באר משה (דנשבסקי) א· רבי משה דנושבסקי
יורה דעה · סימן לח
אשר השבתי לאברך אחד בשנת תר"ם לפ"ק בק' סוויר. ע"ד שאלתו אשר קבל בנדר בשנת תרל"ז באם שיזדמן לו... כמבוקשו אז לאחר חודש ימים מחתונתו לא יאכל דבר מן החי ביום שני וחמישי כל ימי חייו, וגם כתב בשאלתו הנ"ל שבכמה ער"ה שהתיר נדריו חשב גם על נדר זה להתירו, וזה שהשבתי ע"ז:
הנה לדינא קיי"ל דצריך לפרט הנדר ואם לא פרט אין מועיל ההתרה וכמבואר ביו"ד (סי' רכ"ז סעיף י"ד), אך בנידון זה גם אם היה מפרט בעת התרתו לנדר זה לא היה מועיל ההתרה דקיי"ל אין מתירין עד שיחול הנדר וכדאיתא בגמ' נדרים (דף צ) ומבואר בשו"ע (סי' הנ"ל סעיף י"ז) והנדר שלו הלא אין חל רק בכלות חודש אחר חתונתו. אך יש לחקור בעיקר נדרו אם מועיל לו התרה, דהא איתא שם (סעיף מ"ה) ברמ"א שהנדר שנודר בעת צרה אם יצילו ד' מזה אין להתירו ולדעת הש"ך שם (בס"ק ק"ח) אין מועיל התרה גם בדיעבד, ונדר שלו קבל עליו בעת שהיה צר לו שלא נזדמן להתמלא מבוקשו כמה שנים וע"ז קבל עליו כשיעזרהו ד' וא"כ יש לזה דין נודר בעת צרה שאין להתירו.
ולכאורה יש לומר כיון שהטעם שאין מתירין נדר בעת צרה הוא משום דדמי לנודר לחברו בשביל טובה שעשה לו שאין להתירו בלא דעת חברו והסכמתו וכמש"כ הש"ך (בס"ק ק"ח בסי' הנ"ל), והנה זה מסתברא לומר באחד הנודר לחברו בשביל טובה שיעשה לו וקודם עשיית חברו הטובה הודיע לחברו שמתחרט על נדרו ודעתו להתיר נדרו ומ"מ עשה לו חברו הטובה, שוודאי אין לזה דין נודר לחברו בשביל טובה דהא בעינן שיעשה חברו הטובה עבור נדרו וכמבואר בל' הרמ"א בסעיף י"ד שם "בשביל נדרו" ועיין שם בש"ך (ס"ק מ"א), וא"כ יש לדון גם בנ"ד כיון שהיה בדעתו בכל ער"ה להתחרט מנדרו וקמי שמיא גליא, וא"כ ישועת ה' שבאה לו לא באה לו עבור נדרו ולא יהיה בזה דין נודר בעת צרה כיון שחזר מנדרו קודם בוא ישועתו, גם שההיתר של הנדר יהיה אח"כ כשיחול נדרו:
מ"מ נראה לענ"ד שז"א, שדוקא באדם לחברו ודאי דמסתברא שאם נעשה הטובה לחברו אחרי שחזר השני הנודר מן מה שנדר לו א"כ לא נעשה הטובה מאת חברו עבור, נדרו, משא"כ בנדר לפני הקב"ה הגם שתשועתו באה לאחר שהתחרט מנדרו מ"מ יכול להיות שנגזר עליו טובתו מהקב"ה בשביל נדרו לד' ודבר ד' יקום לעולם, וכמו שאמרו רז"ל מעולם לא יצא מדה טובה מלפני הקב"ה וחזר בו, וא"כ גם הישועה הבאה לאחר כמה שנים חשיבא כבא אז בעת נדרו ונחשב שפיר שהטובה באה לו בשביל הנדר שאין להתירו:
והנה לדון בזה שיועיל התרה משום דקיי"ל שלדבר מצוה יש התיר גם נדר בעת צרה וזה נחשב לדבר מצוה לחזק גופו למלאכת שמים בלמוד התוה"ק, קשה לסמוך ע"ז כי מי יודע זאת דיכול להיות שבאכילת לחם ומים ושארי פרפראות שאינם מן החי יספיק לו ליום ב' וה' עד הערב, ואנן בעינן מצוה ברורה בהחלט כי זה חשש לענין דאורייתא לדעת הש"ך (בס"ק ק"ח הנ"ל) שגם בדיעבד אין מותר [ויעויין בהגר"א ז"ל בס"ק מ"ו במה שהביא בשם מהרי"ק ומוכח שם שנודר לחברו בשביל טובה שאין להתירו אף בדיעבד למאן דסבר הכי שהוא מה"ת], אך אם נדר בסתם כל יום ב' וה' ולא התנה בפירוש לבד יום ב' וה' שחל בהם יו"ט ופורים וא"כ חל הנדר גם על יו"ט ופורים דאפילו תענית גמור ח בכולל כש"כ זה, וא"כ בשביל יו"ט ופורים שמצוה לאכול בשר שאין שמחה אלא בבשר יכול להתיר נדרו וכל שחל היתר על אותם יום ב' וה' שחלים בהם יו"ט ופורים יחול ע"י זה ההיתר גם על מותר הימים וכמבואר (בסי' רכ"ט סעיף א'), ועיין שם בש"ך (סק"ד) שלענין נדר הניתר ע"י שאלה אין חילוק בין מעמיד למשנה, ותמיד אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו:
**(הגה"ה ואף למש"כ החתם סופר בחלק יו"ד סי' י' בשם ר"ח בספר המקצועות שלענין נודר בעת צרה שמתירין לו לשבתות ויו"ט ולא לימות החול שאין אומרין בזה נדר שהותר מקצתו הותר כולו נסתר היתר זה, אך עיין לעיל בתשובה שכתבתי בסי' ח' שזה מסתברא למאן דסבר שגם בדיעבד אין מותר ולכן כיון שלא נכנס בגדר התרה לכן לא נאמר בו נדר שהותר מקצתו הותר כולו, אבל להסוברים שבדיעבד מותר נראה לענ"ד שאמרינן גם בזה הותר מקצתו הותר כולו:)**
אמנם אם בעת שנדר התנה בפירוש שמקבל דוקא על ימות החול אין להתיר וגם למש"כ בהגהה ג"כ אין היתר מטעם זה לכל הנדר, מ"מ נראה לענ"ד לומר שלא יהא בנ"ד דין נודר בעת צרה שהטעם שאין היתר לנדר בעת צרה הוא מפני שזה חשוב כנודר לתועלת חברו במקום שמקבל טובה ממנו בשביל נדרו, ולכן נראה לומר דהני מילי במקום שנודר לעשות מצוה ודאית, ועצם קבלת הנדר ג"כ מצוה היא וכדאיתא במ"ר בראשית פ' ע', וידר יעקב נדר, מהו לאמר, לאמר לדורות הבאים שיהיו נודרין בעת צרתן, ולכן דוקא אם שנדרו מצוה ברורה היא, וכן מדוקדק לשון המדרש אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי, שנדר מצוה בעת צרתו עכ"ל המדרש, ומדהוסיף תיבת מצוה דהו"ל לומר שנדר בעת צרתו, משמע דוקא שנדר אז בעת צרתו נדר מצוה ההכרח לשלמו ולא להתירו אבל אם נדר דבר שאין מצוה אין שייך ע"ז דין נודר לתועלת חברו בשביל קבלת הטובה שיעשה לו, דהא אין לתלות שהקב"ה עשה לו הטובה בשביל נדרו זה אחרי שאין מצוה בנדר זה:
ומעתה נדון אם נוכל לחשוב בנ"ד שהוא מצוה בנדר זה. הנה איתא בתענית י"ב דיושב בתענית נקרא קדוש ונקרא חוטא, וקיי"ל הא דמצי מצער נפשיה והא דלא מצי מצער נפשיה, וכיון שבעת נדרו שנדר על כל ימי חייו לא היה ידוע אם יהיה מצי מצער נפשיה א"כ לא היה נכון לנדור נדר כזה בסתם, וכש"כ שלא נקרא נדהו נדר מצוה אחרי שלא נודע לו אז בעת נדרו אם יהיה תמיד מצי מצער נפשו. ולכאורה מד' הר"ח המובא בח"ס סי' י' שהובא לעיל בדברינו בהגהה שפסק שבנודר להתענות ב' וה' סתם שמתירין לו לימי היו"ט ועל ימות החול אין מתירין לו מפני שהוא נדר בעת צרה, הגם שהנדר בכללו כמו שנדר לא היה מצוה לנדור כן שיהי' ימי היו"ט בכלל, וגם לבד זה הלא יש לדון שמא יארע לו שלא מצי מצער נפשיה, א"כ מוכח דעת ר"ח שגם אם נמצא בנדרו מקצת שאין מצוה מ"מ אותן הימים שיש בהם מצוה היינו דמצי מצער נפשיה אין להתיר, אך יש לחלק דשם נדר על איזה משך זמן שמצד ימי היו"ט כיון שאפשר להגביל בלשון נדרו הימים המותרים ולהסיר מהם הימים האסורים לכן שפיר מיקרי להימים המותרים להתענות בהם נדר מצוה, ומצד שמא יהיה לא מצי מצער נפשיה חוששין אנו שמא יהיה מצי מצער נפשיה בכל המשך זמן שנדר, ובאמת כשהי' לא מצי מצער נפשי' יתיר את נדרו, אבל בנ"ד כיון שא"א להגביל ולהפריד הימים שיהיה מצי מצער נפשיה מימים שלא יהיה מצי מצער נפשיה ובזה שנדר לכל ימי חייו הוא מוחזק על פי הרוב שיארע איזה ימים דלא מצי מצער נפשיה, לכן שפיר נוכל לומר שמטעם זה לא מיקרי זה נדר מצוה:
וכן אומר למה שמצינו בד' הב"ח בטור יו"ד סי' רכ"ח והובא בש"ך (ס"ק ט"ו) שגם בנודר להתענות יש ג"כ דין נודר בעת צרה, י"ל דה"מ בתענית איזה מספר ימים שאפשר ללותו ולפורעו ולכן שפיר מיקרי נדרי מצוה שהרי ביכולתו לשלם מספר הימים שנדר בעת שמצי מצער נפשיה, משא"כ באוסר עליו דברים פרטים לכל ימי חייו על ימים מסוימים שא"א ללותם ולפורעם כדקיי"ל באו"ח סי' תקס"ח סעיף ב', ובנ"ד בנודר באיזה פרטים גרע מזה שיצא מגדר תענית ונכנס לדין איסור נדר, וכיון שא"א ללותם ולפורעם ויכול להיות שלא יהיה מצי מצער נפשיה ודאי דמסתברא שבעת נדרו לא היה נקרא זה נדר מצוה, ובפרט בנדר על כל ימי חייו שהדבר מצוי שיזדמן לאדם לפרקים איזה חלישות או מיחוש חולי קצת או זקנה שיהיה אז בלתי אפשר בלא אכילת דבר מן החי ולא יהיה מצי מצער נפשיה, וע"כ נדר זה לא חשיב להיות נדר מצוה שיהיה ע"ז דין נודר בעת צרה, ויכול להתירו:
עוד נראה לענ"ד סניף לנידון שלנו ע"פ מה שהביא בגיליון רש"א בשם הרלב"ח שהיכא שיש ספק בעיקר הנדר אז יש להתיר לכתחלה, וא"כ בנ"ד שנדר בלשון לא אוכל יום פלוני, ולשון זה תלי באשלי רברבי אם יש נדר בלשון שבועה כמובא בר"ן ריש פרק א' דנדרים והובא בשו"ע בסי' ר"ו סעיף ה':
ובאמת מסתבר דינו של הרמב"ם, דבעצם ענין דין נודר בעת צרה שאנו חוששים שלא יהיה בזה היתר הוא מטעם דחשוב כדין הנודר לחברו בשביל טובה שעשה לו הוא רק ספק כי אין אנו יודעים אם הקב"ה עשה לו הטובה בשביל נדרו זה, וא"כ בהצטרף לו עוד ספק בעיקר הנדר הוה לענין התרה ספק ספיקא, ובסברא זו נראה לענ"ד לתרץ דקדוקו של הש"ך (בס"ק ק"ח) על מה שהחליט הרמ"א שבדיעבד התרתו התרה כיון שזה דמי לנודר לתועלת חברו בשביל טובה שעשה לו, ושם פסק הרמ"א הגם שדעתו שבדיעבד התרתו התרה מ"מ כתב שאין לסמוך ע"ז רק בשעת הדחק ואלו הכא פסק בפשיטות דהתרתו התרה, ולמש"כ אתי שפיר כיון שנדר בעת צרה הוה רק ספק שמא עשה לו הקב"ה טובה בשביל נדרו, ולכן כיון ששם הוה רק ספיקא דדינא לענין דיעבד אם הוה התרה, ממילא הכא דהוה ס"ס שניתוסף הספק שמא לא באה הטובה בשביל הנדר, ע"כ החליט הרמ"א להקל שבדיעבד הוה התרה, ומכל הלין טעמי נראה לענ"ד להסכים שיכול להתירו בפני שלשה ביום ב' הראשון שיחול הנדר: