באר משה (דנשבסקי) א· רבי משה דנושבסקי
יורה דעה · סימן טו
לכבוד הרב הגא' אבד"ק...
ע"ד אשר כתב כת"ר במכתבו נידון השאלה בריאה שהיה עליה סירכא שלא כסדרן במקום שנתרוקן הבשר והקרומים היו דבוקים זה בזה עד שאם נוקבין במחט אין רוח יוצא מחמת דיבוק הקרומים וכת"ר האריך במכתבו לצדד להתירא ולסמוך על דברי הגאון המחבר ספר עונג יו"ט זצ"ל שצידד להתירא בשאלה כזו וכאשר אבאר דבריו לקמן אי"ה וכאשר כת"ר דרש דעתי הקלושה בזה הנני לכתוב כפי הנראה לענ"ד בעז"ה:
והנה בשאלה זו יש ארבע חששות ועל כולם צידד כת"ר להיתירא ואבארם אחת לאחת והוא:
א) מה שנתרוקנה הריאה וחסר הבשר ומצטרף לריעותא של סירכא שלא כסדרן שלא יועיל בה מיעוך:
ב) מה שנראה חסר מבחוץ שהמקום נתרוקן הוא דק משאר הריאה כפי מה שהריאה צריכה להיות, ואולי הוה זה ריעותא להצטרף לתרתי לריעותא:
ג) שמא חשוב זה כאטום מה שאין עולה בנפיחה שאין הרוח נכנס לשם:
ד) שאין כאן בדיקה להסירכא שלא, כסדרן שעברה ע"י מיעוך הנהוג לפי שאין יוצא הרוח דרך מקום הסירכא גם כשיש נקב:
א) ע"ד החשש הראשון כתב כת"ר וז"ל ואפילו אם נאמר הטעם דנימוקה מחמת שסוף שיתקלקלו הקרומים מ"מ לא הוה ריעותא שיחשב תרתי לריעותא דאמרינן כך שיערו חז"ל ברביעית אבל פחות מזה אין כאן ריעותא כלל, דכל תרתי לריעותא מוכרחים לומר או שיש כאן דיעה המטרפת או שנקרא לקותא אבל פחות מרביעית אין כאן דיעה המטרפת וגם לא נקרא לקותא, וגם הביא מד' הש"ך (בסי' ל"ז סע"ק ה') שחסרון מבפנים לא מצטרף לתרתי לריעותא:
ולענ"ד אכתי יש לדון בזה דהנה הגאון מהר"ז מרגליות כתב בספרו ראש אפרים (בסי' ל"ו ס"ק ק"ח) דנתרוקנה הריאה בפחות מרביעית צריך נפיחה ואם נאבדה הריאה ולא נבדקה בנפיחה כתב שנראה שיש להטריף, וביאר שם (בס"ק קל"ג) הטעם משום שנראה לו שבדיקה מעכב מהא דאיתא בגמ' ריאה שנימוקה וקרום שלה קיים כשר, והאי קרום שלה קיים מיותר הוא דאם אין הקרום קיים הלא פשיטא דטרפה שריאה שניקבה טרפה ולמה זה הוסיף הגמ' וקרום שלה קיים, אלא דהגמ' משמיענו דבעינן שנדע שהקרום קיים והיינו ע"י נפיחה וכל כמה שלא ידעינן ע"י בדיקה שהקרום קיים אין כשר, וא"כ חזינן שכל שנימוק הריאה אפילו בפחות משיעור המטריף מוליד לנו ריעותא בקרום הריאה שהיא עלולה להנקב, וא"כ כשיש עליה סירכא דבוקה שהוא עוד ריעותא המעיד על נקב הרי הוא תרתי לריעותא משם אחד ובמקום אחד שהרי שניהם בקרום הריאה מולידים ריעותא, ומ"מ כתב שם הראש אפרים שבה"מ יש להקל שלא נצטרף לתרתי לריעותא וכתב שם (בס"ק קל"ד) שגם שצריך בדיקה שנדע שהקרום קיים אין זה ריעותא להצטרף לתרתי לריעותא אך כל זה הוא רק במקום שנבדק בנפיחה וראינו שהקרום קיים אבל בנ"ד שהקרומים מדובקים זל"ז וא"א לבדוק בנפיחה וא"כ לכאורה לדעת הראש אפרים הנ"ל כל זמן שלא נבדק בנפיחה הוא בעצמו טרפה אפילו בלא סירכא כיון שנתרוקנה הריאה צריכה בדיקה מדינא דגמ':
אמנם גם אם נחלוק בזה ונאמר שכל שנבדק למראה עין וקרום שהקרום שלם גם שלא נבדק ע"י נפיחה מיקרי זה קרום שלה קיים, ויש לדייק זה מדלא קאמר בגמ' נפחינן לה כמו גבי ריאה דאוושא רק סתמא קאמר בגמ' וקרום שלה קיים מסתמא פירושו שלמראה עינינו הוא קיים, מ"מ באופן כזה נראה לענ"ד דהוה ריעותא, חדא מטעם דהא הראש אפרים מטריף זה בלא בדיקת נפיחה, ועוד כיון שיש כאן ריעותא הצריך בדיקה ואין הבדיקה מבוררת כל כך שלא נבדקה ע"י נפיחה, וגם הסירכא גופה לא היה לה בדיקה ע"י נפיחה שזה יהיה ריעותא להצטרף להסירכא דבוקה שעברה ע"י מיעוך לתרתי לריעותא:
ולכאורה עלה על רעיוני לחוש לכל ריאה שנתרוקנה מבפנים גם שעלה בנפיחה והושוה לכל הריאה ויש עליה סירכא דבוקה מבחוץ שעברה ע"י מיעוך מטעם תרתי לריעותא, ע"פ הכלל שכתבו האחרונים שריעותא כל דהו מצטרפת לריעותא גדולה לסירכא שלא כסדרן העוברת ע"י מיעוך, מפני שכל המיעוך הוא קולא גדולה וכמוש"כ הראש אפרים והל"ש בכמה דוכתי וא"כ בריאה שנתרוקנה שהר"א כתב שמסתפק בזה אם הוה זה ריעותא וא"כ אפשר שבסירכא דבוקה הוה לכל הפחות מה שנתרוקנה ריעותא כל דהו, מ"מ נראה לענ"ד מוכח מד' הנו"ב (בסי' כ"ג) במה"ת שהוצרך ליתן טעם שאין מועיל המיעוך בזה מפני שהבשר כלה מבפנים אין להסירכא במה להתחזק, ואין הוכחה שהוא הפשטת ליחה ע"י שעברה ע"י מיעוך, **(אח"כ ראיתי בס' מנחת יוסף שחברו שו"ב בק' בריסק בלת"ר שלו אות ח' ס"ק י"א בביאורים שמעורר ספק זה שיהיה נחשב ריעותא כל דהו להצטרף לריעותא דסירכא דבוקה העוברת ע"י מיעוך בשלא כסדרן שלא יועיל מיעוך יעו"ש:)** ומדלא הזכיר שהוא אסור מטעם תרתי לריעותא מכלל דס"ל להנו"ב דלא הוה ריעותא גם להצטרף לסירכא כא דבוקה, ומ"מ אין זה ראיה ברורה שיש לומר שעדיפא נקט שגם לולא תרתי לריעותא הוא טרפה, וכן מורה קצת לשונו שם בתשובה הנ"ל שכ' וזה לשונו "אפילו לא מצד תרתי לריעותא" וצ"ע. אך כל זה במקום שנבדק המקום שנתרוקן ע"י נפיחה כראוי בזה יש לדון שאחרי שנבדקה בנפיחה כראוי שאין עליה שם ריעותא כלל אף להצטרף לסירכא של"כ וכמש"כ, אבל במקום שלא היה בדיקת נפיחה רק למראה עין שהקרום שלם בזה ודאי יש לומר שלא יצא לנו מכלל ריעותא החששא שיש לנו על הקרום, ולענ"ד נראה הסבר טעם במה שאנו אומרים שכל שנבדק ע"י נפיחה הריאה שנתרוקנה אין עליה שום ריעותא כלל מפני כיון שנבדקה ע"י נפיחה ועלה הרוח גם במקום הריקן ונתמלא ברוח ע"י נפיחה אם איתא שהיה שם נקב כל דהו היה הרוח יוצא, ובזה הוכחה יתירה הוא שהקרום שלם מבמקום שיש שם בשר הריאה שעלה בנפיחה ששם אנו אומרים שבמקום שצריך בדיקה מדינא דגמ' שאין אנו בקיאים בבדיקה ששם יש לחוש אולי לא נפחוה יפה, משא"כ כאן שהמקום ריקן והרוח שלט שם בנפיחתו אם היה גם נקב דק מי היה מעכבו להרוח שלא יצא, אבל בנ"ד שאין כאן הוכחה של נפיחה ודאי דמסתברא שהוה ריעותא חששא דשמא ניקב הקרום (שזהו חשש מדינא דגמ') גם אחרי בדיקת מראה העין שהקרום שלם מ"מ הוה זה ריעותא ומצטרף לריעותא של ס"ד של"כ העוברת ע"י מיעוך, אך כל זה אם המקום שנתרוקן להקרומים דבוקים זה בזה הוא ממקום שהיה שם בשר הריאה ונתרוקן כגון שהוא במקום שבכל יש שם בשר שזה הוכחה שכאן נתרוקן מאיזה סיבה, אבל אם הוא במקום שפת הריאה במקום קריב לשפתו שיש לומר אולי לא היה כאן בשר הריאה וכן הוא מתולדתה שעדיין לא נתמלאה מבשר וא"כ אין עליה שם ריאה שנתרוקנה, ובספק כזה יש להקל במה שאנו חוששים להחמיר מצד תרתי לריעותא כדין כל ספק בתרתי לריעותא, ועל חשש של הנו"ב משום כיון שנתרוקנה אין להסירכא במה להתחזק ואין המיעוך ראיה יפה כתב כת"ר שהאחרונים חלקו עליו מהא דבועא מלאה רוח:
ב) עתה נבוא לדין ע"ד חשש השני אולי נחשב לריעותא מה שהמקום נתרוקן נראה מבחוץ חסר ויצטרף עמו הריעותא של הסירכא לתרתי לריעותא **(הגה"ה. מה שכתב כת"ר ראיה לשיטת הרמב"ם שמה שאמר רבא חסר יתיר חליף ולמה צריך לומר חסר השתא חליף טרפה חסיר מבעיא ובשני תיבות אין אומרים לא זו אף זו וכמש"כ התוס' בר"פ האיש מקדש. וע"כ פי' כת"ר שמה שרבא אמר חסר הוא חסר מבחוץ כדינו של הרמב"ם, ולענ"ד הוא רחוק מן הפשט הישר שהרי רבא קאמר על מה שאמר ה' אונות אית לה לריאה וא"כ הוא קאי על מנין האונות וכי היכי דייתיר או חליף קאי על זה ה"נ חסר. ומש"כ לדקדק מד' התוס' דריש פרק האיש מקדש שבשני תיבות אין שייך לא זו אף זו לענ"ד יש להעיר על זה דהא מצינו (בב"ק נ' ע"ב) אחד החופר בור שיח ומערה דמצריך בם הגמ' צריכותא ושם ע"כ צריך לומר לא זו אף זו דחריצין מנעיצין איכא למילף וכן מערה מינייהו וכן אידך. וע"כ נראה שכללא של התוס' הוא דוקא בהא דהאיש מקדש שאין שם רק שני דברים אבל במקום שיש הרבה דינים גם בתיבות שייך לומר לא זו אף זו ועוד יש לחלק היכא שעיקר צריך להשמיענו גם שנוכל ללמוד זה מדין השני, שייך לומר לא זו אף זו גם בתיבות, משא"כ התם בהאיש מקדש שבו הוא דבר פשוט לכל דעצמו לא גרע משלוחו לכן לא שייך לומר בשני תיבות לא זו אף זו. אך בהא דב"ק כיון שעיקר הדין הוא דין שצריך להשמיענו הגם שנוכל ללומדו מהא שאח"כ מ"מ שייך בזה גם בשני תיבות לא זו אף זו וכן הא דחסר או ייתיר וחליף כיון שעיקר הדין של חסר צריך להשעיענו שייך בזה לא זו אף זו, ע"כ:)** וכתב כת"ר על זה שאין זה ריעותא להצטרף לתרל"ר משום שלהרמב"ם שמטריף חסרון מבחוץ הוא מטעם חסר ואין מצטרף לריעותא השני שהוא מטעם נקב, ולשאר הפוסקים הלא חסר מבחוץ כשר, הנה באמת דברים אלו כתב בראש אפרים (סי' ל"ו ס"ק קכ"ו) וכן הל"ש כתב זה (בסי' מ"ה ס"ק א') ועוד בכמה מקומות שחסר מבחוץ אין מצטרף לריעותא אחרת הבאה מטעם נקב, מ"מ הא כתב מפורש הראש אפרים (בסי' ל"ו ס"ק קכ"ו) וכן הל"ש (בסי' ל"ט ס"ק קע"א) שעם הסירכא דבוקה של"כ העוברת ע"י מיעוך מצטרף הריעותא דחסרון מבחוץ גם בניכר שהוא מתולדה.
הן מת שמד' מהרש"ק בתשובותיו בכמה מקומות שכתב שחסרון מבחוץ אין מצטרף לריעותא אחרת מטעם הנ"ל, הנה בכולהו יש לומר שמיירי לענין ריעותא דסירכא תלויה או לסירכא מינה ובה, אבל סירכא דבוקה של"כ העוברת ע"י מיעוך שהיא קולא גדולה, י"ל שגם הגאון מהרש"ק יסבור שאסור מטעם תרתי לריעותא שאין מועיל מיעוך בזה וכמש"כ הט"ז לענין דבוקה מטינרי (בסי' ל"ט ס"ק י"ג). אך ראיתי שהגאון מהרש"ק בספרו טוב טעם ודעת מה"ת (סי' ע"ג) בקונטרס אחרון שלו (לסי' ל"ש) שם מצדד להקל גם לענין סירכא דבוקה של"כ העוברת ע"י מיעוך, והנה באמת לכאורה שקשה לסמוך על דעת יחיד נגד דעת הרבה גדולי המחברים, ה"ה הגאון האדיר בעל ת"ש פסק להדיא שאין מועיל מיעוך בסירכא מתוך הגומא וקמט וכן הפמ"ג פסק ג"כ (בסי' ל"ז) בתרתי לריעותא שקמט הוה ריעותא, וכן הנו"ב בתשובתו מה"ת (סי' ק"ג) כתב מפורש לגדול אחד שאם כוונתו שעלה החסרון בנפיחה כו' אבל אכתי נראה החסרון, אז במחילה מכבודו שהתיר האסור, כי ע"כ לא הכשיר מהרש"ל אלא מצד החסרון אבל בהצטרף שם סירכא אין לך תרתי לריעותא גדול מזה כו' יעוש"ה בדבריו, והגאונים האחרונים הלב"ש והגר"ז מרגליות שמצדדים להקל שחסרון מבחוץ לא הוה ריעותא להצטרף לריעותא אחרת שבא מחשש נקב, מ"מ לא התירו רק במקום שהוא לפי המבינים חסרון בתולדה, ורק בריעותא אחרת, אבל לא לריעותא של ס"ד של"כ העוברת ע"י מיעוך, וא"כ קשה מאוד לסמוך על דעת יחיד נגד הנך רבוותא שפשטה הוראתן בכל מדינות אלו ועיין בס' חוט המשולש (סי' כ') שם תשובת הגאון הג' רבינו חיים זצ"ל מוואלאזין שג"כ נוטה לאסור את המיעוך בסירכא של"כ מתוך גומא:
מ"מ אחרי אשר הגאון בעל שם אריה בחלק יו"ד (סי' ג') הראה פנים מסבירות שגומא אין חשיב ריעותא כלל לגבי סירכא שלא כסדרן העוברת ע"י מיעוך, לכן במקום הפסד מרובה המקילים וסומכים על הגאון מהרש"ק והש"א הנ"ל אין מזניחין אותם, במקום שהסירכא באה מריאה לאיברים שאין הנקב פוסל בהם, כגון לדופן או לשומן וכה"ג, שאותן הסירכות אינם טרפות ודאות כי שמא הסירכא באה מסיבת צד השני שלא מהריאה, אבל אם שני צדדי הסירכא המה מהריאה שלא כסדרן ודאי שאין להקל:
אך בנ"ד (הגם שהסירכא הוא לשומן) גם לדעת המהרש"ק שהוא המתיר בסירכא מתוך הגומא אין כאן להקל שראיתי (בסי' פ"ב) במה"ת בטעמו לדחות הטעם שהוא תרתי לריעותא וז"ל שם, ועוד יש לומר בשלמא בתלייה מבועא אין הבדיקה והנפיחה ראיה שיש לומר דבאמת עור הבועה סותם הנקב ומ"מ אין מועיל זה דהוה קרום שעלה מחמת מכה ואין כאן מעלה רק המיעוך לבד וזה הוה חדא במקום תרתי, אבל בקמט דהוה עור הריאה מהני ליה בדיקה בנפיחה דהוה תרתי למעליותא מה שעברה ע"י מיעוך וגם מה שנבדקה בנפיחה ולא בצבצה, ונהי שבריעותא ממש אין סומכין ע"ז כיון שאין אנו. בקיאים בבדיקה וגם המיעוך קולא גדולה, מ"מ כאן דממקום למקום דעת רוב פוסקים להקל יעו"ש בדבריו, עכ"פ יראה דעתו שמצרף הא שנבדקה ע"י נפיחה ולא בצבצה, אבל במקום שאין שם בדיקה גם לד' מהרש"ק יחשב זה לתרל"ר:
עכ"פ היוצא מכל האמור שאם המקום שנתרוקן שהוא נמוך משאר הריאה שחסרונו ניכר מבחוץ, ודאי שנחשב לתרתי לריעותא לס"ד של"כ שעוברת ע"י מיעוך ואין כאן בדיקה להריאה, אלא שבאם שהמקום הריקן הוא בשפת הריאה באופן שאפשר שמעולם לא היה כאן בשר מחמת שהוא שפת הריאה ולא מיקרי זה חסר מבחוץ כלל, אז יש לצדד להקל שלא לחוש מטעם החסרון וכמו שכתבתי לעיל בדברינו סוף אות א' וזה תלוי לפי ראות עיני המורה הבקי בזה:
ג) עתה נבוא לבאר החשש השלישי מטעם חשש אטום וכת"ר כתב בזה וז"ל, חדא אטום צריך להיות משמושו קשה ונ"ד אין משמושו קשה (זה הכריע להלכה הגאון בעל תב"ש (בסי' ל"ו ס"ק כ"ג) שבין שקשה במשמושו ובין אינו קשה מיקרי זה אטום ויעוי"ש בס"ק נ"ט שהאריך בראיות שכן הוא), ועוד ניחזי אנן סברת האטום לד' הרשב"א שאינו מניף על הלב ואינו מקרר הלב, ודעת הרמב"ם מחמת שכל חיות הריאה הוא הרוח וכאן שאין רוח סוף שיתקלקלו הקרומים, וכתב כת"ר ע"ז שיש לדקדק מה זו סברא שאם יש מקצת ריאה אטום וכל הריאה מרחפת על הלב רק שמקצת אין מרחף יהיה זה ריעותא המטריף, וע"ז כתב כת"ר מצד הסברא שאם הבשר שלם ורק במקצת הוא אטום במקום אחד ולכן הרוח שנכנס בריאה צריך לסבב אותו המקום של האטום ולכן הוה זה קלקול בכל הריאה שהרוח אין הולך כדבעי, משא"כ בנ"ד שבשפת הריאה נתרוקן הבשר ונבדקו הקרומים הרוח הולך בכל הריאה כדבעי עד אותו מקום והוה כמו שאין עוד ריאה יותר וגם אותו מקום סוף שיתרפא אפילו לטעם הרמב"ם ג"כ כיון שהריאה על מכונה סוף שיתרפא עכ"ד:
באמת אגיד לידידי שקשה מאוד ע"פ סברת הכרס להקל בדין דאורייתא בלי מקור אחרי שאטום הוא דינא דגמ' ובמה כוחינו יפה להכריע בטבע הטרפות ע"פ שכלינו לומר שכאן אין מזיק ואנו אין לנו אלא לדקדק במשמעות לשון הגמ' והפוסקים, והנה בגמ' נאמר סתם אטום בריאה, וכתב התב"ש (בסי' ל"ו) שבכל מקום פוסל האטום ובס"ק נ"ה כתב לאפוקי מדעת הס' בית לחם בשם מהר"ם וכן הוא בז"ט שאטום לא הוה כ"א בסומכיה אבל בקולשיה כשרה שטעם של האטום שאין יכולה להניף על הלב אבל בקולשיה צד הסומכיה מגביה את הקולשיה ג"כ ע"כ, וכתב על זה התב"ש שזה רק לטעם של הרשב"א אבל למש"כ לקמן שעיקר הטעם כהרמב"ם ורש"י אין מקום להיתר זה ואף להרשב"א חילוק זה בדוי מלב ואין לו שורש בגמ' ובשום פוסק, ומי ישמע לסברתם במה שנ' מהפוסקים שלא חילקו בכך עכ"ד התב"ש:
והנה אם היינו אומרים כדעת הבית לחם בשם מהר"ם והז"ט שבקולשיה אין חשש אטום ודאי שהוא מקום לומר ג"כ לנ"ד אבל באמת צדקו דברי התב"ש שאין חילוק בזה מדסתים הגמ', וא"כ ניחזי אנן אם היה בבשר הריאה בשיפולי הריאה ממש ומשם ולמעלה הי' הריאה כדבעי ודאי שאוסרים אותה ע"פ. דעת התב"ש שכתב "שבכל מקום הוה אטום" וטרפה, ובכאן אין מקום לומר שהרוח הולך סביב האטום, וכן מש"כ כת"ר ואפילו לדעת הרמב"ם סוף שיתרפא כיון שהריאה על מכונה עכ"ד, לא ידעתי מאין נדע זאת בלי שום יסוד ראיה שמשם נכריע זה. ומ"מ בהתבונני בזה שיש מקום ליתן תבלין לסברא זו שכאן עומד להתרפא, והוא דניחזי במה שהגמ' החליט שאם יש מוגלא אמרינן שהוא מחמת מוגלא ואין פוסל כאן האטום, ולכאורה יש להבין מה מועיל שהוא בא מחמת מוגלא סוף סוף אטום הוא ואין מניפה על הלב לדעת הרשב"א, ולדעת הרמב"ם אין לה חיות ברוח, וצריך לומר דלהגמ' פשיטא שכל שיש סיבה אחרת הגורמת האטום לא חיישינן לה מפני שאנו אומרים שסוף הסיבה לעבור והריאה תשוב אל פעולתה כראוי, רק באין סיבה אחרת ובעצמות הריאה נולד הקלקול גרוע הוא, וה"נ נאמר בנ"ד שכאן שנולד הסיבה שנדבקו הקרומים זה לזה מה שאין דרך כן שתמיד הקרומים מופרדים זה מזה ובשר נמצא ביניהם אמרי' ג"כ שסוף שהקרומים יתפרדו היינו הקרום התחתון מן העליון ויכנס הרוח ביניהם, ולטעמו של הרשב"א יש להוסיף לדקדק ממה דאמרינן בגמ' דאטום בריאה קרעינן לקרום ואם מבצבץ כשר, הגם שקודם שנקרע הקרום לא היה הריאה מגביה עצמה בנפיחה והיתה אטומה ואינה מניפה על הלב ואפ"ה הוא כשר כל שבעצם הריאה אין כאן החסרון שאינו ראוי להניף רק מסיבת הקרום אמרינן שסופו להתרפא, וה"נ נאמר בנ"ד שכיון שנדבקו הקרומים זה לזה ודיבוק הקרומים גורם שאין המקום ההוא עולה בנפיחה ולכן לא מיקרי אטום ואמרינן שסופה להתרפא:
אך לפ"מ שבארנו בטעם שאין זה נחשב אטום שדמיא זה כאלו יש מוגלא תחתיו שאין זה אטום, וא"כ נראה שכמו שבאטום אשר נמצא מוגלא תחתיו שאין על זה דין אטום ואפ"ה הוה ריעותא להצטרף לתרתי לריעותא וכמו שכתבו האחרונים שיש חושבין זה לתרתי לריעותא להצטרף לס"ד של"כ שלא יועיל מיעוך, וא"כ ה"ה נמי בנ"ד שמחשבינן זה כמו אטום מחמת מוגלא, ובאמת אם זה הוה ריעותא תליא בפלוגתא של הרמב"ם והרשב"א, שלדעת הרמב"ם ורש"י שהוא מטעם שהריאה עומדת להנקב הוה זה תרל"ר, אבל לטעם הרשב"א שהוא מטעם הלב אין זה חשוב לתרל"ר ויעוין בראש אפרים ס"ק קס"ד, ועיין לב"ש (סי' ל"ו ס"ק ע"ו) שהכריע שהגם שלשיטת הרשב"א לא הוה תרתי לריעותא מ"מ רוב הפוסקים חולקים על הרשב"א יעו"ש בדבריו ולכן נחשב לריעותא, אך באטום שנמצא מוגלא בתוכו מסתפקים אם זה חשוב תרתי לריעותא ודעת הראש אפרים (בסי' ל"ו ס"ק קס"ו) שאין זה ריעותא, מ"מ לענין ס"ד שעוברת ע"י מיעוך והסירכא היא של"כ בזה יש לעיין אם נחשב האטום שנמצא מוגלא בתוכו לריעותא כ"ד. ומסתברא שיהיה נחשב קצת ריעותא כיון שאטום פוסל הוא בריאה רק שאנו תולין להכשירו שהוא מחמת מוגלא וסופו להתרפא מ"מ יש להסתפק אולי מסיבה אחרת הוא והאטום הוא אטום ממש:
ומצאתי בס' מנחת יוסף שחברו השו"ב דק' בריסק הנדפס בשנת תרמ"ה בדיני אטום הביא בשם שו"ת בית שלמה ח"ב (סי' נ"ז) שנשאל בריאה שבקצה האונא שאין שם בשר בין העור העליון לעור התחתון ואין עולה נפיחה כלל ולא עייל זיקא בגוה והורה לאסור מטעם אטום, ודקדק מלשון התב"ש ור"א שכתבו שא"א להרוח לבוא אל הקרום וסופו לנקוב כו' ש"מ דבעור תליא מלתא וגם מד' רש"י בחולין (מ"ג) משמע דטרפות אטום מפני העור הוא, אמנם הביא שם בשם ס' דעת קדושים שמכשיר בזה וכתב שכמדומה שהדע"ק הכשיר גם בסירכא עוברת ע"י מיעוך במקום שדר הקרום להיות דבוק שם וכן מביא דברי ס' העונג יו"ט. והנה הס' שו"ת בית שלמה לא ראיתיו אך ודאי גברא רבה הוא, ואם שלדינא ודאי נסמוך על ס' דעת קדושים (שהוא גדול מפורסם בזמנו של הלב"ש וב"א) והס' עונג יו"ט שאין חושבין זה לאטום וכאשר הראנו מקום לסברא זו שלא נחשב אטום רק כשהבשר הוא אטום ולא כשהוא אטום מחמת דיבוק הקרומים, מ"מ לענין ריעותא כיון שמצינו שיש סובר שמטריף בזה (וכמו שאמרו בסנהדרין ל"ג אטו אנן קטלי קני כו') א"כ יש לצרף גם דעת המחבר ס' בית שלמה ענין שיחשב ריעותא להצטרף לריעותא של ס"ד אשר של"כ העוברת ע"י מיעוך:
גם נראה מלשון ס' דעת קדושים שהובא בס' מנחת יוסף הנ"ל שהכשיר בסירכא עוברת ע"י מיעוך במקום שדרך הקרומים להיות דבוק שם ואין זה קרוי חסרון, וא"כ משמע שבמקום שאין דרך הקרומים להיות דבוק שם אין מכשיר הדעת קדושים שם סירכא של"כ עוברת ע"י מיעוך, כי בודאי חשש האטום והחסר ביחד יש לחשבו לתרתי לריעותא להצטרף לס"ד שלא כסדרן שלא יועיל בה מיעוך וכמו שכתבתי:
ד) ועתה נדון על דבר חשש הרביעי שכתבנו לעיל מצד שאין כאן בדיקה להמקום שעברה הסירכא ע"י מיעוך הנהוג בזמנינו. והנה בעיקר הדין אם הבדיקה היא לעיכובא אחרי שעברה הסירכא שלא כסדרן ע"י מיעוך, הנה זו היא מחלוקת גדולה בין רבותינו האחרונים, הגאון בעל תב"ש (בסי' ל"ט ס"ק נ"ד ובסי' ל"ו ס"ק ק"ב) הוכיח מד' הב"ח להחמיר בזה, אמנם דעת המשבצות וכן הל"ש (בסי' ל"ט ס"ק קל"ח) וכן הביאו ד' הספר גבעת שאול וכן הפ"ת הביא בשם חב"י וכן בתשובת שבו"י כולם הסכימו על יסוד דברי הט"ז שעיקר ההוכחה הוא מצד שעברה הסירכא ע"י המיעוך והבדיקה הוא רק לחומרא, וכל שמאיזה דבר נעשה שא"א לבדקה כשר, אך מ"מ הובא שם בפ"ת שאין להקל בזה רק כשעברה ע"י שנתמעך הסירכא בין אצבעותיו ע"י משמוש בנחת, אבל במקומות שמקילין וממעכין בחוזק קצת (ובפרט לפי מה שנתפשט המנהג ע"י קליפה) אין להקל שתי קולות ואז הבדיקה היא לעיכובא כן הביא בשם שבו"י. וא"כ ודאי שאם העברת הסירכא לא היה ע"י מיעוך קל כדין, ודאי שאין להקל בלא בדיקה וכיון שא"א בבדיקה מצד דיבוק הקרומים הרי היא אסורה. אך עיין בס' תפארת צבי בחלק יו"ד (סי' ד') שהוא האריך בענין זה ודעתו ג"כ כדעת הסוברים שהבדיקה אין מעכבת במקום שא"א לבדוק כגון שנעשו נקבים מאיזה סיבה, וכתב שם שהעברת הסירכא ע"י קליפה זה הוא המיעוך הנהוג מדברי הפוסקים יעו"ש בדבריו, אך מצד כל הריעותות שכתבנו למעלה אין להקל בזה שא"א בבדיקה וכמו שכ':
ה) אמנם עם כל זה אפשר לצדד היתר ולומר שאימתי אנו חושבים לריעותא הסירכא שעוברת ע"י מיעוך, ובפרט מה שא"א ע"י בדיקה הני מילי במקום שמצד הדין אין, קולא בהסירכא זולת היתר המיעוך, אך בנידון זה כתב הגאון בעל עונג יו"ט בספרו הנ"ל (סי' ע"ב) שיש להקל בה משום דעיקר טרפות דנקב הוא מפני שמוציא רוח וכן משמע מרש"י חולין (דף מ"ו ע"ב), ועל כן בנ"ד יש להקל מצד ספק ספיקא שמא הסירכא לא באה מחמת נקב בריאה שהיא ריר בעלמא או שבאה מן השומן שבצד השני שהסירכא דבוק שם, ואת"ל שהיא באה מחמת נקב בריאה שמא נעשה הנקב אחר שנדבקו הקרומים זה בזה שאז אין הנקב פוסל, זהו עיקר יסודו של הגאון בעל עונג יו"ט, וכיון שיש בזה ספק ספיקא להקל לכן אין לנו לחוש להסירכא דבוקה שעברה ע"י מיעוך לצרפה לשום ריעותא כלל:
אמנם לענ"ד קשה לסמוך על היתר זה מתרי טעמא, חדא דהא עיקר הטעם שלשיטת רש"י ולכל ההולכים בשיטתו סירכא שלא כסדרן מעיד על נקב משום שכך הוא שאין סירכא בלא נקב, והוא דסתמא דמילתא נתהוה הסירכא מסיבת הנקב כמו שפירש"י (בדף מ"ו ב') לפי שהריאה שואבת כל מיני משקה והמשקה נעשה עב בתוכה כמין גליירא ויוצא מעט מעט דרך הנקב ונקפא ונעשה קרום, וא"כ מצד עדותו של הסירכא בעצמותה המעידה על הנקב מוכח הדבר אשר הסירכא שנתהוה אז מחמת הנקב היה בה אז מקום לצאת המשקים דרך הנקב, וא"כ ע"כ נתהוה הנקב קודם שנדבקו הקרומים זה בזה בחוזק שאין רוח יכול לצאת ביניהם דאם משקה יצא מתוך הריאה דרך הנקב כל שכן רוח:
ועוד גם לשיטת התוס' שטעם של הסירכא שאוסרת משום שעתידה להתפרק ולעשות נקב בריאה, וא"כ לכאורה נוכל לומר שפיר הס"ס לצרף הספק שמא נתהוה הסירכא אחרי דיבוק הקרומים זה בזה, שאם נתהוה הסירכא קודם שנדבקו הקרומים חל עליה שם טרפות משום שהיתה עתידה להנקב אך אולי נתהוה אחרי הדיבוק, מ"מ הא יש לחוש שמא גם עתה אשר נעשה הסירכא אחרי הדיבוק, מ"מ כשתתפרק הסירכא אז יפרדו הקרומים זה מזה ויכנס רוח בתוכה ויזיק לה, וא"כ גם לשיטת התוס' יש לומר בהספק השני שמא היא סירכא גמורה שבאה מחמת הריאה שני צדדים להחמיר, שמא נתהוה קודם דיבוקן של הקרומים וגם אם נתהוה אח"כ כשנדבקו הקרומים שמא הם עתידים להתפרד זה מזה ותהיה הריאה נקובה ע"י הסירכא שתתפרק, וא"כ כל שבהספק השני יש שני צדדים להחמיר לא נוכל לצרפו לס"ס וכמו שכתב הש"ך (סי' י"ח ס"ק כ"ה) שאין מצרפים הא דשמא נפל על חודו משום שיש עוד צד לומר שמא אין קרקע פוגמת, וכן מוכח מד' התוס' (כתובות ט' ע"א), וכבר דברו בזה האחרונים [ועיין גינת ורדים שחברו הפמ"ג בכלל ל"ב], ואף אם נאמר שלשיטת התוס' מיקרי זה ספק שקול שאנו אומרים שמא נעשה אחר הדיבוק וישארו מדובקים, מ"מ כיון שבארנו שלשיטת רש"י וסיעתו אין כאן רק ספק אחד וא"כ בספק השני יש שלשה צדדים להחמיר שמא הלכה כרש"י וגם לשיטת התוספות שמא נתהוה מקודם ושמא עתידים להתפרד הקרומים זה מזה:
ובאמת מצינו בסירכא הבאה מטינרי שאנו אוסרים מצד התרתי לריעותא שלא יועיל מיעוך כמו שכתב הט"ז (סי' ל"ט ס"ק י"ג), הגם שעתה הטינרי סותם ואין יוצא ממנו רוח ולמה אמרינן שהוא ריעותא אדרבה הא זה מטיב לנו, שגם אם יתפרק הסירכא ותעשה נקב בעוד שהטינרא סותם לא יזיק להריאה אחרי שאין הרוח יוצא. והנה לשיטת רש"י יש לומר שצד הסברא שהסירכא באה מנקב מעידה שנתהוה הנקב קודם סתימת הליחה של הטינרא, שהרי כיון שנתהוה סירכא מסיבת הנקב, מסתמא היה אז מקום לצאת דרך הנקב, אבל לשיטת התוס' למה לא נאמר שיש כאן עוד ספק להקל, שמא יתפרק בעוד שהטינרא סותם ולא יזיק לה הנקב, אלא ע"כ אנו אומרין כיון שיש בה נקב או יתהוה בה נקב אין מועיל מה שהמוגלא סותם לע"ע, שסוף סוף שהמוגלא יתרפא והנקב ישאר, וה"נ בנ"ד זה שהקרומים דבוקים סוף סוף שתתרפא מהדיבוק והקרומים יתפרדו זה מזה, ומטעם זה אמרינן שאין זה נחשב אטום, מפני שעומד להתרפא והרוח יכנס שם, וא"כ ממילא יאסר הנקב בה:
ומצינו בוושט שאמרו בגמ' שגם בניקב זה שלא כנגד זה טרפה, מפני שזימנין דמיהנדזין בהדי הדדי, ומטעם זה פסק הרמ"א (בריש סי' ל"ו) שגם בריאה כשניקבו הקרומים זה שלא כנגד זה ג"כ טרפה, ואף ששני הקרומים דבוקים ביחד, וא"כ לא אפשר שהרוח יבוא ביניהם, מ"מ חוששין אנו שזימנין יתפרדו הקרומים העליון מן התחתון הדבוקים עתה, ויזדמן שיבא זה כנגד זה ויצא הרוח, אף שאין מוכרח בטבע שני הקרומים שיתפרד דיבוקן זה מזה, וא"כ כל שכן בנ"ד ששני הקרומים משני צדדי הריאה דבוקים זה מזה, שמצד טבע הריאה עומדים להיות מפורדים זה מזה שיהיה ביניהם רוח, שצריך לחוש מפני שעומד להפרד זה מזה ויהיה ביניהם רוח ואז יאסור הנקב, וא"כ איך נצרפו לס"ס:
הן אמת שיש לומר שמהא שאמרו בגמ' גבי וושט זימנין דמיהנדזין בהדי הדדי, הוא רק ספק טרפה, וכן מה שפסק הרמ"א כדעת הסוברים בריאה ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה טריפה שמא יזדמנו הנקבים בשני הקרומים של הריאה זה כנגד זה, הוא רק ספק טרפה, ולכן שפיר יש לצרף לס"ס, מ"מ נראה כיון שאנו רואין שמספק זה אוסרים שמא יזדמן שיהיה זה כנגד זה, וא"כ בזה שמצד הטבע צריך להיות כן שיהיו מפורדים, מאן אמר לנו שנוכל לחושבו לספק כיון שעתיד להיות מפורדין, ובפרט שיש להסתפק שמא היה מתחלה ג"כ מפורד ויש כאן שני צדדים גם לשיטת התוספות להחמיר, וכמו שכתבנו.
והנה עיקר הדין של תרתי לריעותא הוא דינו של הראב"ד בסירכא תלויה היוצא מן הבועא מפני שהם שניהם מעידות על חשש נקב, ונראה לענ"ד שאין זה רק לשיטת רש"י והראב"ד וסיעתם שטעמו של סירכא הוא מטעם שאין סירכא בלא נקב, ולכן נהי שהסירכא תלויה מחזקינן להפשטת ליחה, מ"מ ריעותא הוה ומצרפינן לריעותא דהבועא וחוששין לנקב, אבל לשיטת התוס' שטעם של הסירכא של"כ, מפני שעתידה להתפרק ולעשות נקב בריאה, וא"כ בסירכא תלויה אין כאן שום ריעותא כלל, שמי יפרקנה אחרי שהיא תלויה, ואין לומר שיש לחוש בה שמא תתדבק למקום אחר ואז תתפרק מן הריאה ותעשה נקב בריאה, הלא אין זה שם אחד, שהרי הבועא מעידה על חשש נקב המוקדם, והסירכא תעיד על חשש שמא יתהוה נקב אח"כ, ובאמת הראב"ד הוא אזיל בשיטתו שסובר בסירכא שלא כסדרן הטעם הוא שאין סירכא בלא נקב (וכמובא דבריו בר"ן בחולין). אמנם לשיטת התוס' דהטעם הוא מפני שעתיד להתפרק ולנקוב, ובס"ת שאין שייך טעם זה ראוי להכשיר גם ס"ת היוצאת מן הבועא (וכן איתא בס' לב"ש בסי' ל"ט בס"ק כ"ח אות ב') וא"כ בכל סירכא תלויה היוצא מן הבועא הו"ל ס"ס להקל, שהרי תרתי לריעותא אינו רק ספק נקב ולא נקב ודאי, וכמש"כ כמה מהאחרונים, וא"כ י"ל שמא הלכה כתוס' ואין כאן ספק כלל שהרי אין כאן תרל"ר לשיטתם, ואת"ל כהראב"ד ורש"י שהוו תרתי לריעותא שמא באמת אין כאן נקב שהרי התר"ל אינו רק ספק ניקב ויכול להיות שלא ניקב, וע"כ צ"ל שזה לא חשוב ספק ספיקא כיון שיש פוסקים אוסרים ויש מתירין, הגם שהאוסרים הוא רק מטעם ספק, מ"מ כיון שלהאוסרים חשוב זה ספק דאורייתא הו"ל לדידן מחלוקת באיסור תורה ולהחמיר שומעין, ולכן סתמו בשו"ע לדינו של הראב"ד שס"ת היוצאת מן הבועא טרפה.
וכעין זה נלענ"ד לומר בביאור הגמ' בחולין (מ"ט ב') דאיתא שם ההוא נקב דסתמה חלב טמא דאתא לקמיה דרבא, אמר רבא למאי נחוש לה, חדא דהא אמר רב ששת חלב טמא נמי סותם ועוד התורה חסה על ממונן של ישראל, א"ל רב פפא רב ואיסור דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונן של ישראל, ויש להבין מה היה סברת רבא וכי לא ידע רבא דספק תורה להחמיר ובפרט שאין הלכה כתלמיד נגד הרב, וברייתא מפורשת בע"ז (דף ז') היה אחד אוסר ואחד מתיר אם אחד גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו הלך אחר המחמיר, ר' יהושע בן קרחה אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל, ופסק ר' יוחנן כר"י בן קרחה ורש"י הביא בד' ר"פ הברייתא דע"ז, והנראה לענ"ד לומר שסברת רבא שמה שאמר רב שחלב טמא אין סותם, אין זה איסור ודאי רק שאוסר מספק, שמא אין הסתימה מעליא, ולכן סבר רבא שיש לצרף לספק ספיקא דעת רב ששת שהוא אומר שסותם בודאי שמא הלכה כרב ששת, וא"ת הלכה כרב שמא באמת אין טרפה שהיה לה הסתימה, ולכן צירף להיתירא דעת רב ששת לפסוק כוותיה מצד דהתורה חסה על ממונן של ישראל, ור"פ פליג בהא ואמר כיון שמ"מ לפנינו יש שני חכמים אחד אוסר ואחד מתיר והוא באיסורא דאורייתא הגם שהאוסר אין אוסר רק מצד ספק איסור תורה, מ"מ יש לפסוק כדעת המחמיר:
וכן יש להביא דוגמא ליסוד סברא זו, שבמקום שיש מחלוקת אחד אוסר ואחד מתיר בודאי, שלא נקרא זה ספק ספיקא, רק זה הוה מחלוקת בשל תורה דקיי"ל בזה בשל תורה הלך המחמיר, מדברי מהרא"י שהובא בש"ך (בסי' ק"י בכללי ס"ס סעיף מ"ו) שהשואל ומהרא"י נסתפקו אם הוה ס"ס בעז חולבת שילדה שני שעירים, שהשואל הזכיר את הספק שמא הלכה כמ"ד חלב פוטר, ולכאורה קשיא א"כ שזהו הוא נחשב לספק שמא הלכה כמאן דאמר חלב פוטר, א"כ יש לפסוק תמיד דחלב פוטר מטעם ספק ספיקא, שמא חלב פוטר וכן הלכה, ואת"ל שאין הלכה כן שמא כבר ילדה, אלא ודאי שזה לא מיקרי ספק ספיקא כיון שמ"מ זה הוה מחלוקת באיסור תורה וצריך לפסוק כהמחמיר:
והנה על שני ראיות הנ"ל שהבאתי מהא דחולין (מ"ט ב') ומהא דחלב פוטר נוכל לומר שבאמת אם אחד אוסר מספק תורה והשני מתיר יש לחושבו לס"ס, שמא הלכה כמאן דמתיר וא"ת שהלכה כהאוסר שמא כאן באמת הוא היתר, והא דבחלב פוטר לדידן דמספקא לן בדינא אין נחשב זה ס"ס, משום דלמאן דאמר חלב אין פוטר חשוב זה כאיסור ודאי מצד החזקת איסור היינו חזקת שלא ילדה לכן חשבינן למאן דאוסר כאיסור מוחלט, וכן בהא דנקב שסתמה ליה חלב טמא מחשבינן זה ג"כ לחזקת איסור, לפי שהנקב ודאי והסתימה מסופקת אין ספק סתימה מוציא מידי ודאי נקב, אבל בספיקא שאין לו חזקת איסור שפיר יש לומר שהיכא שאחד אוסר ואחד מתיר והאוסר הגה"ה הוא מספק שנחשב זה לס"ס:
**(הגה"ה מיהו בהא דחלב פוטר יש לדון שאין מיקרי זה חזקת איסור, מפני שרוב בהמות מתעברות ויולדות, אף שזה הוי רובא דתלי במעשה מ"מ גם רוב כזה מרעא ליה לחזקה, ויעויין בבינת אדם שמסתפק בהא דלא אזלינן בתר רוב התלוי במעשה אם הוא מה"ת או מדרבנן ודו"ק):)**
מ"מ נראה לענ"ד להביא ראיה למש"כ בכלל זה היכא דאיכא פלוגתא אחד אוסר מספק שמחמירים בזה, ממה שפסק הרמ"א כאו"ה בניקבו שני קרומי הריאה זה שלא כנגד זה דטרפה, וזה ודאי דחששא שמא יזדמנו בהדי הדדי אינו רק ספק טרפות וכמו שכ' לעיל (בסי' זה), א"כ למה צריכין לחוש לדברי המחמירים כיון שהרשב"א והטור שהביא דבריו פוסקים להתיר בהחלט, והחולקים ע"ז לדידהו ג"כ לא הוה רק ספק טרפה שמא יזדמנו בהדי הדדי וא"כ הוה ס"ס ואפ"ה אסרינן, וא"כ מוכח מזה שכל שמחולקין באיסור תורה המסופק אחר אוסרו מספק ואחד מתירו, צריך לפסוק להחמיר, מיהו יש לדחות ראיה זו שלכך פסק הרמ"א להחמיר מטעם רוב פוסקים וכמו שכ' בס' נקודת הכסף (בסי' ל"ו):
עוד נלענ"ד להביא ראיה למש"כ בכללא זה היכא דאיכא פלוגתא אחד אוסר מספק ואחד מתיר שבאיסור תורה כה"ג לחומרא אזלינן, מהא דפסקו כל הראשונים בהאי פלוגתא דרב נחמן ואבימי משמיה דמר יהודה בריאה הסמוכה לדופן דפסקו כל הראשונים כאבימי לחומרא ומשום דלחומרא אזלינן בשל תורה, וכ"כ רש"י בפירוש דף (מ"ח א') בסוף ד"ה התם במקום רביתא בסוף הדבור, ובהא כאבימי סבירא לן דחוששין לה, ולחומרא אזלינן בדאורייתא עכ"ל, הגם דאבימי גופא לא אמר רק שאסור מספק דקתני חוששין לה ורב נחמן דאמר אין חוששין הלא מתיר בהחלט בודאי ואפ"ה פסקינן לחומרא, ואין לומר משום שסתמא דסוגיא דקאמר בגמ' היכא עבדינן אזיל אליבא דאמימר, הא ניחא להסוברים דזה קאי אשלא העלתה צמחים וכמו שכ' התוס' ד"ה מייתינן א"ש, אבל לפי דעת הרבה הראשונים דהא דאמר בגמרא היכא עבדינן קאי גם אהא דהעלתה צמחים וא"כ אין ראיה מסתמא דגמ' דקאי אליבא דאבימי ואפ"ה פסקינן כוותיה דאבימי, והוא משום הטעם דאזלינן בשל תורה להחמיר בפלוגתא, וא"כ מוכח דאף דחד אוסר מספיקא ואידך מתיר אזלינן לחומרא בשל תורה:
וא"כ אתי שפיר בסירכא תלויה היוצא מן הבועא שפסק בשו"ע כדעת הראב"ד, הגם שלשיטת התוס' יש להקל בזה, וכיון שיש מחלוקת הראשונים ולכל אשר הולכים בשיטת רש"י הוא אסור מצד ספק דאורייתא יש לנו לפסוק להחמיר **(הגה"ה אף שאיסור ספיקא של תרתי לריעותא אין שייך לומר עליו שהוא נחשב ספק דאורייתא מ"מ בדבר זה שהוא מפורש בא בד' הראב"ד נקטי זה לחומרא כמו ספק דאורייתא ודו"ק:)** ובלאו הכי דעת מהרש"ל ביש"ש (פ' אלו טרפות סי' כ"ה) שרוב הראשונים סוברים כשיטת רש"י ז"ל וכן נוטה הכרעת הרא"ש ז"ל:
ומעתה בנ"ד כיון שכתבנו לדעת רש"י שהטעם בסירכא המעידה על נקב, מפני יציאת המשקה הנגלד בה מעט מעט, וא"כ אין לצרף שמא הנקב היה בה אחרי שנדבקו הקרומים זה לזה דיבוק גמור שאין רוח יוצא, דא"כ מאין נתהוה הסירכא שאיך יצא המשקה הנגלד בתוכה, וא"כ מוכח מזה באם שזהו סירכא גמורה שמעידה על נקב שהנקב נתהוה בה קודם דיבוק הקרומים זה לזה דיבוק הטיב שאין רוח יוצא, ואין לנו לצרף לספק ספיקא דעת התוס' שהחשש הוא שמא יתפרק, ובכאן יש להסתפק שמא תתפרק מן הריאה עתה שנדבקו הקרומים דיבוק טוב שאין רוח יוצא, וגם הקרומים לא יתפרדו זה מזה אח"כ, אחרי שלדעת רש"י וכל ההולכים בשיטתו הוה ספק איסור ברור ככל הסירכות האסורות מספק:
ובאמת יש להבין לפי שיטת רש"י וכל ההולכים בשיטתו שסובר שאין סירכא בלא נקב, הנה מצינו באיברים שאין הסירכא פוסלת בהם אף שנקב פוסל שם, וא"כ אשכוחי משכחת לה בהו סירכא בלא נקב, וא"כ יש לחקור במאי דאמרינן גבי ריאה שאין סירכא בלא נקב אם נאמר שגבי ריאה שאני שטבע הריאה שהסירכא רק מחמת נקב היא באה ולא מחמת דבר אחר, או שנאמר שגם בריאה אשכוחי משכחת לה ג"כ סירכות בלא נקב וכמו בשאר איברים רק שמצויות אצלה יותר סירכות הבאות מחמת נקבים, ואותם הוה סירכות אמיתות:
והנה מצינו בריאה הסמוכה לדופן שסירכא זו מסופקת לנו אם באה מחמת ריאה או מחמת דופן, ואם מחמת דופן אמרינן שבאה שלא בנקב, ובריאה לא נאמר שבאה שלא ע"י נקב וכמו שבאה מחמת דופן, וכלישנא דגמרא (מ"ח א'), בשלמא הכא תלינן בדופן וכשרה אבל התם אי האי נקיב טרפה כו', הרי שבריאה אין אנו תולין שבאה הסירכא שלא ע"י נקב, ונוכל לומר או שבריאה א"א להיות סירכא בלא נקב, או שבריאה יותר מצויות שלא יהי' סירכא רק ע"י נקב.
ועתה נ"מ לענין נ"ד הנה כבר אמרנו שכאשר הקרומים דבוקים זה בזה בדיבוק עד שאין רוח נכנס בהם, א"א להיות בזה סירכא ע"י נקב, ולכן כאשר אנו רואים שיש במקום הזה סירכא לשאר איברים נוכל לומר בשני אופנים, או כיון שבריאה א"א להיות בלא נקב, א"כ ודאי הסירכא מן האיברים ששם יכול להיות סירכא, ואם הוא מן הריאה מסתמא היתה מקודם דיבוקן של הקרומים, וכיון דתמיד מספקינן בסרוכה לשארי מקומות שלא אל הריאה גופה, אם באה מן הדופן או מריאה ע"י נקב, ואוסרין מספק שמא באה מן הריאה, א"כ גם כאן מספקינן או שבאה מן הדופן או שבאה מן הריאה, ואם מן הריאה באה ודאי באה מקודם דיבוק הקרומים ע"י נקב, שכן טבע הריאה שממנה יולדו סירכות בנקבים, וכן גם אם נאמר שמריאה יוכל להיות ג"כ סירכא בלא נקב כמו בשאר איברים, רק שאצלה מצויות יותר אשר באים הסירכות ע"י נקב, בזה יש לתן מקום לד' העונג יו"ט שכל שרואים אנו סירכא מן הריאה תולין שודאי באה ע"י נקב, כי זאת מצוי יותר, רק בעת שא"א שתבא עתה ע"י נקב כגון בעת דיבוקן של הקרומים הנ"ל, נאמר בזה שלא נתלה על זמן הקדום רק על העת שמצאנו כן הסירכא, ובעת הזאת ההכרח שתהיה הסירכא בלא נקב. אך באמת אין זה סברא ישרה החלטית לבנות ע"ז קולא, אחרי שבריאה מצוי יותר סירכא בנקבים, ואם אשכוחי משכחת ג"כ סירכא בלא נקב למה לא נעמיד אחזקתה שלא ניקבה, וצריך לומר דהוכחת הסירכא היא שקרוב לודאי שניקבה, כי יותר מצויות בה שיבאו ע"י נקבים, וע"כ צריך לומר שזה מטעם שבלא נקבים אין מצויות בה סירכות, וא"כ נוכיח מזה שהסירכא נתהוה בה מקודם בעת שלא היו מדובקין, אמנם אם נוכל לומר שהדיבוק היה מתולדה יהיה מזה הוכחה שהסירכא באה כאן משאר איברים שלהם סרוכה הריאה ולא מצד הריאה, שבמקום שהם דבוקים דיבוק גמור א"א להיות בה סירכא ע"י נקב:
ומעתה לדינא נלענ"ד שאם הדיבוק מראה שהיה כן מתולדתו, בזה ודאי שיש להקל שלא להצטרף לתרתי לריעותא, שהרי כל יסודו של תרתי לריעותא הוא משום שסירכא יש לחוש שבאה מחמת נקב, ובאופן זה הרי לא באה מחמת נקב, שהרי כיון שאין הרוח יוצא ממילא אין המשקה יוצא ג"כ, ובודאי באה הסירכא ממקום השני ממקום שהסירכא באה, או שבאה מהריאה שלא ע"י נקב, ועוד שיש לומר שגם אם נקוב אין פוסל בו כיון שאין הרוח יוצא כד' העונג יום טוב, והמחוור יותר לומר כמו שכ' שכאן בודאי הסירכא ממקום אחר
אמנם אם מראה שהמקום שנתרוקן והקרומים מדובקים אינם מתולדתו רק שהיא ע"י חולי, בזה ודאי שאין להקל, מצד ששלשה הריעותות נתרוקן וחסר מבחוץ וחשש אטום יצטרפו לסירכא העוברת ע"י מיעוך של"כ ולא נבדקה בבדיקה ודאי דהוה ריעותות טובא, חסר שאין לו בדיקה וכן נתרוקן וכן חשש אטום, וכאשר כתבנו הכל בארוכה:
ואם הוא ספק אם הנתרוקן הוא מתולדה או נתהוה אח"כ, בזה יהיה תלוי שאם הסירכא עברה בנקל מאוד שאז מדינא יש להקל במה שא"א לבדק, רק מטעם תרתי לריעותא, ואם הוא מתולדה אין כאן תרל"ר, יש לסמוך להקל, ואם היה מיעוך בינוני אין להקל לכל הני ריעותא טובא וכמו שכ':