אור ברסלב
באר משה (דנשבסקי) א יורה דעה › סימן מא

באר משה (דנשבסקי) א· רבי משה דנושבסקי

יורה דעה · סימן מא

סימן מ

בענין ספק ממון עניים המבואר (ביו"ד סי' רנ"ט סעיף ה') דמי שיש בידו מעות והוא מסופק בהם אם הם מעות צדקה חייב לתן אותם לצדקה, והרמ"א הביא שם אבל מי שהקדיש דבר בלשון שמסופקין בו וכו' נקראו היורשים מוחזקים כו' ודין הראשון של הרב"י הוא מהגמ"ר פ"ק דב"ב שפסק דספק ממון עניים להחמיר מהא דספק לקט לקט דאיתא בחולין דף קל"ד ע"א, ודינו של הרמ"א הוא מדברי תשו' הרשב"א סי' תרנ"ו שכתב שם דממון עניים הוה ככל ספק ממון דאמרינן בו ספק ממון לקולא, ותמה הש"ך על הרמ"א שכתב בלשון אבל, דמשמע ששני הדינים אמתים, והא המה דעות מחולקים יעו"ש בש"ך שהאריך בזה. והנה הש"ך הבין בכוונת הרמ"א לחלק בין יורשים לבע"ד גופיה, דלגבי יורשים הוה ספק עניים ככל ספק ממון אבל לגבי הבע"ד עצמו אמרינן ספק ממון עניים להחמיר כי היכי דאמרינן ספק לקט לקט ומטעם עני ורש הצדיקו כו', וע"כ תמה הש"ך ע"ז שמתשובת הרשב"א מוכח שאין חילוק בזה יעו"ש, וגם הוכיח שדעת מהרא"י ג"כ שאין שום חילוק בין יורשים לבע"ד, ובאמת חילוקו של הש"ך בביאור ד' הרמ"א כפי מה שמפרש דבריו אין מובן כלל, עוד הוסיף הש"ך להקשות על דברי הגהמ"ר גופיה שפסק להחמיר בספק ממון עניים מטעם ספק לקט לקט דהא בגמ' אמרו הטעם משום דקמה בחזקת חיובא קיימא:

והנה המהרי"ט בחלק ב' בסופו (סי' קכ"ד) ד"ה ועל ספק ממון עניים כתב שמכבר דקדק על הא דהגמ"ר הנ"ל, מהא דפ"ב דבכורות ובסוף סוטה ובפ"ק דיומא ובירושלמי דפאה ומהבעיא דפ' מי שמת דהקדיש כל נכסיו שמכולם נשמע דספק ממון עניים ככל ספק ממון דהמע"ה, ועוד הקשה על הגמ"ר מהירושלמי דאמר שם ריש לקיש בשם בר קפרא לא תטה משפט אביונך בריבו אבל אתה מטהו במתנותיו, אלמא כל שאינו ממתנותיו שזכתה לו תורה קורא אני עליו בריבו:

עוד כתב המהרי"ט לתרץ דברי הגהמ"ר דסבר דטעמא דמתנות הוא בגוונא דאמרינן ספק לקט לקט דהוא כיון דאתחזק כאן הלקט הרי אין כאן חזקת מרא קמא, שאין כאן רק הספק מאין בא הנמצא בחורי הנמלים מכאן או מכאן, ובאופן זה מיירי דינו של הגמ"ר במעות שנמצא ואין ידוע מאין בא אם מהמעות צדקה שהיה אצלו או משאר מעות שלו, ולכן ראוי להחמיר דומיא דמתנות:

והנה במה שהחליט מהרי"ט שבכה"ג דלקט אשר יש לנו ספק מאין בא מה שיש בחורי הנמלים אם מלקט או משאר שלו, אין בזה חזקת מ"ק לומר שנדון על אותן השבלים הנמצאים בחורי הנמלים שמקודם היה של בעה"ב בודאי, ואם נעשו לקט זאת הוא ספק ואין הספק שמא נעשו לקט מוציא מחזקת בעה"ב, לפי שיש לקט לפנינו ולא ידענו מאין בא, יש לעיין בזה באמת ע"פ מה שחקר השב שמעתתא (שמעתא ד' פרק ב') בהא דתשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה וכו' ובנמצא הלך אחר הרוב שכתבו התוס' (נדה דף י"ח ד"ה אחר הרוב) הכא איכא חזקה נגד הרוב דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כו', ומבואר מדבריהם דכה"ג הו"ל חזקת איסור שאינו זבוח כיון שאנו מסופקים שמא נבלה היא זאת החתיכה והיא היתה בחזקת שאינו זבוח, וא"כ לפ"ז בחד בחד, אחת נבלה ואחת שחוטה שנתערבו הו"ל כל חתיכה בפני עצמה ודאי איסור משום חזקת שאינו זבוח דאיתא בכל חתיכה וחתיכה. והנה הש"ש פלפל שם בסוגיא דמנחות נבלה בטלה בשחיטה כו' יעו"ש בדבריו, אך הש"ש שם הקשה ע"ז מהא דקיי"ל בטרפה שנתערב חד בחד עם כשרה או באופן שהיה קבוע אפילו הטרפה מיעוט מהכשרה אסור מטעם כל קבוע כמחצה על מחצה, שיהיה מותר משום דנוקי החתיכה בחזקת שלא נטרפה דהא נשחטה הותרה וכיון שאנו יודעים שנשחטו בחזקת היתר עומדת, אלא ע"כ צריך לומר שכל שנתערב אפילו פירש תו לית בה משום חזקת היתר וכמו כן לית בה משום חזקת איסור, ואין אנו דנין על החתיכה בעצמותה, וזהו כסברת מהרי"ט שכתב שכל שיש לפנינו הלקט ושאין לקט אין אנו דנין בזה החזקה הקדומה רק שהספק הוא מאין בא, וא"כ יהיה דברי מהרי"ט שלא כדעת התוס' בנדה הנ"ל שמשם מוכח שגם בכה"ג יש חזקה הקדומה:

אמנם באמת יש לנו ליישב דברי התוס' שלא תקשה עליהם לא מסוגיא דמנחות שהביא הש"ש שם ולא מהא דטרפה שנתערב שהביא הש"ש, והוא שבאמת זאת מסתבר ע"פ דעת ישרה שכל שנתערב חד בחד, טרפה עם כשרה או בשר שחוטה עם בשר נבלה ואח"כ נתפרדו, שאין שייך לומר על כל אחת חזקה הקדומה, כיון שידענו שיש אחד שיצא מחזקה הקדומה בודאי והספק על אותו החתיכה לכל אחת בפ"ע אם זו היא שיצא מחזקתה או לא אין כאן חזקה כי מאי חזית שזו, לא יצתה מחזקתה דילמא השניה לא יצאת מחזקתה, ואין דומה להא דשני כתי עדים המכחישים זה את זה אליבא דרב הונא, משום שכל כת אחת בפ"ע היא ולא הונח עליהם שם תערובות, משא"כ בחתיכות שכל שחל עליהם שם תערובות של שניהם הרי אין לנו דין חזקה על כל אחד בפ"ע, וכן נראה לומר ג"כ במקום שהיה שתי בהמות אחת שחוטה ואחת אין שחוטה הגם שלא היו מעורבים ולקח חתיכה אחת מן אחת מהם ואין יודע מאיזה מהם לקח, ג"כ מסתבר לומר שאין שייך לדון על החתיכה בחזקת שאינו זבוח, שהרי ידענו שאחת נשחטה, רק הספק הוא מאין נלקח חתיכה זו. אך כוונת דברי התוס' נלענ"ד לומר באופן אחר, כגון שהיו לפנינו הרבה בהמות שחוטות והרבה בהמות נבלות שלא נשחטו, וסכום השחוטות ושאינן שחוטות לא נתברר לפנינו ונמצא בהמה נתפרדה מהם ולא ידענו אם היתה שחוטה או שאין שחוטה, שבזה הספק עליה הוא אם נשחטה או לא וע"כ ראוי שנוקי אחזקתה שלא נשחטה שהרי במה שאנו מעמידים אותה בחזקת שלא נשחטה לא נשנה את הנשארים, כי הנמצאים שם השחוטות שחוטות ושאין שחוטות אינם שחוטות:

ע"כ נראה לומר שכוונת התוס' לדקדק משום דהמשנה סתמה בכל גוונא גבי תשע חנויות בנמצא הלך אחר הרוב, היינו שסכום השחוטות והנבלות לא נתברר לנו שנאמר ע"ז שאם היא הנבלה הוה אחרת שחוטה וזה א"א לנו לברר ע"י החזקה, וגם זה נראה לומר אם השחוטות ושאין שחוטות המה מונחים בבירור ורק חתיכה אחת נפרדה מהם ולא ידענו אם משחוטה או משאין שחוטה, ג"כ אין שייך לומר שנוקי החתיכה בחזקת שלא נשחטה שהרי הבהמה שממנה נלקח החתיכה זו היא מבוררת אם שחוטה או שאין שחוטה רק הספק הוא עליה מאין נלקחה, אך מה שדקדקו התוס' הוא בכה"ג, כגון שנמצאת בהמה שלמה שלא נודעה אם נשחטה או לא נשחטה וגם סכום הבהמות השחוטות ושאין שחוטות אין ידוע, וא"כ הספק הוא עליה ביחוד אם היא נשחטה או לא נשחטה נעמידנה בחזקתה, רק משום שיש כאן רוב שחוטות אמרינן שבודאי היא גם כן שחוטה וע"ז כתבו התוס' שם שיש כאן חזקה נגד הרוב:

וא"כ כפי מה שבארנו דברי התוס' א"כ לא קשיא עלייהו מה שהקשה עליהם הש"ש מהא דנבלה בטלה בשחוטה שהנבלה והשחוטה היו ידועים רק הבשר נתערב אח"כ, וכן מה שהקשה מסעיף ד' בסי' ק"י ברוב חנויות מוכרות בשר שחוטה ומיעוט בשר נבלה שנתערב חתיכה שלקח מאחד מהם באחרות, דהתם ג"כ החתיכה בעצמה אין בה ספק אם היא נשחטה רק הספק מאין נלקח, וכן בהא דבשר טרפה עם כשרה ג"כ אין לדון בחזקת שלא נטרפה שהרי ידענו כמה נטרפו רק הספק על החתיכה מאין באה וכמו שבארנו. אך בנ"ד בהא דחורי הנמלים בכאן נראה לענ"ד שגם שיש להסתפק אם הנמצא כאן בחורי הנמלים נלקח מן הלקט הנמצא בהשדה מ"מ על אותן השבלים בעצמותן יש בהם ספק אם נעשו לקט או לא נעשו לקט והמה כמקודם, וכי משום שיש כאן לקט צריכים גם אלו השבלים להיות ג"כ לקט, וסכום הלקט לא נתברר לנו שנאמר שאין לנו ספק בהתהוות הלקט רק הספק מאין בא לכאן, וא"כ צריכים אנו לדון על השבלים הנמצאים כאן בחורי הנמלים אם המה ג"כ נעשו לקט, וצריכים אנו להעמיד על חזקתן שלא נעשה בהם התהוות לקט וכמו שהיה קודם בחזקת בעה"ב כן המה גם עתה,

ויש להעיר ע"ז מהא דאיתא (בע"ז דף ל"ג ב') גבי גבינות בית אונייקי מפני שרוב עגלים באותה העיר נשחטים לע"ז, ופריך מאי איריא רוב אפילו מיעוט נמי דהא, ר"מ חייש למיעוטא, והקשו בתוס' שם ד"ה אי אמרת אמאי לא חשבינן לה כמיעוטא דמיעוטא משום חזקה להיתר שהיו הקיבות בחזקת היתר קודם שחיטה, ותירצו התוס' דשאני הכא דלאחר שחיטה איתרע לה חזקה דהנך קיבות העומדות לפנינו אחר שחיטה בספקת עבודה זרה קיימו כו', וביאור כוונתם צ"ל משום כיון שנמצאים שחוטות לשם עבודה זרה והספק על הקיבה מאין באה אין מעמידין אותה בחזקתה הקדומה שהיה קודם שנשחטה, הגם שאין כאן ידיעה וקצבה של העגלים הנשחטים לע"ז, וא"כ יש להעמיד אותה העגלה אשר קיבה זו נלקח ממנה בחזקתה שלא נשחטה לע"ז ולמה אמרינן שאין כאן חזקה, אלא שיש לדון בדברי התוס' ולומר שבודאי מעיקר הדין יש חזקה גם באופן זה על הקיבה זו רק מצד חומר יש לנו לחשוב כיון שנמצאים יוצאים מחזקתם. אך קצת צ"ע אטו בהא דהלכה למדינת הים אין לנו יוצאים מחזקה הלוא מצוים יולדים זכרים ואפ"ה חשבינן להחזקה וחשובה החזקה לעשות למיעוטא דמיעוטא, אלא ע"כ צריך לומר שכל שנלקח ממקום אחר וזה נמצא בעולם אין כאן חזקה על עצמות הדבר) ולכן לפ"ז צדקו דברי מהרי"ט שבכה"ג שיש לקט וספק על מה שנמצא בחורי הנמלים אם בא מן הלקט אין כאן חזקה הקדומה על השבלים שהיו מקודם של בעה"ב, אך מ"מ כפי מש"כ מקודם שכל שחלק הנמצא נלקח ממקום אחר ושם מבורר הדבר אין על החלק הנמצא חזקה הקדומה כיון שאותו הדבר שנלקח משם נתברר שיצא מן החזקה, מעתה שפיר אתיין דברי התוס' בע"ז שאין זה דומה לנ"ד, דשם יכול להיות שאותן העגלים שמהן נוטל הקיבות האלו המה מתבררים בשחיטתן לע"ז, וא"כ אין כאן ספק אם נשחטה לע"ז או לא, רק הספק מאין בא הקיבה הזו שלפנינו שנעשה בהם הגבינה אם מהנשחט לשם ע"ז או לא ולכן נחשב איתרע החזקה, אבל בנידון של הלקט אותן השבלים בעצמותן נעשו לקט, ויש ספק עליהם אם נעשו לקט, א"כ שפיר יש ע"ז שם חזקה הקדומה, אך מ"מ יש לדחוק שלענין חומרא שייך להחמיר שחשיב ריעותא:

ואחרי שבארנו שבעצם הדין יש חזקה הקדומה על השבלים הנמצאים בחורי הנמלים צריכים אנו לבאר מה זה שאמרינן קמה בחזקת חיובא קיימא הא אדרבה בחזקת בעה"ב היה מקודם, אך באמת רש"י מפרש קמה בחזקת חיובא קיימא דמעולם היא עומדת לכך ששל ישראל היא, וא"כ צ"ל בכוונת הגמ' שאין עיקר הטעם משום החזקת חיובא רק כוונת הגמ' שפרה בחזקת פטורה קיימא שמעיקרא לא עמדה להיות מחויבת במתנות וספק אם יצתה לשעה הראויה להתחייב במתנות, וא"כ לפ"ז לדעת הגמ"ר שמדמה ספק צדקה ללקט צריכים אנו לחוש לחומרא בכל ספק צדקה דהא כל ישראל ראוי להעשות אצלו צדקה, ויש לחלק בזה כאשר נבאר בעז"ה:

וראשונה מה שהקשה מהרי"ט מהירושלמי דמשמע שאין דין זה נוהג רק במתנות דוקא, הנה הגהמ"ר כתב מפורש דגם צדקה נכלל במתנות, אמנם לענ"ד מסברא ג"כ נראה כיון שנלמד מהכתוב לא תטה כו' אביונך בריבו ודייק הירושלמי דהאי בריבו מיותר הוא לזאת דייק בריבו אי אתה מטהו, והכוונה הוא שריבו פירושו הריב שנעשה מאת העני מענין הנעשה בין אדם לחברו בממון, אבל אתה מטהו במתנותיו שזהו מזכות התורה שזיכתה לעני ולא נחשב ריבו, ולפ"ז אין חילוק בין מתנות לצדקה וכדברי הגמ"ר:

ובכדי ליישב כל הקושיות של המהרי"ט נדקדק בסוגיות הגמ' (פ' הזרוע קל"ד ע"א) דיש לעיין לפי הס"ד שלא ידע הגמ' החילוק של קמה בחזקת חיובא קיימא ובעי הגמ' למימר שגם בפרה שבחזקת פטורה קיימא הדין כן להחמיר מספק, מדוע לא פריך הגמ' רק אהך משנה ולא על המשנה הקדומה דספק בכור בזמן שמאה שוחטים את כולם כל או"א פטור מן המתנות, וכש"כ התם שגם הרוב מסייע לחיובא, ובאמת יש להעיר במשנה זו לרב דאמר הולכין בממון אחר הרוב מדוע פטרינן לכל אחד ואחד, הא צ"ל לכל אחד כל דפריש מרובא הוא ואדרבה לכאורה הא עדיפא דהא הוה רובא דאיתא קמן דעדיף מרובא דליתא קמן, ושם כל מה דמדייק הגמ' (ב"ב דף צ"ג) הוא מרובא דליתא קמן, וצריך לומר שלענין ממון כיון שמצינו סברא לשנות מאיסורא יש לומר שכאן גבי ממון רובא דאיתא קמן גרוע משום דגם המיעוט איתא קמן, ויש לתלות בהמיעוט שמא הוא מהמיעוט, משא"כ ברובא דליתא קמן יש לומר שאין סברא לתלות שמא אינו מהרוב, אך זה צ"ע דלכל הפחות עדיף הוא מספק שקול ובלקט גם בספק שקול אזלינן להחמיר וכש"כ הכא שהרוב נוטה לחיוב ולמה לא דקדק הגמ' על המשנה הקדומה:

ע"כ נראה לענ"ד לומר שכל היכא שהספק חל קודם חלות המתנות עניים או בעת חלות המתנה של ענוים אזלינן בו לקולא ככל ספיקי ממון, ולכן בספק בכור שהספק חל קודם שבא העת שחלו המתנות הוא קודם השחיטה ולכן אזלינן בו לקולא, אך זה דקדק הגמ' בפרה שנולד הספק אחר שנתגייר וא"כ אז כבר חלו המתנות, ובזה מדמי הגמ' לספק לקט, הגם שיש כאן חזקה קדומה שאינו לקט מ"מ אחרי שהספק נולד לנו אח"כ שמא הוא לקט מקודם אזלינן להחמיר, ה"ה בפרה לית לן למיזל בתר חזקה של הקודם, כיון שבעת שאנו דנין על הספק הוא שמא הם מתנות כהונה מקודם העת שאנו דנין, ודחי הגמ' דקמה בחזקת חיובא קיימא, פירושו שעומדת ומוכנת לכך שיכול להיות כך שיהיו אלו לקט, לכן לא אלים החזקה הקדומה, משא"כ פרה בחזקת פטורה קיימא לכן אלים החזקה הקדומה להקל ומעתה א"ש דברי הגהמ"ר בספק צדקה שנולד הספק אח"כ בעת שהמעות לפנינו אולי המה של צדקה מקודם, ולכן אין אנו דנין בו דין חזקה דמעיקרא וזה חשוב בחזקת חיוב קיימא, כי יכול להיות שיעלה על דעת איש ישראל לתן ממעותיו לצדקה, דהא זו היא מצוה מוטלת על כל איש ישראל לתן צדקה, וכולם נותנים צדקה ויכול להיות שיתן יותר, והוה זה כמו לקט שהשדה מיועדת שיהיה בה לקט וכמה אין ידוע:

ועתה נבוא לישב את הקושיות שהקשה מהרי"ט, מה שהקשה מהא שאין נותנין מעשר עני של דמאי יש לומר כיון שדמאי חומרא בעלמא הוא מדרבנן לא החמירו בכך, ועוד י"ל דהא בעת שקונה הטבל במעותיו היה המעות שלו וכל מה שקונה תמורת המעות נחשב כגופן של מעותיו, ולכן כיון שבעת שנעשה עליו החיוב [הוא בעת הקנין] נולד אז הספק, בזה מוקמינן על חזקה הקדומה, וכן בהא דשכ"מ שהקדיש כל נכסיו, הספק נולד בעת הקדשו אם הקדיש לחלוטין או ע"מ שיהיה ביכולתו לחזור, וכש"כ אם אמרינן שכוונתו על דרך מתנת שכ"מ שהרי לא נתן לע"ע כלום רק עם גמר מיתה, וא"כ יש ספק בעת מעשה אם היה נתינה או לא, וכן בהא דנדרים ג"כ אתי שפיר שדעת הר"ן שנפסוק שם לקולא, משום דהספק הוא בעת אמירתו, והדין אם יש יד לצדקה או לפיאה וכדומה נמי כן הוא:

איברא בהא דבכורות צ"ע מדוע אנו אומרים גבי בכור שנפקד אצל בעה"ב ומת אחד מהם שהמע"ה, וכן בהא דאמרינן ביולדת זכר ונקבה דמספקא לן מי קודם המע"ה. והנראה לענ"ד לענין מת אחד מהן דניחזי אנן אם מוסר הבכור לכהן ואח"כ מסר הכהן בחזרה לישראל אחד ונולד ספק מי מת שודאי לא היה שייך כאן לומר אבל אתה מזכהו במתנותיו, כיון שהספק של עתה הוא אינו בענין המתנות רק הוא סיכסוך של בין אדם לחברו, הכהן עם הבעה"ב ונקרא בריבו, ומעתה נאמר שכאן כיון שאם היה מוסר לכהן הבכור היינו דנין בו המוצא מחברו עליו הראיה, הכי במקום שלא מסר עדיין להכהן יהיה חמור זה אין סברא, וצריך לומר דהא דאמרינן אבל אתה מזכהו במתנותיו הוא רק שנעשה הספק בעיקר ענין המתנות, אבל כאן שנעשה מתנות בודאי וידוע שהוא ממון של כהן, אח"כ כל הספיקות שנעשה בהממון כי ההוא דמת אחד מהן וכדומה קוראים אנו ע"ז שהוא בריבו:

אמנם בהא דנולד זכר ונקבה והתם הוה לגמרי כהא דספק לקט שהספק הוא אולי השבלים כבר נעשו לקט, והכי נמי נאמר כשאנו רואין זכר נולד מן המבכרת אולי נולד מקודם ונתהוה בכור, ולכן נראה לענ"ד לחלק ולומר דהא דאמרינן קמה בחזקת חיובא קיימא היינו לפי שראינו לפרש ע"ד פירש"י שעמד להיות לקט בזה השדה, היינו דוקא שם שכל התבואה עומדים ע"פ רוב שיהיו לקט בזה השדה, ואפשר שהוא כעין בירור שבודאי נמצא בכל שדה מעט לקט, אך לא נודע סכום הלקט כמה יהיה ועתידות הלקט שיתהוה בשדה זו הוא מונח על כל השדה, ולכן מה שנעשה לקט בזה השדה אין זה התחדשות שהרי עמד לכך, משא"כ בס' בכור אולי זה הזכר נולד באחרונה והנקבה בראשונה ומעולם לא עמד כלל להיות בכור כאן, ולא מיקרי זה בחזקת חיובא קיימא:

ומעתה אתי שפיר דברי הרמ"א שהביא לדינו של הרשב"א וצירף לדינו של ההגמ"ר המובא בב"י בשו"ע, והיינו טעמא שבנידון של הרשב"א כיון דאמרינן שמקום שנולד לנו הספק בעת מעשה הולדת הספק, גם בצדקה אמרינן שמעמידין אנו על חזקה דמעיקרא, ושם בעת שנולד הספק בעת שמסר אביהן המעות ליד הנפקד אם היה כוונתו אם ימות עד שובו לבלינסיאה או עד בואו למורסיאה ובעת מעשה היינו תולין להקל מצד חזקתו הראשונה, וממילא נפסק הדין שהתנאי הוא עד בואו וחזקה זו שנולד אז לאביו מהני אח"כ גם לבן:

והנה ראיתי אשר החתם סופר בתשובתו (חלק יו"ד סי' ר"מ) האריך בענין זה ואחרי עיוני בדבריו מצאתי לענ"ד להעיר בדבריו, והנה הביא הח"ס הנ"ל דעת הנימוק"י בב"ב פ' מי שמת דהא דספק לקט לקט אינו רק גבי מתנות עניים, כגון לקט שכחה ופיאה אבל לא גבי צדקה, ואח"כ כתב שגם הר"ן סובר כהנימוק"י, והוכיח זה מהא דפוסק בבעיא דנדרים אי יש יד לצדקה לקולא, ולמש"כ לעיל בדברינו אין ראיה מזה לפי ששם הספק נולד בעת מעשה התהוות הספק וכדכתיבנא, אך לבד זה לענ"ד נראה מוכח מד' הר"ן להיפך שא"א לפרשם כדעת הח"ס, שלפי דברי הח"ס נראה שבזה הוא מודה שאילו היה הדין בצדקה שהוא כלקט שאמרינן ספק לקט לקט, היה בזה הדין שנלך לחומרא ואף למאי דאמרינן שם קמה בחזקת חיובא קיימא, א"כ מה הקשה הר"ן על הרשב"א מסוגיא דחולין דמוכח דספק עניים להקל, הא אדרבה שם מוכח להחמיר במקום ספק שהוא בחזקת חיובא, ולדברי הח"ס כל ענינו של דעת הר"ן הוא משום שפוסק כהך לישנא דקמה אקמה קשיא ליה, וא"כ הדין דאמרינן ספק לקט לקט הוא רק בלקט שכחה ופיאה, אבל בכל מילי אמרינן ספק ממון עניים להקל, מאי מוכיח הר"ן מהס"ד הא לפי הס"ד היינו סוברים שגם מתנות כהונה דמי למתנות עניים, וביותר קשה מה דהקשה הר"ן על הרשב"א מהא דנחתומין, הא זהו משנה מפורשת ואיך יהיה אתיא מתניתין לפי הס"ד ולישנא קמא דסברי בכל המתנות דינם כלקט בענין הא דספק לקט לקט, ועוד קשה הא הר"ן נקט קושיתו על הרשב"א והרמב"ן גם בבעיא דיש יד לפיאה, דכן מבואר בלשונו "ולענין פיאה וצדקה", ופיאה גם לפי המסקנא כלקט דמי, והיה להר"ן לפסוק לחומרא בזה, אלא ודאי שקושית הר"ן על הרשב"א הוא גם ללישנא קמא, ומטעם דזה דנדרים לא חשיב חזקת חיובא [ואפשר שעדיפא הוא וכמוש"כ לעיל] לפי שהספק נולד בעת מעשה ולא אח"כ, ולכן אין כאן משום עני ורש הצדיקו, ואתי שפיר קושית הר"ן, ומה שדחה הח"ס דברי הש"ך בישובו על הרא"ש שמה שהחמיר הרא"ש בדין הקדיש כל נכסיו, מטעם דלא אמרינן לאומדנא במקום ספיקא ולא מטעם ספק איסורא, וע"ז תירץ הש"ך שזה קאי על הפקר, והח"ס דחה זה דהפקר הוה כנדר, ואח"כ נדחק להשוות שיטת מהר"ם מר"ב עם דברי הרא"ש תלמידו שלא יחלוקו זע"ז יעו"ש בדבריו, ועדיין לא ניחא לן בזה דאכתי קשה למה לא אמר המהר"ם טעמו של הרא"ש לפי שהאומדנא אין מועילה מספק, ומדברי המהר"ם מר"ב משמע שכל הטעם הוא דוקא משום ספק איסורא לחומרא, ובמקום שאין שייך טעם זה יהיה הדין שיכול לחזור בו:

ובכדי להשוות דברי הרא"ש עם רבו מהר"ם ז"ל, נראה לענ"ד לומר דבאמת דברי הרא"ש צריך ביאור מה דקאמר וכיון דמספקא לן אי שייך הכא אומדנא או לא יראה שאין מבטלין ההקדש מטעם ספק אומדנא כו', שאין מבטלין מעשיו אלא היכא דברור אומדנא כדפירשתי לעי עכ"ל הרא"ש, ולכאורה הוא פלא מהסברא ההיא כאן שאי מבטלין בספק אומדנא, בשלמא שם לעיל שהספק הוא במציאות אם יש לו עוד נכסים, בזה שפיר י"ל שספק אומדנא אין מבטלת ודאי קנין, משא"כ כאן הא הוה ספיקא דדינא שמסתפק בגמ' אולי אמרינן גם בזה חוזר, ולהסברא שנאמר דחוזר צריך לומר דסברינן דזה חשוב אומדנא ברורה, וא"כ איך נוציא ממנו הנכסים דילמא הוה בזה הדין דחשיב אומדנא ברורה, ואין לומר דמה דאמר הגמרא תיקו פירושו דהוה ספק אומדנא וממילא הוה הדין שאין יכול לחזור ונוציא ממנו הנכסים ז"א, דא"כ לא הו"ל להגמ' לומר לשון תיקו, רק הו"ל להגמ' לומר דהדר פשטה דאין יכול לחזור, ומדאמר בלשון תיקו מוכח שיכול להיות שיבא אליהו ויאמר שזה חשוב אומדנא ויהיה הדין שיכול לחזור, וכיון דהוה ספיקא דדינא היאך מוציאין ממנו:

וע"כ נראה לענ"ד לומר בכוונת הרא"ש שודאי עיקר סמיכתו על מה שבספיקא דדינא בזה ראוי לפסוק להחמיר גבי איסורא, היינו בצדקה הקדש והפקר כסברת הפ"ח דהפקר הוה ג"כ כמו נדר, אך שמ"מ טענת ברי דידיה היה לו להועיל שהוא לא הקדיש הדבר בהחלט רק אם ימות כדרך מתנת שכ"מ, לזה אמר הרא"ש כיון דסלקא בתיקו מספקא לן אי שייך אומדנא יראה שאין מבטלין ההקדש, הכוונה יראה היא כמוש"כ שלענין דינא נקטינן לחומרא אך הוסיף לומר שאין מבטלין מטעם ספק אומדנא שאפילו טענת ברי דידיה לא יועיל, והוא כיון דנקטינן לחומרא מצד ספק איסורא ואין כאן אומדנא ברורה, פירושו משום דהכי קיי"ל מצד ספק איסורא, ממילא לא יועיל אפילו ברי דידיה, דהא אם הדין הוא שאין יכול לחזור שאין נחשב זה אומדנא, ממילא אפילו שהאמת יהיה שבלבו היה על תנאי מיתה, מ"מ אין מועיל מצד שבאמת לדינא הוא רק ספק אומדנא, ומעתה נכונים דברי הרא"ש עם דברי מהר"ם ב"ב רבו ושניהם סוברים שמטעם ספיקא לחומרא אתינן עלה להחמיר שלא יכול לחזור בו:

ובזה יהיו נכונים דברי מהרי"ו בתשובה (סימן קע"ה) המובא בש"ך (סי' רנ"ט ס"ק י"א) שכתב שם וז"ל, ואם יש לך להשיב כיון שאמרה האשה לתת לצדקה א"כ הוה כמו איסורא וספק איסורא לחומרא, כדאמר פ' מי שמת שכ"מ שהקדיש כל נכסיו מהו וקיימא בתיקו וכ' האשרי דמספיקא לא מבטלינן הקדש כו', הרי מוכח שגם מהרי"ו פירש בדברי הרא"ש מטעם דפסקינן בספיקא דצדקה ספק איסורא לחומרא:

והנה החתם סופר בתשו' הנ"ל בד"ה ונ"ל הביא קושית רבינו משלם לר"ב דאיתא (במרדכי פ' הזרוע) אמאי ספק לקט לקט ניזול בתר רובא ויהיה לבעה"ב, ותירץ משום דרחמנא אמר צדקהו, וביאר הח"ס כוונתו דכוונת הכתוב שאמר צדקהו במתנותיו שנחשיבהו מוחזק, וא"כ ממילא הוה הדין שאין הולכין בממון אחר הרוב, ולענ"ד דבריו קשים מאוד, חדא בעיקר הדבר מנ"ל שכוונת הכתוב לעשותו מוחזק דילמא התורה הטילה עליו חיוב במקום ספק, ומ"מ המוחזק נחשב הבעה"ב כמו שהוא באמת נמצא בחזקתו, ועוד דכיון שבכל התורה אזלינן בתר רובא, וא"כ במקום רובא לא קאי קרא דצדקהו, ובלא"ה אפילו לד' הח"ס גופא אין זה דומה לכל מקום שבממון דלא אזלינן בתר רובא להוציא מהמוחזק, דהכא בנידון מתנות עניים שאם נאמר דאזלינן בתר רובא ופסקינן שזה אינו לקט, ממילא לא יהיה מוחזק העני ולא נצטרך להוציא מחזקה שהרי הוא ביד הבעה"ב, ואין דומה להא דאמרינן לא אזלינן בממון בתר רובא, דהתם אפילו אם היה הדין שהולכין אחר הרוב בממון, מ"מ היו צריכים להוציאה מיד המוחזק שהרי הוא מוחזק בהם, משא"כ הכא אם נלך אחר הרוב לא נצטרך אח"כ להוציא מיד המוחזק, ומנ"ל דכה"ג לא אזלינן בתר רובא:

ובאמת לפי מה שפירש רש"י (חולין קל"ד א') ד"ה ש העליונים וז"ל, חטים העליונים שע"פ החור איכא למימר לקט הן שנשרו בשעת קצירה, משמע מדבריו שאין מפרש הטעם דאמרינן שהוא לקט שהנמלים הביאו מן הלקט, רק הספק הוא שמא כאן נפל הלקט מיד הקוצרים, וא"כ אין שייך בזה רוב כלל דזה הוה ספק שקול אם באו מאת הקוצרים שנפלו מידם או שבאו ע"י הנמלים שהביאו לכאן וא"כ אין שייך בזה רוב, רק שהוא ספק מאיזה סיבה באו לכאן, אם ע"י הקוצרים וממילא הוה לקט או ע"י הנמלים, ובזה יתכן מה שפירש"י שכל הסוגיא דמקשה הגמ' הוא רק מר"מ דסבר דספק לקט לקט, ואילו לרבנן אין אנו צריכים לומר סברת ספק לקט לקט [עיין תוס' ד"ה ורמינהו] וזה טעמא בעי, הא גם לרבנן צריכים אנו לסברת ספק לקט לקט, אכן לפי מה שדקדקנו בפירש"י ניחא, שלפי דברי הת"ק שרק העליונים הוה לקט אין אנו צריכים לסברת ספק לקט לקט, משום דיש לומר שיותר יש לומר דהוה לקט מתרי טעמא, חדא י"ל דנפילה מיד הקוצרים שכיח יותר מגרירת הנמלים, שדרכן להביא לתוך החור ולא עפ"י החור, ואפילו אם נאמר שגם עפ"י החור דרכם להביא, מ"מ הלא יש כאן רוב שהוא לקט, חדא שמא באו מיד הקוצרים ולא מן גרירת הנמלים לכאן, ואפילו מן הנמלים שמא מלקט הביאו, ואפילו אם נאמר שאם מן הנמלים באו לכאן יש כאן רוב שאין זה לקט, מ"מ המיעוטא מצטרף למחצה של הא דשמא מן הקוצרים באו, ולכן הוה יותר מצוי דהוא לקט, ולכן פירש"י שהקושיא הוא רק מדברי ר"מ:

אמנם הר"ש מפרש הא דחורי הנמלים שמא הביאו הנמלים מן הלקט, ומשמע מדבריו שגם ברישא דמתניתין דאמרינן העליונים לקט, הוא ג"כ מטעם דאמרינן שהביאו מן הלקט, ובשיטה זו הולכת שיטת התוס' שמפרשים דהא דאיתא במתניתין שספק לקט לקט קאי אתרווייהו, הן לת"ק והן לר"מ, ובאמת לפ"ז קשה מה שהקשה רבינו משלם לר"ב ניזול בתר רובא, ולענ"ד היה נראה ליישב זאת והוא, דהספק שאנו מסופקין על מה שנמצא בחורי הנמלים אם הנמלים הביאו מן הקמה שלא נקצר או מהלקט הנמצא בשדה, יש לומר שאם מהקמה לקחו הנמלים צ"ל שהם עשו מעשה התלישה מן המחובר, ואם מן הלקט אין צריכים לעשות מעשה להבאה, ולכן נהי שרוב הוא הקמה, מ"מ כיון שלהקמה צריך מעשה ולהלקט אין צריך מעשה לכן אין נחשב זאת לרובא, משום דרוב התלוי במעשה לא נחשב רוב וכדאיתא בבכורות (כ' ע"א), ועפ"ז נראה לענ"ד ליישב ד' המרדכי פ' הזרוע בהא דקאמר לתרץ הקושיא משום דכתיב צדקהו, וכבר הקשינו כיון דיש כאן רוב המועיל באיסורין למה לא יועיל נגד הקרא דצדקהו, ונראה לענ"ד דאפשר המרדכי יסבור ג"כ להאי סברא שאין נחשב כרוב מחמת שהוא רובא דתלי במעשה, רק עיקר הקושיא דנהי דרובא דתלי במעשה לא נחשב רוב מ"מ אינו ספק שקול, ואף אם נחשב זה לספק איסור דאזלינן לחומרא, הא כבר כתבתי במקום אחר שהא דחיישינן לספיקא במקום שיש חזקת היתר, הוא משום דחיישינן לחומרא כל שנעשה ריעותא המספקת לנו, וה"נ יש ריעותא המספק לנו מה שנמצא לפנינו לקט שיוכל להיות שלקחו משם, מ"מ היכא דשכיח היתירא יותר, אפילו שאין כאן רוב ע"פ דין, מ"מ מצד דשכיח לא נחמיר מספק נגד חזקת היתירא, וכבר כתבנו שבכאן יש חזקת היתירא שהשבלים מקודם היו, של בעה"ב וספק אם נעשו לקט, אך יען שיש כאן ריעותא חיישינן לספיקא להחמיר כמו בכל האיסורין, אך זה קשה להמרדכי דניזול בתר רובא דהיתירא, הגם שאין זה נחשב רוב עפ"י דין משום דתלי במעשה, מ"מ יהיה נחשב לשכיח יותר ולא נחשב זה לריעותא דמרע להחזקה ונוקי בחזקת היתירא, וע"ז השיב המרדכי משום דכתיב עני ורש הצדיקו פירוש כאן שבאמת אין כאן רוב עפ"י דין והוה זה ספק וע"ז נאמר עני ורש הצדיקו, וכיון שמן הדין הוא להחמיר ע"כ אין מועיל בזה רוב שאינו רוב גמור לסמוך עליו להיות נחשב שכיח להיתירא:

ובעיקר מה שרצה החתם סופר לחדש דתרווייהו צריכי האי דספק איסורא לחומרא, והא דרשא דהצדיקו, דהא דרשא דהצדיקו מחשיב להעני מוחזק וממילא הוה חזקה כנגד חזקה שבעה"ב מוחזק, וע"ז אהני לן מה דספק איסורא לחומרא, ודבריו צע"ג לענ"ד כי נראים סותרים זא"ז, שאח"כ כתב בביאור קושית הר"ן בנדרים על הרשב"א והרמב"ן וז"ל "רצונו כי הרמב"ן והרשב"א בודאי לא אמרו הא דספק איסורא לחומרא, אלא גבי מתנות עניים כו' דקאי עלייהו בבל תאחר ובל יחל, אבל זרוע ולחיים וקיבה ליכא בהו איסורא אחר ההפרשה לכו"ע" כו' יעו"ש, וא"כ צ"ע למה צריך לומר שם בגמ' פרה בחזקת פטורה קיימא כו', אפילו היה בחזקת חיובא מ"מ הא הוה חזקה נגד חזקה דבעה"ב, שהוא מוחזק עכשיו וספק ממון לקולא כיון דליכא בהו איסורא:

גם במש"כ הח"ס אח"כ בד"ה אמנם וזה לשונו שם, ובתשובת הרשב"א בסי' תרנ"ו דאין עלייהו לא בל תאחר ולא בל יחל, וממילא ליכא אלא ספק ממון וליכא נמי משום צדק משלך, דמצי אמרי קים לנו כאידך דחולין דקמה אקמה קרמי ליה כו', ולכאורה דבריו אינם מובנים מה שעירבב שני הטעמים ביחד, שכתב כיון דליכא עלייהו איסורא והוה ספק ממון, וא"כ אפילו סברינן דיש דרשא דצדק משלך גם בזה, מ"מ הא הוה חזקה נגד חזקה וספיקא להקל, ולמה צריך להוסיף הטעם משום דיכול לומר קים לי כאידך לישנא. אך מ"מ יש ליישב דבריו ששם בעובדא דהרשב"א היו החפצים מונחים ביד שליש, וא"כ גם לולא הסברא דספק איסורא לחומרא היה הברירה בידו לתת למי שירצה אם היה בזה דרשא דצדקהו דחשיב לעני מוחזק, משום דהוה חזקה נגד חזקה ושניהם מוחזקים בשוה, ואפשר שהיה צריך לתן לצדקה משום דהוה כמו שודא דדיינא וראוי לנטות לצד הצדקה, ולכן צירף הסברא דמצי היורש לומר קים לי כאידך לישנא דקמה אקמה קרמי ליה, והיינו טעמא כיון שהיורש הוא מוחזק בודאי והצדקה חשוב מוחזק ספק, וע"כ צריך השליש למסור להיורש שאין ספק מוציא מידי ודאי:

ועתה נבאר בדברי רבותינו הראשונים כפי שיטתם כל או"א. והנה בארנו לעיל בדברינו בעזר"ה אשר דברי הרא"ש ורבו מהר"ם בשיטה אחת הם, דספק צדקה להחמיר מטעם דהוה ספק איסורא, איברא יש לעיין למה צריכים לומר לטעמא דעני ורש הצדיקו, הא די בטעמא דהוה ספק איסורא, ונראה לענ"ד לומר שזה טעם אחד דלולא טעם קרא דהצדיקו היינו אומרים כיון דהוה ספק ממון לקולא וממילא ליתא בל תאחר ובל יחל, וכמו שאין איסור גזל משום שספק הממון מכריע להקל וממילא לא חל עליו איסור גזל, ה"נ היה ראוי להיות גם בספק ממון עניים, שלא יחול עליו חומרא דאיסור בל תאחר ובל יחל מספק, וע"ז הועיל לנו הדרשא דצדקהו שלא הוחלט הדין מצד ספק ממון להקל וממילא צריך לחוש לספק איסור בל תאחר ובל יחל המוטל עליו, ומעתה להרא"ש גם הספק הנולד בעת מעשה הדבר אנו דנין בזה להחמיר בספיקא דצדקה, זולת במקום שנולד הספק והחזקה מועלת לו קודם שחל הספק של הצדקה, כגון במעשר עני ובבכור שנתערב וכמו שכתבתי לעיל, גם יש לומר להרא"ש שגם לפי לישנא בתרא דאמור בגמ' בחולין קמה אקמה רמי ליה, לא נאמר שדין זה אינו רק בלקט שכחה ופיאה, אלא, לא בא להוציא רק מתנות כהונה כגון זרוע וכו' מפני שאיסור בל תאחר אין בהם ולא פתיכא בהו איסורא כלל, אבל במקום שיש בהם קצת איסורא גלי לן קרא דעני ורש הצדיקו לחושבו ספק איסורא, אמנם מדברי מהר"ם שגם גבי יורשים פסק שנלך בהך איבעיא לחומרא, וכן מד' מהרי"ו בתשובה ששם ג"כ גבי יורשים הוא והספק הוא בספיקא דדינא, מ"מ רצה לומר שנלך להחמיר כד' הרא"ש ז"ל, נצטרך לומר דסברי דקיי"ל כלישנא קמא דאיתא בגמ' שלגבי מתנות כהונה ג"כ אף דליתא בהו ב"ת, מ"מ יש כאן הדין הא דעני ורש כו' וצריך לילך לחומרא:

והרמב"ם פסק גם בבעיא דיש יד לצדקה לחומרא והר"ן כתב שיש לומר על דרך של הרמב"ם בכ"מ שאת"ל נקטינן כן, אמנם הכסף משנה כתב (בפ"ה מהלכות מ"ע הלכה י"ג) שכמדומה לו שבמקום שאין האת"ל מפורש אין פוסק כוותיה, ע"כ כתב שטעמו משום ספק דאורייתא לחומרא, ונראה כוונתו מטעם בל יחל וב"ת, אך קשה ע"ז הא מצינו בבכורות ברחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ומת אחד מהם שאין מחויב לתן לכהן מפני שהמע"ה, הגם שיש בנתינת בכור לכהן איסור ב"ת לשלמו ומחד קרא איתרבי לקט שכחה ופיאה ובכור ואפ"ה אזלינן להקל בבכור, ומוכח מזה שבמקום שאין מחויב לשלם מטעם המע"ה, אין עליו לתא דבל תאחר וה"נ בפיאה וצדקה נמי ראוי להיות כן:

ולכן אפשר לומר בכל זה דהטעם שפסק הרמב"ם לחומרא, הוא מטעם דאזלינן להחמיר במעות השייך לעניים כמו בכל מתנות עניים מטעם עני ורש הצדיקו, ובבכור לית לן דין זה דקיי"ל כאידך לישנא קמה אקמה רמיה ליה. אך קשה ע"ז הא לא אשתמיט תנא בחד דוכתא בבכורות שאין אנו אומרים בספק בענין בכורות לענין נתינה לכהן המע"ה, וכמה משניות שנויים בדין זה ואפ"ה ר"ט דאמר כהן בורר לו את היפה בילדה שני זכרים מפרש בגמ' טעמא דההוא דבריא נפיק ברישא, וא"כ הך לישנא קמא בחולין דרמי ממתנות עניים אמתנות כהונה ורבא שני אליביה, מה יענה להך משניות דבכורות, א"ו ע"כ צריך לומר כמוש"כ לעיל שבבכור אין כאן חזקת חיובא, שמא בהמה זו לא היתה מעולם מיועדת להיות נולד בראש, משא"כ במתנות עניים ובצדקה כל המעות בכלל היו מיועדים שיהיה מהם מעט צדקה וכל מטבע ומטבע וכן כל שבולת ושבולת ראוי לצדקה וראוי ללקט, ומטעם זה נאמר גם במש"כ הרמב"ם (בפ"ח מהלכות מ"ע הלכה ג') בנדר לצדקה ואין יודע מה נדר צריך לתן עד שיאמר ברי שלא לכך נתכוונתי, והיינו כיון שבכלל הוא עומד בחזקת חיוב לצדקה אזלינן להחמיר במתנות עניים:

אמנם זה נשאר צ"ע מדוע פסק הרמב"ם להקל בבעיא דהקדיש כל נכסיו בשכיב מרע וכתב שאין מוציאין מחזקת בעליו, ויש לומר כיון שכל הטעם שאנו אומרים להחמיר בספק ממון עניים מטעם שהדבר בחזקת חיובא קיימא וביארנו הפירוש שזה הוא משום שהממון עומד לענין זה שיעשה מהם צדקה אך כמה לא נתברר, ולכן בספק אזלינן לחומרא שמא גם זה נעשה צדקה, אך זה דוקא בנדר מעט ממעותיו או יותר במקום שמשייר לנפשו, אבל לא בהקדיש כל נכסיו שלסוג זה לא עמד לכך ולכן אזלינן בספיקא להקל, דלענין זה אמרינן שנכסיו בחזקת פטור קיימי שמעולם לא עמדו לכך, ובסמוך נדבר עוד מה שאפשר לומר בשיטת הרמב"ם:

אמנם בדברי הרשב"א יש להתישב דאיהו פסק לחומרא בבעיא דיש יד לצדקה [וכן הרמב"ן ז"ל], ובבעיא דהקדיש כל נכסיו פסק להקל, וכן בתשובה (סי' תרנ"ו) פסק להקל גבי יורשים בספק צדקה, ושם אין במשמע שהיו כל נכסיו שנאמר שלא לכך עמד, ולפי הוכחתינו שהוכחנו שאין לומר בהא דנדרים מטעם איסור בל יחל ובל תאחר, דהא קשיא עלה מבכורות כמוש"כ וע"כ צריך לומר מטעם עני ורש הצדיקו, וא"כ מוכח שגם במקום שנולד הספק בעת מעשה חלות הצדקה אמרינן ספק עניים להחמיר, וא"כ צריך ביאור למה בבעיא דהקדיש כל נכסיו וחילק כל נכסיו לעניים פוסק להקל:

והנה הר"ן מפרש בבעיא בגמ' דיש יד לצדקה שבחזקת פטורה קיימא, ובארנו הסבר זה לחלק מהא דחולין, משום שסובר שכל שהספק נולד בעת מעשה חלות הדבר אזלינן להקל על חזקה דמעיקרא, ואיהו דן על הרשב"א והרמב"ן שמטעם אחר בא על ספק ממון עניים להחמיר דחשוב ספק איסורא ולא מטעם עני ורש הצדיקו:

וע"כ נראה לענ"ד אחרי שהר"ן פירש כן בדברי הרשב"א והרמב"ן, מעתה אפשר שנאמר ג"כ כפי שיטת הר"ן שהרשב"א לא בא עליו מטעם זה של עני ורש, רק מטעם ספק איסורא לחומרא, אך לתרץ מה שהקשינו מבכורות ולתרץ קושית הר"ן מסוגיא דחולין, נראה לענ"ד לומר בזה שהוא ע"פ מה שבארנו לעיל, שבמקום שהספק נעשה לפנינו אם הוא צדקה מקודם או חולין, אזלינן בה להחמיר ועל אופן זה אמרינן בגמ' בחולין במקום שבחזקת חיובא קיימא, אבל במקום שהספק נולד לפנינו בעת חלות הדבר אם הוא חל או לא, בזה יש להקל ואין שייך בזה הא דרשא דעני ורש הצדיקו, מעתה יש לומר בסברת הרשב"א ג"כ שבזה יודה לסברת הר"ן, רק שלענין ספק איסורא הוא להיפך הדבר, שכל שבעת מעשה נסתפק אם חל דבורו או לא והוא מסתפק אם נעשה הנדר בדבורו או לא, ועצם ענין חלות נדר הוא ענין איסורא שהוא מצוה לקיים נדרו, לכן בעת מעשה חל עליו הספק להחמיר. הן אמת שכשנבוא אח"כ לדון עליו על חיוב התשלומין אם יש עליו חיוב או לא, שאז הגם שהוא מסתעף אח"כ לענין איסורא של בל תאחר, מ"מ נאמר בזה כיון שאין עליו חיוב תשלומין מצד ספק ממון להקל, וממילא אין עליו איסורא של לא תאחר לשלמו, וכן בפועל שיש על בעה"ב איסורא דבל תלין אם אין מחויב לשלם להפועל מצד ספיקא, בודאי אין עליו איסור של בל תלין, וה"נ כן בענין בל תאחר במקום שאין עליו חיוב תשלומין, ממילא ליתא עליו חיוב בל תאחר, רק כבר אמרנו שבמקום שאנו דנין אח"כ בצדקה אם היה מקודם צדקה בזה אזלינן בדין ספק ממון עניים, ובעת מעשה על חלות דבורו אם הוא חל עליו אין שייך לדון מצד ספק ממון עניים להחמיר, רק לדון ע"פ שורת הדין אם חל עליו, ובעת מעשה נדון בענין נדר אם קבל עליו נדר בזה שהוה ספיקא באיסורא, וע"פ דברינו מדויק היטב מה שהרשב"א לא פסק להחמיר רק לגבי פיאה וצדקה, אבל לגבי הפקר לא הזכיר וניכר מדבריו ששם יהיה הדין לקולא ככל ספק ממון, ואתיא שפיר אפילו אם נאמר שהפקר מטעם נדר הוא מ"מ אין חל עליו החומרא, וע"כ נוקי ממון אחזקת מ"ק, אבל בעובדא של הרשב"א (בסי' תרנ"ו) ובדין דהקדיש כל נכסיו אין לחוש מטעם נדר להחמיר, שהרי הוא יכול לפרש דבריו שכך כוונתו בנדרו והקדשו, רק צריכין אנו לעיין לענין דינא היאך מורה ממשמעות לשונו שעל אופן זה חל אמירתו שהוא נחשב כקנין, עיין בתשובה הקודמת בענין זה], מעתה נאמר כמו שכתבתי לעיל שכל שהספק נולד בעת מעשה חלות הצדקה אנו הולכין בזה אחר חזקה הקדומה ומספק לא נעשה עליו חיוב, וכן בהא דעובדא של הרשב"א (בסי' תרנ"ו) כיון שהוא יורש זכות אביו וכיון שלאביו בעת מעשה היינו הולכים להקל ולא נעשה עליו חיוב יותר ואיהו במקום אביו קאי ויורש זכות זה:

ומעתה יתפרש דברי הרשב"א שכתב שם בתשובתו ז"ל ואפילו למי שפוסק להחמיר בבעיא דהקדיש כל נכסיו מסתברא דהכא לקולא דהתם הקדש בודאי אלא שאנו מסופקין אם לכשיעמוד יוכל לחזור בו, אבל כאן דמה דמסופק אם חל ההקדש כלל מספק אין מוציאין מיד בעליו עכ"ל וכבר דקדקנו במקום אחר בדבר הפירוש בדברי הרשב"א אלו אשר אין להם פירוש נכון, ולמש"כ יתפרש שפיר, דיסוד הדברים והסברא שאנו מקילים בהקדיש כל נכסיו כו' הוא לפמש"כ, משום כיון שבעת מעשה אין כאן חשש דנדר שמחמתו יחול מספק, וגוף הספק נולד אז לענין ממון עניים ע"כ אזלינן לקולא, והטעם שבהקדיש כל נכסיו אין כאן חשש נדר, דהא מצינו בנדרים גם במקום שסתם נדרים הוא להחמיר כגון בנדר בחרם כו', אפ"ה לענין איסור נדר נאמן על עצמו לומר לא נדרתי אלא בחרמו של ים, וה"נ בענין הא דהקדיש כל נכסיו יהיה נאמן לומר שכוונתו היה להקדיש לאחר מיתה כדין מתנת שכ"מ, רק אנחנו לא נשמע לו אם היה הדין ברור שאין כאן אומדנא ברורה, שהרי האמירה בצדקה כקנין נחשב וההקדש קנה באופן זה ולא מהימן במחשבתו להוציא ממה שנעשה ע"י חזקת משמעות דבורו, ולענין הקנין של הצדקה וההקדש הוה מחשבתו דברים שבלב ואינן דברים והיה יכול ההקדש והצדקה להוציא ממנו הנכסים, אך כיון שמספקא לן והספק נולד בעת מעשה ממילא אמרינן שהוא בחזקת בעליו. וטעם הסוברים להחמיר שזה הוה גם ספק נדר, שאם הדין נותן שאין כאן אומדנא שלא נתכוון להקדיש מעכשיו, יש עליו ג"כ איסור נדר גם אם יאמר שכוונתו היה שלא להקדיש מעכשיו משום דזה הוה דברים שבלב ואינן דברים, ואין דומה לנודר בחרם כו', ששם מה שאומר לא נדרתי אלא בחרמו של ים זה הוא פירוש דבריו ויכול לפרשם גם בפירוש אשר אין מדברים כן רק המיעוטא דמיעוטא, משא"כ שהוא מקדיש סתם וכל סתם מעכשיו הוא והוא אומר כוונתו לזמן פלוני זה הוה דברים שבלב ואינן דברים גם גבי איסור נדר, וראיה לזה מהא דאיתא בגמ' (נדרים כ"ח) גבי נודרין להרגין כו' דקאמר שם הגמ' באומר בלבו היום ואע"ג דחיי"ל דברים שבלב אין דברים גבי אונסין שאני, הרי מבואר שלולא הסברא דגבי אונסין שאני, היה הדין שהיה עליו איסור נדר הגם שאמר בלבו היום, והיינו טעמא משום שזה הוה הוספה על דבריו, וא"כ ה"נ בנ"ד דהקדיש כל נכסיו שזה הוה הוספה על דבריו יש בכאן ספק נדר, ומעתה יש לומר שזהו כוונת הרשב"א במ"ש ואפילו מי שפוסק להחמיר, דהיינו טעמא שההקדש בודאי פירושו שלשונו כך, אלא שאנו מסופקין אם יכול לחזור בו א"כ יש כאן ספק נדר, משא"כ כאן בעובדא של הרשב"א שהלשון מתפרש בשוה, במה שאמר בדרך אם עד בוא לשם למורסיאה או עד שובו לבלינסיאה, ולכן אין כאן מטעם נדר ולא היה השליש מכריח להבעלים לומר כן כוונתך כו' ויש עליך איסור נדר ועתה אתה רוצה לחזור בך, ומספק אין יכול להכריח אותו, וכיון שספק נולד גבי אביו ואז אמרינן להקל, ממילא גם הבן יורש זכותו ולא נוציא מחזקת ירושתו מספיקא:

ומעתה יש לומר לפ"ז גם בטעמו של הרמב"ם ז"ל שכאן בבעיא דהקדיש כל נכסיו פוסק להקל, ובבעיא דיש יד לצדקה פוסק להחמיר, דכאן בעת מעשה יש כאן לתא דספק נדר מעשה, ולכן מחמיר בזה, משא"כ בהקדיש כל נכסיו אין כאן ספק נדר, שיכול לומר כך היה כוונתי:

היוצא מכל האמור לדינא, דעת הרא"ש והמהר"מ מר"ב וגם מהרי"ו כפי מה שהביא דברי הרא"ש ונראה שסובר כן כמובא לעיל בדברינו, סוברים ספק צדקה להחמיר תמיד לבד במקום שהספק נולד קודם חלות הצדקה, כגון במעשר עני של דמאי, או במקום שלא עמד לכך. והנה באמת בהרא"ש ומהר"ם מר"ב יש לומר שהמה מצרפים ג"כ האי דספק אומדנא מטעם נדר כמו שכתבתי לעיל באופן השני אליבא דשיטת רשב"א, אך בדברי מהרי"ו אין שייך לומר זה כמבואר למעיין בדבריו שם, ואיהו ע"כ נקט הטעם בדברי הרא"ש רק מטעם ספק צדקה לחוד, ומטעם עני ורש הצדיקו נחשב זה לספק איסורא:

ולפי פירושו של הר"ן, היכא שהספק בעת מעשה הוא מוכח דעתו דאזלינן לקולא וכמש"כ לעיל, אבל היכא שנעשה אח"כ, בזה לא מצינו בהחלט דעת הר"ן אם קיי"ל כלישנא קמא דאיתא בחולין או לפי המסקנא דקמה אקמה הוא דקשיא ליה, אך אחרי שאין מבורר דעתו בזה בהחלט, למה נאמר דסבר כלישנא בתרא דפשטות הגמ' נוטה דלישנא קמא עיקר דאמוראי הוו בה אליבא דלישנא קמא, לבד הנימוקי יוסף סובר מפורש שזה רק במתנות עניים כגון ל"ש ופיאה:

ודעת הרמב"ם הוכחנו שסובר ספק צדקה להחמיר, והיכא שספק בעת מעשה נסתפקנו בדעתו אם יש לדון בזה משום ספק להחמיר, וזה תלי באיזה אופן הוא טעמו שפסק בבעיא דהקדיש כל נכסיו להקל, או משום שלא עמד לכך או משום שאין בזה ספק נדר, וכן בשיטת הרשב"א יש להסתפק בזה כמו שבארנו לעיל:

ודעת הגמ"ר מבואר בשו"ע דעתו, ומה שהביא הרמ"א דינו של הרשב"א גבי יורשים, צריך לפרש לפי שיטתו של הרשב"א, שהדין הוא שמוקמינן אחזקת מ"ק בגוונא שנולד הספק בעת מעשה, ואך בבעיא דיש יד לצדקה פוסק השו"ע לחומרא כדעת הרמב"ם והרא"ש, והרמ"א לא הגיה ע"ז כלום, מוכרח לומר דס"ל ג"כ דהוה ספק איסורא מטעם נדר, ובבעיא דהקדיש כל נכסיו פוסק להקל כנ"ל, וצ"ל אין כאן חשש נדר משום דאיהו הוה בריא, ולכן גם היורשים פטורין, ואין מחלק מטעם שהמקדיש או מחלק כל נכסיו מיקרי לא עמד לכך שהרי הרמ"א סותם לדבריו בכל הספיקות שגבי יורשים והיינו בכה"ג שהספק הוה בעת מעשה על לשונו, ומטעם חשש נדר אין שם. כן נראה לענ"ד:

תוכן העניינים

באר משה (דנשבסקי) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה