אור ברסלב
באר משה (דנשבסקי) א יורה דעה › סימן מו

באר משה (דנשבסקי) א· רבי משה דנושבסקי

יורה דעה · סימן מו

סימן מה

בע"ה, יום א' תמוז, תרנ"ב, באלטרומאנץ.

נשאלתי מאחד ששכר חצר מאדון על שמו של א"י כפי הנימוס, והא"י זה שעל שמו נעשה השכירות דיבר עמו אחרי ששכר שרצונו שיחיה לו שותפות בעסק זה, והיהודי נתרצה ע"ז וגם דיבר שמה שהיהודי מכניס מעות הרבה ע"ז, יחשוב לו צינזין ע"ז, והא"י זה שלח תבואות שהיו לו שנצרך לעסק החצר הנ"ל, וגם שלח בהמות שלו לתוך החצר לצורך העסק הנ"ל, והיהודי הנ"ל קנה איזה בהמות לצורך עסק זה, וכתב בפנקסו כמה שעולה הקאסט שלהם ובתוך זה קנה פרה אחת מאת בן עם אחר אחד, והא"י שעל שמו נעשה השכירות אמר להיהודי שיקנה איתה הפרה לצורך העסק, והיהודי קנה אותה ושילם עבורה במעות שלו ואחרי שקנה אותה הלכו פועלים א"י והובילו אותה לתוך חצרו של א"י הלזה שע"ש נעשה העסק, ומשם הובילו אותה פועליו של הא"י זה לתוך החצר שמדובר היה שיהיה לשותפות, ואח"כ ילדה זכר וזה לא נודע אם בכרה קודם, ונשאלתי ע"ז אם זה מיקרי שותפות אינו יהודי שפוטר מן הבכורה:

ויש לדון כיון שהיהודי קנה אותה במעות שלו והא"י המוכר הפרה כיון להקנות לבעל המעות והיא נעשית שלו, א"כ יש להסתפק במה קנה הא"י שותפו את חלקו בשיתוף בהפרה הזאת, ומצד שכיון זה היהודי לקנותה לצורך עסק השותפות הלא אין שליחות לא"י, והנה יש לומר שבמה שהוכנסה הפרה לתוך חצרו ולתוך רפת שלו בזה קנה הא"י חלקו בה אחרי שדעתו שיהיה לו חלק בכל העסק ובהפרות הקנויות שם, אך יש לדון הרי הוא לא כיון לקנותה בזה שהרי חושב שבמה שקנה אותה לצורך העסק שיש לו חלק בזה נקנה לו חלקו, ודמי לעודר בנכסי הגר וקסבור שלו הן שלא קנה, ובנ"ד עוד גריעא שהיהודי לא כיון להקנותו בזה שסובר שבמה שהוא קונה מתחלה ע"פ דיבורם שהוא שותף עמו בעסק נגמר בזה, וזה לא עלה על דעתו להקנותה לו ע"י מה שהכניסוה לחצרו, וא"כ יש לומר אפילו למאי דאמרינן שבדעת אחרת מקנה לא בעינן כוונת הקונה לקנות בדבר זה, וכמו שהביא הגאון ר' עקיבא איגר בתשובתו בסי' ל"ז בד"ה אמנם בשם הרשב"א, אך בנ"ד הלא לא נתכוון להקנותה בזה:

והנה הגאון רע"א שם הביא אח"כ בד"ה מ"מ מהא דרב ענן (בב"ב מ"א) בשם הראב"ד דהיכא שדעת אחרת מקנה אותו קונה גם שלא כיון המוכר להקנות ולא הקונה לקנות בזה, רק שהמוכר מתכון שיהיה שלו כמו בהא, דפירות דקל דמהני אי שמיט ואכיל וה"נ בנ"ד כיון שהא"י יודע שמכניס לרשותו הפרה שיש לו חלק בה, וגם היהודי שקנה הפרה במעותיו מא"י האחר יודע שמכניסה לתוך רשותו בפרה שקנה הוא, לדעת זה שיהיה לו חלק בזה, הגם שסובר שכבר יש לו חלק בה בעת קנייתו, מ"מ מיקרי זה דעת אחרת מקנה אותו. ולכאורה אפשר לחלק דהתם בפירות דקל, מ"מ כיון מקודם להקנות לו ולכן מהני זה שאח"כ בא לידו שיקנה זה אח"כ, אבל הכא בנ"ד היהודי סובר שמתחלה בעת הקניה הוא שלו ושל הא"י שותפו ולא עלה ע"ד שהענין שאין שליחותו מועיל בזה, וא"כ לא עלה על דעתו בשום פעם שהוא מקנה לו, וא"כ יש להסתפק אם בכגון זה יועיל מה שדעת אחרת מקנה אותו שיקנה בלא כוונה של קנין, לא של המוכר ולא של הקונה:

מ"מ כד מעיינינן נראה לענ"ד ששפיר יש לדמות זה לפירות דקל כמש"כ שם הגרע"א, דהא שם גבי פירות דקל הקנין של קודם שבא לעולם אינו כלום לגבי דבר הבא לעולם אח"כ ובעת שבא לעולם כבר חשב המוכר שהוא שלו מכבר, וא"כ כשהדבר בעולם לא היה בזה שום מחשבת קנין ל להמוכר ולא להלוקח, אפ"ה אמרינן כל שהמוכר רוצה דבר שבא משלו והקונה רוצה לקנות דבר זה מועיל, וקונה בלי שום כוונה, ה"נ בנ"ד היהודי כיון שבמה שיקנה במעותיו יהיה חלק להא"י שותפו שהוא הקונה וגם הקונה חושב בזה, ועל כן כאשר נעשה אח"כ קנין שהפרה היא ברשותו קונה בזה:

עוד נראה לענ"ד שנ"ד יש כאן מלתא עדיפא מעובדא של הגאון רע"א ששם המשיכה היתה לרעות הבהמה של המוכר, אבל כאן ההכנסה לחצרו היה כדרך כל הקונים שלוקחים לרשותם את הנמכר להם, ומחשבתם שבזה נגמר הדבר שהוא שלו, וא"כ כאן היה מחשבתו של שותפו הא"י שבזה שהובא לתוך חצרו הפרה שקנה שותפו היהודי וגמר בזה הקניה מהא"י המוכר הפרה שמכר לשותפו עבור שניהם, וא"כ אף שזה נחשב שהוא של היהודי מטעם שאין שליחות לנכרי וזה נעשה של היהודי מחמת שקנה במעותיו, מ"מ יהיה נחשב זה כעודר בנכסי הגר וקסבור של גר אחר הוא דקנה, אחרי שהישראל מרוצה ע"ז ג"כ להקנות לו היינו שיהיה שלו:

אך יש בזה תמיהא מתרי טעמא חדא דנהי שנחשוב הקנין זה לקנין חצר, הא מ"מ אין זה רק כדין משיכה וחסר כסף קנין, ובבכורה לא סמכינן על קנין משיכה לחוד, ומעתה יש בזה פלוגתא דרבוותא אם קנין חצר עדיף מקנין משיכה שתועיל בא"י לכו"ע, ועיין בקצה"ח סי' קצ"ח שהביא מהתוס' בע"ז (דף ע"א א') שדעתם דהיכא דליכא כסף ודאי אליבא דכו"ע משיכה קונה מה"ת, דאל"כ מציאה ומתנה במה יקנה, ובשיטה מקובצת פ' הזהב כתב בשם הרמב"ן שגם מתנה אינה נקנה או בחליפין או בחצרו או באגב, ותמה הקצה"ח ע"ז כיון דידו ממש אינה קונה לו מאי עדיפא דחצר, ע"כ. ובאמת היא תמיהה עצומה על הרמב"ן, ונראה לענ"ד לישב דברי הרמב"ן שיש חילוק, בין היכא שנגמר מעשה ההעתק מרשות לרשות, או שלא נגמר הענין, ורק מתורת קנין אתינן עלה, לכן נראה לענ"ד לומר שבמתנה שדעת אחרת מקנה אותו שלא בא עליו בתורת זכיה מהפקר בעינן קנין, וכיון שקנין משיכה אין מועיל מה"ת בין אדם לחברו לשיטת הרמב"ן, ממילא אין מועיל גם גבי מתנה, משא"כ היכא שבא לחצרו שזה נגמר הדבר שלקחו להיות אצלו ואין לנו לעשות שום דבר עוד לצורך הקנין, אחרי שהחפץ הוא ברשותו וזאת הוא גמר הדבר, ממילא נעשה זה שלו, משא"כ במשיכה והגבהה למען קנין שהוא רק מעשה הקנין זה אין מועיל מה"ת במטלטלין להעתיק מזה לזה, אחרי שלא נגמר הדבר שיבא לרשותו כדרך שאדם אוחז בחפציו, ובאמת בדבר קטן שנותן לתוך ידו כאדם שאוחז דבר שלו ואח"כ מניחה במקום מוצנע זה מועיל במתנה בהחלט, וזה יודה הרמב"ן שבמקח וממכר אין מועיל קנין חצר כל זמן שלא נתן מעות, כיון שמיחסר להקנין נתינת המעות חשוב זה לא נגמר הדבר, אחרי שזה ביארנו בסברתו של הרמב"ן בקנין חצר שלא מטעם קנין הוא רק מחמת גמר הדבר הוא, וממילא במקום דמיחסר נתינת מעות לא יועיל זה שמונח בחצרו מה"ת, שבזה באים רק מטעם קנין משיכה וחצר הוא ג"כ מטעם זה, ומתורת קנין אין מועיל מה"ת המשיכה והחצר לחייבו בנתינת מעות ולגמור הקנין:

והנה יש להסתפק במקום שמכר אחד לחברו מטלטלין בהקפה וזקף עליו המעות בחוב לזמן מוגבל, והוא לקח לתוך חצרו להשתמש בו אם קונה בזה מה"ת, והספק הוא הן לדעת התוס' וסייעתם שסוברים שהיכא שלא מיחסר מעות כגון במתנה קונה בזה משיכה מה"ת, וכן לדעת הרמב"ן שכתבנו שהיכא שאין כאן מעות ולא מיחסר מידי מהני ההכנסה לחצרו שהוא גמר הדבר, או אפשר כיון שמ"מ מקח וממכר הוא ואפשר לו לתן מעות, לא מיקרי אין כאן מעות ולא מהני בזה קנין משיכה מה"ת, ומסתברא לענ"ד שלשיטת הרמב"ן כפי מש"כ בכוונתו שענין חצר דמהני אינו מתורת סוג קנין רק משום שנגמר הדבר ולא מיחסר מידי א"כ ה"נ בהא דלוקח בהקפה וזקף המעות במלוה שלא מיחסר מידי כשלקחו לתוך חצרו, כיון שהמעות זקף עליו בחוב ונתחייב לו בלקיחת החפץ לפרוע לאחר זמן, והחפץ לקח אצלו להשתמש בו כאדם בשלו, א"כ נגמר כל מעשה ההעתק לרשות הקונה ולא מיחסר מידי, אמנם להפוסקים שסוברים שזה נקרא קנין משיכה וחצר במקום שאין שם מעות ומועילים כמו במציאה והפקר ובמקום שיש שם מעות גילתה לנו התורה שאין מועיל הקנין של משיכה וחצר, ומעתה יש להסתפק, אם זקף במלוה דמי המקח מיקרי זה אין כאן מעות ודמי כמתנה ומציאה והפקר, או שאפשר שכיון שמ"מ יש כאן מעות שהיה יכול לתנם לו ולקנות בזה לא נתנה בו התורה קנין אחר:

ונראה לענ"ד להוכיח שכל כה"ג דין מתנה לו, והוא מהא דאיתא בע"ז (דף ס"ג א') גבי הא דנתן לה ואח"כ בא עליה אתננה מותר, דפריך שם הגמ' על זה לכי בא עליה ליחול עלה איסור אתנן למפרע אמר ר' אלעזר כשקדמה והקריבתו, ופריך הגמ' היכי דמי אי דאמר לה קני ליך מעכשיו פשיטא דשרי, דהא ליתיה בשעת ביאה ומתנה בעלמא הוא דיהיב לה, והנה מלשון הגמ' דקאמר ומתנה בעלמא הוא דיהיב לה. הוא מיותר ולמה הוצרך הגמ' להוסיף זה, דהא בהא דקאמר דליתיה בשעת ביאה סגי כיון דלא חל עליו שם אתנן, ועוד אם אנו אומרים דבמה דאמר קני מעכשיו הוה זה מתנה דיהיב לה, א"כ למה בעינן שיהיה ליתיה בשעת ביאה, אפילו איתיה בתר הכי בשעת ביאה, מ"מ כיון דזה הוה מתנה בעלמא ולא שכר ביאה הוא ואיך יהיה ע"ז דין אתנן, ועיין בר"ן שם שמביא גירסאות חלוקות יש שגורסים דהא ליתיה בשעת ביאה לחוד ואית דגרסי דהא מתנה בעלמא יהיב לה לחוד, ולא גרסי להא דליתיה כו' והר"נ כתב שם דאפילו לנוסחי דגרסי דהא מתנה הוא דיהיב לה, משמע ג"כ דפשיטות הדבר הוא רק משום דליתיה בשעת ביאה עכ"ד, ואני מוסיף בזה דמוכח בגמ' שהקושיא הוא רק משום הפשיטותא ואם היינו אומרים דבאמר קני מעכשיו דהוה מתנה לא בעינן שיהיה ליתיה בשעת ביאה, א"כ עדיפא הו"ל להגמ' לאקשויי למה בעינן שקדמה והקריבתו, וא"כ מוכח הגמ' שגם באמר לה קני מעכשיו אם לא קדמה והקריבתו יש ע"ז דין אתנן, וכיון שכן הוא באמת אין זה מתנה גמורה, רק המתנה הוא עבור הביאה שתבעל לו אח"כ, ולכן אמרינן שאח"כ אם איתיה בעולם אותו האתנן בשעת ביאה, חל עליו איסורא דאתנן אפילו באמר לה קני מעכשיו, וטעם הדבר דודאי אם היה אומר לה הנני נותן לך טלה זה במתנה ורק אני מבקש ממך שעבור התקרבותו אליה שנותן לה מתנה תמלא היא רצונו שתבעל לו ולא בגדר חיוב עבור זה, וממילא אם אח"כ לא תמלא רצונו בזה, לא תתבטל המתנה בזה, לא היה חל על מה שנתן לה מקודם שם אתנן, גם אם הוא איתיה בשעת ביאה, אבל היכא שאומר לה שנותן לה עבור שתבעל לו אח"כ בזה, גם באמר לה קני מעכשיו מ"מ אם אח"כ לא תמלא מבוקשו בזה, היינו שיהיה רצונו שתמלא הדבר אז והיא תתחרט ותמאן, אז היה בודאי המתנה בטלה למפרע ודמי כהא דעייל ונפיק אזוזי שהמכירה בטלה למפרע גם אם משך מקודם וגמר הקנין, מ"מ אם אח"כ עייל ונפיק אזוזי בטל הקנין למפרע כדאיתא בחו"מ (סי' ק"צ סעיף י"א) ולכן אח"כ בעת שבא עליה שבזה נתבררה קניית האתנן, מיקרי זה אתנן שהנתינה הוא עבור הביאה, וא"כ הוא באמת מכר גמור שהוא מוכר לה האתנן הוא הטלה, עבור שתשלם לו במילוי מבוקשו במה שתבעל לו גם שנותן לה הטלה מעכשיו, וא"כ למ"ד מעות קונות מה"ת ומשיכה הוא רק קנין מדרבנן וא"כ מדאורייתא גם באמר לה קני מעכשיו אין כאן רק קנין דרבנן של המשיכה, וא"כ לשיטת הסוברים שקנין דרבנן אין מועיל גבי דאורייתא, איך מצינן לאקרובי הקרבן הא מה"ת לא חל עליו ההקדש אחרי שהיא אינה שלו מה"ת, ואין לומר דמיירי שנותן לה רשות להקדישו מקודם, וא"כ מה"ת חל עליו ההקדש מצד רשות הניתן לה מבעל החפץ שהיה מתחלה, ומה"ת הוא עכשיו ג"כ שלו ז"א הא כתב (מהרי"ט בח"א סי' קכ"ז) דאין מועיל אם יאמר אדם לשלוחו וחברו הקדש אתה נכסי יעוש"ה בדבריו בזה, וא"כ איך מועיל שתהיה יכולה להקריבו טרם גמר מעשה הביאה ע"י קנין המשיכה, אך אם נאמר שכל שזוקף במלוה ונותן לו רשות להוציאו קודם זמן נתינת המעות יש בזה הדין דמשיכה קונה מה"ת, כמו במתנה או לשיטת הרמב"ן כשנכנס הדבר ברשותו נגמר בזה מה"ת, ולכן כל שאמר לה קני מעכשיו ונתן לה רשות לעשות בהם כל צרכיה יש בזה הדין כמו במתנה שקונה היא בזה בהמשיכה לחודא, או במה שנכנס לרשותה אחרי שהיא יכולה להוציאה גם טרם הביאה שהוא התשלום דמים עבור החפץ הניתן לה:

ומעתה נאמר שזהו כוונת הגמ' לפי גירסא דילן דגרס דהא ליתיה בשעת ביאה ומתנה בעלמא הוא דיהיב לה, שזה כיון הגמ' בשני הדברים, בהא דליתיה בשעת ביאה דאם היה בשעת ביאה גם שאמר לה קודם קני מעכשיו, מ"מ חל על זה שם האתנן כמו שכתבנו, משום כיון שאם לא היתה ממלא אז הדבר היה בטלה הנתינה למפרע, ולכן במה שהיא נבעלת לו והמתנה נשארה בחזקתה חל ע"ז שם אתנן, ומה שהוסיף הגמ' לומר ומתנה בעלמא דיהיב לה, פירושו שזה הטעם דלכך מועיל משיכה לקנות הטלה שתהיה תוכל להקדישו ולהקריבו, גם מה"ת למ"ד מעות קונות ולא משיכה, ובפרט דר' אלעזר דאמר בקדמה והקריבתו הוא תלמידו דר' יוחנן דסבר מעות קונות מה"ת:

ועוד נראה לענ"ד להביא ראיה מהא דאיתא (שבת קמ"ח ע"ב) אמר ר' יוחנן מקדיש אדם פסחו וחגיגתו ביו"ט, וקאמר שם הגמ' לימא מסייע ליה וכן ע"פ בירושלים שחל להיות בשבת מניח טליתו אצלו ונוטל את פסחו כו', והא ר"י אית ליה מעות קונות מה"ת וא"כ במשיכה אין כאן רק קנין דרבנן, והנחת טליתו אין נחשב זה כנתינת מעות דהא זה הוה רק משכון, ועל כזה אמר בגמ' (קידושין ז' ב') על הא דקני אמתא בפריטי ואיתיבו נסכא דאמרינן פריטי אין כאן נסכא אין כאן, ואין כאן רק קנין דרבנן של משיכה והיאך יוצא בו מצות הפסח והיאך מקדישו ומקריבו הא מה"ת אינו שלו ולשיטת הסוברים שאין מועיל קנין דרבנן לגבי דבר מה"ת היאך יועיל לו המשיכה, אלא ודאי שכל שקבע זמן על נתינת המעות ונתן לו רשות להוציאו מן העולם גם קודם זמן הפרעון, יש לזה דין מתנה שקונה מה"ת במשיכת הדבר או בהכנסה לרשותו לשיטת הרמב"ן:

אך כל הוכחות אלו הוא רק אם נאמר שקנין דרבנן אין מועיל לגבי דבר דבעינן שיהיה שלו מה"ת, אך לשיטת הני דסברי שקניני דרבנן נחשב כשלו לגמרי גם לענין דבר שהוא מה"ת אין לנו ראיות אלו, ומ"מ הגמ' דאמר ומתנה בעלמא יהיב לה שכתבנו לעיל שהכוונה הוא לומר בכדי שיועיל קנין המשיכה לגבי מה שהיא תוכל להקדישו, אפשר לתרץ דהגמ' קאמר זה שיועיל גם להנך אמוראי דסברי שאין משיכה קונה בנכרי כלל רק קנין כסף נתן לה, ואח"כ בא עליה מותר משום אתנן בין שבא מישראל ובין שבא מנכרי, וקמ"ל דאפילו למ"ד דאין משיכה קונה בא"י מ"מ במתנה מודים כו"ע דמשיכה קונה או ההכנסה לחצרו, ולזאת השמיענו שנחשב זה לענין זה כמתנה:

והנה שם באותו הסוגיא (בע"ז ס"ג) קאמר שם הגמ' אי דלא אמר לה קני מעכשיו, מי מצי מקדיש לה הכתיב ואיש כי יקדיש כו' מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו, והנה עמד שם הריטב"א ז"ל בחידושיו הא באמת אינו שלה, ומה זה שאמר הגמ' ע"ז מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו דמזה ממעטינן דבר שהוא שלו ורק אינו ברשותו, ונדחק בזה דלאו דוקא נקט ולישנא קלילא נקט, ובאמת כוונת הגמ' שאינו שלו, ולענ"ד נראה לומר שהנה שם הביא הריטב"א קושית הרשב"א שהקשה שם, הא הכא שלו הוא וגם ברשותו הוא שכיון שמשכתו קנתה במשיכה, ואי משום דלא בא עליה אין הבעילה אלא תשלום דמים, וכל שמשך ופסק דמים קנה אע"פ שלא שילם עדיין ואין המעות אלא כחוב עכ"ד. והנראה לענ"ד ששני הקושיות יתורצו כחדא, דודאי באמת הוא שלה שקנתה במשיכה מעת שמשכה הטלה לרשותה במקום שמשיכה קונה, אך בזה שאני אתנן משארי מקח, שכל הקניות שבא עבור תשלומי דמי הקניה קיי"ל דנתינה בע"כ שמה נתינה, ולכן ביד הקונה לקיים המקח גם כשלא ירצה המוכר לקבל התשלומין, אבל כאן שאומר לה הבעלי בטלה זה הגם דקני במשיכה, עכ"ז אם אח"כ לא ירצה נותן האתנן לבעלה, וזה א"א לעשות בעל כרחו ממילא תבטל הנתינה של הטלה, ואין לומר כיון שמצדה לא ימנע הדבר ורק הוא אין רוצה לקבל הנאתה שנתרצתה, בזה לא תבטל הנתינה, ולכאורה יש לדמות זה למה שאמרו (בב"מ דף ע"ט) גבי ספינה סתם ויין זה דאמר הב לי חמרא כו', וכיון שהוא אין נותן ממילא תשאר המעות ביד בעל הספינה, וא"כ נימא הכי נמי הכא באם שהוא אין רוצה לבא עליה תאמר היא אנא הא קאימנא, ואין לך ליקח בחזרה מאתי התשלום שנתת לי, אך באמת לא דמי להתם ששם תורת קנין הוא על הדבר של המשכיר היינו על הספינה, ולכן כל שמצידו אין ביטול על הדבר שהקנה לא בטל החיוב של השוכר, בתשלום אשר נתחייב עבור מה שקנה הספינה למשך זמן השכירות, משא"כ כאן שגוף קנין לא חל עליה, ולכן כל שלא יתקיים התשלום היינו המעשה הבעילה יהיה מאיזה דבר שיהיה, ממילא מתבטל נתינת הטלה כיון שהוא נותן רק עבור זה, ובפרט כי עיקר הדבר הוא התובע להנאתו, ולכן אם לא ירצה אח"כ ממילא בטל מעשה נתינת האתנן היינו הקנאת הטלה, ולכן שפיר אמר הגמ' שזה נחשב שאין ברשותה להשתמש בה שמא לא ירצה לבעלה אח"כ, אך באומר קני לך מעכשיו הוא מקנה בפירוש לה גוף הטלה, ורק שיעבוד הדמים של שיווי הטלה הוא תלוי על מעשה הביאה, ולכן לא מיקרי זה אין ברשותו באמר מעכשיו:

עכ"פ הדרן לענין שלנו ע"פ המבואר בדברינו שמכירת דבר במקום שנותן רשות בפירוש להשתמש בזה עכשיו, והתשלום קובע על אחר הזמן מיקרי זה מתנה, ובזה משיכה או חצירו לשיטת הרמב"ן קונה מה"ת, וא"כ בנ"ד שהיה ביניהם גמר שהישראל יכניס כל המעות שיוצרך לזה העסק, רק יחשוב על חלקו בזה רוחים [צינזין] עד הסוף שיהיה הכנסה מזה העסק מכל השנה, וא"כ הרי זקוף התשלום בחוב ולא מיחסר מעות, וא"כ בכאן קנה בקנין דאורייתא במשיכה במה שמכניס הפרה לתוך חצרו, וגם נכרי אפילו להסוברים שבנכרי קנין מעות הוא דוקא ומשיכה אין קונה מ"מ, אך במתנה כו"ע מודו דמשיכה או חצר לשיטת רמב"ן קונה, ובנ"ד דלא מיחסר מעות וכדכתיבנא משיכה או חצר קונה לכו"ע:

אך מ"מ בנ"ד שיש כאן חסרון כוונת קני', דהכותי שקונה את הפרה בכניסתו לחצר לא כיון לקנותו בזה ע"י חצירו או ע"י המשיכה, מפני שסובר שמקודם כבר היה שלו קודם שבא לחצירו ע"י קניית הישראל שותפו עבורם, ואף שכבר צידד הגאון רע"א שבדעת אחרת מקנה אותו אין מקלקלת חסרון הכוונה, מ"מ כאן שגם המוכר לא כיון להקנות הגם שהגרע"א מצדד שגם זה יועיל לקנות היכא שדעת אחרת מקנה, מ"מ למעשה גם הגרע"א בעצמו לא החליט לסמוך ע"ז וכמו שמבואר בתשובתו סי' ל"ז:

אך באמת בנ"ד נראה לענ"ד שאין אנו צריכים לכל זה, שגם בתחלה בעת שקונה הישראל מן הא"י שמכר לו הפרה נקנה לו ג"כ לשותפו הא"י חלקו בזה, ואף שאין שליחות לכותי, מ"מ כיון שהא"י ציוה לו שיקנה עבורם את הפרה לשותפות עבור שניהם הישראל והא"י, אע"פ שהישראל נתן מעות שלו מ"מ חשוב זה כמאן דאוזפיה המעות שנתן עבורו, ובזה שנתן עבורו מעות ליד הא"י בעל הפרה חשוב זה כאלו המעות בא לידו, גם שאין שליחות לכותי דהא הטעם שחשוב כמאן דאוזפיה, כמו שכתב הטור והובא (בש"ך חו"מ סי' קפ"ג ס"ק ב'), דכיון דאמר לו זיל זבין לי כמאן דאוזפיה, וא"כ מחשב זה הא"י שותפו על חלקו בעל המעות, ואנן קיי"ל לדינא דהכל לבעל המעות ואפילו היכא ששינה בשליחותו כל דניחא ליה לבעל המעות בזה, וא"כ לאו מתורת שליחות אתינן עלה, רק ממילא מקנה המוכר לבעל המעות, וא"כ ממ"נ אם הדין שמעות קונות בכותי וא"כ הכותי הראשון שמכר לישראל הפרה כיון שדעתו לבעל המעות, ובהמעות יש חלק לכותי שותפו כיון שזה חשוב כמאן דאוזפיה, ואף דאין שליחות לכותי מ"מ כיון שהמעות שלו הגיע ליד הכותי המוכר, קנה בזה הכותי הקונה שותפו של הישראל הקונה, ואם מעות אין קונה בא"י רק משיכה, מ"מ כיון שהישראל לא חשב לקנות רק חלקו וחלק הא"י יהיה להא"י, א"כ הכותי המוכר הפרה שדעתו להקנות לבעל המעות נחשב זה שהוא מוכר לשניהם כפי חלקם בהמעות, והישראל לא קנה במשיכה רק חלקו גם אם היה מושך בעצמו, ממילא אח"כ כשיבא לחצר של שניהם שיש להם שותפות בזה קונה הא"י חלקו, לפי שהכותי המוכר כיון דמטי זוזי לידו אסתלק ליה, כיון שהמטלטלין יצאו מרשותו ונעשים כהפקר, ואם כן ממילא הכותי קונה חלקו בזה דהא חצירו של אדם קונה שלא מדעתו

ואין לפקפק ולומר הא מה דאמרינן במו שאמר לחברו זיל זבין לי דחשוב זה כמאן דאוזפיה ונקרא בעל המעות, ולכן אף שלא הודיע למוכר שיקנה עבור משלחו מ"מ קונה בזה דכמאן דאוזפי' דמי, וכמש"כ הטור בשם הרמ"ה בסי' קפ"ג (ועיין בקצה"ח סי' קפ"ג ס"ק ד' שביאר דברי הרמ"ה המובא בטור בביאור נכון), שבזה שניתן עבורו המעות חשוב זה בעל המעות, אלא שבישראל קודם המשיכה יכול הקונה לחזור, משום שכל זמן שלא נגמר הקנין לא נגמר ההלואה כיון דאיתיה בחזרה, משא"כ בא"י המוכר שבודאי לא יחזיר המעות אחר שהוציא הפרה מרשותו, ובדיניהם נחשב נתינת המעות והוצאה מרשותו כגמר קנין, וא"כ שפיר נחשב בעל המעות הכותי המשלח. אך יש לחקור אולי הוא זה דוקא דישראל שאמר לישראל זיל זבין לי ותן עבורי מעות, כיון דיש שליחות לישראל חשוב זה כמאן דאוזפיה, משא"כ בא"י שאין שליחות לא"י אפשר לא חשיב זה כמאן דאוזפיה, כיון שלא נקנה עבורו המעות ע"י הנתינה להמוכר בשליחותו כיון דאין שליחות להא"י, וא"כ לא נחשב זה כמאן דאוזפיה כיון שלא נקנה עבורו המעות ע"י הנתינה להמוכר, והמעות המה של ישראל הוא כמו שהיה מקודם, וא"כ מיקרי הישראל בעל המעות ולדידיה הקנה הא"י המוכר:

אמנם נראה לענ"ד שאין לחלק בזה, והוא דהא מאי דחשיב כמאן דאוזפיה אין זה מטעם שליחותו של המצוה שאמר לחברו זיל זבין לי, שהרי במה זכה שיהיה חשוב בא לידו של המשלח, הא המקבל לא ידע מזה שהוא קונה עבור המשלח, וא"כ לא נוכל לומר שהמקבל זכה עבורו, והשליח שנתן בפקודתו הוא בעצמו לא יכול לזכות עבור המשלח את מעותיו שלו, וע"כ צ"ל שמדין ערב אתינן עלה, שכיון שהדין שבמה שהוא נותן בפקודת המצוה לאחר מתחייב המצוה כדין הערב שמתחייב בזה שהמלוה נותן להלוה בפקודתו, ושם לא נוכל לומר שהלוה בקבלתו של המעות זוכה את המעות עבור הערב המצוה לתן וממנו הוא לוקח לעצמו, ולכן משתעבד הלוה להערב ג"כ, ז"א, דהא הערב מתחייב גם שלא ידע הלוה שהשני ערב בעדו, ועוד הא מצינו שאדם נעשה ערב לא"י ג"כ הן שהא"י לוה מישראל והן שהישראל לוה מהא"י כדמוכח (בב"מ דף ע"א ע"ב) וחל השיעבוד עליו ועוד הוכחה שאין זה מגדר שליחות דהא הלוה הוא משתעבד לשניהם הן למלוה והן להערב ובזה לא נוכל לומר שהלוה זכה במעות עבור הערב דא"כ לא היה משתעבד להמלוה דאי דמר לאו דמר, וע"כ צ"ל שדין זה של ערב לא מצד שליחות הוא רק דין בפני עצמו שכל הנותן לחברו בפקודתו של המצוה נתחייב המצוה מדין ערב, וכיון שנתחייב בזה המצוה מדין ערב ממילא נחשב כזוכה הוא המעות, ונחשב נותן המעות כמאן דאוזפיה הוא את המעות להערב הוא המצוה לתן, ולכן נחשב מטעם זה כבעל המעות:

וכיון שבארנו שהמצוה לחברו לתן עבורו מעות לפלוני ולקח עבורו שהוא בעל המעות כפי דברי הרמ"ה, וזה גם בא"י הדין כן וזה שייך גם בא"י המצוה לישראל הגם שאין דין שליחות לא"י, וכי היכי שבשולח אדם מעותיו ע"י אחד לקנות מחברו קונה מצד המעות גם במקום שאין בזה דין שליחות, וכמו שביאר המחנה אפרים (בהל' שלוחין סי' ט"ו) שזה דומה למה דאיתא בגמ' במעילה גבי שולח ביד חשו"ק דאם עשה שליחותו בעה"ב מעל, דמדמי הגמ' להא דנתנו לקוף והוליכו דהרי זה עירוב כו', וה"נ כיון שבארנו שזה נחשב למעותיו משום דנתן בציוויו וכמאן דאוזפיה דמי, וממילא נקנה בזה להא"י לחלקו בנתינת המעות ליד המוכר:

אמנם זה יהיה הדין אם מעות קונות בא"י המוכר, אבל אם יהיה הדין בא"י המוכר שרק משיכה ממנו קונה ולא מעות, וא"כ אם זה הישראל שהוא שותפו היה מושך בעצמו ודאי שלא היה הישראל זוכה במשיכתו עבור הא"י, כיון שאין שליחות לא"י וגם זכיה אין לו. אך זה יש לחקור אם הא"י לא קנה את חלקו ע"י משיכה הישראל, היאך הוא הדין בחלקו של הא"י אם נעשה זה של ישראל המושך גם חלק של הא"י, או שנשאר זה אין קנוי כלל ועדיין הוא של המוכר, משום שהישראל לא רצה מתחלה לקנות רק חלקו כיון שהוא לקח עבור שניהם:

אך בזה הכריע המחנה אפרים (בהל' שלוחין סי' ט"ז) שבמקום שקונה עבור א"י והא"י לא קנה, שהשליח קנה לעצמו, אפילו להסוברים שבהפקר כה"ג אם לא קנה עבור האחר לא קנה זה לעצמו, מ"מ בדעת אחרת מקנה אותו קנה השליח, גם שלא נתכון לקנות לעצמו כ"א עבור האחר יעוי"ש, וא"כ יש לדון בנ"ד אם היה הישראל מושך בעצמו, אם הדין שבא"י מעות אינן קונות רק משיכה והמשיכה שמשך הישראל עבור הכותי אין מועיל להכותי לפי שאין שליחות לא"י, והיה קונה זה הישראל המושך לעצמו, אך באמת בנ"ד לא משך הישראל בעצמו כ"א עפ"י פועליו שאינם יהודים, ולדעת המח"א (בהל' מכירה סי' ט"ו) לא מהני משיכה ע"י פועלים א"י, ועיין נתיבות (סי' קפ"ח) בסוף הסימן שפקפק על דינו של המחנה אפרים, בזה, עכ"ז בהא מודה הנתיבות ג"כ ופסק אשר משיכה לסימטא לא מהני ע"י פועלים א"י רק משיכה לרשותו מהני, (לכאורה צ"ע דבריו דבמשיכה לרשותו, מה צריך למשיכה, תיפוק לה מטעם חצרו, וצ"ל בכוונתו במקום שאין חצרו קונה כגון שאין משתמר, מ"מ מטעם משיכה קונה, ובזה יועיל משיכה על ידי פועליו], וא"כ בנ"ד שהיה מעשה ההובלה מרשות המוכר לחצר שלהם ע"י א"י, ודאי דלא קונה הישראל קודם שבא לחצר של שותפות שלהם, ובפרט שמעשה ההובלה היה ע"י פועלים של הא"י שותפו מן חצרו של הא"י השותף עד החצר של שותפות שלהם, וא"כ בנ"ד אין כאן משיכה לישראל הקונה הפרה, רק בבואו לחצר של שותפות הנשכר להם, וא כ הרי יצא מכל דברינו שממ"נ אם מעות קונות בכותי שכן הוא דעת רוב הפוסקים הראשונים, הרי נקנה להא"י חלקו במה שאמר לו זיל זבין לי דכמאן דאוזפיה חלקו במעות שנתן, ואם משיכה בכותי קונה הרי אין כאן משיכה, כיון שנעשה המשיכה ע"י א"י הפועלים המובילים הפרה, ועד שבאה לחצר השותפות שלהם לא נגמר הקנין, ואז קנו שניהם שהרי החצר משותף לשניהם כמו הקנין בפרה:

אמנם מה שכתב (הריב"ש בסי' ת"א) ולקנות החפץ לצורך. א"י במעותיו של א"י כו' ולא עוד שעובר עליו הקונה בבל יראה לפי שהוא קונה בשביל הא"י, ואין בעל המעות הוא האינו יהודי קונה אותו, שהרי אין ישראל זה נעשה שלוחו של הא"י ולא זכה בשבילו, דהא קיי"ל אין שליחות ולא זכיה לא"י כלל כו', והובא זה בשו"ע (או"ח סי' ת"נ סעיף ו') ברמ"א ע"כ, הוא מנגד למש"כ שמקום שהמעות של הא"י לא מגרע לן מה שאין שליחות לו לגבי קנין המעות. ונראה לענ"ד ליישב שהריב"ש כתב זאת שיש בזה חשש שהישראל יעבור בבל יראה, לפי דעות הראשונים הפוסקים דמשיכה בא"י קונה ולא מעות, ולכן אין הא"י קונה מצד משיכת שלוחו הישראל משום שאין שליחות לא"י, ובאמת למ"ד מעות קונות אין כאן חשש בל יראה, רק שאסור משום חשש הראשון שכתב שמא יבא לאכלו:

אך כל יסוד דברינו שכתבנו הוא רק לשיטת הפוסקים, דבאמת קיי"ל לדינא כאתקפתא דרב שמואל בר ססרטי דפליג אבני מערבא (ב"ק ק"ב ע"ב), דעיקר הטעם שמועיל הן בחטים וחטים, והן בחטים ושעורים ששינה השליח, משום. שדעתו של מוכר להקנות לבעל המעות, אבל לשיטת הרא"ש בטעמו של הא דפסקינן דפליגינן אבני מערבא ואפילו בשינה השליח קונה המשלח, משום שדעת השליח לזכות לבעל, המעות, ולכן קונה בעל המעות גם שאין המוכר יודע מזה וסובר שהוא של השליח, וא"כ כיון שמטעם זכייתו של השליח עבור בעל המעות אתינן עלה, וא"כ במקום שבעל המעות הוא א"י שאין לו שליחות וזכיה ע"י אחר, לא יועיל בזה הקנין של השליח עבורו, וא"כ יש לדון שממילא נעשה זה של ישראל כיון שהשליח לא זכה עבורו, ועיין בקצה"ח (בסי' קפ"ג ס"ק ד') שכתב ששיטת הרמ"ה דפליג על הרא"ש בזה, ודעתו שהמוכר מקנה לבעל המעות גם שאין יודע מי הוא, וכתב ששיטת החולקים על הרא"ש מחוורת יותר בסוגיא, וכן כבר כתבתי במקום אחר בחידושיי לב"ק ששיטת הרשב"א פליג על הרא"ש בזה, וכן תירצתי בעז"ה את שיטת בעל מתיבות שהוא בחידושי הרשב"א לב"ק שתמה עליו הרשב"א, ואנכי תירצתי בעז"ה דבריו ע"פ יסוד זה שדעתו של אדם להקנות לבעל המעות שלא מטעם זכיה ושליחות של השליח עבור בעל המעות, וכיון אשר הרמ"ה והרשב"א ובעל מתיבות שהוא חד מן קמאי דקמאי סברי הכי, מסתבר הוא שדעתם עיקר לדינא וכן רבותינו האחרונים הקצות החושן והמחנה אפרים הולכים ג"כ בשיטתם.

וגם לדעת הרא"ש והתוס' שנראה מדבריהם שגם לדעתם מטעם שליחות השליח הוא, אף למאן דפליג אבני מערבא כמבואר בדבריהם בד"ה שאני חטים וחטים (ואין כאן מקום להאריך בזה), וא"כ נסתר טעם ההיתר מצד שכמאן דאוזפיה דמי, וא"כ הרי הוא של ישראל שקנה מהא"י, מ"מ יש לדון היתירא, אם נאמר דמעות אין קונות רק משיכה קונה, וכפי מה שבארנו מקודם לא היה כאן משיכה להישראל עד דאתאי לתוך החצר של שותפות שלהם, וכיון שדעתו היה שהקנין יהיה עבור שניהם, ולכן ממילא החצר של שותפות קונה לשניהם:.

והנה לשיטת התוס' והרא"ש הנ"ל דמעות קונות בא"י, ונהי שהא"י מכוון להקנות להישראל את כולי, מ"מ הוא קונה עבורו ועבור שותפו, ולדעת התוס' שם (בב"ק ק"ב ב' ד"ה מי הודיעו) מספקא להו אם היכא שלא קנה המשלח אם השליח קונה, או שנשאר של המוכר יעו"ש, וא"כ אם נאמר כאותו התירוץ בתוס' שם שהמשלח לא קנה ג"כ ונשאר של המוכר, והכא נשאר הפקר, שהכותי מכי מטא זוזי לידו א"כ אסתלק ליה, ואח"כ במה שיבוא לחצר של שותפות שלהם יקנה הא"י חלקו בהפרה, כאשר רצון הישראל שותפו בזה ג"כ דחצירו של אדם קונה שלא מדעתו, ולוא יהיה שנאמר שאותו החלק הנשאר שלא היה בדעתו של השליח לקנות הוה הפקר, ואח"כ כשהחצר קונה שלא מדעתם הוא נקנה לשניהם מ"מ יש בזה חלק להא"י:

אך זה יהיה תלוי באשלי רברבי אם החצר קונה להא"י אם הוא משתמר ואינו עומד בצידו, והנתיבות האריך (בסוף סי' ר') והעלה שלשיטת הר"ן קונה הא"י בחצר משתמר אפילו אינו עומד בצידו שהוא ג"כ מטעם יד, ולדעת הרי"ף והרא"ש לא קנה הא"י באין עומד בצידו משום שחצר בזה הוא מטעם שליחות ואין שליחות לא"י, הגם שיש לדון בזה, מ"מ גם לדעתו נראה שהישראל לא קנה כולו לפי דעת התוס' שנאמר שכל היכא שהמשלח לא קנה גם השליח לא קנה, וא"כ הכא כיון שהא"י לא קנה מה שמונח בחצרו לחלקו, גם היהודי לא קנה חלק של הא"י שותפו שדעתו של הישראל שהוא שייך לו ונשאר הפקר בלא בעלים, ויש להאריך בענין זה ואכ"מ, וא"כ יש בנדון זה שלשה צדדים להקל, א) שמא הלכה כהרמ"ה והרשב"א וסייעתם וכהכרעת הקצה"ח ששיטה זו היא המחוורת ולדידהו בודאי יש להא"י שותפו חלק בה וכמו שכתבתי. ב) גם לשיטת הרא"ש והתוס' דפליגי אהרמ"ה, מ"מ אם משיכה קונה בא"י ולא מעות, ג"כ קנה הא"י חלק בהפרה ע"י המשיכה של הפועלים, שנכנסה לרשות המשותף ע"י וכמו שבארנו [אך שבזה יש קצת פקפוק בקנייתו]. ג') לשיטת הרא"ש והתוס' הנ"ל גם אם מעות קונות בא"י המוכר לישראל, מ"מ יש לצדד היתר לחד תירוצא של התוס' בב"ק שהיכא שקונה עבור אחר ודעתו שיקנה אותו האחר, והאחר לא קנה ע"פ דין איהו ג"כ לא קנה חלק הנ"ל, ונשאר אותו חלק כהפקר בלא בעלים, ולכן מכל הני טעמי יש להקל בזה שאין לחוש להבכור מספק כי לא היתה מבכרת ודאית רק ספק, ולפי השנים של הפרה ע"פ הרוב כבר ילדה, ומה דלא סמכינן ארובא דמתעברות ויולדות, אמרינן בזה בגמ' (בכורות כ' ע"א) משום דהוה רובא דתלי במעשה, ועיין בספר בינת אדם (שער רוב וחזקה סי' ד') שמצדד דזה הוה רק מדרבנן, ואנכי הבאתי ראיה לזה שהוא רק מדרבנן, מהא דרוב תינוקות מטפחין לפירש"י שפירש שהרוב הוא מטפחין בשרצים, וא"כ כיון דאיכא מיעוטא שאין מטפחין וא"כ הוה רובא דתלי במעשה, וחשבינן זה לרובא ע"פ דין, וא"כ ודאי יש לסמוך על כל צדדי היתרים שהוכחתי, ובארתי בעז"ה שלדברי כמה מהראשונים לפי שיטתם ודעתם שיש כאן חלק להא"י בהפרה ע"פ ד"ת, והוה יד א"י באמצע ופטורה מן הבכורה בלי שום פקפוק, כן נראה לענ"ד:

תוכן העניינים

באר משה (דנשבסקי) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה