ז בא הכתוב תבואת זרעך, ולא לוקח, שעל הלוקח אין חיוב הפרשה ולא איסורא של טבל לפי שאינו תבואת זרעך:

ובאמת לפי שיטת הרמב"ם מיושבת קושית בעלי התוס' שהקשו (ב"מ פ"ח א' ד"ה תבואת ובר"ש פ"א דפאה) על שיטת ר"ת למה אסרו דמאי, הא מד"ת לוקח פטור ממעשר ולשיטת הרמב"ם אתי שפיר, שחששו פן ימכור מי שגמר מלאכת לאכול ואח"כ מכרן שבזה חייב מד"ת. מיהו אכתי יש לעיין דא"כ יהיה בכל לוקח דמאי ס"ס, שמא גמר מלאכתן כדי למוכרן ושמא תיקנם, וזה יהיה תרי ספיקי לענין דאורייתא וחד ספיקא מדרבנן, ועוד שספק הראשון שמא גמרן כדי למוכרן, הוא ספק שראוי לומר שכן היתה דעתו מתחלה, כמו שאנו רואין בסוף שמכרן, ולמה נתלה שהיה שינוי בדעתו שמתחלה חשב לאכלן ואח"כ נמלך למוכרן:

ולכן נלענ"ד לומר עפ"י שיטת הרמב"ם, שכל שגמר מלאכתן לאכלן לעצמו וגם למכור מזה אשר יותר לו, בזה גם חלק הנמכר חל עליו חיוב גמור ולא נפקע מאתי חיוב המעשר, שנכלל בכלל ואכלת, ואימתי נפטר המוכר רק כשהיה הגמר מלאכה רק למכרן לבד, ולכן שפיר יש לחוש בדמאי, שזה ע"פ רוב דרך בעלי תבואות שגומרין מלאכתן לצורך עצמן וגם למכור, ולא למכרן בלבד. ומסתבר לומר כן, שאם נאמר שכל הגומר מלאכתן לעצמו וגם למכור, חלק הנמכר יהיה פטור מד"ת, א"כ יהיה תלוי דין זה בברירה, וגם יהיה בכל מעשר פירותיו, חששא דמן החיוב על הפטור, אלא ודאי שצריך לומר כמש"כ, שכל הגומר מלאכתן של פירותיו לאכול וגם למכור חשיב זה לעצמו ומתחייב בכל מה"ת:

מיהו היכא שרוב תבואתו עומד למכירה בעת גמר מלאכתו רק המיעוט יקח לעצמו, בזה צ"ע אולי חשוב זה נגמר למוכרן ורק על מה שיקח לעצמו יחול אח"כ החיוב, היינו שיהיה אסור משום טבל מה שיקח אח"כ לעצמו וכמו שכ':

היוצא מכל האמור, שמוכח מזה שהפרשת תרו"מ היא מצוה חיובית על בעל התבואה, לבד תיקון האיסור, כדעת הט"ז והגר"א ז"ל שהבאנו לעיל:

סימן ב

המחבר (סימן ב' סע"י) הביא דינו של הרשב"א בתו"ה בהתחיל הפסול לשחוט וגמר הבשר פסולה, במד"א שהתחיל הפסול בדבר שעושה אותה נבלה כו':

הנה ברשב"א שם בתוה"א נאמר כגון מין או כותי, והקשה הב"ח והובא בט"ז (ס"ק י"ד) אמאי נקט מין כיון שסתם מחשבת מין לע"ז, ובמעשה כל דהוא נמי אסורה בהנאה, אפילו התחיל בדבר שאין עושה נבלה, והט"ז תירץ דמעשה כל דהו לאו דוקא אלא בעינן סימן אחד, והוכיח מל' הרמב"ם (בפ"ח מהל' ע"ז ה"א) שכתב כגון סימן א'. והש"ך בנה"כ האריך להוכיח בראיות ברורות מסוגיא דחולין (דף מ') דאפילו בכל דהו דקנה פסול בשוחט לעבודת אלילים וכתב על ראייתו מד' הרמב"ם הנ"ל, שרק בסימן אחד נאסר, שמש"כ הרמב"ם כגון סימן אחד הוא רק לדוגמא, ולאו דוקא סימן אחד. והנה כבר דברו בקושיא החמורה של הב"ח על ד' הרשב"א רבותינו האחרונים הכרו"פ והפר"ח וכולם דחו לדברי הט"ז מסוגיא דחולין (דף מ'), ודברי הרשב"א נשארו קשים מאד, מה דחשיב מין בהאי דינא דבעינן דבר שעושה אותה נבלה:

ולענ"ד נראה ליישב דברי הרשב"א, והוא שבאמת כל המחלוקת שבין רב הונא ור"נ הוא רק לענין בהמה שאינה שלו, אם יכול לאסור ע"י מעשה כל דהו, אבל אם הי' הבהמה שלו מילתא דפשיטא הוא שבתחלת השחיטה נאסר. והנה גם בזה מצינו מחלוקת בין רש"י ותוס', דרש"י כתב (בב"ק ע"א ע"ב) דפריך הגמ' שוחט לעבודת אלילים כיון ששחט בה פורתא אסרה, אידך איסורי הנאה נינהו כו', ופירש"י משום דס"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כו', ומשמע מדבריו שאם היה הדין שאינה לשחיטה אלא לבסוף, לא נאסרה בתחלה משום זבחי מתים עד גמר הזביחה, וכ"כ רש"י מפורש (בע"ז ל"ד ע"ב) גבי גבינת בית אונייקי דאמר הגמ' באומר בגמר זביחה הוא עובדה, שלכך אמר באומר בגמר זביחה משום דריש לקיש לטעמיה דסבר אינה לשחיטה אלא לבסוף, הרי דעת רש"י שכל הטעם שנאסר מתחלת השחיטה הוא רק למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. אמנם התוס' בב"ק שם ד"ה כיון ששחט כתבו דאפילו למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף מ"מ נאסרה בפורתא קמא, שהאיסור תלוי במעשה ולא בשחיטה כדאמרינן בהשוחט עשה בה מעשה אסרה עכ"ד:

וראוי להתבונן בסברת רש"י, דלכאורה צדקו דברי התוס' בראיתם מחולין, דעיקר הטעם משום דמעשה כל דהו אסרה, א"כ מה תלוי זה אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף או אינה לשחיטה אלא לבסוף:

והנראה לענ"ד לבאר בזה, דדברי רש"י צדקו מאד, דעיקר הטעם דבעינן מעשה הוא לענין שאין שלו, שיהיה יכול לאסור כמו שלו, והנה במשתחוה לבהמת חברו הוא עושה אותה לע"ז, ולכן נאסרת מחמת זה לגבוה תומ"י שהיא נקראת נעבד, אך מחמת שהיא אין שלו וע"ז מהני המעשה שניסך לה בין קרניה וכדומה, ולכן היא נחשבת נעבד מחמת זה אף שהיא אין שלו, ובמקום שעובד בהבהמה את ע"ז אחרת, לא נוכל לקרותה בשם נעבד, שהרי היא לא נעבדה רק כשזובחין אותה לע"ז וע"י הזביחה עובדין בה לע"ז מיקרי זה תקרובת ע"ז ונאסרה, ולכן סובר רש"י כיון שעיקר איסור הזביחה הוא מקרא דזובח וגו' יחרם, ומרבינן מבלתי לה' לבדו דבעינן כעין עבודת פנים, היינו זובח ומקטר ומנסך וכדאיתא בסנהדרין (ס' ע"ב) מה זביחה שהיא עבודת פנים ולכן לא נחשב עבודה כלל כי אם שזובח כשחיטה גמורה הנעשה כיוצא בה בעבודת פנים:

והנה איתא בסנהדרין (ס"ב ע"א) "אחת זביחה, מאחת סימן אחד", ופירש"י שם כגון שחט סימן אחד לע"ז דאשכחן ליה הכשר גבי שחיטת העוף בפנים, א"כ חזינן שכל שלא אשכחן כוותיה בפנים לא חשיב עבודה להתחייב עליה, נמצא שלענין להתחייב בעבודה זו של הזביחה, בעינן לכל הפחות סימן אחד שהוא כעין פנים בחטאת העוף, אבל פחות מזה לא מיקרי עבודה ואין חייב עליה זולת אם יהיה דרכה לעובדה בכך:

ומעתה יש לחקור האיך הוא לענין לאסור אותה הדבר, אם זה תלוי במה שהוא עבודה. והנה איתא בסנהדרין (ס' ע"ב) אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי אימא יצא השתחואה ללמד על הכלל כולו, וכ"ת זובח למה לי, דמחשבין מעבודה לעבודה דאיתמר השוחט כו' ר' יוחנן אמר אסורה ר"ל אמר מותרת, הניחא לר' יוחנן אלא לר"ל בעי קרא מתקיף לה ר"פ כו' ע"כ לא אסר ר' יוחנן אלא בהמה אבל גברא לאו בר קטלא הוא ואתי קרא לחיובי גברא, מתקיף לה רב הונא בריה דרב איקא ע"כ לא שרי ר"ל אלא בהמה אבל גברא בר קטלא הוא מידי דהוה אמשתחוה להר עכ"ל הגמ'. וא"כ רואין אנו שלדעת רב חנן ואביי תלוי זה בזה, שמה שנאסר הוא בר קטלא ומה שאין בר קטלא אין נאסר, ולדעת ר"פ יש לומר שאיסור בהמה הוא יותר מחיוב מיתה, ורב אחא בריה דרב איקא סובר איפכא שיותר יש לחייב העובד מלאסור הבהמה, וא"כ לדעת רבא בר רב חנן ואביי ולדעת רב אחא בריה דרב איקא זאת היא פשיטא, שאם אין כאן חיוב מיתה ממילא אין נחשב עבודה לאסור הבהמה, רק רב פפא קאמר איפכא וא"כ הוא יחידאה לגבייהו, ולכן שפיר סובר רש"י שלענין לאסור הבהמה תלוי בזה אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ואם אינה לשחיטה אלא לבסוף, שכיון שביארנו שלענין קטלא בעינן דוקא זביחה כעין פנים, ואם בפנים נחשב השחיטה מתחלה ועד סוף, גם לענין לאסור הבהמה בשחיטה לע"ז יהיה כן, ואם אין לשחיטה אלא לבסוף גם בענין שחיטה לע"ז יהיה כן:

והנה דעת הרשב"א בספר תוה"ב (שם בדף י' במשמרת הבית שם עמוד א') מביא הא דגבינת בית אונייקי דאמר הגמ' בגמר זביחה הוא עובדה, וכתב שם שהוא אליבא דריש לקיש דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף, וכתב שם וכן דעת רש"י עכ"ל הרשב"א, וא"כ הרי מוכח להדיא שדעת הרשב"א כדעת רש"י, דהא דשחט בה פורתא אסרה תלוי אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף:

ואחרי שבארתי דעת רש"י והוכחתי שגם הרשב"א סובר כן, אקדים עוד הקדמה אחת, דענין ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף הוא דוקא אם השחיטה נגמרה לבסוף, אז מתחיל האסור מתחלתו, אבל אם השחיטה לא נגמרה, אז אין תחלתו כלום, וכן מבואר ברש"י (חולין מ' ע"ב) ד"ה מחתך וכן שם (כ"ט ע"ב) בתוס' ד"ה כגון ובב"ק (ע"ב ע"א) בתוס' ד"ה דאי, ומעתה אם ישחט לע"ז כל שיעור השחיטה, אז למאי דקיי"ל ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף נאסר מתחלתו בעת התחלת השחיטה, אך אם השוחט ישחט רק מקצת הסימן לע"ז ויותר לא שחט לא נאסר כלל, ומעתה אתי שפיר הכל ששם (בחולין מ') בהא דהשוחט חטאת בחוץ לע"ז שבאמת גמר כל השחיטה לע"ז נאסר מתחלתו במעשה כל דהו, דכיון שישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף וכל פורתא ופורתא שם שחיטה על זה מתחלתו ויכול לאסור בזה של חברו ע"י המעשה כל דהו, משא"כ היכא ששוחט אחד לע"ז רק מקצת הסימן, ויותר לא שחט, בזה לא יאסר משום שחיטה לע"ז כיון שלא נשחט רק מקצת סימן ונבטל השחיטה לגמרי, ולא נקרא זה שחיטה לע"ז ומש"כ רש"י בחולין (מ' ע"א) ד"ה בהמת חברו והאי סימן אחד לאו דוקא דה"ה לחצי סימן, נפרש בתרי אנפי, א', שכוונת רש"י שהאיסור חל עליה בחצי הסימן, מ"מ אימתי יחול רק כשנגמרה השחיטה לבסוף, או שמיירי בעושה את הבהמה גופה לע"ז, או שמיירי במקום שדרך הע"ז לעבוד אותה בחיתוך כל דהו בבהמה שנאסרה בכך, וכוונת רש"י הוא רק שדין מעשה חשוב אף בחצי הסימן, אבל כל שבאים עליה סתמא משום תקרובת ע"ז סתמא, אם נגמרה השחיטה חל האיסור מתחלתה לשיטת רש"י והרשב"א, אבל אם לא נגמרה אז חצי הסימן לא חל עליו תקרובת ע"ז, שהרי השחיטה נתבטלה:

ומעתה אתי שפיר דברי הרשב"א בהא דהתחיל הפסול וגמר הכשר, דאפילו בשחיטת מין אם לא שחט בדבר שעושה אותה נבלה או טרפה, כיון שלא שחט רק מקצת הסימן לבדו לא יוכל לאסור מצד תקרובת ע"ז, הגם שסתם מחשבת מין לע"ז, מ"מ במקצת סימן לא חל עליו שם תקרובת ע"ז, רק אם שחט מקצת הוושט מה שעושה נבלה או טרפה (לפ"ד דנקובת הוושט הוי רק ערפה) אז נאסר מצד ששחיטת מין דמיא לניקב לפי שאינו בר זביחה ואוסר הבהמה לאכילה, אבל מצד תקרובת עבודת אלילים אין ביכולתו לאסור אותה במקצת זביחה, היינו במקצת הסימן כאשר ביארנו:

ולכאורה יש לבע"ד לחלוק על מש"כ, והוא דנהי שנאמר שאם שחט לע"ז רק חצי הסימן והשחיטה לא נגמרה לא חל על זה שם תקרובת ע"ז כמו שכ' לדעת רש"י והרשב"א, מ"מ כל שנגמרה השחיטה הגם שנגמרה ע"י ישראל שלא לשם ע"ז, מ"מ יצטרף לקרות על התחלת השחיטה שם שחיטה, וממילא תיאסר משום תקרובת ע"ז ששחט המין בתחלה לשם ע"ז, למאי דקיי"ל ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף, וכמו דאמרינן בחולין (כ"ט ע"ב) גבי שחוטי חוץ, בשוחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרן בפנים, שלמ"ד ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף חשוב זה שחוטי חוץ, וא"כ מצטרף מה שנשחט בפנים לעשות המקצת שנשחט תחלה בחוץ לשם שחיטה, וה"נ נימא שנצרף מה שגמר ישראל השחיטה שיקרא שם שחיטה על תחלתו ותיאסר הבהמה במה ששחט המקצת לע"ז. אך באמת ז"א, דהני מילי שמועיל מה שנגמר השחיטה גם שלא תהי' לשם ע"ז לעשות המקצת הנשחט בתחלה לשחיטה, במקום שאותו האיש ששחט המקצת בתחלה לע"ז גמר שחיטתו, אבל אם אותו האיש לא גמר השחיטה רק אחר גמרו, לאו כל כמיניה להשני לעשות שם עבודה על הראשון, דא"כ מצינו שהשני יגרום חיוב על הראשון, ולא מצינו שיתחייב אחד ע"י מעשה האחר. ודוגמא לזה מצינו בשבת (ג' ע"א) דבעי הגמ' מתחלה שיתחייב זה עוקר וזה מניח דפריך הגמ' שם והא איתעבידא מלאכה מבינייהו, ופירשו שם התוס' ד"ה שניהם שאין כוונת הגמ' להקשות שיתחייב הראשון, שזה אין סברא שעל ידי השני שעשה מלאכת ההנחה יתחייב הראשון, רק על השני קפריך עיי"ש, והנה היאך נחשוב עבודה להראשון ע"י השני שגמר השחיטה, ורק בפרה אדומה בהכשרה דפרה כיון שדבר מצוה הוא שפיר מצרפינן עצמן זה לזה, משא"כ בדבר עבירה אין שייך לצרף השני להראשון:

ומעתה אתי שפיר דברי הרמב"ם (בפ"ח מהלכות עבודת אלילים הלכה א') שכתב שם "אבל עשה בה מעשה כל שהוא אסרה כיצד כגון ששחט בה סימן לעבודת כוכבים, ומזה דייק הט"ז שד' הרמב"ם שדווקא סימן אחד חשוב מעשה לאסרה, ובאמת הוא מנגד לדברי הרמב"ם (בפ"ד מהל' שגגות הל"א) ששם מוכח שגם בקצת מעשה נאסרה, ולמש"כ בשיטת רש"י והרשב"א אתי שפיר שנאמר שגם הרמב"ם הולך בשיטה זו, ששם בשגגות דמיירי בנגמר השחיטה אח"כ, אז נאסר גם במעשה כל דהו מצד שישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף. משא"כ בהא שכתב (בפ"ח מהל' ע"ז הל"א) שם מיירי שלא שחט רק סימן אחד ולא יותר, א"כ בעינן דווקא סימן אחד שזה חשוב שחיטה הואיל והוא מעשה שחיטה בחטאת עוף, אבל פחות מזה לא מקרי שחיטה כלל ולא נחשב תקרובת עבודת אלילים כמו שכ':

ועוד נלענ"ד לדון בזה, שמצד הסברא הישרה דגם למאי דקיי"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וכל פורתא מן תו

חשוב שחיטה, הני מילי בשחט מקצתו של הוושט, שאם היה ניקב ולא נשחט היה פסול, נוכל לומר ע"ז ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, משא"כ בהתחיל לשחוט קצת מן הקנה בזה נראה שאין לומר ע"ז ישנו לשחיטה מתחלה גם אם תוגמר אח"כ השחיטה לחייב ע"ז משום שחוטי חוץ וכדומה, וראיה לזה אם ישחוט מקצת קנה בחוץ ואח"כ יגמור כל שחיטת שני הסימנים בפנים, מסתברא בזה שהקרבן יהיה כשר דהא מקצת הקנה לא גרע מחצי קנה פגום דכשר לשחיטה וא"כ יהיה שחיטה כשרה והאיך נאמר לחייב על מקצת הקנה הראשון משום שחוטי חוץ, וה"נ בשוחט לע"ז לפי מה שביארנו דעת רש"י דאתינן על שחיטת הפורתא שנאסרה מצד שוחט לע"ז מחמת ישנו לשחיטה מתחלה וע"ס, משום שיהיה כעין עבודת פנים, וא"כ נראה מצד הסברא הישרה שדווקא במקצת הוושט תיאסר מצד שחיטת פורתא אבל לא בשחיטת מקצת הקנה:

[הגה"ה אחרי כותבי מצאתי מפורש בס' האשכול להר"א אב"ד בהל' שחיטת חולין (סי' י"א) שכתב מפורש שם אהא שהביא שם בשם בה"ג היכא דשחט נכרי וגמר ישראל, שגבי קנה לא שייך למפסל משום שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כיון דאפילו חצי קנה פגום כשר, ות"ל שהנחני בדרך אמת]:

אך לפי זה יהיה תמוה מה דאמר הגמ' (חולין מ' ע"ב) כגון שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהו דכולהו בהדי הדדי קאתיין, הא לפמש"כ אפילו אם לא היה החצי קנה פגום ג"כ כולהו בהדי הדדי קאתיין, דלא מיתסר משום שחיטת ע"ז במקצתו של הקנה גם אם ישנו לשחיטה מתחלה וע"ס דמקצת קנה לא נחשב חלק מן השחיטה כלל. ונראה ליישב ולדחוק שמתחלה קסברינן שסתים לן בשחיטת עוף באיזה סימן ששוחט או בוושט או בקנה ולכן קשה והא עולא מעשה כל דהו קאמר וא"כ קשה מכי שחיט בה פורתא אסרה, ואח"כ משני הגמ' כגון שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרן דכולהו בהדי הדדי קאתיין, א"כ גם בשלא היה חצי קנה פגום חשבינן שחיטת מקצת הקנה כמו שהיה נפגם ממילא והשחיטה נחשבה בעת גמרו של הקנה, וזה נראה לומר בכוונת הגמ' בכדי שלא יהיה נגד הסברא הישרה:

אך לשון הרמב"ם יקשה לפי זה, שהרי הוא כתב מפורש האופן שיתחייב השוחט בשבת בחוץ לע"ז שחייב שלשה חטאות או באומר בגמר זביחה הוא עובדה, או היתה חטאת העוף והיה חצי קנה פגום והוסיף בו כ"ש לשם ע"ז בשבת חייב ג' חטאות, וא"כ משמע שאם לא החצי קנה פגום, גם בשחט הקנה לבדו לא היה אפשר לחייב משום שחוטי חוץ לפי שהיה נאסר מתחלת שחיטת הקנה והוא נגד מש"כ:

אמנם נתיישבתי שיש ליישב הגמ' מה שאמרו כגון שהיה חצי קנה פגום כפשטיה שדווקא הוא, אף לפי יסוד הסברא שיסדנו ע"פ שיטת רש"י והרשב"א שכל חיובא של שחיטת הפורתא משום שוחט לע"ז ומה שנאסרה הוא רק משום שישנו לשחיטה מתחלה וע"ס, וע"פ מש"כ שעל תחלתו של הקנה א"א להניח ע"ז שם שחיטה כיון שגם פגום כשר, מ"מ הכא מוכרח הגמ' לומר שהיה חצי קנה פגום, דבאיסור שחוטי חוץ בעינן שיהיה ראוי לפנים, ואם יהיה עליו איסור לגבוה לחוד ג"כ א"א לחייבו משום שחוטי חוץ. וא"כ י"ל שהכא בשוחט לע"ז בתחלתו של השחיטה בעשייתו מעשה לשם שחיטה לע"ז נעשה הבהמה מוקצה לע"ז, וכן העוף במה שהתחיל לשחוט הקנה לשם ע"ז הגם שלא נעשה תקרובת ע"ז בשחיטת מקצת הקנה כמש"כ, מ"מ מוקצה לע"ז נעשה בזה וכמו דאמרינן בתמורה (כ"ט ע"א) אמר רבא בר רב אדא אמר רב יצחק אין מוקצה לע"ז אלא עד שיעבדו ופירש"י לשון ראשון שיעבדו בו שום עבודה לצורך עבודת כוכבים וה"נ בשוחט לשם ע"ז אין לך הקצאה יתירה מן מה שמתחיל בה השחיטה ע"ד לגמור השחיטה לע"ז ומוקצה אסור לגבוה, ע"כ א"א לחייבו משום שחוטי חוץ מפני שהוא נאסר לגבוה. וברמב"ם (בפ"ד מהלכות איסורי מזבח הל"ד) מאימתי תפסל הבהמה או העוף משום מוקצה משיעשו בה הכומרים מעשה כגון שיגזזו אותה, וא"כ י"ל בשחיטת מקצת הקנה ע"ד לגמור השחיטה מתחלת השחיטה של הקנה נעשית מוקצה לע"ז ונאסרה לגבוה, הגם שלא נעשה תקרובת לאסור אותה כזבחי מתים, משום דאין זה עבודה גמורה שתחשב תקרובת מזה, ולכן שפיר פריך הגמ' דא"א לומר חייב משום שחוטי חוץ אפילו בעוף, משום שכיון ששחט בה פורתא נאסרה לגבוה, אבל בנידון דינו של הרשב"א ששם באין אנו לאסור להדיוט שצריך להעשות תקרובת ע"ז, בזה בעינן דווקא שיהיה תחלת השחיטה שתעשה טרפה או נבלה אבל בתחלת שחיטת הקנה לאו כלום הוא, דזה לא מקרי שחיטה כמש"כ:

אלא שאכתי יש לדקדק על תירוצי זה שכ' שהוא מטעם מוקצה, הא מבואר ברמב"ם (בפ"ד מהל' א"מ הל"ה) שמוקצה לאחר שהוקדש אין חל. ולפמש"כ הרמב"ם שם מקודם (בהל', ד') שאין נעשה מוקצה כ"א ע"י מעשה ואפ"ה בהקדש או שאינו שלו לא נעשה מוקצה, א"כ מוכח שאין מועיל מעשה לעשות ההקדש למוקצה, וא"כ איך יעשה לחטאת העוף מוקצה בתחלת השחיטה של מקצת הקנה. ע"כ נלענ"ד לומר דאין הכי נמי שאיסורו בהמעשה כל דהו בתחלת השחיטה בהקנה הוא מטעם תקרובת ע"ז, ואף שהוכחנו שאין נאסר. משום תקרובת ע"ז כ"א בסימן אחד, הוא רק להדיוט, אבל לגבוה נאסר מ"מ, ולכן א"א לחייב משום שחוטי חוץ כ"א בחצי קנה פגום:

ובאמת דברי הגמ' יש ליישב באופן אחר, לפי מה שהבאנו הפלוגתא בסנהדרין לענין אם האיסור לאסור משום תקרובת ע"ז חמור מקטלא או לא, ודעת רב פפא דאפשר שיהיה נאסרה הבהמה אבל גברא לאו בר קטלא, מעתה נוכל לומר דסוגיא דהשוחט רב פפא קאמר לה ואיהו לשיטתו יש לאסור הבהמה גם שאינו בר קטלא, לכן בחיוב מיתה בעינן סימן אחד אבל לאסור הבהמה אוסרין גם בכל דהו מן תחלת השחיטה, אבל אנן לדינא קיי"ל כהני אמוראי כרבא בר רב חנן ואביי וכרב אחא בריה דרב איקא דפליגי בזה ארב פפא וסברי שבמקום שאין חיוב קטלא לא נאסרה הבהמה משום תקרובת, א"כ אין לנו לאסור בשוחט לשם ע"ז בתחלת שחיטת הקנה ודו"ק:

סימן ג

נסתפקתי בדין ולד שנולד בן שמונה אם נחתך ממנו אבר בעודו חי, אם יש לו דין אבר מן החי לאסור ליתן אותו לבני נח, או שחיותו אין חשוב חיות כלל וכמחתך בשר בעלמא הוא, ומזה יהיה נפקא מינה לדינא לענין ולדות בהמה פחות מבן שמונה ימים שאנו חוששין להם שמא לא כלו חדשיו, בנשחטו אם מותר ליתן הכני מעיים לבני נח, דכמנחא בדיקולא דמיא. והכא ליכא היתירא משום מי איכא מידי כו' דהא השחיטה אין מתרת לישראל מצד שמא לא כלו לו חדשיו, אך אם נאמר שהפחות מבן ט' שלא כלו לו חדשיו כמחתך בשר בעלמא ואין בו דין אבר מן החי כלל, א"כ ממ"נ מותרים ליתן לב"נ הבני מעיים של הנשחטים פחות מבן ח' ימים, דאם כלו לו חדשיו א"כ מותר מצד שהשחיטה התיר משום מי איכא מידי, ואם לא כלו לו חדשיו, אין בו דין אמה"ח:

הנה מלשון הגמ' (שבת קל"ו ע"א) דאמר שם מוהלין אותו ממ"נ כו' ואם לאו מחתך בבשר הוא, משמע שאין נחשב כחי כלל, אך שם מסוף הסוגיא משמע קצת להיפך, דהגמ' מייתי הפלוגתא בבן ח' אם שחיטתו מטהרתו וקאמר שם הגמ' דכו"ע מת הוא ור"י בר"י ור"א בר"ש סברי כטרפה כו' ובטרפה יש בה דין אמה"ח כדאיתא בחולין (ק"ג ע"א) וא"כ לדידהו ודאי דיש דין אמה"ח בבן ח', דאל"כ אין לו דמיון לטרפה. וא"כ גם מאן דסבר שאין שחיטתו מטהרתו ג"כ אין לומר בטעמם שנחשב כמת ממש, דהא א"כ מה צורך להם לחלק טרפה מפני שאין לו שעת הכשר, תיפוק ליה בלאו הכי דטרפה נחשב כחי ובן שמונה גם בחייו אין נחשב כחי. אמנם מצאתי שכבר דקדקו בזה הראשונים ויעויין בחידושי הרמב"ן למס' שבת וכן הרשב"א, עכ"ז דעתם שלפירש"י גם לפי המסקנא ישאר הסברא דמחתך בשר בעלמא וא"כ אין נטילת חיותו חשוב כלל אך הריטב"א בחידושיו דעתו לפרש הסוגיא דלמסקנא לא חשיב לה מחתך בשר בעלמא ואפילו מאן דאמר אין שחיטתו מטהרתו לאו משום דס"ל דהו"ל כמחתך בשר רק משום דלא מי לטרפה, עכ"פ לפי דברי הראשונים לשיטת רש"י יראה שאין דין אמה"ח בבן ח' כיון דבשר בעלמא נחשב. ואפשר שנאמר שזה יהיה כוונת החילוק בין היה לו שעת הכשר כו' שכל שהיה לו דין חי לא ירד מאתו חיותו כ"א במיתה ממש ולכן מהני שחיטתו להוציא מידי נבלה ולכן מפרכסת הוא כחיה, משא"כ במקום שמעולם לא היה שעת הכשר ומעולם לא היה עליו שם חי ומינו כן הוא לכן לא נחשב כחי. וא"כ לכאורה לפ"ז יהיה דין זה אם יש אמה"ח בבן שמונה תלוי במחלוקת של הראשונים, אם לפי המסקנא נשאר הסברא דמחתך בבשר הוא או לא. ומ"מ לדין הספק שנסתפקנו יש לדון בסתם ולדות הפחותים מבן ח' ימים שאינם רק ספק, להתיר מכירת הבני מעיים לב"נ מטעם ספק ספיקא, ספק שאינו בן ח' חדשים רק כלו לו חדשיו. וגם אם לא כלו לו חדשיו שמא הלכה כשיטת הסוברים דקיי"ל להא דמחתך בבשר הוא:

אמנם נתיישבתי שיש להוכיח שדין אמה"ח לא יהיה בבן שמונה, דנחזי אנן עיקר איסורא דאמה"ח הוא מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר, וראוי לחקור אם בן ח' חי מקרי נפש, ולכאורה מהא דסנהדרין (פ"ד ע"ב) דאיתא שם "ואי כתב רחמנא כל מכה נפש הו"א אפילו נפלים אפילו בן שמונה" כי' הרי דלולי כתב רחמנא איש הו"א מקרא דנפש שגם על בן שמונה חייב הרי דבן ח' מיקרי נפש, אמנם למש"כ התוס' שם ד"ה ה"ג דדרשינן מקרא דואיש כי יכה כל נפש, י"ל דבאמת נפש לחוד אין בן ח' במשמע רק מקרא דכל נפש" משום ריבויא דכל, וכן יש להביא ראיה דהא האי דמרבינן דבן יום א' מקבל טומאת מת הוא מריבויא דקרא דועל הנפשות כדאיתא בנדה (מ"ד ע"א) ובערכין (ב' ע"א) ואפ"ה אמרינן בב"ב (כ' ע"א) דבן שמונה חוצץ בפני הטומאה וע"כ אין מקבל טומאה ועיין תוס' שם ד"ה ועובד כוכבים שם בסה"ד ובן שמונה אין מקבל טומאה כשהוא חי דלא איקרי אדם עכ"ל. ובאמת דבריהם צ"ע דהא לענין קבלת טומאת מת לא נאמר לשון "אדם" כלל רק "ועל הנפשות", והנפש הנוגעת" ואדרבה לענין המת המטמא נאמר "אדם כי ימות" "הנוגע במת בנפש אדם", ואפ"ה קיי"ל שגם נפל מטמא בטומאת מת כדאיתא בכמה דוכתי. והמחוור לענ"ד להגיה בד' התוס' "דלא מיקרי נפש", ואפשר שכוונת התוס' לענין טומאת נגעים דמרבינן מאדם כל דהו כדאיתא שם בערכין ואפ"ה בן ח' לא איקרי אדם דאם היה מקבל טומאת נגעים לא היה חוצץ בפני הטומאה, מפני שיש עליו שם מקבל טומאה עכ"פ מוכח מזה מדלא מקבל טומאת מת מכלל דלא איקרי נפש. ואין לומר שבאמת בנפש לחוד הוה בכללא גם בן ח' חי, רק הא דממעטינן מקבלת טומאה במת הוא מקרא דאיש וכמו דאמרינן בסנהדרין (פ"ד) שלפי שנאמרו שניהן, איש, וכל נפש, ממעטינן מאיש בן ח', דא"כ למה אמרו בערכין שם ואלא איש למה לי למעוטי קטן מכרת ועיין תוס' שם ד"ה למעוטי, שנדחקו למה הוצרכו למעט שלא יהיה עונש על קטן הו"ל להגמ' למימר עדיפא דאיש הוא למעוטי בן ח' מקבלת טומאת מת, אלא מוכח כיון שלא נאמר כל נפש, רק והנפשות והנפש, בן ח' אין בכלל נפש:

אמנם נראה שדבר זה יהיה תלוי בפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא (בספרי פ' חקת) וז"ל הנוגע במת לכל נפש אדם, להביא את בן שמינה, מביא אני את בן ח' ומביא את דמו ת"ל בנפש אדם להוציא את דמו דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר לכל נפש אדם להביא את דמו". והנה יש לדון בדברי ר' עקיבא אם שאומר להביא את דמו תרתי שמע מיניה בן ח' וגם דמו (הוא דמו של קטן שאין בו רביעית כן פי' הז"ר הובא בביאור זרע אברהם על ספרי הנדפס שנת תקע"א) אי שרק דמו מרבה אבל בן ח' אין מרבה מכאן. והנה שם בסמוך איתא, כל הנוגע במת בנפש "זהו שאמרנו להביא את בן שמונה" עכ"ל הספרי, ומשמע שזה אתיא אליבא דר"ע דדריש מקרא דלעיל להביא את דמו לכן דריש לרבות בן ח' מקרא דהנוגע במת בנפש, הרי שלר' עקיבא מנפש לחוד אף בלא כל מרבינן בן ח', וא"כ אליבא דר"ע אפשר שיש דין אמה"ח בבן ח' חי משום דאיקרי נפש, ומ"מ לדינא גם אם נאמר שזה תלוי בפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא הגם שבכל דוכתי קיי"ל הלכה כר"ע מחברו מ"מ הכא קיי"ל כר' ישמעאל בהא דדם קטן שיצא כולו ואין בו רביעית טהור כמו שפסק הרמב"ם (בהל' ט"מ הלי"ד), והזרע אברהם כתב על זה משום שבמשנה נאמרה בלשון חכמים דפליגי אר"ע בדם קטן שיצא כולו, וא"כ לדעת חכמים מן "כל נפש" מרבינן בן ח', אבל נפש לחוד אין בן ח' בכלל:

ובאמת יש לדון במה שהבאנו אשר צריך רבוי לבן ח' שמטמא טומאת מת, אם נאמר שהוא דווקא לאחר שנולד בן ח' שא"א לו לחיות, אבל קודם שנולד שאפשר לו שיהיה נגמר ולחיות חשיב נפש. או שגם במעי אמו אין חשוב נפש. והנה מסתברא שעיקרא דמלתא הוא לענין אם גם במעי אמו חשוב נפש, גם שאז היה אפשר להתגדל שיגמר להיות חי, דאם נאמר שקודם חשוב נפש לכו"ע והפלוגתא הוא רק לאחר שנולד לפי שאז אי אפשר להיות חי, למה ישונה מכל הנהרגים שכאשר מפרכסין אינם מטמאים הגם שא"א להם לחיות, ואח"כ כשמתו מטמאים, וה"נ נימא בהאי בן ח' כיון שמקודם שנולד היה עליו שם נפש, ואח"כ כשנולד הגם שנתבטל חיותו שאין ראוי לחיות, מ"מ אין מטמא כל זמן שהוא חי דלא מיקרי מת, ובזה דינו כמו מפרכס שאין מטמא בטומאת מת (ופרכוסו עדיפא מזנב הלטאה שמפרכס) מ"מ אח"כ כשימות היה לו להיות טמא, אלא מסתברא שעיקר הפלוגתא אם מעולם היה לו שם נפש גם בעודו במעי אמו שראוי להיות נגמר, ולזה סבר ר' עקיבא כיון שמקודם היה עליו שם נפש, ולכן הוא נתרבה מקרא דהנוגע במת בנפש פירושו שהיה עליו שם נפש מקודם, אבל לאחר שנולד הבן ח' יכול להיות שגם ר"ע מודה בזה שאין חשוב חי, וכמחתך בבשר הוא נחשב כמ"ש בשבת (קל"ו ע"א) שהבאנו לעיל ואין בו דין אמה"ח אפילו אליבא דר"ע, ואם כן לפ"ז לרבנן דפליגי אר"ע בזה, שהוא דעת ר' ישמעאל בספרי שהבאנו לעיל גם בעודו במעי אמו לא חשוב נפש, כל זמן שאינו בן ט' ולא יהיה בו דין אמה"ח:

אמנם לפ"ז יקשה מה דאיתא במתניתין (חולין ע"ב ע"א) בהמה המקשה והוציא עובר את ידו וחתכו אחר השחיטה הבשר מגע נבלה, דברי ר"מ, ופירש"י בשר העובר מגע אמה"ח שהוא מטמא כנבלה, א"נ אם יצא עובר מת נבלה גמורה הוי האבר, מאחר שלא טהרתו שחיטת אמו והנה אליבא דר"מ ע"כ מתניתין מיירי בבן ח' דבבן ט' חי אליבא דר"מ אין מטהרתו שחיטת אמו, וא"כ לאופן הראשון שפירש"י דמגע נבלה הוא מגע אמה"ח שמטמא כנבלה, ומיירי שהעובר חי דבעובר מת הלא פירש"י באופן השני דנבלה גמורה הוי האבר, וא"כ הרי חזינן דעת רש"י שגם בעודו בן ח' יש לו דין אמה"ח בחתך מן העובר והוציאו לחוץ בעוד שהעובר חי הוא. וכן איתא ברמב"ם (בהל' מ"א פ"ה הלי"א) כל אבר עובר שיצא וחתכו קודם שחיטה והוא בחוץ הרי זה אמה"ח ולוקין עליו, וסתומי סתם לה הרמב"ם, משמע שבכל גווני עובר הדין כן, הן בעובר בן ט' או בן ח'. ובאמת דברי הרמב"ם בהל' הנ"ל צריך ביאור, ואי"ה בסמוך נבאר זה:

ולבאר כל הנ"ל אקדים דברי רש"י בחולין (ע"ד ע"ב) דאיתא שם איבעיא להו מהו למנות בו ראשון ושני ר' יוחנן אמר מונין בו ראשון ושני, רשב"ל אומר אין מונין בו ראשון ושני, נעשה כאגוז המקשקש בקליפתו. והנה רש"י פירש וז"ל "נטמאה בהמה שחוטה מהו למנותה ראשון ובן ט' חי שבבטנה שני", ובאמת יש לעיין על לשון רש"י למה לו לפרש בן ט' חי, הא האיבעיא זו יתכן גם בבן ח' חי למען יהיה האיבעיא גם לר' מאיר, ועיין מהרש"א שכתב ע"ז וז"ל היינו לרבנן, וה"ה דמיבעיא להו בבן ח' חי לכו"ע דהאי מתניתין דמקשה מיניה ר"ל לר"י בבן ח' איירי, כמו שהוכיחו התוס' לעיל דבן ט' חי לר"מ טעון שחיטה, ועיקר הקושיא מדר"מ ע"כ דבריו, ומשמע מדברי המהרש"א שה"ה לבן ח' חי הוה הפלוגתא דר"י ור"ל, וא"כ ה"ל לרש"י לפרש ועובר חי שבבטנה בסתמא דהוה מתפרש הן לר"מ בבן ח' והן לרבנן בכל עובר הן בן ח' והן בן ט'. ואם נאמר שרש"י סובר שדווקא נקט בן ט' חי דאלו היה בן ח' חי, היה ר' יוחנן מודה ג"כ דחד גופא הוא, א"כ לא מקשה ר"ל לר"י מידי, דהא מתניתין בבן ח' מיירי וכמש"כ המהרש"א. ועוד קשה לענ"ד הא דמייתי הגמ' הברייתא דמקשי מיניה ר"י לר"ל עבר בנהר הוכשר הלך בבה"ק נטמא, וקאמר הגמ' מאן תנא, ואמר ר"י ר' יוה"ג הוא ובתר הכי אמר ר"י, ריוה"ג וב"ש אמרו דבר אחד למה להגמ' לאוקמי דריוה"ג הוא כב"ש דלא קיי"ל כב"ש, דהא דברי ב"ש אינה משנה, לוקמה הגמ' שמיירי בבן ח' חי שבאמת אין יכול לחיות, ואתיא דברי ריוה"ג כר"ע דאמר בדגים שהשיעור משעה שאין יכולים לחיות וה"נ בן ח' אין יכול לחיות. ומזה משמע יותר שרש"י מפרש שהאיבעיא דמהו למנות כו' הוא בבן ט' חי דווקא, דומיא דבעיא הקדום דמהו לפדות בבן פקועה, שהוא בבן ט' חי דווקא כדאיתא שם בגמ' ובתר הכי מייתי בעיא השניה דמהו למנות בו ראשון ושני, ומשמע דבחד גוונא הוא הנהו שני האיבעיות, ובבן ח' חי גם ר' יוחנן מודה לר"ל דחד גופא הוא, וברייתא דעבר בנהר הוכשר ג"כ בבן ט' מיירי, ולכן מוכרח ר"י לומר דריוה"ג וב"ש אמרו דבר אחד:

אך לפ"ז נשאר הקושיא חמורה מאי מקשה ר"ל לר"י ממתניתין דהבשר מגע נבלה, הא שם בבן ח' חי מיירי או בבן ט' מת, דהא אליבא דר"מ א"א לפרש באופן אחר, דבן ט' חי לדידיה טעון שחיטה, ועוד קשה אם נאמר דרש"י נקט לאו דווקא בן ט' חי דה"ה בעיא זו אתיא בבן ח' חי או בבן ט' מת, א"כ יקשה למה לרש"י למנקט דינא דאיבעיא זו דמהו למנות בו ראשון ושני בבן ט' חי באופן שיהיה שלא כהלכה דהא אנן קיי"ל כב"ה דאמר בדגים משימותו וא"כ בן ט' חי אין בו טומאת אוכלין, הו"ל לרש"י למנקט הבעיא בבן ט' מת, ויהיה זה גם לפי ההלכה דקיי"ל כב"ה, ומזה מוכח דרש"י סבר שדווקא נקט בן ט' חי, שבבן ט' מת א"א לאוקמי הפלוגתא וא"כ נשאר קשה, מאי מקשה בגמ' ר"ל לר"י ממתניתין דהא מתני' איירי בבן ט' מת, או בבן ח' חי ולא בגוונא אחרינא דהא אתיא כר' מאיר, דלדידיה בן ט' חי אין ניתר ע"י שחיטת אמו:

ונראה לענ"ד ליישב שיטת רש"י והיא דהרא"ש כתב (בפ' בהמה המקשה סי' ה') דהא דאמר ר"מ שבן ט' חי הנמצא בבהמה אין שחיטת אמו מטהרתו, הוא דווקא היכא שיצא אח"כ חי לאויר העולם, אבל אם מת קודם שיצא לאויר העולם, השחיטה הקודמת בעודנו חי מתירו, ואף שהרא"ש כתב שם שהוא דלא כפירש"י במתניתין דטעמא דר"מ משום דחדשים גרמי, ולענ"ד נראה שאפשר שגם רש"י יסבור כהרא"ש, ומה שפירש חדשים גרמי אליבא דר"מ, היינו שחדשים גורמים שאין היתר שחיטת אמו היתר מוחלט, ומתלא תלוי, שאם יצא חי לאויר העולם טעון שחיטה, ולכן נוכל לומר דאין הכי נמי דבעיא דמהו למנות בו ראשון ושני הוא דווקא בבן ט' חי, אבל בבן ט' מת או בבן ח' בטל אגב אמו וחד גופא הוא, אך הפלוגתא הוא לר"י ור"ל היכא שבעת שחיטת אמו חי היה ואח"כ מת קודם שיצא לאויר העולם, דלר"י כיון שבעת שחיטת אמו חי היה, גופא אחרינא הוא לענין טומאה ואח"כ גם שמת שראוי לקבל טומאה (שבעודו חי אין מקבל טומאת אוכלין לר"י) מונין בו ראשון ושני, ור"ל בתרתי פליג, הוא חולק אר"י וסובר חד גופא הוא ומקבל טומאה כחדא, ועוד פליג אדר"י דסובר שכשהוא חי אין מקבל טומאת אוכלין ואיהי סבר כיון ששחיטת אמו מטהרתו דמי כאמו ממש ומקבל טומאת אוכלין. ובזה יהיה מבואר היטב הא דאמר הגמ' (שם ע"ה א') ואזדי ר' יוחנן לטעמיה, דאמר ר"י ריוה"ג וב"ש אמרו דבר אחד ועי' רש"י שם שכתב בד"ה ואזדא מדקאמר ר"י כו' שמע מינה רבנן דמטהרי בבן פקועה לאו משום דס"ל כר"מ כו'. ולכאורה הוא תמוה הא גם אם טעמייהו דרבנן יהיה משום דס"ל שצריך שחיטה מ"מ מוכח מזה שריוה"ג שאמר הלך בבה"ק נטמא, סובר כב"ש בשיטתו שחי מקבל טומאת אוכלין, וע"פ דרכינו אתי שפיר שלר"י לטעמיה דאמר תרי גופי נינהו וראייתו מהא דעבר בנהר הוכשר, וכן מהא דאמר ריוה"ג צריך הכשר ובשחיטת אמו לא הוכשר, ואפ"ה סבר דמקבל טומאה, מוכרח לומר דטעמיה דריוה"ג משום שסבר כב"ש שגם כשהוא חי, כל שהוא ראוי ועומד לאכילה מקבל טומאת אוכלין, משא"כ אליבא דר"ל דאמר חד גופא הוא כמו שמצינו במפרכסת שגם כשהיא חיה לכל דבריה ואפ"ה לענין טומאת אוכלין מקבלת טומאה מפני שהותרה בשחיטה ונעשה בה מעשה השחיטה, ה"נ לענין העובר, הגם שהוא חי ממש, מ"מ כיון שנעשה בה מעשה השחיטה כיון שחד גופא הוא, ורבנן דפליגי יהיה בהכרח טעמם משום דסברי כר"מ וכמו שפירש"י דלולי ר' יוחנן היינו אומרים כן, משא"כ ר' יוחנן דסבר תרי גופי נינהו הגם שהותרה בשחיטת אמו מ"מ כיון שבה לא נעשה מעשה שחיטה והיא באמת חי דמיא זה לדגים שנצודו:

ועתה נאמר כיון שפלוגתא דר"י ור"ל בבן ט' חי מיירי וה"ה דהיה חי בשעת שחיטה ואח"כ מת קודם שיצא לאויר העולם שבגוונא זה גם לר"מ מועיל שחיטת אמו כמש"כ הרא"ש, ולכן שפיר מקשה ריש לקיש לר"י מהא דהבשר מגע נבלה דמיירי בכל גוונא דשחיטת אמו מטהר הולד ואף בבן ט' מת שמצאנו אח"כ במעי אמו שנשחטה הגם שלא ידענו זה אם בעת שחיטה עדיין חי היה ואפ"ה מטמא ר"מ, ואם נאמר דאם הוא חי בשעת שחיטה תרי גופי נינהו ולא קבל הכשר אז למה יטמא ר"מ הבשר, שמא בעת השחיטה עדיין חי היה, דהא ר"מ לטעמיה לא אזיל בתר שעת מציאתן היכא שיש חזקה המוקדמת להיפך, וכמו דאמר ר"מ בנגע באחד בלילה ואין ידוע אם חי הוא או מת ולמחר השכים ומצאו מת (עירובין ל"ה ב', ובנדה ד' א') הגם שהתוס' כתבו שם שזה דווקא בר"ה, מ"מ בנידון הבהמה והעובר גם ברה"י לגבי העובר שאין בו דעת לשאל ספיקו טהור ולמה מטמא ר"מ, וע"כ סבר דחד גופא גם בעודו חי. ואין להשיב כיון דר"י סבר דחי אין מקבל טומאה ממילא אין מקבל הכשר, דהכשר וטומאה חדא הוא לענין זה וא"כ מה מועיל הכשר השחיטה אם בעת השחיטה חי היה. ז"א דהכשר השחיטה המועיל להעובר לכשימות קודם שיצא לאויר העולם מהני לענין זה ג"כ שכשיתבטל החיות מהעובר יחול עליו ההכשר של השחיטה וממילא יהיה מוכשר לקבל טומאה:

ומעתה אתי שפיר מה שדקדקנו לעיל בהא דאמר ר' יוחנן ריוה"ג וב"ש אמרו דבר אחד לוקמה בבן ח' חי ויהיה אתיא דריוה"ג כר"ע דאמר משעה שאין יכול לחיות. כיון דפלוגתא דר"י ור"ל הוא דווקא בבן ט' אבל בבן ח' מודה דחד גופא היא וא"צ הכשר. ומדאמר הבשר צריך הכשר ע"כ בבן ט' איירי:

וע"פ מש"כ לא יקשה מד' רש"י במתניתין, שחשיב האבר שחתכו אמה"ח ממש אם העובר חי על מה שדקדקנו שבבן ח' אין דין אמה"ח. שכוונת רש"י יהיה במקום שבעת חתכו העובר היה הבן ט' חי אך לא יצא לאויר העולם שבגוונא זה ר"מ מודה ג"כ ששחיטת אמו מטהרתו ובזה יש דין אבר מן החי:

והנה לבד מש"כ שקושית הגמ' שמקשה ר"ל לר' יוחנן הוא שסתומי סתם לה מתניתין דהבשר מגע נבלה וגם בבן ט' שחי בעת השחיטה מיירי. נוכל לומר באופן מדויק ביותר והוא דר"י ור"ל אפשר דסברי כרב חסדא דאמר שמחלוקת של ר"מ ורבנן דווקא בעובר חי אבל בעובר מת ד"ה שחיטה עושה ניפול. והתוס' כתבו שם (ע"ד א') ד"ה מחלוקת דבבן ח' איירי דבבן ט' לר"מ טעון שחיטה. ולפי דרכינו ע"פ שיטת הרא"ש ורש"י נאמר שכוונת רב חסדא הוא בן ט' חי. דבן ח' חיותו אינו כלום וכמת ממש נחשב ומיירי בבן ט' שבעת השחיטה חי אך לא יצא לאויר העולם חי. ובאמת מסתבר הכי למימר כי בן ח' אין חיותו חשוב כלל וכמת נחשב. ועפ"ז מקשה שפיר ר"ל לר' יוחנן ממשנתינו. כיון דמיירי שבשעת שחיטה היה בן ט' חי. וסברת רב חסדא ע"פ זה אם נפרש כן לולי דבריהם הקדושים יש לומר שבבן ט' חי כיון שיש לו היתר בשחיטה לגבי האבר ג"כ דהא ד' סימנים אכשר רחמנא, ולא מיבעיא אם נאמר שגם הושיט ידו למעי בהמה ושחט כשר ודאי דחשיב יש לו היתר בשחיטה לגבי האבר ג"כ. אלא אפילו אם נאמר שאין להושיט ולשחט בפנים קודם שיצא לאויר העולם, מ"מ הא ראוי לשחיטה היה האבר ג"כ ע"י שאפשר היה אז להוציאו לחוץ בעוד שהיה הבן ט' חי. משא"כ בן ט' מת או בן ח' שא"א להיות לו היתר בשחיטה ולכן שפיר השחיטה עושה ניפול. כן נראה סברת רב חסדא לולי דבריהם הקדושים ואפשר לומר כן לשיטת רש"י ז"ל. וע"כ כיון שר"י ור"ל סברי כרב חסדא וא"כ מיירי מתניתין לפי זה בבן ט' חי אך אליבא דר"מ מיירי שלא יצא לאויר העולם. ולכן שפיר מקשה ר"ל לר' יוחנן ממתניתין:

עוד נראה לחזק מש"כ והוכחתי. שמש"כ רש"י שיש על האבר הנחתך טומאת אמה"ח דמיירי בבן ט' חי שבברייתא המובאה (בדף ס"ח ע"א) שבחוץ טמא ואסור פירש"י שהוא טומאת אמה"ח דילפינן בהעור והרוטב (דף קכ"ח) שאבר מן החי מטמא כאבר מן הנבלה מוכי ימות מן הבהמה. ואנן קיי"ל דחדשים גרמי כדאמר ר' יוחנן (ע"ה ע"א) לגבי חלב. וכי היכי דלא מיקרי שור וכשב ה"נ לא מיקרי בהמה וכן הוא לשון רש"י (שם ע"ה א') בשלמא לדידי דאמינא חדשים גרמי איכא לאוקמי בבן ט' חי "כיון דבהמה היא" אצטריך למעוטי כן הוא לשון רש"י. הרי שבפחות לא איקרי בהמה. וא"כ מאין יהיה על האבר הנפרש מבן ח' חי טומאת אמה"ח. ולפ"ז אפשר לומר שלענין טומאת אמה"ח על אבר הנפרש מבן ח' חי יהיה תלוי בהנהו תרי לישני דאליבא דר"י אי אוירא גרים או חדשים. ולל"ק דאמר אוירא גרים בהטילה נפל יהיה דין אמה"ח לענין טומאה על האבר הנפרש מבן ח' חי. וסוגיא דגמ' בבעיא דמהו למנות וכל הסוגיא קאזלא בתר לישנא בתרא דכל היכא דלא כלו לו חדשיו לכו"ע לאו כלום הוא:

אך יש לדקדק לפ"ז אליבא דר"ל דאמר חדשים ואוירא גרמי ולא איקרי בהמה עד שיצא לאויר העולם. א"כ הא דקתני הבשר מגע נבלה דמיירי ג"כ בבן ט' חי וכמוש"כ ולכל הפחות בבן ח' חי אליבא דרב חסדא דאמר מחלוקת באבר דעובר חי וא"כ הא דקתני רישא דברייתא חתכו ואח"כ שחט שבחוץ טמא ואסור. מאין יהיה טומאה לאבר זה הנחתך, כיון שבן ט' חי ג"כ לא נחשב בהמה כל זמן שלא יצא לאויר העולם דחדשים ואוירא גרמי **(הגה"ה. ואפשר לישב בזה דמה דאמר ר"ל חדשים ואוירא גרמי הוא רק גבי חלב משום דילפינן מקרא דאיתא בגמ' (ע"ה ע"א), מה חלב ושתי כליות האמור באשה מוצא מכלל שליל כו' דאמר ריש לקיש שם טעמא דידי נמי מהכא)** ע"כ נראה לענ"ד לומר שר"ל דסבר דחד גופא הוא, שפיר קרינן על האבר שנפרש לחוץ ונחתך קודם שחיטת אמו, וכי ימות מן הבהמה, היינו הבהמה בכללה היא אם העובר, ועתה יהיה לנו הוכחה ברורה שר' יוחנן דס"ל תרי גופי נינהו הוא דווקא בבן ט' חי דהא בברייתא המובאה (בדף ס"ח) קתני הוציא עובר את ידו וחתכה. סתמא קתני שבחוץ טמא ואסור ולא מחלק בין בן ט' לבן ח' בין חי ובין מת למ"ד כמחלוקת בזה כך מחלוקת בזה, הא תינח בן ט' חי כיון דחדשים גרמי יש על האבר היוצא שנחתך דין טומאת אמה"ח, אבל בבן ח' חי מה טומאה על האבר הנחתך קידם שחיטת אמו, וסתמא קתני שבחוץ טמא ואסור, א"ו שבן ח' כיון דחד גופא הוא עם הבהמה, האבר הפורש מן העובר דמי כפורש מן הבהמה, וקרינן ביה וכי ימות מן הבהמה. ולפ"ז נדחה ההוכחה שהוכחתי לעיל מפירש"י דמתניתין שחשיב להאבר היוצא אם העובר חי אבר מן החי שרש"י סובר כהרא"ש, שי"ל שמה שפירש"י טומאת אמה"ח הוא מצד שבן ח' חי חד גופא עם הבהמה, ולכן האבר הנפרש יש לו טומאת אמה"ח, אך בזה יתחזק לנו הוכחתינו שדווקא בבן ט' חי קאמר ר"י תרי גופי נינהו, ולתירוץ הקושיא מה דמקשה ר"ל לר' יוחנן נצטרך לומר משום דסתמא קתני במתניתין גם בעודו חי בעת שחיטת אמו, ורש"י יסבור כהרא"ש וכמוש"כ לעיל בדברינו:

וע"פ מש"כ שהפלוגתא של ר"י ור"ל בענין האיבעיא מהו למנות בו ראשון ושני הוא רק בבן ט' חי, אבל בבן ח' או בן ט' מת בזה לא פליגי, יתכן מה שהרמב"ם לא הביא להאי דינא אם מונין בו ראשון ושני, שלכאורה הוא פלא מה זה שהשמיט הרמב"ם דין זה מפסקיו. ולמש"כ שהפלוגתא הוא רק בבן ט' חי. א"כ אין לו להביא להאי דינא כלל כיון דהרמב"ם פסק (בפ"ב מהל' אבה"ט הל"ז) שאם נטמאה אמו לא נטמא הוא, וכן אם נתנבלה אמו הרי הוא טהור, שאין החי מתטמא לא טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות, א"כ האי דינא דאיבעיא דפליגי ר"י ור"ל אין נוגע לדידן, כיון דבבן ט' מת או בן ח' דכמת חשוב לא פליגי, וזה פשוט לו דבן ח' אפילו חי ובן ט' מת שנמצא במעי אמו שנשחטה, הוא נחשב חד גופא עם אמו, ואם הוא בן ט' חי כיון שאין מקבל טומאה בעת השחיטה והוא אין דומה לאמו, לכן כשימות אח"כ הוא דבר בפני עצמו, ולשיטת הרמב"ם דברי ר' יוחנן דאמר מונין בו ראשון ושני שהוא בבן ט' חי. הוא דווקא ע"פ הסוברים שדגים מקבלים טומאה מיד כשיצודו, ואח"כ מילתא דפשיטא הוא שחשוב דבר בפ"ע ואין צריך להשמיענו זאת:

ועתה אבא לחקור אם חתכו אבר מן העובר בעודו במעי אמו והוציאו אותו לחוץ, אם הוא מותר לבני נח ויש להסתפק בתרי גווני הן אם נחתך בעוד העובר הי' חי או בעת שהעובר מת. והנה לפמש"כ רש"י במתניתין דאיתא (בדף ע"ב), הבשר מגע נבלה, שפירש"י נבלה גמורה הוי האבר אם יצא העובר מת, מאחר שלא טהרתו שחיטת אמו הרי דסובר רש"י שבמקום שהיה העובר מת יש דין נבלה על האבר שלא טהרתו שחיטת אמו, ולדידן דקיי"ל כחכמים ששחיטת אמו מטהרתו מידי נבלה. אך אם יצא העובר מת קודם שחיטה יראה לפ"ז דלכו"ע הוי נבלה, מיהו יש לומר לפמש"כ דכל שאינו בן ט' חי לכו"ע הוי חד גופא העובר עם הבהמה, יש לומר דאה"נ אם נחתך בחיים האבר שיצא מן העובר לחוץ וחתכו אז הוה אמה"ח ממש, לפי שנחשב נחתך מן הבהמה, ומש"כ רש י דהאבר הוי נבלה ממש הוא רק בעת שחיטה אליבא דר"מ ששחיטה עושה ניפול ונחשב כפורש אז מן העובר, ולכן הוא אין נחשב אז נפרש מן החי ע"י פרישתו, רק השיג עליו בעת שחיטתו שהיה דבוק להעובר, תורת נבלה לפי שבאמת הוא מת, ולא ניתר ע"י שחיטת אמו, וכן הוא לשון הגמ' (ע"ג א), דאמר להם ר"מ וכי מי טיהרו לאבר זה מידי נבלה, שחיטת אמו, א"כ תתירנו באכילה, הרי שטענת ר"מ היה שאבר העובר אין לו היתר וצריך להיות עליו הדין הקדום, היינו שהיה נבלה. אבל אם נפרש בחיי אמו האבר מולד עובר מת במעי אמו, יש לומר שכיון שנחשב חד גופא שפיר חשיב זה אמה"ח ואסור לבני נח מטעם אמה"ח:

והנה הרמב"ם (בפ"ה מהל' מ"א הלי"א) כתב וז"ל כל אבר עובר שיצא וחתכו קודם שחיטה והוא בחוץ הרי זה אמה"ח ולוקין עליו. ואפילו מת העובר קודם שחיטה. ואם נחתך אחר שחיטה האוכלו אינו לוקה ואפילו מת עכ"ל הרמב"ם. והנה הלחם משנה דקדק בד' הרמב"ם אשר כתב אפילו מת העובר קודם שחיטה, אם כוונתו שמת אחר החתיכה של האבר קודם השחיטה, מה מעלה ומוריד לנו מה שנתהוה אחר החתיכה, אחרי שכבר נתהוה אמה"ח בשעת החתיכה, ואם כוונת הרמב"ם הוא שמת קודם החתיכה היה לו לומר כך, ולכן נדחק לומר בכוונת הרמב"ם שכוונתו הוא בעת החתיכה, ובאמת הוא דוחק גדול. ולענ"ד נראה שקצת חילוף יש בלשון הרמב"ם שבבבא ראשונה צריך להיות הרי זה אמה"ח ולוקין עליו ואפילו מת, והיינו אז בעת החתיכה שע"ז אנו דנין, ובבבא שניה ואם נחתך אחר שחיטה האוכלו אינו לוקה ואפילו מת קודם שחיטה, שבזה השמיענו הרמב"ם הדינא דגמ' כמו שאמר רבה שמחלוקתן הוה גם בעובר מת, ובאמת במ"מ הובא הלשון של הבבא ראשונה ומש"כ "אפילו מת העובר" אפשר שיצא מן הא דאמר במחלוקת ר"מ וחכמים שמחלוקתן שוה בעובר מת או חי ואע"פ שאין זה הכרח, וכוונת דבריו הוא שמדאמרינן שמחלוקתן בין בעובר חי ובין בעובר מת, ובעובר חי הוה הנפרש אמה"ח שמטמא זה כנבלה, ממילא ה"ה בעובר מת נמי הוה זה אמה"ח דחד דינא להו להאבר, מ"מ באמת אין זה הכרח שי"ל שלענין זה אם מתיר שחיטת אמו להאבר מדין טומאת אמה"ח או טומאת נבלה שוים הם אם העובר חי או מת, אך לענין זה חלוק שבמת הוי נבלה ובחי הוי אמה"ח, עכ"פ מבואר לדעת הרמב"ם שגם בנחתך קודם שחיטה אפילו מעובר מת מ"מ כיון שהוא במעי אמו חיה דין אמה"ח לו, ולדעת רש"י יש להסתפק בזה כמוש"כ מקודם:

אמנם באמת בד' הרמב"ם יש להעיר שנראה קצת שסותרים דבריו זא"ז, שבהל' מ"א הנ"ל שהבאנו פסק שבחתך אבר היוצא מן העובר קודם שחיטה אפילו מעובר מת יש לו דין אמה"ח ולוקין עליו, ואלו בהלכ' אבית הטומאה (פ"ב הל"ט) כתב, בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו וחתכה ואח"כ שחט את אמו האבר שנחתך נבלה, וזה אין נראה לומר שכוונת דבריו מצד אמה"ח שמטמא כנבלה, שהרי שם (בפ' הנ"ל הל"ה) גבי אבר המדולדל כתב מפורש האבר מטמא (אם מתה הבהמה) משום אמה"ח ולא משום אבר מן הנבלה, ומפרש החילוק שבין אבר מן החי לאבר מן הנבלה לענין הבשר הפורש ממנו, וא"כ גבי אבר היוצא שחתכו קודם שחיטה הו"ל להרמב"ם לפרש שהאבר מטמא מן דין אמה"ח. ואלא מדסתים לה שהוא נבלה משמע שיש לו דין טומאת נבלה ולא דין אמה"ח, והנה שם (בפרק הנ"ל בהל"ג) כתב, בשר הפורש מבהמה וחיה כשהן חיים טהור ואין מטמא כנבלה אבל אמה"ח הפורש מהן מטמא כנבלה אחד אמה"ח הפורש מן הבהמה עצמה או אבר הפורש מן השליל שבבטנה, הרי מפורש דעת הרמב"ם שהאבר הפורש מן השליל יש לו דין אבר מן החי:

והנראה לענ"ד לומר דהרמב"ם ס"ל ג"כ כשיטת רש"י, שאבר הבא מעובר מת כאשר נחתך יש לו דין אבר מן הנבלה. וכשבא מעובר חי יש לו דין אמה"ח שנחשב אמה"ח, משום שהעובר ואמו אחת הוא, ולכן בהל' ט' שבא להשמיענו אשר בחתך האבר עכ"ז בשר העובר **(ודו"ק, אבל לענין מילי אחריני לענין אמה"ח וכדומה שפיר יסבור גם ר"ל חדשים גרמי].)** טהור, ובזה ע"כ מיירי שהעובר מת, שאם היה חי אין כאן חידוש שבשר העובר טהור, שאין חי מקבל טומאה, רק שעיקר החידוש הוא אפילו אם העובר מת, מ"מ כיון שהוא במעי אמו חיה ועומד להיות ניתר בשחיטת אמו דין חי לבשר העובר שאינו מקבל טומאה, ולכן כתב בלשונו המדוייק האבר שנחתך נבלה, פירושו שאפילו אם האבר שנחתך נבלה, היינו שיצא מעובר מת, ואפ"ה בשר העובר טהור, וא"כ מבואר לנו ד' הרמב"ם, שמחלק בין היכא שהעובר חי או מת, והוא נגד מה שכתב בהל' מ"א שאפילו מת העובר ג"כ הוי אמה"ח:

ולכן נראה לענ"ד לומר בשיטת הרמב"ם לחלק בין איסור לטומאה, דלענין איסור שפיר אמרינן גם בפורש מעובר מת אם יצא לחוץ ונחתך יש ע"ז דין אמה"ח, וזה ילפינן מדגלי רחמנא דבשר בשדה טרפה שהאבר היוצא חוץ למחיצתו מיקרי בשר בשדה, ולכן כשנפרש לגמרי יש לו דין אמה"ח לאיסורא, אך לענין טומאה כיון שבעצם מת העובר וכל העובר נבלה רק דגלי קרא שהעובר שבפנים אין טמא, ובאמת קיי"ל שגם בטמאה טהור העובר שבפנים כדאיתא (בדף ע' ע"ב) אבל מה שבחוץ יש לו דין טומאתו טומאת נבלה, משא"כ במקום שיש לו חיות להעובר, שם הנחתך יש לו דין אמה"ח לגמרי אפי' לענין טומאה:

ויש להעיר לענין דינא, שהעירותי להסתפק אם יש באבר הפורש מעובר דין אמה"ח לענין בני נח, דלכאורה קשיא לפי המבואר שגם בנחתך מן העובר והוציאו לחוץ יש לו דין אמה"ח, א"כ יקשה הסוגיא שבחולין (ק"ג א') דמשכח הגמ' למ"ד בהמה בחייה לאיברים עומדת שכשנטרפה עם יציאת רובה, אז בהדי הדדי קאתי איסור טרפה ואיסור אבר, הא איסור אבר חייל גם במעי אמו אם יחתך מן העובר ויוציאו לחוץ, וא"כ קדום איסור אבר לאיסור טרפה. והנראה לומר בזה שבאמת בעובר מצד עצמותו אין בו דין אמה"ח רק דגלי רחמנא כיון שיצא חוץ למחיצתו נאסר רק היציאה היא המביאה עליו שם אמה"ח, ולכן לא נחשב בו איסור אמה"ח בקדימה אפילו אם בחייה לאיברים עומדת, וא"כ כיון דהאיסור נובע מבשר בשדה טרפה ממילא לבני נח אין כאן איסורא של אמה"ח, עד שיהא בן ט' חי ויצא לידתו:

עוד נראה להביא ראיה שבעובר קודם לידתו הגם שאסור משום אמה"ח מ"מ אינו מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר רק בא לימודו ע"י הצטרפות מקרא דובשר בשדה טרפה מדבעי הגמ' (פסחים כ"ב ע"ב) ראיה שאמה"ח מותר בהנאה מדיוקא דלא יושיט כו' הא לכלבים שרי, אמאי לא מייתי הגמ' ממשנה מפורשת דחולין (ס"ט ע"ב) המבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים, אלמא דאבר מן החי מותר בהנאה, א"ו שכיון שבעצמותו אין בו בעובר איסורא של אמה"ח מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר שלא מיקרי נפש גמור, רק ילפינן איסורו מקרא דובשר בשדה טרפה ושם נאמר בכתוב מפורש לכלב תשליכון אותו, ולכן לא מקשה הגמ' מידי מהאי מתניתין, ולכל הפחות ביוצא מעובר מת נאמר שאין כאן איסור אמה"ח גמור מקרא דלא תאכל הנפש, ולכן לא מצי לאתויי ראיה ממתניתין דהמבכרת שמחתך אבר אבר ומשליך לכלבים, משום דהוה מצינו לאוקמי שהעובר מת, ולכן אין בו איסור דאמה"ח מקרא דלא תאכל הנפש, ודוק בכל זה:

סימן ד

אשר השבתי לרב אחד על מכתבו וז"ל:

ע"ד אשר כתב כת"ר אלי בשאלתו בנדון הש"ץ ושו"ב אשר נתן כתב ואסר עצמו לשתות יי"ש, ועתה כפי שכתב כת"ר במכתבו עבר ע"ז כמה פעמים, והאריך כת"ר בד"ת בעינן זה ודרש מאתי את דעתי:

הנה באמת קשה להשיב בזה, כי ידוע אשר לדון את האדם על חזקת כשרותו אם הורעה, הוא חמור יותר מדיני ממונות (ובפרט בנידון זה שטפלא תלי ביה הוא כמעט דיני נפשות) ואין לדון כ"א אחרי שנראה את גוף הכתב וגם יהיה גב"ע כד"ת שהוגבה עליו בפניו בב"ד של ג' שעבר ואיך ומה עבר, אך עכ"ז מפני הכבוד אכתוב קצת בד"ת, ולא נדון הנשאל בפרט, והוא מה שדעת כת"ר נוטה לדון שמי שקבל בכתבו בלשון זה "הנני מקבל באיסור שלא אשתה יי"ש" ועבר ע"ז כמה פעמים שיש לדון אותו כמומר לדבר אחד מן התורה שלדעת הרמב"ם המובא בשו"ע יו"ד (סי' ב' סעי' ו') צריך להיות בודק סכין ונותן לו, ובלעדי זה א"א לסמוך על שחיטתו, הנה באמת רוב הפוסקים חולקים על ד' הרמב"ם. ודעת הגר"א בביאורו נוטה ג"כ לדעה הראשונה, ומ"מ לענין דינא ודאי דראוי לחוש לדעת הרמב"ם, כי היש"ש בחולין (פ"א סי' ו') פסק כדעת הרמב"ם, וכן האחרונים נוטים ג"כ להחמיר לחוש לד' הרמב"ם וכן התבואות שור (בסי' ב') פסק ג"כ כהרמב"ם, מ"מ בעובר בענין נדרים יש להעיר ולומר כיון דאיסור נדרים הוא איסור שקבל עליו בעצמו הוא קיל בעיני הנודרים וכמו שמצינו בגיטין (ל"ה ע"א) בשני' דרב קילי נידרי, ואם בשני' דרב הוה כן ק"ו האידנא [ועיין ת"ש סי' ב' ס"ק י"ב] וא"כ יש לומר שזה אין דומה למומר לדבר אחד גם לדעת הרמב"ם, ועיין בס' תפארת צבי (בס' כ') וז"ל שם, אך בנ"ד ששתה כמה פעמים הוי דינו כמומר, לדעת הרמב"ם צריך בדיקת סכין, אולם רוב הפוסקים חלקו עליו בזה, ומוכח מזה דעת הת"צ הנ"ל שאין חילוק בזה מצד שאיסור שהוא קבל עליו בעצמו קיל בעיניו, ולדעת הרמב"ם גם בזה צריך בדיקת סכין, אך דעת הת"צ נוטה לדעת רוב הפוסקים החולקים על הרמב"ם, וע"כ לא נחית לחלק אם אולי באופן זה גם להרמב"ם לא יצטרך לבדיקת סכין.

גם בעיקר דין נדר שבכתב הוא מחלוקת בין הפוסקים וכת"ר שכתב בשם הנו"ב (סי' ס"ו) וז"ל אמנם כו' היינו בכותב בלשון הזה "הנני מקבל עלי דבר זה בשבועה, או שלא לעשות", והכא כתב בלשון הזה "הנני מקבל עלי באיסור גמור שלא לשתות יי"ש ושכר מהיום והלאה", ובזה כתב הנו"ב דהוה כמוציא בשפתיו ע"כ לשון כת"ר, ותמיהני הלא הנו"ב לא החליט אף בלשון הזה אי שבועה בכתב הוה שבועה, שהרי כתב הנו"ב בלשונו הטהור, אמנם בדין שבועה בכתב אי אמרינן דמהני, היינו כו' ואדרבה הרואה יראה בהדיא בתשו' ההיא בנו"ב (מה"ק סי' ס"ו) שכתב שדין זה של שבועה בכתב הוא מחלוקת הפוסקים, רק שכתב שגם מאן דס"ל דמהני שבועה בכתב לא מהני רק באופן שיכתוב הנני מקבל כו' אבל למאן דסבר דלא מהני שבועה בכתב, אף בלשון הזה לא מהני'. רק בעינן דווקא שיוציא בשפתיו ואדרבה דעת הנו"ב נוטה שם בתשו' לדעת הסוברים ששבועה בכתב לא מהני, ובפרט לדעת הרמב"ם דס"ל דעדות בשטר מדבריהם, כתב הנו"ב שלדעת זו גם שבועה בכתב לא חלה:

הן אמת שהח"ס (חיו"ד סי' רכ"ז) האריך בדין שבועה בכתב ודעתו מכריע כדעת החוות יאיר ששבועה בכתב היכא שכתב הריני נשבע כו' ומסרו ליד חברו חייל שבועתו ע"י זה, מ"מ לא נוכל להחליט שדבר זה דין ברור הוא לאיסור, שהרי הפוסקים הסוברים ששבועה בכתב לא חלה, המה ג"כ גדולים בחכמה, כמו הרא"מ והמבי"ט והשב יעקב, והתומים ג"כ נוטה להכריע שבשבועת ביטוי אין חלה שבועה השבות יעקב עם השב יעקב בזה יעו"ש, וכן מל' הנתיבות (בסי' צ"ו בביאורים סק"ז ובחידושים סק"ט) נראה שמכריע ששבועת ביטוי בכתב אין חלה, ואדרבה הוא מיקל יותר מהתומים לענין מי שמתנה עם חברו וקבל ע"ז שבועה בכתב, שבזה התומים מחמיר והנתיבות מיקל בזה ג"כ. ועיין בתשובות הגאון רע"א (בסי' כ"ט ל' ל"א ל"ב):

סוף דבר שבועה בכתב תלוי זה באשלי רברבי ואבות הפוסקים האחרונים לא הכריעו בזה, וזה ודאי הוה ספק איסור תורה, ולכן נראה לענ"ד שהעובר ח"ו על שבועה בכתב לא יחשב מומר לדבר אחד, שאם הוא מיקל בעצמו בספק איסור לא יעשה בזה מומר לדבר אחד בודאי איסור אפילו לד' הרמב"ם, ואין להצריכו בדיקת סכין, ובפרט באיסור נדרים שמצינו בגמ' שהבאנו לעיל מגיטין דבשני' דרב קילי נדרי ולכן בספק איסור ע"י נדר, העובר בזה לא יהא נחשב מומר להצריכו לבדוק סכין וליתן לו, ובפרט שבלא"ה דעת רוב פוסקים גם בודאי איסור תורה המומר לדבר אחר א"צ בדיקת סכין, ובספק איסור שמסתברא שגם הרמב"ם יודה בזה שא"צ בדיקת סכין, לכן נראה שע"פ שורת הדין מותר לאכול משחיטתו בלי בדיקת סכין ליתן לו (ועיין בסימן שאחר זה בענין גדר ספק איסור. ודו"ק):

סימן ה

נשאלתי מגדול אחד, במי שעשה עבירה מסופקת ובאמת היא עבירה שיש עליה חיוב מלקות אם הייתה וודאית, והעובר ידע שהוא ספק ובמזיד נכנס לספק אם נפסל לעדות מספק, או כיון שהדין שעל עבירה שאין בה מלקות העובר אין נפסל לעדות וכאן בספק הנם שאסור מה"ת למאן דסבר ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא או במקום שהס' הוא אסור מה"ת כגון באיקבע איסורא. מ"מ כיון שעל הספק אין לוקין הדר הו"ל כעבירה שאין בה מלקות ואין נפסל עי"ז לעדות (ובאמת היא שאלת חכם עמוקה כאשר נבאר):

הנה הש"ך ביו"ד (סי' ט"ז סקי"ז) כתב וז"ל "ודע דנ"מ בהא שהיו לוקין אפילו לדידן דאז הוה פסול לעדות ומוכח שם מדבריו שבמה שנזכר שם בסעיף הנ"ל שאין לוקין שהוא מצד ספיקא דחוששין לזרע האב, אין עליו דין פסול עדות מחמת זה, ומשמע כוונת הש"ך שגם ספק פסול אין עליו על העובר, שאם היה כוונת הש"ך ודעתו שבספק עבירה זו אין עליו פסול ודאי אבל ספק פסול יש עליו, זה לא היה צריך להשמיענו וגם לא היה לו לציין להא דחו"מ (סי' ל"ד), אלא משמע שדעת הש"ך שגם ספק פסיל אין עליו, מפני שחשובה כעבירה שאין בה מלקות. ועל זה ציין הש"ך להא דחו"מ (סי' ל"ד):

אמנם הגאון רע"א שם בהגהותיו השיג על דברי הש"ך הנ"ל וכתב זה אין שייך לדינא דחו"מ (סי' ל"ד) דלענין פסיל עדות בעינן דווקא עבירה שיש עליה מלקות שדווקא אם הלאו בעצמותו אין בו חיוב מלקות אין נפסל לעדות, אבל אם הלאו בעצם חמור דהא לאו דאותו ואת בנו יש בו חיוב מלקות, והכא דהוה ספק אם חוששין לזרע האב שהוא כמו אוכל ספק חלב ספק שומן שנראה שפסול דאף דלא מלקינן מספק, מ"מ הוה זה א דפסול אף שאין לוקין מ"מ פסול דהלאו בעצמותו חמור עכ"ד:

והנה מלתא דפשיטא לרבינו הגאון רע"א שהאוכל ספק חלב ספק שומן נפסל מספק, לענ"ד צריך עיון טובא אחרי שמ"מ כמו שהובא לפנינו ולפני האוכל הדבר בספק, ולא מיבעיא לשיטת הרמב"ם וסיעתו שספק דאורייתא מה"ת לקולא, היאך נאמר על דבר שמה"ת מותר לאכול לכתחלה שאם עבר ועשה זה שייפסל בספק לעדות, אלא אפילו להפוסקים דס"ל שספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא, מ"מ כיון שכמו שהוא לפנינו, האיסור שצריך להחמיר בספק איסור תורה, אין בזה רק איסורא, ולא לאו שיש בי מלקות, ולמה יופסל בזה כלל אף מספק (ואף אם יתברר אח"כ שהיה איסור ודאי) מ"מ בעת מעשה לא עבר רק על ספק איסור שאין ע"ז מלקות ואינו חמור אצלו כל כך, ומאי מדמה הגאון רע"א זה לעבר איסור ודאי בלא התראה, ששם הוא הלאו חמור שיש עליו מלקות בודאי והוא הלאו שאסרה התורה שיש ע"ז מלקות:

ולכאורה יש להביא ראיה לסברת הגאון רע"א מהא דהכה את זה וחזר והכה את זה (גבי ספק אביו) דאיתא ביבמות (ק"א א' ובמכות ט"ז ובחולין צ"א) דלמ"ד התראת ספק שמה התראה אפילו בזה אחר זה חייב, ואם נאמר שעברת ספק איסור אין נחשב כעובר על האיסור לאו, א"כ אפילו למ"ד התראת ספק שמה התראה, מ"מ הא בעת שעבר והכה הראשון לא עשה רק ספק איסור הכאת אב ולא איסור ודאי, וכן בהא דחולין (צ"א) בהא דשני גידין לר"י אכל מזה כזית ומזה כזית דלוקה אם התראת ספק שמה התראה, ואמאי הא בשעה שאכל הכזית מהראשונה עבר אז רק על ספק ולא איסור ודאי, וא"כ אם ספק איסור אינו נחשב כעובר על הלאו רק שהוא איסור נפרד הנאסר על האדם לעשות ספק איסור, מה לי במה שאח"כ אכל השניה שנתברר שעשה העבירה בודאי, הא מ"מ הוא בעת שאכל הראשונה לא חשב לעבור איסור ודאי. הא זה ברור אם היה סבור שהיתר הוא, שגם אם יתברר אח"כ שהוא היה איסור ודאי שעבר שהוא נחשב לשוגג, א"כ גם זה הספק איסור גם שיתברר אח"כ שהיא איסור ודאי, מ"מ המזיד שלו אינו על איסור ודאי רק על איסור ספק, וא"כ מוכח מזה שהעובר על ספק איסור במזיד שיש עליו מלקות או מיתה אם הוא באמת איסור, מקרי שעבר במזיד האיסור כמי שהוא, רק שלענין התראה תלוי בזה דהתראת ספק, וא"כ לכאורה מוכח מזה כד' הגאון רע"א:

אמנם יש לדון בזה. ומתחלה נחקור איך הוא הדין אם דמה בדעתי שזה הוא ספק איסור ולא ודאי ועבר עליו במזיד שנכנס להקל לאכול הספק איסור, ואח"כ נודע לו שהוא איסור ודאי, אם הוא נדון כשוגג לענין חיוב חטאת או שהוא נחשב כמזיד שגם בעת אכילתו חשב שזה הוא ספק איסור זה שחייב עליו כרת וכדומה:

ונראה לענ"ד להוכיח שזה נקרא שוגג לענין קרבן והוא מלשון הגמ' (בשבת ס"ט) דר"י אמר כיון ששגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו. והאי שגג בכרת משמע שאפילו היה מסופק אם הוא חייב כרת ג"כ מיקרי שגגה, דומיא דשגג בקרבן, דאיתא בלשון הגמ' אבל אין יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו ולא קאמר הגמ' שאומר כסבור הייתי שאין חייבין עליה קרבן, משמע שאפילו הדבר מסופק אצלו מיקרי זה שוגג, וה"נ בשגגת כרת ושגגת לאי שגם באין יודע מיקרי זה שגגה, וזה הכל שוה אם אין יודע שחלב אסור או שאין יודע שזהו חלב, וא"כ כי היכי שאם אין יודע אם זה אסור מיקרי שגגה ה"נ במסופק אם זהו הדבר האסור חשיב ג"כ שגגה כשיודע אח"כ שזהו אסור, וא"כ מסתברא שצדקו ד' הש"ך שכל שהוא מסופק אם זהו הדבר שאסור בהחלט שחייבין עליו מלקות, לא מיקרי הזיד בדבר שיש בו מלקות וממילא לא נפסל לעדות:

אלא דקשה לענ"ד לפ"ז מהא דאיתא בכריתות (י"ח ע"א) בשני חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן אכל ראשונה במזיד ושניה בשוגג פטור, והרמב"ם פסק (בפ"ח משגגות) שחייב באשם תלוי, ואילו בשניהם בשוגג חייב חטאת, ואמאי הא לפי מה שביארנו שאם אכל ספק איסור וידע שהוא ספק איסור, ובמזיד הכניס עצמו לאכול ספק ואח"כ נודע לז שהוא ודאי איסור חייב חטאת, וא"כ בזה דאכל ראשונה במזיד שהוא ידע שהוא ספק איסור ואח"כ אכל שניה בשוגג, הו"ל לחייב חטאת דהא עכשיו יודע שאכל חלב ודאי אם בראשונה או בשניה, וכמו שבשניהם בשוגג חייב חטאת מצד הממ"נ הכי נמי בראשונה במזיד ושניה בשוגג יהיה כן, שמה שאכל ראשונה במזיד של ספק איסור לא מיקרי מזיד כיון שלא חשב לאכול רק ספק איסור וא"כ מוכח מזה שידיעת ספק איסור מיקרי מזיד מחמת זה:

ונראה לענ"ד לומר שבזה חלוק חתיכה אחת, המסופקת ב' חתיכות המסופקות שיש בהם א' איסור ודאי, דחתיכה א' המסופקת שאין באפשר לבוא לידי איסור ודאי לא חשוב שם איסור מזיד עליו, שמעולם לא הזיד באיסור ודאי, משא"כ בשני חתיכות המסופקות שיש בהם אחד איסור ודאי ואם יאכל שניהם יודע הוא שעושה איסור ודאי ולכן גם באוכל אחד מהם כיון שאפשר שאכילתו תגרום לאיסור ודאי אם יאכל השניה אח"כ, מיקרי נכנס באיסור ודאי בספק לע"ע, ולכן בשבת במסופק בהדין, מיקרי זה שפיר שוגג כיון שלא ידע מאיסור ודאי, משא"כ כאן במסכת כריתות שיש בשני החתיכות איסור ודאי ואכל אחת בידיעה זו שפיר א"א לחייבו חטאת על שגיאה זו גם כשיודע לו אח"כ שאכל האיסור ודאי:

ומעתה נראה שלענין ספיקא דידן יהיה ג"כ תלוי בזה שבספק בדבר אחד אם יש עליו איסור לאי מה"ת או לא, לא מיקרי זה עובר על איסור לאו אף בספק, והוא כשר לעדות, משא"כ היכא שהיה לפניו שתי חתיכות ואחד מהם איסור לאו, ועשה העבירה באחד מהם, כיון שיכול לבוא לידי איסור ודאי כשיעבור גם בהשניה, מיקרי על האחד עובר בספק ויש לו דין ספק פסול:

וסעד לסברא זו נלמד מדברי התוס' בב"ק (מ"ד ע"ב) ד"ה הוה, שהקשו שם אהא דזורק אבן לגו דהוה לי' כמחצה על מחצה ופטור מטעם ספק נפשות להקל אפילו כשימצא אח"כ שישראל הרג, אפילו למ"ד התראת ספק שמה התראה, מ"ש מהכה את זה וחזר והכה את זה, ותירצו דשאני התם שיודע בבירור שיביא לידי איסור ודאי אם יכה שניהם, אבל הכא כשזורק אבן לגו אין ידוע אם יבא לידי איסור ודאי שאין יודע את מי יכה עכ"ד, ודבריהם צריכים ביאור, הא למ"ד התראת ספק שמה התראה מחייבינן ליה בהכה את זה וחזר והכה את זה גם בזה אחר זה, ובהתראה ראשונה אין ידוע אם יעבור גם על השניה, ולמה יהיה חייב שמא באמת הראשון היה אביו והוא היה בשעת מעשה מסופק בו לבדו, וכמו שבזורק אבן לגו שפטור גם כשנמצא אח"כ שהרג ישראל, וה"נ יפטר על הראשון גם אם יתברר אח"כ שהיה אביו, וממילא יפטר גם כשיכה להשני, וגם התם אפשר לבוא לידי איסור ודאי אם יהרוג כולן רק שלפי שלע"ע לא נתכוין רק לזרוק על אחד מהם לא מחייבינן ליה גם בנמצא שהרג ישראל, אכן ע"פ מש"כ לחלק שכשיש שני הדברים לפניו והתחיל לעשות באחד מהם שיכול לעשות כזה גם להשני שבזה יבוא לידי איסור ודאי לאחד מהם, מיקרי כל אחד מהם ספק איסור מיתה שאפשר לבוא לידי ודאי כשיעבור ויעשה כן להשני, משא"כ בזורק אבן לגו שאותה הזריקה שהיא מסופקת אם הוא איסור באיסור חיוב מיתה או לא ואין לה צירוף עם השני רק היא בעצמותה היא מסופקת שאין יודע את מי יהרוג אין עליה רק שם ספק איסור, ולכן אפילו למ"ד התראת ספק שמה התראה, מ"מ פטור ע"ז שאין זה רק ספק איסור רציחת נפש ועל ספק לא נתחייב:

היוצא מכל האמור שבדבר אחד המסופק באיסור לאו או חתיכה אחת המסופקת, בעבר ע"ז אין עליו שם פסול, אף ספק פסול לעדות, ויכולים בעדותו אף להוציא, כי נחשב העד עובר על עברה מסופקת שאין עליה חיוב מלקות ולא על איסור לאו שיש עליו חיוב מלקות:

וע"פ דברינו אלה נראה לענ"ד לישב קושית התוס' בב"ק (ל' ע"ב) ד"ה וחכמים שהקשו למה שטרי חוב המוקדמים כשרים לרבנן מזמן שני לפי הס"ד, הא העדים פסולים שחתמו על שטר מוקדם, והנה לדעת רב אסי דלא סבר לה להא דעדים בחתומיו זכין לו והא דכותבין שטר ללוה אף ע"פ שאין מלוה עמו הוא דויקא בשטרי הקנאה, מצינן לאוקמי הא דשטרי חיב המוקדמים, כגון דאיקרו וכתבו העדים ללוה השטר בלא המלוה וכתבו בזמנו, אך הלוה איחר מללות עד זמן אח"כ, ולכן הוא מוקדם והעדים לא הקדימו כלל, אך אח"כ נעשה מוקדם מצד ההלואה שנתאחרה אח"כ. אך לדעת אביי דאמר עדים בחתומיו זכין א"כ ע"כ מיירי שהוא מוקדם באמת, וכן לישנא דתלמודא בב"מ (ע"ב ב') דקאמר ע"ז לא ניתן לכתוב משמע שהוא מוקדם בעת הכתיבה גופא וא"כ נשאר הקושיא של התוס' הלא המה עדים פסולים שחתמו שקר על שטר מוקדם. ונראה לענ"ד לתרץ קושיתם דמיירי ששטר המוקדם הזה כתביהו ללוה בלא מלוה ונתנוהו ליד הלוה, וא"כ בעת שחתמו ונתנו אותו ליד הלוה לעת ההיא עדיין לא נעשה שום עדות, שאימתי יהיה לו דין שטר לכשיצא מיד הלוה ליד המלוה שאז יש לו דין שטר, ולא מיבעיא למאן דלא סבר עדים בחתומיו זכין לו, וא"כ אין לו דין שטר כל זמן שלא בא ליד המלוה, והא דאמרינן עדים שחתמו על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, היינו שעדותן הוא שאם יבא השטר ליד המלוה ע"ז באה עדותן, ונוכל לומר שמה דאמרינן עדים שחתמו, לאו בשעת חתימתן הוה עדותן אלא הכוונה בעת שנגמר ענין חתימתם היינו בעת שיבא ליד המלוה, ולכן לא נחשב חתימתן כדין עדות שקר ממש כל זמן שלא יבוא חתימתם ליד המלוה, ובעת החתימה בשקר לא נעשה עדיין העברה של עדות שקר רק אח"כ תעשה העברה ותיגמר בעת שיבא ליד המקבל השטר הוא המלוה ובאופן זה לא נפסלו לעדות כיון שמחוסר מעשה בעת החתימה לכשיתהוה העדות שקר הוא המסירה ליד המלוה,) אלא אפילו לאביי דאמר עדים בחתומיו זכין לו וא"כ בעת חתימה נגמר השטר ואז נעשה העדות שקר, נוכל לומר ע"ז בתרי גווני, א' שבאופן זה לא מהני עדים בחתומיו לזכות להמלוה הנכתב בשטר, דהא אין זה זכות להמלוה שיקנה השטר הלזה שהוא עברה לגזול הלקוחות הקודמים מזמן הכתיבה, ועוד יש לומר דהא אימתי מהני עדים בחתומיו זכין לו, הני מילי דאתא לידיה לבסוף, וא"כ בעת חתימת העדים על השטר מוקדם הוה אז ספק עברת עדות שקר, שמא יהיה אתי ליד המלוה או לא, וכבר בארנו אשר בספק עברה אין נפסל גם אם יתברר שהיה זה עברה, כל שבעת שעשה העברה לא היה רק ספק. וה"נ בעת חתימתי היה זה רק ספק עברה של עדות שקר וע"כ אין נפסל בזה:

תוכן העניינים

באר משה (דנשבסקי) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה