אור ברסלב
באר משה (דנשבסקי) א יורה דעה › סימן כט

באר משה (דנשבסקי) א· רבי משה דנושבסקי

יורה דעה · סימן כט

סימן כח

בהא שאיתא ביו"ד (סי' ק"י סעיף ט'), ברמ"א דהיכא שספק אחד בגופו וספק השני ע"י תערובות בדבר חשוב וכדומה שאין מתבטל שאסור אפילו אם נודע שני הספיקות ביחד וכשיטת הרמ"א בד"מ סי' נ"ז שחלק על מרן הרב"י שדעתו שמה שהר"י אוסר בספק איסור תורה שנתערב הוא דוקא בנודע הספק קודם שנתערב, והש"ך בדיני ס"ס הביא להמשאת בנימין שחלק על הרמ"א בזה, והוא הכריע והסכים להלכה כדעת הרמ"א, ומ"מ כתב בקיצור כללי ס"ס שבה"מ יש לסמוך על דברי המ"ב להתיר בנודעו שני הספיקות ביחד ויש להעיר בהא דקיי"ל בספק איסור שנתערב בתערובות לח בלח מין במינו ברוב ואין כאן ששים שאין אומרים בזה ספק דרבנן להקל וכמוש"כ הש"ך (בסי' ס"ו ס"ק י'), היאך נדון בזה בלא נודע הספק רק אחר התערובות אם גם בזה יש המחלוקת הנזכר למעלה בספק איסור תורה שנתערב ביבש בדבר חשוב כשנודע הספק אחר התערובות:

והנה בדמיון הדין של ספק איסור תורה שנתערב בדבר חשוב לספק איסור תורה שנתערב במינו לח בלח פחות מס', לענין בנודע הספק אחר התערובות, יש בזה לדון להקל ולהחמיר, היינו שיש סברא לומר שבתערובות של מין במינו בלח יש בו להקל יותר כשנודע אח"כ מן יבש ביבש בדבר חשוב, משום ששם הספק איסור תורה יש בעצמותו בשלימות בעולם ולכן יש להחמיר בו גם בנודע אח"כ משא"כ מין במינו בלח אותו דבר שיש עליו ספק איסור תורה אינו בעולם לפנינו שהרי נבלל ונתערב ועל כלל התערובות אין בו רק איסור מדרבנן א"כ אפשר לומר שגם המחמירים שם יודו כאן שיש לומר ספק דרבנן להקל, וכן יש לומר להיפך כל מה שמצד אחר בא שהוא מדרבנן ובעצם הספק הוא באיסור דאורייתא אין דנין בו דין ספק מדרבנן להקל, רק שם בתערובות דבר תשוב יש לדון משום ספק ספיקא דכל אחד ואחד בפני עצמו ולכן מותר בלא נודע עד אחר שנתערב, משא"כ בתערובות לח בלח אין כאן ס"ס ואפשר שכאן כולם יודו לזה שגם בלא נודע אסור:.

אך המעיין במקור המחלוקת שבין הב"י והרמ"א בד"מ (סי' נ"ז) יראה ששניהם שוים, שהרי הב"י הביא המצא כתוב שהקשה שתי קושיות על הא דספק דרוסה שנתערב, א), שיהיה מותר מצד ס"ס, ב), שיהיה מותר מטעם ספק דרבנן, ועל שתי הקושיות תירץ דר"י לא אסר רק בנודע מקודם ומשמע שאלו נודע אח"כ יש להקל מצד שני הטעמים ומצד ספק דרבנן, וא"כ בנידון תערובות לח בלח במינו אם האיסור הוא ספק יש להקל מצד ספק דרבנן בלא נודע עד אח"כ לשיטת הרב"י, והד"מ שחולק ע"ז שם חלק על שני הטעמים, ועל קושית הס"ס תירץ משום שאינם בסגנון אחד אם יש כאן איסור, ועל קושיא דהוה ספק דרבנן תירץ מפני שהוא מצד אחר, וא"כ מוכח שגם בתערובות לח בלח במינו בספק איסור תורה, אין להקל מטעם ספק דרבנן גם בלא נודע עד אחר התערובות שיעשה איסור מדרבנן:

אמנם בדעת המשאת בנימין שהכריע להקל וכן הש"ך שהכריע ג"כ להקל בהפסד מרובה מסופק הוא אם יש להקל ג"כ בתערובות לח בלח בפחות מס' בספק איסור תורה במין במינו בלא נודע עד אחר שנתערב, או אפשר שהעיקר שהכריע להקל הוא רק מטעם ס"ס אבל מטעם ספק אין להקל במקום שמצד אחר הוא מדרבנן גם במקום הפ"מ. אמנם הפרמ"ג (בסי' ק"י בש"ד ס"ק ס"ג) בדיני ס"ס הביא בשם מהריב"ל שגם זה תלוי בפלוגתא שבין ר"ת ור"י ובלא נודע עד אחר שנתערב יש להקל עכ"ד:

אמנם מד' התוס' בחולין (דף י"א ע"א) ד"ה אלא שכתבו אחר תירוצם שכל חזקה שלא נתבררה בשעתה אינה חזקה, יש ללמוד מתוך כך הלכה למעשה שאם עשה גבינות מכמה בהמות ואח"כ נשחטה האחת ונמצאת טרפה שכולן אסורות שאין להעמיד פרה אחזקתה ולומר השתא הוא דנטרפה וכן הובא דין זה ברא"ש (פרק א' סי' ט"ז), והכא החלב נתערב לא בלח ברובו רק שאין כאן ס', ועיין במעדני יו"ט אות ג' ובדברי חמודות אות מ"ט, ומבואר להדיא ברשב"א בתוה"ק בשער ו' של בית ג' וז"ל, וכן אמרו בשם מקצת גאונים ז"ל שבהמה שנמצאת טרפה אוסרין הגבינות שנעשה מחלבה למפרע, היו הבהמות רבות ונמצאת אחת מהן טרפה הולכין בה אחר שיעור ששים, וא"כ מיירי שנתערב החלב של בהמה זו שנמצאת אח"כ טרפה בשאר החלב, וא"כ הוא תערובות לח בלח, והחלב אינו רק ספק איסור תורה, שהרי נהי שהחזקה שהיתה קודם י"ב חודש לעת שנשחטה ודאי כשרה לא חשובה חזקה מפני שלא נתבררה בשעתה, מ"מ הא ספק הוה בהחלב אם היתה אז טרפה או שנטרפה אח"כ, וא"כ הוא ספק איסור תורה שנתערב לח בלח ברוב פחות מס' והספיקות נודעו לאחר שחיטה שאז כבר היה מעורב מקודם, ואפ"ה אסר לה הרשב"א להני דעות דסברי דחוששין בהחלב למפרע עד ששים, וא"כ הלא רואין אנו דעת התוס' והרשב"א כולן סוברים שבתערובות לח בלח במינו פחות מס' גם בספק איסור תורה שנתערב בה אסור כן גם שהספק נודע אחר שכבר היו התערובות, ואין לומר שהכא כיון דקיי"ל חזקה שלא נתבררה בשעתה אינה חזקה ולכן כל שנמצאת אח"כ טרפה והרי היא טרפה לפנינו החזקה דהשתא המבוררת לפנינו מחזיק הטרפות בה למפרע, ולכן לא נחשב זה לספק איסור רק לודאי איסור החלב שלמפרע משום שהחזקה דהשתא מכרעת להספק של החלב הקדום לודאי איסור, אך באמת לענ"ד זה אין סברא לומר כן, חדא שיהיה נחשב זה פלוגתא רחוקה שמאן דסבר שגם שהיא לא נתברר בשעתה אז אם היה כשרה ודאית מ"מ חשובה חזקה מטעם ריב ומחזקינן החלב שמקודם לודאי היתר, והמחמירים יחשבו זאת לודאי של איסור, וזה אין סברא שיהיה פלוגתא רחוקה. שנית, דחזקה דהשתא במקום שידעינן שמקודם יצתה פעם אחת מחזקה זו ודאי דלא נחשב רק כספק איסור, ואם חזקה דמעיקרא שהיא חזקה אלימתא מ"מ במקום שהיא עשויה להשתנות אין מחזקת לודאי איסור, כש"כ וכש"כ חזקה דהשתא שהיא ודאי גריעא מחזקה דמעיקרא וכמש"כ התוס' בריש נדה, היאך תוכל לעשות לודאי איסור לכל הזמן המוקדם אחרי שיודעים שהיה זמן שלא היתה טרפה, שלא על כל הזמן מעת שנולדה היתה טרפה אז, וא"כ בעת שנשחטה ונמצאת טרפה א"א להעמידה שתהיה כודאי טרפה למפרע רק ספק טרפה, ואפ"ה היא אוסרת לכל החלב אם נתערב בחלב בהמות אחרות ולא שרינן מטעם ספק דרבנן הגם שהספק נולד לנו אז לאחר שכבר מעורב החלב הנאסר ברוב היתר. ונראה לענ"ד להביא ראיה שחזקה דהשתא גם במקום שאין שם חזקה דמעיקרא מ"מ אין עושה זאת לודאי רק לספק, מהא דאיתא בנדה (דף ט"ז ע"א) בעא מיניה דרב נחמן וסתות דאורייתא או דרבנן, ואמר להו מדאמר הונא חברין משמיה דרב אשה שיש לה וסת והגיע שעת וסתה ולא ראתה ולבסוף ראתה חוששת לוסתה וחוששת לראיתה אלמא קסבר וסתות דאורייתא, איכא דאמרי הכא קאמר להו טעמא דראתה אבל לא ראתה אין חוששין אלמא וסתות דרבנן, ועיין תוס' שם ד"ה וחוששת לראיתה לענין שהיא מקולקלת למנינה וא"כ אנו רואין שהא דאמרינן חוששת לוסתה ללישנא קמא דאמר וסתות דאורייתא הוא רק ספק ולא ודאי שהרי אנו אומרין שהיא מקולקלת למנינה, ולמ"ד וסתות דאורי דאורייתא ודאי ס"ל שחזקה קמייתא איתרע והוא בספק ראיה משום דאורח בזמנו בא, ואפ"ה לא מחזקינן בחזקה דהשתא שלבסוף ראתה לטמאה ודאי מעת הוסת רק היא נחשבת לספק, ואפילו ללישנא בתרא שדייק מהאי מימרא דרב דוסתות דרבנן מדאמר טעמא דראתה אבל לא ראתה אין חוששין אלמא וסתות דרבנן, ג"כ מוכח שגם ללשון זה הוא רק ספק אפילו אם וסתות דאורייתא ולבסוף ראתה, מדלא דייק ללישנא בתרא מדקאמר חוששת לראיתה אלמא וסתות דרבנן דאם וסתות דאורייתא לא היה לה לחשוש לראיתה כלל היינו שלא היה ראוי לה להיות מקולקלת למנינה דחזקה דהשתא שלבסוף ראתה עושה לה בירור לודאי טמאה מן שעת הוסת, אלא מוכח מזה שגם למ"ד וסתות דאורייתא שחזקה קמייתא נסתלקה ממנה שהרי גם אם בדקה לבסוף שלא בשיעור וסת ומצאתה טהורה ג"כ טמאה כדאיתא שם, וא"כ רואין אנו שהיא בספק טמאה למ"ד וסתות דאורייתא, ואפ"ה לבסוף כשמצאתה טומאה אינה רק מסופקת על זמן וסתה ולא ודאי. ואין להשיב על דברי אלו דאדרבה מוכח ראיה להיפך מהא דמצינו בקידושין (דף ע"ט) בקידשה אביה וקדשה עצמה והרי היא בוגרת לפנינו דרב סבר הרי היא בוגרת לפנינו ומחזקינן נן לודאי בוגרת, ומוקמינן בגמ' ביומא דמשלים שית שאז נסתלק חזקה דמעיקרא שביום זה עשויה להשתנות ואזלינן בתר חזקה דהשתא לודאי, דיש לחלק דהתם כיון דרוב המשתנים משתנים בבקר וכמוש"כ התוס' שם ע"ב ד"ה מי בשם ר"י דרגילות לבוא בבוקר הוא יותר חזק מן הרגילות של אורח בזמנו בא גבי וסתות למ"ד וסתות דאורייתא, וצ"ל דבהא גופא פליגי רב ושמואל דרב סבר שהרגילות לבוא בבוקר הוא רוב גמור ולכן אמרינן שמה שהיא בוגרת לפנינו עושה אותה כודאי שהיתה למפרע בוגרת, ושמואל סבר דאין עושה זה רק לספק וכמו שמקודם שהתברר שהיא בוגרת לפנינו היתה בחזקת ספק בוגרת ספק נערה החזקה דהשתא אינה עושה אותה לודאי, ועכ"פ מוכח מזה שבנ"ד גם אם חזקה שלא נתבררה בשעתה אין חזקה מ"מ אינה רק מסופקת והרוב אדרבה להיפוך הוא שאינה טרפה א"כ חזקה דהשתא שנמצאת טרפה אינה עושה רק לספק, וא"כ שפיר מוכח שגם ספק דאורייתא שנתערב בלח במינו אף שהספקות נודע לאחר שנתערב מ"מ אסור לשיטת ר"י ולא מקילינן לומר ספק דרבנן להקל, וזהו שיטת התוס' והרא"ש והרשב"א ומאן ספין כו' להקל נגדם גם בהפסד מרובה:

הן אמת שבעיקר דין שיטת ר"י שמחמיר בספק דאורייתא שנתערב בדבר שמדאורייתא בטל רק מדרבנן לא בטל, ויסודתו שמפרש הא דאיתא בביצה וספקה אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות קאי אספקה וכמו שהאריכו כל הראשונים בדבריהם, התעוררתי להקשות על זה ממתניתין דתרומות פ"ג משנה א' וב' בתורם חבית של יין ונמצא אח"כ חומץ וספק מתי החמיצה אם קודם שעשאה לתרומה או אח"כ שהדין שהוא תרומה ויחזור ויתרום, שכל אחת מן התרומות הן הראשונה והן השניה אינה מדמעת והוא שאיסור דמוע ביותר מרוב עד מאה וא' הוא רק מדרבנן ולכן בספק אין אנו מחמירין, ואף דהוה ספק איסור תורה בגופו ותערובות הוא האיסור דרבנן, ודוחק לומר שדין זה יהיה רק בתרומה בזה"ז דרבנן ולכן מקילין בו בספיקו. והנה עתה מצאתי בסמ"ק אות רי"ד וז"ל, וכל אלו שאמרנו שאין בטלים י"א אפילו אם הם ספק איסור כדאמרינן ביצה דף ג' (וע"ש בתוס') ספיקה אסור ואם נתערבה באלף כולן אסורות, ואע"ג דקיי"ל דספק ספיקא מותר אפילו באיסור דאורייתא הכא כיון שאיך הספק מענין אחד לא שרינן, ולא היא דבמסכת תרומות מוכח דשרי, עכ"ל הסמ"ק, נראה דכיון למש"כ שהביא ראיה מהא דפ"ג דתרומות שהבאנו, אך לשיטת הר"י הזקן וכל הראשונים שהחזיקו בשיטתו להחמיר צ"ל לפי שיטתם שהכריעו לאיסור, דאיסור מדומע שהצריכו אחד ומאה קיל הוא משארי תערובות האוסרים וכך התנו חז"ל בעת גזירתם שבודאי הוא דוקא ולא בספק:

והנה בעצם הדין של ספק איסור תורה שנתערב ביבש ברוב בדבר חשוב או בריה וכדומה תלוי בהמחלוקת שבין הב"י בשם המצא כתוב שבסי' נ"ז והרמ"א בדרכי משה החולק עליו, ובאמת דברי המ"כ שבב"י הן הן דברי המהרא"י שבס' מביא שערים, שבספר שע"ד (סוף סי' פ"ד) מביא שם שזכה לראות בסוף כל או"ה של מהרא"י ישן נושן שכתב כל הדברים האמורים בספר ב"י בסי' נ"ז שכ' שכך מצא כתוב, והעלה שלא אמר ר"י אלא דוקא שנודע מיד שדרס הזאב קודם שנתערב באחרים ואח"כ נתערב, וא"כ כיון שנודע מיד שהוא ספק דרוסה והוא ספק דאורייתא כו' וכשנתערב בעדר הוי כמו ודאי דאורייתא שנתערב, אבל אם לא נודע עד אחר שנתערב מודה ר"י דשרי מטעם ספק ספיקא הואיל ששני הספקות באים יחד וכו' ע"כ דברי המהרא"י שהובא בס' מבוא שערים שבס' ש"ד סי' פ"ד בסופו. ולענ"ד בדברי מהרא"י אם שבתחלה הקשה שתי הקושיות למה לא יותר התערובות שנתערב ספק איסור תורה מטעם ספק ספיקא וגם מטעם ספק דרבנן, ובתירוצו שתירץ לחלק בין נודע מקודם התערובות או נודע לאחר התערובות לא הזכיר רק הטעם דספק ספיקא, שבנודע לאחר התערובות חשוב זה ס"ס אבל בנודע מקודם לא הוה זה ס"ס, ולכן הוי ס"ס בנודע לאחר התערובות הואיל ששני הספיקות באים יחד מיד שנולד הספק:

לכן נראה לענ"ד לומר בכוונת מהרא"י שענין הקושיא של ספק דרבנן הוא רק לחזק הס"ס לפי שפעמים מחמירים בס"ס רק משום שכאן מדאורייתא היתר ברור הוא לא היה ראוי להחמיר בס"ס זהו הנראה לענ"ד לומר בכוונת מהרא"י ולכן כל שאנו אומרים שכיון שהוחזק מתחלה בעת ידיעתו בספק דאורייתא ולכן אין מקילין בו, ומעתה לפ"ז גם לדעת מהרא"י רק בתערובות יבש ביבש מהני בנודע לבסוף אבל בתערובות לח בלח כיון שאין כאן היתר ס"ס רק מצד גילגול דרבנן ובאמת פתיכא ביה איסור דאורייתא לא הקילו מצד ספק דרבנן, כן נראה לומר לפי שיטת מהרא"י, ולכן לפ"ז שפיר נוכל לומר שהתוס' והרא"ש וכל הראשונים שהעתיקו דברי התוס' בהא דנשחטה הבהמה ונמצאת טרפה לאסור החלב למפרע אף קודם ג' ימים וגם התערובות יהיה אסור, מ"מ בדין יבש ביבש יוכל להיות שיודו לדין זה שהיכא שנודע לבסוף שיהיה מותר מטעם ס"ס כדעת מהרא"י:

ומדברי הרשב"א בתשובתו בחלק ראשון (סי' תקי"ח) על מה ששאלוהו על דבריו שבתה"א שכתב שם בנשחטה הבהמה ונמצאת טרפה שאסור הגבינה הנעשה ממנה וז"ל, ואפילו גבן מששים בהמות ונמצאת אחת מהן טרפה שאין חלב אותה טרפה בטלה אם ידוע שהיתה טרפה בזמן שחלבו ממנה, ושאלוהו למה אין החלב בטל, והשיב ע"ז שם שאין כוונתו שאין בטל כלל והביא הוכחה ממקומות אחרים בדברי בתה"א שסובר ג"כ שהחלב בטל כדין כל האיסורין הבטלים בשיעור המבטלן, וכתב וז"ל אלא שהכוונה שם שאם היה הגבינה חשובה וכדבר שאין בטל גם זו נחמיר עליה שלא לבטלה כאלו היתה הבהמה ודאי טרפה דכל שלשה ימים כודאי טרפה הוא, ולא היתה שם עיקר הכונה רק לעשות זו שהוגלד פי המכה כודאי טרפה לכל דיניה, ומה שאמר שאין אותה חלב טרפה בטלה בששים כוונתו לומר בזמן שאין אותה לב טרפה בטלה בששים, כגון שהוא דבר חשוב ע"כ, יעו"ש היטב בדבריו בתשו' הנ"ל. ונראה ששני דברים נוכל ללמוד מדעת הרשב"א, א), שדעתו ג"כ שבזמן שלא נודע עד לבסוף אין אוסר בספק טרפה שנתערב בדבר חשוב ביבש ביבש, שהרי כתב שכוונת דבריו שהשמיענו שאם הגבינה דבר חשוב שאין בטל לפי שנחשב כודאי איסור, והרי הוא הכריע לחוש למעשה כשיטת ר"י הזקן בענין ספק איסור תורה שנתערב בדבר חשוב שאין בטל, שמפרש ואם נתערבה באלף כולן אסור אספקה אסורה קאי כמש"כ בשער ב' בבית ד' דף ק"א, וא"כ למה קאמר להוכחה שנעשה כודאי טרפה ולכך אין בטלה בדבר חשוב שהרי אף אם רק כספק איסור תורה ג"כ אין בטלה בדבר חשוב, אלא מוכח מזה שהרשב"א יסבור שמה שהר"י אוסר בספק איסור תורה שנתערב בדבר חשוב הוא רק בנודע מקודם שחל עליו שם איסור מצד ספק איסור תורה שנעשה לנו כאיסור ודאי ולכן אין בטל אח"כ, אבל אם נודע אחרי שנתערבה בזה יש להקל מטעם ס"ס, ולכן הכא בהגבינות שבא הידיעה מן האיסור אחרי שכבר נתערב ולכן שפיר הוצרך הרשב"א לעשות הוכחה שנעשה טרפה ודאית החלב שקודם בתוך ג' ימים ולכן אין בטלות הגבינה בדבר חשוב. ב), מוכח ג"כ מדברי הרשב"א שמה שמצרכינן שיהיה איסור ודאי ולא ספק בנודע אח"כ הוא רק לענין תערובות יותר מששים שהוא מצד דבר חשוב, אבל כל שנתערב עד ששים בזה גם בספק איסור תורה ולא נודע עד אחר שנתערב ג"כ אסור אפילו במין במינו, מדהוצרך הרשב"א להוכיח שנעשה לענין מה שאין בטלה הגבינה יותר מששים, אבל ממה שאנו מצריכים לששים ובפחות מששים אנו אוסרים אף במין במינו מצד תערובות חלב האיסור, אין מזה הוכחה שנחשב כודאי שגם בספק איסור תורה אנו מצריכים ששים דווקא:

היוצא מכל האמור שדין זה שחידש המ"ב להכריע שבספק איסור תורה שנודע אחר התערובות במקום שהוא דבר חשוב שמקילין בזה והש"ך הסכים בה"מ לסמוך ע"ז הוא ראוי לסמוך ע"ז אחרי שהכרענו שהרשב"א אמר כן. אמנם בספק איסור תורה שנתערב בלח בלח במינו בפחות מששים לכו"ע אסור גם כשנודע אח"כ וכן משמע מדברי מהרא"י שבהגהת ש"ד (בסי' פ"ד), הגם שהוא עיקר המחדש של הדין שיש לחלק בין נודע קודם התערובות לנודע אחר התערובות, ומ"מ הביא בהגה"ה שם לדברי התוס' בפ"ק דחולין בענין איסור הגבינות שנעשה מכמה בהמות ואח"כ נמצאת אחת מהן טרפה, ולא העיר המהרא"י ע"ז מאומה שלשיטתו יש להקל בזה.

עוד נראה לענ"ד לחדש שמה שמהרא"י מחלק בין נודע מקודם שאז הוה שפיר הדין שכל ספק טרפה הנתערב בדבר חשוב יש לו דין אחד כמו ודאי איסור שנתערב, אבל בספק הנודע אחר שנתערב בזה מותר מטעם ס"ס, הוא דווקא במקום שכל הספק איסור נתערב בדבר חשוב, וכל הדין שאנו דנין עליו הוא רק על התערובות, אבל במקום שמקצתו של הספק טרפה נמצא בעין בפ"ע ומקצתו נתערב בדבר חשוב בזה שפיר הוה הדין כמו נודע מקודם התערובות שאז אין אנו מתירין מטעם ס"ס, וניחזי אנן בטעם הסברא שאנו אומרים שבאם שנודע מקודם אין בטל אח"כ ואין מותר מטעם ס"ס, הוא משום כיון שחל עליו איסור ספק טרפה בפני עצמו ונחשב כודאי איסור ולכן אין בטל אח"כ דהא גם איסור דרבנן ודאי ג"כ אין בטל בדבר חשוב, משא"כ במקום שנודע אחר התערובות כיון שאין הדין רק על התערובות אז הוא ס"ס, ולכן נראה שגם בנודע אח"כ כיון שיש מקצתו ממנו שיש עליו שם ספק טרפה א"כ הרי זה עושה לנו כמו נודע מקודם על מה שנתערב בתוך התערובות ג"כ שם איסור בשר ספק איסור שנתערב וגם מהרא"י יודה בזה, ובזה ניחא מה שהובא בהגהת ש"ד בשם מהר"ם ז"ל במחט שנמצא מובלע בקורקבן שלא ניקב הנקב לפנים ולא עבר לחוץ שאוסר זאת מהר"ם ז"ל מספק ואוסר שאר עופות שנתערבה בהם אותה אווזא שנמצא בה הקורקבן עם המחט לפי שהאווזא הוה ראויה להתכבד, אף שמשמע שהידיעה היה לאחר התערובות דודאי בעת הידיעה היה נזהר מן התערובות האווזא אפ"ה אוסר, ולשיטת מהרא"י היה ראויה להתיר כיון שנודע אח"כ מטעם ס"ס, ולמש"כ אתי שפיר לפי ששם חל על הקורקבן הניכר מן הספק טרפה שם איסור טרפה מספק ולכן חל גם על כל האווזא וחשבינן זה כספק טרפה הנודעת נתערבה בכולהו אווזות, וע"פ יסוד זה יהיה נסתר היתירו של המ"ב בעובדא דידיה בסי' ל"ז שנשחטו ארבעה עשר כבשים ואח"כ פתח ראש אחד ונמצא בו מים באופן שהיה ספק אם המוח מקיפו, שסמך להתיר על הא שלא נודע הספק עד אחר התערובות שאז חל עלייהו שם ספק ספיקא, ולמש"כ שם עדיפא כיון שהספק טרפה נולד על הראש אשר היא ניכרת שבה הספק טרפה וממילא על הכבש הנתערב חל עליה הדין כספק טרפה שנתערב וצ"ע בזה:

ומדברי הרא"ש בתשו' (כלל כ' סי' י"ז) ג"כ מוכח דעתו אחד משני אלה, או שסובר בספק טרפה שנתערב גם שלא נודע עד אחר התערובות אסור, או שנאמר כמוש"כ שכל שנודע במקצת ספק טרפה, אז גם בלא נודע עד אחר התערובות דינו כנודע מקודם, מעובדא דידיה שם בריאה שנמצאת בין הריאות אחת סרוכה מאונא לטרפש הכבד, שדיינינן בתרי ספיקי שמא השוחט הבודק לא הרגיש באותה סירכא ונמצא טרפה אחת מעורבת בין הכשרות, או שמא הרגיש והטריף הכבש ובשגגה נתערבה ע"י הקצבים הטרפה בין הכשרות, או שמא רק הריאה נתערבה והכבשה הטרפה לא נתערבה, והרא"ש הכשיר מטעם דתלינן דהכבשים לא נתערב בהם מעולם ספק טרפה, אבל לולי זה האריך שם לאיסור מטעם ראוי להתכבד, ואמאי הא טרפות של סירכא הוא רק מספק ובפרט שהסירכא הוא לשאר איברים דאיכא למימר שבאה מצד הטרפש ולא מצד הריאה, וכן כתב הרא"ש מפורש בפרק א' דחולין סי' ט"ז דטרפות שע"י סירכא נחשב רק לספק טרפה, וא"כ למה יאסר אם הבודק לא הרגיש ונתערב הכבש הטרפה בין הכשרות מצד חתהרלה"ת, הא הוה ס"ס והספק נולד אחר התערובות לשיטת מהרא"י והסוברים כוותיה שמחלק בין נודע ללא נודע שודאי שלא יהיו חולקים ח"ו על רבינו הרא"ש, אך למש"כ יתישב זאת כיון שהריאה שבה הספק טרפה היא ניכרת בפני עצמה ונאסרת מצד הספק ממילא כל התערובות אסור כדין ספק טרפה שנתערב אחרי שנודע, ודו"ק:

תוכן העניינים

באר משה (דנשבסקי) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה