באר משה (דנשבסקי) א· רבי משה דנושבסקי
יורה דעה · סימן יז
הטור יו"ד בסי' מ"ג הביא בשם הרשב"א עובי דינר זהב לא ידענו שיעורו ויראה לי שהוא פחות מן חצי עוביו:
והנה הביא הפר"ח בקונטרס אחרון בשם ספר ב"ה שהקשה לו חכם אחד כיון דמספקינן בגסה דילמא פחות מחצי עוביו הוא שיעור עובי דינר זהב וא"כ הוא בדקה יותר מן חצי טחול שלו והיאך מכשרינן בדקה בחצי עובי טחול שלו. והנה הפר"ח רצה לחדש שכל שיש כחצי עובי של טחול של דקה שבדקות מכשרינן אפילו בגסה וכבר חלקו עליו רבותינו האחרונים שהיא קולא גדולה וכל כי האי מילתא הו"ל להרשב"א לבאר דבר זה, והתבואות שור רצה לומר בזה שבכאן נאמר השיעור הגדול לפי גדלו, והיינו טעמא דמספקינן בהא דאיתא שיעורא של עובי דינר זהב היאך הוא פירושו, אם הגמ' מיירי בראמים גדולים, א"כ ממילא נשער בקטנים ממנו ובדקות הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, ואם נאמר דמיירי הגמ' בשיעורא דדינר זהב בכל הטחולין, א"כ ממילא יהיה מוכחא מלתא שלהגמ' קים להו דכל שיעורא של מחצית עובי הטחול אפילו מן דקה שבדקות הוא יותר מעובי דינר זהב ולכן ממ"נ כשר בכל הטחולין במחצית עוביו, זהו תורף דברי התב"ש:
ובאמת הוא דוחק לענ"ד שדקדוקו של הרשב"א שמדייק מסוגיין מלישנא דנשתייר שעובי דינר זהב הוא פחות מחצי עוביו של דקה שבדקות, דילמא הגמ' קמ"ל דינא שגם אם נשתייר מיעוטו מ"מ כשר כשיש דינר זהב, ומ"מ אפשר שיש מציאות בעולם שכל הטחול אין בו עובי דינר זהב ובו לא איירי בגמ', ועוד קשה לענ"ד ניחזי אנן אם יזדמן איזה סיבה ע"י חולי שיתקטן הטחול בעוביו בבהמה גסה וכמו שמצינו כוליא שהקטינה, וזה בודאי כשר דלא גרע מניטל הטחול, ואם באותו הטחול יהיה נקב בעוביו עד מחצה הלא מספיקא לא ידעינן אם יש דינר זהב במחצית עוביו ואפ"ה כללא כייל הרשב"א בכל מחציתו של הטחול כשר, מיהו זה יש לתרץ, דהא דמשערינן בחצי עוביו של טחול היינו כפי הרגיל באותו הבהמה ומה שנתקטן בעוביו על זה לא נשער ונדון להחמיר:
והנה לפי דרך ביאורו של התב"ש בד' הרשב"א שיסוד דינו סובב אתרי רכשי או שהגמ' קבע לשיעור דדינר זהב דוקא בגסה שבגסות, ואז ממילא לפי ערך זה נשער בקטנים הקטן לפי קטנו, או שהגמ' קא נקט בכל הטחולין וממילא נילף שחצי עוביו של טחול של דקה שבדקות הוא יותר מן עוביו דינר זהב, יסתעף לנו ספק גדול אם יהיה נקב בהטחול שלא באמצעית עוביו ממש כי אם נוטה לצדדי הטחול במקום שהוא דק דאנן קיי"ל שגם בדק שבצד העב גם שם יש לו דין סומכי' שאם נקב שם טרפה, כמוש"כ הט"ז שם (ס"ק א'), היאך נשער המחצה הנשאר להכשיר, אם באותו מקום שניקב כלשון נשתייר שהרי בכאן באותו מקום הנקב נדייק לשון נשתייר, או שנשער בעוביו של אותו הטחול באמצעית עוביו במקום שהוא עב יותר, דהא לפי ערך טחול זה צריך להיות הדינר זהב בשיעורו וזהו דבר הקשה בדין, וראיתי בסח"א כלל (י"ח סעי' א') וז"ל ועכ"פ הוא כחות מחצי עוביו של אותו טחול במקום שהוא עב בין דקה בין גסה, אמנם הפמ"ג החליט לפרש שבכל מקום שניקב בעינן באותו מחצית עוביו, ובחצי עוביו במקום הנקב כשר, וזה יהיה משום שלא ליתי למטעי, הגם שמן הדין בבהמה אחת הלא שיעור אחד צריך להיות, וכן בלשון הש"ך (בס"ק ז') שכתב פחות מחציו עוביו של אותו טחול במקום שהוא, יראה שפירוש דבריו שבכל הצד העב הנקרא סומכי' נשאר כפי מקום שהוא עב יותר, וא"כ לפ"ז יהיה שבמקום הדק שבצד העב יהיה טרפה אף שנשאר יתר מחצי עוביו, וזה שלא כדעת הפרמ"ג, וראיתי בס' דרכי תשובה הביא בשם ספר שנות חיים שהקיל לשער בחצי עביו של טחול שמשערינן בצד הדק שבמקום אליבא דהט"ז, ולהש"ך משערינן בכל מקום לפי מקום העב יותר, סוף דבר שהוא קשה מאוד שיהיה סתירת הדינים ע"פ יסודו של הרשב"א:
והנראה לפענ"ד שזה ודאי לא כיון הרשב"א לדקדק מלשון נשתייר, שזה יהיה שיעור הדינר זהב פחות מן מחצית הטחול לאיזה טחול שיהיה וכמוש"כ מקודם כי זה רחוק לומר כן, רק הכוונה של הרשב"א לדקדק מלשון נשתייר דהגמ' קמיירי בנשתייר פחות מחציו, וממילא אנו דנין שכל שנשתייר חציו ולא ניקב רוב עוביו באותו המקום שניקב לא חשבינן זה לניקב הטחול לאסור בשביל זה, וזהו לשון הרשב"א בתורת הבית הארוך (דף ל"ח ב'), והובא זה בב"י בטור וז"ל עובי דינר זהב לא נתבאר כמה והולכין בו לחומרא ומ"מ יש לנו לומר שכל שניקב עד מחציתו כשרה דהא נשתייר קאמר עכ"ל, וזהו פירושן של דברי הרשב"א שמ"מ גם שלא ידענו שיעורו של דינר זהב, מ"מ כל שניקב עד מחציתו כשר, שהגמ' לא קבעה לשיעורא של דינר זהב רק בנשתייר היינו שניקב רובו אבל בניקב מיעוטו לא אסרינן ליה כלל ומעתה הוא ההלכה ברורה שבכל מקום שיש נקב דיינינן באותו מקום, שכל שלא ניקב רוב עוביו מכשרינן ליה שלא נקרא נקב הפוסל בטחול המצריך לשיור שיעורא דדינר זהב:
ובאמת צ"ע בלשון הגמ', אבל בסומכי' טרפה ואי אישתייר כעובי דינר זהב כשרה, משמע דלולי שהגמ' השמיענו דשיור עובי דינר זהב כשר הו"א שהוא טרפה, ואמאי היינו אומרים כן הא כולהו נקובי שמטרפינן מפולשין בעינן וכל שנשתייר משהו כשר, ומאין היינו אומרים שבניקב הטחול אפילו מקצתו טרפה, והכי הו"ל להגמ' למימר ניקב הטחול בסומכי' כל שלא נשתייר דינר זהב בעוביו טרפה שזהו רבותא גדולה שמצרכינן לשיור בשר בעובי הטחול כשיעור עובי ד"ז:
והנה לשיטת הרמב"ם שסובר בבשר החופה את רוב הכרס שגם בנקרע רוב עוביו של הבשר טרפה וכמובא בשו"ע (סי' מ"ח סעיף ג'), נאמר שזהו פשוט להגמ' שכל אבר שיש לו חלל אם אמרינן בו ניקב טרפה פירושו עד חללו וכל שנשתייר בו משהו כשר ולא נקרא ניקב, אבל אבר שאין לו תוך כל שאנו אומרים בו ניקב או נקרע טרפה, הכוונה הוא ברוב עביו של האבר הלז. ומעתה א"ש הגמ' שכיון אשר השמיענו הגמ' הדין שנקב פוסל בטחול, וכיון שאין חלל לאותו אבר הרי היינו דנין בו שבניקב רובו טרפה, וזה הדבר פשיטא, ולכן השמיענו הגמ' בזה שמ"מ אם נשתייר בו כעובי דינר זהב כשר, וא"כ זאת יודעים אנו ממילא שכל שלא ניקב רובו בעוביו של הטחול אין לו דין ניקב הטחול כלל ולא מצרכינן בזה שיור עובי דינר זהב, ואתי שפיר דינו של הרשב"א בטחול, ומזה יהיה סעד לדינו של הרמב"ם בבשר החופה את רוב הכרס שברוב עוביו נקרע מטרפינן, אך לשיטת הרשב"א בעצמו ושארי פוסקים מהראשונים שחלקו על דינו של הרמב"ם הנ"ל, ומצריכים גם בבשר החופה את רוב הכרס לענין להטריף בו בנקרע שיהיה הקרע מפולש, וברוב בעביו קרוע לא מטרפינן, א"כ תשאר הקושיא מה שאמרו בגמ' ואי אשתייר כדינר זהב כשרה דמשמע דהיתירא אתי הגמ' להשמיענו, ואדרבה איסורא הו"ל להשמיענו, דבליכא דינר זהב בשיור טרפה:
ונראה לענ"ד לתרץ בזה דלולא דהשמיענו דשיור דינר זהב כשר, מפשטות הלשון שניקב הטחול בסומכי' רפה היינו אומרים שקאי על עור הטחול, כמו שאנו אומרים הריאה שניקבה והכוונה הוא שניקב עורה, ולכן השמיענו הגמ' בעובי דינר זהב כשנשתייר בשר הטחול בעוביו כשר, זהו הנראה לענ"ד בביאור ד' הגמ', ויהיה מכאן הוכחה גדולה לדינו של הט"ז (בסי' מ"ג) בסופו, והפר"ח בסי' הנ"ל סק"ז קבע בה מסמורות שכל שלא ניקב בו עור הטחול ומכל הצדדים שלימים לא בעינן שיור דינר זהב, והוא כיון דמהגמ' מוכח שלולא השמיענו דין שיור היינו אומרים שניקב הטחול קאי על עור הטחול וממילא למסקנא לא הוסיפו רק בקולא ולא באיסור, והיינו שרק בהיתירא השמיענו שעובי דינר מגין על הנקב, אבל באיסור שיוסיפו שבשר הטחול שניקב בפנים גם לולי נקיבת העור מטריף זה לא השמיענו, ונשאר על פשטות הדין שניקב הטחול הוא על עור הטחול וכמו בריאה, וכל שלא ניקב העור לא נקרא ניקב כלל, אך הוכחה זו לא תהיה רק לשיטת הרשב"א וסיעתו, שבבשר החופה על הכרס בעינן שיהיה הנקב מפולש ולדידיה מוכיחין הדברים שנאמר החידוש דין דנשתייר להיתירא מכלל שיש טרפות ע"י העור שניקב בהטחול, אבל לשיטת הרמב"ם שפיר יש לומר שעור הטחול אין לו יחס בזה האבר, והא דהשמיענו הגמ' החידוש בהיתירא משום דהוה ס"ד שברובו טרפה כדין כל אבר שאין בו חלל, ולכן השמיענו שנשתייר דינר זהב כשר, וא"כ יש לומר שכל שיש בו בטחול בעוביו ניקב רובו ואין בו עובי דינר זהב שלם, גם שהנקב בפנים אפשר שהוא טרפה, ונהי שאין לנו הוכחה ברורה לאיסור מ"מ להיתירא ג"כ אין ראיה:
ומעתה נחזור לדינו של הרשב"א בנשתייר מחצה עוביו, הנה לשיטת הרמב"ם שפיר מוכח שכל שלא ניקב רובו כשר כמוש"כ, אמנם לפי שיטת הרשב"א שמוכרחים אנו לומר שלפי הס"ד מטעם ניקב העור אתינן עלה, א"כ אין לנו הוכחה שבלא ניקב הרוב שכשר, מ"מ יש לומר שסברת הרשב"א הוא מצד הסברא הישרה, כיון שמצינו בגמ' שמועיל השיור של דינר זהב גם במיעוטו נגד נקובת רוב עובי הטחול עם העור כש"כ שיועיל שיור הרוב או המחצה כיון שאין רובו ניקב, דחשבינן כאלו הבשר לא ניקב כלל
ונראה לענ"ד הוכחה לדרכינו בדברי הרשב"א, דהנה ברשב"א בתהה"א (וכן הובא דבריו בב"י על הטור) איתא הכי, ומ"מ יש לומר דכל שניקב עד מחציתו כשר דהא נשתייר קאמר ועוד דסתמא דמלתא עובי דינר זהב אינו כמחצית עובי של טחול עכ"ל הרשב"א, ואני תמה דהא משמע שהרשב"א לא סמך על דקדוק לשון נשתייר שפירושו דוקא מיעוטו, רק צירף לזה הסברא שמסתמא דמלתא דינר זהב אין הוא כעובי מחצית טחול ובודאי האי סתמא דמלתא אינו רק בגסה ולא בדקה שבדקות, והיאך נקטינן לפשיטותא להכשיר בכל בהמות עד מחציתו, הא אנן לא נוכל להכריע להקל מה שהרשב"א בעצמו לא הכריע למסמך בפשיטות על לישנא דנשתייר, ואם נאמר דסמך על לשון האחר ויהיה הפירוש דסתמא דמלתא הוא גם על דקה שבדקות, א"כ מה צווחו כל האחרונים על הפר"ח שמיקל הא גם הרשב"א בעצמו אמר כן, ואם נאמר לפי שללישנא בתרא של הרשב"א לא סברינן להאי מסתמא דמלתא לכן לא מצינן למסמך עלה, א"כ הדר קושיא לדוכתא מנא לן למסמך אהיתירא כלל, הא דיוקא דנשתייר מסופק להרשב"א אם יש לו לסמוך ע"ז וגם סברא השניה היא מסופקת אצלו ודילמא לא הא ולא הא, ומנ"ל להרשב"א להקל בסתמא באיסורא דאורייתא בשני טעמים שכל אחד מסופק בפני עצמו:
ע"כ נראה לענ"ד לומר שהרשב"א מפשט פשיטא ליה האי סברא שכל שאנו אומרים שיש אופן שכשר בנשתייר מקצת בדינר זהב, ודאי דכשר ברובו שלם גם באין בו כדינר זהב וכמוש"כ לעיל, וע"כ דקדק מהא דאמרינן לשון נשתייר וכיון שמכשרינן בנשתייר בעובי דינר זהב גם שהוא מקצתו, ודאי הוא להרשב"א מצד הסברא הישרה והפשוטה שבמחציתו כשר גם אם אין בו דינר זהב כל שאין ניקב עד רובו רק מחציתו, (פירושו אפילו אם נאמר שלשון נשתייר אין מכריע לנו שהוא מיעוטו), ועוד דסתמא דמלתא מחצית עובי הטחול יותר מעובי דינר זהב, וא"כ מיירי הגמ' גם באופן שרק מיעוט נשאר וא"כ מסתבר ליה שרובו או מחציתו של עובי הטחול עדיף לנו להכשיר, ואם היה מקום להטריף הו"ל להשמיענו איסורו בגמ', וכיון שבגמ' לא השמיענו מבואר האיסור, וזאת ידענו לדינא שעור הטחול לבדו בלא נקיבת הבשר אין אוסר מאין נקח לאסור, זהו הנראה לענ"ד בכוונת דברי הרשב"א, וסרו כל שהיה קשה לנו:
הן אמת שלשון הטור והשו"ע שכתבו, יראה שהוא פחות מחצי עוביו, משמע שעל הדינר זהב קאמר, אך באמת זהו לשון תו"ה הקצר להרשב"א, אמנם בעיקר דבריו בארוך לא נאמר בהאי לישנא רק נאמר שם כך וז"ל ומ"מ יש לנו לומר שניקב עד מחציתו כשרה עכ"ל, וא"כ נראה שהרשב"א לא סמך להכשיר רק במחציתו, ולכן נראה לענ"ד להשוות דברי הרשב"א שבקצר עם דבריו שבארוך ותהיה כוונת דברי הרשב"א בקצר, שמה שאמר יראה שהוא פחות מחצי עוביו יהיה פירושו של דבריו כן, שעל מה שכ' מקודם שלא ידענו שיעורא וע"כ אנו מטריפין פן אין כאן עובי דינר זהב, וע"ז אמר שיראה שזה שאנו מטריפים מספק מחמת שלא ידענו שיעורו הוא רק בפטות מחצי עוביו אבל בחצי עוביו אין לנו לאסור מספק וכנ"ל, וכמבואר דבריו בארוך שעד מחציתו ועד בכלל כשרה, אבל כל שהוא פחות מחצי עוביו ויש לנו להסתפק שמא אין כאן עובי דינר זהב בודאי יש לאסור, מ"מ בזה יפה כתב התב"ש לדינו שהיאך שהוא, ספק אם יש רק מחצה ניקב או מעט פחות מחצי עוביו יש להתיר מטעם זה, שמא הוא רק מחצית ניקב ובמחצית אין שום טרפות אפילו אם אין כאן שיור דינר זהב, ואת"ל שהוא פחות ממחצה שמא יש כאן שיעור של עובי דינר זהב בשיורו, ולמש"כ הוא שני שמות ולא שם אחד, מחציתו כשר משום דלא בעי דינר זהב בניקב רק מחצית, ובשיורו אם יש בו דינר זהב כשר מטעם שהשיור מכשירו ביש בו עובי דינר זהב, ודין מחציתו כשר הוא בסתמא בין בגסה בין בדקה ובין במקום הדק שבצד סומכיה, רק במקום שניקב אם נשאר מחצית כשר וכמו שנתבאר: