באר משה (דנשבסקי) א· רבי משה דנושבסקי
יורה דעה · סימן לט
אשר ערכתי בחודש אלול תרכ"ב על עובדא דאתא לידי בדבר ענין שהיה לעיר אחת צעטיל מאדונית שפסקה לצדקה לעניים איזה סך עבור כבוד שעשו לה בני העיר ונמשך כמה שנים, ואח"כ כשעמד הדבר לבוא לידי גיבוי רצו לקח הסך הנ"ל לצורך בנין בהמ"ד, האם רשאים לעשות כן יען שנדבה לכתחלה לעניים, ואמרתי לעיין בזה במקור הדין וכעין זה האריך המהרי"ק בתשובה סי' ה' אך דבריו הק' יש בהם לדקדק עליהם, ע"כ אמרתי לבאר בזה מקור הדין בגמ' ובדברי הראשונים ז"ל ואח"כ נבוא בעז"ה לישא וליתן בדברי מהרי"ק ז"ל:
איתא בגמ' (ב"ב ח' ע"ב) רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו, וכתבו התו' בשם ר"ת דאפילו לדבר הרשות נמי אע"ג דאמרינן (עירוכין ו' ע"ב) האי מאן דנדב שרגא לבי כנישתא אסור לשנותה לדבר הרשות, ואמר נמי התם האומר סלע זו לצדקה כו' משבא ליד גבאי אסור לשנותה לדבר הרשות הכא שבני העיר משנים אותה שאני ע"כ, ודברי התו' אלו נאמרים ברא"ש בסיגנון אחר קצת שהביא ד' ר"ת שהתיר ליתן מעות הקופה לשומרי העיר, וכתב ע"ז ויש להביא ראיה לדבריו מהא דאמרינן (עירוכין ו' ע"ב) ישראל שהתנדב מנורה או נר לבהכ"נ אסור לשנותה כו' אמר ר' אמי אמר ר"י לא שנו אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר לשנותה, וה"מ עד שלא נשתקע אבל משנשתקע שם בעליה ממנה אפילו לדבר הרשות מותר לשנותה כו' ע"כ ד' הרא"ש, הרי שממקום שמדקדקין התו' להקשות על ד' ר"ת משם מביא הרא"ש ראיה לר"ת, ובאמת שם בגמ' אין מבורר שבנשתקע שם בעלים ממנו מותר לשנותו אפילו לדבר הרשות לכן נראה לבאר במה פליגי התו' והרא"ש:
וז"ל הגמ' (עירוכין ו' ע"ב) ישראל שהתנדב מנורה או נר לבהכ"נ אסור לשנותה סבר ר"ח בר אבא למימר לא. שנא לדבר הרשות ול"ש לדבר מצוה א"ל רב אמי הכי אמר ר' יוחנן לא שנו אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר לשנותה, מדאמר רב אסי אר"י נכרי שהתנדב מנורה או נר לבהכ"נ עד שלא נשתקע שם בעליו אסור לשנותה משנשתקע שם בעליו מותר לשנותה, למאי אילימא לדבר הרשות מאי איריא נכרי אפילו ישראל נמי אלא לדבר מצוה וטעמא דנכרי הוא דפעי אבל ישראל דלא פעי שפיר דמי עכ"ל הגמ':
והנה הרא"ש שכתב שבעירוכין מבואר שמשנשתקע מותר לשנות אפילו לדבר הרשות, יראה שדקדק זה מהס"ד דגמ' דקאמר אילימא לדבר הרשות מאי איריא נכרי אפילו ישראל נמי, ומדלא פריך הגמ' אפילו משנשתקע נמי מכלל דזה ניחא להגמ' דלדבר הרשות שרי משנשתקע, ולפי המסקנא דמוקי הגמ' לדבר מצוה אפ"ה לא מפלגינן אסברא דס"ד שלדבר הרשות שרי משנשתקע, נמצא לפי דברי הרא"ש בישראל נמי חלוק לן בין נשתקע ללא נשתקע לענין דבר הרשות. אמנם התוס' לטעמייהו אזלי שבעירוכין שם ד"ה אילימא לדבר הרשות כתבו ה"נ המ"ל מאי איריא לא נשתקע שם בעליה אפילו נשתקע נמי, הרי דס"ל דאפילו משנשתקע אין סברא להתיר לדבר הרשות, דאין סברא לחלק גבי ישראל בין נשתקע ללא נשתקע וכיון שמקודם שנשתקע אסור אפילו בשל ישראל לשנות לדבר הרשות כמבואר בגמ', ה"ה אפילו משנשתקע נמי שלגבי ישראל אין סברא לחלק, וע"כ הקשו התוס' דהא מוכח בעירוכין דאין יכולת לשנות לדבר הרשות ולכן חילקו בין גבאי לבני העיר:
אמנם צ"ע לי לפ"ד התוס' א"כ מאי מייתי הגמ' ראיה אהא דתנו רבנן אסור לשנותה שהוא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה שרי מהא דקאמר הגמ' נכרי שהתנדב כו', דילמא מיירי התם בבני העיר ומיירי בין בדבר הרשות בין בדבר מצוה בכל גווני, ולנכרי קודם שנשתקע אסור משום דפעי ולאחר שנשתקע שרי בכל גווני, ובישראל תמיד שרי בין קודם שנשתקע ובין לאחר שנשתקע, והני מילי בבני העיר אבל גבאי כי הא דברייתא דקתני בה אסור לשנותה דמיירי בגבאי אסור לשנותה אפילו למצוה, ודוחק לומר שמדקתני במימרא דרב אסי סתמא אסור ומותר מסתמא בכל גווני איירי בין בגבאי בין בבני העיר, ז"א דהא הא דקתני בברייתא אסור לשנותה נמי לאו בכל גווני מיירי דהא בני העיר מותרים לשנותה. ומיהו יש לישב דברי התוס' דסברת הגמ' דמסתמא לאו בבני העיר מיירי, דאילו בבני העיר הי' לה להגמ' לפרש בהדיא בני העיר מותרים לשנותה, ומדקאמר סתם מותר ש"מ דאממונה עליה קאי, ומ"מ הנה התוס' והרא"ש בשיטה אחת הולכים דגבאי שרי לשנות לדבר מצוה, ובני העיר מותרים לשנות אפילו לדבר הרשות, אך צ"ע לי לפ"ז א"כ הא דאמר אביי מריש הוה עביד מר תרי כיסי חד לעניי דעלמא וחד לעניי דמתא כיון דשמענא כו' איהו נמי עביד חד כיסא ואתני עלה, למה לו לתנאי הא לוא יהיה שרבה לא היה לו רק כחו של גבאי, הא אפ"ה מותר לשנות לדבר מצוה אפילו בלא תנאי:
ונראה לענ"ד לומר ע"ז בשני פנים, א), דענין מותר לשנותה הוא רק אם אירע שנזדמן אח"כ איזה ענין שנראה לגבאי שמן הצורך לשנות לדבר מצוה מותר לו, אבל בתחלה אין נכון לשנות מדעת בעלים שרצונם היה לתת מתחלה על הצדקה שנתנו לשם כך, ולכן לכתחלה עבד רבה שני כיסים כיון שידע שצריך הוא לשנות ע"כ לא רצה לסמוך על היתירא שגבאי רשאי לשנות, וע"כ עביד תרי כיסי ובתר הכי עביד בתנאי. ב), יש לומר דהא דגבאי מותר לשנות לדבר מצוה הוא דוקא באופן שלהמצוה שהיה עומד לכך מתחלה אין צורך עוד, ובהא שהתנדב מנורה או נר מיירי שהיה בבהכ"נ מנורות, ע"כ יש לו כח להגבאי לשנות לדבר מצוה, אבל במקום שיכול להיות שלהדבר מצוה שניתן מתחלה עדיין יהיה הצורך אין רשות להגבאי לשנות רק לבני העיר, ע"כ התנה עם בני העיר שיהיה לו כחם ורשותם של בני העיר, משום דבהא דרבה גם אם היום אין כאן עניי עיר או עניי עולם, שמא למחר יהיה ולא יהיה אז מעות אחרות כדי סיפוק כל הצורך, ע"כ הוצרך להתנות כדי שיהיה לו כח בני העיר:
עוד הביא שם הרא"ש בשם הר"י הלוי שכתב דהא דקאמר ולשנותן ולכל מה שירצו דוקא שהוא לצורך עניים כגון כסות ובית לינה וקבורה וכו', אבל לדברים אחרים שאין צורך עניים אין להם רשות לשנותן דהוה כגזל עניים, והביא ראיה לזה מהא דקאמר במסכת שקלים במשנה מותר עניים לעניים, וההיא דישראל שהתנדב מנורה שאני התם דכל המנדב לצורך בהכ"נ על דעת ציבור הוא מנדבה, וכתב ע"ז הרא"ש דאין ראיה מהא דשקלים דהתם לא איירי במעות של קופה, אלא ע"י מקרה שהוצרכו לגבות מעות לצורך עניים ובהא הוא דאמר דמה שהגבו לשמם לא ישנוה לתת לעניים אחרים, אבל בני העיר שעשו קופה בסתם וכו' ולכשיצטרכו מעות יגבו פעם אחרת כו' ע"כ ד' הרא"ש, ויש להבין ד' הרא"ש במש"כ דהתם משום דע"י מקרה היתה לכך לא ישנוה לתן לעניים אחרים, אהיכא קאי אי אמותר עניים, הא שם הדין הוא שלעניים אחרים ינתן, דדוקא מותר עני לאותו עני הוא כדקתני שם סיפא דמתניתין, ואי נימא שכונת הרא"ש שראיה של הר"י הלוי הוא מהא דקתני מותר עניים לעניים שדוקא מותר, אבל בתחלה אין יכולת ביד הפרנסים לשנות לתן לעניים אחרים, ומזה הביא הר"י הלוי ראי' דה"ה בקופה הניגבית לסתם עניים שאין יכולת להפרנסים לשנותה שלא לצורך עניים כלל. איברא אכתי צ"ע הא יש לפרש ראית הר"י הלוי כפשטיה מהא דמותר עניים הוא לעניים ומותר שבוים לשבוים, משמע דוקא לענין זה ולא למצוה אחרת וכש"כ לדבר הרשות:
והנראה לענ"ד לומר בזה דכוונת הרא"ש דודאי עיקר ראית הר"י הלוי לאו ממותר עניים לעניים דקתני התם רק מהא שאין יכולת לתן לעניים אחרים רק את המותר, דאלו אהא דמותר עניים לעניים י"ל שהוא רק לכתחלה או שהוא בלא דעת הפרנסים, אבל כשהפרנסים רוצים לשנות רשאים, וכמש"כ הרא"ש כאן שבירושלמי איתא מותר עניים לעניים מותר שבוים לשבוים ואין ממחין ביד הפרנסין, רק עיקר ראית הר"י הלוי לדעת הרא"ש הוא מהא דמשמע שרק על המותר אנו דנין, אבל קודם שניתותר מעניים א"א לשנות לתן לעניים אחרים, וגם משמע שגם הפרנסים אין רשאים לשנות דאין ממחין ביד הפרנסים הוא רק על המותר אבל לא על גוף המעות שניגבו לעניים, ולכן כתב לחלק ששם לפי שע"י מקרה הוגבה לשמם א"א לשנות לתן לעניים אחרים וכן איתא (בס' שיטה מקובצת למס' ב"ב) שהביא שם בשם הרשב"א שהביא בשם מורי הרב לתרץ אהא דקתני בשקלים מותר עניים לעניים הוא רק מדעת הגבאים ולא מדעת בני העיר או הפרנסים, אבל כשהסכימו בני העיר או הפרנסים הממונים על הציבור משנים, דקתני עלה דההיא בירושלמי שקלים ואין ממחין ביד הפרנסים הרשב"א, ואח"כ מביא שם בשם רבינו יונה שדחה ההיא דשקלים, דהתם בשלא הוצרכו לשנות קאמר אבל כשהוצרכו לשנות שאין להם ממקום אחר ודאי משנים, וכמו ששנו עלה בירושלמי ואין ממחין ביד הפרנסים כלומר שאם נראה לפרנסים צורך שעה יכולים לשנות שלא לתן מותר עניים לעניים, עכ"פ משמע מדבריהם נמי שעלה דמותר עניים לא קשיא כלל דעלה קאי הא דאין ממחין ביד הפרנסים, ומשמע ג"כ מלשון רבינו יונה שדוקא אמותר קאי הא דאין ממחין ביד הפרנסים, דהא בלשון דבריו שאם נראה לפרנסים יכולים לשנות שלא ליתן מותר עניים לעניים עכ"ל, ואם נאמר שגם שקודם שניתותר יכולים הפרנסים לשנות, הול"ל סתמא יכולים לשנות מה שגבו וכש"כ שיהיו יכולים לשנות המותר ומד' הרא"ש מוכח בהדיא לפי מש"כ שרק על המותר קאי.
איברא אחרי עיוני בירושלמי שקלים עלה דההיא דמותר עניים, והכי איתא התם אין פודין שבוי בשבוי ואין גובין טלית בטלית ואין ממחין ביד הפרנסים לכך, וכן הוא בתוספתא, אין פודין כסות בכסות ואין פודין שבוי בשבוי ואין ממחין ביד הפרנסים על כך, הרי שאפילו שלא במותר רק במה שנגבה גופה יכולים הפרנסים לשנות, וגם מוכח מלשון הירושלמי והתוספתא שגם מה שנגבה לצורך יחיד רשאים הפרנסים לשנות, דהא הוזכר קודם אין פודין שבוי בשבוי, לשון יחידי:
ע"כ נראה לענ"ד שאין הכי נמי שאפילו מה שנגבה גופה ואפילו לצורך יחיד יש יכולת ביד הפרנסים לשנות, הגם שלכאורה קשה הא כיון שנגבה לצורך יחיד מסוים הרי קנה היחיד מדין זכין לאדם שלא בפניו והיאך יכולים הפרנסים שנות, הכי הפרנסים יכולים לגזול את היחיד, י"ל שכל הניתן ליד הפרנסים אף שגובים לצורך דבר פרטי ואפילו לצורך יחיד, אין כוונת הנותנים לצרכו דוקא וכן הפרנסים אין גובין לזכות בעת הגביה לצרכו דוקא, רק כוונת הנותנים ליד הפרנסים כפי מה שיראה להם לעשות בזה, והפרנסים אין דעתם לזכות לזה רק כפי מה שיראו בעת הצורך, שהרי עליהם מוטל הדבר הזה וע"כ למה יזכו, ובאמת מה שכ' רבינו יונה בשראו צורך לשנות יכולים לשנות המותר נאמר שאין כוונתו דוקא על המותר, וה"ה שגוף הנתינה יכולים לשנות כשנראה להם הצורך לזה רק אורחא דמלתא נקט, שמסתמא לא שכיח שיגבו לצורך דבר אחד ואח"כ יראו צורך לבטל אותו הדבר רק לתן לצורך אחר:
אך מעתה דברי הרא"ש צריך תלמוד וכמו שדקדקנו מקודם בדבריו ומאי קשיא ליה דהא קאמר שם בירושלמי מפורש שיכולים הפרנסים לשנות. **(הגה"ה. עוד נלע"ד לומר בכוונת הרא"ש דבאמת בעיקר הדין שבני העיר יכולים לשנות אפילו לדבר הרשות אין להרא"ש לחלוק ע"ז מהא דשקלים לפי ששם נאמר אין ממחין ביד הפרנסים, רק הרא"ש הוצרך לחלק דהא מוכח מהאי דינא של מותר שבוים וכו' שגם לדבר מצוה אין להגבאים לשנות זולת ע"י הפרנסים שאין ממחין בהם, וא"כ הוא דלא כהדין שפסק הרא"ש שהגבאי מותר לשנות לדבר מצוה, וע"ז בא לחלק הרא"ש משום דשם הוא נגבה ע"י מקרה, אך מה דמסיים הרא"ש אבל בני העיר שעשו קופה כו' משמע שזה החילוק הוא על בני העיר יש לומר בכוונת הרא"ש שבני העיר שעשו קופה ומסרו זה לגבאים יכולים הגבאים מטעם זה לשנות לדבר מצוה ודוק בזה ומ"מ מש"כ בפנים לבאר שהכוונה של הרא"ש שרק אין ממחין ביד הפרנסים אבל לכתחלה אין נכון להפרנסים לעשות כן, נראה דהוא אמת, שכן משמע מסיגנון דברי הרא"ש שאחר שכתב כל הדין והחילוק שבין דרך מקרה ובין קופה, הביא אח"כ הירושלמי הא דאין ממחין ביד הפרנסים ומקודם לא זכר בזה שעל ידי מקרה גבו שהפרנסים מותרים לשנות לכן נראה כמוש"כ בפנים בדבר זה שרק אין ממחין אבל לכתחלה לא, ודוק:)** ונראה לענ"ד לומר שהרא"ש סובר שראית הר"י הלוי דלכתחלה אין רשאים גם הפרנסים לשנות, ואף ע"ג דקתני שם שאין ממחין ביד הפרנסים על כך, מ"מ מדלא קתני רשאים הפרנסים לעשות מה שירצו כי היכא דקתני בברייתא דב"ב ורשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי כו' ולשנותה וכו', והתם בתוספ' וירושלמי לא קתני רשאים רק אין ממחין, ע"כ סובר הרא"ש שראית הר"י הלוי הוא מזה שאין ממחין בידם אם ישנו מ"מ אין להם רשות לשנות, וע"ז דוחה הרא"ש דהתם שאני לפי שלא ניגבה רק במקרה, ואתרווייהו בא הרא"ש לשנויי הן מה שאין משנים גוף הגביה לצורך דבר אחר והן מה שאין משנים המותר, ונקט הרא"ש בידו גוף הגביה דאין משנים לתן לעניים אחרים וה"ה נמי זה הטעם מה שאין משנים המותר שלא לצורך עניים, נמצא היוצא מזה לפמש"כ לדעת הרא"ש שמה שנגבה דרך מקרה הן הגוף הדבר שניגבה והן המותר מזה אין משנים לכתחלה גם הפרנסים, רק אם ראו הפרנסים צורך לשנות ושינו אין מוחין בידם:
ויש לנו לבאר לפי ד' הרא"ש הא דאיתא בירושלמי (במגילה פ' בני העיר סוף הלכה א') "וכן במותריהן ממה שגבו צדקה והותירו, כהדא ר' חייא בר בא" אזל לחמץ יהבו ליה פריטין למפלג ליתמא ולארמלתא נפק ופלגין לרבנן, מהו שיהו צריך להפריש אחרים תחתיהן, ומייתי שם פלוגתא דר' זעירא אמר צריך להפריש כו' ור' אילא ור"י בשם ר' אלעזר סברי אין צריך כו', ויש לעיין במאי פליגי הא לדבר מצוה גבאי מותר לשנות, וכמו דמוכח מסוגיא דעירוכין דאמר שם ר' אסי אמר ר"י שלדבר מצוה מותר לשנותה, ודוחק לומר דר' זעירא סבר כס"ד דר' חייא בר אבא, ועוד יש לדקדק לאיזה כוונה מייתי בירושלמי הא דר' חייא בר אבא להדא דוכן במותריהן ממה שגבו צדקה והותירו. והנראה לענ"ד בביאור ד' הירושלמי דבגמ' דילן קאמר רבא דהא דמותר אסור להורידו לקדושה אחרת הוא רק במכרו והותירו ולא בגבו והותירו, ואביי פליג עליו בזה, והנה יש לומר דפלוגתא דאביי ורבא הוא תלוי בפלוגתא דפליגי אביי ורבא (בסנהדרין מ"ז ב') אי הזמנה מלתא ואביי לטעמיה דאמר הזמנה מלתא היא, ולכן גם גבו והותירו דין אחד הוא כמו מכרו והותירו, ורבא דסבר הזמנה לאו מלתא לכן בגבו והותירו אין נוהג דין זה שצריך להעלותן לקדושה אחרת, אך הא התוספות בסנהדרין מ"ח א' ד"ה מותר המת ליורשיו הקשו שם במאי מיירי אי בגבו מעות הא טוי לאריג מי איכא למ"ד, ואי בגבו בגדים איך קאמר יעשה דימוס לקברו הא אי אפשר לקנותו דאסור בהנאה, כי הא דאצטלא דפרסוה אמיתנא דקניה מיתנא ואסור בהנאה, ותירצו דפרסוהו שאני, א"נ מעות עדיפי מטוי לאריגה משום דחזי למיקני בהו כל מילי ע"כ, וא"כ הא תינח לתירוצם השני דמעות עדיפי מטוי לאריגה ושייך בהו דין הזמנה מלתא לכן יש לומר בהא דמגילה אביי לטעמיה, אבל לתירוצם הא' דלא ס"ל החילוק של מעות מטוי לאריג וא"כ אין בזה דין הזמנה מלתא וא"כ לפ"ז במאי פליגי אביי ורבא במגילה. ועוד דהו"ל להתוס' להביא ראיה מסוגיא דמגילה דמעות עדיפי מטוי לאריגה, ועוד אי נימא דטעמיה דאביי במגילה הוא רק משום דסבר הזמנה מלתא, א"כ הא בסנהדרין מסקינן דתנאי פליגי בזה, ומאי מקשי אביי לרבא מברייתא דקתני במה ד"א שלא התנו כו' דילמא הברייתא אתיא כמ"ד הזמנה מלתא הוא ,לכן נראה ששני דברים יש בענין הזמנה מלתא הוא בדבר קדושה או בדבר איסור הנאה כמו עניני המת שיחול על זה שהוזמן איסור הקדושה וכדומה, וענין מה שדנין אם מותר לשנות למצוה אחרת או לדבר הרשות הוא גם בדבר שאין בו מצד איסור קדושה רק מענין הנדר כיון שנידב לצדקה צריך לקיים הדבר כמו שהוא, ומעתה נאמר דפלוגתא דאביי ורבא במגילה אם בגבו והותירו צריך ג"כ להעלות המעות ולא לפחות ממה שגבו לזה, הוא לבד איסור הזמנה שהוא לרבא לאו מלתא [גם לתירוץ השני של התוס' דמעות שאני] רק משום דמסופק אם יש על המותר לדון הדין שאסור לשנות למצוה אחרת, ולכן יש להעיר הא מדברי רבא מוכח שרק על המותר הוא דן אם מותר לשנות, אבל מעצם המעות גם רבא מודה שאין לשנות לדבר אחר, ואביי סבר שגם על מה שגבו מונח שם הצדקה ואין לשנותה ולכן גם המותר צריך לקיים מה שגבו לשם זה, או להעלות לקדושה אחרת שזה נכלל בשם זה כיון שמשתנה לגבוה ממנה:
והנראה לענ"ד לפרש דברי הירושלמי דהאי ממה שגבו צדקה והותירו הוא שאלה, איך יהיה הדין במה שגבו צדקה והותירו, אם יש לדין זה כמו במכרו והותירו או שגבו והותירו שמותר לשנות לצדקה אחרת ואין צריך העלאה, וקאמר בתר הכי כהדא דר"ח בר בא ומייתי ראיה כי היכי שר"ח בר בא שינה ממה שנתנו לו לצורך יתומים ואלמנות ונתן לרבנן, והא ודאי צריך לומר דבאותו הפרק לא היה צורך לתן ליתומים ואלמנות דהא מדמי להא דמותריהן, ועוד דהא בעי למימר שצריך להפריש אחרים תחתיהם, ואם מיירי שהיו שם יתומים ואלמנות שהיה צורך לתן להם היאך עיכב הצורך כיון שבאמת אין רשות לשנות המעות שהרי צריך להפריש אחרים תחתיהן, א"ו שלא היה אז צורך לתן לאלמנות ויתומים וע"כ חלק לרבנן, וע"ז מייתי מהא דר"ח בר בא שנתנו לצורך יתומים ואלמנות ולא היה אז צורך בזה, וחשיב זה כהותירו, וע"כ נתן לצורך רבנן ופליגי בזה אם צריך להפריש אחרים תחתיהן, מעתה ה"ה לענין גבו לצורך ס"ת וכדומה מה שנחשב במתניתין והותירו, שאם נאמר שצריך להפריש אחרים תחתיהן הרי חל על הגביה שם הצדקה שנגבה לזה וע"כ אסור לשנות לגמרי רק דרך הלואה, ממילא כאן כיון שאפשר לקיים עתה ע"י העלאת קדושה במותר המעות צריך לקיים גם בגבו והותירו, ומ"ד שאין צריך להפריש אחרים הוא סבר כיון שבעת מעשה לא היה צורך לאותו הצדקה, ע"כ מותר לשנות גם לצורך מצוה אחרת לכתחלה, וממילא אין צריך לשלם אחרים שהגביה אין עושה חובה על הניגבה לאותה הצדקה, ממילא המותר מותר לשנות לדבר אחר לכתחלה לצורך מצוה ואין צריך לעשות דוקא אותה המצוה או העלאה, ולכן אין צריך להפריש אחרים, וע"פ מש"כ שהספק הנאמר בירושלמי בגבו והותירו אם מותר לשנות מותריהם, שזה תלוי במה דפליגי בירושלמי אם צריך להפריש אחרים ור' אילא ור' ייסא בשם ר"א סברי דאין צריך להפריש אחרים תחתיהן ור' זעירא סבר שצריך להפריש אחרים תחתיהן, ונמצא לפי גירסא זו הוה ר' זעירא יחיד במקום שנים, ודאי דקיי"ל שאין צריך להפריש אחרים תחתיהן, והוא כשיטת רבא במגילה שהבאנו שבגבו והותירו מותר לשנות:
והנה דברי הירושלמי הובא בס' (תמים דעים להראב"ד בסי' קט"ו) ומביא שם הגי' ר' אבא בר ממל אמר צריך ור' זעירא אמר צריך ור' אילא ור' ייסא בשם ר' אלעזר אמרי אינו צריך וא"כ הוה תרי לגבי תרי, מיהו י"ל שר' ייסא בשם ר"א נחשב כתרי שהרי שניהם מסכימים לדין זה ועם ר' אילא הו"ל תלתא, ועוד ר' אלעזר ור' אילא שהוא ר' אילעא קדמי לר' זעירא ור' אבא בר ממל, ור' אלעזר נחשב למרא דארעא דישראל וכדאיתא בגמ' בכמה דוכתי לכן הלכתא שאין צריך להפריש אחרים תחתיהן, וכן מצאתי הגי' בהגר"א שמביא ירושלמי זה ר' אבא בר ממל אמר צריך ור' זעירא אמר צריך ור' אילא אמר אין צריך וכן ר' ייסא בשם ר"א אמר אין צריך, והגר"א מסיים בסוף דבריו (בסי' רנ"ו סק"ט), אבל מ"מ מסקנא בירושלמי שא"צ להפריש אחרים תחתיהן עכ"ל הגר"א שם, ובאמת צריך להבין מאין הוא מוכח שמסקנת הירושלמי שאין צריך להפריש אחרים תחתיהן, ואדרבה בספר תמים דעים כתב להיפך שמדהביא בתר הכי הירושלמי ר' יעקב בר אחא בשם ר' חנינא כל המצוות עד שלא נתנו לגזברין מותר לשנותם משנתנו לגזברין אסור לשנותן, נראה כי ר' יעקב בר אחא בא לסייע דברי מי שאומר צריך להפריש אחרים תחתיהן כו' יעוש"ה בדבריו, א"כ סבר דמסקנת הירושלמי שצריך להפריש אחרים תחתיהן, אכן לדעת הגר"א צריך לומר כמש"כ שההלכה צריך להיות כר' ייסא ור' אלעזר ור' אילא, לפי שר' אלעזר הוא מרא דארעא דישראל וגם המה תלתא נגד תרי:.
ובאמת מה שכתב הראב"ד שנראה שר' יעקב בר אחא בא לסייע דברי האומר צריך להפריש אחרים תחתיהן, הוא רק לפי גירסת הראב"ד "ר' יעקב בר אחא בשם ר' חנינא" אבל לפי הגירסא שבירושלמי שלנו "ר' יעקב בר אחא ר' ייסא ר' לעזר בשם ר' חנינא" א"כ א"א לומר שבא לסייע לדברי האומר צריך להפריש אחרים תחתיהן, שהרי ר' ייסא ור' אלעזר סברי שא"צ להפריש אחרים תחתיהן, ולכן דעת הגר"א שהירושלמי סבר למסקנא שאין צריך להפריש אחרים תחתיהן:
ומעתה נחזור למה שכתבנו מקודם בדעת הרא"ש שמה שנגבה ע"י הגבאים לקופה תמידית מותר לשנות ע"י הגבאים לדבר מצוה, וע"י בני העיר הוא הפרנסים מותר לשנות אפילו לדבר הרשות ומה שנגבה דרך מקרה אין לשנות כלל, וע"י הפרנסים אם שינו רק אין ממחין בידם אבל לכתחלה אין לשנות לא הגוף ולא המותר. והנה לכאורה הא דר"ח בר בא יראה שהיה דרך מקרה כהלשון שאמרו שנתנו בעיר חמץ לחלק ליתמא ולארמלתא והיאך שינה בזה וגם פסק שא"צ להפריש אחרים תחתיהן, ואולי נאמר שדעת הרא"ש יהיה לדינא שצריך להפריש אחרים תחתיהן מפני שהוא רק דרך מקרה, ונאמר שדרך הלואה מותר ליה להגבאי ליקח המעות לדבר מצוה, אך יש לומר שלדעת הרא"ש נאמר שהמחלוקת בהא דר"ח בר בא אם צריך להפריש אחרים תחתיהן בזה פליגי, אם ר' חייא בר בא דין גבא יש לו, או שאפשר שיש לו דין גדול הדור כמו דאמר רב אשי כל דאתא אדעתא דידיה הוא, וא"כ יש לו דין פרנסים ובפרנסים אפילו גבו דרך מקרה אין ממחין ביד הפרנסים, וממילא כל שכבר נתחלק א"צ להפריש אחרים תחתיהן כל שבעת מעשה לא הוצרך, וא"כ צריך לומר שהירושלמי שמביא להא דר"ח בר בא אהא דמה שגבו גבאי צדקה והותירו הוא מביא ראיה ממ"ד צריך להפריש אחרים תחתיהן, והשתא שפיר מייתי מהא דר' יעקב בר אחא ור' ייסא ור"א בשם ר' חנינא "כל המצוות עד שלא נתנו ליד הגזברין" כו' זהו הדין לכו"ע משום דע"כ לא אמרו אין צריך להפריש אחרים תחתיהן הוא רק משום דר"ח בר בא דין פרנסים לו, אבל גזברין אין להם לשנות ומייתי רק לראיה שנדע בסברת הפלוגתא שהגבאים אין להם לשנות והפרנסים רשות להם לשנות, ולפ"ז נאמר שבזה מחולק הירושלמי עם הגמ' דילן לדעת רבא דסבר בגבו והותירו שמותר לשנות ואין צריך להעלות, משום שהחילוק בין דרך מקרה לקופה היא רק לענין הנגבה לצורך עניים, אבל למילי דבי כנישתא הכל אחד שגבאי מותר לשנות, ואילו הירושלמי מדמי זה לזה ואחרי שזכינו לבאר כל מש"כ בעזה"י נבוא לדברי מהרי"ק בשורש ה"א ונדבר בזה מה שיש לדקדק לענ"ד בהם:
הנה מש"כ שיש לפסוק כר"ת ולא כר"י הלוי שסובר שדוקא לצורך עניים מותר לשנות ודאי דנכון הוא שכן הוא דעת רוב הפוסקים, הגם שלד' הרמב"ן ז"ל בחידושיו לב"ב פי' הא דבני העיר רשאין לשנותה היינו ע"מ לשלם לעניים כשיהיה נצרך לזה ומשום שאצל פרנסי העיר אין שכיח פשיעה כביחיד, ואפ"ה רוב הפוסקים הראשונים לא זכרו מזה וגם יש לומר בכוונתם שסתם קופה של בני העיר אינה רק ענין הלואה שהרי לכשיחסר גובין כפי הצורך שמצטרך:
**(הגה"ה והנה מצאתי עתה בדברי הראב"ד בספר תמים דעים בסי' קט"ו שכ' ולא עוד אלא שרשאין בני העיר לעשות לשנות נדבתן לכל מה שירצו לעשות מקופה שהיאלעניי העיר לתמחוי שהוא לעניי עולם וכן לכל דבר שירצו ובלבד שלא יפסידו העניים אלא לצורך השעה הוצרך לשנותן. וכן כתב עוד הראב"ד (בסי' קט"ז) אהא דירושלמי בעובדא דר"ח בר בא שהבאתי בפנים. וכתב אלא שאין הדעת מקבלת ואין השכל מורה כן שיהיו הציבור יכולים לגזול נדבתן של אלו ולתן לאלו כדי שיחסרו לאלו שנתייחדה להם בתחלה עכ"ל. אך אני תמה על הראב"ד היאך הכריע במה שאין השכל מורה כן כו' הא מ"מ איכא אמוראי ר' אילא ור' אלעזר שאין צריך להפריש אחרים תחתיהן וע"כ צריך לומר שיש טעם לדחות את הוראת השכל. ודו"ק:)**
אמנם מד' הרשב"א המובא בשמ"ק ב"ב שם משמע קצת שאין הוא מפרש כן לדברי רמב"ן, אמנם עוד כתב מהרי"ק במה שהרשב"א כתב בחידושיו שמה שהתנדבו יחידים איכא למימר שלאו אדעתא דטובי העיר קמתנדבו, והביא שהרא"ש ממה שהביא ראיה להתיר שינוי לדבר הרשות מהא דעירוכין וכן הר"מ במרדכי פליגי עליו ואינהו הוו בתראי כהרשב"א עכ"ד, הנה דברי חידושי הרשב"א אין בידינו, אמנם דברי הרשב"א שבס' שמ"ק נאמר שם שיש לומר שנדבת היחיד אין בני העיר רשאין לשנותה שלא על דעתן התנדב אלא לעניים, ובאמת מש"כ שרבינו מאיר בדבריו שהובאו במרדכי חולק על הרשב"א לענין יחיד שהתנדב המעיין היטב במרדכי לפענ"ד אין שום הוכחה אם הר"מ פליג על הרשב"א, דבעובדא דהר"מ לא שינו הגבאים בגוף הענין שניתן לידם המעות לצדקה רק שיורשיו רצו שהטובת הנאה של שכירות המלמד יהיה תלוי בידם כפי רצונם, וא"כ נהי שאין יכולת בידם לשנות לצורך אחר [אם נאמר שהר"מ יסבור כהרשב"א] לענין דבר זה ודאי שי"ל שהדבר תלוי ברצון בני העיר ומי שירצו ישכורו, וע"ז הביא ראיה שכל הניתן ליד הגבאים הדבר תלוי בידם כפי רצונם, אמנם מדברי הרא"ש שפיר הוכיח מהרי"ק שגם בנדבת יחיד היכולת ביד הקהל לשנות, אמנם השמ"ק הביא עוד בדבריו דעת הר"ן מפורש שגם בנדבת יחיד הכח ביד פרנסי העיר לשנות למה שירצו:
אמנם כאשר עיינתי בלשון תשובות הרשב"א המובא (בב"י בטויו"ד סי' רנ"ט) מוכח שם שגם הרשב"א דעתו לדינא דנדבת יחיד ג"כ רשאים לשנות לדברים אחרים, שכתב אהאי עובדא שאחד הקדיש שדה שיאכלו העניים הפירות אם הציבור רשאים לשנות לדברים אחרים, וע"ז השיב שאין רשות בידם ואינו דומה לרשאים בני העיר כו', דהתם בצדקה שהיא נגבית בכל יום וכל הנותן ע"ד גבאים הוא נותן כו' ואם יצטרכו יותר יחזורו ויגבו, וה"ה למי שהתנדב נר או מנורה דהתם דוקא ביש סיפק לבית הכ"נ יותר מזה, אבל בזה"ז שאין מספיקים לצרכי עניים לגמרי ואין ממלאים חסרונם, ועמד אחד והקדיש לעניים להוסיף על קצבתם אין ספק שאין הציבור רשאים לשנות, וכן הובא עוד תשובה אחרת לרשב"א שם בזה"ל ממש, הרי שהרשב"א גופא לא נתן טעם לאיסור משום נדבת יחיד רק משום שאין מספיקים לעניים די סיפוקם לגמרי והיחיד לא נתן נדבתו אל הקופה, אבל משום דהוה נדבת יחיד היו רשאים הציבור לשנות:
ומעתה כמעט שלא מצינו חולק על הרשב"א בנידון דידיה לענין נדבת יחיד בזמן הזה שאין מספיקים לעניים די סיפוקם לגמרי, שהרי גם הרא"ש אם שאין הוכחה ברורה, עכ"ז מראה הדבר קצת שהטעם הא דציבור רשאים לשנות משום שכשיחסר יחזורו ויגבו, ובאמת המהרי"ק הביא בסוף התשובה הנ"ל ד' הרשב"א שהוא רק בימיהם אבל לא בזמן הזה שאין מספיקים אין לשנות, מ"מ ר"מ פליג עליו שהרי כתב על אחד שהפריש לצדקה ופסק הלכה למעשה שרשאים בני העיר לשנות, וידוע דהרשב"א והר"מ היו בזמן אחד, ע"כ דברי מהרי"ק. ואני תמה מאוד על המהרי"ק שדחה לדברי הרשב"א מד' הר"מ בהוכחה קלושה מאוד שאין כמעט שום ראיה, דאמת בעובדא דמהר"ם לא שינו הקהל כלל רק הוא הביא שלדינא רשאים בני העיר לשנות, והאי דינא הוא דין אמתי, שגם בזה"ז אפשר להיות במקום שהיה שהציבור מספיקים צרכי העניים די סיפוקם ממקום אחר וא"כ באמת מיקרי שהציבור יכולים לשנות, רק מש"כ הרשב"א שאין הציבור רשאים לשנות בזה"ז הוא מפני נזק העניים מפני שאין מספיקים להם די סיפוקם, וא"כ במקום שאין נזק לעניים מלתא דפשיטא הוא דיכולת ביד הציבור לשנות, והדרינן לדינא דגמ', ולכן בעובדא דהר"מ שרצונם של הציבור לשכור מלמד שלבם חפץ בו שאין שום נזק בזה לעצם הדבר שנתן על זה המעות מלתא דפשיטא הוא שיכולת ביד הציבור לשנות, ואין מבואר בדברי הר"מ שבזה"ז רשאין הציבור לשנות, רק הביא דינא דגמ' ודינא דירושלמי, וממילא מוכח לנידון דידיה שהציבור יכולת בידם לשכור הישר בעיניהם:
וכיון שבאמת אין מוכח שחולק הר"מ על ד' הרשב"א, וחבר מצאנו לדעתו הוא דעת רבינו יונה שהובא בשיטה מקובצת לב"ב שדוקא שאין הפסד לעניים באותו שינוי שאם לא היו משנים לא היו מוסיפין על קצבתן של עניים, זאם ישנו מן הקופה לצרכי ציבור כן יחזרו ויגבו מן הציבור לצורך העניים כמנהגן לתת להם הקצבה, אבל אם גבו לצורך העניים לפי שעה כו' אין להם לשנות, ולבד זה נאמן הרשב"א בעדותו בתשובתו המובאה בב"י שכתבנו לעיל בסוף דבריו וכזה כתבו גדולי האחרונים, ובתשובה השניה כתב וכזה כ' רבותי, ומאן ספין לפלוגי עלייהו ובפרט שאין הוכחה ברורה מד' הראשונים שחולקים ע"ז:
גם מש"כ מהרי"ק ז"ל שם שגם הרשב"א ז"ל יכול להיות שלא יחלוק בנידון דידיה משום דהרשב"א לא כתב כן רק במקום שגובין לתן לעניים מיד הוא דאמר הרשב"א שהוא כגוזל את העניים מפני שמיד זכו בו עניים כדפי' לעיל, אבל בנידון זה שלא זכו בו עניים עדיין עד שתגיע לידם מטעם דפרישית לעיל ודאי דראוי לומר דמודה רשב"א שביד הגזברים לשנות וכו' עכ"ד, לפי הנראה לא היה לפני מהרי"ק התשובה המובאה בב"י לעיל שכ' לענין מקדיש שדה שיתנו לעניים הפירות כל שנה ששם ג"כ אין שייך זכיה שהרי הפירות לא באו לעולם, וגם מי יודע העניים שיהיו בשנים הבאים, והוא ממש כעובדא של המהרי"ק ז"ל ואפ"ה דעת הרשב"א שאין לשנות מפני נזק העניים, גם מה שהאריך מהרי"ק בנידון דידיה דשם הוי רק גבאי וכתב משום דלדבר מצוה מותר לשנות, ואח"כ דקדק בדברי הרא"ש שכ' הטעם משום דכשיצטרכו עוד יגבו שנית, משמע דלולא זה אנן רשאים לשנות וע"ז כתב דהרא"ש שנצרך לטעם זה הוא משום ששייך הטעם לומר לפי שזוכין עבור העניים, כיון דהקופה נעשית לגבות ולחלק מיד לעניים, וכן בהא דמותר העניים לעניים התם נמי אתינן עלה מטעם שזכו עבורם, לפי שהיו עניים מיוחדים. ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריו הקדושים ותמה אני פה קדוש איך יאמר דבר זה, שנראה מדבריו שמפרש מותר עניים לעניים ומותר שבוים לשבוים, הוא לאותן עניים ולאותן שבוים, ובאמת אין הפירוש כן, רק מותר עניים ומותר שבוים ינתן לעניים אחרים דהא דומיא דהכי קתני במתניתין מותר מתים למתים וע"ז פירש"י בסנהדרין מ"ח והרמב"ם בפי' המשנה למתים אחרים, ורק מותר עני המיוחד הוא לאותו עני, ולפענ"ד זה פשוט לכל רואה פשטות דברי המשנה, וא"כ לא אתינן עלה מטעם זכיה דאלו היו באין מתורת זכיה היה הדין לתן לאותם עניים דוקא, ועוד דהא הרא"ש מייתי עלה דמותר עניים לעניים אין ממחין ביד הפרנסים וע"כ לאו מטעם זכיה הוא, ובפרט לפי מה שהבאנו לעיל מה דאיתא בירושלמי שגם בנגבה לאותו שבוי אין ממחין ביד הפרנסים, ואם היה בזה ענין דין זכיה שהוא קנין גמור ע"פ ד"ת היאך לא היו ממחין בידם במה שעושין גזל גמור, אלא ודאי שכל הניתן ליד הפרנסים אין כאן סוג ענין זכיה רק שהנותן נותן לצורך דבר זה, שכן הוא רצונו:
היוצא מכל המבואר בדברינו בע"ה שהא דקיי"ל שגבאי מותר לשנות לדבר מצוה הוא רק בקופה אבל לא במקום שגבו לאיזה דבר ע"י מקרה, ופרנסים דהיינו כל בני העיר יכולים לשנות גם במה שנגבה ע"י מקרה, מיהו גם פרנסים אין יכולים לשנות לכתחלה רק אין ממחין בידם וזהו במה שניגבה ע"י מקרה, וה"ה ביחיד שמסר צדקה ליד הפרנסים אין ממחין בהם כשרואים לשנות לדבר אחר, אך זה היה רק מקודם כשדרך הפרנסים היה להספיק כל צרכי העניים ולא היה מחסרים מלמלא כל צרכי העניים, אבל בזה"ז אין רשאים הפרנסים לשנות מנדבת יחיד שמתנדב לדבר מצוה גם שמוסר ליד הפרנסים, זהו הנלענ"ד: