באר משה (דנשבסקי) א· רבי משה דנושבסקי
יורה דעה · סימן מב
ע"ד הבכור שהיה אצל כהן אחד ובעת שלא היה הכהן בביתו, אירע שהאינם יהודים חקרו מאת אשתו מה טיבו שאין גוזזים אותו ואין שוחטים אותו והשיבה להם וספרה להם שהוא בכור וצריך שיעשה בו מום או ע"י כלב או ע"י אדם ואח"כ במשך איזה שבועות הא"י אלו בעצמן סירסו את הבכור זה, ונשאלתי ע"ז מה דינו:
והנה בכגון זה הוא פשוט שא"א להתיר לשחוט ע"י מום זה דהא הא"י כיונו להתיר, כיון שידעו שגם בנעשה ע"י אדם הוה מום המתיר בבכור, ודמיא להא דאיתא בבכורות במתניתין (ל"ה ע"א) במעשה דקסדור ותינוקות שלאחר שידעו שהתירו ע"י מום שעשו אסרו הבכורות והכא ידעו, ועוד בנ"ד דהכא גריעא משם דהא ניכרים הדברים אשר כוונה בעת אמירתה כדי שהא"י האלו יעשו בו מום, ודמיא להא עובדא דתשובת הרא"ש המובא בשו"ע סימן שי"ג סעיף ג':
אמנם מה שיש לדון בזה אם יש לסמוך ולהקל ע"פ דעת הלב"ש שכתב בסוף ספרו בלקוטיו (אות קי"ב ס"ק רכ"ו) להתיר בכור הנעשה בו מום ע"י אמירה לנכרי, לתן אותו לאחר שישחוט לכתחלה על סמך מום זה, ויען שלענ"ד יש מקום עיון בדבריו הנחמדים ע"כ אבאר בזה. והנה יסוד דבריו של הלבושי שרד שם, במחלוקת שנויה בין דעת הגאון בעל תבואות שור והפרי מגדים, שהתב"ש מתיר למכור לאחר בנעשה בו מום ע"י נכרי, אמנם בצורם בעצמו גם הבשר אסור לאחרים, אבל דעת הפרמ"ג דגם בצורם בעצמו ושחטו הבשר מותר לאחרים, אמנם בעודו בחיים גם בנעשה ע"י א"י אסור לתנו לאחרים לשחוט לכתחלה, ואח"כ העיר מד' רש"י בבכורות גבי צורם אוזן בכור, שפירש"י שם דבכהן קמיירי, משמע דבישראל לא שייך הדין דקנסו, והיינו טעמא מפני שהישראל א"א לשוחטו לעצמו רק לתנו לכהן, ולאחר מותר לתנו לכתחלה לשחוט, והוכיח מזה דלא כהפרמ"ג והתב"ש, ותמיד שרי לאחרים גם בצרם בעצמו וגם מחיים, אלו דבריו:
ולענ"ד נראה שמדברי רש"י אין כאן ראיה כלל מתרי טעמי, חדא דיש לומר שכוונתו שכתב דבכהן מיירי, הוא משום רישא דמתניתין דלא ישחוט עולמית, כדעת ר' אליעזר שאפילו אם נעשה בו מום אחר מ"מ יהיה אסור לשחוט מטעם קנם, לפי שרצה להתירו שלא כדין, ובזה בודאי אין מקום לאחר לקנס זה דמה חטא, ורק זה שייך לומר באחר שלא יהנה ממה שנעשה בעבירה גם שהוא לא חטא, אבל במום אחר שיהא נעשה אח"כ בהיתר בזה אין ראוי לאחר שיוקנס, וע"כ פירש"י שבכהן קמיירי שהוא בעצמו ישחוט אותו, ע"כ קנסוהו שלא ישחוט אף על מום אחר מפני שרצה להתירו שלא כדין, לדעת ר' אליעזר:
ואדרבה אחרי התבוננתי היטב בלשון רש"י ז"ל בבכורות ובגיטין, יראה לענ"ד ששיטת רש"י בהא דקאמר הגמ' נקטינן צרם אוזן בכור ומת לא קנסו בנו אחריו, הוא בהקנס דלא ישחוט עולמית, שכן כתוב בלשון רש"י מת הצורם מהו לקנוס בנו אחריו שלא יאכל מאותו בכור עולמית וכן הוא בגיטין (דף מ"ד), ומזה נראה לענ"ד לומר שדעת רש"י שודאי לדעת רבנן שהקנס הוא רק שלא ישחוט על המום הנעשה באיסור, בזה אף בבנו שאין ראוי לקנס מ"מ אסור לשחוט על המום הנעשה באיסור, וגם י"ל שסברת רש"י דלא גרע זה מנכרי שעשה מום וכיון להתירו גם בלא אמירת בעל הבכור ואפ"ה אסור, כדמשמע במתניתין דקסדור הגם שבעל הבכור אין ראוי לקנסו כלל, רק לדעת ר' אליעזר שקנסו עבור זה גם במום הנעשה אח"כ בהיתר, בזה אמרינן קנסו בנו אחריו, וא"כ מוכרח לומר כמו שכתבתי שכוונת רש"י דמפרש בכהן קמיירי הוא רק לשיטת ר"א, וא"כ לדידן דקיי"ל כרבנן ולענין מום זה אין לנו שום ראיה להתיר לאחר לשחוט על המום הנעשה באיסור בעודנו בחייו. ועוד נראה לענ"ד שאפילו אם נאמר שמש"כ רש"י בכהן קמיירי קאי אכולה מתניתין, מ"מ אין ראיה לדינו של הל"ש, והוא דבאמת כפי מש"כ הל"ש שדעת הפרמ"ג שהבשר מותר לאחרים, ואפ"ה לשחוט לאחר אסור, ובאמת כן מוכרח מלשון הפרמ"ג והא גופא טעמא בעי, דהא הוכחת הש"ך הוא (בסי' שי"ג סק"ב) שהבשר מותר לאחרים מהא דלא קנסו בנו אחריו, וא"כ אין ראוי לחלק בין מחיים ובין לאחר שחיטה, כמו בהא דעשה בו מום ומת שלא קנסו בנו ומותר לו לכתחלה לשחוט, ונלענ"ד לומר בטעם דינו של הפרמ"ג, משום דבבכור יש שני טובות הנאה ע"י המום, א') מה שיוכל לאכול אותו, ב') מה שנפטר מחויב טורח הטיפול של הבכור שמוטל עליו, וזהו הנאה גדולה יותר מאכילתו, שהרי עיקר חשדן של הכהנים בבכור הוא עבור טורח טיפולו, וכמבואר בטור (ריש סי' שי"ד) וא"כ י"ל שלכך אסור לצורם בעצמו לתנו לאחר לשחוט, לפי שזה קנסינן לבעל הבכור שלא יהנה ע"י העברה מההנאה השניה להפטר מטורח טיפולו, וזהו דוקא בכהן שטורח הטיפול מוטל עליו, אבל בישראל הצורם אוזן הבכור כיון שטורח הטיפול אין מוטל עליו, מותר הוא לתנו לכהן כיון שלא יהנה כלל בזה, לא מהאכילה של הבכור ולא במה שיפטר מטורח טיפולו, וזהו הנראה לענ"ד בטעמו של הפרמ"ג להתיר הבשר לאחרים ולא התיר לשחוט לאחרים, וה"נ שאחר שנשחט שאין כאן עתה רק הנאת האכילה, ע"כ כשיתן לאחרים שרי בזה, משא"כ להתיר לתן לאחרים קודם שחיטה שישחטו אותו, בזה יהי' הנאה להצורם שנפטר מטורח טיפולו של הבכור. ומעתה נאמר שגם מש"כ הלבושי שרד שם, להוכיח דעת התב"ש במטיל מום ע"י א"י שיהיה מותר לתנו לאחר לשוחטו לכתחלה, ובזה קולא להתב"ש, אינו מוכרח לענ"ד, דהא כל ראייתו מדמדמה הכל להדדי וכתב בהא דב"מ בהנהו תורי דמגנחין ארמאי, דלכך מותרים לאחרים משום שנעשים ע"י הא"י, וא"כ הה"נ בבכור. ולענ"ד לפי מש"כ אין כאן ראיה, משום דהתם אמרינן דיין שקנסת עליהן מכירה, שבשביל אחר לא חשידי לנו שיעשו הערמה ע"י נכרי, אבל כאן בבכור שגם כשימכרוהו או יתנוהו לאחר עדיין נשאר אצלו ריוח פטור הטיפול, וע"כ ראוי לאסור גם לתנו לאחר כדי שלא ירגיל עוד לומר לא"י כדי שיפטר מהטיפול, ואין לנו הוכחה לומר שסברת הפוכות יהיה מחלוקתן של התב"ש והפמ"ג מה שמתיר זה יאסור זה ומה שמתיר זה יאסור זה, ובאמת כך יפה לנו להשוות דעתם בכל מה שנוכל לומר כן, ועכ"פ היוצא מזה שנראה שגם במה שנעשה ע"י אמירה לנכרי אפ"ה אסור לתנו לאחר לשוחטו לכתחלה כדעת הפמ"ג וגם התב"ש יודה בזה וכמש"כ:
אמנם מ"מ נראה לענ"ד למצוא צד להקל בנ"ד לתנו לאחר לשוחטו לכתחלה, והוא דבנ"ד שבעל הבכור בעצמו לא היה בביתו בעת שנתהוה כל המעשה, והכל היה ע"י אשתו וב"ב, וטורח הטיפול מוטל על הכהן בעל הבכור בעצמו, ע"כ יש מקום להקל וכמו שאבאר בעז"ה. והוא דביו"ד (סי' צ"ט בט"ז סק"י) הביא בשם רש"ל אהא דאסרינן למי שנתבטל בשבילו, שהוא דוקא אם ידע זה שנתבטל עבורו וניחא ליה, אפילו לא צוה אותו לבטל, אבל אם לא ידע שרי ליה דהוה כשוגג כו', והפר"ח השיג ע"ז וכתב דמה לי שאין יודע ולא ניחא ליה, מ"מ סוף סוף איכא למיחש שיבטלנו פעם אחרת להאכיל לאחד מאוהביו, עכ"ד. וכאשר עיינתי בדברי רש"ל ביש"ש (חולין פג"ה סי' ג"ם) ראיתי שלא העתיקו דבריו בשלימות, וחסרו תיבת אבל היכא שבטלו דבר שאין שלו וזה לא ידע ממנו כו' יעו"ש, וא"כ אין להקשות קושית הפר"ח דאיכא למיחש שיבטלנו פעם אחרת למען האכיל לאחד מאוהביו, כיון שגוף הדבר של חברו הוא מה טובה מגיע להמבטל אם חברו יאכל את שלו או לא, וגם למה יעשה על של חברו שלא ברשות, אך אם יבטל את איסור שלו, למען האכיל לחברו בזה צדקו דברי, הפר"ח, שגם אם לא ידע חברו מזה אעפ"כ אסור לו לאכול כיון שעבורו ביטל, וגם רש"ל יודה בזה [והגאון רע"א בחידושיו בגליון יו"ד הוכיח דעת ריב"ש דלא כהט"ז ממש"כ הריב"ש שאם ביטל על הסתם כו' אסור לכולם יעו"ש ולמש"כ גם הט"ז והרש"ל יודו לדין זה, דהריב"ש מיירי בביטל את שלו והרש"ל מיירי בביטל את שאין שלו], ודברי רש"ל נראה שהמה ברורים ומוכרחים מד' התוס' (בב"מ דף צ' ע"ב ד"ה מחלפי) שכתבו התוס' שלא מדעתן היו מסרסין אותן ומ"מ היו מחלפין שמא לא יאמינו העולם כו', משמע מזה שמצד שורת הדין כיון שלא מדעתן נעשה הדבר, מותר ליהנות גם מי שנעשה בשבילו האיסור הגם שהוא איסור דאורייתא, וכש"כ באיסור מבטל איסור שלדעת רוב פוסקים הוא מדרבנן, ודאי דמותר היכא שביטל של חברו שלא מדעתו
ולכאורה אפשר לומר הטעם שמותר ליהנות היכא שביטל של חברו שלא מדעתו, משום דלאו כל כמיניה לחברו שהוא במעשה דידיה יאסור את היתר של חברו וימנעו מלאכול את ההיתר שנתערב בו האיסור, וע"כ אין אוסר מה שנתערב, וכן בתורי דמגנחי ארמאי לאו כל כמיניה להא"י המסרס לאסור השור על בעליו, שהרי גם קודם הסירוס היה ג"כ ראוי לחרישה, ואם היינו אומרים כטעם זה היה יוצא לנו מזה דין חדש, שלא נאמר זה רק בביטול איסור עם היתר של חברו אבל בשהיה לחברו דבר חשוב שנתערב, ובא חברו ושברן שלא מדעתו וביטלן מחשיבותן שכאן לא קילקל מאומה של חברו רק עשה לטובתו דהא גם אם יהיה אסור לא נגרע יותר ממה שהיה בתחלה ג"כ אסור, בזה יהיה אסור למי שנתערב בשבילו גם שלא ידע, אמנם מדברי רש"ל שכתב הטעם מפני שזה דמי לשוגג, משמע שאין חילוק בזה ותמיד שוגג נחשב:
והנה זה פשוט שמש"כ רש"ל דבעינן ידע וניחא ליה היינו שבעת מעשה שחברו עושה הביטול יודע מזה וניחא ליה אבל אם ניחא ליה אח"כ בעת ידיעתו מזה אחרי שכבר נעשה הדבר, כל שבעת מעשה הדבר לא היה לו שום ידיעה מזה הוא נחשב כשוגג לדעת רש"ל ומותר גם למי שנתערב בשבילו, שכן כתוב בלשון דברי רש"ל "אבל אם לא ידע" ולא סיים ולא ניחא ליה משמע שבלא ידע לחוד סגי, וא"כ אנו רואים, שגם הנעשה בשביל חברו מ"מ כל שלא ידע שרי ואין קונסין את מי שנתערב בשבילו, וא"כ צ"ע לענ"ד ממתניתין דבכורות במעשה דקסדור ותינוקת שלפי שנתכוונו להתיר הבכורות שהטילו בהם המום, ולמה אסרום, הא פשטא דמתני' משמע שלא ידעו הבעלים בעת המעשה שעשו המומים בהבכורות, וא"כ למה קנסו אותם ואסרום, וזה דמי לשוגג כפי דעת רש"ל והט"ז שהבאתי והל"ש כתב מפורש ששוגג מותר:
וצריך לומר דבבכורות החמירו על כל הנעשה בשביל ישראל שלא יהנה מזה, וכמו שמצינו בשבת בנכרי שהדליק הנר ועשה כבש לישראל שלא מדעתו, אפ"ה אסור לישראל ליהנות מזה, ומיהו בדבר זה הוא קיל משבת דאילו בשבת שהנעשה בשביל ישראל אסור לכל ישראל, ואילו בבכור לא נאסר רק בשביל ישראל הנעשה בשבילו, דהא צורם אוזן בכור בעצמו מותר לבנו, והש"ך מתיר הבשר לאחרים והרי זה דומה להבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה שמותר לישראל אחר, ועל פי זה נראה לענ"ד לומר שבנ"ד יהיה מותר להכהן לתנו לאחר הגם שהאיסור נעשה ע"י הא"י בשבילו, מ"מ כיון שהוא לא עשה בעצמו שום דבר הגורם לעשות המום, א"כ אין מקום לקנסו, כמו דלא קנסינן גבי מבטל איסור וגבי מסרס שמותר למוכרו וגם אם על י"ז יקח דמים יתירים ששוה יותר שור מסורס, מותר לקח אותם הדמים דלא קאמר רק דייך שקנסת עליו מכירה, רק מה שמצינו שהחמירו גבי בכור הנעשה בו מום ע"י נכרי או ע"י ישראל בשבילו לאסור למי שנעשה בשבילו, וע"כ נאמר בזה שהוא כמו דאסרינן בשבת הנעשה בשביל ישראל, אך זהו דוקא על הנאת גוף הבכור היינו הנאת האכילה, בזה ראוי לאסור שלא יהנה מהאיסור הנעשה עבורו, אבל על הנאת הפטור מחיוב הטיפול בזה נראה לענ"ד דשרי לכל מי שנעשה בלא ידיעתו, לתן לאחר את הבכור ולהפטר מהטיפול, דאפילו בשבת כתבו, התוס' שם (דף קכ"ב א') ד"ה ואם בשביל ישראל שלא אסרו ליהנות ממה שעושה בשביל ישראל, רק במקום שגוף ישראל נהנה במעשה הנכרי, אבל לא בכיבוי שזה הנאה דממילא, וא"כ ה"ה נמי בבכור בהנאת פטור הטיפול שזה ג"כ הנאה דממילא, וע"כ כל שלא נעשה ע"פ ציווי וגרמתו אף שנעשה הדבר בשבילו, יהיה מותר לתנו לאחר לשחוט אותו ויהי' פטור מטורח הטיפול ממילא, והאחר מותר ליהנות מגוף הבכור וכמש"כ הש"ך שהבשר מותר לאחרים, כן נראה לענ"ד:
ולכאורה יש עדיין לחוש בנ"ד כיון דקיי"ל שכהן אין נאמן על הבכור, א"כ נחוש שמא נעשה המום ע"י ציווי ואפשר שצוה לב"ב לומר להא"י שיטיל בו המום, ואיך נאמין להתיר הבכור לאחרים משום שאומר הכהן שלא נעשה ע"י ציוויו, אך באמת כבר פסק הרמ"א (בסי' שי"ג סעיף ג') שמותר לתן בכור לשומר א"י, ואם הטיל השומר בו מום מותר ולא אמרינן שכיון להתירו, וכתב הט"ז ע"ז שם (בסי' שי"ג ס"ק ה') משמע אפילו בכהן מותר בזה, וצ"ע ע"ז למה יהיה נאמן בזה והא הכהן חשוד להטיל מום בעצמו ק"ו שיאמר לנכרי, ובפסקי מהרא"י כתב דין זה בישראל שיש לו ספק בכור ע"כ צ"ע גבי כהן עכ"ל הט"ז, ולענ"ד נראה לומר להצדיק דעת הרמ"א והוא שיש לעיין מה שאנו חושדים לכהנים שהטילו מום בעצמם ולכך אין אנו מתירים בכוריהם, הא זהו הוא ספק קנס דרבנן שאין אנו יודעים אם הטילו המום בעצמם או לא, הכי אם חשודים המה ודאי יעשו זה המום בעצמם, ולמה נאסר מטעם ספק בקנס דרבנן, ונראה לענ"ד לומר שאין טעם האיסור מה שאין אנו מתירים בכורות של הכהנים משום ספק איסורא שמא עשו בעצמם, רק זהו תקנה שעשו חז"ל למען תמידית הדבר, שאם היינו מתירים בכורות של הכהנים ע"י עצמם היה חשש שהכהנים יטילו מומין בבכורותיהם, וע"כ תיקנו חז"ל ואסרו עד שיביא ראיה כדי שלא יעברו על איסור הטלת מום בקדשים שהוא איסור חמור, וע"כ נאמר שלאיסור הטלת מום בעצמו חששו שלא נתיר עד שיביא ראיה שלא עשה המום בעצמו, אבל במקום שאנו יודעים בבירור שלא עשה המום בעצמו, רק הספק הוא שמא עשה זה ע"י א"י בזה לא חששו ולא עשו בזה תקנה, וממילא מהימני הכהנים ע"ז שהרי גם לולא הנאמנות אין כאן רק ספק איסור קנס דרבנן, זה הנראה לענ"ד נכון מצד הסברא.
ונראה לענ"ד להביא ראיה לדעת הרמ"א בזה ממה דאיתא בגמ' (בכורות דף ל"ה ע"ב) דאמר רבא כל בעלים בחוץ נכנס שלם ויצא חבול מותר הבכור וקאמר הגמ' דקמ"ל דאין חוששים לחשדא ופירש"י בלשון שני שלא חיישינן שמא עשה שם איזה גרמא שיעשה בו מום, הרי מוכח שגם אם באפשרות הוא שיעשה איזה גרמא לעשיית המום, ואפ"ה מתירין הבכור ומאמינים שהמום מעצמו נפל בלא שום גרמא, כיון שאנו יודעים זה שלא הטיל המום בעצמו בידים, וה"נ לענין חשש אמירה לא"י ג"כ אין אנו חוששין מספק. ודו"ק: