אור ברסלב
באר משה (דנשבסקי) א יורה דעה › סימן לו

באר משה (דנשבסקי) א· רבי משה דנושבסקי

יורה דעה · סימן לו

סימן לה

עוד להנ"ל. בדבר שכתב כת"ר לדין המקוה אשר חפרו קאנאווע מן הבאר עד המקוה ריקנית ובאשר לא הגיעו מי הבאר עד החפירה הנ"ל מלאו את הבאר מים שאובין עד שהגיעו להקאנאווע החפורה ודרך חללי כותלי הבאר הלכו המים בשפע דרך הקאנאווע וירדו להמקוה, וחשש כת"ר אולי יש לחוש לדעת הי"א המובא בש"ך בס"ק מ"א לכתחלה, וכתב לחלק מזה שאולי י"ל דהש"ך שם בס"ק מ"א קאי דוקא אמעיין כל שהוא שריבה עליו מים שאובין משום כל שהולכים למקום אחר ונפסקים מן המעיין שבטל תורת מעיין ממנו וגם אין שייך לדינא דהש"ך בס"ק קי"ב דהתם השאובין הוא בפ"ע אבל בשפכו לתוך המקוה נעשה כולו חד והוכשר לגמרי, אכן הנו"ב במה"ת סי' קמ"א השוה שני הדינים יחד הא דס"ק קי"ב וס"ק מ"א, ובאמת לענ"ד הא דש"ך בס"ק מ"א יש לחלק מהא דס"ק קי"ב משום דשם בהא דס"ק מ"א יש המשכה לשאובין וכי היכי דמכשרינן ברבוי והמשכה הגם שבמקום שנתערבו השאובין והכשרים לא נעשה מקוה כשירה עדיין מ"מ כשר אח"כ ע"י המשכה, וא"כ יש לומר דכש"כ הוא שבמקום שנתערבו השאובין להכשרים עדיין היה מקוה כשרה כש"כ שיועיל המשכה להכשיר המים גם לאחר הפסקה מן המעיין או המקוה, ויש לומר שנהי שאח"כ שמתבטל החיבור מתבטל ההתכשרות לדעת הי"א שהביא הש"ך (בס"ק קי"ב) מ"מ זה יש לומר שזה מועיל אם נעשה להמים המשכה שכשירים המים שבאים אח"כ ע"י המשכה, ויתורץ בזה קושית הנו"ב שתמה על הש"ך שבס"ק מ"א, מ"מ לדינא הכריע הנו"ב והח"ס שלא חיישינן לחומרת הי"א שהביא הש"ך, ומה שמבואר שם בח"ס סי' רי"ב שהביאו המים כו' ונתמלאה המקוה ע"י נקב כשפופרת הנאד, יפה כתב כת"ר שלעצם הדין של המקוה א"צ לזה רק שמעשה שהיה כך היה:

אך במה שהביא שם בהמקוה הנעשה במקומו פפד"מ הנעשה ע"פ חכמי הדורות שנעשה שם שני מקואות נקובים זה לזה בעליונו וכשמנקים האחת מהן משליכים שאובין אל חברתה עד שתתמלא עד הנקב ומשם משקה לחברתה, שם נראה שחכמי הדורות ציוו לעשות זה בכוונה. ונראה לענ"ד לומר הטעם שעשו הנקב זל"ז כשפ"ה שתיקנו בזה שלא יצטרכו להזהר בעת הניקוי של מקוה אחת שמא נשפך ג' לוגין מהדליים שניקו בהם, וע"כ תיקנו בזה שבעת המילוי של המקוה חיברו זל"ז ע"י נקב כשפ"ה, אכן באמת במש"כ כת"ר שבמקום שגם אחר ששופך המי שאובין להבאר, יש שם רוב מים כשרים מן המי שאובין הנשפכים לשם, בזה כו"ע מודו דכשר אף לאחר ההפסקה מן הבאר אף הי"א המחמירים שבש"ך (בס"ק מ"א וס"ק קי"ב), יפה כתב ולא גרע זה מרבוי והמשכה שזהו משנה מפורשת פ"ד דמקואות משנה ד' שאם נתערבו עד שלא יגיעו למקוה כשר בהמשכה והובא בשו"ע סי' ר"א סעיף מ"ה:

אכן מה שחשש כת"ר ידידי לד' הט"ז או"ח סי' תס"ז ס"ק י"ח שכתב שם שיש לחוש שהמים המחומצים נשארו למעלה כו' שאינו מתערב אא"כ שאבו כמה פעמים קודם כו', לענ"ד נראה שאין לחוש לזה בנ"ד, שבודאי חשש זה הוא רק ספק שמא נשארו המחומצים למעלה ולא נתערבו, וע"כ אין לחוש לזה רק בדבר שיש בו חשש נתינת טעם איסור או לענין חוזר וניעור בפסח שאוסר במשהו גם אם נתבטל קודם פסח יבש ביבש, אבל לעצם ענין דין ביטול ברוב כיון שהמים המועטים נשפכו לתוך המרובים ומספקינן אם נתערבו היטב או לא חשובים כמעורבים, ויש להביא ראיה לזה מהא דאיתא בתרומות פ"ד מי"א סאה תרומה שנפלה ע"פ מגורה שר"א אומר אם יש בקפוי עם מה שתחתיו ק"א יעלה בק"א ור' יהושע סבר שאין מצטרף מה שתחתיו, ואפ"ה שם בסיפא דמתניתין באין יודע אם בלולות הן מודה ר"י דעולה וא"כ חזינן כל שיש ספק שמא נבללו חשוב זה מעורב אפילו לר"י, א"כ המים השאובים שנשפך להבאר כיון שאין נבררים בפני עצמן ויכול להיות שנבלל בתוך כל המים חשוב זה מעורב בכולו. עוד נראה לענ"ד שכיון שאין זה לתא דאיסורא רק הכשר מקוה הוא ובכגון זה מותר לערב גם לכתחלה, וע"כ נראה שכל שבכללו הוא מחובר ומעורב בתבנית אחד שאין ניכר בפ"ע חשוב זה מעורב אפי' אם באותו מקום שיורד משם המים לתוך הקאנאווע יהיה באמת שם רוב שאובין או שאובין לבד לא איכפת לן, וראיה לזה לענ"ד נראה להביא מסוכה ט' ע"ב דפריך שם הגמ' והא מצטרף סכך פסול כו' ומשני הגמ' כשחבטן הגם שאותו מקום שחבטן יהא סכך פסול לבד, מ"מ כל שחבטן ועירבן והסכך כשר רבה על הפסול ממילא מתכשר הפסול ג"כ ונחשב על כולו שם סכך כשר כי כן הוא גדר דין תורה, ולכן בנ"ד כיון שיש כאן רוב כשרים והמים השאובים התחברו להם באופן שאין ניכר ההבדל ביניהם חשוב על כולו שם מים כשרים, וכל זה הוצרכנו לטעמא דרוב כשרים למען לצאת ג"כ חשש דעת המחמירים הנ"ל שמובא בש"ך ס"ק מ"א וס"ק קי"ב, אך לפי מה שהוא מוכרע מרבותינו האחרונים הנו"ב והח"ס וכפשטות דעת השו"ע, כל שנתכשר פעם אחת ע"י חיבורו למקוה כשרה, אין אנו חוששים אם נפסק אח"כ חיבורו מהמקוה הכשרה או מהמעיין כל שיש ארבעים סאה בהמקוה השניה כשר גם אם היה רוב שאובים נשפכים לתוך הבאר, וע"כ (להתלמד במקום אחר זולת עובדא דידיה) אם הוא נצרך לשפוך רוב שאובין אל הבאר הכשר שירד ממנו לתוך המקוה נראה דשפיר יש לסמוך על ד' הנו"ב והח"ס שא"צ לחוש לדעת המחמירים שהביא הש"ך בס"ק מ"א וס"ק קי"ב הנ"ל:

אמנם באופן זה שכתב כת"ר בעובדא דידיה לענין לשפוך מים לתוך הבאר אם הוא באר סתם שלא חשבו עליו מתחלה להכשר מקוה, יש להמורה בזה לחקור בענין לשפוך רוב שאובין בתוכו, שהבאר בודאי ניקו אותו לפעמים ולא נזהרו אז בעת שניקו אותו לנקותו בכלים נקובים ויוכל להיות שנפסל אז בג' לוגין מים שאובין שנשפך לתוכו בעוד שלא היה בו מ' סאה מים כשרים ולא יטהר עתה את השאובים הנשפכים לתוכו, אך אם לא ישפכו בו רק מיעוט מים שאובין אין לחוש לזה כיון שיוכשר אח"כ ע"י רבי' של המים כשרים והמשכה. וזה מכבר אשר העירני חכם אחד אם לטבול טבילת כלים בסתם באר מחמת חשש זה שנפסל בעת שניקו אותו ולא נזהרו בו לנקותו בכלים נקובים, ואני אמרתי לו שלענין טבילת כלים אין לחוש לזה מפני שלעיקר הדין נראה הכרעת הפוסקים כדמשמע מד' מהרי"ק הובא בב"י סי' ר"א שבארות שלנו הנחפרים עד שנמצא מים נובעין דין מעיין להם וא"כ לדעת רוב הפוסקים אין נפסל מעיין בג' לוגין וכדאיתא בסעיף מ' ובסעיף ט"ו שכל יש מעיין כל שהו אין נפסל ע"י שאובין, ואף שאנו חוששין לדינא לדעת רמ"א שם שנהגו להחמיר גם במעיין, מ"מ נראה לענ"ד שהמחמירים הנ"ל לא חששו רק לגבי טבילת אדם לפי שסוברים שבעינן גם במעיין ארבעים סאה לכן פוסל בו ג' לוגין שאובין כל שאין בו מ' סאה, אבל לגבי טבילת כלים שסוברים כו"ע שלטבילת כלים סגי במעיין כל שהוא בוודאי אין להחמיר, ובזה מתרצים המה המשנה פ"א דמקואות מעיין שריבה עליו מים שאובין שוה למעיין להטביל בו בכל שהוא, שהוא מיירי לטבילת כלים וא"כ בזה לא יפסל איתו ג' לוגין שאובין כל שיש בו רביעית מים של המעיין ובודאי גם בעת שניקו הבאר נשאר בו רביעית מים מי הבאר הכשירים ואח"כ כשנשפך לתוכו המי שאובין הנשפכים לתוכו ג"כ נכשרים לטבילת כלים, אכן לטבילת אדם יש לחוש לדברי רמ"א שחושש ג"כ במעיין לשאובין שיפסלו בו ג' לוגין כל זמן שאין בו מ' סאה. אך אם מים השאובין הנשפכין לתוך הבאר למען שיגיעו עד הקאנאווע המה מועטין ממי הבאר, בזה אין חשש כלל שמא הבאר נפסל ע"י המעט שאובין שנשפכו בתוכו בעת הניקוי, שהרי כיון שבס"ה המים כשרים מרובין מן השאובין המה נכשרים ע"י רביה והמשכה.

אמנם אם ההכרח למשוך בתוכו מי שאובין יותר ממי הבאר הכשרים שבתוכו ובזה הוא הסמיכות משום שהשאובין נכשרים ע"י מי הבאר, בזה יש לחוש לדעת הסוברים שגם במעיין נפסל בג' לוגין שנפלו לתוכו בעוד שלא היה מ' סאה בתוכו ולעולם הוא בפסולו, וא"כ לא. יועיל מה שנשפכו לתוכו מים שאובין שלא יתכשרו בו אחרי שהבאר בעצמו אין כשר לטבול אדם בתוכו, מ"מ אם נצרך הדבר בנחיצה נראה שיש להקל בזה מתרי טעמי שנצטרף לזה, חדא דעת הפוסקים שבמעיין אין פוסלין ג' לוגין שאובין הוא הרמב"ם והראב"ד והרשב"א והרא"ש וכ"כ רבינו ירוחם בשם הר"ד הכהן הובא בב"י וכן הביא המרדכי תשובת ר"מ ג"כ שסובר שבמעיין אין פוסל מי שאובין כלל, וגם, אם נחוש לדעת הפוסקים דס"ל שגם במעיין פוסל מי שאובין שנפלו לתוכו קודם שהיה בו מ' סאה, יש להקל לענין לשפוך שאובין לתוך הבאר ואין לחוש להג' לוגין שנשארו בתוכו בעת הניקוי כי יש לתלות אחרי ששואבין מתוכו זמן רב כבר יצא מן הבאר מילואו ועוד, היינו הארבעים סאה שנפסלו בתחלה בעת שנשפך לתוכו הנ' לוגין מים שאובין, ואולי נפל בתוכו גם יותר מן ג' לוגין מ"מ היה בו רוב כשרים בעת מעשה עד שנתהוה מנביעתו אז בו ארבעים סאה, ומעט שאובין שנפלו מהדליים בעת הניקוי וכל המילואו ועוד הנצרך שיצא, הוא רק עד ארבעים סאה עם השאובין שנפלו לתוכו עד שהיה בו ארבעים סאה ואח"כ מה שניתוסף מנביעתו הלא כשרים המה בעצמותם, וכמו ששנינו במשנה ב' פ"ג דמקואות בור שנפלו בו ג' לוגין שאובין עד שהיה בו מ' סאה לעולם הוא בפסולו עד שיצא ממנו מילואו ועוד, ומקילין אנו לומר שהמים שנפסלו המה יצאו משום דכיון שלא נפסלו אלא מפני ג' לוגין, והאי ג' לוגין לאו דוקא ה"ה אם היה ביותר רק שהוא מיעוט המים ורובן כשרים אין עליהם רק דין פסול ג' לוגין וממילא מתכשרי ע"י שיצא ממנו מילואו היינו לכל היותר מ' סאה חסר קורטוב ועוד איזה קבין מים שיש לחוש שמא נפלו מן הדליים בעת שניקו אותו:

הן אמת שהש"ך הביא בשם האגודה (בס"ק נ"ז) שלא ראה לרבותיו להקל ע"י שיוציאו ממנו מעט יותר ממה שהיה בו בעת נפילת הג' לוגין, משום שמא יש לחלק בין יצאו המים מאליו בין היכא שדלו ממנו והוציאו וא"כ אין לסמוך ע"ז להיתר מטעם שדלו ממנו זמן רב, ובאמת בטעם החילוק בין יצאו המים מאליו ובין היכא שדלו והוציאו ממנו, נראה לענ"ד לומר שהענין שמכשירין ביצאו ממנו כדי מלואו כו' היינו שאנו תולין שהמים שנפסלו ע"י שפיכת ג' לוגין בתוכן אותן המים המה שיצאו אין זה דבר ברור, שהרי יש לומר שיצאו הם וגם המים הכשרים הנמצאים שם לפי ערך רק שהוא תליה להקל לפי שמן הדין נבטלו ברוב הכשירים, וע"כ יש לומר שאימתי אנו תולין להקל דוקא ביצאו ממילא אבל במקום שדלו והוציאו יש לומר דחשיב זה כמבטל איסור לכתחלה שעושה שיבטל המים שנפסלו במה שהוציא ממנו המים כדי מלואו ונחשב כאלו הוא מבטל בזה המים הנפסלים בתוך הבאר מים ולכן בדלו והוציאו אין מתבטל ע"י המים שהוציאו בכדי שיותר ע"ז, וע"כ יש לומר שזה דוקא אם הדליה יהיה בכדי להתיר הבאר לטבול בתוכו, משא"כ בנ"ד שהדליה מן הבאר לא היה בכדי להתיר לכן נחשב זה כיצא מאליו, ואף שלא מצינו היתר זה בפירוש, מ"מ כיון שעיקר הדין שהיכא שדלו והוציא לא נאמר באגודה להחלט רק בלשון ושמא יש לחלק, מסתבר לומר חילוק זה שכתבנו, ובפרט במקום שיש לצרף היתירא של הפוסקים שסוברים אשר במעיין אין בו דין פסול שאובין שנפלו בתוכו כן נראה לענ"ד בפשיטות, ובפרט שמן הדין העיקר כדעת המתירין במעיין שנפלו בתוכו שאובין מעט וכפסק המחבר בסעיף מ', וגם הרמ"א שהחמיר כתב שבמקום שיש טורח גדול יש לסמוך אמקילין שסוברים שאין שאיבה פוסלת במעיין כי כן עיקר, עכ"ל הרמ"א, וכש"כ שיש לצרף יציאת המים ע"י מה שדלו בלא כוונה להיתר על ידי השאיבה וכמוש"כ:

ובעיקר הדין שחידש הש"ך בשם האגודה שהיכא שדלו והוציאו אין מתירין ביצא כדי מלואו, נראה לומר לענ"ד שכוונת האגודה הוא רק שאין לנו ההיתר של יצא כדי מלואו היינו מה שאנו תולין שהפסולין יצאו והכשירים נשארו זה אין אנו תולין היכא שלא יצאו מאליו רק שדלו והוציאו, אבל אם דלו ממנו הרבה כל כך שגם כשנחשוב ע"פ החשבון הכשירים והפסולים לפ"ע לא ישאר מכל המים המוקדמים בס"ה רק פחות מן ג' לוגין בזה בודאי ראוי להכשיר גם בדלו, והיתר זה שנחשוב לפי ערך שלא ישאר מן הפסולים מועיל גם בשאובים גמורים כדאיתא במס' מקואות פ"ג והוא שבשו"ע סעיף כ', ובזה נראה שאין ק בין דלו ממנו ובין יצאו מאליו אחרי שאנו יודעים שלא נשאר מן המים שנפסלו רק פחות מן ג' לוגין, אך לחשוב חשבון זה הוא חשבון עמוק מאוד (כי הוא נחשב כעין עישורייתא דבי רבי), ודרך ציור נחשוב שהיה בהבאר ארבעים סאה מים שנפסלו ואח"כ נפלו בתוכו מים כשירים היינו שנתוסף ע"י נביעתו עשרה פעמים ככה ובכל יום דולין ממנו ארבעים דליים שהוא ערך ארבעים סאה, ולכן ביום אחד נחסר חלק עשירי מהמים הנפסלים שהיו בו והנביעה של הבאר השלימה להמידה שהיה בו מקודם כדרך הבארות, וא"כ כשמשלים אח"כ נמצא בהבאר ביום השני צ"א חלקים מאה מים כשרים ותשעה חלקים מהמים הפסולים שבתוכו, וכשדולין ביום השני ג"כ 40 דליים שהוא 40 סאה נחסר מהפסולים פחות מחלק עשירי מכל המים הפסולים רק חלק עשירי מהמים שנשארים ביום הנ"ל מן הפסולים, וכן צריך לחשוב לכל יום ויום ויופחת מדת הפחת מן המים הפסולים, ולזה החשבון צריך ימים הרבה עד שיופחת שלפי החשבון לא ישאר צ' לוגין מכל המים הפסולים, ולעומת זה בניתוסף בהבאר מים הרבה בעת הפשרת שלגים וכדומה ואח"כ כשנפחת הרבה מן הבאר שנבלע בדפנות ויופחת הפחת מן הבאר יחשב לפי ערך הפחת על החלק הפסול, אך בזה נוכל להקל שאין צריך לחשוב לפי החשבון רק כדי מילואו של המים הפסולים מפני שהוא זה ממילא, סוף דבר אם הלך זמן רב מן ניקוי הבאר כגון יותר משנה יש להקל שיצא מן הבאר מילואו של המים הפסולים שבתוכו, ודוק בכל זה כי הוא חשבון עמוק:

ובעיקר הדין שמכשירין ביצא כדי מילואו ועוד, ראיתי לבאר בזה איזה דברים. הנה איתא בשו"ע בסעיף כ"א מקוה שנפל בו מים שאובין ונפסל ואח"כ ריבה עליו מים כשרים עד שנמצא המים כשרים מ' סאה הרי הוא בפיסולו עד שיצאו כל המים שבתוכו ויפחתו השאובין מג' לוגין, והוא דין הנאמר במשנה ב' פ"ג דמקואות. והנה משמעות לשון השו"ע שאין צריך שיצאו רק המים שהיו בתוכו בעת נפילת המים שאובין אבל המים שניתוספו בו אח"כ אין צריכים שיצאו, ואצ"ל שהמים הכשרים שירדו להמקוה אחרי שהיו בו ג"כ ארבעים סאה מים כשרים שבודאי אין צריכים לצאת, הגם שיש עליהם פסול כל זמן שלא יצאו המים אף המים שירדו לתוכו עד ארבעים חסר קורטוב, שאותם המים אם המים שאובים היו באים לתוכו אחרי שהמה היו בהמקוה היו נפסלים כולם והיו צריכים לצאת אח"כ כל השיעור, שהרי מקוה שיש בה מ' סאה חסר קורטוב ונפל לתוכו ג' לוגין נפסלת וצריכה לצאת כל מילואו היינו כל הארבעים סאה ועוד עד שיפחתו השאובין מג' לוגין כדאיתא מפורש בסוף סעיף כ"ב, וא"כ לכאורה יש לדון למה בנפלו בעת שהיה בתוכו רק כ' סאה ואח"כ נתוסף מים כשרים עד מ' סאה הרי הוא נכשר ביצא ממנו כ' סאה ועוד וא"צ שיצא כל המ' סאה, וכי במה עדיף זה ממה שהיה נופל לבסוף השלשה לוגין מים שאובין בעת שיש בו מ' סאה חסר קורטוב שאז נפסלים כולם, ולמה לא יופסלו כולם כל המ' סאה חסר קורטוב במה שהוא בתוכם שלשה לוגין ונצטרך שיצא כדי מילואו כל המ' סאה חסר קורטוב הא תמיד חמירא לן היכא שקדמו מים שאובין, וצריך לומר בטעמא דהא מלתא שכל שמים שאובין נפלו מקודם היינו למשל בעת שהיה בתוכו רק כ' סאה, וכן מבואר להדיא בר"ב במשניות ותו' יו"ט ד"ה עד שם בפ"ג משנה א' שאם היה בתוכו כ' סאה מים כשרים ונפלו בתוכו ג' לוגין שאובין שצריך שיצא אח"כ אם נתמלא במי גשמים כ' סאה ועוד שימעט השאובין מג' לוגין, כיון שהשאובין נתבטלו מדינא ברוב מים הכשרים רק חומרא דרבנן הוא שהחמירו שפוסלין כל המים הכשרים שהיה שם, די לנו שיש כח להג' לוגין השאובין לפסול מה שהיה מקודם בעת הנפילה שהיה אז השאובין בעין, אבל מה שניתוסף אח"כ מים כשרים המה אין נפסלים ע"י המי שאובין שהמה ברוב הכשרים, רק שהמקוה עומדת בפסולה אבל דין פסולים אין להמים הבאים אח"כ לכן סגי במה שיצא כדי מלואו מה שהי' אז בעת נפילת הג' לוגין ולא מה שבא אח"כ:

ומעתה לפ"ז יש לעיין היאך יהיה הדין אם היה מקודם ג' לוגין שאובים במקוה ואח"כ באו עליו ל' סאה או מ' סאה חסר קורטוב מים כשרים שבזה יש ג"כ להמקוה דין מקוה פסולה, אם ניתוספו אח"כ מים כשירים ויצא ממנו מים אם אין צריך רק שיצאו המים של הג' לוגין היינו מעט מים שיחסרו מהג' לוגין, או באופן זה שצריך שיצא כל הארבעים סאה חסר קורטוב שהמה נפסלים בס"ה ע"י הג' לוגין שהיה בהמקוה מקודם. והנראה מצד הסברא הישרה לומר שאם המים הניתוספים אח"כ על המים שאובין המעט יותר מג' לוגין באו בלי הפסק עד שהיה בו ארבעים סאה, אז אין צריך לצאת ממנה רק כדי מילואו של המים שאובין לבד באופן שנודע בבירור שנפחתו השאובין מן מקוה זו ונעשו פחות מג' לוגין. אמנם אם היה הפסק היינו למשל שהיה בו מתחלה ג' לוגין שאובין ואח"כ באו בתוכו כ' סאה או ל' וכדומה עד פחות ממ' סאה כשרים, הרי חשובין כנפלו בתוכן הג' לוגין ונפסלו כולן וצריך שיצאו כולן כדי מילואן, וכן אם היה הפסק למשל בעת שנפל בתוכו ג' או ד' סאה מים כשרים ואח"כ ניתוסף עוד מים כשרים, אז אין צריך רק שיצאו המים הכשרים בצירוף השאובין סך ג' או ד' סאין שנפסלו מקודם מן הג' לוגין שאובין שהיו בעין, ואח"כ כיון שהוא בתערובות אין פוסל להמים הכשרים הניתוספים אח"כ שיצטרך לצאת מהן כדי מלואן וכמו שהבאתי מקודם בהא שנפל לתוך עשרים סאה ואחר כך ניתוסף עוד שא"צ שיצא כדי מלואו רק מן כ' סאה ולא יותר:

עוד ראיתי לחקור בהא שמבואר בסעי' כ' בור שהוא מלא מים שאובין והאמה נכנסת לו ויוצאת ממנו כו' הוא בפסולו עד שיתחשב שלא נשארו מהשאובין ג' לוגין, ועיין בש"ך וט"ז שכתבו שכאן לא סגי ביוצא אח"כ כדי מלואן שהיה בתחלה רק חושבין כל היוצא ע"פ חשבון כל המים שבמקוה לפי ערך, וכתבו בשם הראב"ד הטעם מה שכאן חשבינן כל המים הצפין ויוצאין לפי חשבון ולקמן לכל הפסולים שהמה צפין ויוצאין, משום שהתם כולם כשרים ובג' לוגין הוא דאיפסלו משא"כ כאן כולהו פסולים, וכן הובא חילוק זה בתוס' יו"ט פ"ג דמקואות בשם הראב"ד במשנה א' ובמשנה ג' ד"ה עד בסופו. אמנם יש לחקור אולי תרתי בעי היינו לענין מה שאנו חושבין כל המים הפחותים ממ' סאה לפסולים מחמת הג' לוגין שנפל בהם בזה מקלינן שיצא כשיעור הזה אח"כ מן המקוה ותולין לחשוב שהמה היו היוצאים, אמנם לענין גופן של המים שאובין אנו מצריכין שיופחתו לפי חשבון באמת לא על ידי תליה מן ג' לוגין, ומה שלא הוזכר זאת בדבריהם אפשר לומר לפי דבמתניתין נקט וקתני ונפל בו ג' לוגין ולכן כיון שרק ג' לוגין נפל כמה שיצא הרי יצא מעט מן הג' לוגין ע"פ החשבון ונפחת המים מן ג' לוגין, ולאותן המים כשרים שנפסלו ע"י שנפל בהם הג' לוגין הלא די ביצא אח"כ כשיעור הזה ולכן כשר בכדי מלואו ועוד, אבל אם ע"פ החשבון ישאר ג' לוגין שאובין גופייהו אין להקל גם במקום שלא היו כולם שאובין בעין רק עם תערובות מים כשרים. ונצייר דרך דוגמא כשהיה בהמקוה כ' סאה מים כשרים ונפל בתוכה שני קבין מים שאובין שהוא ח' לוגין ואח"כ ניתוסף ששים סאה מים כשרים ויצא מהמקוה ההיא הכ' סאה ושני קבין, אם נאמר כמוש"כ עדיין המקוה פסולה הגם שכל המים שנפסלו יצא מהם ועוד יותר מ"מ כשנחשב כל היציאה לפי חשבון על השאובין לבד לא על הכ' סאה שנפסלו בס"ה מ"מ ישאר יותר מג' לוגין שאובין, שהרי מכל המים שהיה בו יצא רביע אם מן הב' קבין שאובין יצא ג"כ רביע מהם ונשאר קב וחצי שאובין, ואם נאמר שבאופן זה באמת פסול עד שיצא לפי חשבון היינו שצריך לצאת שני שלישי המים שיש במקוה זו בס"ה ובאופן זה יצא מן הב' קבין ג"כ שני שלישים מהם ולא ישאר ג' לוגין ומעתה לא יהיה הדין שנאמר בהשאובין בסעיף כ' חומרא על דינו של יצא כדי מלואו שבסעיף כ"א וכ"ב, ששם הוא על המים הנפסלים מחמת השאובין ולא על השאובין גופייהו כי השאובין גופייהו מצריכים תמיד שיתחשב ע"פ החשבון שלא ישאר מהם ג' לוגין, וכן יתפרש המשנה ב' ששם לא נפל רק הג' לוגין ולכן סגי בכדי מלואו שהרי בזה נפחת בודאי מן הג' לוגין, ובמשנה ג' גבי בור מלא שאובין צריך שיהיה עד שיתחשב כן היה נראה לומר לכאורה, אך מלשון השו"ע בסעיף כ"א מקוה שנפל לתוכו מים שאובין כו' הרי הוא בפסולו כל המים שבתוכו ויפחתו השאובין מג' לוגין ולא קתני שיתחשב וסתמא נקט שנפל לתוכו מים שאובין אפילו יותר מג' לוגין מ"מ סגי ביוצא המים שהיה בתוכו ויפחתו מן השאובין פחות מג' לוגין, משמע שגם באופן זה סגי בכדי מלואו ועוד לתלות שהמים שיצאו יצאו כל הפסולים, הגם שאפשר לפרש ששני דינים אומר המחבר בזה, שיצאו המים שהיה בתוכו היינו שכשיעור זה יצאו וגם בעינן שיופחתו השאובים מג' לוגין ופחת זה צריך שיהיה גם ע"פ החשבון באמת ולא במדת היציאה לבד, אך כל כי האי דינא היה צריך מרן לבאר זה, ועוד מלשון הרמ"א סוף סעיף כ"ב שכתב ודוקא בג' לוגין שאובין מכשרינן בכה"ג אבל אם היתה כולה שאובה אפי' נתן עליה עד שיצאו כדי מלואה ועוד לא מהני אלא מחשבין היוצאים לפ"ע הכשרים, ולמה להרמ"א למנקט בכולה שאובה הלא היה צריך להשמיענו שגם בנפל בהמקוה מעט שאובין צריך ג"כ שיתחשב לפי החשבון שיהיה במה שיצא מן המים לבד כדי מלואו שהיה בהם תחלה, שגם יצאו ע"פ החשבון מן השאובין בעצמותן שיופחתו מן ג' לוגין וכאופן שכתבתי למעלה, ומדסתמו המחבר והרמ"א בזה משמע דס"ל שכל שבעת הנפילה של המים שאובין היה לגבייהו רוב כשרין ונבטלו מדינא ברוב סגי בזה בכדי מלואן שיצא מהן, משא"כ במקום שהשאובין היו בעין באותו המקום בלא רוב כשרים בזה מצרכינן שיצאו ולא ישתייר מהן ע"פ החשבון, ואם נאמר כדמשמע מפשטות המחבר והרמ"א שכל שנתערבו אין צריך רק שיצא מה שהיה בשעת נפילה מן המים שאובין וגם שמשאובין עצמן ע"פ החשבון שהיינו חושבין נשאר מן השאובין ג' לוגין ומ"מ כשרה המקוה, נראה לחלק משום שהיכא שמתחלת כניסה בהמקוה היה בתערובות רוב כשרים ומדינא בטל בכה"ג לכן סגי בכדי מלואו ותולין שהפוסלין יצאו, משא"כ בבור מלא שאובין שהשאובין היו על מקומן ומעולם לא באו בתערובות לתוך בור זה ע"כ צריך לחשב שיצא ע"פ החשבון, וממילא במקום שהיה מתחלה בהמקוה ג' לוגין שאובין או מעט יותר צריך לזהר שיצא ע"פ החשבון, ודוק בכ"ז:

ומדי דברי בענין הבאר שיש עליו חשש שאובין לשיטת הפוסקים המחמירים שגם במעין פוסל שאיבה וגם לשיטת המשכנות יעקב שחושש בבאר שהוא סמוך לנהר שיש לחוש עליו שאין נקרא מעין ע"פ התוספתא שהובא בר"ש פ"א דמקואות החופר בצד הנהר הרי הוא כמו תמציות שלא פסקו וע"כ שאיבה פוסל בו, אלא שהגאון בעל עונג יו"ט בסי' פ"ה תמה על דבריו של המ"י שבנה יסודו על התוספתא הנ"ל, והקשה ע"ז כיון שדברי המשכנות יעקב הולכים לשיטת הסוברים שאין פוסל שאיבה במעין, ובטעם הדבר כתב מהרי"ק ז"ל שלכך אין פוסל שאיבה במעין משום שמעין מטהר בכל שהוא וא"כ השאובין גופייהו נטהרו ע"י המעין משאיבתן כו', ואף להנך דסברי דלאדם בעי מ' סאה גם במעין מ"מ כיון שנטהרו המים ע"י השקה במעין יכול אדם אח"כ לטבול בו ג"כ כשניתוסף עד מ' סאה, ועפ"ז חידש לענין דינא של החופר בור בצד הנהר אף שאינם כמעין מ"מ כיון שהן כמי תמציות שלא פסקו דתנן בהו שתה טמא ושתה טהור טהור, משום דסלקא בהו השקה להמים הטמאים שנפלו שם אף שאין שם מ' סאה, ולכן כי היכי דקיי"ל שמעין אין נפסל בשאיבה מפני שאנו אומרים שנטהרו המים שנפל בהם ע"י השקה ולכן כשר אף לטבילת אדם, ה"נ גם במקוה העומד בצד הנהר שהוא כמי תמציות שלא פסק ע"כ ת"ד:

ולענ"ד צ"ע דבריו ביסודו שכיון שמצינו במי תמציות שלא פסקו שתה טמא כו' טהור א"כ חזינן שהמים סלקו בהו השקה וכיון שהמים נטהרו אין יכולים לפסול במקוה, הא מצינו במי גבא ומי גשמים שהדין בהם שאם נפלו בהם ג' לוגין מים טמאים שטמאים כל המים, ואפ"ה איתא בתוספתא הובא בר"ש שם בפ"א שאם רבו מי גשמים על המים שבגבא היינו שירדו עליהם גשמים אח"כ וקאמרי ב"ה שאם רבו טהורין לחלה ולתרומה, הרי רואין אנו שריבוי הגשמים הבא אח"כ מטהר למים הטמאים, ואפ"ה איתא שם בתוספתא שאם נפלו בה ג' לוגין טמאים ואח"כ רבו עליהן מי גשמים שטהורין לחלה ולתרומה ופסולין להקוות עליהם, וא"כ חזינן הגם שהמים הטמאים נטהרים מטומאתן מ"מ דין שאובין לא ירד מהם ופוסלין להמקוה, וה"נ נימא במי תמציות שלא פסקו הגם שמטהרים להמים הטמאים מ"מ מדין שאובין לפסול להמקוה לא ירדו:

הן אמת שיש לחלק זה של מי התמציות שלא פסקו מדין ריבוי המי גשמים על המי גבא שנטמאו, משום ששם טהרתן בא מצד ביטול ברוב ולכן תורת שאובין לא ירד מעליהם משא"כ במי תמציות שהמה מטהרים את המים הטמאים מתורת השקה וחשבינן להמים הטמאים כנזרעו במים האלו של המי תמציות שלא פסקו ע"כ מסיר זה גם שם שאובין מן המים שנפלו לתוך מי התמציות, מ"מ יש לומר מאין נחליט חילוק זה אחרי שמצינו שמטהר מטומאה ומ"מ אין מסיר מן המים שם שאובין בהא דרבו הגשמים על המי גבאים, אולי גם במי תמציות שלא פסקו ג"כ כן הדין שמטהר להמים הטמאים ומ"מ דין שאובין אין מסיר מהמים השאובין שנפלו לתוך המי תמציות קודם שיש בהם מ' סאה, וכל ראית העונג יו"ט מדברי מהרי"ק שהחליט שגם להנך דסברי שלאדם צריך גם במעיין מ' סאה ואפ"ה אין שאובין פוסלין בו משום דהמים נטהרים ע"י השקה להמי מעין דחשבינן כזרועים וע"כ בטלה מהם תורת שאובין ג"כ וה"נ מדמי מי תמציות שלא פסקו לזה, לענ"ד אין דומה להתם, בשלמא במעין הגם שלאדם צריך מ' סאה מ"מ כיון שלכלים סגי בכל שהוא ולכן כיון שחיבור השאובין להמעין מועיל לבטל מהם תורת שאובין לענין טבילת כלים שמצטרפים להיות מקוה לטבול בהם כלים ממילא גם לאדם בטל מהם, מה שאין כן הכא בחיבורם למי התמציות שלא פסקו שפחותים המה ממ' סאה וא"כ אין ראוין לשום טבילה, לכן שפיר נוכל לומר ע"ז שנהי שירד מהם הטומאה ע"י התחברותן למי התמציות הטהורים מ"מ דין שאובין לא נתבטל מהם, וכל ההוכחה מלשון הרא"ש בפ' מרובה שהוכיח ששאובין אין פוסלין למקוה שלימה של מ' סאה וז"ל, ובלא ראיה נמי סברא הוא דהא בהשקה נעשה זרועין ליטהר מטומאתן וה"ה להטביל בהם עכ"ל, ולכן מדמי ג"כ לענין מי תמציות כיון שמטהרין להמים ונעשו זרועין לטהר מטומאתן ה"ה להטביל בהם, יש לומר בכוונת לשון הרא"ש שזאת ידענו שחיבור כשפה"נ למקוה מועיל לעשות המחוברת למקוה דין מקוה כשרה אלא שנאמר שבזה ששפך הרבה שאובין לתוך מקוה בטלו שאובין להמקוה וע"ז מוכיח הסברא כיון שמועיל הזריעה לטהר מטומאתן וע"כ אין מבטלים להמקוה הכשרה ונעשה מחובר להם ודין מקוה עליהם ג"כ, משא"כ בהא שמחובר רק למים כשרים שראוים להיות מקוה כשיהיה בהם שיעור, אבל לע"ע אין זה מקוה, ונהי שמטהרין להמים מטומאתן מ"מ מדין שאובין לא ניתקו:

ועוד קצת ראיה ממה דבמתניתין חשיב מעלות של המקוואות ומי תמציות חשיב אותם למעלה ממי גבאים שהטמאים מתבטלים בהם ובתוספתא, קתני שמטבילין בהם המים, ולמה לא חשוב המעלה שאין מי שאובין פוסל. בהם, ועוד היה ראוי לחשוב זה שגם אם ירבו בהם מים שאובין יהיו כשרים לטבול בהם ומדלא חשיב המעלה הזו מכלל דריבוי השאובין פוסל בהם בודאי, וא"כ כי היכי דלא מהני חשיבות במי תמציות לריבוי השאובין ה"ה שלא יועיל גם להסיר הג' לוגין משאיבתן שלא יפסלו המקוה, ע"כ נראה שדברי המ"י צודקים בזה שאם היה מי תמציות ודאי כיון דבעי מ' סאה גם לטבילת כלים ממילא יפסול בהם שאובין:

והנה שם בתשובה הנ"ל בענג יו"ט הוכיח דשיטת מהרי"ק ג"כ שאם הוא מי תמציות שלא פסקו אין ג' לוגין מים שאובין פוסל בהם אפילו קודם שהיה בהם מ' סאה כמו שכתב בד"ה תדע. והנה עיינתי שם בדברי מהרי"ק בסי' י"א, ואף שכתב שם בלשונו על מעיין שגם לדעת הסוברים דלאדם בעינן גם במעיין מ' סאה מ"מ אין מי שאובין פוסלין בו משום דלא גרע מעיין שאין בו מ' סאה ממי תמציות שלא פסקו שאע"פ שאין בהם מ' סאה מטהרים את המים מטומאתן, וק"ו הדברים אם במקום שאין מטהרים ידים וכלים טהרו את המים מטומאתן מקום שמטהרין ידים וכלים (הוא מעיין שאין בו מ' סאה) כ"ש שיטהרו את המים מטומאה, ואם העלו את המים הטמאים מטומאה לטהרה כ"ש שיעלו את המים הנמשכים להכשירן במי גשמים, ומזה הוכיח העונג יו"ט שלדעתו במי תמציות שלא פסקו גם שאין בו מ' סאה אין מי שאובין פוסלין בו, ומחמת זה הסיר את כוונת המהרי"ט שחושב את בארות החפורות בעומק שהם כמי תמציות שפסקו ולכן מים שאובין פוסלין בו, ובאמת אין סברא לומר כן שיחשוב הבארות שבוצצין בהם המים שכן מפורש בדברי מהרי"ט וז"ל, והני ודאי אין להם דין מעיין אפילו בזמן שבוצצין] כמו תמציות שפסקו, וע"כ נראה דזה סובר מהרי"ט ג"כ שגם מי תמציות שלא פסקו הגם שמעלין מטומאה לטהר את המים מ"מ אין מבטל מהם תורת שאובין ופוסלין המקוה כיון שאין כאן על המי תמציות שלא פסקו שם מקוה לכל דבר, ומש"כ הק"ו אם העלו מטומאה לטהרה כ"ש שיעלו את המים להכשירן, כוונתו הוא רק שיעלו את המים להכשירן שכל המקוה יש לה כשרות לטבילה לכלים ולידים, אבל במי תמציות שלא פסקו שבעינן ארבעים סאה וכל שהוא פחות ממ' סאה שאין להם הכשר מקוה אין מוציאין את השאובין מדין שאובין, כ"נ לענ"ד וכמו שכ' והוכחתי מדינא של ריבוי הגשמים אחרי ששתה הטמא, אף שמים נטהרין בריבוי הגשמים באם היה שם ג' לוגין מים טמאים מ"מ המקוה פסולה להקוות עליה. ובעצם ענין בארות שלנו החפורים בעומק אם יש עליהם חששא של חופר בצד הנהר, עיין בתשובות עין יצחק (בסי' כ' ובסי' כ"א) שהאריך בענין זה ודבריו נחמדים מאוד, ובענין חשש ג' לוגין שהוא ספיקא דרבנן ודאי שיש להקל בזה:

תוכן העניינים

באר משה (דנשבסקי) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה