באר משה (דנשבסקי) א· רבי משה דנושבסקי
יורה דעה · סימן כב
ע"ד עובדא דאתא לקמאי והענין יבוא מתוך תשובה זו בע"ה.
בהא דאיתא ביו"ד (סי' נ"ח סעיף ו') לענין נפולה שהלכה אין צריכה בדיקה דווקא כשהלכה הילוך יפה אבל הלכה והיא צולעה צריכה בדיקה, איך יהיה הדין אם היתה צולעה קודם הנפילה ועתה אחרי נפילתה הולכת צולעה כמו שהלכה מקודם, והספק בזה אם נאמר כיון שבאמת הולכת היא כמו שהיתה הולכת קודם הנפילה א"כ אין כאן שום ריעותא מה שהיא צולעה, ובאמת נאמר שאף הילוך כזה יש בו להוציא מידי חשש ריסוק איברים מהנפילה, ומה שכשהיא צולעה ע"י הנפילה אסורה הוא מטעם ריעותא שצולעה ע"י הנפילה, או שכל זמן שאין לנו הילוך יפה אין לנו במה להוציאה מידי חשש הנפילה, וגם כשאין לנו ריעותא ממה שהיא צולעה מ"מ אין לנו במה לברר להוציאה מידי החשש של נפולה:
ונראה לענ"ד שדין זה תלוי באשלי רברבי במחלוקת הראשונים, בהא דאיתא בחולין (דף נ"א ע"ב) אמר ר' ירמיה בר אחא אמר רב (ולגי' הרא"ש אמר רב הונא בר יהודה אחר רב ששת אמר ר' ירמיה אמר רב), פשטה ידה לעמוד אע"פ שלא עמדה עקרה רגליה להלך אע"פ שלא הלכה, אי קיי"ל הכי, ולכל הראשונים שפסקו דקיי"ל כמימרא דרב וכאשר נבאר בסמוך דעת הסוברים כן, א"כ לא מיבעיא אם נאמר שלשיטה זו גם צולעה שרי שהרי יש כאן עקירה לרגליה להלך, אלא אפילו אם נאמר שכל שחזינן שהיא צולעה אסור מפני שיש בה ריעותא, מ"מ כל כמה דלא חזינן שהי צולעה לא חיישינן לה וסומכין על עקירת רגליה להלך ושרינן בזה ומחשבינן זה לבירור להוציא מידי חשש נפילה, א"כ כשהיתה צולעה מקודם ועתה הולכת כמו קודם הנפילה אמרינן נמי שבזה שעוקרת רגליה להלך יצאת מידי נפילה ומה שהיא צולעה הוא מפני שהיתה מקודם הנפילה צולעה. אמנם לדעת החולקים וסוברים דלמסקנא לא קיי"ל כהא דרב בעקרה רגליה להלך, יש לומר לפ"ז דאנן לדינא בעינן בירור גמור להוציא מידי נפולה, והבירור הוא דוקא כשהולכת הילוך יפה ולכן גם שאין כאן ריעותא מ"מ אסורה בהיתה צולעה:
והנה הרמב"ן בחידושיו לחולין כתב מה שהשמיט הרי"ף מימרא דרב עקרה רגליה להלך אע"פ שלא הלכה, הוא משום הלשון שאיתא בנוסחאות והלכתא עמדה צריכה בדיקה הלכה אפילו בדיקה לא צריכה ולא סיימו בה הא דעקרה רגליה להלך, וזה מסתייע ממעשה דאימרתא דבי רב חביבא דאע"ג דאשתכח דהוה פסיק חוט השדרה דילה מ"מ הוות מהלכת ועוקרת יד ורגל כו' יעוש"ה בדבריו בזה, ואח"כ הביא שבעל ה"ג ז"ל כתב עמדה כו' והלכה ולא הזכיר ננערה לעמוד ועקרה יד ורגל להלך, ואח"כ הביא שבה"ג גורם באימרתא דבי ר' חביבא דנפלה מאיגרא לארעא והוה שגרא כרעא כו' ואע"ג דאשתכח כרב יימר (הוא שלא נפסק חוט השדרה) הלכתא כרבינא חוט השדרה שכיח שגרונא לא שכיח:
והנה מש"כ הרמב"ן שה"ג השמיט להא דעקרה רגליה להלך, הבעל העיטור הביא מפורש שבה"ג פסק להא דר"י אמר רב עקרה רגליה להלך, וכן הובא בהרא"ש וכן מצאתי בהאשכול להרב ר"א אב"ד חתנו של הראב"ד שהביא ג"כ בשם בה"ג שהוא פסק להא דעקרה רגליה להלך, הגם שבבה"ג שלפנינו לא נמצא הא דעקרה רגליה להלך ואיתא כמו שכתב הרמב"ן, מ"מ נראה שהושמט בבה"ג שהיה לפני הרמב"ן מימרא זו מד' בה"ג וכן הושמט באותו ס' בה"ג שלפנינו, דבעל העיטור והאשכול שהמה קדמאי טובא מהרמב"ן ודברי בה"ג שגור בספרם תמיד ודאי בקיאי טפי בספר בה"ג, והבה"ג שהיה לפניהם עליו יש לסמוך ביותר, ואף לגי' הרמב"ן בד' בה"ג מ"מ מוכח לדינא שלד' בה"ג בהיתה צולעה מקודם נפילה שרי, והוא שהרמב"ן הביא שגי' בה"ג בהאי אימרתא דבי רב חביבא [בהרמב"ן ובבה"ג איתא בי רחבוניא] דנפלה מאיגרא לארעא, ומסיים ואע"ג דאשתכח כרב יימר הלכתא כרבינא מ"ט חוט השדרה שכיח שגרונא לא שכיח, ובבה"ג שלפנינו איתא ג"כ צע' דההיא אימרתא כו' דנפלה מאיגרא, אך בסוף איתא כמו שבגמ' דילן ואע"ג דאשתכח כרבינא הלכתא כרב יימר מ"ט חוט השדרה לא שכיח שגרונא שכיח, ומעתה ממ"נ לא מיבעיא לגי' דילן בבה"ג שלמסקנא גם בהיתה צולעה מחמת הנפילה שרי מ"ט דשגרונא שכיח ולחוט השדרה לא חיישינן, א"כ מוכח להדיא דעת בעה"ג שגם בהליכת צולעה יצאה מחששא דנפולה ולחוט השדרה לא חיישינן מפני ששגרונא שכיח יותר, אלא גם לגירסת הרמב"ן בד' בה"ג דגריס שם דהלכתא כרבינא מפני שחוט השדרה שכיח מוכח גם שצולעה מקודם שרי, שהרי מוכח שמה שרבינא אוסר והלכתא כוותיה הוא מצד הריעותא שהיתה גוררת רגליה אמרינן שחוט השדרה יותר שכיח בה משגרונא, אבל אם היה שגרונא שכיח יותר מחוט השדרה לא היינו חוששים לפסיקת החוט השדרה גם בה שהיתה נפולה, רק משום כיון שהיא נפולה ושגרא כרעה אמרינן ששכיח בה יותר שיהיה זה ע"י פסיקת החוט יותר משגרונא, ואם כן במקום שהיא צולעה מקודם שאז לא היה מקום לחוש לפסיקת החוט וא"כ אין כאן ריעותא שנאמר בה שחוט השדרה יותר שכיח לגרום מה שהיא, צולעה שהרי היתה צולעה מקודם הנפילה ודאי דשרי גם לרבינא, ולפי הגירסא שבבה"ג לפסוק כרבינא, וא"כ איך שיהיה בין לגי' דילן בדברי בה"ג ובין לגירסת הרמב"ן מוכח לדעת בה"ג בצולעה מקודם דשרי:
ולכל הפוסקים שפסקו להא דרב דעקרה רגליה להלך אע"פ שלא הלכה, כבר כתבנו לעיל שלדידהו ודאי דשרי בהיתה צולעה מקודם. והנה הבעל העיטור פסק כן וכן הרא"ש בפסקיו הביא ג"כ להלכה מימרא דרב הנ"ל, וכן הרוקח בסי' שפ"ז פסק ג"כ להא דעקרה רגליה להלך וכן מובא בסמ"ק להלכה וכן הביא הכל בו בשם ר"י ויעויין במהר"י קולין (סי' ס"א) שפוסק ג"כ להלכה להא דעקרה רגליה להלך, אך כתב שבמקום שיש ריעותא שאין הולכת בטוב אין מועיל עקירת רגליה להלך אבל במקום שאין ריעותא סמכינן אהא דעקרה רגליה להלך ואין אנו חוששין שמא היא גוררת רגליה, וא"כ לדידהו מלתא דפשיטא במקום שהיתה צולעת מקודם ואין לנו ריעותא דיש להכשיר דהא יש לומר שמחמת הנפילה כמו שהיא עוקרת רגליה להלך היתה מהלכת הילוך יפה, אך מחמת שהיתה צולעה מקודם הולכת צולעה כקודם, וגם הטור פסק להקל בעקרה רגלי' להלך, וכן היש"ש בפרק א"ט (סי' ס"ה) הכריע ג"כ להלכה כדעת הפוסקים לסמוך אהא דעקרה רגליה להלך וכהכרעת מהרי"ק להקל במקום שאין ריעותא, רק למעשה חושש להחמיר לדעת הרי"ף והרמב"ן והרשב"א שלא סמכו אהאי דינא בעקרה רגליה להלך:
אמנם במקום שהיא צולעה מקודם ובאותו ההילוך שהיה לה קודם הנפילה כן הולכת אחר הנפילה בלי שום גירעון, לא ברירא לן האי דינא אם לשיטת הרי"ף והרמב"ן והרמב"ם שהשמיטו הא דעקרה רגליה להלך אם צולעה מקודם ואח"כ, אם אסורה או לא, דיש לומר שמה שהשמיטו דין זה הוא רק מצד שמא יש ריעותא שא"א לה להלך ומצריכים בדיקה ע"ז לברר הדבר אם יכולה להלך, ומטעם זה השמיטו דין זה, אבל כשהולכת הילוך רק שצולעת כמו שהיתה מקודם הנפילה יש לומר שסמכינן על זה ואין אנו חוששים לא לריסוק איברים ולא לחוט השדרה כיון שאין מה לברר עוד, ובזה הכל יודו ד' מהרש"ל ומהרי"ק שבמקום שאין ריעותא סמכינן על ההילוך שאינו יפה ג"כ:
והרמב"ן בחידושיו הקשה כיון דחזינן שאפשר לה להלך הליכה שאינה יפה ע"י פסיקת חוט השדרה, וא"כ איך אפשר לסמוך על עקרה רגליה להלך דילמא איפסיק חוט השדרה ע"י הנפילה כן הקשה על האי דינא דעקרה רגליה, וכתב שמטעם זה השמיט הרי"ף להאי דינא דעקרה רגליה, והרמב"ן דקדק שם בדבריו בעצמו ע"פ קושיתו זו היאך סומכין על הילוך יפה הא אפשר שיקרעו בה הדקין או הכרס ומהלכת כדרכה, וכתב ע"ז כיון שמהלכת כדרכה בחזקת בריאה היא עכ"ד. ומעתה נוכל לומר שחששא של הרמב"ן וסיעתו באינה מהלכת הילוך יפה הוא רק משום דלא ידעינן אם חזרה לבריאותה שנוכל ליתן לה שם בריאה מנפילתה, אבל במקום שהיתה צולעה מקודם נפילתה וחזרה במצב הילוכה כמו שהיתה מקודם נפילתה נוכל לומר שזה מיקרי חזרה לבריאותה, ולכן כיון שדעת הרבה פוסקים מגדולי הראשונים להקל בבירור לזה שאנו דנין בהיתה צולעה מקודם היינו ע"פ שעקרה רגליה והמהרש"ל הכריע להלכה כשיטתם, ואם כי למעשה חשש גם לדעת המחמירים שלא הביאו להלכה הא דעקרה רגליה להלך, אך בנידון דידן שכתבנו שאפשר שגם המחמירים מודים להקל בזה נוכל לסמוך להקל:
והנה עובדא בא לפני שנשאלתי על עוף שנפל עליה חתיכת עץ והובאה לפני והלכה בטוב רק על רגל אחת היתה צולעת קצת, והשואלת אמרה שמקודם מעשה זו הלכה ג"כ באופן זה שהיתה צולעת קצת ברגל אחד ובלי שינוי הליכתה ממה שהיה מקודם, והנה לבד מש"כ והראיתי בע"ה פנים מסבירות להקל במקום שהיתה צולעת מקודם והולכת אח"כ כמו שהי' מקודם, יש כאן צירוף להקל גם לדעת המחמירים, והוא שמד' הרשב"א בתורת הבית הארוך (דף מ"ז א'), וכן בחידושיו מוכיחים דבריו שכל החשש בצולעה הוא רק לחוט השדרה אבל זולת זה כיון שהולכת ועוקרת רגליה יצאת מחשש ריסוק איברים, וז"ל הרשב"א בתורת הבית הנ"ל אהא שכתב שהרב אלפסי ובספר הת' ובתוס' רבינו הצרפתים פסקו דוקא כשעמדה, והרמב"ן נתן טעם לדבר דעקרה רגליה אין מוציא מידי חשש פסיקת חוט השדרה עד שתהלך כדרכה עכ"ל, וע"כ בנפל על גבי עוף דבר קשה כמו אבן או עץ יהיה חילוק אם נפל במקום שיש שם פסיקת חוט השדרה להטריפה יש לחוש לזה במקום שהולכת ואין הולכת הילוך יפה, אבל אם נפל למטה מהאגפים אין שום חשש אף לדעת המחמירים, אחרי שכל החשש הוא רק משום חוט השדרה, ובמקום שנפל עליה אין פוסל שם פסיקת החוט, ואם הוא ספק אם הדבר קשה נפל במקום שפוסל פסיקת החוט או לא, נראה לענ"ד שיש להקל, דהא יש כאן ספק ספיקא שמא לא נפל עליה במקום שפוסל פסיקת החוט, ואם נפל עליה שם במקום שפוסל פסיקת החוט שמא לא נפסק החוט, והרי זה דומה לספק על ספק לא על שמועיל ס"ס כזה גם שאין מתהפך משום שזה צריך להתחיל, דהא מה שאנו באים לחוש הוא מצד שמא נפל במקום ששם פסיקת החוט טרפה וא"כ צריך לדעת מקודם אם נפל שם עליה, וכמש"כ הש"ך בכללי ס"ס (ס"ק ט"ו):
והנה מצאתי ברוקח (סי' שפ"ז) לענין נפולה שהדין הוא שאם נפלה אמתניה מותרת ואם נפלה על גבה או על צלעותיה אסורה, ואם הדבר ספק כגון שידעינן שנפלה ולא ידעינן איך נפלה אם אמתניה או על מקום שאוסר כתב הרוקח שמותר מטעם ספק ספיקא, אך מביא שם דעת המחמירים בזה ומביאים ראיה לדבריהם מהא דהניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה מותרת משום דאמדה נפשה, משמע דלולא זה היה אסור גם שלא ידעינן איך נפלה עכ"ד. ומעתה לדעתו הראשונה שמותר מטעם ס"ס ראיה ברורה לדברינו בנ"ד שכתבנו שיש להתיר מטעם ס"ס, אמנם לדעת המחמירין שם בספק אם על מתניה נפלה, צריך להבין באמת טעמא מאי מחמרינן הא יש כאן ס"ס מעליא שמא נפלה על מתניה ושמא לא נתרסקו איבריה בנפילתה, ונראה לומר הטעם משום דנפולה אין נחשב לספק שיצטרף לס"ס רק נחשב כאיסור ודאי שכך היא הלכה למשה מסיני שנפולה אסורה ולכן ספק נפולה לא מיקרי זה ס"ס רק ספק אחד וכמו שאנו חוששים לספק דרוסה, וזה הוא ג"כ הטעם של הסוברים שגם ודאי דרוסה יש לה בדיקה ואפ"ה מחמרינן בספק דרוסה ולא חשבינן זה לס"ס שמא לא נדרסה ואם נדרסה שמא לא נאסרה דהא יש בדיקה לה, וע"כ צריך לומר כיון דנאמרה הלמ"מ על דרוסה בטרפות נחשבת זה כודאי איסור, ומעתה נאמר אשר זהו רק במקום שיש עליה חשש נפולה, ולכן גם ספק אסור ולא נחשב ספק ספיקא, משא"כ במקום שאין שם חשש נפולה לריסוק איברים רק חשש פסיקת החוט הוה זה לנו ככל הספיקות ובהצטרף עוד ספק שמא לא נפל עליה במקום שיש חשש פסיקת החוט לאיסור הוה זה ספק ספיקא גם לדעת המחמירין ברוקח בספיקא דנפולה בספק אם נפלה על צלעותיה או על מתניה שכאן בחשש פסיקת החוט הוה שפיר ספק ספיקא, **(ודעת הראשונה ברוקח שמקיל בספק זה פן נפלה על מתניה משום דיש לחלק מספק דרוסה, משום דדרוסה ודאית היא מבורר לאיסור עד שתיבדק ואין אופן שתהיה מותרת בלא בדיקה משא"כ נפולה אפשר יהיה לה היתר כשתלך ולכן סובר הרוקח שנחשב לספק:)** ובעיקר הפלוגתא שבשתי הדעות שהובא ברוקח הכריע הפר"ח (בסי' נ"ח ס"ק כ"ד) כדעת המחמירים, מהא דאיתא בגמ' כשהחזירו הגנבים שלא מחמת תשובה רק מחמת יראה אסור הגם שהדבר ספק שמא נפלה רק אמתניה, ולענ"ד נראה לומר שבמקום שנפולה אסור בודאי ואין מועיל לה בדיקה אז בספק ג"כ אסור וכמו שכ' כיון שנפולה זו אסורה מהלכה לממ"ס חשיב זה ודאי וספיקא בזה חשוב רק ספק אחד ואסור, ובזה מיירי הגמ' בהנהו דגנבי גנבי, משא"כ במקום ששהתה מעל"ע או עמדה שבמשנה נאמר עליה לשון כשירה כדאיתא (בדף נ"ו), דרסה או טרפה בכותל או שריצצתה בהמה ושהתה מעל"ע כשרה, אך בברייתא הוסיפו לומר שצריך בדיקה, וא"כ צ"ע מדוע נאמר עליה לשון כשרה, ונראה שכוונת המשנה שאין עליה דין נפולה רק חששות יש עליה לענין שצריך בדיקה, וא"כ ממילא לא מיקרי ודאי איסור רק ספק איסור ובהצטרפות עוד ספק תהיה מותר ולכן בזה יש לומר כדעת הראשונה של הרוקח שבזה בספק אם נפלה על מתניה שרי דזה יהיה שפיר ספק ספיקא. ועכ"פ בנ"ד שעמדה והולכת רק צולעה קצת והצליעה היא מקודם באופן זה מלתא דפשיטא לענ"ד לכל הפוסקים שבמקום שיש עוד ספק שמא אולי מה שנפל עליה היה למטה מן אגפיים מקום שפסיקת החוט שם אין פוסל, כשרה לכו"ע מטעם ס"ס ואין לחוש מטעם ספק חסרון ידיעה שאפשר לברר ע"י בדיקה, חדא דיש הרבה פוסקים דס"ל שבמקום ס"ס אין צריך לברר אפילו היכא דאיכא לברורי, ובפרט שיש לצרף כל דעות הראשונים שהובא לעיל בדברינו המקילים בזה והבה"ג הוא ממנינם שכל דבריו דברי קבלה שלדידהו אין צריך לצירוף הס"ס, ולדעת המחמירים יש להקל מטעם ס"ס, ולכן יש להקל בזה וכנ"ל:
והואיל ואתא לידן האי דינא והובא בדברינו לעיל קושית הרמב"ן שהקשה על מאן דפסק כרב דעקרה רגליה להלך מהני אע"פ שלא הלכה, ועיקר הקושיא הוא ממה שמצינו שחוששין לפסיקת החוט גם במקום שהולכת וגוררת רגליה וזה יגרום לה הפסיקת החוט רק משום דשגרונא שכיח יותר, וא"כ היאך מתירין בעקרה רגליה להלך וכמו שהבאנו לעיל, ונראה לענ"ד לומר שאפשר כל היכא שבא המקרה שלא ע"י נפילה בזה שפיר גם בפסיקת החוט תוכל להלך קצת רק שגוררת רגליה, ואולי יכול להיות שגם לפעמים תוכל לילך בטוב גם שנפסק החוט השדרה, אך במקום שבא ע"י נפילה אם אירע לה דבר המטריף שבא ע"י נפילתה גדול חוזק הכאב אשר א"א לה להלך כלל אף מעט ולכן גם עקרה רגליה לילך מועיל להוציא מידי נפולה, ואה"נ שבמהלך איזה ימים אם תלך ותגרור רגליה נחוש לחוט השדרה, אך תומ"י אחרי נפילתה אם שהיה לה פסיקת החוט לא היתה יכולה לילך כלל ושגם לעקור רגליה לא היה ביכולתה, ואפשר שנאמר כמו שמצינו פלוגתא בגמ' רב יימר ורבינא, דרבינא סבר בהא דמשגרא כרעה בתרייתא דחיישינן לדילמא איפסיק חוט השדרה וסברתו דזה שכיח שיבא ע"י פסיקת החוט כמו ע"י שגרונא ולכן חייש מספיקא, ורב יימר סבר והכי פסקינן הלכתא דשגרונא שכיח יותר לגבי חוט השדרה שיהיה נפסק, ונאמר שזה הוא שלא ע"י נפילה, אבל כשידעינן שנפלה שכיח יותר שתבוא זו הסיבה שאינה יכולה לילך בטוב מסיבת כאב הנפילה ולא מסיבת פסיקת החוט ולכן אין חוששין לפסיקת החוט, ותדע שלרב דאמר עקרה רגליה להלך אע"פ שלא הלכה ומשמע סתמא בכל גוונא אע"פ שאין יכולה אח"כ לילך, הכי יחלוק במציאות שנאמר שרב סבר שא"א לה לעקור רגליה כשהחוט נפסק ורבינא פליג בזה, וכן פשיטות הגמ' שלא כן הוא שאפשר שיבוא הא דמשגרן כרעא בתרייתא ע"י פסיקת החוט והרי יכולה לעקור רגליה אלא שאינה יכולה לילך בטוב, רק משגרן כרעא בתרייתא ובדיקותא היה כרבינא, ורק סתמא דגמ' פסק כרב יימר משום דשגרונא שכיח יותר, אלא שצ"ל שטעמא דרב שאין צריך לחוש לפסיקת החוט משום דשכיח שתבא מה שאינה יכולה לילך מחמת כאב הנפילה ואין צריך לחוש לפסיקת החוט, זהו הנראה לענ"ד בכל זה: