אור ברסלב
באר משה (דנשבסקי) א יורה דעה › סימן מח

באר משה (דנשבסקי) א· רבי משה דנושבסקי

יורה דעה · סימן מח

סימן מז

ג' בסלו תרכ"ה לפ"ק

נשאלתי מאחד שלשו בביתו לחם והפרישו חלה ושרפו כנהוג ואח"כ ראו שהעיסה לחה ביותר וצריכה עוד לקמח והוסיפו בהעיסה כערך עשרה ליטרות קמח ואפו את הלחם, ושאלו איך לעשות אם להפריש חלה עוד וכיצד יפרישו, וזה אשר העליתי בזה:

הנה מבואר במשנה רפ"ג דחלה והובא בשו"ע (יו"ד סי' שכ"ז) שאין להפריש חלה כל שנשאר קמח שלא נתערב בהעיסה כשיעור חלה, וא"כ לכאורה הוא דבר פשוט שצריך להפריש חלה מחדש עבור הקמח שנתערב בהעיסה שיש בהקמח שיעור חלה, וכן הוא מבואר בר"ש שם (פ"ג דחלה) בשם הירושלמי, שכל שנשאר קמח שיעור חלה שנתערב אח"כ בעיסה, לא מיפטר בחלה שנפרש קודם ואוסר את העיסה עיין שם:

אלא שיש לעיין לפענ"ד בזה הא הטעם שטבל אין בטל ברוב הוא מטעם דבר שיש לו מתירין, וכדאיתא בנדרים (דף נ"ח א') וא"כ הכא בקמח שנתערב בעיסה נראה שאין בזה מקום לאסור משום דבר שיש לו מתירין דהא מבואר בשו"ע (יו"ד סי' ק"ב סעיף ד') ברמ"א שכל איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב אין עליו דין דבר שיש לו מתירין, והכא הקמח אין בו איסור טבל לחלה רק כשנעשה עיסה ואז הוא בטל ברוב:

איברא שיש לדייק לפ"ז מה שהביא הר"ש שם בשם התוספתא בכהן ששייר קמח לעיסתו וכן האשה ששיירה קמח לעיסתה והקרץ והשאור מצטרפין לחמשת רבעים קמח לאסור את העיסה, משמע שם שהיה בעיסה שנפרש חלה הרבה יותר מהחמשת רבעים, שזה היה שיור לגבה ואפ"ה אוסר ולא נבטל ברוב של העיסה:

והנראה לענ"ד לומר דהא דמועיל מה שלא היה ניכר קודם התערובות, היינו לגבי מה שנאסר משום דבר שיש לו מתירין, בזה אמרינן שאין כאן משום איסור דבר שיש לו מתירין שלא בטל, אבל מ"מ מה שצריך בכל האיסורין שיעורא לבטל, היינו לפי מה שקיי"ל שגם איסור דרבנן ומין במינו צריך ששים בתערובות לבטל האיסור, בזה גם אם לא היה ניכר אוסר התערובות ולכן כיון דקמח בקמח קיי"ל דהוה לח בלח, ובפרט במה שנילושים יחד ונאפה דזה לכו"ע הוה לח בלח וצריך ששים לבטל מדרבנן, ואוסר את העיסה כל שאין בעיסה שיעור הביטול

אמנם מה שיש להסתפק בזה לדידן בחלת חוץ לארץ דקילא, והרבה פוסקים ס"ל דבטלה ברוב ואין צריך ששים במין במינו, וכפסק המחבר (ביו"ד שכ"ו), וא"כ אפשר לדידהו גם בטבל טבול לחלת חוץ לארץ יהיה הדין כך שאין צריך ששים לבטל, רק במקום שאסור מצד דבר שיש לו מתירין לא בטל, ולכן במקום שלא ניכר האיסור קודם התערובות ומתחלתו בא בתערובות שאין בזה משום חומר דבר שיש לו מתירין, יהיה הדין בזה שבטל ברוב כחלתה, דהכל אחד הוא שהוא איסור דרבנן שאין לו עיקר מה"ת שהקילו בזה, ואנן לדינא קיי"ל דתרומה חמור מטבל כדאיתא ביומא (פ"ג א') כרבנן דפליגי אבן תימא, ובודאי ה"ה בחלה שהחלה חמור מהטבל, וכיון דחלת חוץ לארץ בטל ברוב לדעת המחבר, ה"ה בטבל שיבטל במין במינו ברוב זולת חומרא דיל"מ, והתוספתא שהביא הר"ש אפשר דמיירי בחלת ארץ ישראל.

