באר משה (דנשבסקי) א· רבי משה דנושבסקי
יורה דעה · סימן מ
חקירה בענין אמירה לצדקה אם הוא נחשב כקנין או שרק מטעם נדר הוא.
הנה הגהמי"י (בפי"א מהלכות זכיה) כתב שהנודר לתן לעני אחד אין רשאי לתנו לאחר והטעם כתב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, ולכאורה נראה דחשיב אמירתו כקנין גמור שקנה מי אשר לו נדר לתן וכמו שבהקדש זכה ההקדש בהקדישו לבד שנעשה הדבר של הקדש שנכנס לרשות גבוה, וכן באומר הרי עלי נתחייב בחיוב גמור להקדש, ומטעם זה למ"ד שיעבודא דאורייתא נגבה בזה מן היורשים גם לאחר מותו, דאילו היינו אומרים שבצדקה אין כאן קנין וחיוב כלל רק שהוא מחויב לקיים מטעם נדר את דברו לקיים המצוה שנדר לעשות אותה, למה לא יוכל לתן לעני אחר שגם בו היה מקיים מצות צדקה, ובאמת כתב מפורש (הקצה"ח בסי' רי"ב) שדעת רוב הפוסקים חולקים על ההגהמי"י דאמירה לעני אין עושה קנין רק משום נדר ולכן יכול לתנו לעני אחר
אמנם לענ"ד צ"ע לי טובא בדברי הקצה"ח שהחליט לפרש דעת ההגהמ"י מטעם קנין ע"פ אמירתו לגבוה במצות צדקה, דבעובדא דהגהמי"י אי אפשר לפרש מטעם קנין כלל וכמו שאבאר, וז"ל ההגהמי"י, על איש ואשתו שהתנו ביניהם בקנין וכתבו בשטר לתת כך וכך לקרוביהם ומת אחד שאין השני יכול לשנות כו', כיון שהזכירו סתם לקרוביהם זכו קרוביו במחצה וקרוביה במחצה ונעשה נדר וא"א לשנות ואמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ואילו היה רוצה לשנות ולתתן לעשירים לאו כל כמיניה מעני לעני נמי לא כו' עכ"ד:
ולכאורה צ"ע לשונו של ההגהמי"י כי למה לו להוסיף מטעם נדר ואמירתו לגבוה כמסירה להדיוט תיפוק ליה כיון שכתב שהתנו ביניהם בקנין וכתבו בשטר, וא"כ כיון שלשון לקרוביהם משמע מחצה לקרוביו ומחצה לקרוביה הרי בקנין ושטר שנעשה קנו כל השייך להם ע"פ השטר הנ"ל ולמה להוסיף מטעם נדר שעבור זה אין ברור כ"כ אם א"א לשנות לצורך עני אחר.
לכן נראה לענ"ד לומר בטעמא של הגהמי"י שמטעם הקנין לא היה יכול לבוא לקיים השטר שלא יוכל לשנות לפי שהיה העובדא לתן בכל שנה ושנה כך וכך לקרובים העניים, וא"כ מי שבשעת הקנין היה עשיר ואח"כ העני כוונתן של הנודרים לתן לו, ולהיפך מי שהיה עני בעת הקנין ובעת הנתינה העשיר כוונתן שלא לתן לו, וא"כ בשעת הקנין לא נתברר למי לחול הקנין והתחייבות, ולכן א"א לבוא רק משום נדר שנדרו והתחייבו שיתנו לעניים קרובים שיהיו בעת הנתינה יחול עליהם חיוב הנדר ומטעם זה צריכים לקיים כפי מה שנדרו, וא"כ לפי דעת הקצה"ח שכל מטעם נדר יכולים לשנות לתן לעניים אחרים, רק טעם של הגהמי"י שאין יכול לתן לעניים אחרים הוא משום דהאמירה לצדקה כקנין חשוב שקנו העניים, הא בארנו והוכחנו שכאן א"א לפרש שיועיל מטעם קנין דהרי גם קנין אמתי אין מועיל כאן, מפני שהקונים אין מבוררים בעת האמירה מי המה ואיך יועיל האמירה שיקנו הקרובים במקום שקנין אין מועיל:
ע"כ נראה לענ"ד לומר שטעם הגהמ"י מטעם נדר הוא דסבר שמטעם נדרו לחוד מחוייב לקיים לתן לאותו עני ולא לאחר וזהו חיוב מצותו, והרי זה דומה לאחד שנדר להקריב קרבן שלמים ואח"כ יקריב קרבן עולה שלא יצא ידי חובת נדרו וצריך להקריב שלמים הגם שעולה קדושה יותר, וה"נ כיון שנדר לאותו עני לתן לו צדקה הגם שיתן לעני אחר הצריך יותר מ"מ לא קיים נדרו שנדר לתן לאותו עני, וזהו מדוייק בלשון הגהמי"י "ואילו היה רוצה לשנות ולתתם לעשירים לאו כל כמיניה מעני לעני נמי לא", פירושו שזה מדייק לן ההגהמי"י וכמו שאילו היה משנה לתן לעשירים שבודאי לא היה יוצא בזה ידי חובת נדרו שנדר לתן לעניים, כן אם נותן לעני אחר נמי לא קיים בזה ידי נדרו:
עכ"ז נתיישבתי אשר יש ליישב גם כדעת הקצה"ח ע"פ דברי הר"ן (נדרים דף כ"ט ע"ב) בסוגיא דבר פדא דאמר התם הגמ' גבי מקדיש לאחר ל' יום דאפילו למ"ד חוזרת הכא שאני דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, והקשה הר"ן נהי דכמסירה הוי אכתי אמאי לא מצי הדר ביה כיון דלא חייל ההקדש רק לאחר ל' יום כו' יעו"ש ותירץ דהגמ' מחדש דאמירה לגבוה בלא מעכשיו הוה כמסירה להדיוט במעכשיו, ועתה שפיר יש ליישב לפי דעת הקצה"ח דברי הגהמי"י דהא דלא מהני מטעם הקנין משום כיון שעיקר הקנין הוא רק לעניים שיהיו בעת זמן הנתינה ועניים האלו שיהיו אז לא נתבררו בעת הקנין, ולכן אמרינן שעיקר נתינתו והתחייבותו הוא לעת הנתינה ולכן לא מהני הקנין משום שאז הדר סודר למרי', אבל אם היה אומר מפורש שמקנה לאותם עניים שיתבררו אח"כ מעכשיו היה מועיל, הגם שלא נתבררו עדיין מ"מ מועיל מטעם ברירה שמקנה לאותם העניים שיהיו אז מעכשיו והובררו אח"כ שמעיקרא בעת הקנין נקנה להם. אך כיון שלא אמר מפורש מעכשיו הגם שסתם קנין הוא מעכשיו וכמו שבארתי במקום אחר בע"ה (מסוגיא דב"ב דף קל"ו ע"א), מ"מ הני מילי במקום שהקונה מבורר בעת הקנין אבל במקום שהקונה אין מבורר בעת הקנין רק אח"כ בזה לא אמרינן סתמא מעכשיו ולכן אין מועיל מטעם הקנין, אבל מטעם אמירתו לגבוה שהוא כמסירה להדיוט שזה אמרינן שגם שלא אמר מעכשיו כאלו אמר מעכשיו ואח"כ נתברר למפרע שאותן העניים קנו חלקם למפרע:
והנה מדברי הר"ן אלו יש לכאורה להוכיח שצדקה ניקנית ע"י אמירתו בקנין לבד טעם נדר, והוא שהר"ן כתב שם בנדרים "ומכאן יש ללמוד באומר סלע זו לצדקה לאחר ל' יום דלא מצי הדר ביה" וכאן ע"כ אין לנו לדון מתורת נדר לחוד, והוא שיש לעיין במאי תלי הגמ' לפי הס"ד המקדיש לאחר ל' יום בפלוגתא אם המקדש אשה לאחר ל' יום חוזרת או אין חוזרת, וכי האומר הרי עלי להקריב קרבן לאחר ל' יום או שיאמר הרי עלי להיות נזיר לאחר ל' יום לא יחול עליו נדרו, ובודאי מחוייב לקיים נדרו כפי דבריו ואינו בחזרה ולמה יהיה כאן יוכל לחזור במקדיש לאחר ל' יום.
אבל עיקרין של דברים נראה לענ"ד שזה תלוי במחלוקותן של הרא"ש והרמב"ם באומר שפירות שיבאו לעולם יהיו הקדש, שלהרא"ש אין זה נדר רק לשון מקדיש ואין חל על דבר שלא בא לעולם, ולהרמב"ם מחויב לקיים מטעם נדר ויעויין חו"מ (סי' רי"ב ובקצה"ח שם), וא"כ להרמב"ם במקדיש לאחר יום שאומר לאחר זמן יהיה הקדש שפיר אין יכול לחזור מטעם נדר, וזהו כוונת הגמ' שלפי הס"ד בנדרים שם סבר הגמ' שאין זה לשון נדר ולכן ראוי שיהיה יכול לחזור בו, אבל למסקנת הגמ' שגם שלא אמר לשון שמקבל עליו להקדיש מ"מ הוה זה נדר ולכן אין יכול לחזור בו, ואין לנו שום הוכחה שיש עדיפות באמירה לגבוה שיהיה כמעכשיו גם במקום שלא אמר מעכשיו, אבל להרא"ש וההולכים בשיטתו ובזה סובב ג"כ שיטת הר"ן שמקשה שם בנדרים על תירוץ של הגמ' דכאן אין שייך לשון נדר, דיהיה עולה אין זה נדר, ולכן אם לא חל ההקדש מעכשיו שפיר יהיה יכול לחזור בו, וא"כ באומר סלע זו לצדקה לאחר ל' יום שכתב הר"ן שאין יכול לחזור במה הוא חל כיון שנדר אין כאן, וא"כ מוכרח לומר שדעת הר"ן שאמירה לצדקה מחשב כקנין כמו בהקדש גופא שחל על עצם הדבר דין הקדש ה"נ חל עליו דין צדקה:
אמנם מ"מ נראה לענ"ד שאין זה הכרח לומר בד' הר"ן דאמירה לצדקה עושה קנין גמור, רק יש לומר דענין חלות אמירה שמתנדב ואומר סלע זו לצדקה גם שאין זה לשון נדר שהרי לא קבל עליו שום דבר, מ"מ כיון שמצינו נו שני דברים בתורה נדר ונדבה וענין זה נתרבה בתורה ג"כ צדקה מדרשא דפיך זו צדקה, דהא בהאי קרא דפיך נדבה נמי כתוב שם, ולכן כל האומר סלע זו לצדקה נהי שלא נכנס עדיין ברשות העניים או גבאי העניים משום שזה צריך קנין, מ"מ הוא מחויב לקיים נדבתו למוסרה למי שצריך לתן הנדבה ואם אין מקיים סילוק הנדבה עובר על בל תאחר, ולכן אתי שפיר ד' הר"ן דודאי באומר הרי זו עכשיו לצדקה חל עתה עליו שם נדבה, והאומר סלע זה לאחר שלשים יום יהיה לצדקה דעתה לא חל עליו שם הנדבה, ולכן למ"ד חוזרת כל זמן שלא חל עדיין שם הנדבה על הסלע יכול לחזור בו, רק אם נאמר דגבי אמירה לגבוה חשוב כמעכשיו נמצא מעכשיו חל שם נדבה על הסלע ומחויב לקיים נדבתו:
ומה שאני מצדד לומר דאמירה של צדקה אינו קנין רק נדר הוא, נלענ"ד להוכיח כן ממשמעות הסוגיא (עירוכין דף ו' ע"א) וז"ל הגמרא שם אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה א"ר האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה סבור מינה לעצמו אין לאחר לא כו' עד דמסיק בין לעצמו בין לאחרים, ובתר הכי קאמר הגמ' א"ר זעירא ל"ש אלא דאמר הרי עלי אבל, אמר הרי זו בעינא בעי למיתיב, מתקיף לה רבא אדרבה איפכא מסתברא אמר זו משתמש בה כי היכי דליחייב באחריותה, אבל אמר עלי לא אלא ל"ש עכ"ל הגמ', והנה אם נאמר דאמירה בצדקה עושה קנין ובאמירתו הרי זו קנה הצדקה את הסלע, יש לדקדק היאך מותר לו ללוותו, גם שיפרע הא אסור לאדם להשתמש במעות שאין שלו וכמבואר בסוגיא (בב"מ ל' ע"ב) דדוקא דמי אבדה דטרח בהו שרו רבנן להשתמש בהן, אבל זו"ז אין אדם רשאי להשתמש במעות שאינן שלו, ואפשר לומר דהטעם שמותר להשתמש בהן מפני שהוא התנדב מעותיו לכן שרו רבנן לו להשתמש בהן בתורת הלואה כי היכי דשרינן התם בגמ' עבור שטרח בהו, וכש"כ זה שכולו היה שלו והוא התנדב לצדקה:
אך לפ"ז צ"ע הסוגיא דבתר הכי דאמר ר' זעירא ל"ש אלא דאמר עלי אבל אמר הרי זו בעינא בעי למיתביה, מהו דקאמר הגמ' בעינא בעי למיתב כיון דהשתא סברינן דלא שרינן ליה עבור הטעם שהוא התנדב מקודם, הו"ל למימר אבל אמר הרי זו לא משום שאסור לו להשתמש במה שאין שלו, ומדקאמר הגמ' בעי למיתב משמע שבאמת הוא שלו רק דעליה רמיא למיתב בעינא, ועוד יש לדקדק הא דקאמר ל שנו דאמר עלי כו' היכי מיירי אם אמר עלי ולא הזכיר זו כלל, מה שייך ללותו כיון שעדין לא הופרש כלל רק החוב הוא אקרקפתא דגברא שנדר לקים נדרו, וע"כ צריך לפרש דאמר סלע זו עלי וכן פירש"י ז"ל, ובאמת יש להקשות לפ"ז מהא דאיתא לקמן (עירוכין דף כ' ע"ב) אמר רב חייא בר אשי אמר רב לא שנו אלא דאמר דמי שור זה עלי עולה אבל אמר שור זה עלי עולה פטור מאחריות עלי להביאו קאמר, הרי דבאומר שור זה עלי לא אמרינן דעלי לאחריות קאי רק להביאו, וה"נ באומר סלע זה עלי לצדקה נאמר דהאי עלי לאו לאחריות הוא רק עלי לחלקו. ונראה לענ"ד ליישב בזה דדוקא גבי שור זה עלי אמרינן עלי להביאו, דלפרש עלי לאחריות לא אמרינן משום דלמעוטי חיובא עדיף לן כיון שלא פירש דבריו שמקבל עליו אחריות, רק בסתמא דלישנא דעלי לחוד אמרינן שמקבל עליו חוב להקריב עולה ולכן ממילא אחריותו עליו לפי שלא נפטר מחיובו, אבל באומר שור זה עלי כיון שמקדיש גופו, לא אמרינן במה שאמר עלי שלהתחייב באחריותו קמכון, אמנם זה דוקא בשור זה שדמיו אין קצובין לכן אמרינן בו דשור זה דוקא ועלי להביאו קאמר, ואין שייך לומר דזה לאו דוקא הוא רק כונתו שור כזה ועלי דוקא הוא, משא"כ בסלע זה עלי לצדקה דסלע דבר קצוב הוא נוכל לומר דעלי דוקא הוא שמתחייב בחיוב לתן סלע לצדקה ומה שאמר סלע זה היינו שיעור מטבע זה:
אך לפ"ז יקשה היאך קאמר הגמ' מתקיף לה רבא אדרבה איפכא מסתברא אמר זו משתמש כי היכי דליחייב באחריותה אבל עלי לא, ואם בעלי לא חל כלל על עצם הסלע נדרו רק כוונתו שיעור מטבע זו ולמה לא יהיה מותר ללוותו ולפרוע אחר וממ"נ איך שיסבור רבא הדין באומר סלע זו עלי, אם יסבור שחל על הסלע צדקה וא"כ ממילא אין כאן חיוב אחריות דעלי לחלקו כמו גבי שור זה עלי עולה, ואם יסבור רבא שסלע חלוק משור וכוונתו עלי עיקר, וסלע זו הוא על שיעור זה המטבע ולכן חייב באחריות א"כ ממילא אין על הסלע זה שום לתא דצדקה, הן שיש לדחוק, ולפרש דרבא דאמר באומר עלי לא היינו בגוונא אחרינא שאמר מקודם הרי עלי לתן סלע ואח"כ אמר סלע זו יהיה מופרש לקיים נדרו ובאופן זה קמחייב באחריות, הגם שר' זעירא דאמר לא שנו דאמר הרי עלי וכו' לא מיירי בכה"ג ובאופן זה גם רבא מודה דמותר להשתמש, מ"מ הכא דקאמר רבא אדרבה איפכא מסתברא, פירושו יהיה דאם נפשך לחלק בין אומר עלי לזו יש לחלק באופן אחר בין עלי לזו, היינו שאמר זו אחרי אמירתו עלי לחוד. אמנם באמת דחיקא הוא לפרש כן הגמ' דעלי דרבא יתפרש באופן אחר מהא דר' זעירא, ועוד עיקר מלתא שכתבתי ליישב בשיטת רש"י לחלק בין שור זה עלי לסלע זו עלי יש לדון ע"ז, דהא לקמן (דף כ' ע"ב) משמע מלשון רש"י דאף במעות כל שמונחים לפניו ואמר דמים הללו עלי לא היה מתחייב בגניבה ואבידה באחריות עליהם, שכן דיקדק רש"י שם וכתב גבי דמי שור זה עלי משום שהדמים לא הוו קמיה ולא אמר הללו ודאי עלי לאחריות קאי, משמע דאילו הוו הדמים קמיה היה הדין כמו בשור זה עלי ועוד דלישנא דאתקפתא דרבא דאמר אדרבה איפכא מסתברא אבל עלי לא ובתר הכי מסיק אלא לא שנא ובכל גוונא מותר להשתמש, א"כ א"א לפרש כמו שכתבתי מקודם:
ולכן נראה לענ"ד דסוגיא דגמ' בעירוכין אזיל ע"פ הסברא שבצדקה אין נחשב כקנין בדיבורו ואמירתו שמתנדב לצדקה, רק מחויב לקיים אמירתו ולכן מטעם זה מותר להשתמש בהסלע לפי שהסלע לע"ע לא נכנס ברשות הצדקה והוה שלו עדיין רק הוא מתחייב בו לקיים נדרו או נדבתו, וסבר הגמ' שכל שנותן סלע אחר עבורו לא נתבטל בזה קיום נדרו, לפי שכל שבא הסלע שמשלם אח"כ לצדקה תמורת הסלע הראשונה שנדבו לצדקה מקרי קיום נדרו שנתן סלע זה לצדקה, אמנם ר' זעירא סבר שדוקא באומר עלי פירושו שאמר סלע זה עלי ואז שפיר מתחייב באחריות, ולא דמי לאומר שור זה עלי עולה דהתם אמירתו בשור זה מועיל לתפוס בו קדושת עולה ולכן שפיר אמרינן דהאי עלי לאו לאחריות רק להביאו קאמר, משא"כ בצדקה שלא נתפס בו חלות קנין הצדקה רק כל התחייבותו בנדבתו לחלקו לצדקה ולכן מה מוסיף בתיבת עלי, ע"כ לאחריות הוא כוונתו, ולכן אמרינן כיון שיש כאן אחריות עליו חשיב זה כדידיה, פירושו שגם שנדב לתן סלע זה מ"מ כיון שקבל עליו אחריות לא היה בדעתו בדוקא לתן סלע זה, אבל באומר הרי זה בלא עלי בעינא בעי למיתב הגם שלע"ע לא נקנה הסלע לצדקה מ"מ מתורת נדבתו מחויב לקיים לתן אותו בעינא כפי מה שנדב ומדוקדק הלשון "בעי למיתב", ואמנם רבא מתקיף לה דאדרבה איפכא מסתברא, פירוש קושית רבא הוא הכי דלדידך דסברת שמתורת מצות נדבתו מחויב לקיים כפי מה שנדב א"כ לית לך לחלק בזה רק להיפך, דודאי באומר הרי זה עלי לצדקה כיון שמ"מ קבל עליו לתן זה וסברת דמצות צדקה בנדבה הוא לקיים כפי מה שנדב ואותו שנדב, בעלי ג"כ הגם שקבל עליו אחריות מ"מ הא אמר זה, רק אם יש לחלק איפכא י"ל להקל מטעם קבלת אחריות באומר הרי זו, אבל באמת סברת רבא שאם יש לאסור להשתמש במעות צדקה מפני שצריך למיתב בעינא כפי מה שנדר, יש לאסור בין באומר זו ובין באומר זו עלי, ולכן שפיר קאמר אלא לא שנא כיון שמצינו היתר באומר הרי זו ולא מחייבינן למיתב בעינא, אין לנו לאסור גם היכא דאמר עלי ולומר דזו שרינן משום קבלת אחריות:
ובזה יתבאר הסוגיא שם דקאמר הגמ' תניא כוותיה דרבא נדר, צדקה ואין הקדש צדקה וכו' עד הרי הוא כנדר לענין בל תאחר ואינה כהקדש דמותר להשתמש, ולכאורה אין מדוקדק מאי קא משמעינן הכא הברייתא דצדקה ישנה בבל תאחר הא ברייתא שהיא בדוכתא בכל מילי דאיתנהו בבל תאחר, ואם הברייתא רוצה להשמיענו שצדקה אינה כהקדש לענין שמותר להשתמש לימא שצדקה אינה כהקדש, ולמש"כ אתי שפיר דהברייתא השמיענו דבר גדול מה שדקדקנו מקודם, דבאמת גבי הקדש האומר הרי זה הקדש אין כאן קבלת נדר רק שנכנס ברשות הקדש וכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, רק ממילא חל עליו בל תאחר למוסרה ליד הגזבר וכגוונא דבכור ותרומות הגם שאין שם קבלת נדר, ובצדקה באומר סלע זה לצדקה אין כאן קבלת נדר עליו כמו שכתבתי וקנין שיהיה הסלע נכנס לרשות הצדקה, משמיענו הברייתא שאינה כהקדש שנכנס ברשות הקדש בדיבורו ולכן מותר להשתמש לזאת השמיענו הברייתא דצדקה שמתנדבה אפ"ה שנה בבל תאחר מדין נדר וכמו שכ' מקודם שמדרשא דבפיך זו צדקה אתרבי צדקה הן לענין נדר והן לענין נדבה שמחויב לקיימה, הגם שאין גוף הצדקה תפוס בקנין לאותו הדבר הנידב:
וראיתי להמחנה אפרים (בהל' צדקה סי' ו') חקר במי שנדר לתן מתנה לעני ומת העני אם חייב לתת זה ליורשיו, והביא המרדכי בפ' אע"פ שכתב במעשה שאחד נדר להשיא יתומה ונפטרה היתומה, שחלקו שם ר"ח כהן והראבי' בזה וכו' והוכיח מזה ששניהם מודים שמיד שנדר זכה העני באותו הממון זכיה גמורה מטעם של אמירתו לגבוה, וע"כ לא פליגי אלא מטעם אומדנא שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה יעוש"ה מה שכתב בארוכה בזה.
ואחרי שעיינתי בלשון המרדכי שם נראה לענ"ד שיש לומר בדעתו ג"כ שהנודר לצדקה אין כאן רק נדר לחוד, וז"ל המרדכי "ובספר ראבי' סי' תקצ"ב כתב מעשה באחד שנדר מעות להשיא יתומה אחת והרויח בהם ונפטרה היתומה ותבעוהו יורשיה ופטרו הר"ח כהן ז"ל והביא ראיה מפ' אע"פ שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה כו' כש"כ הכא שלא כתב ולא נדר לה אלא ע"מ להשיאה". והנה יש הוספה בלשון המרדכי שלא העתיק זה המחנה אפרים שכתב והרויח בהם, משמע שהמעות הפריש אותם והרויח בהם לצורכה וא"כ כבר קנתה אותן המעות ממ"נ, היאך שנאמר שהיה ההפרשה אם ע"י אחר שזכה בהם לצורכה, ואפילו שלא נאמר כן מ"מ כיון שהרויח בהם לצורכה, מיד שקנה עבור המעות סחורה לצורכה זכתה בהם דשליחותה קעביד כמו דאיתא (בב"ק ק"ב ע"ב בהסוגיא דשם ובחו"מ סי' קפ"ג) שמי שקנה במעותיו לצורך אחר קונה אותו האחר בגוף הסחורה, ואף שיש לחלק דשם בצוה האחר לקנות עבורו דחשיב כהלוה לו, אך ה"נ במקום שרוצה להקנות גוף המעות שיהיה שלו ה"נ דכן הוא, וגם יש לומר שידע המוכר הסחורה שהוא קונה לצורך היתומה במעות שהפריש, וא"כ יש כאן קנין גמור בגוף המעות, רק הר"ח כהן רוצה לפוטרו שכל שעדיין בידו אמרינן שלא כתב ולא נדר לה רק ע"מ לכונסה, וגם משמע שהיה שם כתיבה ג"כ כדמפרש הר"ח שלא כתב ולא נדר לה כו':
ומעתה אתי שפיר מה דאייתי הראבי' ראיה לדבריו מהא דסנהדרין דאמרינן שם מותר המת ליורשיו ושם הוא מיירי בגבו מעות שיש כאן זכיה ע"י אחר שגבה המעות, ולמש"כ עובדא דהמרדכי נמי מיירי בכה"ג שיש כאן זכיה ע"י אחר, ומה שהצריך הראבי' להביא ראיה וחיזוק לדעתו מהא דאמרינן בירושלמי הדא דתימא בעשיר אבל בעני נעשה נדר, נלענ"ד לומר שזהו כוונתו דבאמת כיון שזיכה ע"י אחר עבורה הוה שלה, וראוי הוא שהיורשים יזכו מכחה, רק סברת הר"ח שכל המעות עדיין לא יצאו מרשותו ובידו הן אמדינן לדעתיה שלא הוציא עדיין לגמרי מרשותו ורק ע"מ להשיאה שאז יוגמר הזיכוי עבורה, ולכן הביא הראבי' ראיה לדבריו כיון דבמתנה לעני נעשה נדר ולכן ראוי לאמר שכוונתו בהזיכוי שגומר לגמרי עבורה למען קיום נדרו, ודוגמא לזה הוא כמו שמצינו בשכ"מ שאנו אומרים הולך מנה לפלוני הוי כזכי, אף דבשאר שולח מתנה אין אומרים בו הולך כזכי כדאיתא בגיטין י"ד ב', וה"נ סברת ראבי' שכאן מטעם הנדר אמרינן שכוונתו לזכות עבורה את המעות ע"י עסקו בהם להרויח ולגמרי יהיה שלה:
ועובדא זו של המרדכי מצאתיה באור זרוע (בהל' צדקה סימן ז') בקצת יותר בארוכה, וז"ל שם "מעשה באחד שנדר להשיא יתומה אחת והקצה מעות לצורכה והרויח הרבה באותם מעות ועד שלא השיא אותה נפטרה היתומה, ובאו יורשיה ותבעו המעות מן הנודר וטענו הואיל והקצה המעות לצורכה בפירוש הרי לא היה ראוי לשנותם לדבר אחר א"כ שלה היה המעות וזכינו בהם אנו כשמתה כי אנו יורשיה, והשיב להם הנודר לא אתן לכם כלום כי אני נדרתי אותם המעות ולשם מצוה הפרשתים ואתם מה לכם עלי''' כו' יעוש"ה, הרי אנו רואין שכל טעמם של היורשים לא היה מן הנדר לבד רק מחמת ההפרשה, ודקדקו היורשים בטענותם שלפי שהקצה המעות לצורכה בפירוש ולא היה ראוי לשנותם לדבר אחר, ומצינו שבהקצאה לחוד באומר סלע זו לצדקה רשאי לשנותה, וא"כ ע"כ צריך לומר כמוש"כ ששם היה זיכוי בהקצאתו המעות עבורה, ולכן שפיר אין רשאי לשנות דדמי כבא ליד גבאי שאסור לשנותו לפי שזכה בהם הגבאי, וא"כ מכאן מוכח להיפך ממה שכתב המח"א ורצה לומר שבנדר מתנה לעני כו"ע מודו שזכה בהם והיורשים מחמתו ובזה כו"ע מודו אף הר"ח כהן, ואדרבה מוכח להיפך שבמקום שלא היה הפרשה לא זכו היורשים לכו"ע וכל טענות היורשים לא היה רק מצד ההפרשה, וכן הר"ח כהן והאור זרוע כולם לא זכרו לפלפל רק מצד ההפרשה:
ומדי דברי בענין זה שהביאו מהא דמותר המת ליורשיו ולפי מה שבארנו הטעם משום דהגובים זכו בהם ולכן קנו היורשים את המעות, קשיא לי היכן מצינו זכיה למת שנאמר שקנה את המעות והיורשים זכו מחמתו, והלא דוקא קטן הוא דמצינן לזכות עבורו משום דאתי לכלל שליחות כדאיתא (בב"מ דע"ב ע"א), אבל המת מי הוא שנאמר שזכה בהמעות, והלא אפילו מעותיו שהיה לו תיכף כשמת נוטל כחו מהם וזכו בהם יורשים, והיאך נאמר שזוכה בהמעות כנ"ל, וא"כ הוא ראוי מן הדין שכל שלא נצרך להמת המעות יהיה של הנותנים אחרי שלא נעשה בהם שום קנין והמעות הוא של הנותנים מיוחדים לדבר מצוה, ובשלמא לפי המסקנא יש לדחוק שמטעם זילותא דאחיל לגבי יורשים, יש לומר דאין הכי נמי שהמעות המה של הנותנים באמת מ"מ תקינו רבנן שיהיה ליורשי המת מחמת זילותא דמת, אמנם לפי מה דהגמ' בעי למימר אליבא דמ"ד הזמנה מלתא היא ות"ק סבר דחזי ליה תפיס כו' ולא אידכר שם מזילותא מידי, אמאי יהיה שייך ליורשים מי זכה בהמעות שנאמר שמכחו באו ליורשים. ונראה לענ"ד לומר דענין זכיה שזכה במעות המת במה שנגבה לצרכיו הוא כעין זכית הגבאי צדקה במעות של צדקה שזוכה עבור עניים וגם עבור עניים שאינם בעולם בעת הנדר רק שיתהוו אח"כ, וע"כ זה מלתא דפשיטא אם אחד ימסור לגבאי צדקות מעות שיתחלק לכל השנה אח"כ לעניים ודאי דזוכה הגבאי בהמעות לענין זה. ונראה לומר הטעם בזה והוא לפי שעל כל ישראל המצוה מוטלת לגמול חסד לפרנסם ולתן להם כל צרכיהם, ולכן מה שבא ליד הזוכה זכה בהם לענין זה דמצינו זכיה במעות לדבר פרטי לענין זה, וכן נראה לומר בענין הנגבה למת לפי שעל יורשי המת מוטל המצוה לקבור מת שלהם, והמעות אשר נגבה לצורך זה חשוב כנגבה עבורם לצורכם הנצרך להם לקבור המת וכל שקברו המת במעות הנגבה לצורכם לקבור המת זכו בכל המעות בשלימות, וע"כ הוא הטעם שמותר המת ליורשיו לפי שהמעות הוא שלהם בעת הגביה שעבורם זכו הגובים בהמעות. וכעין זה נלענ"ד לתרץ מה שהקשה הגאון מהר"צ חיות בהגה"ה שבסוף מס' סנהדרין אהא דאיתא שם בדף מ"ח למ"ד הזמנה מלתא דת"ק סבר דחזיה לי' תפיס כו', והקשה ע"ז כיון דלמ"ד הזמנה מלתא היא מדאורייתא הוא ובדאורייתא אין ברירה, והיאך מותר מה שניתותר מאין הוברר שהניתר לא הוזמן למת, ולענ"ד נראה לומר שאם היו שני דברים שהוזמנו למת שיהיו בעצמותן לצורך המת ולא היה נצרך רק אחד, שייך על השני הניתותר לדון מטעם ברירה ולאסור אותו מטעם אין ברירה, וכמו שהעיר להביא הדמיון מהא דנר חנוכה בסי' תרע"ז, אבל בגבו מעות שבאמת כל המעות נשארים בהיתירן שהרי קונים בהם צרכי המת והמה נשארים מותרים להשתמש בהם, ולכן כיון דאמרינן שלא נתפסו כל המעות רק למאי דחזי ליה, ועל כן כל שקנה בהמעות מה דחזי להמת נשארו כל המעות בהיתירן ואין אנו צריכים לדון בזה מדין ברירה, ובפרט על פי מש"כ שאנו מוכרחים לומר שכל המעות נכנסו ברשות היורשים בעת הגביה וא"כ אין על המעות בעצמם לתא דצרכי המת, רק שלמ"ד הזמנה מלתא היא חל עליהם הזמנת הגובים עבור היורשים לצורך המת, אך לפי דלא תפיס רק למאי דחזי ליה לא חל על כל המעות רק מה שנצרך לו והמותר ממילא ברשות יורשים:
והנה בשו"ע (חו"מ סי' פ"ז) כתב הש"ך בס"ק נ"א שאם תובע עני לעשיר שהבטיח לו לתן יכול להשביעו ע"ז, ויעויין שם בתומים ובקצה"ח ובנתיבות שדברו בזה על הא דמחויב כאן שבועה, ובאומר לתן לעשיר מתנה ונתן ע"ז ת"כ אין יכול להשביעו, ודעת התומים שכאן בצדקה יכול להשביעו מטעם שהוא קנין, אכן דעת הקצה"ח שם בסי' הנ"ל (ס"ק כ"א) שגם בלא קנין יכול להשביעו כיון מחויב לשלם מטעם נדרו, הגם שאין עליו התחייבות ולא נחתינן לנכסיו. והא שבנתחייב בת"כ לתן לעשיר אין משביעים לו, כתב הקצות ע"ז שם (בס"ק ל') טעם אחר בזה משום דתחלת חיובו היה ע"י שבועה בת"כ אין כאן שבועה משום מיגו דחשיד כו' יעוש"ה בדבריו שהאריך שם, ויעויין בתומים (בסי' ס"ו ס"ק ב') במה שהאריך שם וצידד שהרבה גדולים סוברים דאמירה לתן לעני הוה כקנין. והנה במה שהעיר שהרשב"א גופיה כתב בחי' למס' נדרים בענין האומר סלע זה יהיה לאחר ל' יום לצדקה דחייל מטעם אמירתו לגבוה, הנה למש"כ לעיל אין מזה ראיה שמטעם קנין אתינן עלה, רק מטעם חיובא דנדבה וכמש"כ לעיל, ומה שצידד התומים לומר דהרשב"א ג"כ ס"ל דאמירה בצדקה הוה קנין ורק גבי חוב סובר שאינו קנין, הנה לענ"ד מפשטות דברי הרשב"א בתשו' (סי' תקס"ג) מוכחא מלתא דבכל אמירה לצדקה אמר כן, ומש"כ יכול לחזור בו יהיה כוונתו איך שיהיה או לענין שמותר לשנותו למצוה אחרת ויסבור כדעת הסוברים כן, וכמש"כ התוס' בעירוכין ו' בשם רבינו ברוך, או שיהיה כוונתו לענין ללוותו ולפורעו אחר בעדו, אבל עכ"פ כתב שאין נחשב האמירה בצדקה כקנין ממש, והוא כמש"כ לעיל דהא דמותר לשנותו עד שלא בא ליד גבאי וכן הא דמותר להאומר סלע זו לצדקה ללותו, הוא מטעם שהצדקה לא נקנה ע"י האמירה כקנין ממש:
אמנם התומים הביא מדברי הר"ן בקידושין גבי אמירה לגבוה כמסירה להדיוט שם נראין דבריו שדעתו דאמירה בצדקה הוא ג"כ כקנין גמור, שכתב שם, ומכאן יש ללמוד לצדקה דצדקה קניא נמי באמירה, ובסוף דבריו סיים והביא ראיה מהא דנדרים דבעי אם יש יד לצדקה משום כיון דאיתקש לכל מילי איתקש:
ומצאתי למהרי"ט ז"ל (חלק א' סי' ל"ט) וז"ל, וכן האומר סלע זו לצדקה הרי הוא כאלו אמר אתננו לצדקה, דומיא דנדבה בקרבן דאמרינן בה אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט אף צדקה אע"ג דלא הוה כמסירה ממש מדין נדר נתחייב, והכי מוכח מדברי הר"ן בתשובתו הראשונה עכ"ל מהרי"ט שם, והוא ממש כפי מש"כ לעיל בענין נדבה דצדקה באומר הרי זה לצדקה, אלא מש"כ מהרי"ט ז"ל דהכי מוכח מדברי הר"ן תמיהני הלא דעת הר"ן בקידושין דאמירה לצדקה הוה כקנין גמור, ובאמת עיינתי בדברי הר"ן בתשובתו הראשונה קצת נוטה לשונו כדעת מהרי"ט, שזה לשון הר"ן שם "ומיהו דרכן וקיומם של הקדישות שמקדישים בני אדם עכשיו שנודרים ומקדישים מנה או מאתים לצדקה או לת"ת אינו אלא מטעם בפיך זו צדקה, שהוא חל על אחד משני דרכים אם נדר או כעין נדבה שאמירתה כמסירה" כו', הרי שלא הזכיר שבמקום שאומר שסלע זו יהיה לצדקה נכנס לרשות הצדקה מטעם אמירתו כמסירה, רק כתב שהוא כעין נדבה שאמירתו כמסירה הגם שאין ראיה ודקדוק ברור מלשונו בזה:
לכן נראה לענ"ד לומר לפי הבנת מהרי"ט ז"ל בדברי הר"ן שבודאי אמירה לצדקה אינו כמסירה ממש להדיוט רק ענינה שחלה משם נדבה וכמש"כ מקודם, ומה שהביא הר"ן ראיה מהא דמסקינן דאיתקיש צדקה לקרבן, משום דלולא זה היה הדעת נוטה שבשלמא במקבל עליו בנדר ואומר אתן או הרי עלי לתן שייך ע"ז חיוב נדר אבל באומר הרי זו צדקה שנדר אין כאן ומאין יחול ע"ז צדקה כלל וכמו שכתבנו לעיל בדברינו, ואהא אסבר לן הר"ן מטעם אמירה לגבוה כמסירה להדיוט היינו לענין שחל עליו חיוב הקיום בנדבה זו, אבל מ"מ לענין קנין מי שקונה בזה או העניים או הגבאים שהמה כיד עניים המה נצרכים לקנין, ולכן מייתי ראיה מהיקישא שכמו שחל נדבה בקרבן ה"נ חלה בצדקה לענין חיובא אשר מתחייב לתן זה:
והנה המהרי"ט בתשו' הנ"ל כתב שיש לעיין בדברי הרמב"ם שכתב באומר מה שיוציא אילן זה יהיה לעניים ומת שזכו בזה עניים, וכתב ע"ז המהרי"ט וז"ל, והדברים תמוהים אצלי שאפילו נאמר שזה אמר כל מה שיוציא דקל זה אתננו לעניים שהוא חייב לקיים דבריו מטעם נדר למה היורשים מחויבים לתן והלא הם לא נדרו כו' ואע"ג דגבי עירוכין תנן פ' האומר משקלי ערכי עלי ומת יתנו היורשים, התם משום שזכה ההקדש בגוף הנכסים מחיים דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכאלו הקנה בקנין גמור, אבל כל שאין עליו חיוב ממון אלא מצוה הוא דרמיא עליו אין היורשים חייבים לתן, דהא ריבית חייב להחזיר משום וחי אחיך עמך ואם מת הוא היורשים פטורים כו' יעוש"ה, ובאמת דברי מהרי"ט צודקים מצד הסברא שאם שנאמר שכל שאנו אומרים שאמירה לצדקה אין עליה רק ענין נדר שמוטל על הנודר לקיים דברו אם כן אם מת ולא קיים נדרו למה יהיה היורש מחויב לקיים נדר מורישו:
אלא דלא כן משמע מדברי הראשונים, רק שגם מה שמשום נדר אתינן עלה אפ"ה היורשים מחויבים לקיים, שכן מצאתי בס' אור זרוע (הל' צדקה סי' כ') במעשה ביהודית אחת שנפטרה ואמר הרב ר' אליעזר ממיץ שנדרה ס' דינר לצדקה, דמוכח שם דעת הר"ר יצחק בר שמואל שמן הדין יורשיה מחוייבים לקיים נדרה ע"כ עיי"ש, ותשו' זו נמצאת ג"כ בתשובת מיימוני בס' קנין סי' י"ט וכן מלשון תשובת הרשב"א בסי' תרנ"ו בראש דבריו שיש לבוא עליו שם מתורת נדר, וחזרתו אין מועיל ולכן מחוייבים יורשיו לקיים הגם ששם היה מונח ת"י אחר, עכ"ז משמע שגם לולא זה היה הדין כן.
ולכן נראה לענ"ד למצוא פשר דבר בזה, והוא דזה אנו אומרים כיון דאיתקש צדקה לקרבנות, וכי היכי דהתם קיי"ל שנשתעבדו נכסיו לענין החיוב הנעשה ע"י נדרו ה"נ בצדקה הדין כך ובאמירתו נתחייב חיוב גמור וזה נעשה ע"י נדרו:
אמנם לענין שיהא נעשה הדבר הנידב לצדקה של צדקה ממש בזה לא דמי צדקה להקדש גבוה ובדק הבית, משום דשם קנה רשות גבוה ובכל מקום דאיתי' ברשות גבוה הוא ולכן לא מחסרא קניה, משא"כ בצדקה שהצדקה מגעת לעניים שהמה הדיוטים או להגבאים שהמה ידעניים ולכן צריכים המה קנין גמור המועיל בכל דוכתי, ונמצא מעתה חיוב נעשה על ידי נדרו ונדבתו, הן באומר הרי עלי נעשה החיוב סתמי על גופו ונכסיו נשתעבדו לקיים מדין ערב, כמו בכל התחייבות שמתחייבים עפ"י דיני התורה, ובנדבתו כשאמר הרי זה לצדקה חל עליו ההתחייבות למסור זה לצדקה
והא דההתחייבות אין חל על פרטי דבר הנידב ובנדב סלע זה לצדקה מותר ללותו ולפרוע אחר וכמו שדקדקנו מקודם בסוגיא דעירוכין בטעם החילוק שקודם שבא ליד גבאי מותר לשנותה ולאחר שבא ליד גבאי אסור לשנותה לפי שאו נקנה גופו של הסלע לצדקה, נראה לענ"ד לומר בהסבר דבר זה שהוא כעין שמוכח מדברי הר"ן (בע"ז פרק ה') גבי הבעלי בטלה זה שכתב שם הר"ן ז"ל, וז"ל ומהא שמעינן שהשוכר את הפועל ופסק בשכרו לתת לו כור חטים זה או בגד זה אם רצה לחזור חוזר ויהיב ליה מידי אחרינא ע"כ יעו"ש היטב, וטעמו של דבר נראה לומר שחיוב וקניין שני דברים המה, והתחייבות אין חל על דבר פרטי שיהיה חייב לו זה דוקא, רק מצי יהיב ליה מידי אחרינא דכוותה, וזהו מה שדקדק הגמ' (בב"מ מ"ה ע"ב) האי נקנה כסף בכל מקום שהוא נתחייב גברא מיבעיא ליה ומסיק כמו שהוא דלא מצי יהיב ליה מארנקי ישנה, וידוע שתשלומי מעות בכל מקום עדיפי מכל מיני תשלומין, לכן מצי המתחייב לשנות מדיבורו בנתינת חפץ פרטי ולסלוקי ליה בזוזי שויו של החפץ שקצב לו בשכרו, ומעתה בנודר ואומר סלע זו לצדקה כיון שכל ענין זה הוא רק חיוב ולא קנין וזה ידוע שחיוב אין נתפס דוקא על הדבר פרטי, ולכן ביכולתו ללותו ולפורעו אחר במקומו, שחיוב אין נתפס דוקא על דבר הפרטי וכל כמה דלא אתי ליד גבאי שלא נעשה בו זכיה בגופו יכול שפיר לשנותו ולתן אחר במקומו, אמנם אם יאבד אותו שנדב ואמר הרי זה לצדקה אין מחויב לתן אחר במקומו קודם שלוה אותו, דהא ודאי במתחייב ואומר לחברו לתן לו בשכרו דבר זה, נהי שמצי לחזור ולתן לו דבר אחר במקום זה, מ"מ כל כמה שלא חזר בו לא חל התחייבותו רק על דבר זה ואם נאבד ממנו אותו הדבר אין להתובע מה לתובעו להמתחייב, כי המתחייב יאמר מה יש לך עלי אני לא התחייבתי לך לתן דבר אחר ואותו דבר שהתחייבתי לך טול לך, וכענין אפותיקי מפורש שאמר לו לא יהיה לך פרעון אלא מזו דקיי"ל דמצי לסלוקי בזוזי ואפ"ה אין צריך לשלם לו דבר אחר, ומעתה שפיר אתי מה שמתחייב הנודר לחברו עני לתן לו בטענות המוכחשות ביניהם שבועת היסת מפני שהחיוב גמור הוא, כן נראה לענ"ד: