אור ברסלב
באר משה (דנשבסקי) א יורה דעה › סימן מה

באר משה (דנשבסקי) א· רבי משה דנושבסקי

יורה דעה · סימן מה

סימן מד

כ"ח ניסן תרל"ז סוויר.

עובדא בא לידי באחד שהיה לו פרה מבכרת שעמדה אצל אחד שהיה מחזיק קרקעות בשכירות ובקש בעל הפרה מהאיש שעמדה הפרה אצלו שימכרנה לא"י למען הצילה מבכורה ומכרה לא"י בקבלת או"ג מעות מעט וגם עשה עמו צושלאק, וגם צוה להא"י הקונה להוליכה למען שיהיה משיכה ג"כ, אך הולכתה היה בקרקעות השייכים למי שעמדה אצלו הפרה בשכירות, והפרה הנ"ל ילדה בכור ונשאלתי ע"ז אם זו היא מכירה מועלת:

ולכאורה יש להעיר שאין כאן משיכה שהרי האיש המוכר להא"י את הפרה שייך לו הקרקעות בשכירות, וא"כ לא הוה משיכה המועלת לקנין שהרי משיכה בעינן או לסימטא או לחצר של שניהם, כדאיתא (ב"ב ע"ז ב' ובשו"ע חו"מ סי' קצ"ח סעיף ט') וא"כ לא נשאר רק קני מעות וצו שלאק, ומעות ידוע הוא דהוה ספק אי מועיל בא"י, ולצרף הקנין צו שלאק יש להסתפק אם במקומותינו הוא מנהג קבוע שזה יהיה סיטומתא בישראל עם א"י, כי בדיניהם לא נוכל לידע הדבר בבירור אם זה הוה קנין, ובלא"ה בקנין סיטומתא מסופקים הפוסקים האחרונים אם הוא מועיל לענין בכורה שהוא מדאורייתא, ועיין בח"ס (סי' שי"ד) שחוכך בדין זה:

אמנם נראה לענ"ד שיש לדון שהמשיכה היא משיכה מעליא כ כיון שהמוכר שהוא שלוחו של בעל הפרה צוה להא"י הקונה למשוך בקרקעותיו ששייכים לו בשכירות, ובחצר שאין של שניהם שאין משיכה מועלת שם, כתב הסמ"ע (בסי' קצ"ז ס"ק ד') שזה דוקא בהכניס לשם שלא ברשות בעל החצר, אבל כשנותן רשות לזה הרי הוא כחצר של שניהם או כחצר של זה שהרשה לו, וכמו שכ' מור"ם (בסי' קצ"ה סעיף ט') עכ"ל הסמ"ע, וכן הוא ד' הסמ"ע (בסי' קצ"ח סעיף ק' ט"ו), והנה כוונת הסמ"ע במש"כ שזה הוה כחצר של שניהם או כחצר של זה שהרשה לו, פירושו הוא שהיכא שניתן רשות לשניהם להכניסה ברשות ולעשות שם המכירה הוה כחצר של שניהם, והיכא שעמדה במקום אחר ונתן רשות להלוקח להכניסה ברשותו הוה זה כחצר של זה שהרשה לו פירוש להלוקח:

והנה זה ודאי היכא שהמוכר יתן רשות להלוקח למשוך אותה לרשותו, בזה לא מועיל ההרשאה שנותן לו להלוקח למשוך לתוך רשותו, שיהיה נחשב כרשות של שניהם, שדוקא בשוכר את מקומו מהני, אבל לא מצינו שיועיל הרשאת המוכר בחצר שלו לקנותה שיועיל לו המשיכה, וצריך להבין טעמא מאי, לחלק זה מזה:

והנה איתא (ב"ב פ"ה א') ברשות המוכר לא קנה עד שיגביהנה או שיוציאה מרשותו, ברשות הלה המופקדים אצלו לא קנה עד שיקבל עליו או עד שישכור את מקומו, ויעויין ברשב"ם שם שכתב במה ששינה הברייתא בין ברשות מוכר ובין ברשות הלה המופקדים אצלו ועיין תוס' שם בד"ה ארבע מידות שכתבו וז"ל ועוד דאין נראה שתועיל קבלה ברשות מוכר דאין אדם מקנה רשותו לאחרים ע"י עצמו, כדתנן בפ' חלון מזכה אדם ע"י בנו ובתו הגדולים אבל לא ע"י בנו ובתו הקטנים מפני שידן כידו כו' עכ"ל התוס', והנה יש לבאר דבריהם כיון שכתבו שאין מועיל הקבלה של המוכר מפני שאין אדם מקנה ע"י עצמו רשותו לאחרים, למה יועיל גם ברשות הלה המופקדים אצלו קבלה לחוד, הא א"א להנפקד להקנות רשותו להלוקח ע"י עצמו ובמה קנה הלוקח והנה צ"ל בביאור כוונת דבריהם שזה הוא משום שכמו שאדם יכול לקנות בידו עבור אחר, כדאיתא בכמה דוכתי מזכה ע"י אחר, כן יכול אדם לומר שרשותו יקנה ויזכה עבור אחר משום שחצרו כידו הוא, וע"כ במה שהמוכר נותן רשות בשלו עבור הלוקח אין מועיל דהא א"א להמוכר לזכות בידו עבור הלוקח שיקנה ממנו, אבל ברשות המופקדים אצלו שהוא אחר, כשם שיכול לקנות בעצמו עבור הלוקח כן יכול הוא לקנות ע"י מקומו שהוא חצרו עבור הלוקח, ומה שאמרו התוס' שאין אדם יכול להקנות רשותו לאחרים ע"י עצמו כוונתם שהרשות יקנה לפלוני, כמו במוכר שצריך שיהיה הרשות לבדו קונה אותו עבור הלוקח, אבל ברשות המופקדים אצלו שהוא בעצמו יכול לקנות עבור אחר כן יכול להקנות ללוקח ע"י זה שהוא יזכה עבורו ע"י חצרו, וכן ביאר הקצה"ח ד' התוס' שמטעם זכיה הוא שזוכה הנפקד עבור הלוקח ע"י חצרו, עיי"ש בדבריו (בסי' רמ"ד ס"ק ג') והוכיח מזה שאדם יכול לזכות עבור אחר ע"י חצרו:

ואנכי דקדקתי בסוגיא זו דקאמר שם בברייתא עד שיקבל עליו או עד שישכור את מקומו, ולכאורה זה הוא דין מיותר כיון דקבלה לחוד מהני פשיטא ששכירות מקום מהני, הא בכלל שכירות הוא קבלה, שאם משכיר לו המקום הרי זה נותן לו המקום בדיבור ג"כ ולמה לו צורך בשכירות, והוא כעין שמצינו שמקשה הגמ' (בקידושין ט"ז א) למה לי שטרא לימא ליה באפי בי תרי זיל, ועיין תוס' שם ד"ה לימא שביארו הקושיא משום שאותו הלשון הכתוב בשטר יוכל לומר בע"פ וע"כ שייך להקשות למה לי שטרא, וה"נ בנדון של הא דשוכר את מקומו כיון דקבלה מהני בדיבורו, א"כ אותו הלשון שבשכירות מקום הוא היינו שנותן המקום ללוקח לקנות בו ע"י שכירות המקום, הלא יכול לעשות בלא שכירות רק שנותן לו המקום לקנות בו, אך למש"כ אתי שפיר דשני סוגי קנינים הם, שהא דסגי בקבל עליו היינו מטעם זכיה שהנפקד זוכה עבור הלוקח ע"י חצרו, כמו שיכול לזכות בעצמו עבור הלוקח, ושוכר את מקומו הוא קנין שעושה הלוקח בעצמו שקונה במה ששכר המקום ומונח בחצרו, ובזה האופן קבלה לחוד היינו שהנפקד היה אומר שנותן לו רשות שיהיה יכול הלוקח לזכות המקח בתורת חצר לא היה מועיל, גם נפקא מינה לדינא אם היה זה המופקד א"י שמטעם זכיה לא היה מועיל כי לאו בר זכיה הוא, וע"י א"י לא יוכל לזכות לפי שהוא אין בר שליחות כדאיתא (בב"מ ע"א ב') אבל שכירות יועיל בו, ולפ"ז יש לומר בביאור סברת הסמ"ע לענין קנין משיכה שודאי במוכר הנותן רשות להלוקח בחצרו לעשות משיכה לשם ולקנות בזה, אין מועיל מפני שאין אדם מקנה דבר שלו בדיבורו לבד, אבל במקום שהנפקד נותן רשות להלוקח למשוך בחצרו ולקנות בקנין משיכה זה יועיל, מפני שזה דומה כמו שהנפקד מושך בחצרו עבור הלוקח, וחצרו זוכה לו, זאת לכאורה אפשר לומר בביאור סברת הסמ"ע, ולפי סברא זו שנאמר כן בדינו של הסמ"ע ובטעמו שמועיל נתינת רשות של בעל החצר להלוקח לענין משיכה, שהוא מתורת זכיה שבעל החצר זוכה בחצרו עבור הלוקח, כמו שמועיל קבלה לבד ברשות המופקדים אצלו, וא"כ בנ"ד שיקנה האין יהודי מטעם המשיכה ברשות של הנפקד לא יועיל זה, דהא אין זכיה לא"י לקולא:

אמנם באמת אין סברא לומר זאת בטעמו של דינו של הסמ"ע שמועיל נתינת רשות של הנפקד להקונה לקנות במשיכה, ע"פ הסברא הנאמרה לדעת התוס' גבי רשות של המופקדים אצלו, דהא תינח אם מצינו זה בגמ' דנתינת רשות מועיל לענין משיכה, היינו מחויבים לכוף ראשינו ולדחוק בסברא זו בטעמו של דבר, אבל כיון שבגמ' לא מצינו זאת בפירוש, ומצד הסברא אין זה דומה כלל למה דאיתא בגמ' ברשות הלה המופקדים אצלו קנה, דבשלמא התם שייך לומר שפיר דין זכיה שבעל החצר זוכה עבור הלוקח שחצרו כידו, אבל בקנין משיכה שעיקר הקנין עושה זאת המושך דאילו אם היה מעצמה הולכת בחצר של שניהם שלא ע"י מעשה המשיכה לא היה מועיל, וא"כ משיכת הקונה אין ראוי שהיא תהיה מועלת לבעל החצר, שנאמר שמה שביכולתו לזכות לעצמו זוכה בזה עבור האחר, רק אנו דנין הקנין לגבי המושך שהוא עושה מעשה המשיכה, וכיון שהחצר אין שייך להמושך ממילא במה יקנה בהמשיכה הלזו אחרי שלא קנה את החצר ע"י אמירתו והרשאתו של בעל החצר, ובעל החצר הרי לא משך והמושך אין החצר שלו וא"כ א"א לדון בזה מדין זכיה ומאין נקח דין זה שנתינת רשות יועיל לענין משיכה:

והנה הסמ"ע בסי' קצ"ז ס"ק ד' בדינו שכתב דמועיל נתינת רשות לגבי משיכה, כתב ע"ז כמוש"כ מור"ם (בסי' קצ"ח סעיף ע') וכוונתו למש"כ שם הרמ"א בהא דאיתא שם מסירה קונה בחצר שאינה של שניהם, וכתב שם הרמ"א והכניס שם שלא ברשות, ומוכיח מזה הסמ"ע דבהכניס ברשות אין מועיל מסירה דכחצר של שניהם דיינינן לה ומועיל משיכה, והנה דבר זה דמיירי בהכניס שלא ברשות, הוא מדברי הרב המגיד (בפ"ד מהל' מכירה הלכה ג) בשם הרשב"א והט"ז (בסי' קצ"ח סעיף ט') כתב בטעמו של דין זה שכתב המגיד שאין מועיל מסירה היכא שהכניס ברשות בעל החצר משום כי היכא שהוא נפקד של זה יהיה נפקד של שני מסתמא ומשו"ה יש תקנה בלא מסירה דהיינו שיקבל עליו בדיבור בעלמא שהוא משאיל לו מקומו כו' וסיים שם בט"ז דאם הונח שם מדעת הנפקד דלא מהני משיכה והשיג על הסמ"ע דמשמע מדבריו (בסי' קצ"ח ס"ק ט"ז) דזה הוה כחצר של שניהם וכתב הט"ז על זה דזה אינו דבשל שניהם מהני משיכה ובזה לא מהני, עכ"ד הט"ז:

וטעמו של הט"ז בדברי המגיד משום שאפשר ע"י קבלת הנפקד בשביל הקונה ולכן אין מסירה מועיל שם, ולענ"ד צ"ע זה דהא גופו של דין זה שבמקום שאפשר שיהיה משיכה אין מועיל מסירה הוא ג"כ חידוש הוא, שמצד הסברא פשוטה לא היינו יכולים לומר זה, לולא שכן נאמר בגמרא וכמו שדקדקו התוס' (ב"ב ע"ו א') בד"ה ספינה שהקשו אטו מצוות הם שיבטלו זא"ז, וצריך לעשות דוקא מן המובחר, וא"כ די לנו במה שמצינו בפירוש בגמ' בחצר של שניהם ובסימטא שאפשר לו להקונה בעצמו למשוך ולקנות במשיכה אין מועיל שם קנין מסירה, משא"כ כאן בהכניס ברשות בחצר שאין של שניהם כיון שלע"ע אין מקום לקונה לקנות שם במשיכה, מנ"ל שאין מועיל שם מסירה, וכי משום שאפשר לעשות קניה אחרת ע"י זכיית הנפקד בשביל הקונה יבטל זאת להמסירה, הא בכל מקום אפשר לעשות קנין אחר ע"י הוצאה משם לרשות של הקונה ואפ"ה מועיל שם מסירה, לפי שבאותו מקום שהוא מונח שם כגון בר"ה או בחצר שאינו של שניהם א"א במשיכה, וה"נ בנידון זה כיון שאותו האיש הוא הקונה א"א לו בכאן משיכה, למה לא יועיל לו מסירה, וא"כ לפי זה הטעם שנתן הט"ז לדינו של המגיד הוא נשגב מדעתינו:

אבל באמת לענ"ד נראה שדינו של הרה"מ שהוא דינו של הרשב"א והוא נמצא בשמ"ק בגמ' ב"ב (דף ע"ו ע"ב) "שאם הכניס ברשות הרי שנינו ברשות המופקדים לא קנה עד שיקבל עליו או שישכור את מקומו", נראה לענ"ד שטעמו הוא ועיקר יסוד דינו מדיוקא, מדתני עד שיקבל עליו משמע שקנין אחר אין מועיל בלתי קבלת עליו מי שמופקד אצלו, לא מסירה ולא משיכה, והנה משיכה אין מועיל בלי קבלת המופקד מפני שאין החצר שלו, ומסירה שאין מועיל נראה לענ"ד שהוא כעין שמצאתי (בשמ"ק בדף פ"ה ע"א בשם הרא"ם), וז"ל "אבל רשות הלה המופקדים אצלו כיון שהשאילו בעל החצר מקום למוכר להניח שם פקדונו, נמצא אותו מקום קנוי למוכר וכרשותו דמי ומשו"ה לא קנה עד שיגביהנה או יוציאנה מרשותו, תדע דהא גבי רשות מוכר קתני לה", עכ"ל השמ"ק בשם הרא"ם ז"ל, וזהו ג"כ טעמו של הרשב"א ז"ל שכל שבא הדבר ברשות בעל החצר חשוב זה הרשות מושאל להמוכר ודמי כשלו ואין מועיל מסירה שם, דקנין מסירה הוא שנסתלק מזה רשות המוכר והוא ברשות לוקח ע"י אחיזתו בהחפץ, ועיין בשמ"ק שם ע"ו ב' שכתב בשם הרא"ם שזהו הטעם שאין מועיל מסירה בסימטא משום כיון שיש רשות לו להניח שם, כל שקדם והניח בהסימטא המוכר את החפץ שלו נעשה לו המקום לחפצו כשלו, וכל זמן שלא נעקר משם, ברשות מוכר הוא, וטעמא דמסתבר הוא:

ומ"מ לענין אם יועיל שם המשיכה להלוקח בחצר שאינו של שניהם, רק שהנפקד נותן רשות לשניהם וגם להקונה נותן רשות לימשך צ"ע, שאיך יקנה המושך המקום שיועיל לו המשיכה, אחרי שהחפץ הנצרך לו לקנות לא נעשה שלו עדיין, ובמה יקנה המקום, ומתורת זכיה אם בעל החצר רוצה לזכות עבור הלוקח ודאי שמועיל, אבל מתורת משיכה של הקונה היאך יועיל המשיכה אחרי שאין מושך לרשות השייך לו, ובמה קנאו גם שהמוכר נותן לו רשות:

ונראה לענ"ד להצדיק דינו של הסמ"ע שכשנותן הנפקד לו רשות להניח שם איזה דבר לתועלתו של השואל כיון שהשואל עושה מעשה הלזו ומניח שם הדבר הזה הרי נחשב שהמקום קנוי לו לענין שאלה זו ונחשב שלו לענין החזקת הדבר הזה, ואף שאותו הדבר שמניח שם אינו שלו, מ"מ כיון שעושה מעשה החזקה באותו המקום להניח מה לטובתו הרי החזיק באותו המקום לאותו הדבר בחזקה, שכל החזקות הוא שעושה דבר במקום שרצונו בכך, ונהי שלענין קנין המקום לחלוטין בעינן חזקה טובה מענין תיקון הקרקע, אך מ"מ לדבר פרטי ששואל מחברו הרי הוא קונה המקום, בעשיית אותו הדבר מענין מה ששואל לדבר זה, וכעין שאמרו בגמ' בשביל של כרמים שעשוי להילוך קנה בהילוך, וכבר האריך כעין זה הנתיבות (בסי' קצ"ב ס"ק ו'). והנה הנתיבות ביאר שם בארוכה שלענין להשתמש שם באותו המקום קנה אותו המקום ע"י הנחת חפץ, אבל שיהיה המקום נחשב כשלו ממש לענין קניית ע"י המקום הזה במציאה או במקח בעינן שיקנה המקום ע"י חזקה טובה כעין נעל גדר ופרץ וכדומה, [הגם שיש לדון בכלל שלו] מ"מ נראה לענ"ד לומר שדוקא לענין לקנות ע"י המקום בתורת קנין חצר לבד בזה בעינן שיקנה המקום בקנין גמור וכמו שחידש הנתיבות סברתו, אבל לענין משיכה לקנות בזה לא בעינן שיהיה לו בהמקום קנין גמור רק כיון שיש בו זכות להניח אותו הדבר וכמו סימטא שאין לו בזה קנין לקנות מאת המוכר בקנין חצר, מ"מ לענין משיכה מועלת, וה"נ האי שנתן לו הנפקד רשות להניח החפץ שרוצה להניחו שם לטובתו, קונה ע"י זה המקום הנ"ל לענין זה וממילא מועלת המשיכה, וכמו דאסברו התוס' (ב"ב פ"ה ב') ד"ה כגון, אהא דקלתה במקום שבעלה מוכר קלתות שאין מקפיד על מקום קלתה שהקשו התוס' במאי קנתה המקום, ותירצו התוס' דכיון שיש לה רשות להניח קלתה קני לה קלתה, ומדמי שם התוס' כמו סימטא, שאע"פ שאין סימטא קנוי לו מ"מ הכלי עצמו קונה לו, וה"נ כיון שמדמי זה לסימטא ובסימטא מועיל קנין משיכה וה"נ יועיל בזה שנתן הנפקד רשות וע"פ רשותו הניח הכלי נחשב לו כמו סימטא ומועיל משיכה. ואף שבאמת התוס' לא הוצרכו להביא ראיה מסימטא שלענין כלים של קונה שיהיה יכול הלוקח לקנות בהם ברשות מוכר סגי בזיל קני, ואלו לענין קנין משיכה לא תיסגי בזיל קני ברשות מוכר, מ"מ לענין נ"ד שפיר נוכל להביא ראי' מן סימטא דלא בעינן קנין גמור וממילא תועיל החזקה של התשמיש שעושה ברשות הנפקד:

ואין לומר שזה דוקא בהניח חפץ שלו, אבל כאן שבעת שאנו דנין שיקנה עי"ז המקום היינו ע"י הנחת החפץ שמושכו שמה לקנותו אין החפץ שלו, איך נאמר בהחלט שיקנה בזה המקום בתורת שאלה להלוקח בהנחת החפץ שרוצה לקנותו בתורת משיכה, נראה לענ"ד לומר כמו שמצינו גבי פועלים שכל שהפועל עושה בשביל הבעה"ב, הגם שלע"ע לא הכניס לו שום דבר חייב, כמו בשוכר להביא לו איזה דבר והלך ולא מצא וכמבואר בסי' של"ה, וכמו שמצינו שהליכת פועלים הוה התחלת מלאכה הגם שלא נעשה לע"ע בדבר של הבע"ב, מ"מ כיון שנעשה עבורו למען השיג תועלתו מיקרי זה עשיית פעולתו, וה"נ בנידון זה שיחשב עשיית פעולה של הנחת חפץ שלע"ע של אחר הוא, מ"מ כיון שעושה המעשה בחצר הנפקד למען הנחת הדבר למען תועלתו של המושך, מיקרי זה עשיית חזקה בתוך חצר הנפקד לענין זה של הנחת הדבר זה גופא שיש לו רשות לענין זה, וממילא אח"כ יקנה לו מטעם משיכה, ואף שבתחלת המשיכה עדיין אין לו זכות בהמקום, מ"מ בסוף כשתגמר המשיכה מיקרי זה שיש לו זכות בהמקום לענין השאלה ע"י מעשה המשיכה, ובסוף עשייתו של המעשה מועיל המשיכה כיון שיש לו זכות בהמקום הלזה, ואין זה דומה לשארי מקומות לענין מי שמניח שטר מתנה בחצר שלו, ואומר שהמקבל מתנה יקנה החצר בשטר הזה שממילא יהיה השטר מונח בחצר ויהיה קנין שטרו ומתנתו באים כאחד, שכתב הקצה"ח (בסי' ר' ס"ק ד') שאין מועיל יעו"ש בדבריו בארוכה, ששם אין ביכולת השטר לקנות עד שיהיה בחצר שלו ממש, וא"א לו להיעשות חצרו כל זמן שלא בא השטר לידו או לחצרו, ואין אומרים ע"ז באים כאחד כמוש"כ הקצה"ח [ואנא אמינא באופן אחר שא"א להועיל באופן זה ואין כאן המקום להאריך בזה] משא"כ לענין שאנו דנין לקנות המקום לענין זה לתשמיש שלא בעינן שיהיה דבר שלו ממש רק שהוא נחשב לתשמיש תועלתו, מועיל זה וכמוש"כ, ודו"ק:

תוכן העניינים

באר משה (דנשבסקי) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה