באר משה (דנשבסקי) א· רבי משה דנושבסקי
יורה דעה · סימן לז
נשאלתי מאחד שהתקשר בקישורי התנאים לבנו עם בת אחד נכבד, ואחרי ההתקשרות נודע לו שאביו של אבי הכלה בעוד הי' בחייו פשע וכפר וכבר הלך כמה שנים שאינו בעולם אם רשאי עבור זה לבטל ההתקשרות ולא יהיה עליו חשש עון מתקנת וח' הקהלות שנתקן על זה כמבואר בדברי הקדמונים וכבר דבר בכעין זה הנוב"ק בחלק יו"ד (סי' ס"ט, ובח"ס בחלק אה"ע סי' קי"ג):
והנה במש"כ הנו"ב שם (בסי' ס"ט) בעובדא דידיה שזה עדיפא מהא דתשובת הרא"ש בהא דהמירה לדת ישמעלים אחות המשודכת שבכאן יש לעז פגם ועונש ח"ו לענין זרעו דהאי גברא אם יהיה מוכרח לישאנה, והנה חשש הלעז מובן לכל שזהו חשש קלוש כי ראיתו של הנו"ב מהא דאיתא בגמ' (ב"ב ק"ט ע"ב) דשבטים מבזין אותו אדרבה התם מוכח שלא כדין עשו השבטים שהיו מבזין אותו וכן איתא בגמ' ב"מ (נ"ח ע"ב) שהמבזה בנו במעשה אבותיו חוטא, כדאיתא שם אם היה בן גרים כו' וגם אלעזר הכהן בעצמו לא חשש לזה שיאמרו על זרעו לעז זה, ולבד זה נראה לענ"ד שגם לפי דברי הנו"ב החשש מלעז הוא רק במעשה שאירע מחדש וכמו שאמרו בגמ' יבמות ומו"ק דומי דמתא כו' אבל לא בדבר שנתיישן וכבר נשכח הדבר, ובפרט שאין הפושע בעולם שכל זמן שהוא בעולם הלעז גדול יותר וכמו שאמרו בגמרא סנהדרין (נ"ד א') גבי תקלה וקלון שלא יאמרו זהו שנסקל פלוני ע"י הרי שכל זמן שהוא בעולם הקלון יותר גדול, והא עובדא דתשובת הרא"ש ועובדא דתשו' נו"ב בכולן היו אותן הפושעים בעולם וע"כ הלעז מתרבה ביותר משא"כ בנ"ד, וכבר כתב הט"ז (בסי' נ' באה"ע ס"ק ח') בהא דתשו' הרא"ש שאין לנו להוסיף על זה:
ובדבר חשש השלישי המוזכר בתשו' נו"ב הנ"ל שהוא משום חשש עונש ר"ל דקרא כתיב פוקד עון אבות וכו' על שלשים כו' וכדמפרש בגמ' כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, ויש לחוש שמא הבנים שיצאו מזוג זה יהיו ח"ו אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם ויענשו בעון אבי אבי אמם עכת"ד, ואמנם לענ"ד נראה שגם הנו"ב לא כתב חשש זה לטעם עיקרי רק כתב להראות שזה גרוע יותר בהא מעובדא דתשו' הרא"ש, אבל מאין נקח זה מאלינו שראוי לאב לחוש לזה פן יהיו הבנים אוחזים במעשה אבותיהן ח"ו. אמנם לבד זה בעיקר הדבר בקרא דפוקד כו' יש להעיר ספק אם הוא גם על הזרע הבא מהבנות אחרי שאין מתייחסים אחרי אמם רק אחרי אביהם, וקצת ראיה לזה מהא דבאשה עוברת על דת משה שדוקא בהא שהיא מכשילתו או בעון נדרים לפי שבעון נדרים בנים מתים ר"ל, אבל בחטא שהיא בעצמה חוטאת לא, ולמה לא נאמר שגם באם היא חוטאת בנפשה בעון חייבי כריתות לשיטת רש"י שכל חייבי כריתות הוא וזרעו נכרתים, ולמה לא יהיה בזה הדין שתצא שלא בכתובה כמו בעון נדרים, וגם בשארי עוונות למה לא יחוש הבעל לבניו פן יהיו ח"ו אוחזים מעשה אמם ויענשו גם בעון אמם, אלא ודאי דקרא כתיב דוקא פוקד עון אבות ולא עון אמהות, ומעתה נילף ק"ו אם הבנים לא יענשו בעון אמם כש"כ שלא יענשו בעון אבי אמם או אבי אבי אמם דהעיקר הולך אחר מי שהזרע מתייחס אחריו:
והנה מצינו אשר יהושפט מלך יהודה שהיה צדיק התחתן והשיא לבנו בת עמרי, והנה אם כי בודאי אין ללמוד בכזה משום שנוכל לומר חזי מאי סלקא ביה שהיא הרשיעה לבעלה ולבניה ואבדה לזרע המלוכה כאשר מפורש בכתוב שהיא גרמה ברשע בעלה ובניה, אך זה צ"ע אם לזה לא חשו המלכים הצדיקים אסא ויהושפט [כי הנשואים היו בחיי אסא כדאיתא בס"ע פ' י"ז לפי גי' הגר"א ז"ל] משום שחשבו המלכים הצדיקים שיחזירוה למוטב ותדבק במעשיהם ודרכיהם אך לא עלתה זה בידם, וגם לא מצינו בכתוב שתפסו אותם על כך, ורק על התחברות יהושפט בהאניות וגם במה שהלך ברמות גלעד לעזור לאחאב הוכיחו ע"ז הנביא, אך זה קשה לשיטת רש"י שכל חייבי כריתות זרעו נכרתים איך לא חשו המלכים הצדיקים להשחתת זרעם זרע המלוכה מפני שזקנם הי' עובד ע"ז שהוא מחייבי כריתות, ואם כי מצינו אשר איזו מלכים שחטאו בחייבי כריתות וגם בעריות שזה לכו"ע נידון בכרת ערירי כמו שאמרו רז"ל אמון בא על אמו כו' וזרעם הי' קיימים לדור דורים, זהו עבור הבטחת הקב"ה לדוד עבדו שכסאו יהיה נכון עד עולם וזכות של הצדיקים ממשפחת בית דוד היא שעמדה להם, אבל לכתחלה איך לא חשו הצדיקים לזרעם שלא יענשו ח"ו בעון אבי אמם ובפרט בעון חיוב כרת לשיטת רש"י, א"ו שדוקא בעון אבות או אבי אבות יב אבל לא ע"י אמהות כי לא מיקרי זרעם, ורק בעון נדרים ר"ל בזה יענשו הבנים גם בעון אמם ר"ל אבל לא בעוונות אחרים:
ועתה אעיר גם בענין חשש הפגם שזהו החשש העיקרי ביותר שיש לחוש לזה מצד הכח הרע המושרש ר"ל שהחליטו חז"ל שעד דור שלישי לא נפסק הזוהמא, והנו"ב כתב שיש לחוש לזה כמו שמצינו שחז"ל אמרו שזוהמא של תרח גרם למה שיצא עשו מיצחק, ובאמת עיקר הדמיון אין מוכיח לענ"ד, כי בהני שאמרו בגמ' בתרח וגם ביתרו שיצא הפגם בדור שלישי שאחריו בכולם היו הזרע מהם כשהיו פגומים בחטאם, ולא כן הוא בעובדא של הנו"ב שהזרע נולד מאת אבי אבי הבת קודם שנתקלקל, ובחזקת כשרות אנו מעמידים לכל איש כל זמן שלא נתברר חטאו, ואמרינן השתא הוא דאיתרע, אך גם אם נאמר כפי סברת הנו"ב שמ"מ יש חשש זוהמא שאנו אומרים על הפושע הנ"ל איגלאי בהתתיה ששורש פורה ראש כו' היה תקוע בלבבו מקודם דטבא לא הוה בישא, מ"מ נראה לענ"ד שמדברי התוס' בב"ב (דף ק"י ע"ב) ד"ה אלא, שהקשו היאך הוה פינחס טפי בן טובים מיהונתן שהרי אמו דאמו דפינחס היה מיתרו ואמו דאבוה דיהונתן היתה מיתרו והתוס' אין מפרשים כשיטת רשב"ם שפינחס היה דור רחוק מיתרו יותר מיהונתן], ותירצו שיהונתן היה מצד אביו שאביו היה בן בת יתרו ופינחס היה מצד אמו, והנה בחד לישנא אמרי בגמ' שאבוה דאמו דפינחס היה מיתרו וא"כ לפ"ז נאמר שבן בת בן יתרו מיקרי בן טובים ובן בן בת יתרו לא מיקרי בן טובים והיינו טעמא שעיקר הולך אחר האב, והא דצריך שלשה דורות הוא לענין בן בן בנו, אבל לבת בנו היכא שאם הבת היא כשרה בלא פגם מסולק הזוהמא לענין שזרעה יקראו בני טובים והדבק בה קרינן ליה נתדבק בבת טובים, שהרי כן עשה אלעזר הכהן ועלתה לו לטובה שיצא לו ממנה זרע קדש פינחס הכהן, אבל היכא שהבת היא דור הראשון מן הפגום אז בבנה ובן בנה יש לחוש לפגם הזוהמא זה הנראה ברור מד' התוס', וכן נראה לענ"ד להביא סעד נכון לפי מה שהוכחתי מד' התוס' שזרע בת בנו אם אמה היא ממשפחה כשרה אין לחוש לזוהמא כלל, הנה זה מוחלט שבדור רביעי פסקא הזוהמא, וא"כ בבת גרים (בימים הקדמונים) בדור רביעי מגירותן שהיה תמיד גר וגיורת פסקא הזוהמא, ואפ"ה יש קפידא לכהנים שלא תנשא לכהונה בת גרים אליבא דר' אליעזר בן יעקב דקיי"ל כוותיה שאשה בת גרים לא תנשא לכהונה לכתחלה, ואלו בת גר וישראלית תנשא לכהונה לכתחלה, הרי לנו ראיה שבת הבאה מן הראשון שבא מן הפגום וישראלית כשירה, באותה הבת אין בה שום פגם ח"ו לענין זרעה ועדיפא גם מן דור רביעי, וזהו כמו שבררנו מד' התוס' ביסוד סברתם מאשת אלעזר הכהן אמו של פינחס שהיה אביה מיתרו ללישנא בתרא שבגמרא ואמה מיוסף נקראת בת טובים לענין זרעה שיוצא ממנה, וא"כ בעובדא דהנו"ב שהיתה בת בנו של הפוקר אין לחוש לה לומר שלא נקראת בת טובים כיון שאמה היא מכשירים שבישראל וראוי להדבק בה, כאשר כן עשה אלעזר הכהן שבודאי הלך בדרך אביו להדבק בבת טובים וכן זכה שיצא ממנו פינחס:
והח"ס באה"ע בתשו' (סי' קי"ג) בעובדא דידיה שכתב שם שהפגם היה באבי אבי אביו של החתן שכתב שם שכיון שכבר הפליג שכבר פסקא זוהמא שהוא דור שלישי ואפילו מצרי ואדומי פסקה זוהמתן בדור שלישי שמותרים לבוא בקהל ד', עכ"ד. והנה אנו רואים דעתו שחשיב לדור שלישי לבד החוטא הראשון, ומצרי ואדומי נחשבים הדורות מן הגר הראשון ואחריו דור שלישי, ואמנם אם היה החתן בן בנו של הפושע היה קפידא גם לדעת הח"ס, ויש לדקדק לפי מה שבא לדמות מהיתירא של התורה במצרי ואדומי לענין פסיקת זוהמת הפגם, א"כ הא ביבמות (דף ע"ח) קאמר הגמ' שם מצרית מעוברת שנתגיירה בנה שני הוה, הרי גם שהורתו של הולד מן המצרי הפגום בעודו בגיותו אפ"ה נחשב לשני מפני שאין אנו הולכים אחר ההריון כ"א אחר הלידה שבעת לידתה נולד מכשרה שלא מהפגום, וא"כ ה"נ בעובדא של הח"ס והנו"ב שהאשה אשת החוטא אשה כשרה היתה ורק הפגם היה בהאב, א"כ יש לומר שפיר שהולד הנולד יש לחשבו שני ובנו לשלישי ובו נפסקת הזוהמא באופן שאין לחוש לזרעו שיהיה בהם פגם ח"ו, משא"כ במה שהביאו ראיה מהא דיתרו וכדומה שם הראשון היה שנפגם מאביו ואמו וע"כ כיון שנתגייר נחשב לראשון וצריכים שני דורות בלעדו, ועכ"פ איך שיהיה גם אם נאמר שלא כאשר העירותי לדברי הח"ס ונאמר שבנו של הפושע גם הנולד מאשה כשירה מקרי ראשון, מ"מ בבתו מאשה כשרה כיון שמצד אמה היא ממשפחה כשירה שפיר נקראת בת טובים גם שאביה הוא ראשון בכשרות וכמו שכ' בדברינו לעיל מדברי התוס' בב"ב, והרוצה לדבק בה באופן כזה יזכה לזרע כשר והגון:
עוד אמרתי להביא ראיה למש"כ מהא דאיתא בנדרים (מ"ה ע"א) ר"מ אומר יש דברים שהן כנולד ואינן כנולד קונם שאיני נושא פלונית שאביה רע אמרו לו מת או שעשה תשובה, וקיי"ל לדינא שגם אם מת אחר שנדר בטל הנדר שנעשה כתולה נדרו בדבר וכן פסקו בשו"ע (בסי' רל"ב סעיף מ"ה) שמותר בלא היתר חכם, ומעתה ניחזי אנן אם נאמר שהלשון מתפרש כך כל זמן שאביה רע וא"כ מאי השמיענו התנא רבותא שמותר אחרי שהלשון מפורש שלא אמר רק כל זמן שאביה רע, וגם מה שייך זה לנולד הלא הוא דומה לאומר קונם עד זמן פלוני, אלא נראה ומסתבר לומר שביאור הענין כן הוא, שהוא לא עלה על דעתו לפרש שאוסר עצמו רק כל זמן שיהיה אביה רע בעולם רק הוא גלה דעתו בעת שנדר נדרו שכוונת נדרו שאוסר עצמו בפלונית מפני רעת אביה, וע"כ אמדינן לדעתו באומדנא ברורה שכוונת נדרו הוא רק בעוד שהוא ברשעו בעולם ולא כשמת או שעשה תשובה, וזהו שהשמיענו התנא שהוא כנולד, פירוש הדברים שלכאורה הוא כנולד מפני שיש לומר כיון שזה לא אסיק אדעתיה שיהיה שינוי א"כ בדעתו היה לאוסרה עליו בהחלט וע"כ גם שיבטל הטעם מ"מ נדרו לא יבטל, לזאת השמיענו התנא שבאמת אינו כן שלעשות פתח מנולד לעקור נדרו מעיקרא לא עבדינן משא"כ בזה האופן אין כאן עקירת הנדר רק שלפי כוונתו אמדינן שזמן משך הנדר לא יהיה רק כשאביה חי ברשעו, וכיון שבארנו שמצד האומדנא מפרשים אנו לנדרו כן, וא"כ צריך לדון מנ"ל להתיר בלא פתח ושאלה דילמא כוונת נדרו הוא מצד שאביה רע וע"כ אין רוצה לקחת בתו מחשש לעז ועונש פן יהיו נפקדים ח"ו בעונותיו, א"ו שכל הקפידות אינם חשובות, ואומדנא ברורה היא שקפידת האדם ברעת אביה הוא רק בעודו חי ברשעו או מצד הבזיון או מצד התדבקות זרעו בו שיש לחוש לזה שילכו אצל אבי אמם, אבל לחשש עונש ח"ו אין לחוש כי אין נענשים בעון אבי אמם, וחשש פגם בזרעו ג"כ שאין לחוש לבת מצד אביה היכא שאמה כשירה היא שאין לחוש היכא שנולדה קודם חטאו, והכא כיון שאומר בנדרו שאביה רע ולא אמר שנולדה מרע משמע שקפידא דידיה הוא מפני שהוא עכשיו רע ומצד זה אין כאן פגם, וא"כ נילף מכל שכן, אם חזקה האומדנא להקל שאין אדם מקפיד על רשעת אביה רק בעודו חי בקלקולו, והיאך נאמר שהיא אומדנא ברורה שאדם חש ע"ז לפגם ועונש, ומעתה שפיר י"ל שאין לנו אלא דברי הרא"ש וכיוצא, בו ששם הפגם הוא קרוב ועודו בעולם וכמו שכתבתי:
ועתה אבוא לדון בדברי הנו"ב שבתשובה הנ"ל במה שהקשה על הרמ"א ביו"ד (סימן רכ"ח סעיף מ"ג), שכתב לחלק דהיכא דאפשר להנשא חלה השבועה וחילק בין קנס לשבועה, וכתב בדרכי משה ומיהו אפשר דהרשב"א לא קאמר רק לפוטרו מן הקנס, וע"ז הקשה הנו"ב טובא דהרשב"א גופא קאמר בתשובתו דאזלינן בתר אומדנא בשבועות ונדרים כדקאמרינן שלא נתכוונה אלא להגון, וא"כ עיקר ראיתו משבועות ונדרים, ועוד הקשה מדברי הרא"ש בתשובתו מי ששידך בתו ונתקלקל החובות שגם שנשבע אמרינן אומדנא שלא נשבע ע"ד למכור ביתו וכן הובא שם ביו"ד (סי' רל"ב) בשם הרמב"ן, וכן אם נשבע הבן ואביו הוצרך לצאת ואין להבן פרנסה זולת אביו שבטלה שבועתו ועוד הרבה להקשות על הרמ"א יעו"ש:
ולפענ"ד נראה ליישב שדברי הרמ"א נכונים, ומקודם אבאר דברי הרא"ש בתשו' בכלל ל"ד (סי' א') בעובדא דידיה דפשעה אחות המשודכת וז"ל שם, וראיה לדבר מהא דאמרינן בגיטין פ' מי שאחזו, אונסא דלא שכיח הוא וכו' אלמא חזינן דאע"ג דקבל עליו בפירוש כל אונסא דמתייליד אפ"ה אונסא דלא שכיח לא קבל עליו, כש"כ בנ"ד דלא קבל עליו להתחייב בקנס אף אם יהיה לו אונס כל שכן שבאונס כזה שאינו רגיל בבנות ישראל והוא פגם משפחה דאדעתא דהכי לא שעבד עצמו עכ"ל הרא"ש. ולכאורה צ"ע מאי מייתי הרא"ש ראיה מהא דמי שאחזו הא התם כיון שכל שאנו דנין הוא על התחייבותו לפצות מן האונסין ואמרינן שע"ז לא קבל ולא נכלל זה בלשונו האונס דלא שכיח, משא"כ כאן הוא קבל עליו לישא אותה והתחייב עצמו בקנס לזה שלא יחזור וא"כ כיון שהוא חוזר מלישא אותה יהיה מאיזה דבר שיהיה מ"מ בזה גופא אינו אונס דהא אפשר לו לישא אותה, ועיקר הדבר שבאופן כזה לא חייב עצמו בזה אין להביא ראיה מהא דגיטין. ונראה לענ"ד לומר בכוונת הרא"ש דבאמת בעובדא של הרא"ש לא חקר כלל על עצם הקנין שגמרו ביניהם לישא זא"ז שהרי הוא קנין דברים בעלמא כמבואר בסמ"ע בחו"מ (סי' רמ"ג) וגם שבועה לא היה שם, רק שדן על הקנס וסברת הרא"ש כך היא, דכמו שאמרינן בגיטין (ע"ג ע"א) דבקבלתו על כל אונסין אמרינן שלא היה בדעתו קבל את האונסין דלא שכיחי, הגם שבלשון אונסין נכללים גם המה ויכולים גם האונסין דלא שכיחי להכנס בלשון אונסין מ"מ מצד אומדן דעת אמרינן שכיון שלא שכיחי לא נכנסו בכלל כוונתו, וה"נ בקבלת הקנס עליו אם יחזור לא קבל עליו רק אם יחזור מסיבת דברים השכיחים הרגילים שלא ישרו בעיניהם וכדומה, אבל לא היכא שסיבת החזרה הוא מצד דבר שלא שכיח והוא אנוס בזה, פירוש הדבר שלא נחשב פושע שרוצה לחזור עבור זה כי הרבה פורשים בישראל מלהתערב בפגם כזה כו', וכל הענינים שהביא הרא"ש בתשובתו הנ"ל הרבה ענינים שמועיל בהם אומדנא, אם שכל ענין וענין הוא דבר בפני עצמו מ"מ בכלל מייתי ראיה מכל הדברים שמצינו בדברי חז"ל שהאומדנא מועיל בהו שמזה אנו רואין שאומדנא מבאר כוונתו, וה"נ גם שהתנה סתם אם אחזור אתחייב בקנס כך וכך מ"מ מועיל האומדן דעת שכוונתו על חזרות הרגילות היינו שחוזר מהבטחתו וכדומה, ולא הבאה ע"י הסיבה אשר היא גורמת החזרה כפי דרך הרבה קדושים בישראל שמונעים מזה:
ומעתה שפיר י"ל גם בדעת הרא"ש שאם היה נשבע מפורש לישא את המשודכת לא היה הרא"ש מיקל לבטל שבועתו מצד אומדנא זו, וכן אם היה קנין על זה לחייבו לישא אותה היינו אומרים ג"כ שלא בטל עבור אומדנא זו מצד הפגם, דהנה מצינו שהר"ן כתב בנדרים (כ"ה ע"ב) הטעם לחלק הא דבאביו ואחיו ביניהם בטל הנדר בסתם באומר אילו הייתי יודע שאביו ואחיו ביניהם לא הייתי נודר, ואילו בקונם אשתי נהנית לי צריך לומר בפירוש שגנבה את כיסי כו' ואז בנודע שלא גנבה כו' הוי נדר טעות, משום דבאביו ואחיו ביניהם הוא מוטעה בעיקר הנדר שעל אביו לא חשב לנדור וכל שהוא מוטעה בעיקר הנדר אין פיו ולבו שוין ובטל מעצמו, אבל בקונם אשתי כו' כיון שאין מוטעה בעיקר צריך לומר בפירוש הטעם שבגללו נדר ואז בטל הנדר אם נבטל הטעם עיי"ש:
והרמב"ם בפ"ח מהל' נדרים ה"ד כתב גבי ראה אותן שאוכלים תאנים כו' אע"פ שלא פירש הסיבה שבגללה נדר הרי זה כמו שפירש שהדבר מוכיח שלא אסר עליהם אלא שהיה בדעתו שהן זרים, וכן הוא סיגנון דבריו של הריטב"א בביאורו להל' נדרים להרמב"ן ז"ל וז"ל שם, דאנן סהדי שלא היה מעולם דעתו על אביו ועל אחיו ואע"ג דלא אתני כמאן דאתני דמי דזהו דברים שבלבו ובלב כל אדם שהן דברים עכ"ל הריטב"א שם, וא"כ בנשבע לישא פלונית כל שלא אמר בעת שבועתו שלכך נודר מפני שמשפחתה נאה לא תיבטל השבועה עבור זה ויהיה נחשב זה לדברים שבלב, אלא אפילו לדעת הרמב"ם והריטב"א שמפרשים הטעם משום שיש כאן דבר מוכיח לכל והוה דברים שבלבו ובלב כל אדם, מ"מ יש לעיין בענין זה אם אפשר לדמות לזה הא דפשעה אחות המשודכת בעובדא דהרא"ש הנ"ל, אם כי הרבה פורשים בישראל מזה מ"מ מאן לימא לן שהוא הנשבע מכלל הפרושים בזה אחרי שמדינא מותר ואולי לאו גברא קפדנא הוא, והרבה יש שאין מקפידין שהרי גם אותם שיש בהם פגם משפחה כזה אין נשארים פנויות וא"כ איך נוכל לומר ע"ז דהוה דבר מוכיח להדיא, ע"כ נראה לענ"ד לומר בדברי הרא"ש כמש"כ שכיון שאנו דנין על הקנס שפיר י"ל שעל חיוב הקנס לא נתחייב על אופן שינוי כזה רק באופן חזרה הרגיל להיות משינוי הדעת וכדומה, וזה דומה לקיבל עליו נדר אם לא יבוא אצל חברו להתארח אצלו שחלה בנו חשוב אונס להפטר מנדרו גם שבאמת אינו אונס גמור, כמו שכתב הר"ן במתניתין בנדרים (דף כ"ז ע"א) מפני שלא עלה על דעתו לאסור נכסיו על חברו אלא כשיכול לבוא בלא אונס כלל, וה"נ לא עלה על דעתו להתחייב בקנס בחזרתו אלא כשיכול לישאנה בלי סיבה הגורמת עיכוב, וזהו כוונת הרמ"א גם בדברי הרשב"א, שהרשב"א לא קאמר רק לפטור מן הקנס, ואין כוונת הרמ"א בדרכי משה שחיוב ממון קיל מענין נדרים ושבועות רק כוונתו שחיוב הקנס שלא נתחייב בהחלט רק אם יעבור, ואמרינן בכוונתו מצד האומדנא שלא התחייב בקנס רק אם יחזור בלי סיבת האונס הגורמת את החזרה ושפיר מדמי להא שלא נתכוונה אלא להגון לה, וכמו שאנו מפרשים מצד האומדנא כוונתה, ובאמת אין זה ביטול לנדרה רק פירוש שלזה כיוונה, וה"נ האומדן דעת מפרש להחיוב של הקנס שלא כיון על חזרה כזו, אמנם אם נשבעו לישא זא"ז בהחלט בזה צריכין אנו לדבר מוכיח בהחלט שעל אופן כזה לא נשבעו, וזה לא נתברר לנו בהחלט בבירור אם מקפיד לגמרי על דבר כזה וכמש"כ:
ומעתה א"ש מה שהקשה הנו"ב מהא דתשובת הרא"ש כלל ח' המובא בשו"ע יו"ד סי' רל"ב במי ששידך בתו ונתקלקלו החובות שאין מחויב למכור בית דירתו, זה אין קשה על דברי הרמ"א כיון שגם לפי האומדנא שאנו אומרים אין אנו מבטלים את שבועתו, רק שאנו מפרשים אותו שכן כוונתו לתן הנדוניא מן חובותיו וחפציו וקרקעות לבד בית דירתו וכלי תשמישו, גם מהא דתשובת הרמב"ן בנשבע הבן ואח"כ הוצרך אביו לצאת מן העיר ואין להבן פרנסה זולת אביו, התם הוי דבר מוכיח בבירור שהבן לא היה נשבע אם היה יודע שלא יוכל להתפרנס אצל אביו באשר אין לו להבן פרנסה זולת אביו, ונאמר שהרמב"ן אזיל בשיטת הרמב"ם והריטב"א שכל שהדבר מוכיח להדיא בטל הנדר, אבל נידון דתשובת הרא"ש ורשב"א בפגם הנמצא במשפחת המשודכים אין כאן דבר מוכיח להדיא בהחלט ברור רק שמועיל זה לענין להסיר מעליו חיוב הקנס וכמוש"כ:
גם מה שהקשה שם הנו"ב על הרמ"א וז"ל, ועוד נראה לענ"ד שזה בזה תלוי כיון שפסק החיוב ממילא בטלה השבועה, והרי זה דומה לנשבע לפרוע לחברו והגיע השמטה שפטור מן השבועה כו' עכ"ל יעו"ש, ולפי דעתי הקלושה לא זכיתי להבין דבריו ודמיונו כלל, הא התם בנשבע לפרוע הרי נשבע לשלם חובו וכל שאין כאן חוב אין כאן שם פרעון וממילא בטלה שבועתו, משא"כ בנשבע לישא אותה בחופה וקידושין הכי אם אין עליו חיוב לישא אותה אין יכול לקיים שבועתו לישא אותה בחופה וקידושין ולכן גם אם התחייבותו בטלה מ"מ שבועתו לא נבטלה, אך זה ודאי יש לומר שאם נשבע בלשון שבועתו שיקיים התחייבותו בזה היה דומה שפיר להתם שכל שאין כאן עליו התחייבות מן הדין אין כאן שבועה, ובר מן דין כיון שבאמת אין מועיל קנין להתחייב לישאנה כמו שפסק הסמ"ע בחו"מ (סי' רמ"ג ס"ק י"ב), וכל ההתחייבות הוא רק על הקנס ושבועה באה על עצם מעשה הנישואין ואין השבועה באה לקיים המחויב לה רק לישא אותה וגם התחייב על זה בקנס, וע"כ אף אם שהקנס בטל אבל להשבועה אין שייך זה:
וא"כ לפי מה שביארנו הדברים אין כאן סתירה מד' הרשב"א והרא"ש לדעת רמ"א שאביא בשם מהר"ם, וגם דעת מהרי"ק בשורש ק"א, אם כי הוא מיירי בפירוש בשבועה ג"כ, מ"מ בעובדא דידיה שנשתגעה שזה הוה דבר מוכיח להדיא אצל כל אדם שיש בזה להדיא קפידא לכל והוה אומדנא ברורה שעל דעת כן לא קבל עליו לישא אותה בזה גם השבועה בטלה לשיטת הרמב"ם. והרמב"ן והריטב"א שהבאנו לעיל, והגם שהנו"ב האריך להוכיח שממון ושבועה שוין הן אה"נ, והדמיון הוא כמו שמועיל אומדנא לענין חיוב הקנס שעל אופן זה לא התחייב בקנס, כן תועיל האומדן דעת הברור שעל אופן זה לא התחייב וגם לא קבל עליו בשבועה, אך האופן שכתבנו למעלה שהוא על חיוב הקנס יש כאן אומדנא שעל חזרה כזו לא התחייב אבל על השבועה לישא אותה אין כאן אומדנא ברורה כי י"ל שרוצה לישא אותה בכל גוונא, וכל שאין האומדנא דבר ברור לא נבטלה השבועה, ודברי רמ"א יתפרשו כן דוקא אם נשאר בקלקולו או שבא לב"ד בעודו בקלקולו וא"א לה להנשא לו ואין פירושו שא"א כלל שבאמת אפשר הוא והנישואין חלין ע"פ ד"ת, אלא כוונתו שא"א לה לסבול דבר זה וכל בנות ישראל אין עושות כן להנשא לכזה, וא"כ באומדן מוכיח כזה שפיר בטלה השבועה וכמוש"כ, משא"כ אחר שחזר בתשובה או בפגם משפחתו שאפשר להנשא לו ויש נשים שרצונם בכך א"כ אין כאן מוכיח ברור ומוחלט לבטל השבועה ע"כ חלה השבועה ואין בטלה, זהו הנראה לענ"ד לבאר ולישב ד' הרמ"א ז"ל:
וממילא לפי דברי הרמ"א ביו"ד הנז"ל החולק על דעת המחבר ביו"ד ובאה"ע, ה"ה שיהיה חילוק ביניהם גם לענין נמצא הפגם גם קודם ההתקשרות במשפחת אחד מהם שלא נודע להשני לענין השבועה וחה"ק הכרוך בהתקשרות, [ויעויין בהגר"א ז"ל ביו"ד שם שחוכך להחמיר שגם אם בא בעודו בהמרותו צריך חרטה והתרה לשבועתו דאין פותחין בנולד, ואם היה הפגם מקודם ולא נודע לו בזה יועיל התרה מטעם זה גופו], וכן יש להעיר לחזק ד' הרמ"א מה שמצינו באיסורי תורה חייבי לאוין ועשה שגם בלא הכיר בה דהסכמת הפוסקים דהוה קידושין [ויעויין בזה בספר באר יצחק חלק אה"ע סי' ג' שהאריך בזה], ואין דומה למומין ששם אמרינן בסתם אין אדם מתפייס במומין והוה מקח טעות ולענין קידושין רק צריך גט מדבריהם או מספיקא לרבא וכמו שביאר הר"ן בפ' אלמנה בכתובות החילוק שבין מומין לאיסורין, ואם באיסור תורה לא אמרינן דהוה אומדנא ברורה דאדם מקפיד ע"ז שיחשב בסתמא כאלו התנה משום שאפשר שמאהבתה יתרצה גם לעבור איסור ולא חשיב סתמא כאלו התנה ע"מ שלא תהא אסורה לו, כש"כ בענין זה שרק הרבה פורשים בישראל מענין פגם זה, מ"מ הרבה אין פורשין, ודאי שלא נאמר שסתמא הוה כאלו התנה וא"כ חלה השבועה, כל זה העליתי בע"ה יום ה' כ"ז טבת תרל"א פה סוויר:
ומ"מ נראה לענ"ד שלענין חרם מקהלות שגזרו על העוזב התקשרות, יש לדון בזה אם זה דומה למש"כ לד' הרמ"א שבאיסור אין מועיל להסיר מאתו איסור שבועתו מצד האומדנא שסתמא לא ניחא ליה בפגם כזה. והוא שיש לחקור בענין ח' הקהלות על החוזר מהתקשרות היאך הוא הענין, אם זהו שגזרו הקדמונים ח' על החוזר, או כיון שתיקנו שיש ח' הקהלות בההתקשרות, כל הגומר בהתקשרות התנאים הוא בסתמא כקיבל עליו הח' ומעשיו הוא כאלו קבל עליו הח' בפירוש, ונ"מ לענין נ"ד לפי מה שבארנו בטעמא דרמ"א שחלוק חיוב הקנס מעצם השבועה, משום דאמרינן בקנס שסתמא דמלתא התחייבותו הוא רק חזרות הרגילים, וה"נ נימא בתקנות גזירת הקדמונים לא גזרו רק על השינויים הרגילים ולא על החוזר בדבר דלא שכיח מסיבה אחרת שהרבה פורשים בישראל מן פגם, אבל אם יחשב זה כאלו מקבל עליו בפירוש וא"כ הוה הקבלה על החיוב עצמית הנישואין שמתחייב לישא אותה בחופה וקידושין כדמו"י, ובזה כיון דלא הוה תנאי מפורש לא תיבטל מטעם שהרבה פורשים מפגם כזה. והנה מדברי רבינו הגר"א ז"ל שם (בסי' רכ"ח ס"ק קי"א) שמביא דברי הגמ"ר ומפרש דברי ההגמ"ר לענין ח' הקהלות כמבואר שם, ולפ"ז נראה דהרמ"א משוה ח' הקהלות לנשבע בפירוש, וצ"ל לפ"ז שגם ח' הקהלות חשוב לנשבע בפירוש, וצ"ל לפ"ז שגם ח' הקהלות חשוב כנשבע בעצמו, שמפרש ע"פ ד' הגהמ"ר גם דברי הרשב"א שלא אמר רק לענין חיוב הקנס ולא לענין השבועה, וכפי מה שבארנו לעיל טעם החילוק בין חיוב הקנס להשבועה:
אמנם הגר"א ז"ל בס"ק הנ"ל ביו"ד סיים בדבריו וז"ל, ונ"ל דאף אם בא בעודו בהמרותו צריך חרטה והתרה מטעם הנ"ל דאין פותחין בנולד ודוקא בח' הקהלות אמר כן וא"כ לפ"ד יהיו שלשה חילוקים בדין זה לענין חיוב הקנס גם אם בא אחר שעשה תשובה וחזר מהמרותו יובטל הקנס משום טענתו דלא ניחא לי' בהפגם שקדם, ולענין איסור ח' הקהלות תלוי הדבר מתי שבא אם בעודו בהמרותו פטור גם מאיסור ח' הקהלות ואם בא אח"כ אז חל עליו האיסור ח' הקהלות, ובנשבע בעצמו גם בעודו בהמרותו צריך התרה וחרטה, וצריך ביאור בטעמא דשלשה חילוקים. ונראה לענ"ד דלפי דבריו צ"ל שלענין איסור ח' הקהלות הוה כמו הקנס ואמרינן שעל חרטה כזו לא גזרו, אך הדבר מסופק אם דעת הקהלות להסיר מתקנתם חזרה הבאה מסיבת פגם שבאמת שרי ע"פ דין ולכן מספיקא אסרינן, משא"כ בבא בהמרותו שזה מילתא דפשיטא שאדם מקפיד ע"ז שאין להדבק בו ע"כ בטל הדבר לגמרי ואז לא גזרו על חרטה כזו, אך במקום שנשבע בעצמו הגם שהוא קפידא ודאית וא"כ ראוי לומר שהוא כאלו התנה בפירוש, ונ"ל כוונת סברת הגר"א דבמקום שנשבע בעצמו נהי שעל שתנשא לו בעודו בקלקולו ע"ז ודאי לא נשבעה, מ"מ יש עליה השבועה לכשיחזור ויהי' אפשר להנשא לו, ואין שייך בזה הותר מקצתו שגם אז חל השבועה עליו להנשא לו כשיהיה אפשר ומיירי שלא קבעו זמן לדבר, משא"כ בח' הקהלות כיון שניתק ההתקשרות ברשות בעת המרותו ממילא לא נתהוה אח"כ עליה החיוב נת הקהלות, כל זה נראה לענ"ד לפי שיטת הגר"א ז"ל טת הרמ"א, אך המחבר פליג ע"ז והוא סובר שגם עה דומה לקנס וכמבואר דעת המחבר ביו"ד (סי' רכ"ח ש מ"ג) ובאה"ע (סי' נ' סעיף ה') שפסק דינו של הרא"ש רת אחות המשודכת גם לענין שבועה שקיבל בפירוש ודין זה במחלוקת הוא, וראוי להחמיר באיסור תורה במקום שנשבע בפירוש וכדעת הרמ"א ז"ל, ובענין ח' הקהלות יש לעיין אם הוא נחשב כשל תורה או שהוא רק כענין דרבנן, וכיון שיש מחלוקת המחבר ורמ"א בזה אפשר להקל, ודו"ק: