באר משה (דנשבסקי) א· רבי משה דנושבסקי
יורה דעה · סימן נג
נסתפקתי בדין ספק טימאה ברה"י דקיי"ל אפילו במקום ספק ספיקא ג"כ טמא, כדאיתא במתניתין (פ"ו דטהרות משנה ד') לפי שעשתה התירה ברה"י ספק כודאי אפילו בספק ספיקא, היאך יהיה הדין לגבי איסור של טומאת מת לכהן, אם יהיה ספק ספיקא שמן הדין בכל איסורי תורה ספק ספיקא שרי, אבל גבי טומאה כיון שעשאה התורה להס"ס כודאי לענין הטומאה, ונחשב לדין שיש כאן טומאת מת ממילא יש ע"ז איסור טומאת כהן ג"כ, או שזה רק לענין שנחשב לטומאה שהטהרות נטמאו מחמת זה, אבל מ"מ לענין איסורים אחרים הנצמחים מזה בזה חשבינן כמו בכל ספיקות איסורים, וא"כ ממילא בספק ספיקא שרי:
והנה יש לחקור במקום שנטמא בספק טומאה ברה"י, איך יהיה הדין לענין ביאת מקדש, אם יבוא אל המקדש אם נחשב כודאי טמא שנכנס למקדש ויהיה חייב בקרבן וכן אם יתרו אותו למלקות אם יהיה מזיד יתחייב במלקות או אפשר שלענין ביאת מקדש לקרבן או למלקות, לא נחשב הספק טומאה ברה"י כודאי טומאה, רק כספק טמא וממילא אין מביא קרבן מספק ואין לוקין אותו מספק. והנה מצינו דעת התוס' (בשבועות דף י"ט ע"א) ד"ה הלך שכתבו שם מפורש בהא דשני שבילין אחד טמא ואחד טהור דאי ברה"י מיירי בחד נמי חייב קרבן דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא, הרי סוברים התוס' שגם לענין קרבן על ביאת מקדש נחשב הספק טומאה ברשות היחיד כודאי וחייב קרבן:
ובאמת יסוד דבריהם זה, הוא ע"פ מש"כ התוספות (בחולין ט' ע"ב ד"ה התם, ובנדה ב' דף ע"א ד"ה והלל ובסוטה כ"ח ע"ב ד"ה ברשות הרבים ובנזיר נ"ז דף ע"א ד"ה באומר) שבכל הני דוכתי דקדקו בהא סוגיא דשני נזירים שראו אחד מהם שנטמא, דמקשה הגמ' כיון דאיכא תרי והאי דקאי גבייהו הוה להו תלתא והוה ספק טומאה בר"ה שספיקו טהור, ומשני הגמ' באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם, והקשו התוס' בכל הני דוכתי א"כ קרבן טומאה בעו תרווייהו למיתי, כיון דכל אחד ואחד נטמא בספק טומאה ברה"י, דחשיב זה כודאי טומאה דשורפין תרומה על ספק טומאה ברה"י, ותירצו התוס' דלא אמרינן דגמרינן מסוטה אלא דבר שאפשר להיות, כסוטה דאפשר שנטמאת, אבל הכא א"א לטמא שניהם דודאי אחד מהם טהור, ואח"כ הקשו ע"ז א"כ מספק טומאה בר"ה מאי פריך הגמ' מתחלה שיביאו שניהם קרבן טהרה, הא זה נמי מסוטה ילפינן ונאמר ג"כ שא"א לטהר שניהם משום שאחד מהם טמא, ומזה העלו לומר דבר חדש שלענין ספק טומאה בר"ה לאו מסוטה ילפינן, רק מצד החזקה לכן כל חד מוקמינן אחזקתיה אף שאחד מהם טמא בודאי, אמנם בספק טומאה ברה"י שנחשב כודאי בעינן שיהיה אפשר להיות כן, עיי"ש היטב בדבריהם ובפרט בסוטה שהאריכו בזה. וא"כ חזינן דעת התוס' שבספק טומאה ברה"י במקום שאפשר להיות שהוא טמא, יכול להביא קרבן טומאה כדין טמא ודאי, וא"כ ה"ה שיביא קרבן על ביאת מקדש, וכמו שכתבו בשבועות (דף י"ט) שהבאנו לעיל:
אמנם בעיקר הדבר לולא דבריהם ז"ל היה נראה לענ"ד לומר שאין אנו צריכים לחדש חילוק בין הא דספק טומאה ברה"י נחשב לודאי טמא, והא דספק טומאה בר"ה נחשב לודאי טהור, דשניהם דין אחד להם, רק בהא דספק טומאה בר"ה נחשב לודאי טהור, כיון דאין עליו דין טומאה כלל ממילא יכול להביא קרבן טהרה, אבל בספק טומאה ברה"י היינו שנזרקה טומאה ביניהם ברה"י, הגם שנחשב לטמא ודאי כי כן הוא דין טומאה ברה"י, מ"מ לענין שיביא קרבן טומאה ויסתור נזירותו ויגלח תגלחת טומאה, לזה לא מצינו שעשתה התורה הספק ברה"י שיהיה נחשב כודאי נטמא במת לענין נזירות שיסתור ויגלח ע"ז, דיש לומר שהתורה לא נתנה עליו רק דין טמא ודאי לענין שישרוף תרומה וקדשים הנוגעים בו וכדומה, אבל לא שיהיה נחשב כטמא מת ודאי לענין שיהיה נזיר מגלח ע"ז, והרבה טומאות יש שאין נזיר מגלח ע"ז, ויוכל להיות שגם זה כיוצא בו שאין לו רק דין טמא ודאי, אבל לענין גילוח נזיר יהיה הוא בספק שאם האמת שנטמא צריך לגלח, ואם לא נטמא אין צריך לגלח, ולפ"ז כיון שנאמר שאין לו דין טמא ודאי לענין גילוח נזיר שיסתור הנזירות ויצטרך לגלח תגלחת טומאה ולהביא קרבן נזירות טומאה, וכיון שזה הוא כללא שכל טומאה שאין נזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת מקדש, כדאיתא (בנזיר נ"ו ע"ב), א"כ הא דשני שבילין דאיתא בשבועות (דף י"ט א') מצינן לפ"ז לאוקמא גם ברה"י, שלענין קרבן על ביאת מקדש לא נעשה זה כודאי, גם בספק טומאה ברה"י ויש לזה דין ספק טומאה לענין זה, שמספיקא לא יוכל להביא קרבן פן הוא חולין בעזרה, ואי אפשר לזרוק ולהקטיר ספק חולין:
ובאמת עיקר דין ספק טומאה ברה"י שנחשב כודאי מסוטה ילפינן, ומעתה ניחזי בדין סוטה שנסתרה וספק אם נטמאה, אם יש עליה לאו דאורייתא שילקה עליה כדין נטמאה ודאי, או שלענין מלקות הוא רק ספק, ומה שעשה הספק כודאי הוא רק לענין איסורא, ונראה מד' התוס' יבמות (דף י"א ע"א) ד"ה צרת סוטה שם בסה"ד כתבו, ולמאי דפרישית לעיל דלמסקנא דשמעתין טומאה כעריות דכתיב בה היינו במקום לאו, ניחא דההוא טומאה לא כתיבא אלא על ודאי נבעלה כו' יעו"ש, א"כ מוכח שאף שעשתה התורה אותה כודאי ונחשבת ודאי אסורה, מ"מ לענין הלאו שנאמר בתורה על האשה המזנה תחת בעלה בזה אין נחשב כודאי רק כספק, א"כ ה"נ לענין ספק טומאה ברה"י הגם שנחשב כטמא, מ"מ לענין הלאוין שנאמרו על הטומאה אין כאן דין טמא ודאי שיהיה העובר ע"ז נחשב כעובר בלאו ברור, רק שלענין זה כספק נחשב:
הן אמת שדברי התוס' שם (ביבמות י"א ע"ב) ד"ה מאי נסתרה מוכח להיפך שהקשו וכיון דלא כתיב לאו בסוטה ספק אמאי אמר בסוטה דאם בא עליה בעלה בדרך לוקה. ותירצו דלחומרא עשה הכתוב ספק כודאי, הרי דעתם שיש ע"ז לאו גמור כיון שנעשה כודאי, אמנם באמת הגאון רע"א הביא שדברי התוס' לקמן (ס"ט ע"א) ד"ה כי תהיה מבואר להדיא שאין עליה כשנבעלה לבעלה רק איסור עשה של ונטמאה ולא איסור לאו, וכן הגאון רי"ב ציין לדברי התוס' (בסוטה כ"ח א') ד"ה מה ת"ל ששם כתבו וז"ל, יש לומר הכתוב אוסרה קודם שתיה כאלו היא ודאי טמאה, ואע"ג דליכא מלקות כדמוכח בפ"ק דיבמות מיהו לאו הבא מכלל עשה איכא, וכן מוכיח מלשון רש"י (סוטה ז' ע"א) ד"ה דידעי לאתרויי ביה שפירש"י "ולומר לו מה"ת כשאין האיש מנוקה מעון שבא עליה משנאסרה עליו אין המים בודקין את אשתו" משמע מזה שאין עליו רק התראה זו שתאסר לו עולמית, אבל התראה על מלקות שילקה על לאו דטומאה של המזנה תחת בעלה שנאסרה עליו בלאו אין כאן, לפי שלא ילקה מספק ולענין זה לא נעשה כודאי, אמנם מדברי התוספות שם ביבמות (י"א ב') ד"ה מאי נראה שהם מפרשים דהתראה דאיתא (סוטה דף ז') דידעי לאתרויי ביה הוא לענין מלקות:
ולענ"ד נראה להביא ראיה מגמ' מפורשת דמוכח שמה שעשתה התורה ספק כודאי בסוטה, מ"מ לאו ומלקות אין כאן, והוא ממה דאיתא (ביבמות ס"א ע"ב) זונה זונה כשמה כו' ר' מתיא בן חרש אימר אפילו הלך בעלה להשקותה ובא עליה בדרך עשאה זונה, ועיין רש"י ד"ה הלך בעלה שכתב ואם מת אסורה לכהן, ולכאורה תמוה הא בלא"ה אסורה לכהן דהא דרשינן ונטמאה גם לכהונה כדאיתא (בסוטה כ"ט ע"א), וע"כ צריך לומר שלענין מלקות חידש ר' מתיא בן חרש שכיון שנאסרה לבעלה והוא עבר ובא עליה באיסורא מחמת זה נעשית זונה מוחלטת, ואם נאמר שלכל מילי דחומרא הספק כודאי הוא גם למלקות, א"כ כיון שהאשה המזנית תחת בעלה היא זונה גמורה לכו"ע, וכדאמר ת"ק זונה כשמה וכדפירש"י שם שהיא אשת איש שזינתה, וכיון שהספק כודאי הרי מחשבינן לה זונה ודאית, וילקה הכהן שישא איתה משום זונה, א"כ מוכח מזה להדיא שמלקות משום זונה אין עליה מצד הספק שנעשה כודאי, ואין עליה רק שם ספק זונה לענין מלקות, רק מחמת שהתורה אסרה לבעלה מצד הספק, והוא עבר על איסור זה, על כן סובר ר' מתיא בן חרש שמשום זו העברה שעבר ובא עליה, נעשית אח"כ בזה זונה ודאית, ולוקה עליה הכהן שישא אותה אחר מיתת בעלה משום זונה:
ולכאורה יש לישב שיטת התוס' ביבמות שם (י"א ב') ד"ה מאי שנאמר שאין הכי נמי שלוקה הכהן עליה משום זונה מצד איסור הסוטה שנעשה כודאי, מ"מ לא יקשה הא דר' מתיא בן חרש, שהרי זאת כתבו התוס' שלהקל לא נעשה כודאי וכאן בכהונה הלא יצא קולא ג"כ כשנחשוב לודאית נפסלה לכהונה, שא"כ הבנים שיולדו ממנה מן הכהן יהיו חללים, ויהיו מותרים לטמא למתים ולישא האסורים לכהונה, וע"כ לענין זה אין דנין בהחלט כודאי נבעלה, ובניה מכהן יחשבו לספקי חללים וספקי כהנים לחומרא, וא"כ נפקא מיניה בזה שחדית ר' מתיא בן חרש, שבמה שבא עליה באיסור שעשתה התורה כודאי נעשית בזה גופא זונה גמורה, וממילא יהיו בניה מכהן חללים גמורים, אך באמת נראה לענ"ד שא"א לומר כן לישב בזה הא דר' מתיא בן חרש, דהא גם לולא מה שבעלה בא עליה בדרך, יהיו ג"כ הבנים חללים ודאים כיון דאסורה לכהונה, והכהן שעובר והוא עמה באיסור זה שעובר על הא דונטמאה לכהונה, תיעשה בזה חללה, וכי היכי דלר' מתיא בן חרש במה שבעלה בא עליה ועבר על האיסור של ונטמאה שנאסרה עליו בהחלט מצד ספק, נעשית ע"י זה זונה גמורה, שגם לענין קולא שיצמח מזה היא נחשבת זונה מצד שבעלה בא עליה באיסור, ה"נ לענין הכהן שעובר על האיסור של ונטמאה שאסרה עליו התורה, הרי עבר על איסורי כהונה ונעשית חללה בהחלט:
אך לישב שיטת התוס' הנ"ל שלא יקשה על דבריהם מהגמ' דר' מתיא ב"ח הנ"ל, נלע"ד לומר ששיטת התוס' שמה שנעשה ספק כודאי גם לענין מלקות, הוא רק על הלאוין הנאמרים גבי סוטה גופא הוא קרא דאחרי אשר הוטמאה, אבל לענין שארי הלאוין שנאסרה ע"י מה שזינתה תחת בעלה שנעשית ע"י זה זונה היא רק בספיקה נשארה, ומעתה איסור דונטמאה שגבי כהונה הרי לא נזכר שם לאו, ואיסור זונה על זה לא נאמר בכתוב שנעשה כודאי, וממילא רק בספק עומד לענין איסור זונה לכהן, ואין לוקה ע"ז הכהן שישא אותה אחרי שימות בעלה, ורק מטעם שבא עליה בעלה באיסור זה שנחשב כודאי עשאה בזה זונה ויש עליה לאו דזונה, וא"כ עפ"ז יתחזק מה שכתבתי לישב בהא דשני נזירים שלענין כל האמור בפ' נזיר וכי ימות מת עליו לענין שסותר את הקודמים, לזה לא מצינו שעשתה התורה הספק כודאי, ורק לענין הלאו דכל טהור יאכל בשר דדרשינן טהור ודאי הוא דלא יאכל, והוא לענין אכילת קדשים ולענין לטמא את הקדשים, אבל לענין סתירת נזיר לא נמצא שנעשה הספק כודאי וממילא נחשב זה רק כספק:
ונראין הדברים שביסוד סברא זו אם הא דנחשב כודאי הוא לכל מילי היוצא מזה, או שהוא רק לענין הנאמר בו ולא לשארי דברים, מחולק בזה הס"ד שבגמ' (בסוטה כ"ט ע"א) עם המסקנא דשם, דהגמ' קאמר שם וכ"ת כהונה לא בעי קרא דהא עשה ספק זונה כזונה, תרומה נמי לא תיבעי קרא כו' ולמסקנא אמרינן ארבעה קראי כתיבי אליבא דר"ע, ולר' ישמעאל תלתא קראי כתיבי כדאיתא שם בסוגיא, הרי דמצרכינן קרא לכהונה ולתרומה, ולא אמרינן כיון דנחשבת כודאי נבעלה ממילא תיאסר לכהונה ולתרומה כדין כל הנבעלת תחת בעלה, אלא ודאי דרק למאי דמרבינן איסור מרבינן ולא לשארי דברים, ולכן ממילא בספק הוא עומד, וה"נ נימא כן בטומאה שרק לענין דין טומאה מרבינן שנחשב לטמא ודאי ומגעו מטמא, אבל לא לענין איסורא דנזיר ליסתר הקודמים, ולגלח תגלחת טומאה, ולהביא הקרבנות של נזיר טמא, לענין זה לא נאמרה בתורה להחשב כודאי:
היוצא מכל האמור בדברינו שגם לפי דברי התוס' (ביבמות י"א ב') דמוכח דעתם דאית לאו על הא דספק כודאי, מ"מ מסתבר לומר שאין סותר בנזיר ולענין לאו דביאת מקדש ואולי גם הכרת של ביאת מקדש יהיה תלוי במחלוקתן של דברי התוס' הסותרים זא"ז, שהתוס' (בסוטה כ"ח וביבמות ס"ט) סברי דליכא מלקות וכן הוא פשטות ד' רש"י שהבאנו לעיל, וממילא אין שום מלקות וכרת על ביאת מקדש, ולפי שיטת התוס' ביבמות שם ד"ה מאי שיש לאו על סוטה שנחשב כודאי, יש לומר לפ"ז שיש כאן לאו וכרת של ביאת מקדש, לפי שנחשב טמא ודאי וכפי דברי התוס' (בשבועות י"ט א') שהבאנו לעיל, ומ"מ יש לומר לענין גילוח נזיר בטומאה יש לומר שאין הנזיר מגלח עליה, אך דעת התוס' בכל הני דוכתי שדקדקנו בהא דשני נזירים מוכח שהנזיר צריך לגלח על ספק טומאה ברה"י וכן הוא מפורש בתוס' בנזיר (ס"ג ע"א בד"ה כיצד) שספק טומאה ברה"י סותר להנזירות:
והנה בירושלמי בשני מקומות (בפסחים סוף פרק האשה ובנזיר פרק ח' הל' א') איתא שם, נזיר שנטמא בספק רה"י ואינו בפסח, ר' הושעי' רבה אומר הנזיר מגלח ור' יוחנן אומר אין הנזיר מגלח, דתנינן תמן כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין על ביאת מקדש, וכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין על ביאת מקדש, והנה הקרבן עדה מפרש הא דקאמר נזיר שנטמא בספק רה"י שהספק הוא אם הוא רה"י או אינו רה"י, ובאמת פירוש זה אין מחוור כלל דהא דמייתי ר' יוחנן ראיה מביאת מקדש אין זה שייך לספק רה"י, דממ"נ אם נאמר שקרבן ביאת מקדש יש על ספק טומאה ברה"י כפי שיטת התוס' (בשבועות י"ט א'), וא"כ בספק אם הוא רה"י מאי פשיטא לענין ביאת מקדש טפי מלענין נזיר, והמחוור לענ"ד הוא פירושו של הפני משה שמפרש שפליגי בספק טומאה ברה"י אם הוא כודאי לענין שהנזיר יהיה מגלח ע"ז, ור' יוחנן מדמי כיון שזה פשוט לו מצד הסברא שעל ביאת מקדש אין חייב מספק, והוא שלא כדברי התוס' בשבועות ולכן סבר ר' יוחנן שאין הנזיר מגלח ע"ז, שלענין זה לא נעשה הספק כודאי, ור' הושעי' רבה סבר הנזיר מגלח על ספק טומאה ברה"י שנעשה כודאי גם גבי גילוח נזיר, ומ"מ לענין ביאת מקדש גם ר' הושעי' רבה יודה לדברי ר' יוחנן שאין חייב על ביאת מקדש מספק, רק שהנזיר מגלח על זה, ואין זה שייך לכללא שכל שהנזיר מגלח חייב על ביאת מקדש, שזה הוא רק לענין עצם הטומאה שוין הם, אבל לענין ספק כודאי אין שוה תגלחת טומאה של נזיר לענין חיוב הבאת קרבן על ביאת מקדש, ובזו הסברא פליגי ר' הושעי' רבה ור"י וא"כ לדינא אפשר דקיי"ל כר' הושעי' רבה, ועוד המשנה דשני נזירים צריך לישב גם אליבא דר' הושעיה רבה, וצריך לומר כפי תירוצן של התוס' בחולין ובנזיר ובנדה ובסוטה לחלק בין כללא דספק טומאה ברה"י, לספק טומאה בר"ה וכמבואר בדברי התוס'
והנה בתר הכי קאמר שם בפסחים בירושלמי, היידינו ספק ר' יוחנן אמר ראשה דפירקא ר' הושעיה רבה אמר ההן דהכא, והנה הפנ"מ מפרש שהשאלה היא איזהו נקרא ספק ר"י אמר ראשה דפירקא, הוא דפרק שני נזירים שאמר להם אחד ראיתי שנטמא אחד מכם, ר' הושעיה רבה אמר ההן דהכא, מה דאיירינן בה הכא שאירע איזה ספק טומאה ברה"י, אבל ההיא דרישא דפירקא ס"ל לר' הושעיה מכיון דאיכא תלתא, זה האחד שראה ואלו השני נזירים כרבים חשובים ולאו ספק טימאה ברה"י הוא, ואני אתפלא מאוד על דברי הפני משה שפי' זה לא יתכן כלל, חדא דאליבא דר' יוחנן דאמר אין הנזיר מגלח על ספק טומאה ברה"י למאי מיבעיא לומר איזהו ספק, ועוד מה דאמר אליבא דר' הושעי' שהמשנה שבראש פ' שני נזירים אין נחשב כטומאה ברה"י רק כטומאה בר"ה, היה להביא קרבן טהרה לשניהם כקושית הגמ' דילן, סוף דבר שפי' זה אין מובן כלל במאי פליגי, ולכן נראה לענ"ד לבאר דברי הירושלמי באופן נאה כאשר נבאר אי"ה בדברינו להלן:
הנה בעזה"י ראיתי אשר בספרי מפורש נאמר אקרא שבפ' נזיר, "וכי ימות מת עליו, להוציא את הספק שהיה בדין ומה במקום שלא עשה בו אונס כרצון עשה ספק כודאי, כאן שעשה אונס כרצון אינו דין שנעשה ספק כודאי, ת"ל וכי ימות מת עליו להוציא את הספק" ובתר הכי קאמר שם בספרי בסיפא בפתע פתאום, להביא את האונס שהיה בדין מה במקום שעשה ספק כודאי, לא עשה בו אונס כרצון, מקום שלא עשה בו ספק כודאי, אינו דין שלא נעשה בו אונס כרצון, ת"ל בפתע פתאום להביא את האונס, ע"כ. וא"כ הרי מבואר כאן שגבי נזיר בטומאת מת לענין הנאמר שם בכתוב, שסותר את הקודמים ומגלח תגלחת טומאה ומביא קרבן לענין זה לא עשה בו הספק כודאי, ואין לומר שזהו הדרש הנאמר בגמ' (בפסחים פ"א ע"ב) וכי ימות מת עליו, במחוורת עליו ולמעט טומאת התהום, ובזה מסקינן שם דקרא אסמכתא בעלמא, זה אין סברא לומר כן חדא דלשון ספק כודאי אין במשמע שלענין קבר התהום נאמר, ששם בקבר התהום גם ודאי טמא טהור, ועוד שאין שייך לדון על זה מסוטה דבסוטה אין שייך ענין התהום דהא ידעו בזה הנואף והנואפת, ודרשא דמחוורת עליו משמע עד דידע ביה איהו ולמסקנא בדין קבר התהום אפילו ידעי ביה אחרינא, וא"כ מה שייך על זה לדון מסוטה, הן שמדברי התוספות (בסוטה כ"ח ד"ה אינו) שהקשו ליכא למפרך נזיר ועושה פסח יוכיח שעשה בהן אונס כרצון דנפקא לן מוכי ימות מת עליו בפתע פתאום, ואפ"ה לא עשה בהן ספק טומאת התהום כודאי, ותירצו משום דטומאת התהום הלכה ואין דנין ק"ו מהלכה ולא סתרינן ק"ו מהלכה, וא"כ משמע מדבריהם שלא ס"ל להאי לימודא דבספרי שלא עשה בו ספק כודאי או דמפרשי שהוא לענין טומאת התהום, ובאמת הלכה הוא וקרא אסמכתא בעלמא, אך זה לענ"ד א"א לפרש כן מטעמו טובא, חדא דהא שם בספרי אהא דאיתא בפתע פתאום להביא את האונס שהיה בדין ומה אם במקום שעשה ספק כודאי כו' ואם האי שלא עשה ספק כודאי שגבי נזיר הכונה יהיה לענין טומאת התהום, היאך ילפינן מזה לדין הא אין דנין מהלכה, ועוד שכבר הקשיתי דהא אין שייך טומאת התהום לענין סוטה כיון דידעי בה הנואף והיא:
ובעיקר קושית התוס' דנאמר טומאת מת בנזיר תוכיח שאף שעשה בו אונם כרצון ואפ"ה לא עשה התורה בה ספק כודאי, וא"כ היאך ילפינן ק"ו לטומאה ברה"י שיהיה בה ספק כודאי, לבד שבעניני ק"ו יש לומר שקים להו לחז"ל שיש על התוכיח זה איזה פירכא, ומ"מ נלע"ד שיש לתרץ שאין לומר נזיר תוכיח, מפני שבאמת מצינו הרבה איסורין בתורה, כגון בב"ח או איסור טרפה שנטרפה בהמה שעשו אונם כרצון שגם אם באונס נעשה חל האיסור, ומ"מ לא נעשה שם ספק כודאי, וצריך לומר שלימוד הדין הוא רק על סוג טומאה כי סוטה קרי לה רחמנא טומאה, וכן ענין הטומאות, ומעתה נוכל לומר שלכך לא קאמרינן נזיר תוכיח לפי שעצם ענין הטומאה גם הנזיר אם יטמא בספק טומאה ברה"י יחשב טמא, ובזה ודאי אמרינן שיצטרך להמתין עד שיטהר, שלא יהיה מביא הקרבן טהרה עד שיטהר מן טומאתו שנחשב כטמא ודאי כדין ספק טומאה ברה"י, רק שלא יסתור ויגלח תגלחת טומאה מספק, זהו גדר דין אחר ולא נחשב זה עיקר הטומאה שעל זה בא הספק, כמו בסוטה שהספק אם נטמאה מכאן ולהבא לבעלה או לא, וכן בספק טומאה ברה"י שהספק הוא אם נעשה טומאה מכאן ולהבא משא"כ בדין תגלחת נזיר וסתירת ימים הקודמים זה מלתא אחריתא, ואין זה עצם שם הטומאה המסופק, ולכן כיון שגילתה התורה מן עליו דבעינן דבר ברור ומספק אין סותר, בודאי לא נוכל לעשות יוכיח מזה לבטל דין ספק טומאה שנעשה כודאי מק"ו מסוטה, משום שיש לחלק כמש"כ:
ואחרי שמדרשא דעליו מוכח שלא נעשה ספק כודאי גבי נזיר לסתור הקודמים, לכן נראה לענ"ד לפרש הפלוגתא של ר' יוחנן ור' הושעי' רבה שבירושלמי, גבי נזיר שנטמא בספק רה"י, שזה מודו תרווייהו שלא נעשה ספק כודאי כמו דאיתא בספרי, רק הפלוגתא דידהו על דין ספק רה"י גבי נזיר אם יש כאן ספק סתירה וגילוח טומאה, די"ל דהלימוד הועיל רק שאין נחשב כודאי בהחלט, אבל מ"מ ספק יש עליו וצריך ליסתר מספק וגם להביא קרבן טומאה בספק, דזה ודאי ספק טומאה ברה"י דין טמא יש לו וצריך הזאה שלישי ושביעי וטבילה, אך זה יש לחקור אם יש לזה דין כל הנחשבים במשנה (בנזיר נ"ד א') שאין סותר ואין מגלח תגלחת טומאה ולנהוג נזירות טהרה ולגמור התגלחת טהרה צריך להמתין עד שיגמורו ימי הטומאה, או שאין זה דומה לשם, דשם ידעינן שהטומאה אין סותרת ואין כאן במה לסתור הנזירות בבירור, משא"כ בהא דספק טומאה ברה"י שיש כאן ספק אולי נטמא וסותר לנזירותו ויהיה לו דין ספק טמא, הנאמר במשנה (נ"ט ע"ב) שיש עליו חיוב גילוח תגלחת טומאה מצד הספק, ובזה פליג ר' הושעי' רבה ור' יוחנן, דר' הושעיה רבה סבר כיון שיש עליו דין טומאה לענין כל דיני טומאה, ולענין נזיר אף שלא נעשה בו ספק כודאי, מ"מ יש עליו חיוב גילוח של טומאה מספק, ור' יוחנן סבר כיון דהתורה לא עשה בו ספק כודאי וממילא לענין ביאת מקדש פטור, ולכן אמרינן גם לענין נזיר אין עליו תורת גילוח כלל מספק, כי היכא דלענין ביאת מקדש אין הספק עושה שום חיוב כלל, וזהו דקאמר שם בירושלמי ר' יוחנן אמר אין הנזיר מגלח, דתנינן תמן כל טומאה שהנזיר מגלח עליה חייבין עליה על ביאת מקדש, וכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת מקדש, ולכאורה קשיא הא תנא יליף ביאת מקדש מנזיר וכן נאמרה ההלכה, והיאך יליף ר' יוחנן גילוח נזיר מביאת מקדש, ובפרט לפי דברי הספרי עיקר הדרש להוציא הספק בנזיר נאמר, אך למש"כ שהפלוגתא של ר' יוחנן על ר' הושעי' רבה הוא לענין ספק גילוח, שר' יוחנן סבר שאין עליו דין גילוח של טומאה אפילו לספק, וע"ז מייתי ר' יוחנן הוכחה לדבריו דהא ביאת מקדש מדמין לנזיר וא"כ כי היכי אשר בנזיר לא נעשה ספק טומאה ברה"י כודאי, ה"נ לענין ביאת מקדש ושם אף ספק חיוב אין שם, דהא אין אשם תלוי בביאת מקדש וא"כ הספק לענין ביאת מקדש אין נחשב כלום, ולכן בנזיר ג"כ נאמר הכי שהספק אין בו שום חיוב, ובתר הכי קאמר בירושלמי בפסחים היי דינו ספק, פירושו הא מצינו במשנה שיש ספק טמא בנזיר שמסופק בו בדין סתירה וגילוח, ר' יוחנן אמר ראשה דפרקא, פירושו כהא דשני נזירים שיש אחד, בהם ודאי טמא שסותר נזירותו ובזה חשוב ספק גילוח טומאה, אבל באחד שנסתפק בו אין בו דין גילוח טומאה אפילו מספק וכנ"ל, ור' הושעי' רבה אמר ההן דהכא פירושו כל ספק טומאה ברה"י הוא ספק נזיר טמא, לענין שצריך גילוח וסתירה מספק, זהו נראה הפירוש המחוור בירושלמי לענ"ד:
ובירושלמי (נזיר פרק ז' הלכה ג') אמר ר' יוחנן סככות ופרעות תורה הן אצל תרומה ואין הנזיר מגלח, ר' ירמיה בעי אם לשרוף אפי' על ספק דבריהן שורפין, אם ללקות תני ר' צידונייה קומי ר' ירמיה ופליג על ר' ירמיה, כל טומאה מן המת שנזיר מגלח עליה חייבין עליה על ביאת מקדש, וכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת מקדש, ועיין פני משה שכ' דמיניה מוכח דאכילת תרומה שוה כמו ביאת מקדש, וכן פי' שם דסככות ופרעות ספק דאורייתא הוא אליבא דר' יוחנן:
ובאמת בגמ' דילן (נדה דף ס"ח ע"ב) מבואר דסככות פרעות הוה דרבנן ומדאורייתא לאו אהל הוא כלל, ונראה לענ"ד לומר דזה תליא בפלוגתא של ר' הושעיה רבה ור' יוחנן, דר' הושעיה רבה דסבר דספק טומאה ברה"י הוא ספק לענין גילוח נזיר, ויש לו דין ספק טמא ובעי גילוח טומאה מספק, א"א לפרש דסככות ופרעות הוה ספק טומאה ברה"י דהא איתא במתניתין שאין סותר כלל, וע"כ מפרש דהוה טומאה דרבנן, משא"כ ר' יוחנן דסובר בנזיר שנטמא בספק טומאה ברה"י לא בעי גילוח כלל, ולכן מצי לפרש אליביה דסככות ופרעות הוה ספק טומאה ברה"י והוה תורה אצל תרומה, דעשה ספק כודאי, ולענין נזיר לא בעי גילוח כלל אף מספק, וקאמר ע"ז ר' ירמיה לענין מאי קאמר תורה הוא אצל תרומה, ומסיק ר' ירמיה אם ללקות פי' ללקות משום אוכל תרומה בטומאת הגוף, תני ר' צידונייא קומי דר' ירמיה ופליג על ר' ירמיה משום דכיון שאין הנזיר מגלח עליה ממילא פטור הוא על ביאת מקדש ואכילת תרומה נאמר בלאו דבכל קודש לא תגע, שכולל אכילת תרומה ואכילת קדש, וכדאיתא (ביבמות ע"ה ב') ושם הוקש קדש למקדש כו', נמצא למסקנא דמלתא אפילו למה שנאמר דגמ' דילן סבר כר' הושעי' רבה, מ"מ לענין גילוח נזיר בספק טומאה ברה"י אין עליו רק ספק גילוח הטומאה כדין ספק טמא דאיתא (בנזיר נ"ט ע"ב):
וכן למדנו מדברי הירושלמי לפי מה שבארנו בע"ה ששני לן ספק טומאה ברה"י מספק הנולד בשני אנשים נזירים שראו אחד מהם שנטמא, שבספק טומאה ברה"י אליבא דר' יוחנן אין מגלח כלל אפילו מספק, ואילו בראו אחד מהן שנטמא והוא ברה"י מחויב כל אחד מהן לגלח ולסתור הנזירות מספק, לפי שאחד מהן טמא אפילו לדעת ר' יוחנן:
עוד איתא שם בירושלמי פסחים סוף פרק האשה, יחיד שנטמא ובספק רה"י, ר' הושעי' רבה אמר ידחה לפסח שני, ר' יוחנן אמר משלחין אותו לדרך רחוקה, ואתייא כיי דמר ר' יוחנן נטמא בטומאת בית הפרס משלחין אותו לדרך רחוקה, ועיין פני משה שפירש דהא דמחשבינן בספק טומאה ברה"י כטומאה ודאית מדבריהם הוא, ובאמת הוא דחוק מאוד שיסבור ר' יוחנן שהדין של ספק טומאה ברה"י הוא רק מדרבנן, ולענ"ד נראה לומר ע"פ מש"כ בשיטת ר' יוחנן שספק טומאה ברה"י לגבי נזיר ולגבי ביאת מקדש אין עליו לתא דספיקא אליבא דר' יוחנן, וא"כ לגבי קרבן פסח מצד עצמית הטומאה אין נחשב לטומאת הגוף כלל, שעבור זה יהיה נדחה לפסח שני לר' יוחנן, כמו שאין נחשב לגבי נזיר ולגבי ביאת מקדש, רק שאין ראוי לאכילה מצד הדרשה כל טהור יאכל בשר טהור ודאי הוא דיאכל הא טהור ספק לא יאכל ולכן אין נחשב מחמת זה להיות נדחה לפסח שני, לא מיבעיא אליבא דר' נתן דאמר אכילת פסחים לא מעכבא כדאיתא (בפסחים ע"ח ב') כיון דאין לו דין טומאת הגוף מצד הספק אלא אפילו אליבא דרבנן יש לומר כיון דטומאת הגוף אין לו עתה, ומצד שלא יהיה אח"כ ראוי לאכילה שמא יבוא אליהו ויטהרו, ולכן אמר משלחין אותו לדרך רחוקה, אמנם ר' הושעי' רבה לטעמיה דסבר שיש על הספק טומאה ברה"י ג"כ דין ספק של טומאת הגוף לענין נזיר וביאת מקדש ולכן שפיר נדחה לפסח שני:
והנה בתר הכי קאמר בירושלמי שם ציבור שנטמא בספק רה"י בפסח, ר' יוחנן אמר יעשו בספיקן ר' הושעי' רבה אמר יעשו בטומאה, והק"ע פירש שהטמאים יעשו לעצמן והטהורים יעשו לעצמן, וכוונתו ודאי שהטמאים הנזכרים היינו אותן הטמאים שנטמאו בספק טומאה ברה"י וצ"ע לפ"ז שלא נתבאר מה יעשו הטמאים הודאים, אם ידחו לפסח שני שמא הוא פסח הבא בטומאה ואם יעשו הפסח בראשון בטומאה הא אמר יעשו בספיקן, אך למש"כ נראה לומר דלר' יוחנן יש להם דין טהורים, רק שלענין אכילה כיון דרוב ציבור הוא כן, נדחה איסור אכילת בשר הנאסר לספק טמא ברה"י, ואולי סובר ר"י כרב חסדא דאמר (בפסחים ע"ט ע"א) מוטב שידחה טומאת בשר בלאו ואל ידחה טומאת הגוף בכרת, והכא בנדון ספק טומאה ברה"י אליבא דר"י כיון שאין עליו רק מה שהתורה עשה לו כודאי לענין איסור אכילת קדשים, מקרא דטהור ודאי הוא דיאכל הא טהור ספק לא יאכל, וניחזי אליבא דרב חסדא שם בנטמא הסכין בטומאת שרץ שהדין שיעשה בטהרה ולא ידחה טומאת הגוף שבכרת, דבזה ודאי הטמאים נדחים לפסח שני, וכן הוא לשון הרמב"ם (בפ"ז מהל' ק"פ הלכה ט') היו כלי שרת טמאים בשרץ וכיוצא בו כו' לא יעשוהו אלא הטהורים, ומשמע שיש לזה דין פסח הנעשה בטהרה וממילא מיעוט של הטמאים בטומאת הגוף נדחים לפסח שני, וה"נ יהיה הדין אליבא דר' יוחנן שאמר יעשו בספיקן, שהוא רק איסור על האכילה וזה נחשב שטומאת הגוף אין עליהם, יש להם דין פסח הבא בטהרה ונדחים הטמאים הודאים לפסח שני, ור' הושעי' רבה דסבר שיש עליהם דין ספק טומאת הגוף, מיקרי זה שפיר פסח הבא בטומאה וקרב בטומאה שאין קרבן ציבור חלוק שנאמר שרק ספק טומאת הגוף הותר ולא ודאי, וכיון שהותרו הספיקות של טומאת הגוף, הותרו כולם ויש להם דין פסח הבא בטומאה
עוד שם בירושלמי אף ר' הושעי' מודה שיעשו בספיקן לא אמר ר' הושעי' אלא לחומרין, והק"ע מפרש לחומרא שאף הטמאים יעשו בראשון והוא דבר פלא כיון שמתירין לטמאים שיעשו בטומאה הא זהו קולא שאם נחוש שהמסופקים טהורים א"כ אין רשאים לעשות הפסח בטומאת הגוף ולאכלו בטומאת הגוף שבכרת, מיהו אפשר לישב כונתו שבמקום שיש טמאים שלהם לא יהיה תקנה אם לא יעשו בראשון משום שמא הטמאים המסופקים טמאים הן ומתירין לעשות הפסח בטומאה לכל הטמאים וקרבן ציבור דוחה טומאה, משא"כ להמסופקים מחמירים עליהם לאכול בספיקן ולא מטמאים להם בודאי שמא טהורים הן באמת, אך מ"מ אין מדוקדק כל כך דברי הק"ע, שהרי בזה מה שעושין הטמאים בראשון אין זה מצד החומרא רק מן הדין הוא שיש לזה דין פסח הבא בטומאה, רק מה שמחמירים להמסופקים לעשות בספיקן ושלא יעשו בטומאה ודאית זהו החומרא:
ולעיל בפ' כיצד צולין הל' ו' הקשה הק"ע על הרמב"ם (פ"ז מהל' קרבן פסח) שכתב ציבור שנטמאו בספק רשוה"י יעשו כולן בטומאה, שכתב הכ"מ ע"ז ירושלמי סוף פרק האשה ציבור שנטמאו בספק רה"י וכו' לא אמר ר' הושעי' אלא לחומרין, ופסק רבינו כר' הושעי' דרביה דר' יוחנן הוא ע"כ, ולפי מה שפירשתי היה להרמב"ם לבאר שהטהורים עושין לעצמן, ולא ידעתי מה פירש הכ"מ בהא דאמר הש"ס ירושלמי לא אמר ר' הושעי' אלא לחומרין, ע"כ דברי הק"ע שם בשירי קרבן ולענ"ד צדקו דברי הכ"מ ופירושו בהירושלמי כך הוא, דהירו' מקשה אהא דאמר ר' הושעי' הכא יעשו בטומאה אף ר' הושעיה מודה שיעשו בספיקן, הוא מה שאמר לעיל גבי ציבור שנטמא אחד מהן ואין ידוע איזהו יעשו בספיקן, והתם מיירי ג"כ ברה"י שאילו היה זה בר"ה בכה"ג טהורין נחשבו, כדאיתא בריש פ' שני נזירים, ולמה שם אמר יעשו בספיקן וכאן אמר יעשו בטומאה, וזה מתמיה הירו' אף ר' הושעי' מודה שיעשו בספיקן כמו דאמר שם, ומשני לא אמר ר' הושעי' שם אלא לחומרין, פירושו שם גבי ציבור שנטמא אחד מהם ואין ידוע איזהו, הגם שלכל או"א יש לו דין ספק טומאה ברה"י וכמו שכתבתי דמיירי ברה"י והיה ראוי מצד הדין שיעשו כולן בטומאה, כמו דסבר ר' הושעי' הכא בספק טומאה ברה"י, רק מ"מ שם אמר שיעשו בספיקן מצד החומרא החמיר שם, היינו לפי שידעינן באמת שיש בהם טהורים ודאים רוב ואין כאן באמת רוב טמאים, הגם שכל אחד ואחד יש עליו דין ספק טומאה ברשות היחיד, אבל בזה בציבור שנטמאו בספק טומאה ברה"י נשאר הדין שיעשו בטומאה אליבא דר' הושעי' רבה ושפיר פסק הרמב"ם כוותיה:
והנה היוצא מכל דברי שכתבתי ממשמעות דברי הירושלמי ומן הספרי, שטומאת ספק ברה"י בטומאת מת גבי נזיר אין הנזיר מגלח בתורת ודאי, רק בתורת ספק גם למאי דנפסוק כד' ר' הושעי' רבה, אמנם הוא זה נגד דעתן הרמה של בעלי התוס' בכל הני דוכתי שדקדקו מהא דשני נזירים, וגם בענין חיוב ביאת מקדש ג"כ החלטנו שאין כאן ספק חיוב, והוא נגד דעת התוס' בשבועות י"ט שהחליטו בפשיטות, שעל ספק טומאה ברה"י חייב על ביאת מקדש כמו על ודאי טומאה:
**(הגה"ה וראיתי למהרי"ט אלגזי בביאורו שעל הרמב"ן (הל' בכורות פ"ה אות נ"ג) שהאריך בענין זה והביא ג"כ הירו' דפסחים נזיר שנטמא בספק רה"י ומביא שם פירושו של הק"ע, והוא מפרש שהפלוגתא היא שר' הושעיה סבר שדין ספק טומאה ברה"י כודאי הוא, ור' יוחנן סבר שאינו רק כספק יעו"ש בדבריו, גם מביא שם שיטת הרא"ש והר"ש בפירושם במשנה (פרה פרק י"ב משנה ד') המזה מחלון של רבים ונמצאו המים פסולין אחרי שנכנס למקדש פטור, ובחלון של יחיד חייב, ומפרש הרא"ש שבחלון של רבים ההזאה הוא לספק טומאה בר"ה ה ולכן פטור על ביאת מקדש, אבל בחלון של יחיד שם מזין לספק טומאה ברה"י, וא"כ דעת הרא"ש והר"ש שכל ספק טומאה ברה"י הנכנס למקדש חייב כעל טומאה ודאית, וכשיטת התוספות שבועות י"ט, ובאמת כבר עמד ע"ז מהרי"ט אלגזי בעצמו שאליבא דר"י א"א לפרש הא דמתניתין בחלון של יחיד כוותיה, דהא איהו סבר מפורש בירושלמי שאין חייב על ביאת מקדש וא"כ אליביה צריך לפרש פירוש אחר במשנתינו, וא"כ מנ"ל שאליבא דר' הושעיה יפרש באופן אחר המשנה ממה שמפרש ר' יוחנן.
ובאמת בלא"ה פירושם דחוק, הכי אם המשנה רוצה להשמיענו הדין שעל ספק טומאה ברה"י מתחייב על ביאת מקדש, א"א לאשכוחי כ"א שיעשה ע"י הזאה פסולה, ועיין פירוש הרמב"ם שם שמפרש באופן אחר שבחלון של רבים חשוב כאנוס שכן מבואר (ברמב"ם בהל' פ"א פרק ט"ו הל' ח'), אמנם במשנה מפורש קצת באופן אחר שזה דחלון של רבים דומה לספק טומאה בר"ה ובחלון של יחיד דומה לספק טומאה ברה"י, והמחוור בזה הוא עי' רבינו הגר"א שמפרש שהמים נפסלו מצד ספק ריעותא שכל הפסולים מצוים מצד הספק ולכן בחלון של רבים שנולד על מים ספק טומאה בר"ה וא"כ המים נחשבים טהורים מצד הספק, אמנם בספק טומאה ברה"י שנולד על המים כיון שהמים נחשבים כטמאים, מצד ספק טומאה ברה"י כודאי, ולכן ההזאה נחשבת פסולה ודאית, וממילא ללא הועילה ההזאה וחייב על ביאת מקדש, ואם כן אין שום ראיה לנידון הספק אם חייב על ביאת מקדש על ספק טומאה ברשות היחיד)**
והנה חובה עלינו לישב שיטת התוס' בכל הני דוכתי שהבאנו לעיל, שס"ל שהנזיר מגלח ודאי על ספק טומאה ברה"י, והנה בהספרי נדחק לפרש שקאי על טומאת התהום, או שהם ס"ל שהגמ' דמביא את הדרשא דעליו על טומאת התהום פליגי על הספרי, ולכן הלכה כגמ' דילן, אך מן הירושלמי הלא נאמר שפליגי בזה ר' הושעיה רבה ור' יוחנן, וכפי פירושו של מהרי"ט אלגזי והפנ"מ שמפרשים דר' הושעיה סובר שמגלח בהחלט על ספק טומאה ברה"י וקיי"ל כר' הושעי' נגד ר' יוחנן, אך זה צ"ע איך יפרשו הא דסיפא של הירושלמי שאמר בפסחים היי דינו ספק ר' יוחנן אמר ראשה דפרקא ור' הושעיה אמר ההן דהכא, אמאי קאי ואין לו שום ביאור לפי שיטתם, וכמו שכתבתי לעיל הוא מבואר. ונראה לענ"ד לומר לפי שיטת התוס' שההכרח לפרש לפי שיטתם, שר' הושעיה סובר מגלח בהחלט ור' יוחנן יסבור שאינו מגלח בהחלט רק יש ע"ז דין ספק ונאמר שחילוף גירסא יש בירושלמי כאשר שזה מצוי בירושלמי וצריך להיות ר' הושעיה אמר ראשה דפרקא, ור' יוחנן אמר ההן דהכא, והכי פירושו ששואל הירושלמי איזהו הספק שמצינו במשנה שחשבינן לספק נזיר טמא כדאיתא במשנה אחרונה (בפ"ח דנזיר בדף נ"ט ע"ב) נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק דלר' הושעיה א"א לאשכוחי, דממ"נ אם היה ברה"י הלא כודאי טמא הוא ומגלח בודאי, ואם בר"ה הלא כטהור נחשב בהחלט וקרבן טהרה בעי למיתי וע"ז אמר ר' הושעיה רבה שהוא כעין ראשה דפירקא, שנולד ספק בין אנשים שא"א לשניהם להיות טמא וככללא דכיילי התוס' שבאופן זה אין כאן דין ספק טומאה ברה"י, ור' יוחנן אמר ההן דהכא היינו כל ספק טומאה ברה"י, אך מ"מ לפי שיטה זו לא ידוקדק היטב דברי הירושלמי בהא דסככות ופרעות, דאיתא בירו' נזיר פ"ז הל' ג' דאמר ר' יוחנן סככות ופרעות תורה הן אצל תרומה ואין הנזיר מגלח, וכבר ביארנו לעיל ע"פ דרכי דר' יוחנן לטעמיה דאמר ספק טומאה ברה"י אין הנזיר מגלח, לכך מפרש שסככות ופרעות הן תורה אצל תרומה מצד שהוא ספק טומאה ברה"י, אך לפי שיטת התוס' שביארנו דר' הושעיה סבר שהנזיר מגלח בתורת ודאי שלפי שספק רה"י כודאי הוא, ור' יוחנן סובר שספק רה"י אין לו רק דין ספק וא"כ לא יתכן בסככות ופרעות דהמשנה קתני בפירוש, מתחיל ומונה מיד, ואין צריך גילוח מספק, וא"כ איך יפרש ר' יוחנן המשנה, ולכן נראה לענ"ד שמחוור הוא הפירוש שכתבתי לענ"ד וכפי גירסא דילן במה שאמר הירושלמי היי דינו ספק, שלשיטת ר' יוחנן גם ספק גילוח אינו בספק טומאה ברה"י, ולדעת ר' הושעיה יש ספק גילוח ומה שאמר הנזיר מגלח היינו מספק, וכמוש"כ לעיל, ולדעת ר' הושעיה נאמר שסככות ופרעות הוא רק מדרבנן וכמש"כ לעיל:
ולמש"כ שיש לומר שאה"נ שספק טומאה ברה"י שטמא בודאי, וספק טומאה בר"ה שטהור בודאי, אין בזה שום חילוק לענין הדין שחילקו התוס' ביניהם, שהיכא שא"א לטמא לשניהם כגון שנולד הספק בין שני אנשים אין שייך דין זה, ובאמת יש להביא ראיה לזה מהירושלמי שמקשה על ר' הושעיה רבה דאמר בציבור שנטמא בספק טומאה ברה"י שיעשו בטומאה, מהא דאמר גבי ציבור שנטמא אחד מהם ואין ידוע איזהו יעשו בספיקן, ומאי הביא משם להכא שנטמא בספק רה"י, הא כאן נעשו כודאין מטעם ספק טומאה ברה"י, משא"כ במקום שנטמא ואין ידוע איזהו שאף שהיה ברה"י מ"מ אין לזה דין טמא ודאי שהרי א"א להיות כולם טמאים, אלא מוכח מזה שאין מחלקין בזה וכל ספק רה"י שוה, וא"כ תשאר קושית התוס' בפסחים ט"ו א' ד"ה חבית שנולד ספק טומאה, שהקשה ריב"א אי ברה"י ספיקו טמא ואי בר"ה ספיקו טהור, ותירצו התוס' שהיה בר"ה שני חביות ונגע באחת מהן ואין יודע איזהו, משום דכה"ג הוו שתיהן תלויות דבר תורה, דלא ילפינן מסוטה אלא דבר שיכול להיות אמת דומיא דסוטה, אבל הכא דודאי אחת מהן טהורה אין לטמא את שניהם מספק, ומביא התוס' ראיה מהא דשני נזירים כו' יעו"ש. ולפי שבארנו לחדש בע"ה שלא יהיה ראיה מהא דשני נזירים, ובאמת בכל גוונא יש דין ספק טומאה ברה"י, כמו בספק טומאה בר"ה שלא נחלק ביניהם, א"כ תשאר הקושיא היכי משכחת חבית שנולד ספק טומאה אי ברה"י הא טמא ודאי הוא, ואי בר"ה טהור הוא:
והנה יש לעיין בדבריהם הא איתא משנה מפורשת (טהרות פ"ה משנה ג') שני שבילין כו' הלך באחד מהן ועשה טהרות הזה ושנה וטבל הלך בשני ועשה טהרות, אם קיימות הראשונות אלו ואלו תלויות הן, הרי דמשכחת תלויות גם בר"ה, והר"ש שם כתב הטעם כיון דאחד עשה טהרות בשתי עמים וקיימות המה אפילו בזה אחר זה כבת אחת דמי, ומצאתי בצל"ח שכתב על דברי התוס' הנ"ל לא הוצרכו לומר ברה"י דאפילו בר"ה משכחת לה דבאו בבת אחת, אך למש"כ התוס' לעיל דף י' ע"א ד"ה בב"א דמדאורייתא אפילו בבת אחת טהורים, ניחא שהוצרכו לומר דמיירי ברה"י עכ"ד. ובאמת לפי מה שהבאתי המשנה מטהרות לא הוצרכו לאוקמי בבת אחת דבחד גברא שעשה הטהרות אפילו בזה אחר זה כב"א דמי, והכא בנגע באחד משני החביות הלא נעשה הספק בשניהם ע"י חד גברא גם בלא בת אחת שניהם תלויות, אך לפי תירוצו של הצל"ח ע"פ דברי התוס' דלעיל, גם שם בטהרות הוה ג"כ מדרבנן משום דהטעם הוא רק משום דחשיב כבת אחת, ומה שהוצרכו התוס' לאוקמי במקום שהוא מדאורייתא ספק טומאה משום שהגמ' (בכורות דף ל"ד) קאמר עלה דבקראי פליגי את משמרת תרומותי כו' ולכן הוצרכו לאוקמי ברה"י ובנגע באחד מב' חביות:
אך באמת לענ"ד לולא דבריהם ז"ל נראה לומר בזה, דהא ודאי אם היה חבית תרומה טמאה ודאית וחבית טהורה ודאית, ואח"כ נתערבו שניהם ביחד, מסתברא שבזה לא היה דין ספק טומאה ברה"י ולא ספק טומאה בר"ה, רק יש בזה חתיכה מב' חתיכות דאיקבע איסורא והוה ספק תורה על שניהם, ובכה"ג ודאי המה תלויות מה"ת לא אוכלין ולא שורפין, וא"כ מעתה במקום שהיה שתי חתיכות או שני חביות ונגע טמא באחד מהם, כיון דאחד מהן ודאי טהור ואחד מהם ודאי טמא דהוה איקבע איסורא, יהיה ג"כ הדין שבין בר"ה ובין ברה"י תלויות הן מה"ת לא טמא ודאי ולא טהור ודאי, והא דבשני נזירים בראו אחד מהם שנטמא דאמרינן בגמ' שבר"ה שניהם טהורים, משום דבגברי לא שייך דין חתיכה מב' חתיכות שכל אחד ואחד נידון בפ"ע, ולכן גם בבאו בבת אחת המה רק מדרבנן טמאים, אבל מדאורייתא שכל אחד נידון בפ"ע בהלך באחד משני שבילין הוא טהור וממילא גם הטהרות שעשו שניהם טהורות מדאורייתא ג"כ, כיון שבאו מכח מי שכבר נטהר מצד ספק טומאה בר"ה, וכן מה שמחמירים באחד שעשה טהרות בשני פעמים גם בזה אחר זה, ואמרינן דכבבת אחת דמי, משום שבא ע"י אדם אחד, משום דזה קרוב להיות דומה כאלו היה נולד בבת אחת טומאה ודאית באחד משני חתיכות, שזה הוא מה"ת תלויות בין בר"ה בין ברה"י, ונמצא לפ"ז שדינם של התוס' נכון גם לפמש"כ שאין אנו מצריכים לחלק בהאי כללא שלא טימא הכתוב ספק טומאה ברה"י רק במקום שאפשר להיות כן כו' ולחלק בין ספק ברה"י לטמא ובין ספק ר"ה לטהר בענין זה, מ"מ בענין חתיכה מב' חתיכות שנולד ספק בב' חתיכות שאחד טהור ודאי ואחד טמא ודאי, שאמרינן בזה איקבע איסורא דטומאה ואיקבע איסורא דשריפת תרומה טהורה ושניהם תלויות, וזה הדין יהיה גם כן בר"ה:
וראוי לדעת שע"פ דרכינו שכתבתי, וכן לולי דברינו ג"כ ע"פ שיטת התוס', ימצא לפעמים דבר מחודש שהנוגע בהדבר טמא יהיה חמור ממה שנגע בו, היינו אם נגע אב הטומאה באחת משני חתיכות המונחות ברה"י ואין יודע באיזה מהם נגע ע"פ שיטת התוס', וכן במקום שנתערב ברה"י ככר אחד של תרומה טהורה וככר אחד של תרומה טמאה שנגעה באב הטומאה, שהדין שלא אוכלין ולא שורפין כפי מש"כ, וכן בגוונא של התוס' שא"א לטמא ברה"י את שניהם, ואם אח"כ נגע ככר של תרומה באחד משניהם וידענו באיזה ככר נגע, אבל שהוא ספק לנו אם הוא הטמא או הטהור וא"כ הככר שנגע באחד משני הככרות שלגביה הוה ספק טומאה ברה"י שמא נגע בטמא וישרפו אותו כדין ספק טומאה ברה"י, ואותו הככר יהיה רק תלוי ולא ישרפו אותו, ואין לומר שכיון שידעינן באיזה מהן נגע, אך הספק אם אותו הדבר טמא הוא או לא, אין בזה דין ספק טומאה ברה"י, משום שאין אנו אומרים דין ספק טומאה ברה"י רק במקום שהספק הוא במגע הטומאה ולא שהספק בטומאה עצמה, וע"כ לא יהיה להנוגע רק הדין כפי הדין של אותו הככר שנגע בו ז"א, כדמוכח מהתוס' נדה (י"ח א') ד"ה שליא שכתבו שם בסה"ד מאי איריא משום רוב אפילו מחצה על מחצה שורפין דה"ל ספק טומאה ברה"י דטמא, והא התם במגע אין כאן ספק רק הספק הוא בעצמות הדבר שנגע בו,, היינו מה שבבית אם הוא טמא או טהור, חשבינן זה לודאי לגבי הדבר שמקבל טומאה מזה ונחשב כודאי, וכן יש להביא ראי' מהא שמביא הר"ש במשנה בשם התוספתא, ט' צפרדעים ושרץ אחד פירש אחד מהן לרה"י ספיקו טמא ומפרש שם פירש לפנינו, ושם הרי יודעים אנו שבזה נגע והספק אם הוא טמא או טהור, אפ"ה יש לו דין טומאה ברה"י שמקרי טמא, מיהו יש לחלק ולומר דהיכא אמרינן שאף שהספק בעצמות הטומאה אף שהנגיעה היא ודאית מ"מ יש לזה דין ספק טומאה ברה"י, במקום שבעת מעשה היה אפשר לברר אם הוא טמא או טהור, וא"כ אין הספק רק על הנוגע אם בטהור נגע או בטמא, כגון בשליא שהיה אפשר לברר בשעת מעשה אם נימוק או לא, וכן בהא דשרץ וצפרדע היה אפשר להכיר בעת מעשה אם הוא שרץ או צפרדע, רק הוא לא התבונן אז וא"כ מקרי זה ספק מגע ברה"י, משא"כ במקום שא"א לברר והוחלט הדבר לספק, ולכן אין על הנוגע בו ברה"י לומר ע"ז ספק טומאה ברה"י, אחרי שאין על המגע ברה"י ספק רק הספק הוא על הטומאה ויהיה לזה דין הטומאה שנגע בזה שהוא רק ספק. אמנם מד' התוס' במנחות (דף כ"ז א' ד"ה שחוטה) אהא דאמר רב חסדא דשחוטה אין בטלה בנבלה היינו שיש שתי חתיכות נבלה וחתיכה א' שחוטה, ופי' התוס' דקבעי בר"ה ואין יודע באיזה מהם נגע ספיקו טהור דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ומדפירשו התוס' דווקא כשמונח בר"ה משמע דברה"י אין נפקא מינה מה שאין בטילה השחוטה שבין כך ובין כך ספיקו טמא, הרי מוכח דדין טומאה ברה"י שנחשב כודאי הוא אפילו בכה"ג שהספק הוא רק בהחתיכה והמגע ידענו באיזה מהן נגע, וא"כ יהיה חמור הנוגע מן הדבר שנגע בו והתולדה יהיה חמורה מן האב, מיהו אפשר שיש לחלק בין היכא שאנו צריכים לדון על הדבר המסופק שבו נגע הטהרות אם הוא טמא או טהור, שאז השני הנוגע בו יהיה דינו כמו הדבר שנוגע בו, משא"כ במקום שאין אנו צריכים לדון על אותו הדבר כמו בשליא ובספק שרץ וצפרדע שאין אנו דנין על גוף הטומאה מה הוא שאין בזה נפקא מינה לדינא רק על הנוגע בו מקרי זה ספק מגע. וצ"ע בזה:
אמנם שיטת הרמב"ם מצינו בפי"ט מהל' אבות הטומאה ככר טמא שנתערב עם ככר טהור ואפילו במאה ככרות טהורות, כולן ישרפו, והוא שדעתו שכל מקום שיש ספק גמור שאסור ע"פ ד"ת, כמו בתערובות חד בחד או בדברים שאין מתבטלין מדרבנן שעשאוהו כשל תורה בחד בחד, או כקבוע שנחשב כמחצה על מחצה, בזה הדין דישרפו, וצ"ל לפי שיטתו בהא דחבית שנולד בה ספק טומאה דמיירי במקום שאמרו חז"ל שהן תלויות, ודרשא דמשמרת תרומותי דאיתא בבכורות שהבאנו לעיל נצטרך לומר שהוא אסמכתא, ואולי נאמר בשיטת הרמב"ם דקרא מיירי במקום שיש ספק שעומד להתברר ולע"ע לא נתברר אם הוא טמא או טהור שבזה היא תלויה מצד הדין, אמנם דברינו הקדומים לשיטת שארי המפרשים, שבמקום ספק גמור מן הדין לא אוכלין ולא שורפין, ורק ספק טומאה ברה"י שעשה ספק כודאי שורפין ע"ז:
תבנא לדינא שכתבנו להסתפק לענין טומאת כהן אם הוא מותר לכנס בחצר שיש שם ספק ספיקא על טומאה שהוא מן טומאת מת והוא ברה"י, אם הכהן מותר לו לסמוך על הספק ספיקא ולהקל לכנס שם כמו שבכל איסורי תורה מותר בס"ס, או כיון שהיא ברה"י שאף בס"ס טמא ולכן אסור לכהן לכנס לשם כיון שמטמא אף בס"ס, והנה למש"כ והבאתי מספרי ומהירושלמי שגבי נזיר אין מגלח על ספק טימאה ברה"י ורק יש לו דין טמא בספק ולא עשתה התורה לענין גילוח נזיר ספק כודאי, א"כ ודאי שמותר לכהן לכנס בספק ספיקא כמו בכל האיסורין, כי איסור טומאה לכהן וגילוח נזיר איתקש להדדי, אמנם לשיטת התוס' שסוברים שבספק טומאה ברה"י הנזיר מגלח, וא"כ גם לענין נזיר עשתה התורה לספק טומאה ברה"י כודאי, ולכן הנזיר מגלח ע"ז וא"כ נראה שגם הכהן מוזהר ע"ז דהא איתקשי להדדי בכללא שכל שהנזיר מגלח הכהן מוזהר ע"ז וא"כ גם בס"ס יהיה הנזיר מגלח לפי שיטת התוס' שדין ספק טומאה ברה"י כודאי הוא גם לענין נזיר, וממילא יהיה הדין שהכהן מוזהר ע"ז:
אמנם נראה לענ"ד שיש לומר שמ"מ אין הכהן מוזהר על ס"ס והוא שבענין אזהרה להכהן שלא ליטמא, יש בזה שני דברים, והוא שהתורה אסרה לכהן מלהיות טמא למת, ולכן אין לו לעשות שום מעשה הגורמת לו שיהיה אח"כ טמא למת, וע"כ אמרינן לדעת ר' עקיבא לפי גירסא אחת, או דעת ר"ט, שדוקא ליום מחר שנטמא אז הוא לוקה, אבל לא באותו היום, היינו שעיקר הלאו שלא יגרום טומאה זו וכשהוא טמא, אם באותו היום שאין גורם לו תוספת טומאה מחמת זה, אין לוקה ע"ז, אבל למחר כיון שגורם תוספת טומאה ע"כ יש עליו הלאו, ודעת מי שאומר שגם באותו היום יש עליו עוד לאו כשפורש מאותו המת ראשון ונטמא עוד בטומאה של המת שהוא לוקה. ונראה לענ"ד לבאר הדבר ששני דברים יש באיסור מה שמטמא הכהן או הנזיר, היינו עצמית הדבר מה שמטמא עצמו למת, ומה שגורם עליו הטומאה, ומעתה לא מיבעיא לשיטת הפוסקים כר"ע שאמר באותו היום אין עובר כשהוא כבר טמא למת, זולת כשבא אל אהל המת הוא עובר משום לא יבא לבד איסור הטומאה, נראה לענ"ד לומר בסברא ישרה, שאיסור טומאה ברה"י שנחשב כודאי לענין כהן לא נוכל לבא עליו לחושבו כודאי שכהן יהיה מוזהר עליו, והוא רק מטעם שמתהוה טמא שעושה מעשה שגורם לו ע"י זה דין שנעשה טמא למת וכיון שהדין הוא שברה"י עשה התורה הספק כודאי ונעשה טמא למת בהחלט, ממילא הוא באיסור ע"ז שגורם שנעשה טמא, שזאת אסרה לו התורה, אבל מאיסור ביאה שהוא איסור נפרד על עצם המעשה זולת גרמת הטומאה בזה הוא ככל איסורי תורה שהספק ספק הוא, ואין שייך ע"ז לומר שהוא ודאי נחשב, וא"כ לענין דינא לדידן שגרמת טומאה אין כאן במעשה הכהן שמתטמא למת שהרי בלא"ה הוא טמא ותוספת יום טמא ג"כ אין לו משום שאין לנו מי חטאת לטהר עצמו, ולכן סובר הראב"ד וסיעתו שבזה"ז אין כאן איסור טומאה מה"ת, משום שאין לנו מי חטאת, והרי הוא כנטמא בו ביום זולת איסור ביאה באהל הטומאה שיש גבי נזיר משום לא יבא זולת הטומאה שהוא עובר משום לא יטמא, וא"כ יש להקל בכהן בס"ס של טומאה ברה"י וכמש"כ, אלא אפילו גם להסוברים שכל שפורש מן הטומאה יש עליו משום לא יטמא כשמטמא עצמו למת אפילו בו ביום, נלע"ד לומר כמש"כ ששני דברים נכלל באיסור לא יטמא עצמית המעשה וגרמת הטומאה, ומצד גרמת הטומאה אין איסור בזה"ז על כהן רק משום עצמית המעשה בעת שמתחבר לטומאה, ובזה אין לנו לבוא על טומאה ברה"י לעשות כודאי את הספק אלא רק מה שמצינו בהתורה שמתהוה עי"ז טמא בודאי, אבל על עצמית המעשה בזה לא מצינו בתורה שהוא נחשב כודאי שיש כאן מת שנאמר שמתחבר עתה לטומאה, ומה שהוא נעשה טמא אין על זה איסור בזה"ז, ולכן יהיה בזה"ז דין טומאת מת לכהן ככל איסורי תורה שמותר בס"ס, זהו הנראה לענ"ד, ודו"ק: