באר משה (דנשבסקי) א· רבי משה דנושבסקי
יורה דעה · סימן מז
אשר השבתי לרב אחד. אדר ץרנ"ב באלטרומאנץ ע"ד שנשאלתי מאת כת"ר בעובדא דאתא לקמיה בשני שותפים שהיה להם פרות ובהם ילדות שלא ביכרו ואמר אחד מן השותפים לבנו של השותף השני שימכור לא"י הפרות הילדות, ומכר הוא לא"י הרועה שלהם בזה הלשון שאמר לו קנה ממני ששה הפרות המבכרות, והשיב לו הרועה הן אקנה, שכבר פעם אחת קניתי מיהודי ונתן לי ריוח ואמר המוכר להרועה תן לי האנדגעלט כך עשרים או ט"ו קאפ בכדי שאדע בבירור שקנית, והשיב לו הא"י הרועה כעת אין לי מעות ובימים אחדים אחזיר לך המעות והכה הא"י הרועה על כפו של המוכר ואמר לו שלי הן ובתוך כך קודם שנתן לו המעות ילדה אחת בכור.
והנה כת"ר רוצה לצדד היתר בזה ע"פ שני דברים. א') מצד קנין סיטומתא ע"פ דברי החתם סופר (בסי' י"ד) שמצדד שקנין סיטומתא הוא קניין דאורייתא. ב) מצד קנין מסירה ע"פ ד' הח"ס (בסי' שי"ח) באריכות שרוצה לומר שקנין מסירה מועיל, גם שאין מכוון לקנות ולא להקנות בזה, וכאן היה קנין מוסירה לפי שהא"י הרועה מאכיל ומשקה הפרות הנ"ל:
ולפע"ד אם שידעתי ערכי נגד דעת הגדולה של הגאון האדיר הח"ס, אך תורה היא ולענ"ד בשני דברים שחידש בזה יש לדון ע"ז. א') במש"כ שזה הוא שרוצה בעל הפרה שיקנה חשוב כאלו השאיל לו מקום, ודמי כאילו הוא בר"ה שאין מועיל לו לענין קנין משיכה, ומ"מ לענין קנין מסירה מועיל, א"כ למה להו לדחוקי בגמ' (ב"ב דף ע"ו ע"ב) דקתני שם ספינה נקנית במסירה וחכ"א עד שימשכנה או שישכור את מקומו דרישא מיירי בר"ה וסיפא דעד שישכור את מקומו מיירי ברשות בעלים, דזה דוחק לאוקמי בתרי גווני כדאיתא (ב"מ דף מ"א) הא אפשר לאוקמי בגוונא חדא, דמיירי ברשות בעלים ורישא מיירי באמר לו קני ולכן קני במסירה דהוה כאלו השאיל לו המקום לגבי קנין מסירה, ועד שימשכנה היינו מרשות זה לסיטמא דלענין משיכה אין מועיל רשות כזה, כד' הח"ס, או שישכור את מקומו, הן שלמש"כ התוס' שם בד"ה הכי קאמר בשם הרשב"א דמיירי בחצר שאין של שניהם, שזהו פירושו אם ברשות בעלים היינו רשות שיש לו בעלים, אבל זה הוה חצר שאינו של שניהם, וא"כ מיירי רישא וסיפא בחד גוונא, מ"מ מדברי התוס' מוכח ג"כ דלא ס"ל להאי חידושא של הח"ס שמועיל בזה באומר קני כאן ונותן לו רשות ע"ז, דא"כ מאי מקשי התוס' הא אין מועיל מסירה ברשות המוכר ומלשון הברייתא דלרבי מועיל שם מסירה בלי שכירות המקום, ואם כדברי הח"ס הא מצי מיירי באמר לו קני כאן במסירה, א"ו שנהי שמועיל אמירת המוכר ברשותו באומר זיל קני גבי קניית כלים של לוקח, שמ"מ הדבר מונח בכלי של הלוקח, משא"כ במקום שגוף הבהמה הניקנית הוא ברשות המוכר, ודאי שאין יוצאת מרשותו ע"י מה שאוחז בה הקונה גם באומר לו זיל קני, וכסתימת הפוסקים שאין קונה במסירה אלא ברשות הרבים או בחצר שאינו של שניהם, ומשמע שבחצר המוכר אין מועיל מסירה בשום אופן.
גם מש"כ הח"ס שמסירה קונה גם באין מתכוין לקנות כמו חצר ויד שקונה גם שלא מדעתו, ולפענ"ד לבד שעיקר הסברא היא תמוה, וכי מסירה כיד היא, בשלמא הדבר שמונח ביד הוא דומה כמונח בחצר, ועל כן משיכה וחזקה שאני משום שהוא מעשה קנין ואין בידו של הקונה, ולכן בעינן בהם שיתכון לקנות, וזהו סברת החילוק של מהרי"ט והתוס' (ב"ב דף נ"ד) שהביא הח"ס שם, וא"כ נראה שקנין מסירה ודאי לא עדיף ממשיכה לענין זה, אחרי שגוף הבהמה אין ברשותו של הקונה, רק שמה שמחזיק בבהמה הוא נחשב קנין וע"י זה הוא נכנס לרשותו של הקונה, ואם כן כיון שהוא מעשה קנין צריך שיתכון הקונה לקנות על ידי זה, כמו גבי חזקה:
ולענ"ד יש להעיר מד' השו"ע (חו"מ סי' קצ"ח סעיף י"ב) גבי ספינה היתה עומדת בר"ה ולא אמר לו המוכר כלום, והלך הלוקח ומשך לא קנה כו' אפ"ה כיון שהתחיל למשוך גלי דעתו שאין רצונו לקנות בחזקה זו שהוא מחזיק ותפיס בה אלא במשיכה, הרי שגם במסירה אין מועיל אם נתכון לקנות במסירה, ולא אמרינן שידו של אדם קונה שלא מדעתו, הגם שיש לחלק שזה עדיפא שהוא ידע שהוא צריך לקנות ולא כיון לקנות עדיין, מ"מ יש להביא ראיה לענ"ד נגד סברת דעת הח"ס, ע"פ מש"כ הגאון רע"א בתשובה סי' ל"ז שרצה לחדש לגבי קנין משיכה, גם שאין מתכון לקנות שכסבור שיקנה בקנין אחר, מ"מ בדעת אחרת מקנה אותו מהני, ועיי"ש שמביא ראיה מן דברי הרמ"א (סי' ר' סעיף ח') גבי מדד שקונה בהא שהגביה בעת מדידה הגם שכיון לקנות אח"כ, מ"מ כיון שהגביה קנה, וכתב לתרץ משום דדעת אחרת מקנה אותו שאני, עכ"פ איך שיהיה דעת הרמ"א שבמדד הלוקח הגם שאין דעתו רק לקנות אח"כ, מ"מ כיון שהגביה קנה, ואלו גבי מסירה לא הגיה הרמ"א (בסי' קצ"ח סעיף י"ב) על דברי המחבר שפסק שכל שדעתו למשוך לא קנה במסירה, הרי נראה דמסירה גריעא בענין זה מהגבהה בידו, וזה הוא הוכחה ברורה לענ"ד ובאמת מסתברא בלא"ה כמו שכתבנו, אשר גבי מסירה כיון שאין זה קנין בעצמותו, שהרי גבי אבידה והפקר ונכסי הגר אין קונה במסירה רק בעינן שימסורו לו לקנות עי"ז, ולכן כל שהמוכר אין מכוון להקנותו בזה שסבר שכבר הקנה לו מקודם אין מועיל בזה המעשה של הקונה, אך איך שנאמר כבר הוכחנו בעז"ה שמסירה אין דומה לידו:
אמנם גם לפי דברי הח"ס שסובר שיש מקום לומר שקנין מסירה דומה לקנין ידו שקונה שלא מדעתו, מ"מ יש בהא צד היתירא של קנין מסירה ספק ספיקא להחמיר, חדא שהמחבר פסק (בסי' קצ"ז סעיף א') שבהמה דקה וגסה שניהן אין נקנית במסירה, ושמא הלכה כדעת ר' ברוך ממגנצא ור' אביגדור כ"ץ שבמקום שיש בעלים אין יד קונה שלא מדעתו, וכמו שכתב שם הח"ס (בסי' שי"ח), ואתפלא על דעת הגאון הח"ס איך מצרף להיתירא הספק ספיקא שמא כסף קונה ושמא הלכה שלא כדעת ר"ב ור"א כ"ץ, הא יש כאן בצד השני של היתירא דמסירה שני צדדים להחמיר, מטעם דעת המחבר בסי' קצ"ז שמסירה אין קונה כלל בבהמה, וכל שיש ס"ס להחמיר אין מצטרף זה הספק כלל לס"ס, וכמו שכתב הש"ך (ביו"ד סי' י"ח ס"ק כ"ה) אבל מספיקא אין תולין שנפלה על חודה וכתב שם הש"ך שמטעם ס"ס להחמיר הוא שמא לא נפלה על חודה, ואת"ל נפלה שמא לא נפגמה בנפילתה, הגם שהוא רק לגבי ספק ספיקא דהא גם אי לא נפלה על חודה אין כאן רק ספק איסור כי שמא במפרקת נפגמה, אלא דכללא הוא שכל שיש בדבר ס"ס להחמיר אין מצטרף גם לגבי ספק שני וכן כתב מפורש הפרמ"ג (בספרו גנת ורדים כלל ל"ב) שכל שיש בספק שני צדדים להחמיר אין מצטרף זה לס"ס, וא"כ תמוהין דברי הח"ס איך צירף זה לס"ס האי היתירא דקנין מסירה אחרי שיש כאן ס"ס להחמיר אין מצטרף לס"ס:
ואחרי שביארנו בע"ה מכמה טעמים שאין לסמוך על היתירא דקנין מסירה כלל, א"כ לא נשאר לנו רק הקנין של סיטומתא [צוא שלאק] שזה במחלוקת שנויה אם הוא קנין דאורייתא, וא"כ הוה רק ספק אחד אם מהני קנין סיטומתא לבד להתיר בבכור, וכיון דהוה ספק א"א להקל בזה ע"י הטלת מום ע"י הא"י, כיון דהספק אחד נולד באיסור תורה, א"א להקל ע"י גלגול בדרבנן וכמש"כ הפרמ"ג (בדיני ס"ס ס"ק א'), נוסף על כל זה שבנ"ד בעיקר המכירה גם אם היה זה באופן שהקנין היה מועיל יש בזה שתי ריעותות, א') שעיקר המכירה היה בעד חמשה עשר או עשרים קאפ ששה פרות, והח"ס בסימן שי"א מצדד חומרא בזה וכמו שהביא כת"ר דבריו, ועוד גם לו שנכריע בזה לדינא דלא כותיה ונאמר שלא יתבטל המכירה במה שמוכר בדמים מועטים, וכמו שמצינו בתשובות של הג' ר' הילל זצ"ל חתנו של הגאון הגדול מוהר"ח זצלה"ה שבספר חוט המשולש של הגאון הגדול מוהר"ח זצ"ל שכתב לו הגאון מוהר"ז זצ"ל בעל מראות הצובאות, שטוב יותר להקנות בדבר מועט, ודייק מל' המחבר באו"ח סימן תמ"ח "או שימכרנו בדבר מועט הגם שיש לדחות הראיה משם משום דגבי חמץ אם לא תחול המכירה יאסר בהנאה לגמרי] וכתב שם שזה יותר טוב למכור בדבר מועט מלמכור בשויו, בכדי שיהיה בזה זכות להקונה ומהני גם בשאין דעתו של הקונה הא"י לקנות באמת יעו"ש, מ"מ נראה לענ"ד שיש לחוש ולומר שזה דוקא במוכר בעצמו בדבר מועט, משא"כ במקום שצוה לאחר הוא שלוחו למכור וסתם מכירה הוא בשויו, וכל שמוכר בדבר מועט הוה זה עיוות בשליחותו, וניחזי אנן אם היה הא"י תובע המכירה היינו שיתנו לו הפרה לחלוטין בעד הדבר מועט שקצב, ודאי שהיה טוען בעל הפרה שלוחא הוא דעוית במה שמכר בעד דבר מועט ולא קצב בשויו של הפרה, ולא היה מחויב לתן לו הפרה בדיני ישראל בעד הדבר מועט הנ"ל, וא"כ ממילא בטלה המכירה, ב) שלשון השאלה של השואל היאך שהיה הדיבור עם הא"י הקונה הוא הרועה סותר זה את זה כפי מה שאמר לפני כת"ר כמו שכתב במכתבו שאמר לא"י הרועה שיתן לו "האנד געלט" וא"כ אין זה גוף המקח של הפרות בעד הדבר מועט, וא"כ אין מכירה זו כלום מפני שחסר פיסוק דמים וכמש"כ כת"ר, אך לשון השני שאמר בתחלת שאלתו שהא"י שאל לו כמה אתה רוצה בעד הפרות כו', וא"כ דברים אלו משמע שזהו עצמית המקח בעד הפרות, אך כיון שהדברים סותרים זא"ז ולא ידעינן מה היה עיקר בעת עצמית מעשה הקנין, הוה ספיקא בעיקר המכירה ובחזקתו עומד שהוא בחזקת מרא קמא:
עוד נראה לענ"ד לדון בנ"ד, שגם אם יבורר שלשון המכירה היה בעד הסך מועט, ולא בתורת "האנד געלט" שהוא תחלת פרעון, וגם מצד ריעותא של השליחות שכתבנו שנאמר שזה עיוות השליחות, נצדד ע"ז ג"כ להקל משום אולי דרך המוכרים באותן סביבות המקומות שלהם למכור בעד דבר מועט לגמרי, ולא לקצוב המקח בערך שויו ולזקוף המותר בחוב, ולכן נאמר שכל האומר לו סתם למכור הוא כמפרש גם בדבר מועט, מ"מ נראה לענ"ד לומר שאין להקל בנ"ד מצד הצו-שלאק שהוא קנין הסיטומתא, שכיון שמכירה של דבר מועט הוא כעין מתנה וכמו שאמרו בגמ' (ב"ב דף ע"ח א') שבכדי שאין הדעת טועה אימור מתנה בעלמא הוא דיהיב, וא"כ מיקרי זה מתנה, ולכן יש לדון שקנין סיטומתא שהוא ענין מנהג התגרים מאין נדע שנאמר שמנהג זה קבוע גם גבי מתנה, וכל דבר שאינו מצד הדין רק מצד המנהג צריך בזה לבירור גמור, אם המנהג קבוע גם באופן זה, וכל שיש בו ספק מוקמינן אדינא וכמבואר באה"ע (סי' קי"ח סעיף ו') דבר שאין מפורש בתקנה נעמידנו על דין תורה, וה"נ יש לומר אולי מנהג התגרים ששניהם מתקשרים בהגמר הנעשה ביניהם זה למכור וזה לקנות, משא"כ גבי מתנה שהוא רק חובת הנותן ולהמקבל אין שום חיוב עליו אין מקום בזה לעשות ענין צו-שלאק לחזק הדבר, ויכול להיות שבאופן זה לא נהגו לעשות צו-שלאק לחזק הדבר כי למה לו להנותן לעשות חזוקים לגמור הדבר מקודם מסירת הדבר ליד הזוכה, וכן מסתבר מצד השכל הישר שבכזה אין מנהג קבוע קנין סיטומתא, וכיון שאין לנו בירור בדבר אם יש כאן מנהג קנין סיטומתא איך אפשר לסמוך עליו:
וקצת ראיה נראה לענ"ד להביא הוכחה לזה שבמתנה אין קנין סיטומתא מועיל מהא דאיתא (בגמ' ב"ב קמ"ח ב') שכ"מ שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום, משום דליתיה בבריא, ולכאורה קשה לדעת הח"ס (בחו"מ סי' ס"ו והובא זה בפ"ת סי' ר"א) שסיטומתא מהני גם בדבר שלא בא לעולם, למה לא יועיל ביאכל פלוני פירות דקל זה משום דהוה דבר שלא בא לעולם, הא איתיה בבריא ע"י קנין סיטומתא, וכמו שמצינו בגמ' בהלואתו לפלוני שמיקרי איתיה בבריא ע"י מעמד שלשתן הגם שהוא רק מדרבנן, וה"נ יהיה נחשב איתיה בבריא ע"י סיטומתא, א"ו דבעינן איתיה בבריא שיהיה גם במתנה כגוונא דשכ"מ, ואילו סיטומתא ליתא במתנה, ואין להשיב על מש"כ ממה שכתבו הראשונים שכיבוד שמכבד האב למול בנו קונה מטעם סיטומתא ואין יכול לחזור מזה, יש לומר שזה חשוב כעין מכר שהוא מזכהו בהמצוה וכן המוהל מתחייב עצמו לעשות המצוה הזאת:
ועוד יש להעיר להביא שקנין סיטומתא ליתיה במתנה, לשיטת ר"ח שפירש סיטומתא הוא כדרך שנוהגין בגמר התוקע שתוקע שתוקע כפו לכף חברו ובזה נגמר, כן הובא בטור סי' ר"א, והנה בעל המימרא דסיטומתא הוא רבא, (בב"מ דף ע"ד) וא"כ רב חביבא דאמר שם שהוא למקנא ממש א"כ יקשה לדידיה הא דאמר רבא (ב"ב קמ"ט א') היכא ליקנינהו רב מרי להנך זוזי כו' הא אפשר לאיסור גיורא להקנותם בקנין סיטומתא, שיתן כפו ליד כף רב מרי ויגמור בזה מתנתו על המעות שהמה ביד רבא בפקדון שנתונים המה לרב מרי, אלא ודאי שדין סיטומתא אין זה במתנה רק במקח וממכר נעשה מנהג בין התגרין, אבל במתנה אין שום מנהג בקנין, מיהו יש לדחות הראיה הזאת משום דהא קנין סודר הוא ג"כ מנהג קבוע בישראל, שהרי נאמר זאת לפנים כו' לקיים כל דבר ואפ"ה אמרינן שאין מטבע נקנה בחליפין, וטעם הדבר שעל מעות שעומד בהוצאה ולהיות תשלום לדבר אחר לא הונח ע"ז שם קנין, ה"נ אין נקנה מטבע בקנין סיטומתא, ומ"מ אין לנו בירור אם סיטומתא הוא מנהג קבוע גבי מתנה גם כן, וכיון דאיכא ספיקא במנהג מוקמינן על ד"ת. מכל הלין טעמי שכתבנו וביארנו בעז"ה בכל ענין זה ומכל הצדדים שביארנו אין שום מקום להקל בבכור זה ובקדושתו הוא כדין בכור, ואין שום היתר עליו לגרום לו מום ע"י א"י וכמו שכתבתי, ודו"ק. הכ"ד ידידו:
ובעיקר הדין מה שצידד הח"ס לומר שבמקום שלא נתן הא"י רק דבר מועט בעד עז ששוה הרבה, שאפילו להפוסקים שא"י קונה בכסף לבד ואם נתן לו פרוטה קנה, היינו בפסק עמו דמים הראוים ואם אח"כ נותן לו פרוטה בתורת קנין קנה הכל ושאר המעות יהי' עליו חוב, אבל לתן חצי זהב בעד עז ששוה כמה זהובים אינה אלא אסמכתא בעלמא כו', וראיית הח"ס שם (בסי' שי"א) היא ממש"כ התוס' (ע"ז דף ע"א א') ד"ה רב אשי, וז"ל "אמנם אין צריך שיתן המעות שוה הראש והריאה אלא סגי שיקנם בפרוטה אע"פ ששוה יותר כפלים, אפ"ה אין לחוש לביטול מקח שאנן סהדי שהישראל גמר ומקני להא"י כדי להפטר מן הבהמה" עכ"ל, הרי קמן דאי לאו דאנן סהדי כו' היה זה ביטול מקח, וזה תינח במוכר אבר אחד בזול משא"כ היכא שמכר העז כולו בדבר מועט, בודאי לא סמך דעתו להקנות כו' עכ"ד הח"ס:
והנה בעיקר הדין דביטול מקח שכתבו התוס' יש לעיין טובא דהא הגמ' קאמר (ב"ב ע"ח א') שבכדי שאין הדעת טועה לא הוי ביטול מקח דאמרינן אימור מתנה בעלמא יהיב ליה וה"נ מאי שייך דין ביטול מקח, וכבר עמד ע"ז המחנה אפרים בהלכות מכירה דיני אונאה סי' י"ג על דברי תוספות אלו, והוא רצה לחדש מזה דכי אמרינן כל שאין הדעת טועה הוה מתנה ולא הוי ביטול מקח דוקא כשהמוכר אין מוחזק, עוד כתב דאין מעות קונות היכא ששוה כפלים אם לא היכא שמכר בשויו ונתן לו פרוטה תחלת פרעון יעו"ש, עכ"ד:
אמנם לפי דברי המחנה אפרים שביאר כוונת התוספות משום שאין כאן קנין כסף היכא ששוה הרבה ומשמע דקנין משיכה מועיל בזה וא"כ אכתי לא סלקינן בזה מקושיא בדברי התוס', שנהי שלא סמכינן בנכרי בקנין משיכה לחוד משום שמא מעות קונות, מ"מ הא כתבו התוס' בד"ה פרדשני דאפילו למ"ד משיכה אין קונה בא"י, מ"מ במציאה ובמתנה דליכא כספא קני, וא"כ בהאי מקח שנתרצה למכור בעד דבר שאין הדעת טועה, ונתן לו הדבר מועט הלא המותר מתנה הוא דיהיב ליה ולא מחסר מעות, למה לא יקנה כאן משיכה בצירוף המעט מעות שנתן לו הא המותר לא גרע ממתנה, ואולי יש לישב דברי המחנה אפרים הנ"ל שנפרש כוונת התוס' שיתכן גם לשיטת רש"י שאם משיכה אין קונה בא"י גם במתנה אין קונה, ודו"ק. ובעיקר הקושיא שעל התוס' מדוע נצרכו לומר שאין כאן ביטול מקח הא זה הוה יתר מכדי שהדעת טועה, נלע"ד לישב בתרי גווני, חדא דבאמת איכא תרי לישני בגמ' (ב"ב דף ע"ח) ללישנא קמא אמרינן שם אליבא דרבנן דמאי אין הדמים ראיה דהוה ביטול מקח, ואיבע"א כי אמרינן אונאה וביטול מקח היכא שהדעת טועה כו' וא"כ ללישנא קמא אף היכא שאין הדעת טועה אמרינן דהוה ביטול מקח, אם לא שיאמר בפירוש יודע אני ששוה יותר אעפ"כ ע"מ שאין לי אונאה כו' וכדאיתא (בב"מ נ"א ע"ב) וא"כ נוכל לומר שהתוס' פוסקים כלישנא קמא, או שמסופקים היכא קיי"ל בהני תרי לישני ולכן כתבו שאין לחוש בזה ללישנא קמא] משום ביטול מקח, ובאמת הובא בשיטה מקובצת שיטת ר"ח דפסק כלישנא קמא, אבל אנן לדינא קיי"ל כמוש"כ רשב"ם וכן דעת הרמב"ם והשו"ע שפסקו כלישנא בתרא, שבכדי שאין הדעת טועה אמרינן דהוה מתנה:
עוד יש לישב דברי התוס', שבשיעורא שאין הדעת טועה, חקרתי מכבר כמה שיעורא דמוכח בב"מ (דף נ"א ע"ב) בע"מ שאין עלי אונאה שצריך לומר יודע אני שחפץ זה שאני מוכר לך במאתים יודע אני שאין שוה אלא מנה ע"מ שאין לך עלי אונאה וא"כ משמע מלשון הגמ' שאפילו בכה"ג בהאי שיעורא מ"מ צריך לתנאי, הרי שעד כפלים נחשב בכדי שהדעת טועה, והיה בזה דין ביטול מקח. וכן מצאתי בשיטה מקובצת ב"ב ע"ח וז"ל "ומסתברא דאמרינן בכדי שהדעת טועה עד כדי דמיהן, אבל טפי מכפל הוה בכדי שאי הדעת טועה" עכ"ל. וא"כ הכא במוכר הראש או הריאה יכו להיות שגם שמוכר בדבר מועט, מ"מ לא הוה השיווי יותר מכפל ובלשון התוס' נאמר "אע"פ ששוה יותר כפלים" כוונתם כפלים מצומצם, וכמש"כ דבכפלים מקרי בכדי שהדעת טועה ויש שפיר לחוש לביטול מקח, ולכן הוצרכו התוספות לטעמן, אבל בכדי שאין הדעת טועה שפיר יש לומר שאין לחוש לזה כלל כדאיתא בגמרא ב"ב ללישנא בתרא שבכדי שאין הדעת טועה אמרינן מתנה הוא ודו"ק: