באר משה (דנשבסקי) א· רבי משה דנושבסקי
פתיחה
אמר המחבר הן ראינו רבים וכן שלמים מגדולי המחברים, כאשר העלו דברי קדשם בהלכה בדפוס, הקדימו בפתח ספרם במילי דאגדתא אמרתי אלך בעקבותם, להקדים פתח אמרים בדברי אגדה בחביבות וחשיבות לימוד התוה"ק, ורום ערך מעלת הלומד ע"מ לעשות:
איתא בקידושין (מ' ע"ב) תניא ר' יוסי אומר גדול לימוד שקדם לחלה ארבעים שנה לתרומות ומעשרות נ"ד שנה לשמיטות ס"א שנה ליובלות מאה ושלש שנה, וכשם שהלימוד קודם למעשה כך דינו קודם למעשה כדרב המנונא, דאמר רב המנונא אין תחלת דינו של אדם אלא על דברי תורה שנאמר פוטר מים ראשית מדון, וכשם שדינו קודם למעשה כך שכרו קודם למעשה שנאמר ויתן להם כו' בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו. ופירש"י ע"ז, בעבור ישמרו חוקיו ואמר נמי לעיל תשמרון זה משנה, ועל ינצורו פירש"י יקיימו. והנה מאמר זה של ר' יוסי צריך ביאור על הוכחת ר' יוסי לגדלות הלימוד מצד קדימתו להמצוות שזכר, כמו חלה ותרו"מ ושמיטות ויובלות, בשלמא אם שניהם היו ראוים אז לקיימם והקדים האחד, אז היה זה הוכחה על חשיבות ערכו נגד השני, אבל כאן שקדם לימוד לכל המצוות האלו שזכר, שלא היו ראוים להתקיים מצד שהמה תלוים בארץ שזמנם מאוחר עד שיכנסו לארץ ויגיע זמן קיומם, הכי נאמר ששמיטה גדולה מקיום מצות יובל מפני ששמיטה קודם ליובל, וכן הכי נאמר שמצות שמיטת קרקעות ומצוות היובל קטנים מן הפרשת תרו"מ לפי שתרו"מ קדם לשמטה ויובל בזמן, אדרבא מצינו שעבירת היובל ושמיטת הארץ הוא גדול מאוד שזה גרם כל החורבן. ובלא"ה קשה על הוכחת גודל המצוה, מצד הקדימה בזמן, הלא בטבעי גידולי הארץ מצינו ע"פ רוב שהטפל בא קודם כמו שהתבן צומח קודם הגרעיני תבואה, והשחת שהוא מאכל לבהמה בא קודם לכל, הכי נאמר שהשחת חשוב מהתבואה מצד קדימתו, וכן בכל צמתי אילנות בא תכלית הדבר הוא הפירות, אחרי גידול כל העץ והעלים, וא"כ צריך להבין הוכחת ר' יוסי על חשיבות הלימוד מצד הקדימה להמצוות בזמן, כן יש להבין הא שמפרש ישמרו חוקיו, שהישמרו זה משנה, בשלמא לעיל (דף ל"ז א') דריש הגמ' שפיר שתשמרון זה משנה משום דכתיב תשמרון לעשות וכמו שפירש"י שם שמביאה לידי מעשה משום שנאמר תשמרון לעשות, אבל כאן מנא לן שישמרו חוקיו הוא על משנה:
לבאר זאת נקדים המאמר הקדום שם בגמ' בקידושין, וכבר היה ר' טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו לפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול, נענה ר' טרפון ואמר מעשה גדול, נענה ר' עקיבא ואמר לימוד גדול, נענו כולם ואמרו לימוד גדול שמביא לידי מעשה, והנה אם נפרש כפשוטו שכל חשיבות הלימוד הוא שמביא לידי מעשה, הלא זה בעצמו מוכיח שמעשה גדול, שבכל מקום ההכנה הוא טפל להתכלית היוצא אח"כ, והתכלית היוצא מן המעשה המוקדמת שמביא לידי זה הוא העיקרי, דרך דוגמא אם יסע אדם נסיעה ארוכה למען השיג איזה מטרה שם, הלא עיקר התכלית של מעשה נסיעתו הוא השגת מטרתו שנוסע עבור זה, הכי נוכל לומר ע"ז שנסיעתו גדולה מן התכלית שישיג ע"י נסיעתו לפי שהיא מביאו לידי השגת תכליתו, הלא מובן לכל שהדבר התכלית הוא גדול וחשוב לו וע"כ כדאי לו שהעמיס על עצמו כל טורח והוצאה של נסיעתו הגדולה, וה"נ כיון שאמרו שחשיבות גדלות הלימוד שמביא לידי מעשה, א"כ מזה גופא נלמד שמעשה גדול.. והנה רש"י פירש כאן בקידושין, לימוד גדול שמביא לידי מעשה, נמצאו שניהם בידו, נראה כוונת רש"י דודאי בעצמות ימוד זולת המעשה הנצמחת מן הלימוד היה מעשה גדול, רק מחמת שע"י הלימוד יהיה בא לידי מעשה א"כ יהיה שניהם בידו הלימוד וגם המעשה ומחמת זה נתגדל הלימוד מן המעשה:
והנה בב"ק (י"ז א') אמרינן בגמ' "קיים אמרינן לימד לא אמרינן" ופריך שם והאמר מר תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, ופירש"י אלמא מעשה עדיף, ודקדקו שם על זה בתוס' הא (בקידושין מ' ב') אמרינן מחמת זה תלמוד גדול, וכאן בקידושין כתבו התוס' לתרץ פירש"י שאדם שלא למד עדיין ובא לימלך אם ילמוד תחלה או שיעסוק במעשה אמרינן ליה למוד תחלה לפי שאין ע"ה חסיד, אבל אדם שלמד כבר המעשה טוב מהלימוד. והנראה לומר ע"ז ביתר ביאור ובהסבר נאה וידוקדק בזה תירוץ הגמ' שם בב"ק דמשני הא למגמר והא לאגמורי, והוא ע"פ ששמעתי בימי ילדותי שענין זה הוא דוגמא לבית חרושת המעשה עם מכונות גדולות הנעשה לעשות מחטין וכדומה, שבאמת תכלית של בית חרושת המעשה והמכונות הוא עשיית הדברים שיעשו בהמכונות, מ"מ הבית תרושת המעשה והמכונות יקרים הרבה יותר מן כל הנעשה ביום אחד או מה שיעשה בחודש אחד, אך בסך הכל כל מה שיעשה כל משך זמן קיומן של בית חרושת המעשה והמכונות עולה זה הרבה והרבה יותר מן הוצאת עשיית המכונות והשייך לזה. כן הדבר, הלימוד הוא מכונה הגדולה להתכלית שיוצא ממנה, הוא המעשים טובים שיעשה האדם כל ימי חיי הבלו בעוה"ז, הן בעשיית מצוות מעשיות והן בזהירות מכל איסורי תורה שהזהירנו הקב"ה בתורתו הק' שבכתב ובע"פ, וכל מדות טובות הנכללות בתוה"ק, ע"כ יקר הוא הלימוד מן עשיית מצות פרטים, אבל בכלות ימי חיי האדם שהמכונה נגמר, אז בס"ה כל המצוות שעשה האדם כל ימי חייו, כאשר קיים כל המצוות אשר היה מוטל עליו ע"פ התוה"ק וגם היה נזהר מכל אשר איננו נכון ע"פ דרכי התוה"ק, ע"י המכונה היקר הוא הלימוד תורה שלמד, יקרים המה כל המעשים מן עצמות הלימוד שלמד, וע"ז מביא ראיה מן מה שאמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה וא"כ המעשה הוא התכלית מן הלימוד, וע"ז משני הגמ' הא למגמר והא לאגמורי, כי למגמר, הלימוד שלמד לעצמו, בכלות ימי חייו נגמר מלאכת המכונה של למודו בתו' הק' שהרי לא יעשה עוד מעשים טובים, שהיום לעשותם ובמתים חפשי, לכן קיום המעשים שעשה כל ימי חייו יקר מהלימוד, אמנם לאגמורי שלימד לאחרים שע"י שיתעסקו תלמידיו בלימוד התו' הק' שהמכונה שעשה ע"י לימוד לעצמו ולאחרים, שעדיין ל נפסקה פעולתה והיא הולכת ומביאה למעשים טובים רבים ע"י תלמידיו ההגונים, גם לאחר כלות ימי חייו, מכונה כזו יקרה מאוד ולכן הלימוד לאחרים חשוב מן כל המעשה שעשה בימי חייו בעצמו:
ובזה יתורץ מה שיש לדקדק על שיטת רש"י וכפי שכתבו בתוס' בשם יש מפרשים שמה דאמרינן תלמוד גדול הוא רק לענין לכתחלה כשבא ללמוד, אבל אח"כ המעשה גדול, הא משנה שלמה שנינו סוף הוריות וסתים לנו בלי שום חולק שם, ת"ח קודם לכהן גדול ע"ה ודרשינן שם בגמ' יקרה היא מפנינים מכה"ג שנכנס לפני ולפנים, ושם אנו דנין על החשיבות לא על השאלה איך לעשות בתחלה, אך למש"כ אתי שפיר ששם בהוריות קאי על ת"ח המשפיע בתורתו לתלמידיו לאגמורי להו שהוא עומד לדור דורים, חשיבותו גדול מן הכהן גדול, שעשיית מצוותיו הוא רק הנעשה בחייו:
אך יפלא לנו מאמר חז"ל (כתובות קי"ב ב') שאמר ר' אלעזר ודרש מקרא דטל אורות טלך כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו, ור"א שראה את ר' יוחנן מצטער ע"ז אשר נעל לפני עמי הארצות שערי תחה"מ, אמר לי' רבי מצאתי להם תקנה מה"ת, ואתם הדבקים כו' שהמשיא בתו לת"ח ומהנה ת"ח מנכסיו כו', בזה ימצא שכרו, בזכות תמכין דאורייתא שנחשב יש לו חלק בלימוד התוה"ק, וזולת זה אין להם תקנה, הרי שבמעשים לחוד לא מצא להם תקנה, וא"כ לפי שאמרנו שהא דגדול תלמוד שמביא לידי מעשה, מורה שהמעשה הוא הנחשב התכליתי למה לא יזכה בהן לתה"מ כמו בלימוד:
והנראה לומר בזה, הנה בהברייתא שם, בקידושין פליגי ר' טרפון ור' עקיבא, שר"ט אמר מעשה גדול ור"ע אמר לימוד גדול, ובתר הכי קאמר נענו כולם ואמרו לימוד גדול שמביא לידי מעשה, ומשמע שגם ר"ט הודה לר"ע, וא"כ היה צריך לומר חזר והודה ר"ט כו', ואין לפרש שהאי נענו כולם הוא שארי החכמים שהסכימו לדעת ר"ע, שהרי ראוי היה לומר בברייתא, ר"ע וחכמים אמרו לימוד גדול. ע"כ נראה לענ"ד לומר שהפלוגתא אם תלמוד גדול או מעשה גדול זה נשאר בין ר"ט לר"ע, רק בזה סברי כולם שתלמוד גדול שמביא לידי מעשה היינו להבא לשאל לכתחלה, זה נאמר בהסכם כולם, אך לר"ע גם באמת אח"כ כשעסק כל ימיו בתורה ומעשים טובים תלמוד גדול, והא שהתלמוד מביא לידי מעשה הוא הוכחה שתלמוד גדול מן מעשה, שהרי אנו רואין שהתלמוד גדול כל כך עד שזכות הלימוד מצלת מן היצה"ר ומביא ליד מעשה. ולר"ט יתפרש שמביא לידי מעשה שע"י התלמוד ידע הטוב והרע והנאה והמגונה ע"פ חוקי התורה ויתחזק בעסק המצוות וכמש"כ לעיל בביאור דברי רש"י, ולכן לאדם שבא לדרוש איך יעשה נאמר לו שהתלמוד מביא לידי מעשה, מ"מ בתכלית הדבר מעשה גדול לדעת ר' טרפון. וכעין זה פירש הבל"ע (בדרוש ה') שבענין דבר המביא לדבר אחר יש שני אופנים, א') כענין אב ותולדה שהאב הוא מקור וסיבה להתולדה היוצא ממנו, ומצוי שהתולדה קטן מהאב ותולדותיו לאו כיוצא בו, ב') ופעמים הדבר שמביא לידי דבר אחר הוא כעין הכנה ותכלית כמו הפטיש והמעצד שהוא רק הכנה להכלי הנעשה על ידם, ולכן שניהם מודים במאמר זה שתלמוד גדול שמביא לידי מעשה, רק באופני פירוש הדבר מחולקים ר"ט ור"ע, שלר"ט החשיבות של הלימוד נגד המעשה הוא כעין הכנה להתכלית, ובאמת המעשה גדול, ולר"ע הלימוד הוא אב להתולדה היא המעשה וערכה גדול ורם, שמצד רום ערכה היא מצלת מן יצה"ר ומביאה לידי מעשה וכמו שאמרו חז"ל בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין:
ובזה יבואר הגמ' (בב"ק י"ז א') דפריך שם והאמר מר תלמוד גדול שמביא לידי מעשה והיאך אמר קיים אמרינן למד לא אמרינן, והוא שאיתא בכתובות (פ"ד ע"ב) גבי זה הכלל הלכה כר"ע מחברו, דלגבי ר' טרפון פליגי ר' יוחנן וריש לקיש דר"י סבר שר"ט רבו של ר"ע הוא ור"ל סבר שהוא חברו, ולכן סבר ר"י הלכה כר' טרפון ולדידי' באמת מעשה גדול, אך חשיבות הלימוד שמביא לידי מעשה, וכן מצינו פלוגתא במגילה (כ"ז א') דסבר ר"י שהבית הגדול הוא מקום שמגדלין בו תפלה וריב"ל סבר שהוא מקום שמגדלין בו תורה, ולכן לריב"ל מותר לעשות מבהכ"נ בית המדרש, ולר"י אסור לעשות מבהכ"נ בית המדרש, וזה ידוע שתפלה במקום קרבנות הוא ומקרי זה מעשה, ונמצא דר"י סבר כר' טרפון וכטעמי' בכתובות, וזה דפריך הגמ' בב"ק (י"ז א') והאמר מר, פירוש שלר' יוחנן מקשה דאיהו סבר כר' טרפון ולדידי' מה שאמר תלמוד גדול שמביא לידי מעשה הוא רק לענין לכתחלה ובאמת המעשה הוא התכלית וכמו שפירש"י שם:
ובזה מדוקדק הגמ' דשלהי כתובות דר' יוחנן לא סבר לה כר' אלעזר דדריש מקרא דטל אורות טליך, שדוקא המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו, אבל מי שאין משתמש באור תורה, אין לו במה לחיות, אבל במעשה המצוות לא יוכל לזכות בתחית המתים, רק הוא לטעמי' דס"ל כר"ט שבעצם מעשה גדול, רק הלימוד הוא נחשב משום שמביא לידי מעשים רבים וכאשר כתבנו לעיל, וע"כ לר' יוחנן גם במעשה יהי' אור מעשה המצוות מחייהו, אך עכ"ז הצטער ר' יוחנן פן הלכה כר"ע וההולכים בשיטתו (וגם לא ברירא ליה הדבר אם אין הלכה כר"ע נגד ר"ט, כאשר מצינו שם בכתובות (פ"ד ב'), דאמר מה אעשה שכנגדי חלוק עלי שסובר הלכה כר"ע דפליג על ר' טרפון שאין מועיל תפיסה) ולא יהיה תקנה לע"ה לתחיית המתים, לזאת אמר לו מצאתי להם תקנה מה"ת אשר כל התומכים ועוזרים להעוסקים בתורה נחשבים כעוסקים בלימוד התוה"ק, ואין אומרים שזה רק מצוה הוא לתמוך ולחזק לומדי התו' שיעסקו בתורה, ומעתה לפי המוכרע לנו בגמ' לדינא, דקיי"ל כר"ע אפילו נגד ר' טרפון וחברו נחשב והלכה כר"ע מחברו, נשאר הלכה שלימוד גדול באמתתו ומצד חשיבותו וגדלו מביא לידי מעשה, כאשר אמרו חז"ל סוטה (כ"א) תורה בעידנא דעסק בה אגונא ומצלא מן היצה"ר, וכמאמר חז"ל בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין:
ובזה נבוא לבאר מאמר ר' יוסי שאמר גדול לימוד שקדם לחלה ארבעים שנה לתרו"מ נ"ד שנה, לשמטה ס"א שנה, ליובלת ק"ג שנה, שהוכחת דבריו שלימוד גדול בעצמותו לבד התועלת היוצא מזה שמביא לידי מעשה שידעו הדינים איך לעשות המצוה כתיקונה, שמוכיח שכל לימוד התוה"ק דיני המצוות גם בעת שא"א לקיימם היא מצוה גדולה ברום ערכה, ולזה אמרו חז"ל כל העוסק בפ' עולה כאלו הקריב עולה מקרא דזאת התורה לעולה ולמנחה כו', כי אם היה חשיבות לימוד התו' של מעשה המצוות רק לתועלת לדעת המעשה אשר יעשון ולאגמורי לאחריני למען ידעו את דיני המצוות שיעשה האדם וחי בהם, הלא מצוות חלה ותרו"מ שזמנם יהיה כשיבואו לארץ ואחר ירושה וישיבה, למה היה צריך הקב"ה להקדים את לימוד הל' חלה ותרו"מ בתחלה שנכנסו למדבר אחרי מעמד הר סיני, הלא טוב יותר היה שיהיה לימוד מצוות אלו בעת שיבוא זמן חיוב מצוות אלו ואז היה תועלת יותר בלמוד המצוות אלו שיזדרזו לקיימם ופרטי הדינים של עשייתם של המצוות יהיה אז נודע להם עת הנצרך לקיומם של מצוות אלו, ולמה הקדימם נותן התורה ית"ש, הרי ראיה שלימוד תורת המצוות הוא חשיבות גדול גם בלעדי הקיום אותם במעשה, וכמו שדרשו חז"ל זאת התורה לעולה ולמנחה שכל העוסק בפ' עולה כאלו הקריב עולה, שלימוד הדבר הוא נחשב מאוד רק שיהיה מחשבתו שבעת שיבא לידו לקיימם יקיים אותם כראוי ע"פ חוקי התוה"ק:
ומסיים עוד ר' יוסי בדבריו וכשם שהלימוד קודם למעשה כך דינו קודם למעשה שנאמר פוטר מים ראשית מדון כו', זה הוא ג"כ חיזוק לדבריו שלימוד גדול, והוא שאם יסוד תכלית הלימוד הוא רק לתועלת קיום המעשה שיהיה כהלכתו, ואם היה מקיים כנכון ע"י שישמע מאחרים איך לעשות, לא נצרך לו לימוד תוה"ק, לא היה מקום לענוש אותו מקודם, כ"א אחרי שידונו אותו שלא קיים כנכון המצוות, אז ידונו אותו על הבטול תורה שגרם לזאת, אבל אחרי שהלימוד בעצמותו הוא דבר גדול, ע"כ תחלת דינו על הלימוד בעצמותו שבטל, שגם אם עשיית המצות היו כהוגן או שלא באו לידו המצות האלו, מ"מ ידונו אותו על בטול לימוד תוה"ק אשר הוא דבר גדול וחשוב לקדושת איש הישראלי לימוד תוה"ק. ואח"כ אמר עוד שם, וכשם שדינו קודם למעשה כך שכרו קודם למעשה כו', הוא ג"כ על יסוד זה, שאם תכלית הלימוד הוא רק עשיית המצות ש שיעשה ע"י למודו, א"כ כל זמן שלא בא לידו קיום המעשה ע"י למודו בתורה, לא היה ראוי לשכר גדול, אך ע"פ יסודו שעצמות הלימוד הוא דבר גדול ע"כ מגיע שכר הרבה על לימוד תוה"ק גם טרם בוא הקיום להמצות שלמד, וזהו שהביא הכתוב, ויתן להם ארצות גוים כו' בעבור ישמרו חוקיו, אמר בעבור יעשו חוקיו רק ישמרו חוקיו, ושמירה זה משנה, שגדר שמירה הונח על דבר שעתה אין צורך לשמש בזה, רק משמרם לעת שיבא שיהיה לו צורך לזה, דוגמא לזה לעשיר גדול שקונה כלים יקרים מאוד, להשתמש בהם בעת שיהי' אצלו שמחה גדולה כנישואי בנו וכדומה שאז יקרא לקרואים נכבדים ואז ישתמש בכלים מכלים שונים לכבודו ולכבוד הקרואים, וטרם שיבוא עת ההיא המה אצלו בגדר שמירה שמשמרן לעת שיוצרכו לו. כן הוא לימוד התורה של דיני מצוות טרם שיבא זמן ועת חיובם בעשיה, הלימוד אצלו מוכן לעת שיצטרך למעשה, אז ידע ויבין חשיבות המצוה ופרטי הלכות הקיום של המצוה, וזהו בעבור ישמרו חוקיו שילמדו בחוקי ד' שיהיו שמורים לעת שיבא זמן קיומם, ותורותיו ינצורו, פירש"י יקיימו, הוא שתורותיו גורמים שיקיימו כל המצוות, כי גם הלימוד מן מצות אחרות שאינם מדברים הבאים לידו גורם שיקיים את מצוות התורה, כי רום קדושת לימוד התוה"ק ומצות לימודה המה מקדשים את לומד התורה שיהיה ירא ד' וחפץ מאד בקיום מצוותיו:
ונדרים פ"א א' אמר ר"י אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם ויבין את זאת כו', דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו שנאמר ויאמר ד' על עזבם את תורתי כו' היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה, אמר ר"י אמר רב שלא ברכו בתורה תחלה, והנה בארתי זה ע"פ דאיתא במנחות (מ"ב ב') שכל שאין עשייתה גמר מצוה אע"פ שפסולה בא"י, בישראל אין צריך לברך (זה מצאתי אח"כ בספר בית הלוי להגאון הג' רי"ד הלוי זצ"ל בפ' משפטים שהעיר זה ג"כ, ואני אמרתי זה בשנת תרכ"ה זמן רב קודם שנדפס ספרו הנ"ל) ולכן אין מברכין על עשיית תפילין וכדומה, והוא שסובר שגם שהיא הכנה מחויבת לעשות אותה לשם מצוה, מ"מ כל שאינה גמר מצוה אין צריך לברך ע"ז. וה"נ כאשר יסברו שלמוד התורה הוא רק התכלית בשביל קיום המצוה, ובלעדי הלימוד א"א לקיים, מ"מ כיון
שאין זה גמר מצוה, ע"כ סברו שאין מברכין בתורה ובאמת הוא העדר כבוד ללימוד תוה"ק שמחשבה להכנה
(כמו
שארי חכמות שאינם רק הכנה לאיזה דבר) ולא לעצמות המצוה, ובאמת לימוד תוה"ק היא בעצמותה מצוה ללמוד, וגם לדעתו של ר' טרפון שבודאי גם הוא מודה במצות, עשה של למוד התורה שנאמר ודברת בם, ובקבלה נאמר לא ימוש כו' והגית בו יומם ולילה, רק שלר' טרפון מצד המצוה של למוד התורה מעשה גדול ממנה, אך מצד שהיא תועלת לקיום מצוות ע"י הלימוד, לימוד גדול שמביא לידי מעשה וכמש"כ בדברינו לעיל. וזהו הפירוש בגמ' שם בגדרים היינו לא שמעו בקולי והיינו לא הלכו בה ואמר ר"י אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה, פירושו לפי סברתם שהיא רק הכנה לקיום המצוות וכיון שלא שמעו בקולי שלא קבלו עליהם לקיים המצוות ע"כ לא הלכו בה ולא למדו, ואילו היו מברכין בתורה והבינו שלימוד התורה מצוה בעצמותה היא גם אם שעברו על מצוות השי"ת מ"מ הלימוד היו לומדים והיו מברכין על התורה, והמאור שבה היה מחזירן למוטב:
עוד אוסיף דברים בזה, דבב"מ (פ"ה ב') איתא שם מימרא דר"י א"ר שלא ברכו בתורה תחלה, פירש"י שם דדייק
מדקאמר על עזבם תורתי השר נתתי לפניהם, שהכונה היא שאינה מתנה חשובה להם כשלא ברכו אשר בחר בנו כו' ונתן לנו את תורתו, והענין יראה לענ"ד בכוונת ד' רש"י הוא, שבאה משונה ברכת התורה מברכת כל המצוות אשר שם הברכה הוא אשר קדשנו במ' וצונו כו' לעשות או על מצוות ואלו בברכת התורה לבד הברכה שמברכין אשר קדשנו במצוותיו וצונו כו', עוד מברכין הודאה ושבח אשר בחר בנו כו' ונתן לנו את תורתו, זהו תוספת ברכה על גודל חשיבותה של לימוד התורה שהיא מתנה יקרה, ובה יכולים אנו לעמוד בנצחון נגד השאור שבעיסה הוא היצה"ר שבלב האדם מנעוריו, וזכינו בה אשר בדרכה נלך במישרים, וזוהי הכונה שלא ברכו בתורה תחלה שפירש"י אשר בחר בנו והוא מאי דקאמר הגמ' ולא הלכו בה, היינו שלא ברכו בתורה, כי דרך ההולך בדרך כשמגיע לפרשת דרכים הוא דרך המלך אין צריך לשאול שמא הוא תועה כי גלוי וידוע לכל שהוא הדרך הנכונה וישרה, כן כשאדם הולך ולומד בתורה, אז הוא בטוח בדרכו שאיני מתעתע, כי תורה בעידנא דעסק בה אגונא ומצלא, וזהו ולא הלכו בה, שאם הלכו בתורה אז בטח היו חוזרים למוטב ולא היו תועים בדרכם:
ובברכת התורה ברכות (י"א ב') אמר שמואל אשר קדשנו במצוותיו וציונו לעסוק בד"ת ככל ברכות המצוות ור' יוחנן מוסיף והערב נא כו' ורב המנונא אמר אשר בחר בנו כו', ונראה לומר בזה שר' יוחנן ורב המנונא תרווייהו. סברי שבברכת התורה צריך לתן שבח והודאה יתירה מכל ברכות המצות על רום ערך מעלת התורה וגדולתה שזכינו בה, ור' יוחנן לטעמי' דס"ל שרק לאגמורי לימוד גדול, אבל ללמוד בעצמו, הוא רק הכנה מחויבת לכל המצוות, אבל באמת נגדה מעשה גדול, ע"כ מוסיף והערב נא בפינו ובפיות כל עמך בית ישראל שזהו כוונת בפינו על המורים ומלמדים לאחרים, ובפיות עמך בית ישראל, הוא על התלמידים שהוא תפלה שיזכו לאגמורי, והודאה ושבח ע"ז שהקב"ה נותן סיעתא דשמיא על זה. ורב המנונא דאמר שברכת התו' אשר בחר בנו וכן ר"פ דאמר נימרינהו לכולהו, הוא ע"פ מאי דקיי"ל כר"ע שלימוד התורה גם למגמר הוא יקר וגדול מאוד ומביאה לידי מעשה מצד גודל חשיבותה, ולכן אמרינן לכולהו, הודאה על שזכינו למתנה חמודה גנוזה של הקב"ה וזהו אשר נתן לנו את תורתו, שהיא תורת ד', וכן תפלת והערב נא אשר נזכה גם לאגמורי. גם יש לומר שתפלת והערב נא כולל שנאמין באמת בכל תורה שבע"פ, לכן אמרינן את דברי תורתך כי היה יכול לומר תורתך, אך לשון דברי תורתך הוא על תורה שבע"פ שהקב"ה כרת ברית עם ישראל בשביל תורה שבע"פ, כאשר כן אמר ר' יוחנן גיטין (דף ס' ב') לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבע"פ, שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל:
ובזה שאמרנו שמה שמברכין על התורה, הוא מפני שלימוד התורה הק' היא מצוה בפני עצמה, לבד שיוצא מזה התועלת לקיים המצוות כתיקונם, זהו לדעת ר"ע, וגם לדעת ר"ט שאמר מעשה גדול, אם שעיקר התכלית לקיום המצוות, ולכאורה מחמת זה יש לומר שאין לימודה גמר מצוה, מ"מ יש לומר שהתירה חייבתו מפורש בלימוד התור' שנאמר ולמדתם, ועשיתם, ובהרבה מקומות בתורה הזהירה התורה על הלימוד, ע"כ יש לברך על התורה, כי מצות הלימוד נחשב מצוה בפ"ע, ובעת הלימוד חשוב המצוה מקוימת מן הלימוד:
אך זה יש לעיין בהא דאיתא (באו"ח סימן מ"ז) שנשים מברכות ברכת התורה, ומפרשים שם מפני שצריכה ללמוד תורה של המצוות שהם מחויבות (מג"א ס"ק י"ד), ועיין בהגר"א שם (ס"ק י"ח) שהקשה הא קרא קאמר ולמדתם כו' בניכם ולא בנותיכם והיאך יכולים לומר וצונו, ולענ"ד נראה לתרץ ששני דברים יש בתורה לימוד ושמיעה, לימוד הונח על עצם הלימוד שמחויב ללמוד תורה, ושמיעה הונחה על תכלית ידיעת הדבר לדעת איך לעשות ולהזדהר שלא לעשות דבר האסור וממה שצריך להתרחק, וזהו שאמרו בגמ' (חגיגה ג' א') אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע כי' וע"כ אם הנשים שומעות הלימוד מאחרים אין מוטל עליהן ללמוד, וכן אם יודעות הדינים אין מצוה עליהן ללומדם, אך כשאין יודעות הדינים, או מצד שעלולות לשכוח, אז מוטל עליהן שמיעת ההלכות והדינים שהן מחויבות, וכשאין להן ממי לשמוע כשלומדות בעצמם מקיימין מצות השמיעה שבכלל לימוד יש שמיעה, וכמו שמצות תקיעת שופר בר"ה שהמצוה היא השמיעה וכשתוקע בעצמו מקיים ג"כ את מצות השמיעה, וה"נ כשהיא לומדת מקיימת את השמיעה. ובזה נראה לענ"ד לומר בהא דאיתא סוטה (כ"א א') שאשה אין לה זכות התורה משום שאינה מצווית על ימוד התורה, ואינו מצווה ועושה השכר קטן, ולכאורה קשיא הא היא מצווית ללמוד המצוות שהיא מחויבת, אך למש"כ שאצל הנשים אין זה מצות לימוד רק מצות שמיעה בשביל דעת הדינים שהיא מצווית, לכן אין השכר ע"ז רק כשכר המצוות שהרי ההכנה לא תהיה גדולה מן התכלית אשר יוצא מזה:
ובזה יראה עומק מליצת חז"ל (ב"ק ל"ח, סנהדרין נ"ט) שאפי' א"י ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, ומסיק הגמ' שם בסנהדרין שהוא בשבע מצוות דידהו, מה זה שאמרו, ככהן גדול, וע"פ מה שכתבנו שכל שאין מחויב בלימוד התורה רק בשביל קיום המצוות לדעת הדין איך לעשות בדברים שהוא מחויב לעשות ומוזהר שלא לעשות, אצלו הלימוד רק בגדר שמיעה, והוא מסוג מצוה, ולא מסוג חשיבותו של לימוד התורה, לזה רמז ר' מאיר בדבריו שהוא ככהן גדול שיחוסו של כהן גדול שעוסק בעבודה שהוא מצוה, כן הוא בדמיון זה הא"י שעוסק בתורה למען דעת שבע המצוות שמחויב הוא בהן נחשב ככהן גדול והוא על דרך הדמיון שנחשב עוסק במצוה ומקיים מצוה, אבל אין לו רום מעלת לימוד התו':
אך אכתי קשה איך נשים צריכות לברך ברכת התורה כיון שענין לימוד של המצוות שהן מחוייבות, הוא רק למען ידיעת המצוות שהן צריכות לעשותם, איך לעשותם, וממה להזדהר, והוא רק הכנה ואין זה גמר מצוה, והא איתא שם במנחות שהבאנו לעיל שכל שאין עשייתה גמר מצוה אין צריך לברך ע"ז, ויש לומר דאין הכי נמי בלימוד למען דעת מצוות עשה שאין הזמן גרמא, ה"נ שאין צריך לברך ע"ז, אמנם במצוות ל"ת שע"י הלימוד שהיא יודעת מזה להיות זהירה מלעשות העבירות שהיא מוזהרת ע"ז נחשב הלימוד גמר מצוה שאין אחר הלימוד שום עשיית מעשה:
והנה בזה האופן שבעצם הדבר הוא רק הכנה למצוה אך שאין אח"כ מעשה אחרת, אם יש לברך ע"ז, נראה לענ"ד שזה יהיה תלוי בענין מה שהביאו התוס' (שבת כ"ה ב' ד"ה חובה), יש רוצים לומר שאין לברך על הדלקת נר של שבת כו', ומביאין טעם שלא לברך משום שאם היתה מודלקת ועומדת אין צריך לכבות ולחזור להדליקה ולא להדליק אחרת, והתוס' חלקו ע"ז והביאו ראיה מכיסוי דם שאם כיסהו הרוח פטור מלכסות ואפ"ה כשמכסה צריך לברך, וכן נולד מהול דאיכא למ"ד שאין צריך להטיף דם ברית, ואפ"ה כשמל צריך לברך. והנה סברת היש אומרים בטעמם כיון שאם היה מודלק נר אין צריך לכבות ולהדליק לכבוד שבת דוקא ולא להדליק אחרת, מצינו כעין זה במכות (י"ב א') על חטיבת עצים לסוכה ולמערכה כיון שאם מצא חטוב אין חוטב, לאו מצוה היא, אפי' כשלא מצא חטוב וצריך לחטוב, וכן בחרישה לעומר כיון שאם מצא חרוש אין חורש לאו מצוה היא, וזהו סברתם גבי הדלקת נר לשבת אם הדין שאם היה נר מודלק אין צריך להדליק, גם כשלא מצא מודלק וצריך להדליק לאו מצוה היא. אך לפי המסקנא שם במכות יש לומר שבאמת גם אם היה הדין בקצירת העומר שאם מצא קצור אין קוצר, מ"מ כשקוצר לשם מצוה מקרי זה מצוה וכדדחי רבא שמטעם אחר א"א לפרש בקציר מצוה של עומר שלא יהיה דומיא דחריש, ששם אם מצא חרוש אין חורש ובעומר קיי"ל באמת שאם מצא קצור קוצר, וא"כ יש לחזק שיטת התוס' שם בשבת דפליגי על היש אומרים שהביאו, שהוא לפי המסקנא שם במכות שמקרי מצוה גם בכה"ג:
אך צ"ע לפי לישנא קמא שם במכות, שכל שאם מצא חרוש אין חורש כי חורש לשם עומר, וכן בחטיבת עצים לסוכה, כיון שאם מצא חטוב אין חוטב גם כשחוטב למצות סוכה שלא נמצא לו חטוב לאו מצוה היא, א"כ יקשה קושית התוס' היאך מברכין על כיסוי הדם ועל מצות מילה הא אם מצאו מכוסה אין צריך לגלות הדם ולכסות וכן מילה למ"ד אין צריך להטיף דם ברית למה מברכין על מצוות אלו, כיון שזה כלל גדול כל שאין חיוב לעשות זה בהחלט לשם מצוה לא מיקרי מצוה, וא"כ ודאי שאין מברכין עליה, כיון שבגמ' נאמר דלאו מצוה היא. אמנם צריך לחלק בין עיקר מצוה להכנה לשם מצוה, שבעיקר מצוה כמו בכיסוי הדם ומילה, הגם שאם היה מכוסה או מהול אין צריך לכסות או להטיף דם ברית, מ"מ כשאין מכוסה וכן אם אינו מהול מקרי זה מצוה שצריך למול ולכסות, וא"כ מאי מקשי התוס' על היש אמרים מן כיסוי הדם ומילה אהא דהדלקת נר לשבת, הא בהדלקת שהוא רק הכנה לענג שבת, ע"כ כיון שאם היה נר דלוק אין צריך להדליק, לא חשיבה מצוה לענין ברכה, ואפילו ללישנא בתרא דרבא שגם אם מצא חטוב אין חוטב מ"מ מצוה היא, יש לומר שמ"מ לענין ברכה לא מברכינן ע"ז כל כי האי שאין חיוב בהחלט על ההכנה, משא"כ בכיסוי הדם ומילה שהוא עצמות המצוה, הגם שאם הדם הי' מכוסה אין צריך להסיר הכיסוי ולכסות לשם מצוה, מ"מ כיון שהוא עיקר המצוה צריך לברך ע"ז, דהא שפיר מצוה היא
והנראה לענ"ד בביאור ד' התוס' הנ"ל, הנה באמת גם מצוה דרבנן היא חשיבה מצוה שמברכין עליה, וע"כ התוס' שהביאו היש אומרים שבאו להוכיח שהדלקת נר לשבת מקרי רק הכנה למצוה שלענג שבת שיהיה נר דלוק בעת שיאכלו לכבוד שבת, ואם היה הדין שהיה צריך דוקא להדליק לכבוד שבת גם כשהיה דלוק נר אחר, היה זה נחשב מצוה דרבנן, אבל כיון שהדין הוא שאין צריך להדליק נר אחר, א"כ עיקר המצוה הוא שיהיה נר דלוק בעת האכילה בשבת, וההדלקה בערב שבת הוא רק הכנה למצוה, ועל הכנה אין צריך לברך, וע"ז באו התוס' להקשות, דהא לפ"ז מוכח שגם כיסוי הדם אין נחשב עצמות הכיסוי מצוה, רק הכנה לתכלית המצוה שיהיה הדם מכוסה ועל הכנה אין צריך לברך, וכן מילה ג"כ כיון שאם נולד מהול אין צריך להטיף דם ברית אין נחשב מילת הערלה רק הכנה למצוה שיהיה מוסר ממנו הערלה, וע"כ לדעת התוס' יש לומר בשני אופנים, או שזה אין הוכחה שאינה עצמות המצוה, או ששפיר יודו בזה לסברת הי"א שזה אין נקרא עצמות המצוה שהמצוה היא שיהיה הדם מכוסה, ושיהא מהול, אך הכנה כזו הנצרכת לעשיית המצוה שאין אחריה מעשה להמצוה, צריך לברך ע"ז:
ובאמת יש לדקדק בזה בסוגיא במנחות (מ"ב א') דקאמר שם הגמ' אהא דרב חסדא רמי אהא דאמר רב ציצית אין צריך ברכה על תלייתן בבגד מהא שציצית שעשה א"י פסול, וקאמר שם הגמ' אלמא קסבר ר"ח כל מצוה שכשירה בא"י בישראל אין צריך לברך וכל מצוה שפסולה כו' בישראל צריך לברך, ומקשה הגמ' ע"ז ממילה שכשירה בא"י ובישראל צריך לברך, ולכאורה יש לדקדק מאי מקשה הגמ' ממילה אהא דרב חסדא, הא יש לומר שר"ח לא כייל לכללא דידיה רק על הכנה למצוה ולא על עצמות המצוה. ואולי יש לומר שהגמ' סבר שכל הדברים שנאמרו בתורה מפורש לעשות כמו גבי חג הסוכות תעשה, ודרשינן תעשה ולא מן העשוי, הרי נאמר עשיית סוכה בתורה, וכן עשיית ציצית נאמר ועשו להם ציצית כו', הני חשובים מצוה, ולכן סבר הגמ' דלכללא דר"ח שאם כשירה בא"י בישראל אין צריך לברך, ראוי שיהיה דין זה גם בגוף המצוה, ומה דפריך הגמ' מתפילין הגם שעשיית התפילין לא נאמר מפורש בתורה, וא"כ הוה זה רק הכנה למצוה, מ"מ אחרי שתלינן במה שישראל דוקא צריך לעשות חשובה מצוה, או שכתיבת פרשיות התפילין חשוב כמפורש בתורה, משום דגבי מזוזה כתיב וכתבתם, ותפילין איתקש למזוזה, ובתר הכי מסקינן שם אם עשייתה גמר מצוה אע"פ שכשירה בא"י בישראל צריך לברך. והנה בסברא זו של עשייתה גמר מצוה, יש לומר בשני אופנים, א') משום כל שאין גמר מצוה אין נחשב זה עשיית מצוה רק הכנה למצוה, וזהו החילוק בין מצוה גופא להכנת המצוה, ב) או שהכוונה היא שכל שאין צריך אח"כ עוד מעשה, והמצוה ממילא נעשית אח"כ באופן זה צריך לברך:
וא"כ יש לומר שבזה פליגי היש אומרים שהביאו התוס', ודעת התוס', שהי"א סברי כיון שאם היה נר דלוק אין צריך להדליק עוד, לכן אין נחשב המעשה למצוה גופא רק להכנה למצוה, ואין צריך לברך ע"ז, והתוס' שהקשו מכיסוי דם ומילה שלפי יסוד סברת הי"א זה ג"כ יהיה נחשב להכנה למצוה, ובאמת אין מזה קושיא על הי"א מתרי טעמי, א) יש לומר שמצוות כיסוי ומצוה מילה חשובין בעצמותן מצוות, ומה שבכיסוי הדם שכיסהו הרוח אין חייב לכסות, משום שכך נאמרה המצוה שדם מגולה צריך לכסות, ובאמת אין כיסוי הרוח נחשב לעשיית המצוה שיהיה דומה כאשר מכסה האדם, דהא באדם המכסה אם נתגלה פטור מלכסות לפי שנתקיים המצוה, ואלו בכיסהו הרוח ונתגלה חייב לכסות שלא נחשב נתקיים המצוה, וא"כ אין זה דומה להדלקת נר, וכן קושיתם מנולד מהול ג"כ יש לתרץ בפשיטות שנולד מהול אין נחשב נתקיים המצוה, רק דס"ל שכל שהוא מהול אין כאן מצוה למול שהטפת דם ברית אין בזה מצוה, והוא דומה כמו שאין לו בן שאין לו מה למול, אבל בנדון של הדלקת נר לשבת שאפשר להדליק נר אחר או לכבות ולהדליק לכבוד שבת מוכח מזה שאין על ההדלק השם מצוה בעצמותה רק הכנה שיהיה לו נר לשבת. ב) יש לומר נהי שנאמר כקושיית התוס' על הי"א שלפי דבריהם גם כיסוי הדם ומילה מקרי הכנה למצוה, מ"מ כיון שהמצוה נגמרת אז בעשייתו הכיסוי והמילה שנעשה הדם מכוסה והנימול נעשה מהול שפיר יכול להיות שהברכה קאי על מה שנעשה מכוסה ונעשה מהול אז, וזה אפשר לומר בהסבר של עשייתה גמר מצוה, אבל בנדון של הי"א בהדלקת נר לשבת שהמצוה תהיה אח"כ זמן מופסק מעת ההדלקה, הוא כשיבא העת של אכילת שבת, ואם תזדמן סיבה שלא ידלק הנר עד עת ההיא הלא המצוה לא נתקיים ולכן לא מקרי זה עשייתו גמר מצוה. אך התוס' ס"ל שכל שאין צריך מעשה אח"כ מקרי זה עשייתה גמר מצוה, הגם שהעת שלמטרה זו עשה הדבר הוא בא אח"כ, מ"מ מקרי זה גמר מצוה כיון שאין צריך עוד מעשה:
עתה נשוב לענין מצות לימוד הנשים במצוות שהן מחויבות, אם שלענין מ"ע שאין הזמן גרמא גם שהוא הכרח לדעת איך לעשות, מ"מ כיון שנצרך למעשה הוה זה הכנה שאין גמר מצוה, אבל לענין קיום הל"ת שע"י שמיעת הלימוד שהיא תדע שמוזהרת בהל"ת ותשמר מזה, כיון שאין שום מעשה אח"כ לא מיבעיא לשיטת התוס' ודאי דנכון שתברך ע"ז, אך לפי שיטת הי"א הלא יש הפסק עת בין שמיעת הלימוד ובין בזמן שיבא לידה הל"ת, וגם יכול להיות כשיבא הל"ת לידה ליתגבר ח"ו עלי' היצה"ר ותעבור, א"כ אין לברך ע"ז, וא"כ יהיה תלוי במחלקותן של דעת התוס' והי"א הנ"ל, מיהו יש לומר שע"י שמיעת הלימוד תקבל בלבה קיום זהירות מהל"ת ויראת ד', בזה הוא מקרי מקיימת תומ"י, וזהו שאמר הכתוב בפ' הקהל למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ד' ושמרו לעשות כו' והוא שהמצוה של קבלת עול מצוות ביראת ד' תבא תומ"י בעת שמיעת הלימוד, מ"מ שמיעת הלימוד המחייב לנשים אין לזה החשיבות רק כעשיית מצוות, שהרי תכליתה בשביל קיום מצות יראת ד', שהוא בגדר מצוה, ולא בגדר תורה, וכמש"כ לעיל.
בזה נראה לומר בכוונת מאמר חז"ל ברכות (י"ז א') גדולה הבטחה שהבטיח הקב"ה לנשים יותר מן האנשים שנא' נשים שאננות קומנה שמענה קולי בנות בוטחות האזנה אמרתי עיין פירש"י שפירש שקראן שאננות בוטחות, והוא שהקב"ה הבטיח להם הגם שאינם בכלל לימוד התוה"ק, מ"מ ע"י שישמעו קול התורה המוזהר להם ע"ז, יזכו לילך בדרך ה' ולהזהר מן האסור ע"פ התוה"ק שמוזהרים על זה, וע"ז בא אח"כ המאמר אמר לי' רב לר' חייא הני נשי במה זכיין ועיין (יע"ד דרוש, א') שפירש במה ינצחו את היצה"ר, כי בלא זכות תורה א"א לנצח היצה"ר, כי בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, והסמיכות של מאמר זה לכאן, על מה שאמר שבשמיעת קול ד' ומה שמאזינים אמרי ד' יהיו שאננים ובטוחים שילכו בדרך ד' ע"י השמיעה והאזנה לאמרי ד', והוא עפמש"כ שהנשים המה באות רק לשמוע לקיים המצות המוזהרות, והוא הכנה לקיים המצוות המוטלות על הנשים, וכיון שאין לזה רק זכות המצוה, ומצוה לא מצלא מן היצה"ר, ע"ז אמר שינצחו היצה"ר בזכות התורה שמקרין בניהם לבי כנשתא וממתינות לבעליהם עד דאתו מבי רבנן, ובזכות זה יועיל להם השמיעה לקבל עליהם עול מצוות ויראת ד' ללכת בדרך ד' לקיים מה שהן מוזהרות:
והנה אמרנו לעיל בדעת ר"ע דהלכתא כוותיה שפירושו של תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, הוא כעין אב ותולדה והתולדה אינה נחשבת כרום ערך מעלת לימוד התורה הק', יש לנו לבאר לפ"ז המשנה סוף פ"ק דאבות ולא המדרש עיקר אלא המעשה, הרי דעת התנא במשנה זו שהמעשה עיקר נגד הלימוד וכן אמרו כל שמעשיו מרובין מחכמתו דומה לאילן ששרשיו מרובין וענפיו מועטין שכל הרוחות אין מזיזין אותו, ולהיפך כל שחכמתו מרובה ממעשיו דומה לאילן ששרשוו מועטין שרוח בא ועוקרתו כו', ולכאורה הוא סתירה לד' ר"ע דאמר לימוד גדול אמנם באמת יתישבו הדברים, דהנה ידוע לכל שהאדם מורכב מגוף ונפש, ובנפש האדם יש נפש החיוני הטבע כלכל הבע"ח, ויש נפש המשכלת ומובן לכל שאין ערוך לחשיבותה של נפש המשכלת נגד הגוף עם הנפש רוח החיונית, ואין שום דוגמא להגוף לחשיבות של הנפש המשכלת שבאדם, שבשכל האדם יעלה שמים וירד תהמות להשיג ענינים רמים ונפלאים גבוהים ורחוקים, אשר אם האדם חיה יחיה ששה אלפים שנה הקצובים בקבלה למעמד התבל לא יוכל לבא שם ע"י כלי גופו, ועכ"ז אין לנפש המשכלת קיום בעולם בלתי ע"י כלי גופו באחיזה שיש להנפש עם הגוף ע"י חיותו וע"י המזון אכילה ושתיה שהוא מעשה הגופנית. כן גם התורה הקדושה מורכבת ג"כ הרכבה כזו, שחבר הבורא ית"ש נותן התורה הקדושה את לימוד התורה הק' שהיא נפש התורה עם המצוות הנעשים ע"י כלי הגוף ככל עניני ארציים, ואחרי שהתנא ר' יוסי הראנו לדעת שחשיבות לימוד התורה היא מצוה בעצמותה, לבד התועלת שעל ידה בא, לידי קיום המצוות, מובן שערכה רם מאוד שהרי הוא מתקיים, ע"י כלי השכל החלק אלקי ממעל, קיום נצחי שאין ערוך לחשיבותו נגד הכלים ונפסדים, אך מ"מ כמו שא"א לקיומו של הנפש השכלי שבאדם החי בלתי אכילה ושתי' חומרית, וזה צריך להיות קודם, שאם לא יאכל וישתה ויהיה רעב וצמא א"א לו לעשות בכחות שכליות מאומה, כן א"א לו לאדם לחיות חיי נפש רוחני בדבקותו בתורת ד' בלתי כלי המעשה הוא מעשה המצוות אשר ציונו בתורתו הק' אשר יעשה האדם וחי בהם, וזהו שאמר התנא, לא המדרש עיקר אלא המעשה, היינו אשר המעשה הוא העיקר והשורש שבו מתקיים האילן הוא העץ החיים הרוחני בארץ, אך אחרי קיומו של האילן בעיקר ושורש טוב, אז עיקר ההנאה בא מהאילן שיתענג מצילו ויאכל פירותיו שתלוין בענפים. וזה שהמשיל, כל שחכמתו מרובה ממעשיו, שלא יעשה כל המוטל עליו בכל יום ויום, לאילן שענפיו מרובין שעלול להתקלקל מהרה. לא כן אם מקושר במעשיו רבים שרשיו מרובים, ומהענפים והפירות יתענג בהם במדה נאותה לפי השרשים שהוא דבר קיומי:
ובזה נבאר המדרש בשה"ש, הראיני את מראיך זה מעשה הטוב, השמיעיני את קולך זה התלמודי, כי קולך ערב זה התלמוד, ומראך נאוה זה מעשה הטוב, והוא כמש"כ שעיקר קיומו של איש הישראלי ברוחניית שלו הוא ע"י מעשה הטוב, וכמו שהאדם אם לא יאכל וישתה ויישן לא יהיה לו תואר אדם כלל, כן הרוחניית של איש הישראלי אין לו מראה בלתי אם ע"י מעשה המצוות, וע"כ הלומד מתחלה מחויב שיהיה ע"מ לעשות, השמיעני את קולך זה התלמוד, אבל אח"כ כאשר קולך ערב ע"פ הלימוד, אז יהיה מראך נאוה, היינו שמעשיו יהיו טובים ונאים, כי התלמוד יביא לידי מעשה וזהו שאנו אומרים בכל יום "אשרי איש שישמע למצותיך ותורתך ודברך ישים על לבו" שעיקר הסכמתו יהיה שלמודו יהיה ע"מ לעשות, פירוש שישמע למצותיך הוא על לימודו בתורה שבע"פ בשביל קיום המצות, הן לעצמו והן לדעת איך להורות הוראה, לקיים מ"ע, ולהזהר מכל האיסורים שאסרה התורה, זה יהיה כונת לימודו, וכמו שבכל עבדי המלך במלכותא דארעא, מוכנים לקיים המשמעת כל אשר יצוו להם הגבוהים מהם, כן הוא כלל בתוה"ק שיהיה מושרש באדם חובת המשמעת לאזהרות התורה להשמר שלא יעבור אף על אחד מכל דיני התוה"ק, וזהו שישמע למצוותיך, ותורתך ודברך ישים על לבו, הוא תורה שבכתב ותורה שבע"פ, זאת ישים על לבו הלא היא תורת ה' ודבר ה' חמודה גנוזה שהקב"ה משתעשע בה, וחובה עלינו להתחזק בלמוד תורת ה' ודבר ה' שלא לבזות אותה, וכאשר אמרו חז"ל, כל שאפשר לעסוק בתורה ואין עוסק מקרי זה דבר ה' בזה, ולכן זאת ישים על לבו, הלא היא תורתך ודברך, וראוי שיהי' יקר אצלינו הלימוד ולא להזניחו ח"ו, וזהו תכליתו של הלומד תוה"ק שילמוד ע"מ לעשות ולקיים דברי תוה"ק, ואז יספיקו לו ללמוד וללמד לשמור ולעשות, כיון שחפצו ללמוד ע"מ לעשות, והבא לטהר מסייעין אותו שילמוד גם לאחרים, שמזה יהיה שיזכה שרבים יעשו מעשים טובים ע"י לימודו שלומד עם האחרים:
וכמו שהנוטע עץ פרי טוב משתדל שינקו אח המקום שנוטע שם, למען יהיו השרשים מרובים וקימים למען יתקיים האילן, ולא ימצאו שם שום תולעים המזיקים להשרשים ודברים אחרים המקלקלים לצמיחת השרשים, כן הלומד תוה"ק וחפץ לזכות בכתרה של תורה הק' בלימודה וקיום מצותיה, לראות שלא ימצא בלבבו ח"ו דעות זרות ונפסדות המקלקל ומתעה הלבבות מדרך הישר האמתית, וזהו שאמר הכתוב (משלי ד') מכל משמר נצור לבך כי ממני תוצאות חיים חיים הרוחניים הבאים ע"י עוסק במחשבות טהורות בלמוד התוה"ק ובפרט בעת הזאת צריך שימור גדול להיות לבבו של העוסק בתורה טהור מכל סיג וחלאה, דעות זרות המזיקות לעסק התורה הק' ויראת ה', וצריך משמר גדול בשמירה מעולה ללב העוסק בתורה, שלא יטמאו אותה במחשבות ודעות לא טובות, וכאשר כתב בס' נפה"ח (שער א' פרק ד') על משחז"ל יכון את לבו כנגד בית קדשי הקדשים, יעו"ש מה שהאריך בזה:
בפ' תשא נאמר שהזהיר הקב"ה באזהרת שבת, אחר גמר דברי הקב"ה על מלאכת המשכן בפ' תרומה תצוה ובפ' ראשונה בפ' תשא, ובגמר כל עניני המשכן וכליו ובגדי הק' לאהרן ובניו ועשיית הקטורת ושמן המשחה ומשיחת המשכן וכליו ושארי הדברים,) אז בגמר אמרי הקב"ה אמר הקב"ה למשה שידבר לישראל, אך את שבתותי תשמורו כו', ובפ' ויקהל כשאמר משה לישראל אחרי שנתרצה הקב"ה לישראל ונתן לוחות האחרונות וצוה לישראל בפ' ויקהל על מלאכת המשכן, הקדים משה לומר לישראל את אזהרת שבת, ששת ימים כו' וביום השביעי יהי' לכם קדש כו', מה זה הוא. ונראה לי לומר בזה שבענין סמיכת שבת למלאכת המשכן, יש בזה שני דברים. א) השמיענו התוה"ק, שאם כי מלאכת המשכן הוא דבר גדול העומד ברומו של עולם בקדושת ישראל ובהשראת שכינת ה' בתוך ב"י, כאמור ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, מ"מ אין בנין בהמ"ק דוחה שבת זולת קרבנות התמידים ומוספים שהמה דוחים שבת. ב) יש בזה דבר אחר על סמיכת שבת למקדש, דאיתא ביבמות (ו' ב') נאמרה שמירה בשבת ונאמר מורא במקדש, מה שמירה האמורה בשבת לא משבת אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על השבת, כך מורא האמור במקדש לא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש כו', והכונה בזה שלא נחשב ח"ו על המקדש שיש בו איזה אלקות, רק ריקן כל העבודות לשם המיוחד ית"ש, וכך רצונו ברוך שמו לצמצם השראת שכינתו בבהמ"ק בבית קדשי הקדשים. ע"כ נאמר שבכל סדרי פ' תרומה ותצוה ותחלת פ' תשא שאמר הקב"ה למשה בארבעים יום הראשונים אחר מתן תורה הק' שאז לא היה בלבבם שום שמץ עון מן אמונת שוא בע"ז, כנאמר להם אחר מתן תורה "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם" וקבלו באהבה אמונת התורה הק' ואמונת נביאיו אשר אמר להם הקב"ה, כמ"ש הטיבו אשר דברו, מי יתן והיה לבבם זה כו', אז כאשר נצטוו על עשיית המשכן, ויקחו לי תרומה, והבטיח הקב"ה, ושכנתי בתוכם, ולא היה אז שום חשש פן יש בלבבם איזה שמץ מחשבה לא טובה על המשכן וכליו הפנימים והחצונים, ורק היה צורך להזהירם על שבת, שלא יטעו שמלאכת המשכן דוחה שבת, ע"כ באה אזהרת ש"ק בגמר ציוויו למשה, שיאמר לישראל מכל מלאכת המשכן, שידעו שמלאכת המשכן אין דוחה שבת. אך אח"כ כשחטאו בעגל, ואח"כ כשנתרצה הקב"ה לישראל, וצוה להם על המשכן בתחלת פ' ויקהל, אז היה מקום חשש פן יכנס בלבבם איזה שמץ מחשבה לא טובה במלאכת המשכן וכליו ונדבתם על המשכן יהיו במחשבת פגול ח"ו, ע"כ הזהיר להם מקודם על השבת שידעו ישראל שהוקש המשכן לשבת וכמו משבת אין להתיירא רק ממי שהזהיר על השבת והיא אות על אחדות ה' ובריאת העולם יש מאין, כן הוא המשכן ומקדש שרק להתיירא ע"י על המקדש לא ממקדש עצמו רק ממי שהזהיר על המקדש, כדי שיהיה נדבתם על המשכן במחשבות טהורות לשם הוי' ברוך הוא, ריקן כל העבודות לשם המיוחד, ית"ש. כן נאמר בעת הזאת שבעוה"ר אין לנו מקדש ולא קרבנות, ואין להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה, צריכים להיות זהירים כל לומדי התוה"ק, אשר יהיה לבבם טהורות בלמודם, למען דעת מצות התורה איך לעשות ואיך להורות, ולמען לימוד התוה"ק שהיא תורת ה' ודבריו הק' של הקב"ה ית"ש, ואז תהי' התורה אגונא ומצלא מיצה"ר:
נאמר בתורה, שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך) והאי לך מיותר. ויראה לומר בזה, הן ידוע שכל עיירות וכרכים המתוקנים בטוב בהנהגה נכונה ע"י מלכותא דארעא הדורשת טובת כל עבדיו הנכנעים להממשלה יר"ה, צריך שיהיה שופטים שישפטו כל הסכסוכים המתהוים בין התושבים שלא יעשה עול אחד לחברו, וישפטו בצדק ומשרים בלי שום פניה ובלי שום מקח שוחד, מי הוא צדק במשפטו ע"פ חוקי המשפט שנוסדו בצדק, מי זכה ומי נתחייב, ואחרי שיצא מהשופטים הדין והמשפט, יהיה בעיר שוטרים ממונים אנשי אמת שיקיימו המשפט, שלא יסרבו מלקיים המשפט שיצא מאת השופטים בצדק, ואז כל איש על מקומו יבא בשלום. כן ידוע שהאדם נמשל לעיר קטנה שיש בו כחות נפרדים ותשוקות הרבה, טובות ושלא טובות, שצריכים להדריכם שיהיה בהנהגה טובה ומאושרה, ושכל האדם הוא אשר נטע הבורא ית"ש בלב האדם, הוא השופט את כל כוחותיו ותשוקותיו, מה לקרב ומה לרחק ע"פ חוקי התורה הק', וצריך לשפוט בדעת נקיה, לרחק כל שוחד מתשוקותיו מקנאה ותאוה וכבוד וכדומה, רק לדון באמת וצדק ע"פ חוקי ומשפטי התוה"ק שנתן לנו הקב"ה, ואחרי הסכם המשפט בטהרת הלב, מה שצריך לעשות, ומה שמחויב לרחק, פן ח"ו השאור שבעיסה, הוא היצה"ר וחייליו לא יתנו לו כח הממשלה על כל כחותיו ותשוקותיו הטבעים המדומיות, לקיים משפטו של השכל חלק ה' ממעל אשר שפט בצדק, ע"ז צריך להתגבר ביראת ה' לכבוש היצה"ר ולמשול בו, שלא יעבור ולא יסור מדרך הטובה ע"פ חוקי התוה"ק ומדותיה הטובות, שהזהיר לנו הקב"ה בתוה"ק מנקימה ונטירה ומשנאת חנם וגאוה וכדומה, ולנטוע בלבבו אהבת הצדק ודרישת טובת חברו ואהבת הבריות, ובפרט אהבת לומדי התורה ויראת גדולי התורה:
זהו שאמר הכתוב (ישעיה כ"ח) שהבטיח הקב"ה לישראל "ביום ההוא יהיה ד' צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו, ולרוח משפט ליושב על המשפט ולגבורה משיבי מלחמה שערה ודרשו חז"ל מגילה (פ"ו ב') לרוח משפט זה הדן את יצרו, ליושב על המשפט זה הדן דין אמת לאמתו, ולגבורה משיבי מלחמה שערה זה המתגבר ביצרו. והוא על שני הדברים שכתבנו על מדת המשפט, שצריך האדם ההולך בדרך ישרה
לשפוט את יצרו מה שמראה היתירים ליפות המגונה ולטהר השרץ בק"נ טעמים, וזה הכלל, הבא לטהר מסייעין אותו. זה הוא שאמר הנביא בשם ד' שהקב"ה ית"ש יעזור לו שיהיה לו כח משפט, זה הדן את יצרו, ליושב על המשפט זה הדן דין אמת לאמתו, שמשתדל בכל כחו לשפוט באמת בלי שום פניה, ולגבורה משיבי מלחמה שערה, זהו המתגבר ביצרו. היא הבטחה מד' שיעזור, הן ברוח משפט שיכוון האמת מהו טוב ומהו רע, מה נאה ומה מגונה, והן בהתגברות על היצה"ר, הוא שד' עמו ע"י עסק התורה בד"א של הלכה, ויהיה בעזרו לזכות ליראת ד', היא הגבורה להיות כובש את יצרו. וזה דרמזה לנו התורה שאימתי בטוחים אנו שנבחור שופטים ושוטרים אמתים, כשנקיים שופטים ושוטרים תתן לך, כל אחד ואחד בלבבו יתן שופטים ושוטרים באמת וצדק ומישרים, ואח"כ תתן בכל שעריך, ומכל היחידים, כל או"א בפני עצמו שינהגו בעצמם ע"י שופטים, הוא כח השכל חלק ד' ממעל שחננו ד', וע"י שוטרים הוא כח הגבורה ביראת ד' לכבוש יצרו ולמשול בו, יבוא לכלל טובה שיזכו למנות שופטים ושוטרים אנשי אמת ורודפי צדק, ושפטו העם משפט צדק:
זאת נזכה הכל כאשר נהיה מלומדי התוה"ק ע"מ לעשות ולקיים, בזה נתאשר בהנהגתינו לשפוט משפט צדק, הת"ח הלומד תורה יזכה לשפוט הנהגתו בדעת ישרה ואמתית לעשות ולקיים כל מה שצריך לעשות ע"פ חוקי התורה הק', ולהתגבר על יצרו להתרחק מכל שאין רשאי לעשות כן. כן כל העם אשר מטרדת עסקם ופרנסתם אינם יכולים להיות עוסקים בתורה, כמאמר חז"ל הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם" הזכיה היקרה שיהיה להם כח המשפט לשפוט צרם ולהתגבר עליו, יזכו זאת ע"י קביעת עתים לתורה, וגם שע"י מסחרם יהיו מתמכין דאורייתא, שיתמכו ויעזרו להלומדים, ולהדריך בניהם לתורה, לראות שהנטיעות הרכות היקרות יהיו נטועים על מי מבועי התוה"ק, ובזה תהיה התו' עץ חיים לכל המחזיקים בה, ותומכיה יהיו מאושרים באושר אמתי, ויזכו בזה בשני הדברים, בכח השופט להנהגה טובה, מה לקרב וממה להתרחק, ומה שיהיה מסופק לו איך הוא ראוי ע"פ חוקי התורה, ידרוש מת"ח העוסקים בתורה איזה דרך ישרה ואמתית. כן בכח הגבורה, יזכה לעזר ד' להתגבר על יצרו, וכל שיוסכם שע"פ חוקי התוה"ק הישרים לא כן הוא, הן בכל הדברים שבין אדם למקום והן בדברים שבין אדם לחברו, ובמדות טובות וישרות יעשה הכל הנכון וישר ע"פ חוקי התוה"ק הישרים, וביראת ד' יתגבר למשול על יצרו, ויקיים ירא את ד' בני ומלך ועם שונים לא יתערב:
זהו שאמר הכתוב (משלי ח') "לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה" ואומר בזה כי הדבר העצמות שייך ע"ז אני, והדבר המעלה שיש ע"י החשיבות יאמר ע"ז לי, והקדים הכתוב הזכיה שזוכה המחזיק ותומך לומדי התורה, שזכות התורה מועיל לו שיודע לו משפט הנהגה טובה והגונה בכל אשר יהיה מסופק לו איך לעשות, וילך במשפט היצר טוב ולא יטעה במשפט היצה"ר כאשר אמרו חז"ל בינונים זה וזה שופטן ברכות (ס"א ב')], ונאמר ע"ז לשון עצה, כי הוא ישיג הכרעת משפט הנהגה טובה מאחרים לומדי התוה"ק, ובזכיה השניה בכח הממשלה על היצה"ר וחייליו תאוות ותשוקות המדומיות נאמר, תושיה שישיג תושיה, פירושו שהמעשים יעשו ע"פ חוקי החכמה ולא יהיו נפתים לתשוקות המדומיות (כן ביאר הגאון מלבי"ם במשלי בכמה מקומות מלת תושיה, הוא המעשים שנעשו לפי חוקי החכמה). ואח"כ יאמר על הת"ח העוסק בתורה, אני בינה, שהתורה מבינה לו, איך הוא אמתת הדבר שלא יטעה במשפטו. לי גבורה, שישיג מדת הגבורה ביראת ד' להתגבר על היצה"ר, וגם נגד הזדים ועושי רשעה ר"ל, החפצים להרוס קדשי ד' להפר תורה ויראה, זאת היא מעלת וחשיבות לימודה של תורה שאמרו שלימוד גדול שמביא לידי מעשה, והנה הזכיה היקרה שיזכו כל העם ע"י שידריכו בניהם לתורה ויחזיקו את הת"ת של תינוקות של בית רבן לילדי עניים שמהם תצא תורה, ואת כל מוסדות וקיבוצים הנוסדים להגדיל בהם תורה לבחורים השנונים בלימוד הגפ"ת, ומיועדים להצליח בלמודם בתורת ד', ויצמחו מהם גדולי תורה מונהגים במדות ישרות וביראת ד', ומהם יצאו מורי הוראות בישראל, ובהשתתפות כל עם ד' בזה, ויקחו חלק בתמיכת וחיזוק התוה"ק ולומדיה, בזה יזכו הזכיה הגדולה להתנהג ע"י חוקי ומשפטי התורה בדרך האמת והישרה אשר נותן התורה ית"ש נתן לנו והנחילנו למורשה לקהלת יעקב, ולהתגבר על היצה"ר ולמשול על התאוות ותשוקות המדומיות, ושלא לנטות מדרך האמת, הוא דרכי התוה"ק שבכתב ובע"פ. אך זאת יש להזהר שנהי' מוקירי לומדי התורה ומכבדי אותם, כי ע"י כבוד התורה מתרבה התשוקה להצעירים לאהבת תורה ולומדיה ולהחזיק אותה, ולהתרחק מבוזי לומדי התורה הקדושה ומבזים להת"ח:
אמרו חז"ל שבת (קי"ט ב') אמר רב יהודה לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה ת"ח, שנאמר "ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים. ובוזים דברים ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ד' בעמו עד לאין מרפא", מאי עד לאין רפא אמר ר"י אמר רב, כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו. והנה מאמר זה אין מדוקדק מה הוסיף רב יהודה משמי' דרב יותר מפשטות הכתוב שאמר לאין מרפא, שלא יהיה להם רפואה, עוד יש להבין לשון המימרא דאמר כל המבזה ת"ח אין לו רפואה למכתו, הא לא נזכר שיש לו מכה, עד שאומר אין לו רפואה למכתו, הו"ל שיהיה מוכה במכה שלא יהיה לה רפואה. ואשר יראה לי בזה בפשטות מימרא דר"י אמר רב הוא ע"פ מה דאיתא בגמ' קידושין (ל' ע"ב) ושמתם סם תם נמשלה התורה כסם חיים, משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטיה על מכתו, ואמר לו בני כל זמן שהרטיה זו על מכתך אכול מה שהנאתך כו' ואין אתה מתיירא, ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה נומי, כך בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין כו', א"כ בברייתא זו מבואר שהיצה"ר מכה גדולה היא ברוחניית האדם, והתורה היא לו תבלין ורפואה, זהו כוונת מאמרו של ר"י אמר רב, שכל המבזה ת"ח אין לו רפואה למכתו, היא המכה גדולה שיש להאדם מיצה"ר וחייליו, ורפואה אחת יש לו היא התוה"ק, אכן המבזה ת"ח כיון שהתורה אין נחשב אצלו כלום עד שמבזה לומדיה, ממילא אין לו רפואה למכתו, היא המכה גדולה שיש לו וממילא יפול ברשתו של יצה"ר, ובזה נבין כונת הכתוב שם, ויהיו מלעיבים במלאכי ד' ובוזים דבריו כו' עד עלות חמת ד' עד לאין מרפא, והנה תיבת העד שני מיותר דהו"ל עד עלות חמת ד' לאין מרפא, מאי עד לאין מרפא, שכפל לשון עד, ויראה לומר, כי בכלל חמת ד' ומוסריו הוא יבא למען יתבונן בבוא היסורין והצרות, ויקח אל לבבו לשוב לד', ונמצא שהיסורין באים לרפואה ולא לעונש ר"ל, ואלו כאן אמר עד לאין מרפא שחמת יעלה עליהם, ומ"מ יתעם היצה"ר שלא יקחו מוסר מזה ויתלו במקרה עד שיהיה לאין מרפא, כי חטא הבוזי ת"ח גדול מאוד והתורה תתרחק ממנו ותמנע סגולתו ורפואתו מאת הבוזים דבר ד', המה הת"ח עושי דברו לשמוע בקול דברו, וזהו שקאמר הגמ' מאי לאין מרפא, למה אין לו מרפא, אמר ר"י אמר רב כל המבזה ת"ח אין לו רפואה למכתו, הוא המכה גדולה שיש לכל אדם מכת יצר לב האדם שרע מנעוריו, ורק התורה היא תבלין וסם חיים להלומד ומכבד לה וללומדיה, לא להמבזה ח"ו, וע"כ גם יסורין לא יועילו לו, ואדרבה יגדל חטאו מזה:
וכבר אמרתי על הכתוב (משלי י' פסוק י"ז), ארח לחיים שומר מוסר ועוזב תוכחת מתעה, והנה לשון מתעה הוא פלא, דה"ל יתעה, שהוא יתעה בדרך לא טוב, ולשון מתעה משמעותו שמפעיל לאחרים, ואמרתי ביאור הכונה, כי הקב"ה המייסר לישראל, הוא לא בדרך עונש כ"א לרפואה, כאב המייסר לבנו שישים אל לבו וישוב מדרכו הרעה וישוב אל ד' וירחמהו, וע"ז אמר ר"ע חביבין יסורים שהיא רפואה גדולה ויקרה היא, וזה שאמר הכתוב, ארח לחיים, הוא ששומר המוסר שיהי' מזה תועלת, שיקבלו באהבה ויפשפש במעשיו, וכמו ששומר חפץ יקר שלא יקלקל, אבל עוזב תוכחת, היינו שיסורים באו שיקח מוסר בלבבו וישוב אל ד', וזהו כעין מוכיח, למי שבאים עליו היסורים, או להכלל שישימו לבבם על דרכם, ואם ח"ו עוזב זה, ולא ייטיב דרכו אז משנה להיסורים שבאו לרפואה, שיהיו לעונש ר"ל, והוא דוגמא כאחד השולח שלוחו למקום פלוני הטוב לו, ואחד בא ומובילו למקום אחר אשר לא טוב לפניו, ולא זאת הי' כוונת משלחו, כן דוגמא זו, היסורין שלחום הקב"ה אב הרחמן, שיהיה לרפואה להיטיב דרכיו ומעשיו, ואז ישיג תועלת גדול מהיסורים שיהיו אורח לחיים, אבל כששונא תוכחת אז מתעה את היסורים, שילכו על דרך אחר שלא נשלחו באמת ע"ז, שיהיו בגדר עונש ולא יצא מהם רפואה:
וזה נראה לומר בכונת הילקוט (פ' בשלח) על הכתוב כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ד' רופאיך. וז"ל הילקוט, לא אשים עליך, ומה ת"ל כי אני ד' רופאיך, אלא אמר המקום ב"ה לישראל, דברי תורה שנתתי לכם, חיים הם לכם רפואה היא לכם, שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, הוא כמש"כ, שמפרש כי אני ד' הוא ע"י לימוד התוה"ק כי קוב"ה ואורייתא חד הוא, והשכינה במקום הלימוד, וזה כונת הילקוט שמפרש, שלכך לא אשים עליך משום שה' ית"ש הוא רופאיך מן היצה"ר המכה גדולה וזהו שמוסיף הילקוט, דברי התורה שנתתי לכם חיים הם לכם, שמורים דרך החיים על הנהגתינו בדרך התוה"ק, וכן הוא רפואה למכת היצה"ר מן התגברות היצה"ר וחייליו עליו, והרפואה שנתרפא ממנו בדברי התורה, וזהו לכל בשרו מרפא, על תאוות הבהמיות המושרש בגופו של האדם, זהו ולכל בשרו מרפא, הבאים מצד הבשר:
אמר הכתוב (ישעיה כ"ו) לך עמי בוא בחדריך וסגור דלתך בעדך, פירש"י בוא בחדריך בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, דבר אחר התבונן על מעשיך בחדרי לבך, כך דרש ר' תנחומא ע"כ ל' רש"י, ושני הדברים. אחד הם, ע"פ שאמרנו לעיל, שבכח התורה יזכה לבינה להבין דרך האמת והנהגה הנכונה לשפוט את עצמו באמת ובצדק, ע"כ במה שנבוא בחדרי הטובים, המה בתי כנסיות ובתי מדרשות, בזה נזכה לבוא להתבונן על מעשינו בחדרי לבבינו. והנה חז"ל אמרו ב"ק (ס' ע"ב) דבר בעיר כנס רגלך שנאמר לך עמי בוא בחדריך, והנה שם דבר, הוא שינוי אויר הממית בלי שהיית זמן (כן כתב הב"י באו"ח הלכות תענית סי' תקע"ו) ע"כ יעצו חז"ל מפשט הכתוב שבעת ר"ל בחוץ רוח רעה ושינוי אויר לרוע ר"ל, צריך לישב בבית, ודברי תורה תפוחי זהב במשכיות כסף, ששניהם אמת, המשל והנמשל, המשל הוא בטבע העולם, שצריך האדם לקיים ושמרתם את נפשותיכם, והנמשל הוא לרוחניות קדושת נפשות ב"י ההולכים בדרך התורה והמצוה. והנה בטבע העולם, בעת שיש רוחות רעות או התגברות הקור ביותר המזיקות לאדם, והמקררים בקרירות גדולה שמזיק לבריאות האדם, טוב לפניו שישב ספון בבית, אך כשיש הכרח לצאת לחוץ או לדרך, אז יתעטף היטב בבגדים טובים שלמים וחמים שלא יזיק אותו הקור והרוח לא טוב, עוד יש אופן שאין טוב לצאת מן הבית, כאשר בחוץ נמצאו שונאי נפשותם החפצים להרוג ולהזיק וזורקים חצים ואבני בליסטראות, וכאשר מוכרח לצאת לחוץ, אז צריך ללבוש שריון קשקשים אשר החצים והאבנים לא יזיקו אותו, וגם ימשך בשמן את המגן שיחליקו ממנו החצים ולא יזיקוהו, ועכ"ז צריך להתרחק משונאי נפשם שלא יזיקום בחרב וברומח, כי בהיותו סמוך להשונאים יכולים לכוון להזיק במקום שאין מכוסה בשריון. כן נאמר הנה חז"ל בב"ב (ט' ב') המשילו מצות הצדקה לשריון ולבגד, ובשני הדברים שכתבנו בהמשל, כן בנמשל, שיתעטף האדם בעת שמוכרח לצאת חוץ מאהלי תורה לעסוק בעניני העולם, בהבגד של תורה ומצוות, שהוא אגונא ומצלא, ויהיה הבגד שלם, לא בגד עדים כל צדקותינו, ויהיה הבגד חם באהבת התורה ומצוות שעשה בעת שעסק בתורה, או בצדקה לחזק לימדי התורה, ובשארי פרטי מצות שעושה להדריך בניו לתורה, וכל פרוטה ופרוטה מצטרף לחשבון גדול, שנעשה מזה כל נימא ונימא של הבגד עד שמצטרף לבגד שלם, כדרשת חז"ל שם בב"ב. וכן, באופן השני, שצריך ללבוש שריון משוח בשמן ויהיה מגן טוב של יוזק מהחצים והאבנים שזורקים שונאיהם, כן התורה והמצוה הוא שריון ומגן מן הזדים שאין מאמינים בד' ובתורתו, שזורקים חציהם המורעלות בסמי הכפירה להסית ולהדיח את כל עם ד', ובפרט לצעירי בני ישראל, בדעות נפסדות לפרוש מן התורה ומצות, ובזה טוב לקיים בוא בחדריך, וכמו שהבאנו פירש"י בבתי כנסיות ובתי מדרשות, אכן כשמוכרח לצאת, השריון והמגן המשוח בשמן התורה הק' שמן זית זך כתית למאור התורה, יגן מהחצים והאבנים, כי השמן הטוב מן אהבת התורה המשוח על המגן הנעשה מתורה ומצוות, יחליק שלא יוזקו מן החצים ואבני בליסטראות של המסיתים ומדיחים, ולא יופגם שום פגימה כל שהוא בקדושת בני ישראל המסובלים בתורה ומצוות, וכשהוא עטוף בבגד טוב ושלם ולבוש בשריון ומגן טוב, אז ילך בטח ולא יתיירא מן
חצי האויבים שונאי נפשם הזורקים דברי מינות וכפירה נגד האמונה בד' ובתורתו, ובכבוד הממשלה יר"ה, אשר הוקש יראת המלך ליראת ד' שנאמר ירא את ד' בני ומלך:
ושם בכתוב לך עמי בוא בחדריך מסיים הכתוב וסגור דלתיך בעדך, לפירש"י על בחדריך ב"כ ובמ"ד, הוא שנסגור דלתים שלח יכנסו ח"ו לב"כ ולבתי מדרשות ולכל חדרי התורה שעוסקים שם בתורת ד' הק' שום שמץ דבר מן המסיתים ומדיחים וסדרי הנהגות שאינם ע"פ יסודי האמונה בד' ובתורתו הכתובה והמסורה, וכן בכל חדרי תינוקת של בית רבן יסגרו הדלתים מסדרי לימודים המנגדים ח"ו לדרך התורה הק' שבכתב ותו' שבע"פ המסורה לנו מאבותינו ורבותינו (וכאשר כבר העירו במאמר דרכה של תורה הנדפס בשנת תרס"ב שיצא מרבים גדולי גאוני דורינו ובתוכם נמניתי ג"כ). וכאשר מברכים על התורה וחיי עולם נטע בתוכינו, לזאת צריכים לשמור להנטיעות הרכות שיורטבו במי דעת התוה"ק הנובעים מן אמונה טהורה בד' ובתורתו הכתובה והמסורה, למען יוגדלו מהם אילנות טובות עצי החיים בחיי עולם בתורה ומעשים טובים. הרחמן יזכינו שנטע בלבבינו ובלבבות כל עמו בית ישראל אהבת התורה ולומדיה, ונהיה כולנו מוקירי התורה ומכבדיה. ונזכה ללמוד על מנת לעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתינו אנחנו וזרעינו וזרע זרעינו מעתה ועד עולם, עד אשר יבא גואל צדק, ומורה צדק לעדת ישראל ב"ב אמן:
כן באתי להגיד בקהל עם כאשר זכיתי זה שמנה שנים אשר הנהגת בית אולפנא שבפ"ק סלאבאדקא בבהמ"ד הישן הגדול דפ"ק הוא תחת משמרתי והדרכתי ונקראה הבית אולפנא בשם "כנסת בית יצחק" על זכר שמו הק' של מרן רבינו הגאון הג' האמתי מו"ה יצחק אלחנן זצוק"ל, והוא בית אולפנא רבתי בחורים בחורי חמד לומדים ושנונים ברבת הכמות וברום מעלת האיכות, ולזאת הנני באתי להעיר לכל אוהבי וחובבי לומדי התוה"ק, וכאשר אמרנו במאמרנו לעיל ברום ערך מעלת למוד התורה, כן יזכה בזה המחזיק והתומך את לומדי התוה"ק, לכן אמינא חזקו ואמצו את בית אולפנא זו וכן כל בתי הלמוד לבחורים גדולים בכל מקומות אשר נוסדו, כי דרך זה הוא הצלחת האומה הישראלית והוא תאשר הנהגתינו ותיישר דרכינו ויתקיים בנו נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתינו:
חלק