אך באמת לדעת התוס' (ע"ז דף ע"ג ע"ב) ד"ה טבל מ"ט דתרי טעמי איכא בטבל מה שאוסר במשהו, ולבד הטעם משום שיש לו מתירין, יש עוד טעם משום כהיתירו כך איסורו כמבואר שם, וא"כ גם לדידן בחלת חוץ לארץ ג"כ איסור הטבל לזה במשהו מטעם כהיתירו כך איסורו, לבד הטעם משום שיש לו מתירין, וא"כ בנ"ד אף שאין שייך חומר מה שיש לו מתירין משום שלא ניכר האיסור קודם וכדעת המרדכי, מ"מ זה הטעם משום כהיתירו כך איסורו אפשר שאין חילוק בזה מה שלא ניכר האיסור מקודם, ומטעם זה אוסר במשהו. אך דעת הריטב"א בחידושיו לע"ז שם דסוגיא דגמ' דע"ז דאמר הטעם משום כהיתירו כך איסורו הוא אליבא דרבנן, ואנן קיי"ל כר"ש דאמר באיסור הטבל שאוסר במשהו הוא משום שיש לו מתירין, וכן אזלא סוגיא דנדרים וא"כ אין לנו בזה רק משום דבר שיש לו מתירין:

ומ"מ נראה לענ"ד שצריך להפריש חלה על הקמח הניתוסף ונילוש בתוך העיסה הגדולה כל שיש שיעור חלה בהקמח הניתוסף, חדא דאנן חיישינן להחמיר כדעת הסוברים שגם בחלת חו"ל לזרים לא הותר ע"י ביטול ברוב בדיעבד רק עד ס' או ק"א (כמבואר סי' שכ"ג) וכמוש"כ רמ"א בהגהה, ואפילו לדעה הראשונה כמו שפסק המחבר אפ ה הדבר ספק אם בטל ברוב לולא טעם דיש לו מתירין, ושמא קיי"ל כהתוס' דתרי טעמי איכא בטבל שאוסר במשהו אך לענין אם נברך על הפרשת החלה שנתחייב להפריש עבור הקמח הנ"ל יש לעיין כיון שהדבר בספק הוא:

אך בעצם ההפרשה יש לעיין איך לעשות דמניה וביה א"א להפריש, דילמא יזדמן במקום שיפריש חלה מן מה שכבר נתקן ויהיה מפטור על החיוב, ואין לסמוך על מה שנתערב היטב הקמח בהעיסה ונאמר שבכל משהו מן העיסה יש מן המתוקן ואינו מתוקן, דהא קיי"ל כשמואל דאמר (ר"ה י"ג ב') דלכל אין בילה חוץ מיין ושמן לענין תרומה מתערובות שלא ניחוש ונתרום מניה וביה, ובודאי כוונת מימרא דשמואל גם לאפוקי שארי תערובות אפילו מה שדינם כמו לח בלח כגון קמח בקמח אפילו בעת אפייתן שזה לכו"ע הוה לח בלח אפ"ה אמר שמואל אין בילה, ואין לומר דשמואל לא בא לאפוקי רק יבש ביבש ז"א, דאי הכי הוא הוה ליה לשמואל לומר אין בילה ליבש ביבש ולמה לו לפרט יין ושמן ולומר לכל אין בילה, וכן יש להוכיח מדברי התוס' דלשמואל דוקא קאמר חוץ מיין ושמן, שכתבו שם התוס' "לענין מעשר מיירי" וה"ה מים לענין הזאה, והנה דקדקו מה דפרט יין ושמן ותו לא והיה קשה להתוס' דהא משכחינן בזבחים דאמרינן יש בילה גם במים, לכן כתבו דלענין מעשר מיירי, ושם אין משכחת לחיובא דבר משקה הנבלל רק יין ושמן, וה"ה בשארי דוכתי הדין דיש בילה במשקין כגון במים ודם, כמבואר בזבחים בפ' התערובות דף פ', אבל במעשר לא משכח דבר שיש בו בילה רק יין ושמן, וא"כ מוכח דקמח בקמח אין בילה, הגם שלענין תערובות קיימא לן דקמח בקמת הוה לח בלח גם לקולא, וכדאיתא בתוס' (יבמות דף פ"ב ע"א) יעו"ש, אפ"ה אמרינן דוקא התם לענין תערובות מקילין משום דלכולהו שם תערובות עליו, ואחד הוא כל סוגי תערובות, אבל לענין הפרשת תרומה ומעשרות בעינן דוקא דבר הנבלל ממש כגון לח בלח שנבלל בודאי, והרי מצינו בזבחים שם שהבאנו לעיל דאיתא איכא דאמרי שם אליבא דר' אליעזר,, דאפילו לח בלח ממש כגון מים ודם אפ"ה אמרינן אין בילה, א"ו דבילה ותערובות דבטל בששים, שני ענינים הן וזה פשוט:

הן אמת שבירושלמי פ"ה דדמאי אמתניתין דהלוקח מן העני איתא התם ר' יוחנן אמר עד כזיתים הנבללים, ומוכח התם בירושלמי אליבא דר' יוחנן שזה בכל מקום אמרינן בילה בכזיתים הנבללים, לבד בדמאי מתירין אפילו ביבש אפילו ביותר מכזית, וא"כ יש לומר לדינא הגם דשמואל סבר לכל אין בילה חוץ מיין ושמן, מ"מ כיון דר' יוחנן פליג עליו קיי"ל כר' יוחנן דפליג אדשמואל, מ"מ ז"א דהתם בירושלמי איתא ר' יוסי בשם ר' יונה בשם ר' חזקיה אמר לכל אין בילה חוץ מיין ושמן, וא"כ כיון דחזקיה דהוא רביה דר' יוחנן פליג אר"י וסבר כשמואל בתלמודא דילן הלכה כחזקיה וכדאיתא כה"ג בכמה דוכתי:

אך מה שיש לעיין בזה כיון שמצינו שבדמאי הקילו גם בדבר יבש לומר יש בילה, וכדאיתא התם בירושלמי אמתניתין דהלוקח מן העני, וא"כ אפשר שגם לענין חלת חוץ לארץ דקילא ג"כ נסמוך לומר שיש בילה בכל מילי כמו בדמאי, הגם שבשארי דברים שהוא מדרבנן לא הקילו לומר יש בילה כמו בדמאי, וכדמוכח (בר"ה י"ג) גבי פול המצרי שזה הוה רק תרומת ירק שהוא רק מדרבנן, וכמו שהאריך שם בספר טורי אבן בזה, אך לענין טבל לחלת חו"ל י"ל שהקילו כמו בדמאי, דהא אדרבה מצינו חומר יותר בדמאי מחלת חוץ לארץ בזה"ז, דהא חלת חו"ל אינה מדמעת ובטלה ברוב לדעת המקילין, ואלו תרומת דמאי מדמעת וכדאיתא במתניתין ריש פ"ד דדמאי, וכדמייתי שם הר"ש ברייתא המובאת בירושלמי, תרומת מעשר של דמאי בין שחזרה למקומה ובין שלא במקומה מדמעת כדעת רבנן שם, וא"כ לכאורה יש ללמוד מזה שכמו שהקילו לענין דמאי ואמרינן יש בילה בכל מילי ה"נ גם גבי חלת חו"ל כנדון דידן. אבל לאחר העיון א"א ללמוד משם מתרי טעמי, חדא דודאי יש לומר דענין דמאי בעצמותו הוה תקנת חכמים וחשיב זה ככל מילי איסורי דרבנן, אך התם דאמרינן בדמאי יש בילה היינו גבי תערובות דמאי בדמאי, וכל התערובות הרי הוא מדרבנן בכלל חיוב מעשר, ולגבי כלל התקנת חכמים כשיתרום מן אותה התערובות של דמאי בדמאי, אין בזה מן החיוב על הפטור או מן הפטור על החיוב שהרי כל התערובות חייב מדרבנן לתרום, רק החשש מן עצם הדאורייתא שמא יש כאן פטור וחיוב וע"כ אמרו בזה יש בילה, אבל אין הכי נמי אם היה תערובות דמאי בחולין מתוקנין בזה לא היה מקילים לפרוש מניה וביה ע"י בילה, שהרי לפנינו יש בזה חשש איסור ע"פ התקנת חכמים שעשו דמאי לחיוב, פן יפרוש מן החולין מתוקנים על הדמאי, וא"כ ה"נ בנ"ד אין להקל בטבל חו"ל עם המתוקן כשנתערב לומר בזה יש בילה, וע"כ לא הקילו גבי פול המצרי וכדומה שבר"ה י"ג ב' הגם שהוא תרומה דרבנן לומר יש בילה.

ועוד גם בתערובות דמאי בדמאי לא הקילו לומר יש בילה תמיד, רק כפי מה דאיתא בירושלמי פרק ה' דדמאי שהבאנו לעיל, שרק אם כולם נותנים מתנה שוה אבל אם של אחד מרובה ושל אחד מועט אין סומכין על הא שנבללו לומר יש בילה, ועיין במראה הפנים שמביא בשם הרא"ש שבמקום שיש מתנה מרובה חיישינן שמא יעלה בידו מן הרוב עיי"ש, הגם שהוא בולל אפ"ה במקום דאיכא רוב ממקום אחד לא סמכינן אהיתירא דבילה, וא"כ ה"ה בנ"ד כיון שהרוב מתוקן לא יועיל היתירא דבילה, משום דחיישינן שמא יזדמן מן הרוב שהוא עלול יותר:

אמנם לפי מסקנת הירושלמי בחילוק הדין של בין מתנה מרובה למתנה מועטת, הוא באופן אחר, דקאמר התם היו כולם נותנים ממאה סאה ואחד מחמשים מעשר מחמשים, ויש להבין בביאור הירושלמי מה תיקן בזה, ונראה כוונת הירושלמי שלמסקנא דאמרי שם דבי ר' ינאי הכי, נראה שהירושלמי סובר שעיקר הדבר שגזרינן דילמא יתן בלא בילה ולכן כשהמתנות שוות מעשר ע"י בילה כפי שיעורא מכל אחד ואחד וא"כ אין כאן חשש שמא יעשר בלא בילה, כיון שהמתנות שוות ונותן שיעורא של כל אחד ואחד, וא"כ כשיהיו בלא בילה אין כאן שום חשש, משא"כ כשאין הנתינות שוות וכשיעשר בשיעורא של הנתינה היותר גדולה ושמא יעשר בלא בילה ויעשר מאחד על של חברו, וע"כ התחכמו בזה שעשו הדין שיעשרו כפי השיעור של הקטן בהנתינה ולא נבוא לעשר מאחד לכולו ודוק היטב בביאורו של הירושלמי, וא"כ בנ"ד שאי אפשר להיות בלא בילה, שהרי כל השאלות שבנ"ד הוא מחמת שנילוש הקמח בהעיסה לעשות אותה עבה, וא"כ מוכרחת להיות נבללה היטב, רק משום שאין זה היתירא, דאין בילה זולת במשקה ורק בדמאי הקילו, וא"כ אם נאמר שנ"ד יש לזה קולא דדמאי הא צריך להועיל הבילה בזה כמו שמועיל בדמאי, אך כבר כתבנו בטעם הראשון מה שיש לחלק בין תערובות דמאי בדמאי לנ"ד שהתערובות הוא טבל של חלת חוץ לארץ במתוקן:

היוצא מכל דברינו שביארנו שלענין לעשר מניה וביה קשה לסמוך על מה שנבללה, וגם יהיה ספק לענין הברכה כשיעשר מניה וביה שמא נפטרה מטעם שנבטל ברוב, וחומר של דבר שיש לו מתירין אין כאן, משום שתחלת האיסור במה שנתערב ע"י תערובות בא, וכמש"כ בראש דברינו שמצד הספק הוא מה שאנו מצריכים לתקן העיסה, וע"כ הדבר נכון לעשות עיסה אחרת שיהיה בה שיעור חיוב חלה, ולהפריש ממנה על עצמה ועל מה אשר נתערב, עוד יש עצה אחרת בזה שתשאל המפרשת החלה על החלה הראשונה שהופרשה מן העיסה מקודם שנתערב בה הקמח, ותפריש עתה מחדש ובברכה כראוי והגון, ואף להט"ז דמחמיר בהיתירא דשאלה בסימן שכ"ג התם הטעם משום שאין לו פתח לכל חרטתו, והוא מצד שנתערב אח"כ והוה זה נולד, אבל הכא בנ"ד הפתח חרטה טובה ונכונה שאם היה מתבונן בהעיסה שהעיסה לחה מאוד וצריכה קמח לערב בה עוד יותר משיעור חלה, לא היה מפריש החלה ממנה קודם לישת כל הקמח הראוי לה, וזה היה בעת אשר הפרישה החלה מקודם ודו"ק:

כתב הגר"א ז"ל בביאורו ליו"ד (סי' שכ"ה ס"ק ו') וז"ל, והנה אבאר ששלשה דינים יש בזה, אם הם בלא כלי כלל א"צ אפילו נגיעה כו', ואם הם בתוך כלי ופתוחים מלמעלה צריכין הקפה, והוא קירוב ונגיעת כלים אהדדי, וזהו מן המוקף כמו אין מקיפין שני חביות, וכמש"כ רש"י בפ' כשם, ואם הם סתומין אפילו נגיעה לא מהני, וכמש"כ בפ"ג דמ"ש עד שלא גפן כו', וכ"פ הרמב"ם ושו"ע (בסי' של"א סכ"ז) כו' יעו"ש מה שהאריך הגר"א ז"ל שם:

והנה למדנו מדבריו שמהא דאיתא פ"ג דמע"ש משנה י"ג עד שלא גפן תורם מאחת על הכל, ומשגפן תורם מכל אחת ואחת בפ"ע, ולמד רבינו הגר"א ז"ל שה"ה לענין חלה כשיש שני כלים שבהם מונח הטבול לחלה כשהן סתומין א"א להפריש מאחת על השניה ע"י קירוב ונגיעה, ואני תמה מאוד בזה, הא איתא שם בירושלמי הל' ו' על משנה זו, במה דברים אמורים בשל יין, אבל בשל שמן בין עד שלא גפן ובין משגפן, לא קנה מעשר, ועולות באחד ומאה ותורם מאחת על הכל, והחילוק בין יין לשמן הוא מובן, שיין דרכן למוכרן כך חבית יין סתומה, אבל בשמן שאין דרכן בכך מה שגפן אין עושה דבר, וגם אחרי שגפן תורם מאחת על הכל, וירושלמי זה הובא בר"ש שם על משנה זו, וא"כ ודאי הא דחלות ולחם אפויות לא שני מן שמן, והסתימה לא תועיל לעשות זה לכל אחד בפני עצמה, דלא עדיף זה משמן שאפילו משגפן תורם אחת על הכל:

ולענ"ד כן הוא כוונת הרמב"ם בלשונו הזהב (פ"ג מהל' תרומות הל' י"ח) שקי תבואה ועיגולי דבלה וחביות של גרוגרות, אם היה בהקיפה אחת תורם מאחת על הכל, חביות של יין עד שלא סתם את פיהן תורם מאחת על הכל, משסתם תורם מכל אחת ואחת, עכ"ל. והנה בחביות של גרוגרות אין מחלק כלל הרמב"ם אם סתם פיהן או לא, רק סותם שאם היו בהקיפה אחת, ובחביות של יין מחלק, והו כמו שמבואר בירושלמי שדוקא ביין יש לחלק אם היה סתום או לא, לכן בשקי תבואה אין מחלק אם השק קשור בראשו שהתבואה מכוסה הוא, או השק הוא פתוח והוא כמו שמחלק בירושלמי שדין זה הוא דוקא ביין, שהסתום חולק זה מזה משום שדרך למכור כך ואין עומד להתערב ביחד, משא"כ שקי תבואה וחביות של גרוגרות עומד להוריק מן השק ומן החביות, ולכן לא חשיב השק והחביות לחלקם זה מזה שלא יהיו נקראים מוקף כשהן בהקיפה אחת, וכמו דמחלק הירושלמי בין יין לשמן, וא"כ ממילא בכלי שיש בה לחם או ש"ד הנאפים גם כשהכלי סתום לא יחלק זה משארי כלים הסתומים שלא לפרוש בהן מאחד על הכל, אם יהיו הכלים בהקיפה אחת היינו שנוגעים הכלים זב"ז, וסתימת הכלים לא יבטלו ההיקף:

ואהא דחביות של יין ראיתי ברדב"ז בפירוש שם ברמב"ם וז"ל וא"ת מ"ש משקי תבואה דאמרינן בסמוך שאם היו בהקיפה אחת תורמין מזה על זה, וי"ל דשקי תבואה הקפתן הקפה ואין השק מחלק בין התבואה שבתוכן שהרי עתיד לפרקם מן השקים ויתערב הכל, וכן חביות עדיין כל היין מעורב, אבל אחר שנסתמו החביות כל אחת עומדת לעצמה, וצ"ע כי מימרא זו לא מצאתיה עכ"ל הרדב"ז שם, הרי שהוא מפרש הדין דשקי תבואה גם שאינם פתוחים למעלה מדמקשה אהדדי מן חביות של יין סתומות, רק מש"כ בסוף דבריו שמימרא זו לא מצאתיה הוא פלא שהרי הוא מתניתין פ"ג דמע"ש וכפי מה שאמרו ע"ז בירושלמי שדוקא ביין הוא אבל לא בשמן, ובשמן תורם מאחת על הכל:

סוף דבר שדברי רבינו הגר"א לא זכינו להבינם מה שמחלק גבי חלה בין שהכלים סתומים או פתוחים, ומביא מהא דעד שלא גפן, הא זהו ביין דוקא וצע"ג דבריו הקדושים:

תוכן העניינים

באר משה (דנשבסקי) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה