באר משה (דנשבסקי) א· רבי משה דנושבסקי
יורה דעה · סימן נב
אשר השבתי לשואל אחד. להרב החו"ב המהולל בתורתו ויראתו כו' כש"ת מו"ה...
ע"ד אשר נשאלתי מאת כת"ר, בנידון שכת"ר נשאל ע"ד אשה אחת שהיה לה חולי עינים ר"ל ואמרו לה לסגולה למיחושה שתקח יד של מת ב"מ בעוד שהוא בבית ולהעביר היד של המת על מקום הכאב שיהיה זה לה לרפואה, אם מותר לעשות זה, וחקר כת"ר שיש לאסור מטעם שמת אסור בהנאה, אך נסתפק אם מותר במת שלא כדרך הנאתן במקום חולי, כמו דקיי"ל בכל איסורי הנאה שמותר במקום חולי גם שאין בו סכנה שלא כדרך הנאתן, כדאיתא ביו"ד סי' קנ"ה ופלפל בחכמה לענין אם מותר במת שלא כדרך הנאתן מה"ת, משום דלא כתיב ביה אכילה, ותוכן דברי כת"ר יבואר להלן בדברינו בעז"ה:
הנה באמת כעין זה מצינו בגמ' (גיטין דף ס"ט ע"ב) גבי לטחלא ואי לא ליבקי שכבא דשכיב בשבתא ושקליה לידיה וניתבא אטחלא ונימא כי היכי דיבש האי ידא כו' הרי שמותר לעשות רפואה זו ביד של המת, ולא חיישינן לאיסור הנאה דמת, הגם שיש לומר משום דהוה מכה של חלל, ולכן לא חיישינן לאיסור הנאה דמת, מ"מ זה קצת דחוק דהא בגמ' שם קחשיב רפואות אחרות לזה המיחוש, ובמקום שיש רפואות אחרות בודאי אי אפשר להקל באיסור תורה, אם נאמר ששלא כדרך הנאתן הוא מה"ת. אמנם בטעם ההיתר בזה נראה לענ"ד לומר מצד שני טעמים. א) מצד דהוה שלא כדרך הנאתן וכמו שהעיר כת"ר, ב) נראה לענ"ד לומר שגם אם נאמר ששלא כדרך הנאתן אסור הוא במת, מ"מ יש לצדד היתר שאין דומה לשארי הנאות גם שהוא שלא כדרך הנאתן, דהתם כיון שמצד הטבע הוא מרפא, ונמצא שהרפואה הוא בעת שהוא עושה זאת, כגון האי דשייף בגוהרקי דערלה או המניח חלב חי על מכתו, בעת מעשה באה ההנאה שמתקן בזה טבע גופו, משא"כ בדבר שהוא רק דרך סגולה מאן לימא שהרפואה היא בעת מעשה, דמסתבר הוא שהסגולה מועיל שאח"כ יתרפא ממילא, ובזה האופן נראה שאין אסור מה"ת, כדאמר הגמ' בפסחים (כ"ז ע"ב) אלא עצים דאיסורא לרבנן היכי משכחת לה ומשני הגמ' בשרשיפא, ועיין רש"י שם שפירש משום דהנאתן כשהן בעין ממש, והכא בענין נ"ד בעת שהוא מניח יד המת ונוגע במקום הכאב, בהנגיעה אין בזה שום הנאה מן המת, ואח"כ כשמתרפא מחמת זו הנגיעה הרפואה ממילא קאתי:
אמנם מצינו (בסנהדרין מ"ז ע"ב) קבריה דרב הוה שקלי מיניה עפרא לאשתא בת יומא אתו אמרו ליה לשמואל, אמר יאות הן עבדין קרקע עולם אין נאסרין, משמע דלולא הטעם הזה היה אסור לקח העפר להשתמש לצורך החולה לרפואה, וא"כ מוכח דלא שרינן מצד שהוא שלא כדרך הנאתן, ובאמת כן מצאתי בגליון הגהות הגאון ר"ע איגר (ביו"ד סי' שמ"ט) אהא דאיתא שם בשו"ע, מת בין ישראל בין נכרי תכריכיו אסור בהנאה שכתב שם אפילו שלא כדרך הנאתן ולצורך חולה, וטעם השני נסתר ג"כ לכאורה מעובדא דקבריה דרב דאיתא בסנהדרין דמשמע דהתם הוה ג"כ הרפואה דרך סגולה ע"י עפרא דקברא דרב, מיהו אפשר לישב את הטעם השני שכתבתי, דשם בעובדא דקבריה דרב אפשר שהסגולה היה שהעפר יונח אצל החולה עד גמר רפואתו וא"כ הרפואה בא ממש מהעפר, ולכן היה אסור לולי הטעם דקרקע עולם אין נאסר, משא"כ בנ"ד בהנחת יד המת על רגע אחד שפיר יש לומר שמה שהרפואה באה אח"כ בדרך סגולה אין בזה איסור, דלא הוה רק גרם הנאה שבא אחר כן, ולא בא מעצם הדבר בעת מעשה, מ"מ על טעם השני לחוד קשה לסמוך ע"ז להתיר אם נאמר שאסור מה"ת להנות אפילו שלא כדרך הנאתן, משום דילמא הסגולה מועילה שבעת מעשה הנחה באה רפואה, ועל הראיה מגיטין כבר כתבתי שיש לדחות דשם הוה מכה של חלל שיש לזה דין חולה שיש בו סכנה. ומה שכ' להוכיח משם ממה שיש שם רפואות אחרות ואפ"ה שרינן יש לומר דהיתירא דרפואה שע"י יד המת הוא במקום שבעת ההוא אין לפנינו הרפואה האחרת, וכגון זה בפקוח נפש הזריז הוא משובח, ולכן שרינן לעשות רפואה זו גם בשיש בה איסור מה"ת, וגם במקום שאפשר להשתדל לעשות רפואה אחרת שלא ע"י איסור:
אמנם בעיקר הדין אם מותר שלא כדרך הנאתן במת יש לדון בזה, שמה שהביא הגאון רע"א מתשו' גינת ורדים דאסור שלא כדרך הנאתן גם לצורך חולה, יש לומר שהוא דוקא בתכריכין דמשמשי המת גמרינן ממשמשי ע"ז כדאיתא בסנהדרין (דף. מ"ז ע"ב ודף מ"ח ע"א) שם אליבא דרבא דהלכתא כוותיה, ולכן אסור אפילו שלא כדרך הנאתן דבע"ז לא כתיב ביה אכילה, אמנם במת גופו כתבו התוס' (שם מ"ח א') ד"ה משמשין דמת גופו ילפינן מעגלה ערופה, ובעגלה ערופה האיסור הוא משום דכפרה כתיב בה כקדשים, ובקדשים מותר שלא כדרך הנאתן, הגם דאיסור הנאה ן דקדש נאמר מאיסור מעילה מדוקדק דזה במצות אכילה ולא ושם לא אכילה **(ומש"כ כת"ר דבקדשים כתיב ואכלו אשר כופר בהם, אין באיסורא אך עדיפא הו"ל להביא מהא דכתיב וזר לא יאכל כי קדש הם. אך באמת הלימוד הוא מקדשי בדק הבית וכמש"כ בפנים:)** ובפרט בקדשי, בדק הבית לא נזכר בהם אכילה, ועיין פירש"י בקדושין (דף נ"ז א') ד"ה כקדשים, "וקדשים אסורים בהנאה שהרי מועלין בהם וכו' ועיין מקנה שם שהוכיח כוונת רש"י שילפינן מקדשי בדק הבית, שגם שם נאמר כפרה כדכתיב בקרא, ונקרב את קרבן ד' לכפר על נפשותינו כו' כדאיתא ביומא ס"ג, מ"מ הא כתבו התוס' בפסחים (דף כ"ו ע"א) ד"ה שאני, אהא דאמר שאני היכל שלתוכה עשוי שפירש"י שאין זה דרך הנאתו, וכתבו התוס' שגם שבמעילה אין כתיב אכילה, מ"מ משום דמעילה ילפינן חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב אכילה, לכן מותר גם במעילה שלא כדרך הנאתן מה"ת, ולכן מת גופו כיון דילפינן מעגלה ערופה, שהוקשה לקדשים לענין איסורא, ולכן ראוי שיהיה מותר מה"ת שלא כדרך הנאתן, וכמוש"כ כת"ר ג"כ שמצד היקש לע"ע מותר שלא כדרך הנאתן:
אמנם מה שדחה כת"ר אח"כ משום שבמסכת כריתות (דף ו' ע"א) ילפינן עגלה ערופה דאסור בהנאה מקרא דוערפו שם, דאמרינן שם תהא קבורתה [ועיין הגהת הגאון רי"ב של על הגליון] וא"כ לא נאמר שם אכילה ואסור גם שלא כדרך הנאתן, יש לענ"ד לדון בזה דבעיקר דברי התוס' (בקידושין נ"ז א') ד"ה כפרה, שהקשו דהכא בעגלה ערופה ילפינן משום דכפרה כתיב בה כקדשים, ואילו בכריתות ילפינן מוערפו כו' עכ"ד. ויש לדקדק מנ"ל להתוס' לומר דמוערפו שם ילפינן איסור הנאה, דילמא ממה שחייבה התורה לומר שם תהא קבורתה, לא נוכל למילף איסור הנאה דזה הוה רק חידוש מצוה, שהצריכה לנו התורה לקבור את העגלה ערופה לאחר עריפתה, ומ"מ לאיסור הנאה נצרך ללמוד ממקום אחר, וכמו שבמת נאמרה מצות קבורה מקרא דכי קבור תקברנו, ואפ"ה לאיסור הנאה במת צריכים אנו ללמוד מקרא אחרינא, רק קרא דמצריך קבורה בעגלה ערופה, אהני לן ללמוד מזה שלא נאמר כיון שנעשה מצותו מותר ליהנות ממנו, ולכן אמרינן כיון שהצריך הכתוב קבורה, מוכח מזה שהאיסור הקדום שנלמד מכפרה דקדשים נשאר בה גם אחר שנעשה מצות העריפה, אך כיון שהתוספות לא כתבו כן צריכים אנו לקיים דבריהם ולומר, לחלק קבורה דמת אדם מקבורה דעגלה ערופה, דבשלמא גבי אדם אין ללמוד מחיוב קבורתו איסור הנאה, שיש לומר שמצות הקבורה משום כבודו הוא, משא"כ בעגלה ערופה אין שייך טעם זה, ולכן שפיר מוכח מזה שהצריך הכתוב קבורה בעגלה ערופה, ממילא מוכח מזה גם איסור הנאה:
אך אכתי קשה מדאמרינן בגמ' (פסחים כ"ז ע"א ובכריתות ו' א') דעגלה ערופה ותרומת הדשן הוה שני כתובים הבאים כאחד, לענין דאמרינן בהו שאחר שנעשה מצותו ג"כ אסור, ולפי שיטת התוס' ששני לימודים הם בעגלה ערופה, לענין איסור הנאה ילפינן מכפרה דקדשים, ולענין לאחר עריפה ילפינן מקרא דוערפו שם. והנה ניחזי אנן אם לא היה כתוב בה כפרה, רק וערפו שם לחוד, והוה אמרינן שרק לאחר עריפה אסור ולא קודם, הכי הוה שייך זה בדין שלאחר שנעשה מצותו אסור, כיון שזהו איסור חדש שהוחל עליו אחר העריפה, משא"כ בכל מקום בזה שפיר יש לומר שאחר שנעשה מצותו ירד מעליו איסור הקדום, וא"כ קשה דנימא ג"כ עתה שיש עליו איסור קדום מהא דכפרה כתיב בה כקדשים, שהאיסור הקדום ירד מעליו אחר שנעשה מצותו, אך בזה לאחר עריפה בא עליו איסור חדש מקרא דוערפו שם, וא"כ אין שייך זה לשני כתובים הבאים כאחד ונשאר תרומת הדשן לבד שהוא רק כתוב אחד. מיהו יש לומר שמ"מ יש לחשוב זה שני כתובים הבאים כאחד לענין אחר שנעשה מצותו, דאם איתא שבכל התורה גם לאחר שנעשה מצותו יש בו איסור הקדום, א"כ למה לן קרא דוערפו שם להביא עליו איסור חדש לאחר עריפה, תיפוק ליה מצד איסור הקדום, מקרא דכפרה כתיב בה, וממילא נשאר האיסור גם לאחר עריפה, ומדהוצרך הכתוב להעמיד עליו איסור לאחר עריפה, מכלל שבכל התורה לאחר שנעשה מצותו ירד האיסור הקדום ממנו, וא"כ מוכח מזה שלענין שלא כדרך הנאתן גם לאחר עריפה הוא כמו קודם עריפה, ודינו כקדשים שמותר מה"ת שלא כדרך הנאתן, דאם איתא שלאחר עריפה דילפינן מוערפו שם, אסור גם שלא כדרך הנאתן, ומחיים דילפינן מקדשים ודאי דמותר שלא כדרך הנאתן, וכמו שהובא לעיל תוס' (פסחים כ"ו) א"כ הוצרך הכתוב להשמיענו וללמדינו מקרא דוערפו שם, שלאחר עריפה יש עליו איסור חדש שנתנה עליו התורה, למען יאסר גם שלא כדרך הנאתן, אלא ודאי מוכח מזה שזה פשיטא שלאחר עריפה אין חמור מן קודם עריפה שאסור מצד כפרה כקדשים, ואין אסור רק כדרך הנאתן, וא"כ גם במת דילפינן מעגלה אין אסור מה"ת רק כדרך הנאתן. אחר כתבי כל זה מצאתי (במל"מ פרק כ"ד מהלכות אבל) ומוכח מדבריו שדעתו ג"כ שכיון דגמרינן מת מעגלה ערופה מותר שלא כדרך הנאתן משום דעגלה ערופה ילפינן מקדשים ומביא ד' התוספות (דפסחים כ"ו) שהבאתי לעיל:
ויסוד סברתי שכתבתי שאם הוא איסור חדש לאחר עריפה אין נכנס זה בגדר נעשה מצותו ואסור, נראה לענ"ד להוכיח זה מהא דבגמ' (פסחים כ"ו א' ובכריתות ו' א' ובמעילה י"א ב') שקיל וטרי לאשכוחי שלשה כתובים הבאים כאחד ודחי שם הגמ', ומטעם זה פריך הגמ' למ"ד שני כתובים הבאים כאחד מלמדים, ואמאי הא שור הנסקל נעשה מצותו בסקילה ואסור לאחר כן, א"ו דזה אין נכנס בגדר זה כיון שהאיסור חדש הוא רק לאחר שנעשה מצותו מצות סקילה, לא מיבעיא לשיטת ר"ת סנהדרין (דף פ' ע"א ובכמה דוכתי) דשור הנסקל אין נאסר מחיים ודאי אתי שפיר, אלא אפילו לשיטת הסוברים שגמר דינו אוסרתו גם מחיים, לכאורה קשה למה לא יהיה זה נחשב מן הדברים שנעשים מצותן ומ"מ אסור, ונראה לענ"ד משום דשור הנסקל עיקר האיסור שנאמר בתורה הוא רק לאחר סקילה שנאמר סקול יסקל כו' ולא יאכל בשרו, דרק מלשון ולא יאכל מרבים גם אם שחטו לאחר שנגמר דינו, וממילא אמרינן שבגמר דינו חל עליו איסור, ולכן כיון דעיקר האיסור מצד לאחר סקילה הוא ולכן הוה זה רק איסור חדש שהוחל עליו מצד שנסקל כדינו, ולכן אין נכנס זה בגדר נעשה מצותו ואסור:
ולכאורה קשיא לי בהא דמהדר בגמ' לאשכוחי ג' כתובים לענין שנעשה מצותו ואסור ולא משכח, למה לא חשיב הגמ' פטר חמור דאסור לאחר עריפה לד"ה, דילפינן מג"ש דעריפה עריפה מעגלה ערופה, כדאיתא בקדושין (נ"ז ב' ובבכורות דף ט' ודף י' ע"ב) ואין לומר כיון שעיקר לימודה מעגלה ערופה הוא נכלל בכללא דע"ע, ולכן לא נחשב רק שני כתובים הבאים כאחד, ז"א, דהא ע"כ גז"ש מופנית היא דאל"כ הא בעגלה ערופה יש מיעוט המפקיע, כדאמר הגמ' בפסחים ובכריתות ובמעילה הנ"ל, ועוד דהא יש פרכא די"ל שאני ע"ע דכפרה כתיב בה כקדשים וחמורה, וע"כ צריך לומר שהוא מופנה דשני פעמים וערפתו כתיב גבי פטר חמור, (שמות פ' י"ג ושם בפ' כי תשא פ' ל"ד) ולכן נחשב כתוב אחד לג"ש מופנה, וא"כ הו"ל להגמ' למימר שהוא ג' כתובים הבאים כאחד, תרומת הדשן ועגלה ערופה ופטר חמור **(אחרי שכתבתי כ"ז ראיתי שהתוס' ישנים יומא ס' ע"ב ד"ה משום הקשו למה לא חשיב שחוטה דצפורי מצורע, ותירצו לפי שאין זה קדשים אלא מעשה חוץ, ולפ"ז נסתר כל מש"כ והעירותי משור הנסקל ומפטר חמור, מ"מ מש"כ הסברא שאיסור חדש הבא בעת שנעשה המצוה, אין נכנס בגדר זה ישר הוא ולמש"כ יתורץ קושית התו"י מציפורי מצורע, משום די"ל דהגמ' קאי אליבא דר' יוחנן שהאיסור הוא משעת שחיטה, כדאיתא בקידושין והנה זה איסור חדש ואין נכנס זה בגדר של נעשה מצותו כמש"כ בפנים:)** וצריך לומר כמו שכתבנו מקודם שכיון שאיסור הנאה דפטר חמור מתחיל לאחר עריפה, לא נכנס זה בגדר נעשה מצותו ואסור כמו שכתבנו שזה איסור חדש, ולא מבעיא למאן דסבר פטר חמור מחיים שרי בהנאה ודאי שלא נחשב זה בגדר נעשה מצותו ואסור, אלא אפילו למ"ד שמחיים ג"כ אסור כמו שאיתא שם דברי ר' יהודא, יש לומר ג"כ שאחר עריפת הפטר חמור בא עליו איסור חדש שמחיים עומד לפדיה ולהיות מותר אחר הפדיה, ואח"כ כשנתבטל הפדיון וקיימו בו מצות עריפה, בא עליו האיסור חדש שלאחר עריפתו להיות אסור בהנאה לעולם. והנה שם בגמ' (בכורות דף י' ע"ב) איתא שם אהא דאיתא שם בברייתא נאמר כאן עריפה ונאמר להלן עריפה מה להלן אסור אף כאן אסור, ודייק מזה רב נחמן דע"כ לר"ש הוא דאי ר"י מחיים אסור ע"כ, ולכאורה קשיא היאך פריך הגמ' מחיים אסור הא איצטריך קרא שלא נאמר שאחר שנעשה מצותו שרי כמו שהוא הכלל בכל התורה, ובעגלה ערופה לולא קרא דוערפו שם הוה אמינא ג"כ דשרי לאחר עריפה, ומיעוטא יש בעגלה ערופה דלא נילף מינה, וא"כ שפיר איצטריך קרא גז"ש דעריפה עריפה. והנראה לענ"ד לומר דזה גופא מדייק רב נחמן שע"כ גם לר"ש אסור לאחר עריפה, והוא דאם זה חשוב איסור חדש לאחר עריפה, א"כ מאי נפקא מינה בזה אם מחיים אסור הוא או לא ולכ"ע צריך להיות אסור מגז"ש דעריפה עריפה, דמהיכי תיתי נעשה פלוגתא חדשה בזה, ואם נאמר שגם לאחר עריפה תלוי בפלוגתא דר"י ור"ש, ע"כ נצטרך לומר שאיסור חדש אין כאן לאחר עריפה, רק שהאיסור הקדום לא ניתר בו מטעם שלא נעשה בו מצות פדיה, ולכן פריך שפיר הגמ' אי ס"ד ר"י הוא, פירושו, שדוקא ר"י הוא ולא ר"ש, וא"כ ע"כ צ"ל שהטעם הוא שהאיסור הקדום נשאר עליו מפני שלא היה בו פדיה, והעריפה לא נחשב מצותו ואיסור חדש אין כאן, דאילו היה בו איסור חדש היה ג"כ לר"ש ראוי להיות אסור לאחר עריפה, וא"כ קשה למה לן קרא דגז"ש הא מחיים אסור, ומשני הגמ' דהא גופא ילפינן מגז"ש דעריפה אין נחשב מצותו רק הפדיה, ולמסקנא דקיי"ל דגם ר"ש אוסר לאחר עריפה מטעם הגז"ש, אמרינן שאליבא דכו"ע העריפה עושה איסור חדש בין לר"י ובין לר"ש, ולכן אין נכנס זה לגדר נעשה מצותו ואסור, שכלל זה הוא דוקא לענין איסור הקדום. וא"כ נשאר ההוכחה שהוכחתי לעיל בדברינו שע"כ צ"ל שלאחר עריפה של העגלה ערופה אין עליו איסור יותר מקודם עריפה, וא"כ מוכח ששלא כדרך הנאתן מותר מה"ת כמו שהדין הוא בקדשים, וכמש"כ רש"י ותוספות בפסחים כ"ו, שהבאתי לעיל:
ולפי מש"כ שאיסור חדש אין נכנס בגדר נעשה מצותו ואסור, וא"כ מסתמא דגמ' (בפסחים הנ"ל ובכריתות ו' א' ובמעילה י"א) דקרי הגמ' ע"ע נעשה מצותו ואסור, מוכח מזה דהגמ' בהני דוכתי סבר דעגלה ערופה מחיים נאסר, ובזה אתי שפיר מה שפסק (הרמב"ם בפ"י מהל' רוצח) דירידתה לנחל איתן אוסרתה, ודלא כרבא דאית ליה בכריתות (דף כ"ד ע"ב) דעגלה ערופה אין נאסרת רק לאחר עריפה, הגם דרבא בתרא ובכל מקום נקטינן כוותיה נגד האמוראים הקודמים, משום דסתמא דגמ' בכל הני דוכתי דקרי לעגלה ערופה נעשה מצותו ואסור, ע"כ סברה דמחיים אסור, ודו"ק בכל זה:
אמנם לענין דין תכריכין והקבר שהם משמשי המת דגמרינן ממשמשי ע"ז כדאיתא (סנהדרין מ"ז) ולכאורה פשוט הוא שאסור גם שלא כדרך הנאתן מה"ת, כיון דגמרינן מע"ז דלא כתיב ביה אכילה, וא"כ יהיה חמור משמשי המת ממת גופא, אך באמת בע"ז גופא אם אסור שלא כדרך הנאתן מה"ת יראה מדברי התוס' דלא פשיטא להו דין זה, שהרי התוס' בפסחים (דף כ"ו א') ד"ה שאני שכתבו שם שהנאת צילו מבחוץ הוה שלא כדרך הנאתן, והקשו מהא דאיתא (בע"ז מ"ח ב') לא ישב בצילה, ותירצו משום דאשרה עשויה לצל והוא דרך הנאתו, עוד תירצו משים דגבי ע"ז לא כתיב ביה אכילה, הרי מבואר שלתירוץ א' של התוס' גם בע"ז מותר מה"ת שלא כדרך הנאתו, ויעוין תוס' (ע"ז מ"ג ע"ב) ד"ה אמרו לו דיש לחלק דגבי חמץ כתיב לא יאכל ואינו אסור אלא דרך הנאתן גמורה, אבל בע"ז כתיב לא ידבק כו', א"נ רבנן דהתם היינו ר' יוסי דהכא, הלא רואין אנו שלהתוס' לא ברור האי דינא אם אסור מה"ת שלא כדרך הנאה ועיין תוס' (בע"ז י"ב ב') ד"ה אלא בורד והדס כו' דהא אמרינן כל איסורין שבתורה אין לוקין אלא כדרך הנאתן, מ"מ איסורא מיהא איכא, ושמא בע"ז אפילו ללקות נמי מידי דהוה אכלאי הכרם שלוקין אפילו שלא כדרך הנאתן". מכל הני נראה שלהתוס' הוא מסופק אם בע"ז אסור מה"ת שלא כדרך הנאתן כמו בכלאי הכרם, ויעויין במל"מ פ"ה מהל' יסודי התורה שהאריך בענין זה, ועיין שעה"מ שם שדבר ג"כ בענין זה, ונראה לענ"ד בטעמא שמספקא להתוספות שמא גם בע"ז אין אסור מה"ת שלא כדרך הנאה, משום דשם דמת דגמרינן לענין מת גופא מעגלה ערופה, ולענין משמשי המת הוקשו למשמשי ע"ז, לכן כיון שבחד היקש הוקשו כולהו ממילא הוקש גם ע"ז לעגלה ערופה, וכיון דעגלה מותר מה"ת שלא כדה"נ ולכן מותר גם בע"ז ואתי שפיר דלא חשיב הגמ' בהכל מודים (בפסחים כ"ד ע"ב), ע"ז עם כלאי הכרם:
אך אם נאמר שגם בע"ז אין איסור מה"ת שלא כדרך הנאה, וא"כ במשמשי המת יהיה ג"כ מותר מה"ת שלא כדה"נ, יהיה קשה בסנהדרין (דף מ"ז ע"ב) בעובדא דקבריה דרב למה ליה לשמואל לומר קרקע עולם אין נאסר, הא בלא"ה שרי כיון דהוה שלא כדה"נ ולצורך חולה, ונראה לענ"ד לתרץ זה דאף אם נאמר ששלא כדה"נ שרי בע"ז וכן יהיה בהני דילפינן מייניהו, מ"מ במשמשי המת נראה שלבד איסור הנאה בעצם, יש עוד איסור מה שלוקח את דבר המיוחד למת, ומבטל אותו מהיות עוד תשמיש מת זה, משום דכיון שנתיחד להמת קנאו המת, ואסור מן הדין לקח לבטל הדבר מזה, וראיה לזה מהא דאיתא בסנהדרין שם דפריך הגמ' אהא דאמרינן דבמחובר לא מיתסר, מהא דתניא החוצב קבר לאביו לא יקבר בו עולמית, ומשני הגמ' בקבר בנין, וקשיא נהי דהוה קבר בנין וחל עליו איסור הנאה, מ"מ מה איסור יש בזה מה שמקבר אחר בו, הא הנאה שמקבר בו מת הוא רק מצוה שמקיים קבורת מת, ומצוות לאו ליהנות ניתנו, וכמו שאמר הגמ' בעירובין (דף ל"א ע"א) למ"ד אין מערבין אלא לדבר מצוה מותר להניח העירוב על הקבר, ואין לומר שהאיסור הוא רק משום כבוד אביו דהא לפי הס"ד לא קאמר הגמ' משום כבוד אביו, וכן פירש"י מפורש דה"ה אם חפר לצורך אחר, אלא ודאי שצ"ל הטעם שכיון שחל עליו איסור הנאה על הקבר שנעשה קבר המת, לבד איסור הנאה שיש עליו, אסור לבטל מה שנעשה מיוחד למת מלהיות עוד תשמיש למת זה:
ובאמת הובא בבדק הבית של מרן הרב"י (בטור סי' שס"ד) בשם הרשב"א דהחוצב קבר וקבר בתוכו ופינהו, יראה שמותר לקבור אחר שלא אסרו אלא בהנאה, ולקבור אחר בו מה הנאה יש בו, ויעויין בגליון הגאון רע"א ז"ל שם בסי' שס"ד שהביא זה וכתב אבל בטור בתחלת סי' זה בשם ר' ישעיה לא משמע כן עכ"ל בגליון הגרע"א, וז"ל הטור "עכשיו שקוברים לקטנים בקברי הגדולים, באיסור הן עושים שקבר מת אסור בהנאה ואפילו לקבור בו אחר אסור" עכ"ל הטור שם, והוא פלא על מרן הרב"י שלא הזכיר בב"ה שהביא שם דברי הרשב"א, ולא כתב שהטור בשם הרב ר' ישעיה אין סובר כן, ולכן נראה לענ"ד ששם שכתב בשם הר"ר ישעיה מיירי בעת שמונח בו המת, שאז אסור גם להניח מת אחר מפני שמבטל הדבר שנתייחד לו לבדו, משא"כ בהא דהרשב"א שכבר נהנה הקבר מהמת אין דנין רק מצד איסור הנאה לבד, בזה אמרינן שפיר שקבורת מת אין חשיב הנאה, והא דהחוצב קבר לאביו וקברו במקום אחר הרי זה לא יקבר עולמית בו, והלא שם לא גרע מפינהו, שלשיטת הרשב"א מותר לקבור אחר בו, וצריך לומר שבזה יהיה מחולק הרשב"א עם שיטת רש"י, ולהרשב"א צ"ל שגם לפי הס"ד הוא זה מפני כבוד אביו, ורק היכא שחל איסור במחובר ונקרא קבר המת בזה יש בו משום כבוד אביו, וכמוש"כ התוס' בד"ה אותביה, ולשיטת רש"י צ"ל שגם לאחר שפינה המת ממנו יש בו דין קבר המת, ע"ז שאין רשאי לבטלו משמו שהיה עליו קבר של מת זה, וא"כ לפ"ז נוכל לומר שגם משמשי המת מותר שלא כדרך הנאתן מה"ת, לצורך חולה הוא מותר כמו בכל האיסורין, רק במקום שמבטל מלהיות משמשי המת ובאופן שעדיין ראוי הוא להיות למה שנתיחד מתחלה, זה אסור הוא מן הדין, ובזה אין חילוק בין דרך הנאתן לשלא כדרך הנאתן, ובזה אתי שפיר עובדא דקבריה דרב שגם אם בע"ז מותר שלא כדה"נ, מ"מ הוא מבטל העפר מלהיות משתמש לקבר ע"כ הוצרך שמואל לומר הטעם שקרקע עולם אין נאסר ולא חל עליו שם קבר, רק במקום שמשתמש בדבר שלא כדרך הנאתן והוא אין משתנה מפעלו ממה שהוכן בשום דבר בזה יש להתיר שלא כדרך הנאתן לצורך חולה, ובעובדא שאנו דנין ע"ז יש לנו לעשות זו הסברא שכתבנו למעלה שהנאה באה אח"כ, סניף למה שכתבנו כאן שאין איסור מה"ת שלא כדרך הנאה להקל, וד' ישפות חיים ושלום לכל ישראל כנפשו ונפש ידידו: