אור ברסלב
באר משה (דנשבסקי) א יורה דעה › סימן כח

באר משה (דנשבסקי) א· רבי משה דנושבסקי

יורה דעה · סימן כח

סימן כז

אשר השבתי לחכם אחד על דבריו שכתב לי ויובנו מתוך תשובתי.

אשר הביא כ"ת בשם הר"ן פ' אין מעמידין שכתב דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה דוקא כשמכוון לבטל כו' והוכיח סברתו מהא דהתירה התורה להגעיל כלי מדין למ"ד שמדאורייתא אין מבטלין איסור, וע"ז כתב דהתוס' ע"כ לא סבירא להו חילוק זה שהרי הקשו בחולין (צ"ח ב') דילמא החידוש בזרוע בשלה שבעלמא אין מבטלין איסור לכתחלה והכא שרי, ואי הוה סבירא להו כסברת הר"ן לא הוה קשה קושיתם כלל שהרי בזרוע בשלה אין כוונתו לבטל את הזרוע רק משום זה מבשל ביחד משום שמצותו בכך זה יסוד דבריו:

ואמינא ליה מטונך יקשו דברי הר"ן גופייהו אהדדי דהא הר"ן כתב שם דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה הוה דאורייתא דאמרינן דזרוע בשלה חידוש הוא וזהו חידושו שבכל דוכתי אין מבטלין איסור והכא מבטלין, ולפי סברת כת"ר יהיה זה תמוה הא לדעת הר"ן לא מיקרי זה ביטול איסור כיון שאין כוונתו לשם ביטול רק שעושה זאת מטעם שמצוה לעשות כן. ועוד קשה לפי דבריו דהא הר"ן הביא בפרק ג"ה לדברי התוס' שהקשו דילמא דזהו היתר הבא מכלל איסור הוא מחמת ביטול איסור לכתחלה דאסור בכל האיסורין והאריך שם בזה, ולמה לא הזכיר הר"ן שיש לישב הקושיא מצד שאין כוונתו לבטל האיסור:

ולכן נראה לענ"ד בכוונת סתירת הר"ן שבהא דזרוע בשלה כיון שמבשל ביחד ע"ד לאכול מיקרי זה שפיר מבטל איסור, כיון שזאת ידוע לו בבישולו שיתבטל האיסור ויאכלנו וחשוב זה כוונתו לבטל, ודוקא במבשל בכלי שמתבטל טעם הבלוע ואין נהנה מהאיסור ורק דעתו להשתמש בכלי זה חשוב אין כוונתו לביטול, אבל היכא שיש הנאה מהאיסור רק שעושה זאת לצורך אחר אחרי שעושה זאת בכוונה מיקרי שפיר מבטל איסור, וכן מוכח לשון הר"ן שכ' אבל, היכא שמכוון להכשיר הכלי ואין נהנה מן האיסור שרי, עכ"ל. ולפי דברי כת"ר הוי דברים מיותרים בר"ן שלא היה לו למינקט רק חדא שמתכוון להכשיר הכלי שרי ולמה הוסיף לומר ואין נהנה מהאיסור, א"ו דתרתי בעינן שכוונתו יהיה לצורך אחר וגם לא יהיה לו הנאה, וא"כ גם לשיטת התוס' שפיר יש לומר שס"ל כסברת הר"ן שהיכא שמתכוון להכשיר וגם אין נהנה שרי לבטל ולא יקשה אליבייהו מן כלי מדין ונסתר יסוד דבריו שבנה אשר התוס' מוכרחים לתרץ תירוץ אחר:

**(הגה"ה ועיין בה' גינת ורדים של בעל פרמ"ג כלל ס"ו שרוצה לומר הטעם שהצריכה התורה מריקה ושטיפה אף שמב"מ ברובא בטול מפני ביטול איסור לכתחלה אף דאיכא הנהו תרי טעמי שאין כוונתו לבטל והאיסור הוא בלוע , ויעו"ש בד"ה ודע, במש"כ והעיר מד' הטור בשם הרשב"א (בסי' קכ"ב), ולמש"כ נתישב הקושיא, ששם בדינו של הרשב"א אין נהנה מזה מפני שהוא דבר מועט ואין כאן שום טעם משא"כ בענין מין במינו הגם שבטל ברובא מ"מ נהנה בזה שמתבטל ודו"ק:)**

אך לפי מה שבארתי סברת דברי הר"ן יקשה הא דבכל יום נעשה גיעול לחברו, נהי שהמבשל שלמים בכלי שבשל בה חטאת היום אין מכוון לבטל האיסור רק לבשל בהכלי, מ"מ הא זה שפיר חשוב למבטל דהא יש כאן הנאה מהאיסור שהרי יש כאן נתינת טעם רק שמתבטל מטעם דמין במינו ברובא בטל וכמש:כ התוס', ולבד הקושיא שהקשה כת"ר דלמה להר"ן להביא מכלי מדין שיש לדחות משום ששם שופך המים, הו"ל להביא ראיה מהא דכל יום נעשה גיעול לחברו, ולמש"כ עדיפא הקושיא על הר"ן ששם באמת צ"ל אסור לבטל האיסור שהרי נהנה, ולא יועיל מה שאין כוונתו לבטל רק לבשל בו השלמים. ונראה לענ"ד לומר שהר"ן יסבור כשיטת הרמב"ן ועוד מהראשונים המובא בריטב"א שלהי ע"ז ומפרש שם הגמ' באופן אחר, שבאמת אין מותר לבשל שלמים בקדרה שבשל בה חטאת ביום זה כ"א שיגעילם בינתים דוקא, ויעויין שם בריטב"א שהאריך בזה ומפרש שם דברי הגמ', ולפי המסקנא דע"ז (דף ע"ו) הטעם דאמרינן גבי קדשים שם בזבחים השפוד והאסכלא מגעילן בחמין משום דהתירא בלע, נפרש הא דאמר ר"ט בזבחים כל יום נעשה גיעול לחברו בשלמים לגבי שלמים ומטעם דהוה נ"ט בר נ"ט דהתירא וכסברת התוס' בחולין ובזבחים, וא"כ לא יקשה כלל לשיטת הר"ן. וצ"ע לענ"ד על דברי הכו"פ (בסי' צ"ט ס"ק ד') שהוכיח שלשיטת הראב"ד דסבר שאיסור ביטול איסור לכתחלה הוא מדאורייתא מוכרח לומר שבלוע מותר לבטל מה"ת מהא דמותר לבשל שלמים בכלי החטאת, ולפי מה שהבאתי דברי הריטב"א בשם הרמב"ן אין זה הכרח, דהא י"ל שהראב"ד יסבור לפרש הגמ' ג"כ כשיטת הרמב"ן המובא בריטב"א שם כמש"ל. ולפי דברי התוספות בחולין וזבחים שם מוכרח לומר שאיסור מוהר לבטל, אך הכו"פ העמיד הוכחתו רק לשיטת הראב"ד דאיסור של ביטול איסור לכתחלה הוא מדאורייתא שכן מבורר דעתו, משא"כ לשיטת התוס' אפשר לומר שהוא כשיטת התוס' המובא בר"ן פג"ה שסוברים שביטול איסור לכתחלה הוא מדרבנן:

ומה שרצה לומר דסברת ר"ת יהיה שלענין חנ"נ לא נקרא שם איסור על הבלוע ולא אמרינן ביה חנ"נ וכמו שכ' הט"ז בשם הרמב"ן שהובא בר"ן פרק גיד הנשה, ובזה יתורץ הקושיא שהקשו התוס' מהגעלת כלי מדין למ"ד חנ"נ בכל האיסורים במחכ"ת לא כן הוא, שגם אם הדין כשיטת הרמב"ן שבלוע לא נעשה נבלה, אפ"ה לא יהיה אפשר להגעיל כלי גדול שאין בו ששים נגד הבלוע בו, מפני שכיון שהאיסור פולט לתוך המים שנתבשל בו ונעשה המים נבלה דאז לא מיקרי בלוע שהמים הם לפנינו וחל עליהם איסור וכשנבלעים המים לתוך הכלי בדופניה הרי בלועים הם איסור אשר נעשה נבלה מכבר, וע"כ לא אמר הרמב"ן וסייעתו שבלוע לא נעשה נבלה רק כשהיה בלוע היתר בתוך דופני הכלי ואח"כ נבלע בהם איסור מעט, אף שאין בבלוע ההיתר ששים נגד האיסור שנבלע בה, שאין צריך לשער רק נגד האיסור הבלוע לבד מפני שהבלוע ההיתר שאין ניכר לפנינו לא חל עליו שם איסור נבלה לפנינו, אבל איסור הבלוע הפולט לתוך התבשיל שנתבשל בקדרה ודאי שנאסר כל הנתבשל בו ונעשה נבלה ואח"כ יחזור ויאסור להכלי וזה ברור ופשוט ואין צריך לראיה. עכ"ז אביא ראיה לזה שהרי סברת הרמב"ן שבלוע לא נעשה נבלה הובא בשו"ע (בסי' צ"ח סעיף ה'), ואילו אם נתבשל חלב בקדרה של בשר תוך מעל"ע צריך להמתין מעל"ע מעת הבישול השני לענין דיעבד מפני שנעשה נבלה וזהו לכו"ע, ויעויין בש"ך (סי' ק"ג ס"ק י"ח) ועיין בפרמ"ג בפתיחה להל' בב"ח שכתב שזהו איסור תורה ודו"ק:

ובעיקר הקושיא לשיטת ר"ת דאמרינן חנ"נ בשארי איסורין [אם נאמר שהוא מה"ת לפי סיגנון התוס' חולין ד' ק'] איך הגעילו בכלי מדין יורה גדולה, נראה לענ"ד שיש לתרץ בפשיטות. והוא שהנה איתא ביו"ד (סי' קי"ד סעיף ז') דמים חמים של נכרים שרי, ומביא שם הש"ך בשם העט"ז דשומן פוגמתן מלשתות והש"ך חלק על דבריו דמשמע דעתו שהמה בעין לפגם אף כשהוא בן יומו, רק שהפגם הוא מפני שסתם כליהם אינם בני יומן, אמנם הפר"ח מיישב דברי העט"ז וכתב שמים שעומדים לאכילה הוא לשבח אבל מים לשתות הוא לפגם ומותרים, ולכן שפיר יש ליישב שיטת ר"ת שמגעילן במים זכים חמים הרבה העומדים לשתיה ששומן הוא לפגם בהם ולא נעשו נבלה ויהיה הכלי שפיר מיתר כי השומן יופלט בהמים ומה שיחזור ויובלע בכלי יהיה מותר, הגם שאח"כ יהיה המעט איסור הנכנס בהמים נבלע אח"כ בחזרה לתוך הכלי וכשיבשל בכלי מאכל יהיה זה לשבח, מ"מ כיון שעל המים לא ירד עליהם שם איסור בהיותם בעין מפני שעמדו לשתיה ממילא על הבלוע אין ע"ז שם נבלה, ככללא דאמרינן דאיסור בלוע לא נעשה נבלה לכל הבלוע וא"צ לשער רק לפי חשבון ויהיה זה היתר אח"כ כאשר יבשל אח"כ בהכלי:

וקצת ראיה נראה לענ"ד להביא לשיטת העט"ז והפר"ח ששומן במים הוא לפגם מהברייתא שבפרק א"מ (דף ל"ח ע"ב) הקפריסין והקפלוטות וכו' והחמין שלהם מותרין, ואח"כ קאמר שמן ר' יהודה הנשיא ובית דינו נמנו עליו והתירוהו, ומשמע מלישנא דברייתא שכל דקתני ברישא מותרין אפילו קודם התרת השמן, ולשמואל דאמר בטעם איסור השמן משום שזליפתן של כלים אוסרתן ולא סברי להיתירא מפני שכליהם אינם בני יומן ואפ"ה בחמין התירו, וע"כ צריך לומר שהוא מפני שהוא בעין לפגם וכמו שכתבו התוס' האי חילוקא בחולין (ח' ע"ב) גבי דבש וכאן בע"ז בד"ה אי משום גיעולי כותים, אך מ"מ למסקנת התוס' לעיל ל"ו א' בד"ה בשלמא נסתרה ראיה זו ודו"ק:

ומש"כ לעיל בשיטת הר"ן שכוונת הר"ן יהיה דתרתי בעינן שלא יהיה מכוון לבטל וגם לא יהיה נהנה מביטולו, יקשה לכאורה ע"ז ממה שמצינו גבי תרומה שנתערב בחולין שאם החטים של החולין יפות ולאחר טחינה יהיה שיעור לבטל התרומה מותר לטחון לכתחלה וכן איתא בירושלמי (פ"ה דתרומות הלכה ג'), והפר"ח (סוף סי' ס"ד) כתב בזה שהטעם הוא שלא מקרי זה מבטל איסור מפני שאין כוונתו לבטל רק לטחון ולמש"כ כיון דנהנה לא מהני זה, ונראה לתרץ מתרי טעמי, א) מפני שהוא כבר מעורב ואינו מוסיף בתערובות רק עושה שהתערובות יהיה מותר והוא קיל מכל מבטל איסור ולכן כל שאין עושה מעשה לכוונת ביטול שרי, ב') יש לומר כיון שחטים עומדים לטחינה ומתחלה בעת שנתערבו עמדו לכך, חשבינן מתחלה כמו שנטחן ואיכא בו שיעורא לבטל, ושני הטעמים שכתבתי יהיו תלויים במה שנדקדק בדברי הפוסקים אשר נבאר בזה בע"ה:

והוא שמצינו (ביו"ד בהל' תולעים סי' פ"ד סעיף י"ג) גבי דבש שנפלו בו נמלים יחממנו עד שיהא ניתך ויסננו, וכתבו שם הש"ך והט"ז בשם הא"ח שאין בזה מבטל איסור לכתחלה כיון שאין כוונתו אלא לתקן הדבש עכ"ל, ויש לעיין בטעם היתר בזה הא הת"ה כתב הטעם בהא דמותר לטחון חטים מתולעים הוא שמפני קול האפרכסת יברחו, ולולא זה לא היה סומך להתיר לטחון משום שהוא מבטל איסור לכתחלה אף שכוונתו רק לטחון ולא לבטל, הן אמת שהש"ך שם בס"ק מ' כתב שמתחלת דברי ת"ה משמע שבריחיים שאין שם אפרכסת אסור, אלא שאח"כ כתב כו' ואין בזה משום מבטל איסור לכתחלה כיון דספק הוא אם יתערב איסור כלל (היינו שמא יברחו), וגם אין מכוון לבטל עכ"ד, ולענ"ד דברי הש"ך צ"ע, דלו גם אם לפי שיטת ד' הש"ך שהתה"ד נקט תרי טעמי להיתירא מ"מ מנ"ל שטעם השני הוא עיקר לסמוך עליו להיתר כי אולי לא סמך רק על טעם הא' של קיל האפרכסת, ועוד ראיה לזה מהגה"ה שבש"ד בהל' תולעים וז"ל שם וכן חטים שהתליעו יש לברור המנוקבים ולטחון אותם, ואין להחמיר ולומר שמא בין הברירה והטחינה יצאו התולעים וניקבו, דבלא זה יש מקילים ואומרים שאין דרך התולעים להיות בטחינה אלא בורחים מנענוע האפרכסת ומקול הריחיים ויוצאים למעלה מהאפרכסת עכ"ל מהרא"י בהגהתו בש"ד, הרי רואין אנו בירור דעתו של מהרא"י שלולי טעמא דהקול של אפרכסת אין לו שום סברא להתיר מפני שאין כוונתו לבטל, ולכן נראה לענ"ד בדברי מהרא"י שגם מש"כ בתה"ד "ועוד שאין כוונתו לבטל" אין כוונתו של התה"ד שבטעם זה יספיק להתיר, רק הוא סניף להיתר על הסמיכה על הא שהתולעים יצאו מקול האפרכסת, והוא שמהרא"י סובר שזה ודאי דלולא הטעם שסומכין על מה שיברחו לקול האפרכסת אין היתר לטחון ולבטלם במה שיוטחנו, הגם שכוונתו הוא רק לטחון מ"מ כיון שזה ברור לו שיוטחנו התולעים ויתבטלו הוה זה מבטל איסור לכתחלה, רק מפני שיש לתלות שיברחו מן הקול של אפרכסת, הגם שאין זה בירור גמור שיצאו כולם מ"מ כיון שאפשר שיצאו כולם וגם אין מכוון בזה לבטל לכן לא מיקרי זה מבטל איסור לכתחלה כיון שאפשר אשר לא יתבטל שום איסור ע"י זה, וע"כ גם אם יזדמן שיתבטל האיסור ע"י הטחינה, כל שאין הכרח לזה שרי, כיון שאין כוונתו לבטל (והוא דוגמא דאמרינן דבר שאין מתכוון שרי היכא דלא הוה פסיק רישא) זהו הנראה לענ"ד בכוונת ד' מהרא"י ז"ל:

אמנם דברי הא"ח שכתב להתיר לחמם הדבש שנפלו בו תולעים שכתב שאין זה מבטל איסור לכתחלה מפני שאין כוונתו לבטל רק לתקן הדבש, לכאורה המה מנגדים לדברי מהרא"י לפי מה שביארנו דבריו, שהרי כאן הדבר ברור שיתערב טעם התולעים בהדבש ע"י החימום ואפ"ה אנו מתירים מפני שאין כוונתו בזה לבטל האיסור, וא"כ לכאורה דין זה הוא במחלוקת שנויה בין מהרא"י לבעל הא"ח, אמנם נראה לענ"ד שאפשר לומר שהכא בהאי דינא דא"ח בהא דדבש שאני מפני שע"י החימום והסינון הוא מכוון בעצמו למעט האיסור לכן לא נחשב זה מבטל איסור וכן איתא בכו"פ שם בס"ק כ"א בטעם דין זה וז"ל מפני שמסננין ומסיר האיסור, וניכרין דבריו שכוונתו בזה שלא יהיה מזה סתירה לדברי מהרא"י שהצריך לטעם שהמה בורחים מקול האפרכסת וכנ"ל:

אמנם יש לעיין שהרשב"א פסק בכלי שנבלע בו איסור מועט שדרכו להשתמש באותו הכלי בשפע שתמיד יהיה ששים שמותר להשתמש בהכלי ואין לחוש בזה משום מבטל איסור לכתחלה, והובא דבריו (בסי' צ"ט) בסופו (ובסי' קכ"ב), וכן הוא דעת הראב"ד כמובא בשמו בתוהה"א במשמרת הבית וכן הובא בשם הראב"ד בתשו' הריב"ש (בסי' שמ"ט), וא"כ אנו רואין דעתם שכל שאין כוונתם לבטל האיסור רק להשתמש כדרכו לא מיקרי מבטל איסור אף שיש כאן ביטול איסור בודאי, והא דאסור בכלי שפעמים משתמשים בו במועט להשתמש בו במרובה, הגם שגם בזה יש ההיתר שאין כוונתו לבטל רק להשתמש בו במרובה, יש לומר דהתם משום גזירה אסרינן, כי היכי דאסרינן קדירה שאינה בת יומא אטו בת יומא ה"נ גזרינן כשנתיר להשתמש בו במרובה דילמא ישתמשו בו מועט, וא"כ לכאורה האי דינא של הרשב"א והראב"ד מנגדים לדברי מהרא"י דאסר היכא שידעינן בודאי שיתבטל שאסור אף שאין כוונתו לכך:

ונראה לומר להשוות דעת מהרא"י שיתכן גם לשיטת הרשב"א, והוא שהרשב"א והראב"ד לא הקילו רק לענין איסור בלוע, אבל באיסור שאין בלוע לא שרינן לבטל גם שאין כוונתו לבטל רק כל שידוע שנתבטל ע"י זה המעשה. אמנם לפי שהביא הרשב"א בתשובה חלק א' (סי' רכ"ב) את השאלה ששאלו אותו מה שהוגד בשם הראב"ד שאיסור בלוע משהו מותר לבטל לכתחלה, דמשמע שדוקא בלוע אבל שאין בלוע לא, והקשו ע"ז מהא דתנן מגורה שפינה ממנה תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין, וכן חבית שמן של תרומה אין מחייבין אותי להיות יושב ומטפח אלא נוהג בה כדרך שהוא נוהג בחולין, משמע מזה שגם בעין מתירין לבטל כה"ג שהוא איסור מועט שאין מתכוין לשום ביטול רק להניח שם כדרך כל העושין כשנצרכין להניח שם מחדש, (וגם שנודע בודאי שיבטל קצת האיסור). והנה השיב הרשב"א שאפשר להעמידה בתרומה בזה"ז דרבנן ולא חששו למיעוט כזה, אך הביא בשם הרמב"ם ז"ל שנראה שפירשה בתרומה דאורייתא וכן נראה דעת מקצת רבותי, עכ"ל הרשב"א שם בתשובה, וא"כ נאמר ששיטת האו"ח וכן שיטת מהרא"י יהיה כמו שרצה הרשב"א לומר מקודם שהוא רק מדרבנן בתרומה בזה"ז, אבל באיסור תורה לא מקלינן לבטל משהו רק באיסור בלוע, ועפ"ז יש לומר ששיטת הר"ן בפרק אין מעמידין שהתיר לבטל במקום שאין מתכוון לבטל ואין נהנה בכך יהיה רק באיסור בלוע, והדין שנאמר שם דברי הר"ן שמזה למד דין זה הן מגיעולי מדין והן מדין שמותר לתת בו שכר, שהוא מטעם שאין מתכוון לבטל וגם אין נהנה מזה, יהיה רק באיסור בלוע דשם הוא באיסור בלוע, אבל איסור שאין בלוע אין מתירין לבטל גם באין מתכוון לשם ביטול וגם אין נהנה בכך:

אלא דמ"מ העיקר זה בדברי הר"ן הנ"ל חסר מן הספר, שלא הזכיר שם הטעם שהוא איסור בלוע, שמשמע מסיגנון דבריו שרק שיטת הראב"ד מטעם משהו בלוע, אבל שיטת הר"ן רק משום שזה כללא הוא שכל שאין מתכוון לבטל ואין נהנה בכך שרי לבטל, ובפרט לשיטת הרמב"ם בהא דמגורה שכתב הרשב"א אליבי' שהוא גם בדאורייתא, נראה לומר שגם בדבר שבעין מותר לבטל איסור דכל שאין מתכוין לבטל ואין נהנה בכך שרי:

ומה שהמהרא"י כתב בדין התולעים שהיתר הטחינה הוא רק משום שהתולעים יברחו אבל לולא זה היה אסור מצד ביטול איסור לכתחלה, וכן בהא דאו"ח בהיתר חימום הדבש שיש בו תולעים משום שכונתו להסיר האיסור ע"י הסינון אבל לולא זה היה אסור הגם שכונתו הוא שלא לשם ביטול רק שצריך לטחון או לחמם הדבש, וכן אין נהנה מזה, שהרי אין חפצו ליהנות מן התולעים, וא"כ לשיטת הר"ן ולשיטת הרמב"ם שגם באיסור בעין שרי כה"ג היה ראוי להתיר זאת. ונראה לענ"ד לחלק באופן אחר, שמצינו שני סוגי ביטולים ושניהם אסורים מצד ביטול איסור לכתחלה א) לערב איסור בהיתר בשיעור המבטלו בכדי שיתבטל האיסור. ב), איסור שנתערב בהיתר באופן שאין מתבטל כגון דבר חשוב ובריה לעשות אותן שלא יהיו חשובים ולא יהי' ברי', הגם שאין מוסיף כאן דבר חדש מ"מ מיקרי זה ביטול שמקודם היה אסור ועכשיו שרי, ונמצא שבזה מיקרי הביטול איסור על כל התערובות, שהרי ניחזי אנן, שזה הדין הוא בדבר חשוב שנתערב אם נחתכו מקצתן אותן מקצתן מותרות, ואפ"ה אם יחתוך בידים מקצתן ודאי דאסורות כדמשמע מלישנא דנחתכו שהוא דוקא ממילא ואם בידים הו"ל כדין מבטל איסור לכתחלה שאסור גם בדיעבד, ולמה לא שרינן אפילו בחתך בידים דהא הוי ספק אם ביטל איסור שמא בהמקצת שנחתכו לא היה בהם איסור כלל, ואפ"ה אסרינן כל שחתך מקצת בידים, והוא משום דעצמות חתיכת כל הנאסרים מטעם התערובות חשוב זה מבטל איסור לכתחלה שהרי עליהם היה שם איסור וע"י מעשהו נבטל מאתם האיסור, ועפ"ז אתי שפיר מה שמהרא"י הצריך לטעם הבריחה של התולעים, ובדינא דא"ח צריך לומר משום דעוסק להסיר האיסור, ולולא זה אין לנו להקל משום שאין כונתו לבטל האיסור וגם אין נהנה מאיסור כי אין לו שום רצון והנאה מן התולעים, דהא כיון שכל התערובות נעשה איסור מטעם הבריה שנתערב בהם ולכן כל שעושה לבטל הברי' מקרי על כל התערובות מבטל איסור מפני שחל עליהם איסור, ומכל התערובות הרי נהנה מזה, לכן אסור גם שאין כוונתו לשם ביטול רק לטחון כיון שנהנה מן המעשה שעושה עתה, ולכן שפיר מצרכינן לטעמייהו של מהרא"י ושל הא"ח בדינייהו:

אמנם מעתה צ"ע בהא שמותר לטחון בתרומה שנתערב במאה וכדומה אף שאין כעת בהם שיעור ביטול כל שהחטים של היתר יפות ולאחר הטחינה יהיה בהיתר שיעור לבטל איסור, הא זה הוה מבטל איסור לכתחלה, ואף שכונתו רק לטחון מ"מ הא נהנה מן האיסור, ובפרט למש"כ כיון שכל התערובות חל עליהם איסור וע"י מעשה רוצה להתיר על כל התערובות חשוב זה מבטל איסור, ע"כ נראה שצריך לומר ע"פ אופן השני שכתבתי לעיל בדברינו, והוא משום כיון דעומד לטחון וע"י הטחינה יהיה השיעור לבטל חשוב זה מבוטל בשיעור הביטול מתחלה שהרי עומד להיות נטחן:

ובאמת הנה בירושלמי (דתרומות פרק ה' הל' ג') מביא שם תני אף טוחן ומתיר (אהא דאם היה חטים של חולין יפות), וקאמר שם בירושלמי מתניתין ר' יוסי היא דאמר אף מתכוון וילקוט, אמר ר' זעירא שכן דרך כהנים להיות טוחנין תרומה בבתיהן, מה נפיק מביניהון כלאי הכרם, על דעתיה דר' יוסי טוחן ומתיר על דעתיהון דרבנן אינו טוחן ומתיר, עכ"ד הירושלמי, והנה הירושלמי האיר לנו בעצם דין זה, שמתחלה ענין הטחינה לכתחלה כמו מבטל איסור ואיזה סיג מבטל איסור כמו איסור דבר חשוב ומחובר שחל על כל התערובות איסור, והמתיר כל התערובות ע"י פעולתו חשוב זה מבטל איסור, וה"נ דכוותה שהרי על החטים בעודן בתערובתן חל עליהם שם איסור כמו על הדבר החשוב, ולכן אמר דמתניתין ר' יוסי היא דאמר אף מתכוון וילקוט (והירושלמי חולק על גמ' דילן דגריס אף המתכון ללקוט משמע שרק בדיעבד שרי ר' יוסי), היינו שכמו שר' יוסי סובר שכל שכבר חל עליו שם תערובות מותר לבטל חשיבותו, והיינו לעשות פעולה בעצמותו שיבטל כל שאין מוסיף בתערובות, וה"נ מטעם זה מותר לטחון, ומשני בשם ר' זעירא שאפילו כרבנן אתי שפיר משום שכן דרך כהנים להיות טוחנים תרומה בתוך בתיהם וא"כ להכהן מותר לטחון לעצמו, ואח"כ כשרואה שיודע שאחר הטחינה יהי' שיעור לבטל גם לישראל שרי וע"כ מותר לישראל לטחון, ולכן בכלאי הכרם שהוא אסור לכל אסור לטחון, ומעתה נתברר ונתחזק הדין של מהרא"י שאסור לטחון המתולעים לבטל עי"ז התולעים כי אם ביש לתלות שיברחו ודוק בכל זה:

והנה הרב הנ"ל. אשר כתבתי אליו בענין הנ"ל כתב במכתבו ע"ד אשר באמת תמוה מאוד, דמאי ראיה מייתי הר"ן מגיעולי מדין לענין ביטול איסור לכתחלה דילמא מיירי שם במגעיל ושופך המים שבאופן זה אין שייך להקשות מביטול איסור לכתחלה, ודבר זה כבר הקשה הרשב"א בחידושיו, והנה כתב לתרץ דהכי פירושו של דברי הר"ן, שאם הדין היה לאסור לבטל לכתחלה מה"ת א"כ חל על המים איסור משום לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בב"ת וא"כ ממילא לא יועיל הגיעול שהרי הכלי יבלע איסור, ואם כי הוא דבר חכמה לכאורה אך באמת זה א"א לומר בדברי הר"ן, שהרי כתב מפורש בפג"ה שגם מ"ד אין מבטלין איסור לכתחלה מה"ת אפ"ה בדיעבד התערובות שרי מה"ת, ומה שאסור לאכול התערובות כשבטל איסור לכתחלה הוא מדרבנן, אך אפשר לתקן דבריו שכוונת קושיא של הר"ן יהיה אליבא דר' אליעזר דאמר בצורם אזן שאסור מן התורה משום לא תאכלו כל תועבה, היאך יהיה אליביה האי דינא דהגעלת כלי מדין, עיין בפמ"ג (סוף סי' ס"ד), בשפתי דעת (ס"ק ט"ו) מ"ש על דברי הריב"ש, ועיין פר"ח (סוף סי' ס"ד ס"ק כ"ו), בסופו שהביא דברי הירושלמי שהבאנו וכתב בהא דאמר הירושלמי אף טוחן כו' שהטעם משום שאין מתכוון לבטל רק לטחון שרי עיי"ש, ולפלא הא שלא דקדק היטב בדברי הירושלמי שכל הטעם הוא משום שדרך כהנים לטחון מדומע ובכלאי הכרם כה"ג אסור, הרי שעל טעמא דאמרינן שכוונתו לטחון ולא לבטל אין סומכין להתיר, ואין לומר לישב שיטת הפר"ח שהאי שכן דרך כהנים הוא. לאו דווקא רק שכוונתו שדרך לטחון, למכור, משא"כ בכלאי הכרם כיון שהוא איסור הנאה וא"כ למה יטחון אם לא בשביל ביטול ולכן חשוב זה מבטל איסור בכוונה, אך באמת, ז"א דהא גם בכלאי הכרם אפשר בתועלת הטחינה למכור בבת אחת חוץ מדמי איסור שבו, ודו"ק:

תוכן העניינים

באר משה (דנשבסקי) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה