באר משה (דנשבסקי) א· רבי משה דנושבסקי
יורה דעה · סימן טז
עוד להרה"ג הנ"ל בענין הנ"ל, על מש"כ לי לנגד למש"כ בזה, ואמרתי מקודם לבאר סברתי בענין הזה ביתד ביאור, ואח"כ אתוכח עם כת"ר על איזה דבריו שבמכתבו בזה:
ומקודם אבאר בע"ה בעצם דין זה, בסירכא דבוקה בשומן הלב, משפטו ע"פ דברי הראשונים ז"ל אשר לאורם נלך. הנה בגמ' (חולין מ"ח) איתא פלוגתא דרב נחמן ואבימי, בריאה הסמוכה לדופן, דר"נ סבר אין חוששין לה בלא העלתה צמחים ואבימי סבר חוששין לה, והנה כתב הר"ן שסברת ר"נ הוא דסירכא בריאה הוה ספק נקב וכיון שיש עוד ספק שמא מן הדופן הוה תרי ספיקי, ואבימי סבר דהוה רק ספק אחד שמא מדופן ושמא מריאה, ואם הוא מריאה אמרינן שאין סירכא בלא נקב ולכן חוששין לה, והיכא דאיכא ריעותא בדופן אפילו אם יש ריעותא בריאה תלינן שמן הדופן הוא, בין לרב נחמן ובין לאבימי לדעת רוב הפוסקים הראשונים, משום שמן הדופן יותר מסתבר שבא הסירכא, ולכן מקילין גם לאבימי אף דלדידיה הוה רק ספק אחד משום דיותר מצוי שיבא הסירכא מדופן ממכתו, והוא גורם ג"כ לצמחים של הריאה ותלינן במצוי להקל. והנה ידוע מחלוקת הראשונים בכלל ספק שקול בטרפות אם אזלינן לחומרא או לקולא ושלש מחלוקת בדבר, (ועיין בש"ך בסי' נ' סק"ג ובפרמ"ג שם ובפר"ח סי' כ"ט, ובתב"ש בסי' הנ"ל) הרשב"א ורבינו יונה והר"ן (בפ"א לחולין) כתבו שספק שקול אזלינן לחומרא גם אם הספק נולד רק לאחר שחיטה, כמו נשבר הגף וכדומה, ולא ידעינן אם מחיים או לאחר שחיטה, הגם שאם נאמר שעכשיו נולד ריעותא זו אין כאן ריעותא כלל, מ"מ חוששין להחמיר, ומה דאמר הגמ' נשחטה בחזקת היתר עומדת, הוא דוקא היכא שיש לתלות היינו ששכיח יותר שנעשה לאחר שחיטה, ומחיים אין לנו לתלות בדבר מה שמראה לנו המעשה זו, ומתוך זה כתב התב"ש (בסי' כ"ט) שלפי דבריהם אם ישבר עצם הארכובה במקום המטריף ביד השוחט ואין יודע אם קודם שחיטה היינו קודם הגמר שחיטה או לאחר גמר שחיטה שאסור מצד שהוא ספק שקול, ויש שסוברים שבמקום שיש לתלות שנעשה לאחר שחיטה אזלינן לקולא, אבל אם נעשה הריעותא מחיים והוא מסופק אם הוה זה ריעותא המטריף או לא אזלינן לחומרא, והוא שיטת הרמ"א (בסי' נ') והרבה פוסקים. ויש דעות שסוברים שכל הספיקות שמצינו בגמ' להחמיר הוא רק משום דשכיח לאיסור טפי, אבל בספק שקול שפיר מוקמינן אחזקה גם בנולד הריעותא מחיים, ולא אאריך בזה כי מאן חשיב להכריע במחלוקת הראשונים ז"ל, וכבר ישבו על מדוכה זו גדולים חקרי לב מרבותינו האחרונים, כמו הפר"ח והתב"ש (בסי' כ"ט) והתורת יקותיאל ועוד הרבה, ועכ"פ סיגנון רוב הפוסקים הוא שבספיקא שנעשה בו ריעותא לחומרא אזלינן. אמנם דעת המקילים בספק שקול משום חזקת כשרות גם בריעותא מחיים, צ"ל לדידהו שבכל הספיקות שאנו מחמירים משום ששכיח יותר לאיסור, ולדעת המחמירים בספק שקול הוא להיפך שרק במקום ששכיח טפי להיתר אז מקלינן:
ומעתה בסירכא לדופן שמחמירין אנן בספק שמא מדופן ושמא מריאה, לדעת המחמירים בספק שקול, צ"ל דשקול הוא הספק הזה, ולדעת המקילים בספק שקול נצטרך לומר שהוא יותר שכיח שיהיה מן הריאה ולא מן הדופן. והנה במסקנא בהא דרבי נחמיה בדק לה בפשורי שיש מחלוקת הראשונים אהיכא קאי, אם אאיכא ריעותא בדופן אבל בליכא ריעותא בדופן הוה ספק שקול ולא מהני ליה בדיקה, או אליכא ריעותא בדופן והבדיקה לקולא הוא ומכרעת להקל לתלות בדופן, והנה לפ"ז הסברא שיש סוברים שעל הבדיקה זו סומכין להקל, דעת ר"ת שהשיב לאנשי מרשיליא שה"ה בסרוכה לשומן ולשארי מקומות שאין הנקב פוסל שיועיל בדיקה להקל, ודעת הרמב"ן שרק בדופן הוא שמועיל להקל לתלות בו, אבל בשארי מקומות אין תולין הסירכא רק בריאה מפני שהוא מצוי יותר, וגם לדעת המקילים שפוסקים דר' נחמיה להקל הוא רק ע"י בדיקה, אבל בלא בדיקה לא נמצא שום קולא ולחומרא אזלינן בספיקא דאם מריאה או מדופן, ועכ"פ מוכרחים אנו לומר לכו"ע, שאם אנו אומרים שמריאה אתא סירכא זהו נקב ודאי למאי דקיי"ל כאבימי דאם גם מריאה יוכל להיות בלא נקב הלא היה זה ספק ספיקא. וכן מוכרחים לומר אליבא דרב נחמן, דבהעלתה צמחים הגם שצמחים בעצמם אינם ריעותא לעשות חשש ניקב מזה שהרי באיכא ריעותא בדופן כשרה, מ"מ בליכא ריעותא בדופן הוא טרפה גם לר"נ, הגם דאיהו סבר דהוה ספק נקב, מ"מ כיון דאיכא ריעותא בריאה הוא הוכחה שמן הריאה אתי, ולא מצרפינן לספק שמא מדופן אתי ויהיה זה ס"ס, דהא ר"נ סבר בסירכא גם אי מריאה אתי הוה רק ספק נקב, וצריך לומר שזה לא שכיח שיהיה הסירכא מדופן במקום דאיכא ריעותא בריאה ולא מצטרף לספיקא כלל לעשות מזה ס"ס, הגם שלבהמה יש לה חזקת היתר
ומעתה אשוב לנ"ד שכתבתי במכתבי הראשון על מש"כ הגאון עונג יו"ט לצרף לס"ס שמא מן השומן הוא הסירכא ושמא מן הריאה נעשית, אחרי שנתדבקו הקרומים זה בזה, ואז אין הנקב פוסל בזה, וע"ז באתי להעיר על דבריו שאם נאמר שהסירכא אתי מריאה ע"כ אתי הסירכא בעת שלא התדבקו הקרומים זה לזה, שהרי הטעם שסירכא באת מחמת נקב כתב רש"י (דף מ"ו ב') משום שהמשקה יצא ונעשה כמו גלד, וא"כ כיון שהמשקה יצא אז דרך הנקב כש"כ הרוח, וא"כ אין כאן רק ספק אחד שמא מריאה ושמא מדופן, ובזה לחומרא אזלינן, דזה צריך לומר שאם מריאה אתי היה הסירכא קודם דיבוק הקרומים, שאם יש באפשר במציאות שגם מריאה אתי שלא ע"י נקב, א"כ בכל הריאות המדובקות לשומן או לדופן יהיה ס"ס, שמא מן המקום השני הוא הסירכא ואת"ל מריאה שמא אתי שלא ע"י נקב, ובאמת אנן קיי"ל כאבימי שמחמיר בשל תורה שאין זה רק ספק אחד, משום שאם מריאה אתי ע"כ אתי מנקב, וכמש"כ הר"ן שם, וא"כ אין לצרף לשיטת רש"י וסיעתו הספק שמא אתי מריאה בעת שהקרומים היו מדובקים יחד שאין הרוח יוצא שאז אין הנקב פוסל, דז"א, שהרי אז א"א להתהוות סירכא הבאה מריאה כיון שא"א להיות סירכא בלא נקב שהמשקה יוצא ממנה שזהו סיבת הסירכא, זהו ביאור דברי שכתבתי בקונטרסי הראשון:
ואם יאמר כת"ר אדרבה, כיון שעכשיו הקרומים מדובקים יחד וא"א להתהוות עתה סירכא מנקב בריאה, וע"כ אתי משומן, וא"כ נאמר הס"ס שמא באת הסירכא עתה בעת שהקרומים מדובקים יחד ואז הוא סירכא כשרה, ואם באת מקודם דיבוקן של הקרומים, שמא באת מהשומן, וגם נצרף חזקה דהשתא נולדה הסירכא, וכמו שכ' כת"ר במכתבו השני, כיון שעכשיו אין ריעותא המטרפת בהסירכא צריכין לומר דהשתא נולדה:
באמת ז"א לענ"ד, חדא שכבר הבאתי דברי הרשב"א והר"י והר"ן שסוברין גם בספיקא שמא לאחר שחיטה ג"כ לחומרא אזלינן, וכן פסק בשו"ע (בסי' נ"ג סע' ד') והגם שאם נולד עכשיו אין כאן טרפות כלל אפ"ה מחמרינן מספק, ולא אזלינן בתר חזקת הבהמה דמעיקרא שהיתה בחזקת כשרות **(הגהה ומש"כ כת"ר שיש כאן שתי חזקות לבהמה שחיתה י"ב חודש, זה לא נמצא לשום מחבר שיחשוב זה לשני חזקות, חדא דהא חזקה שלא נתבררה בשעתה אינה חזקה, וא"כ אין כאן רק חזקה אחת שבאה מכח רוב, ולבד זה גם אם היה הדין שחזקה שלא נתבררה בשעתה ג"כ הוה חזקה, מ"מ לא מיקרי רק חזקה אחת, שהרי שניהם כאחת אומרים שהבהמה היתה כשרה קודם, וכי בשני דברים יתוסף כשרותה הלא הכל אחד שהיתה כשרה מקודם:)** וא"כ כיון שאין כאן חזקה דהשתא מועלת להכריע בבירור שהשתא נתהוה הסירכא בעת דיבוק הקרומים ממילא אין נחשב זה ספק ספיקא שמא השתא ושמא מקודם והיה זה משומן, כיון דאם השתא נתהוה הסירכא ע"כ משומן אתי, דמריאה א"א להיות סירכא בלא נקב, ובעת שהקרומים מדובקים אין זה נקב שראוי להיות ממנו סירכא וא"כ חשוב זה שם אחד, וכמו שכתבו התוס' בכתובות (דף ט') שהקשו באשת ישראל פחותה מבת ג' נמי הוה ס"ס, ספק בעודה קטנה דאז הוה אונס תמידי, דפתוי קטנה אונס הוא, ושמא בגדלותה נאנסה, וכתבו התוס' שזה אין נחשב ס"ס משום דשם או נס חד הוא, וה"נ בנ"ד כיון שבעת שהקרומים מדובקים ג"כ א"א שיתהוה הסירכא מריאה בנקב וע"כ משומן אתי אז והוה ספק אחד שמא משומן ושמא מריאה, ובספק זה מחמרינן, מכש"כ מסירכא לדופן שמחמירים אנו בספק אחד היכא דליכא ריעותא בדופן, וכש"כ בנ"ד אפשר להיות שלא יכול להתהוות עדיין הסירכא בעת דיבוק הקרומים, כי שמא אין כאן שלשה ימים מעת שנתדבקו הקרומים יחד שא"א להרוח שיצא, והסירכא ע"כ נעשה ממכה של קודם השלשה ימים.
ועוד נלענ"ד עתה להוסיף טעם שיש לחוש יותר שמא מריאה אתי, היינו מנקב בריאה, ונתהוה בעת שהיה אפשר להיות נקב בריאה שיבוא מזה סירכא, היינו בעת שלא היו הקרומים מדובקים, והוא דניחזי אנן, אפילו רב נחמן דסבר שסירכא בריאה ספק נקב הוא, ואפ"ה סבר היכא דאיכא ריעותא בריאה וליכא ריעותא בדופן תלינן הסירכא בריאה, ואין מצטרף שמא מהדופן אתא אפילו לס"ס (ואע"ג שהוא נגד החזקה), וא"כ הכא שיש בה ריעותא היינו שנתרוקנה הריאה, ובשומן לא נמצא מכה שנתלה שע"י זה באה הסירכא, בכה"ג אפילו למאן דמשוה שאר איברים לדופן, מ"מ באיכא ריעותא בריאה וליכא ריעותא בדופן מחמרינן גם לרב נחמן דסבר דסירכא ספק נקב הוא, משום כיון שאיכא ריעותא בריאה יותר שכיח שמן הריאה אתי הסירכא, וריאה שנתרוקנה כתב בתב"ש (סי' ל"ט סעיף ס"ג) בסירכא לדופן במקום שפוסקים ע"פ דינא דגמ', וזה לשונו שם, ונראה דה"ה שאר ריעותא בריאה כל שאפשר לתלותו במכת הדופן, אבל מה שאין דרך לתלותו במכת הדופן אין להקל, ואם הוא כתב זה במקום שיש מכה בדופן, ואיך לא נחוש אנחנו במקום שאין מכה בשומן, שהריעותא שהריאה אינה כפי הראוי להיות בכל הריאות מורה לנו ששכיח יותר שמריאה קאתי הסירכא, ואפילו לרב נחמן דסבר דסירכא ספק נקב לא מצרפינן להיות ספק ספיקא שמא מדופן אתי, וה"ה לנ"ד שמא משומן אתי, וכש"כ לדידן דקיי"ל כאבימי דסירכא ודאי נקב הוא שאפילו אם נחשוב לספק שקול שמא משומן אתי שמא מריאה הוה זה רק ספק אחד וכל שמריאה אתי ע"י נקב ודאי דנתהוה זה בעת שהיה רוח בין הקרומים, שאם לא כן א"א שהסירכא יתהוה מסיבת נקב, ואף לשיטת התוס' דסירכא אתי שלא ע"י נקב רק כל שמריאה אתי חיישינן שמא תתפרק ותינקב, ויפה כתב כת"ר בזה על פי שיטת הרשב"א שהטרפות נחשב בעת הסירכא משום כל העומד לינקב כנקוב דמי. ומ"מ יש לפקפק אם נתהוה הסירכא בעת שהקרומים לא היו מדובקים אם חל עליו שם טרפות כמו שכתב מעכ"ת, משום כיון שהקרומים היו עתידים להתדבק והנקב לא יפסול בזה, היאך נאמר שחל עליה שם טרפות מתחלה משום שעומד להיות כך והיא לא עמדה להיות כך, ובאמת לא נוכל לדון ע"ז בהחלט, ונוכל לומר אדרבה איפכא נאמר, כיון שטבע הריאה להיות מפורדין הקרומים זה מזה אמרינן שהסירכא בריאה תתפרק ותינקב וסוף שגם הקרומים יתפרדו, וע"ז נאמר כל העומד לינקב כנקוב דמי, וא"כ גם לשיטת התוס' קרוב לומר שלא יועיל הסברא שהקרומים מדובקים. ולדעת רש"י כתבנו שאין בזה סעד להקל, וא"כ הרי סירכא זו ככל הסירכות שהמה אסורות ע"פ דינא דגמ', ורק הקולא מה שעברה ע"י קליפה הנהוגה בזמנינו וא"כ בלא בדיקה ראוי להחמיר, ואפילו אם נאמר שלדעת התוס' יש לצדד לקולא, אך כיון שלדברי רש"י הוא ספק איסור תורה, גם אם לדעת התוס' יהיה מותר יש להחמיר שזה נחשב מחלוקת באיסור דאורייתא שיש לפסוק להחמיר וכמו שהבאתי הראיות שכתבתי לעיל (בסי' ט"ו). ומה שרצה כת"ר לומר בפלוגתא דרבא ורב פפא בחולין מ"ט ב' גבי חלב טהור דרבא יסבור שגם באיסור דאורייתא יש לסמוך על דעת יחיד בשעת הדחק להקל, ורב פפא חולק בזה ויסבור שרק בדרבנן הוא, ואם כי היה אפשר לומר כן, אך מצינו שרבא בעצמו בפלוגתא דרב ושמואל בתורבץ הוושט אמר רמינא עלה חומרי דרב וחומרי דשמואל, ולמה לא חש שם לממון ישראל הא גם שם הפסיד שור, אלא ודאי דרבא בעצמו סבר ג"כ שכל שהפלוגתא באיסור תורה, לחומרא אזלינן גם במקום הפסד ממון ישראל:
גם מש"כ כת"ר לדחות דקדוקו של הבית אפרים מקרום שלה קיים דבעינן שנראה שהקרום קיים, וכתב כת"ר לדקדק מלשון שלה שמיותר ומתוך זה רוצה לפרש דהרבותא שלא יועיל סתימת דופן, ואני אתפלא על דבריו מה תיקן בזה הא מ"מ האי שלה מיותר הוא, דבקרום קיים לחוד סגי דבעינן דוקא קרום ולא דופן:
אך לבד זה מצינו דרך משנה וברייתא לומר תיבת שלה, כמו שמצינו במשנה נשבר השדרה ונפסק החוט שלה ובמשנה שני' אמר ולא נפסק החוט שלה ובברייתא אמר נטלה שלפוחית שלה התליע כבד שלה וא"כ חזינן שאין דקדוק מה שמוסיף תיבת שלה:
ובעיקר הדין בהאי דיוקא מדקאמר וקרום שלה קיים דבעינן שיהיה נבדק לפנינו שקרום שלה קיים מצאתי גם בס' בנין עולם (סי' ט"ו אות י"א) שדקדק ג"כ מהא דקרום שלה קיים כנ"ל, ונלענ"ד שבכל מקום שמצינו במשנה כיוצא בזה צריך לדעת שכן הוא בחוט השדרה, דאיתא במשנה נשברה השדרה ונפסק החוט שלה, וקתני במשנה השניה ואלו כשרות, נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה, קמ"ל זה שאין בהמה טרפה בנפסק חוט השדרה עד שלא נפסק החוט, וכן פסקו האחרונים בלב"ש בהל' טרפות העצמות וכן הדגול מרבבה (בסי' ל"ב סעי' ב'), וכן הא דקתני יצאו בני מיעיה ולא ניקבו, נראה ג"כ שהשמיענו המשנה שכל שיצאו בני מיעיה צריד לדעת שלא ניקבו, ועיין בפ"ת (סי' מ"ו ס"ק ד') שכתב, מיהו בכה"ג יש לעיין אם לא נתקלקל וניקב אותו הב"מ שיצא לחוץ עכ"ל, ולענ"ד דין זה מוכח ממתניתין שהוסיף ולא ניקבו:
ומה שדקדק כת"ר למה אין מפרש הר"ן לשיטת רש"י בפלוגתא דרב נחמן ואבימי כמו לשיטת התוס', הנה מש"כ כת"ר באופן השני מפני שזה דוחק לומר שיהיו סברות הפוכות, דזה יסבור שיותר שכיח מן הדופן ואבימי יסבור להיפך שיותר שכיח מן הריאה, לענ"ד יש לתמוה למה הוצרכנו לומר שיהיו סברות הפוכות הלא די לומר שר"נ סבר שיותר שכיח מן הדופן ולכך מיקל ואבימי יסבור ששניהם שוים ולכך מחמרינן מספיקא, ולמה הוצרך הר"ן לומר דאבימי סובר שיותר שכיח מן הריאה להיפך מרב נחמן. ולכן נראה לענ"ד בכוונת הר"ן שכתב, ואבימי סבר דלעולם תולין הסירכא בריאה שהיא רגילה בסירכות, אין כוונתו ששכיח יותר מבדופן להיפך מדר"נ, רק כוונת הר"ן שלעומת סברת ר"נ שיש לתלות בדופן מפני שהריאה קלה ונוחה לקלוט בדופן, ע"ז סובר אבימי שלעולם יש לתלות בריאה, פירושו להסתפק בריאה מפני שהיא רגילה בסירכות מחמת זה היא נעשית שוה להדופן, ובאמת הדבר שקול הוא. ומה שלא רצה הר"ן לפרש לשיטת רש"י כמו לשיטת התוס', נראה לענ"ד שאפשר לומר שאם ר"נ היה סובר ג"כ שאין סירכא בלא נקב לא היה מועיל האי סברא שמצוי יותר הסירכא מהדופן מבריאה, דמ"מ היה צריך בדיקה בפשורי לברר שמא יש נקב, בשלמא אם הוא ספק ספיקא סבר רב נחמן שבס"ס אין צריך להטריח לברר וכמוש"כ הש"ך (בכללי ס"ס ס"ק ל"ה) אבל בספק אחד רק משום שהוא שכיח יותר, אז להקל היה צריך לברר, ורק בהא שלא שכיח כלל נגד שכיח בזה אין צריך טורח לברר וכמו שמצינו בגמ' שיגרונא שכיח חוט השדרה לא שכיח, אבל במה ששכיח יותר היה צריך לברר, בשלמא לשיטת התוס' שיש סירכא בלא נקב ועיקר משום שמא יתפרק אין שייך לבדוק שהרי לא הוחזקה ע"י הסירכא בספק נקב, ולכן כיון ששכיח יותר שיהיה הסירכא מדופן אין צריך לבדוק ושרי:
גם מש"כ כת"ר לדחות מש"כ לדמות לשני קרומים שניקב זה שלא כנגד זה וכמו דחיישינן שם לשמא יזדמנו זה כנגד זה, ולכן גם שמדובקים יחד כש"כ שניחוש שמא יתפרדו הקרומים, משום דבוושט ובריאה חיישינן שמא כבר נזדמנו זה כנגד זה, וכיון שנטרפה אין חוזרת לכשרותה, ולענ"ד נראה שהפסול של זה שלא כנגד זה בוושט וכן בריאה למאן דאוסר, הוא משום שפעמים רגיל הדבר אשר מזדמנים זה כנגד זה ממילא נאסר גם קודם שנזדמנו זה כנגד זה וכן מורה לשון הגמ' זימנין דמיהנדזין כו' לשון הוה, ולא לשון עבר, ועוד אם נאמר דהחשש הוא רק שמא הזדמנו בעבר, אם יונקב זה שלא כנגד זה יהיה כשר לשחוט תומ"י, ובגמ' סתמא קאמר ניקבו זה שלא כנגד זה בוושט פסול משמע שהוא פסול בעצם תומ"י, ומה דאיתא בגמ' זימנין דמיהנדזין בהדי הדדי, הוא טעם האיסור ולא חשש באיסורא:
וע"ד ענין אטום אשר כת"ר רוצה לומר שהוא דוקא אם משמושו קשה כמו דאיתא בט"ז בשם ר"ש, ושלא כד' התב"ש שהכריע לדינא שגם אם אין משמושו קשה הוה אטום, ואף שכל הגאונים האחרונים כמו הפרמ"ג (סי' ל"ו) במשבצות (ס"ק ט"ו) וכן הב"א והלב"ש כולם הסכימו לד' הת"ש, שאפילו אין משמושו קשה, כל שאין עולה בנפיחה טריפה מטעם אטום, לענ"ד נ' דגם מלבד מה שאנו צריכים לשמוע לרבותינו האחרונים המחברים במקום שאין לנו הוכחה נגדם, יש להוכיח מהרבה הראשונים שנראה מדבריהם שאין זה דוקא בגדר האטום שיהיה משמושו קשה, וגם מש"כ כת"ר להביא ראיה דבעינן משמושו קשה מדקאמר בגמ' אטום בריאה ולא קאמר נסתם הריאה, ע"ז יראה כת"ר בנדה כ"ג ב' וושטו אטום אמו טהורה ופירש"י שם אטום סתום עכ"ל, הרי חזינן שמפרש לאטום סתום ושם א"צ להיות קשה, וכן לשון הכתוב אוטם אזנו מזעקת דל שכוונת הלשון אוטם שאין רוצה שיכנס זעקתו באזניו נאמר ע"ז אוטם, וה"נ בכוונת אטום שאין הרוח נכנס לשם בריאה מיקרי זה אטום, ולענ"ד די בזה לחזק דעת התב"ש:
ולבד זה אמרתי להתבונן מלשון המפרשים והמחברים ראשונים ואחרונים, ומקדם נדקדק בלשון רש"י שעל אטום בריאה פירש"י, דוכתא דמטמטם ולא עייל זיקא בגויה עכ"ל, ולא הזכיר רש"י משמושו קשה רק מה דמטמטם ולא עייל זיקא, משמע שרק זה הוא גדר האטום דלא עייל זיקא, ואם יאמר שמש"כ רש"י דוכתא דמטמטם היינו משמושו קשה וזהו כוונתו בלשון "דמטמטם", אך באמת אין זה מוכח בלשון דמטמטם, וכן לשון הר"ן ג"כ על אטום בריאה ז"ל אם היה מקום אטום בריאה שאין עולה בנפיחה באותו מקום, הרי נראה שזהו גדר האטום מה שאין עולה בנפיחה באותו מקום:
הן אמת שמלשון רש"י (דף מ"ח ב') בד"ה טינרי, צמחים גדולים מכנדי וכבר הוקשו כסלע ואלו הן אותן המצויין בבהמות שלנו כו' ולאו היינו אטום בריאה דאטום אין שם צמח ואינו משתנה מן הריאה אלא שאין עולה בנפיחה עכ"ל, ומדרצה לומר שהטינרי יחשב כאטום ורק משום שמראהו מראה מוגלא, משמע לכאורה שלפי שהוא קשה ר"ל שהוא אטום ונאמר מזה שזהו גדר האטום שקשה במשמושו, אבל באמת אין זה שום ראיה כלל כי בשביל שהוא קשה לא ייטב עבור זה ורק כיון שמוגלא ממש אין שם רק קשה כסלע וממילא אין רוח נכנס לשם היה ראוי לקרותו אטום, וע"ז כתב רש"י משום שמראהו מראה מוגלא אין דומה לאטום, ואדרבה נדקדק מסוף ד' רש"י שסיים בדבריו, ואינו משתנה מן הריאה אלא שאין עולה בנפיחה עכ"ל, ולא נקט רש"י בלשונו שאין משתנה מראהו מן הריאה, רק סתם ואינו משתנה מן הריאה אלא שאין עולה בנפיחה, משמע שאין שם שום שינוי, רק זה שאין עולה בנפיחה ובזה לבד הוי אטום:
ולשון בה"ג בסי' ס"א (בדף קכ"ח א') אמר רבינא אטום בריאה דכי נפחת לה אית בה דוכתא דמיטמטם ולא עייל זיקא בגויה עכ"ל, הרי ניכר שזה הלשון נקט רש"י מד' בה"ג ולא הזכיר שיהיה משמושו קשה, וכן בעל העיטור רוצה להוכיח מדין אטום דבעינן נפיחה לכל הריאות דאל"כ מנא ידעינן, ומדין משמושו קשה לא הזכיר, וכן האו"ז כתב ג"כ דוכתא דמיטמטם ולא עייל זיקא בגויה עכ"ל, כמו שפירש"י, ובסמוך לדין זה איתא שם באו"ז וז"ל, הריאה שנתקררה ואינה עולה בנפיחה יתננה בפושרים עד שתתחמם ואם תעלה בנפיחה כשרה עכ"ל, ומשמע מדסמיך זה לדין אטום שזה יהיה להוציא מחשש אטום הגם שאין שם משמושו קשה רק שנתקררה. אך עכ"ז אכתי ידענא שיש לבע"ד להתעקש ולומר שבלשון אטום או מה שמפרשים "דוכתא דמטמטם" נכלל בזה משמושו קשה, הגם שאין סברא לומר כן כי בודאי לא הוה שתקי כל אלה הראשונים מלהודיענו דין זה שגדר האטום הוא משמושו קשה, מ"מ אם ירצה לומר שזה ידוע להם מלשון אטום או דוכתא דמטמטם, מצאתי ראי' מלישנא דקמאי שמוכח מדבריהם שרק זה גדר האטום מה שאין רוח נכנס שם לבד, והוא שראיתי בס' האשכול שחברו ראב"ד, חותנו ורבו של הראב"ד בעל ההשגות, וז"ל הטהור ממש בח"י טרפות שלו נמצא מקום בריאה שאין עולה בנפיחה קורע שם הקרום נמצא שם מוגלא מחמת מוגלא הוא וכשרה ואם לאו נותנים עליו כו' אם מבצבץ כשר ואם לאו טרפה עכ"ל, הרי שלא נקט לשון אטום רק סתם מקום שאין עולה בנפיחה, הרי ברור דעתו שזהו סימן האטום וגדרו ואין אנו צריכים להביט על משמושו קשה, וידוע שהוא חד מרבוותא קמאי:
עוד ראיתי ברוקח שם בהל' טרפות סי' שפ"א אטום בריאה, אמר רבינא אטום בריאה טרפה כו' כשנופחין יש מקום מטומטם שאין נכנס בה הרוח חיישינן שמא יבשה היא והיא שיטת בה"ג ורגמ"ה שחשש אטום מחשש יבש הוא כו'), ומביא שם כל הדין דאיתא בגמ' קרעינן לה כו' ואח"כ איתא שם ברוקח וכשבא אטום יש למשמש שם באותו מקום עד שתתרכך לראות אם תעלה בנפיחה, ואם אינו עולה בנפיחה יחתוך הריאה ויראה אם יש בה עכור כו' כשר ואם לאו יתן קש בסימפון ומנפח לראות אם הרוח נכנס בו להעלותו בנפיחה אם לאו, עכ"ד, הרי אנו רואין דברי הרוקח שגם אם משמשו עד שנתרכך ואפ"ה אם אין עולה בנפיחה הוה אטום וטרפה, ואם היה עיקר אטום תלוי במה שמשמושו קשה הלא היה די במה שמשמשו בו עד שנתרכך, אלא ודאי דעיקר תלוי במה שאין עולה בנפיחה וזה הוא גדר האטום, רק ע"פ רוב מה שקשה הריאה גורם שאין עולה בנפיחה ומצוי באטום להיות כן, עוד הובא ברוקח (שם שפ"ג) שם מעתיק הל' טרפות של רגמ"ה ז"ל, ואיתא שם ריאה כד מנפח לה ואין הרוח נכנס שם חיישינן שמא יבשה היא וטרפה, מאי תקנתיה מייתינן סכינא וקרעינן בההוא דוכתא ומייתינן גדפא וכו' ונפחינן לה אי מבצבצא אית בה חיותא וכשרה ואי לא מבצבצה ודאי יבשה היא ואין בה חיותא וטרפה, הרי לא הזכיר הרגמ"ה רק הסימן כד מנפח בה ואין הרוח נכנס ובזה בד יש עליה דין אטום:
ומצאתי בס' שבולי הלקט החדש בהל' טרפות שלו אחר שהביא דין אטום וז"ל, ופי ר' ישעיה זצ"ל אטום כגון שבשר הריאה רך ולח וטוב ומראהו יפה ככל ריאה אלא שאין עולה בנפיחה הלא מפורש דעת ר' ישעיה [הוא ר' ישעיה הקדמון הנקרא ר"י דטראני] שאין זה גדר אטום שיהיה משמושו קשה, ובודאי ידע דעת רבותינו הקדומים לפניו ואילו היה בזה מחלוקת היה מביא שיש חולקים בדבר, וע"כ נראה שכל הפוסקים לא ביארו ופירשו אטום משמושו קשה רק שאין רוח נכנס לשם:
עוד נראה להביא ראיה מלשון הרשד"ם בהל' בדיקת הריאה תשו' ל"ו וז"ל שם, אטום בריאה והוא מקום שאין נכנס שם אויר כלל חותכין העור כו' הרי שכתב פירושו שאין נכנס שם אויר וזולת זה לא נתן בו שום סימן ובזה מיקרי אטום, וכן לשון בדיקת מהרי"ו הנדפס בסוף שו"ת מהרי"ו וז"ל, אטום בריאה שיש לו כל מראה ריאה ואין עולה בנפיחה כו' עכ"ל, ולא הזכיר שום סימן אחר, סוף דבר מכל זה שכתבנו והבאנו דאם נאמר שהסמ"ג שהביא דעת רבינו שמשון שכתב שאטום הוא משמושו קשה הוא בדוקא וזו"ז אינו אטום, הרי הוא חולק על הני רבוותא ובפרט על רגמ"ה והרוקח שכל דבריהם דברי קבלה ובודאי הלכתא כוותייהו, אך יותר מסתבר לומר שגם הר"ש שהובא בסמ"ג שאטום הוא משמושו קשה אין כוונתו שזו"ז לא מיקרי אטום רק שע"פ רוב הוא כן למען לחזור עליו ולבודקו וכמש"כ התב"ש, ובאמת גם המרדכי והרא"ש ופטור לא הזכירו כלום הא דמשמושו קשה ורק סימן זה נתנו על האטום שאין הרוח נכנס שם, וגם מרן הב"י והרמ"א אף שמרן הב"י הביא בחיבורו על הטור דברי הר"ש וכן הרמ"א בד"מ הביא לדברי הגהמי"י והסמ"ג שהביאו להא דר"ש שפי' אטום הוא משמושו קשה, ואפ"ה בשו"ע (בסי' ל"ו סעיף ט') לא הזכירו שום רמיזה שגדר האטום הוא שמשמושו קשה רק סתמו שאין עולה בנפיחה, וכן הרמ"א שם כ' בסעיף הנ"ל בהגה"ה וז"ל, ולא מיקרי אטום אלא כשמראהו דומה לשאר ריאה אלא שאין עולה בנפיחה עכ"ל, משמע שרק דבר זה הוא גדרו של האטום ולא דבר אחר ולא נצרך להיות משמושו קשה, יען שלדינא כן עיקר שזה הוא עיקר הדבר של האטום מה שאין עולה בנפיחה, ודברי התב"ש וכל אשר הולכים בשיטת דבריו בזה שרירין וקיימים. וראיתי בס' הערוך ערך אטום איתא שם, אטום בריאה חולין מ"ז פי' מקום עמוק יבש שאין הרוח מהלכת בו עכ"ל, והנה לכאורה ממה שכתב בפירושו יבש היינו ענין משמושו קשה שמורגש בו יבשות קצת, אמנם באמת נלע"ד שלא לעשות מחלוקת בין הראשונים שהבאנו, שכל שאין הרוח מהלך בו בזה לבד מיקרי אטום, ובאמת בעצם תרגומו של אטום אין נכלל בו יבש כמו שאין בתרגומו מקום עמוק, ושם אח"כ מביא אטום דאיתא במשנה באהלות:
פ"ז ורואין את מקום הטומאה כאלו הוא אטום, וכן כיפה כנגד האוטם במס' פרה פ"ג משנה ו' וכתב שם פי' אטום סתום כמו שקופים אטומים עכ"ל הערוך, וע"כ נראה לענ"ד שכוונת הערוך שהוא הולך בשיטת בה"ג שמפרש שחשש האטום משום שמא יבש הוא ולכן אומר זה הערוך שזהו מן טעם דין אטום, ומש"כ מקום עמוק הוא לפי שאין הרוח נכנס שם ואין עולה בנפיחה עם שאר הריאה ממילא נתהוה אותו מקים עמוק:
ומ"מ ממש"כ הערוך ע"ז מקום עמוק, יראה לענ"ד ראיה למש"כ שבשפת הריאה לא יהיה נקרא אטום שלשון עמוק יונח על דבר שבכל סביבותיו הוא גבוה וממילא אותו המקום נקרא עמוק, משא"כ אם הוא בשפתו ממש אין כאן עמוק רק שם דק יהיה ע"ז ובלשון הגמ' ידוקדק דבר זה, דקאמר הגמ' אטום בריאה, משמע בתוך הריאה ולא בשפתו ממש, אך לדינא נוכל לומר ע"ז וכי בשביל שאנו מדמים נעשה מעשה להקל, אך עכ"ז הסכמנו ג"כ לדינא שבנ"ד יש לומר שאין נחשב זה לאטום באמת, כי דיבוק קרומים יהיה חשוב כמוגלא שם באטום דאמרינן מחמת זה בא שאין הרוח נכנס שם וכמו שכתבנו במכתב הראשון, (הוא בסימן הקדום) מ"מ נלענ"ד דריעותא הוה זה וכמו שכתבתי:
ובדבר שכתב כת"ר שהפוסקים שאומרים אשר הבדיקה מעכבת הן במיעוך המבואר ברמ"א והן בקליפה הנהוגה עתה והקשה ע"ז ממ"נ אם המיעוך אין סימן לריר בעילמא מה מועיל הבדיקה לסירכא שלא כסדרן דאיתא בגמ' דלית להו בדיקותא ועוד הא אין אנו בקיאים בבדיקה. ולענ"ד נראה שדבריהם של המצריכים בדיקה יש להם עיקר ושרש, והוא דניחזי אנן לרב נחמן בריאה הסמוכה לדופן שהעלתה צמחים ולאבימי בין בהעלתה ובין בלא העלתה דר' נחמיה בדיק לה בפשורי למאן דמפרש שהבדיקה לקולא וכמו שכתב הר"ן שם וכן דעת ר"ת שהשיב לאנשי מרשיליא, והנה שם מוכח בגמ' דהבדיקה היא מעכבת דקאמר חוששין לה, רק שהבדיקה מועילה משום דתלינן בדופן ולולא הבדיקה אין אנו סומכין להתיר על התליה בדופן משום דהעלתה צמחים לרב נחמן ולאבימי בין העלתה בין לא העלתה, וניחזי הא שם אין הבדיקה ראיה דהא אפשר שקרום הסירכא סתמה ולכך בסירכא בריאה גופה של"כ אין מועיל הבדיקה, ולמה מועילה בסמוכה לדופן שיש לתלות בדופן, וע"כ צריך לומר שנהי שהבדיקה אין ראיה גמורה מ"מ מחמת שע"פ רוב היכא שיש נקב בריאה תבצבץ והסתימה לא תעלה יפה, ולכן מה שהבדיקה יפה בלי בצבוץ מראה לנו שקרוב יותר שמדופן קאתי, וע"כ נאמר שכשהקילו על המיעוך שאין זה סירכא מ"מ אין זה דבר ברור, ובסעד לזה שהבדיקה עלתה יפה יען שע"פ רוב הוא ראוי לסירכא גמורה שתבצבץ אם יש שם נקב, וע"כ מועיל זה לחזק הדבר שמראה לנו שקרוב יותר שהוא ריר בעלמא ולא סירכא ותלינן במצוי להכשיר, זהו הנראה לענ"ד בכל זה שכתבתי: