באר משה (דנשבסקי) א· רבי משה דנושבסקי
יורה דעה · סימן כג
ע"ד המבואר בס' ראש אפרים (בסי' ל"ו) בפרי תבואה סעיף ס"א שריאה שיש בה תולעים באופן שבהמה כשרה אם נמצאו ב' ג' תולעים שאסור לאכול הריאה וכן לא ימכרנה לא"י מפני שהתולעים אסורים מצד אמה"ח וכן הביא שם בשם ס' כנה"ג שהתולעים אסורים מצד אמה"ח וכן הביא שם בשם פרמ"ג במשבצות (בסי' פ"ד):
ולענ"ד יש לדון בזה, אם התולעים האלו אסורים לבני נח מטעם אמה"ח והוא, שאם לפי דבריהם שאיסור התולעים דאמרינן בהו בחולין ס"ז ע"ב דרני דבשרא אסירי דכוורי שרי, ומפרש הגמ' משום דהני באיסורייהו קיימן, והנה איתא בגמ' בזה"ל דפריך רב משרשיא לרבינא מ"ש מהא דאמרינן ואת נבלתם תשקצו לרבות את הדרנים שבבהמה א"ל הכי השתא בהמה בשחיטה הוא דמשתריא והני מדלא קמהניא להו שחיטה באיסורייהו קיימן, ואם הכוונה באיסור אמה"ח ממש, א"כ למה להגמ' להאריך בתירוצא בחילוק שבין דרני דכוורי לדרני דבשרא לשנויי לרב משרשיא אהא דפריך מקרא דואת נבלתם תשקצו לרבות הדרנים שבבהמה, הו"ל להגמ' למימר התם אסירי מחמת אבר מן החי וממילא ידוע לכל הדין שבדגים אין איסור אמה"ח, ולמה להגמ' להוסיף אבל בדגים באסיפה בעלמא משתרי.
ועוד קשה לענ"ד הא רב משרשיא כדפריך לרבינא מ"ש מהא דתניא ואת נבלתם תשקצו לרבות דרנים שבבהמה ע"כ סבר שאין הטעם ברבוי הכתוב מטעם אמה"ח, וע"כ לדידיה הטעם משום דרבי רחמנא ביה איסור מצד עצמות התולעים כמו כל הבע"ח דאסירי, ואמה"ח אין בו, וא"כ לפי הס"ד של רב משרשיא אין בו איסור לבני נח, והא דרבינא משני לי' וקאמר ליה הכי השתא כו' משמע שרק תירוצא משני ליה על קושייתו מ"ש מהא דרבי רחמנא מואת נבלתם לדרנין שבבהמה היינו שתולעי הדגים אין דומה לדרני דבשרא, אבל בעצם הדין של תולעי הבהמה אין חילוק בזה בין מה דסבר רב משרשיא למאי דאסר ליה רבינא:
עוד יש לדקדק אם נאמר שטעם האיסור הוא משום אמה"ח הוא, הא מדמצרכינן קרא לאיסורא של דרנים שבבהמה, ע"כ מצד הסברא לחודא לולא הקרא לא היינו חושבין זה לאמה"ח, ואיך שיהיה מאיזה טעם שהיינו אומרים עליו שזה לא נחשב כאמה"ח, רק כל האיסור בא עליו מדאשכחינן שהכתוב אסרה מריבויא דואת נבלתם תשקצו, וא"כ נשארה לנו הקושיא על תירוצא דרבינא מנ"ל למימר שטעם הכתוב דרבי לאיסור הוא מטעם אמה"ח, דילמא באמת איסור אמה"ח אין בו כמו שהיינו סוברים לולא הכתוב שמרבה לאיסורא על דרנים שבבהמה והריבוי הוא רק שדין תולעים עליו כמו שאסרה התוה"ק תולעי המים או תולעי הארץ וכדומה וממילא יהיה דרני דכוורי ג"כ באיסורא כמו דרנין דבבהמה, ולבד זה עיקר הדבר, שנאמר שטעם האיסור הוא רק משום אמה"ח לחודא וממילא גם לבני נח אסור, הא כל הפרשה כולה נאמרה מדין סוגי הברואים הזוחלים שיש עליהם עצם איסור כמו חגבים האסורים ושארי שרצים ורמשים, ועצם האיסור הוא רק לישראל ולא לבני נח והיאך יצא ריבוי הקרא דואת נבלתם תשקצו מגדר כל הפרשה ויהיה לרבות בו דין אמה"ח שיהיה גם לבני נח אסור:
מכל זה נראה לענ"ד אשר האמת יורה דרכו אשר עצם ענין האיסורא של תולעי הבהמה שיש עליהם דין איסור שרצים האסורים וכמו דרבי רחמנא יבחושין שסיננן וכדומה, והענין נבאר זה ביתר ביאור. הנה מצינו שהתורה אסרה שרצי המים המחוברים, שרצי הארץ, שרצי המחובר לקרקע השרצים שנשרצו בתלוש כשהולכין על דבר אחר מן התלושים שלא נבראו שם, וזה מותר לנו ע"פ התורה, שרצים של המים התלושים במקומם שהיינו רביתייהו וכן השרצים הנעשים על מאכלים התלושים כשלא נתפרשו במקום אחר לכו"ע, ומטעם זה מסופקים על השרצים הנעשים בבשר הבע"ח המותרים לנו לאכול אם יש לזה דין שרצים המותרים כמו הנשרץ במים התלושים או בשארי מאכלים התלושים או לא, וע"ז ריבתה התורה בקרא דואת נבלתם תשקצו שיש לדרני הבהמה דין איסור, ולכן ס"ד דרש משרשיא דטעם דרבי רחמנא לאיסור הוא משום שאין לזה לע"ע כל זמן שלא נראה למאכל אדם דין מאכלים תלושים שהתולעים שנולדו בהם אין עליהם דין איסור, וה"נ דגים בעודם מחוברים לא נקרא עליהם שם מאכל אדם וצריך להיות אסורים ג"כ דרני דכוורי כמו דרני דבשרי, וע"ז השיב ליה רבינא הכי השתא בהמה בשחיטה הוא דמשתריא ולכן כל זמן שהוא לא נשחט אין לזה דין מאכל ולכן חל עליו שם איסור תולע. והוסיף עוד לומר והני מדלא מהני בהו שחיטה, דלכאורה אפשר לומר שכמו שזה עומד להיות מאכל אדם כשתשחט הבהמה וה"נ תבטל לזה התולעים ג"כ שיהיו עם הבהמה ביחד מאכל אדם ולא יהיה ע"ז שם תולע, ע"ז אמר שבאופן זה א"א להיות השתוות דלא מהני להו שחיטה שהרי השחיטה לא יפעול עליהם דבר לפי שיש להם חיות עצמית ולכן באיסורייהו קיימן, פי' באיסור שלהם היינו איסור הבע"ח, משא"כ דגים כיון שעצם מעשה להתיר אכילה א"צ בהו רק באסיפה תליא מלתא שע"י האסיפה נקראים מאכל אדם (וכמו שמצינו שאמרו בגמ' חולין ע"ה לענין דגים מאימתי מקבלים טומאה ב"ש אומרים משיצודו) ולכן נבטלים המה לגבי הדגים שנקראים מאכל אדם כמו שהדגים מוכנים להיות מאכל אדם ע"י אסיפה, ואף לב"ה דפליג אב"ש הוא רק לענין טומאה, שחיות הדבר מבטל לטומאה של אוכלין, אבל שם אוכל הוא מונח עליו שעומד לכך ולכן יש להתולע דין תולעים המותרים כמו תולעי מים תלושין ותולעי מאכלים תלושים:
והנה בתו"כ בפ' שמיני שם על הכתוב ואת נבלתם תשקצו להביא יבחושין שסיננם, והעיר הגאון מלבי"ם בביאורו התורה והמצוה אות פ"ג ע"ז שבחולין ס"ז דריש יבחושין שסיננם מקרא דכל השרץ השורץ על הארץ, ואת נבלתם להביא דרנין שבבהמה, ומבאר שם דרשת רז"ל לד' הגמ' דאת נבלתם תשקצו הוא בלתי מובן איך משכחת הבדל בין בשרם ובין נבלתם, וכי שייך גבייהו שחיטה ונבלה, פירושו שר"ל על התולעים המתילדים בדגים הטמאים שהם אסורים דדרני דכוורי הטהורים שריא ושל טמאים אסורים, ומזה הוציא דה"ה על דרני שבבהמה אסורים כיון דלא מהני להו שחיטה באיסורייהו קיימי, ופי' שנלמד מתולעי דגים טמאים דמנייהו גבלי לתולעי בהמה. ונחזי אנן לפי דבריו שעיקר הכתוב נאמר על תולעי דגים טמאים דהכתוב באמת אצל דגים טמאים נאמר, וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת ועלייהו קאי את נבלתם תשקצו, שגם התולעים אסורים, ופי' מבואר שהשמיענו הכתוב, שגם בעצמותו לא נוכל לתן עליו שם שרץ המים אחרי שאינו בפ"ע, מ"מ כיון שנתהוה מדבר אסור יש עליו שם שרץ המים, וא"כ מדוגמא זו יליף לה על דרני הבהמה כיון שנתהוה מדבר אסור והוא על הארץ יש לו דין שרץ הארץ שאסורים התולעים הנ"ל, מכל זה רואין אנו לפי דעת הגאון מלבי"ם כיון דעיקר ילפותא בא שלמדים אנו דין דרני הבהמה מן דרני דגים טמאים, וכמו שדרני דגים טמאים אין איסורן רק לישראל ולא לבני נח, ולתא דכי גבלי באיסורא גבלי הוא להביא עליו דין תולעים אסורים:
עוד מצאתי הוכחה לדברינו אשר הדרני בהמה אינם אסורים מצד אמה"ח ממש רק שהוא גרם שעל ידי זה יהיה עליו איסור התולע, והוא מדברי המעדני יו"ט פ' א"ט ס"ק ט' אהא דהני כי גבלי בהתירא, והקשה ע"ז דהא מוכח בפ' ר' עקיבא דאסור לאכול חגב חי משום איסור בל תשקצו וה"ה לדג דודאי רלא שנא וא"כ אכתי באיסורא קא גביל, ולפי מש"כ בד"ח בפ' מי שמתו (בס"ק פ"ד) דאיסור בל תשקצו לענין דברים המאוסים אינה אלא אסמכתא לא קשה ולא מידי, עכ"ד. וא"כ מוכח מדבריהם הנ"ל שהגאון בעל המעדני יו"ט פי' דברי הגמ' כמו שכתבנו שכיון שנעשה באיסור היינו שהתולע בעת שהיה הדבר אסור יש לו דין תולע איסור, שאם היה מפרש כמו שפי' הר"א והפרמ"ג שהוא מטעם שיש לו דין אמה"ח א"כ מה הקשה מהא שבדגים יש עלינו איסור בל תשקצו בעודו חי הא ידוע שבדגים כל שנחתך בעודו חי אותו אבר הנחתך שאין חי אין עליו איסור כלל וגם אין בו בל תשקצו וכש"כ כשמת הדג אח"כ, וא"כ מה איסור יהיה מזה על התולע, אלא הדבר מבואר שדעתו הוא כמו שכתבנו שכל שנברא בעוד הדבר הזה היה אסור אין עליו שם מאכל ולא חשיב נבטל להמאכל שלא יהיה עליו איסור מהתולע, וע"כ שפיר הקשה מהא שגם בדגים יש איסור בל תשקצו, וכיון שנברא בעוד שהיה אסור ממילא יהיה אסור התולע מדין איסורו של התולע בעצמו, וא"כ מכל זה מוכח שפיר אשר התולעים האלו אינם בעצמותם באיסור אמה"ח רק אסורים מדין איסור השרץ ואינם אסורים רק לישראל ולא לב"נ:
גם בעיקר הכלל אשר נסתפק הפמ"ג (בסי' ס"ב) אם יש לבני נח באיסורים שלהם דין ביטול ברוב משום כיון דמקור הדין הוא מן אחרי רבים להטות וא"כ הוא לישראל נאמרה ולא לבני נח. והנה בעיקר הילוך אחרי הרוב שלא ע"י התערובות דהגמ' יליף בחולין מן מכה אביו ואמו דילמא לאו אביו, וא"כ בהא שמצינו שהתורה אסרה לבני נח אשת אביו אליבא דר"ע בקרא דעל כן יעזוב, ואיתא בגמ' שם דמחייבינן ליה על אשת אביו וכן בפרש"י שם לחייבו על אשת אביו והיינו חיוב מיתה דאזהרתן זהו מיתתן והאיך מחייבינן ליה דילמא לאו אביו הוא, והלא אצל בני נח שכיח זה החשד יותר א"ו דאזלינן בתר רובא משום דרוב בעילות אחר הבעל, וזה דוחק לומר שלפי שעבר על עבירה של אשת אביו המסופק לו ג"כ מחייבינן ליה קטלא, ועוד אם נימא שאין הולכין אחר הרוב א"כ אליבא דמאן דאמר אביו דקרא הוא אחות אביו א"כ יאסר ב"נ לשא אשה שמא היא אחות אביו, א"ו דמחזקינן לאביו שהוא בעל אמו מפני שרוב בעילות אחר הבעל וע"כ לא חיישינן לאחר שמא הוא אביו וא"כ מוכח דאזלינן בתר רובא גם בבני נח.
עוד יש להביא ראיה ממה שמקריבין קרבן לבני נח דילמא בעל מום הוא מבפנים או טרפה הוא דהא אסורים לבני נח וכדאמר הגמ' בע"ז דטרפה אסורה לבני נח להקריב משום מלחיות זרע, ולמה מקריבין מהם קרבן במזבח דילמא טרפה היא מבפנים אלא ע"כ דאזלינן בתר רובא. מיהו בזה יש לומר ע"פ יסוד הסברא של הגאון חו"ד שביאר יסוד דינו של הרמב"ם שסובר שספק דאורייתא לקולא מפני שאנו אומרים שמה שהוזכר בתורה לאיסור כגון חלב וחזיר וכדומה אמרינן ודאי חלב הוא דלא יאכל הא ספק חלב יאכל וכמו דאמר הגמ' בסוטה הבשר אשר יגע בכל טמא ודאי טמא הוא דלא יאכל. וה"נ נימא בהא דכתוב בתורה לגבי בני נח ע"כ יעזוב איש את אביו דדרשינן זה לאיסורא עליהם על אחות אביו, ודאי אביו היינו אחות אביו ודאי הוא דיעזוב אבל ספק לא יעזוב ולכן אין צריך לחוש על אשה דעלמא שמא אחות אביו היא, אבל הא קשיא על חיובא דאשת אביו אליבא דר"ע למה מחייבינן ליה מיתה דילמא לאו אביו הוא, אך א"ל דבהאי רובא דליתא קמן דאזלינן בתריה הוא מצד הסברא ובזה אין אנו למדים מקרא דאחרי רבים להטות דזהו דוקא על רובא דאיתא קמן, אבל ברובא דליתא קמן מה שאנו דנין סתם אדם שהוא שלם כרוב אנשים, מוכחינן מצד לימוד שמלמדנו כל חיובי תורה שזה שע"פ רובא כן הוא הנקרא בתורה שם הדבר, ואין אנו צריכים לחוש שמא לא כן הוא, וה"נ כן מלמדנו מה שנאמרה בתורה אצל בני נח כן הוא שע"פ רוב הוא אביו זה אסרה התורה עליו וע"ז מחייבינן ליה. אמנם בענין רובא דאיתא קמן הגם שהרוב בעצמותו הוא טוב יותר מן רובא דליתא קמן, מ"מ המיעוט שאנו חוששין הוא ג"כ לפנינו נמצא ויש לחוש לו, רק משום שהתורה גילתה בהא דאחרי רבים להטות שנשפוט הכל ע"פ הרוב ולא לחוש למיעוט, אפשר דלמיעוט זה חיישינן בבני נח שלדידהו לא אמרה התורה אחרי רבים להטות, וזה לישראל נאמר ולא לבני נח:
מיהו בעיקר הספק שהפרמ"ג מסתפק אם נאמר כאן לענין ביטול ברוב מי איכא מידי, או משום דגוף הדבר הוא איסור רק בישראל בטל ברוב אבל בב"נ שאין להם ביטול הרוב ממילא נשאר באיסורו ולכן אין שייך ע"ז לומר מי איכא מידי, לענ"ד לא מחוור לחלק בזה משום כיון דעצם דבר זה מותר לישראל אין סברא לומר שלבני נח יהיה זה אסור. והנה התוס' בחולין (דף ל"ג ע"א), ד"ה אחד הקשו אהא דאמרינן לענין חותך כזית בשר אחר שחיטה קודם שתצא נפשה של בהמה שאחד כותי ואחד ישראל מותרין בו, וההיתר להכותי משום מי איכא מידי כו', והקשו ע"ז מהא דאמרינן בסנהדרין (דף נ"ט) גבי יפת תואר משום דלאו בני כיבוש נינהו, וה"נ כאן שאני כותים משום דלאו בני שחיטה נינהו כדאמר לעיל ונשארו בקושיא. ולענ"ד נראה לחלק שבמקום שאנו דנין על הדין מדוע בישראל כה"ג שרי ובכותי כה"ג אסור יאות לחלק משום דלא שייך בהו דבר זה כמו ביפת תואר שאנו דנין, שכמו שמותר לישראל כשרואה במלחמה כן יהיה מותר לבני נח, אמרינן שפיר ע"ז משום דלאו בני כיבוש נינהו, אבל בעצמית אותה האשה יפת תואר שמותרת לישראל אין שייך עליה להקשות למה תהיה היא מותרת לישראל ואסור לכותי, שהרי גם לישראל אחר אסורה אותה היפת תואר שלקחה במלחמה הישראל, אבל במקום שאנו דנין על עצם הדבר המותר לישראל ואסור לבני נח בזה אין אנו באים לומר שיש טעם שלבני נח אין שייך זה, דמ"מ זה בלתי אפשר להיות שעצם דבר אחד יהיה מותר לישראל ואסור לבני נח, ולכן כאן בבשר הנחתך בעודה מפרכסת לאחר שחיטת הישראל כיון שזה מותר לכל ישראל לאכול אין סברא לומר שבני נח יהי' אסור, ולכן מצד זה מוכרחים אנו לומר ששחיטת, ישראל מתיר הבהמה לחתוך ממנה לכל העולם הן לישראל והן לבני נח, וע"כ גם בבהמה טרפה שנשחטה מותר לחתוך בשר ליתן לבני נח הגם ששם ליכא מי איכא מידי כיון שלישראל אסור מצד טרפה, מ"מ אחרי שמצד מי איכא מידי, יצא הדין ששחיטת ישראל מתרת בכשרה להוציא הנחתך מן אמה"ח גם לבני נח, ולכן גם בבהמה טרפה שנשחטה ע"י ישראל כיון שהשחיטה מועלת להוציא מידי אמה"ח, מועיל גם לבני נח, ולכן גם לענין ביטול ברוב כיון שהאיסור נתבטל ברוב ואותו הדבר מותר לישראל לאוכלה ממילא מוכרח הדבר שאותו הדבר יהיה מותר גם לבני נח, ולכן אמה"ח שנתבטל ברוב היתר המותר דבר זה בעצמותו לישראל בודאי יהיה מותר גם לבני נח, שזה כללא שלא מצינו בני נח חמורין מישראל, וא"כ מוכרחים אנו לומר מצד זה שגם בב"נ יש דין ביטול ברוב להתיר, וממילא גם במקום שיתערב אמה"ח עם בשר טרפה האסור לישראל מ"מ יהיו מותרים לב"נ כיון שהביטול ברוב מבטל דין אמה"ח לגבי ישראל וכבר ידענו זה שגם לב"נ יש דין ביטול ברוב דדבר המותר לישראל מותר גם לב"נ בכל גוונא:
אמנם גם לולא דבר זה נראה לענ"ד שיש לומר שאימתי אנו אומרים בכל פרשה שבתורה שלישראל נאמרה ולא לבני נח רק בכל מצוות ואיסורים הנאמרים בתורה אבל בדבר שאין זה בעצמותו מצוה או איסור רק הוא כלל בתורה, בזה יש לומר שכללי התורה הוא לכל הדברים שבתורה הן בדברים אשר נוגעים לישראל והן בדברים הנוגעים לבני נח, וע"כ בענין ביטול ברוב שאיסורים מתבטלים משום דאזלינן בתר רובא, ואף שיש בזה איסור בודאי מעורב כאן מ"מ שרי מצד שאנן קיי"ל ע"י קבלת חז"ל בגדרי התורה שמה שבטל ברוב אין ע"ז שם האיסור שאם מעורב איסור ברוב היתר או במקום שאיסור והיתר לפנינו ורוב היתר ונפרש אחד מן התערובות דאמרינן כל דפריש מרובא פריש, משום שאין זה נקרא שם האיסור כיון שרוב היתר, וה"נ גילוי כלל זה יהיה גם על איסורי בני נח, שכל שנתבטל ברוב אין ע"ז שם זה של האיסור, כי דבר הכולל כולל כל דיני התורה, ולא שייך ע"ז לומר לישראל נאמרה ולא לב"נ. וקצת ראיה נלע"ד להביא מהא דאמרינן (כתובות ט"ו ע"ב), אם רוב כותים כותי לענין אם נגח תורא דידיה לתורא דידן שמתחייב בנזק שלם, דמוכחא כן בגמ' דדווקא במחצה על מחצה יש לו דין ישראל לענין זה דאמרי אייתי ראיה דלאו ישראל אנא, אבל ברוב כותים לא אמרינן כן שיהיה יכול לומר אייתי ראיה דלאו ישראל אנא, ומתחייב בנזק שלם, אם שדין רוב הוא רק לגבי ישראל, איך יכולים אנו לעשותו לכותי מטעם רוב ולהוציא ממנו ממון, הלא כל מה שאנו מחייבים אותו מצד שרובא עושה אותו לכותי, וכיון שדין זה הוא רק לישראל, היאך נחייבו ולהוציאו מכלל ישראל שיכנס בחיובים של א"י, א"ו שזהו כלל בכל התורה שאזלינן בתר רובא, ובמקום שרוב ישראל יש עליו דין ישראל ובמקום שרוב א"י יש עליו דין א"י, ואם כי יש לפקפק על ראיה זו מ"מ לענ"ד נראה שישרת הסברא מורה לנו שמוכח מזה שהוא כללא בכל התורה ודיניה שאזלינן בתר רובא, מכל הלין טעמי שהארכנו בדברינו נלענ"ד להורות להתיר למכור הריאה המוחזקת בתולעים לב"נ, ודו"ק: