באר משה (דנשבסקי) א· רבי משה דנושבסקי
יורה דעה · סימן יג
עובדא בא לידי בחצר הכבד שנתלש מהכבד בכח ואח"כ נמצא בחצר הכבד נקב עגול גם שפה עגולה סביב הנקב אך מחצית הנקב היה מכוסה בקרום, ויותר ניכר מקום תלישה בקרום הלז וגם בהכבד נמצא חתיכות במקום תלושה מן הכבד, אך לא נודע אם היה כיסוי טוב בהקרום על הנקב.
והנה בקרום הזה יש להסתפק בו בשני דברים. א) אם הקרום נשאר מחצר הכבד גופא שמחמת חולי או סיבה אחרת נחסר בעוביו ורק קרום נשאר ממנו ומעולם לא היה שם נקב מפולש, או שהיה נקב מפולש ואח"כ עלה עליו קרום, ואם הסתימה היה שלם לפנינו, בין כך ובין כך כשר כמבואר בכל הפוסקים ובשו"ע סוף סי' מ"א בט"ז וש"ך שם שגם קרום שעלה מחמת מכה מועיל בחצר הכבד שניקב, אך לנ"ד יש חילוק לכאורה, אם הקרום הוא מעצמות חצר הכבד שנשאר ממנו או שאח"כ נסתם, שזה ודאי אם נמצא בחצר הכבד נקב שיש לתלות במשמוש ידא דטבחא ודאי דכשר ותולין בזה. ומעתה אם נאמר שהקרום הוא שנשאר מעצם חצר הכבד וכאן שתלש במקום ההוא ונקרע וספק לנו אם היה הקרום קודם שנקרע שלם ודאי דכשר הוא כדין אינקב היכא דממשמש ידא דטבחא, ואין לומר שלפי שיש ריעותא בחצר הכבד שנחסר חסרון עגול בעוביו של חצר הכבד לא תלינן בקרום שעל החסרון הזה במשמוש ידא דטבחא לפי שאיתרע מקום זה, ז"א דהא גם בבועא תלינן במשמוש ידא דטבחא הגם שבועא הוי ריעותא ומצטרף לתרתי לריעותא להטריף ואפ"ה תלינן במשמוש ידא דטבחא בנקב שעל הבועא, ולא חיישינן שמא מתוך חולי הבועא היה שם הנקב, אלא אמרינן שכל שלא ידעינן אם היה בו נקב המטריפו או לא, לא חיישינן ותולין במשמוש ידא דטבחא כל שאין הדבר לפנינו המספק שנעשה בו הנקב, כי דווקא בנקב שע"י קוץ בזה גם אם לא ידענו שניקב נקב מפולש שם מחמרינן במקום שנאבד בלא בדיקה, אבל בנקב שע"י חולי כל כמה שלא ראינו ששלט החולי לעשות דבר המטריפו לא חיישינן לזה, רק אם יש לפנינו הדבר מחויבים לבדוק אם שלט החולי ועשה מעשה המטריף אבל אם נאבד בלא בדיקה כשר.
ואם שיש לחלק זה מהא דתלינן במשמוש ידא דטבחא בבועא משום דבועי שכיחי טובא בריאה בלי ריעותא דנקבי ע"כ תלינן בסתמא על הנקב שהוא ממשמוש יד הטבח, משא"כ כאן מי יימר דשכיחא שיהיה נקב עגול בחסרון בחצר הכבד שנשאר ממנו קרום שלם דק, ולכן גם אם הקרום נקרע ע"י משמוש ידא דטבחא יש לחוש שמא לא היה להחסרון הלז קרום בשלימות, מ"מ נראה שאין לחוש לזה, דהתב"ש בסוף (סי' ל"ד) לענין בועות שבבני מעיים הנצרך בדיקה, כתב ג"כ לחלק בין בועי דריאה דשכיחא טובא לזה, ומ"מ העלה לדינא שאם אין כאן רק בועא אחת בבני מעיים אז תלינן להכשיר בדיעבד בלא בדיקה, אבל ביש בועות הרבה בזה בעינן בדיקה לעיכוב ואם נאבד בלא בדיקה אסור בדיעבד [וגם בזה עיין בפ"ת (סי' מ"ו) בשם תשו' הר הכרמל שחולק ע"ז] וכאן שייך שפיר לדמות זה לבועא אחת בבני מעיים שצריך לכתחלה בדיקה ובדיעבד בלא בדיקה תלינן להכשיר, וה"נ בנ"ד שנתלש ע"י משמוש ידי הטבח שזה הוא כנאבד בלא בדיקה וע"כ כל כמה שאין אנו יודעים אם היה כאן נקב מפולש אין לחוש מספק:
אמנם אם נאמר שהקרום הנשאר הוא סתימה הנעשה על הנקב, בזה יש לדון אם אפשר לתלות במשמוש יד הטבח, ולא מיבעיא למאן דסבר שזהו פסול החוזר להכשירו, ובאמת קודם הסתימה היא טרפה באמת רק אח"כ נכשרת ע"י הסתימה וכמו שכ' הלב"ש בליקוטי דינים שלו סעיף ו' שהחלב שהיה קודם שנתלש אסור, א"כ אתחזק איסורא ודאי וכל כמה שלא נתברר ההיתר אם היה הסתימה כראוי ודאי שנשאר על חזקתו הקדומה באיסורו, אלא אפילו לדעת הסוברים שכל שנסתם אח"כ נתגלה שמעולם לא נאסר, וכל מה שאסור קודם שנסתם הוא מפני שמא נקב זה אין עומד להיות נסתם, וא"כ יש לדון בזה לתלות במשמוש ידא דטבחא וסתימה היה להנקב ונקרע ומעמידין את הבהמה על חזקת כשרותה שמעולם לא היה עליה איסור טרפה שהיה עומד להסתם, מ"מ ז"א, דהא כי היכי שאם אנו רואים בו נקב בלא סתימה אנו מטריפים ולא תלינן שהוא עומד להסתם להכשיר מטעם זה, ה"נ כשאנו מסופקים אם היה לה סתימה מעלייתא אם לאו יש לנו ג"כ להחמיר מספק שמא לא היה עומדת להסתם בסתימה מעלייתא לכל הנקב:
אך יש לדקדק ע"ז מה דקיי"ל דתלינן במשמוש ידא דטבחא גם בסירכא כסדרן שנמצא במקום הסירכא נקב ע"י משמוש ידא דטבחא וכמש"כ התב"ש (בסי' ל"ו סעיף י"א) בשמ"ח. רק שהצריך לזה צורך גדול, ואמאי הא אנן קיי"ל לדינא לחוש לכל החומרות בשיטות טעמי איסור הסירכות ולשיטת רש"י שאין סירכא בלא נקב רק הסירכא כסדרן סותמת הנקב וא"כ הוה ודאי נקב וספק סתימה, ואפ"ה מקילינן לתלות על משמוש ידי הטבח שמסתמא היה כאן סתימה ע"י הסירכא להנקב, וה"נ בנ"ד כיון שקרום היה כאן במקום הנקב ונקרע צריכין אנו לתלות שהיה סותם בטוב לכל הנקב. הן אמת שיש לומר דבאמת לשיטת רש"י היה אסור בכה"ג ולא תלינן במשמוש ידא דטבחא שהיה הסירכא סותמת היטב להנקב, רק מה דמקלינן בסירכא כסדרן לתלות במשמוש יד הטבח הוא משום שאנו סומכין בזה על השיטות האחרות שיש סירכא בלא נקב הגם שאנו חוששין להחמיר לכל השיטות, מ"מ בדבר זה שגם לרש"י אינה רק ספק טרפה שמא לא היה סתימה לכל הנקב ולאינך כשרה בודאי, ע"כ תולין להקל:
ועוד יש לומר כמו שמצינו המחלוקת אם, סירכא כסדרן צריך בדיקה ויסוד המחלוקת הוא ג"כ תלוי בשיטת רש"י והחולקים עליו אם יש סירכא בלא נקב או לא, ולשיטת רש"י צריך בדיקה כיון שהיה נקב ודאי אם יש כאן סתימה מעלייתא, ואפ"ה כתב הב"ח וכן התב"ש בשמ"ח (סי' ל"ט סעיף ח') שגם לשיטת רש"י יש לומר דכשר בלא בדיקה וצריך לומר שכך קים להו לחז"ל שכן הוא דבר המצוי שכל שמתחיל להיות סירכא סותמת היטב, וא"כ ה"נ במשמוש ידא דטבחא או בזאב תלינן להקל משום כיון שאנו רואים סירכא אמרינן מסתמא כי הסירכא סתמה כראוי היטב ולא נשאר נקב, וזהו הנקב שאנו רואין נעשה ע"י הדבר שיש לנו לתלות וע"כ תלינן להקל, אף שיש לחלק שהתם לענין חיוב הבדיקה למראה עין היה סתימה ולא נראה, משא"כ במקום שיש נקב רק שיש לתלות שהנקב נעשה ע"י הסבה שלפנינו וסתומה היתה, זה דבר חדש הוא, מ"מ יש לומר שכיון שנראה סירכא הדבר מצוי שהסירכא סותמת להנקב:
ומעתה בנ"ד בקרום הנראה קרוע בנקב של חצר הכבד יש להסתפק אם אפשר גם בו נאמר כל שנראה עליית קרום במקום הנקב לסתום הנקב, קרוב הדבר שהיה הקרום על כל הנקב ותלינן בו להקל שמה שנחסר לפנינו מהקרום זה היה מסיבת יד הטבח, או אפשר שרק בריאה נמסר לרבותינו כלל זה שהסירכא עלולה לסתום הנקב שבריאה אבל לא בקרום הסותם לנקב שבחצר הכבד ומנין לנו להקל בזה.
אמנם נראה לענ"ד שדין זה יהיה תלוי במחלוקת הפוסקים הראשונים המובא בש"ך (סי' נ') ויעויין בפר"ח ובתב"ש שהאריכו בזה אם ספק שקול בטריפות היכא שיש כאן ריעותא שנעשה מחיים אם אזלינן להקל או להחמיר, ודעת הסוברים שספק טרפות להקל והא שמצינו בכמה מקומות שמחמירין היכא שנמצא ספק טרפה משום דאמרינן דשכיח טפי לאיסור מהיתר כמו בספק דרוסה ודכוותה. והנה לפ"ז צריך לומר דכל שנמצא נקב בחצר הכבד או בנקבים בריאה במקום דמהני סתימה שכל זמן שלא נסתם לא מקילינן לומר בספק שמא תהי' סתימה מעליא ועומד הוא להסתם משום ששכיח יותר נקבים שלא יסתמו, וא"כ בנ"ד שהנקב העלה סתימה במקצת בודאי, רק דמספקינן אם היתה הסתימה שלימה ונקרעה או שלא היתה שלימה, וא"כ ודאי דזה הוה ספק שקול וצריכים לתלות להקל או שכבר נסתם או שעומד להסתם לכל הפחות וכשר, אבל לשיטת הפוסקים בספיקי טרפות שכל ספק מחמירין מדינא רק היכא דשכיח טפי להיתר מקילינן יש לומר שכאן הוה ספק שקול להיתר ולאיסור ע"כ צריך להחמיר. והנה כבר בארנו במקום אחר (לעיל סי' י') שגם הפוסקים המחמירים בספק שקול בטרפות שאיתיליד ריעותא מחיים הוא רק מדרבנן ומדאורייתא מוקמינן אחזקת כשרות, וא"כ הרווחנו מכל מש"כ שבנידון ספיקא דידן מה שאנו צריכים לחוש להחמיר הוא רק מדרבנן:
אמנם לפי ד' הסוברים המובא בס' לב"ש המובא לעיל בדברינו שהנך טרפות חוזרות להכשרן ובעודן בהם הנקבים קודם הסתימה הויא טרפה גמורה, ולפ"ז שיש ספק אם היה הקרום שלם ונקרע במשמוש ידי הטבח או לא הוה זה ספיקא דאורייתא שיש לנו חזקת איסור שהרי היתה טרפה ולא נודע אם היא חזרה להכשרה:
אמנם בעיקר. דברי הלב"ש יש לענ"ד לדקדק בדבריו חדא במש"כ שם שמד' התוס' בפרק א"ט (מ"ו ע"ב) נראה דסברי גבי סירכא כסדרן דהוה פסול החוזר להכשרו לשיטת רש"י שאין סירכא בלא נקב וקודם הסתימה הוה טרפה ממש, לענ"ד מדברי התוס' לא מוכח מידי ושפיר מצי סברי כשיטת הר"ן דהני נקבים שעומדים לסתימה אח"כ מעולם לא היו טרפות, ומה דקרינן להו פסול החוזר להכשרו היינו כי היכי דהגמ' קרי לה פסול החוזר להכשרו, ואליבא דשיטת הר"ן, הא דריאה שניקבה ודופן סותמתה, וע"כ צריך לומר שהכוונה הוא שלפי מראה עינינו היה, מקודם הסתימה ע"ז שם פסול ואח"כ חוזר להכשרה, ואי משום שהקשו התוס' דהא הוי קרום שעלה מחמת מכה, ונאמר שמזה הוכיח הש"ש דעתם דהוה טרפה ממש קודם סתימה, דאלו לסברת הר"ן והרא"ה מעולם לא היה עליה שם מכה של טרפות, גם ז"א דהא כוונת התוס' י"ל בתחלת קושיתם אעיקרא דדינא מדוע כאן מועיל הסתימה ובכל קרום שעלה מחמת מכה אין מועיל סתימה, ולמה לא נאמר גם שם כל שעומד להעלות עליו קרום לאו נקב הוא אלא אמרינן כי אח"כ יוסתר ולמה לא נאמר כן גם בסירכא, ומ"מ לפי מה שהעלו למסקנא לשיטת רש"י דכאן הוה סתימה מעלייתא נאמר ג"כ שכל שעומד להסתם מעולם אין עליו שם טרפות, באופן אשר לענ"ד נעלם כוונתו מש"כ אשר דעת התוספות מוכח שלא כד' הר"ן:
ומה שהביא ד' הרא"ש פ' בהמה המקשה שסובר דהוה טרפה ממש קודם סתימה והוא במה שהביא ד' הרמב"ן שמועיל הנחתך בצומת הגידין שנטרף בזה, לחתוך למעלה אח"כ ולהכשירה, ואל תתמה שהרי מצינו טרפות נכשרות, ריאה שניקבה ודופן סתמה אח"כ שמקודם כשלא היה סביך טרפה ואח"כ כשנסבך כשירה, והרא"ש חולק ע"ז וכתב דעת רחוקה היא זו שטרפה תחזור להכשירה בידי אדם, וא"כ דעת הרא"ש מוכח שבידי שמים מודה לסברת הרמב"ן שקודם הסתימה הוה טרפה ממש:
אמנם באמת לענ"ד אין זה מוכרח שבאמת צריך להבין מה חילוק בין בידי אדם לידי שמים כיון שאמרינן טרפה חוזרת להכשירה מה לי בידי אדם מה לי בידי שמים, ואם נאמר שכוונת הרא"ש להקשות שזה אין סברא שיש בידי אדם להחזיר טרפה לכשרות משום שאם יש בידי אדם לעלות לה רפואה לא מיקרי טרפה כלל, הא זה כבר הקדימנו הרמב"ן בדבריו שכיון שכמות שהוא בלא תיקון החתך למעלה אין לה רפואה לכן היא טרפה, דבעינן שיהיה לה רפואה כמו שהוא. ע"כ נראה לענ"ד שכוונת הרא"ש כן הוא, שאם אין לה רפואה רק בידי שמים לחזור לכשרותה יש לומר שפיר שמעיקרא הוה טרפה משום שמא לא יהיה לה רפואה, וכל שמתברר שיש לה רפואה הוי כשרה למפרע, אבל אם יהיה רפואה בידי אדם ע"י תיקון ואפ"ה מקודם הוה טרפה, זה א"א כיון שיש לה תיקון, וא"כ כיון שמקודם הוי טרפה למה תחזור ותתכשר, וכן נראה לענ"ד שהמעדני יו"ט מפרש כן ד' הרא"ש, שהרי הביא על ד' הרא"ש שהחליט שאח"כ כשנחתך בצומת הגידין אין לה תקנה מהא דאמרינן ברא"ש פ' המקשה כיון שנטרפה אין לה היתר, והתם מוכח שגם בידי שמים אין לה היתר, או שכן כוונתו של הרא"ש שבכל שיעשה ע"י סתימה בידי שמים יש לומר שזו מעולם לא היתה טרפה:
וא"כ נשאר דעת הרמב"ן יחידאה לגבי כל הפוסקים שסוברים שטרפה אמיתית א"א לחזור לכשרות, וכן ציין רבינו הגר"א ז"ל (בסי' מ"ד) גבי כליות מהא דאיתא בריש המקשה כטרפה מה טרפה כיון שנטרפה אין לה היתר, וא"כ כללא הוא דכיילינן שכל טרפה אין לה היתר, ואותן הסתימות שמצינו שמועילים להכשיר כמו בסירכא כסדרן או בריאה שניקבה ודופן סותמתה, ע"כ צריך לומר שמעולם לא היו טרפות, ולשיטת הרמב"ן צריך לדחוק דהגמ' קדריש הטרפה הנזכרת בכתוב שהוא הנטרף ע"י דריסה וכמש"כ הרמב"ם ז"ל שזהו הטרפה המפורש בכתוב ולאותה טרפה מדמינן לה הבשר שיצאת חוץ למחיצתו:.
אמנם נראה לענ"ד קצת ראיה להוכיח מגמ' דלא משכחת טרפה באמת שתחזור להכשירה, והוא מהא דאיתא בחולין (דף נ"ח ע"א) שלמ"ד טרפה יולדת מוקמינן פלוגתא דר"א ור' יהושע בולד טרפה בזה וזה גורם אי שרי או אסור, ובתר הכי קאמר הגמ' למ"ד טרפה אין יולדת היכי אתיא פלוגתא דר"א ור"י ע"כ בעיברה ולבסוף נטרפה, ואם נאמר שמשכחת טרפה חוזרת להכשירה הא עדיין מצינן לאוקמי בזה האופן, והוא דהא זה כתבו כל הפוסקים דעיבור לבד או לידה לבד שפיר אפשר לטרפה רק עיבור ולידה א"א לטרפה, וא"כ משכחת אשר נתעברה בעת שהיתה טרפה כגון שהיה נקב בחצר הכבד או ניקבה הריאה במקום רביתא ואח"כ קודם הלידה נסתם וחזרה לבריאותה וע"כ ילדה, וא"כ למ"ד זוז"ג אסור יש להולד דין ולד טרפה שהרי בא מכח טרפה, ומה שהאם נתכשרה אח"כ לא יועיל זה להכשיר הולד דעובר לאו ירך אמו הוא **(הגה"ה הגם שר"א סבר עובר ירך אמו לענין נרבע דאפילו עיברו ולבסוף נרבעו אמרינן היא וולדה נרבעו, מ"מ כמו שמחלקינן אליבא דרבנן בין נרבע טרפה ולגבי טרפה אין נאסר הולד לפי שיש לו חיות בפ"ע וכמו שכ' התוס' (בב"ק מ"ז א' ד"ה מאי), כן נאמר אליבא דר"א כיון שהוא נעשה מטרפה והוא לא הוכשר במה שאמו נתכשרה ובזה יודה גם ר"א]:)** וע"כ אסור הולד, ולמ"ד דזוז"ג שרי מותר הולד, וכי תימא דלהכי לא מוקי הגמרא בכה"ג משום כיון שטרפה אין יולדת לא משכחת האי ושוין בביצת טרפה שאסורה דהא שם לא משכחת טרפה שחזרה להכשירה דהא לא נמצא בתרנגולת חצר הכבד ולא ריאה שניקבה ודופן סותמתה, ז"א דהא כיון שהמחלוקת לענין זוז"ג היינו לגבי הולד הבא מכח האם הטרפה ומכח הזכר, וא"כ שפיר יש להשמיענו הדין של ושוין גבי ביצת טרפה. ונחזי אנן כיון שכבר הקדמנו שטרפה אין מתעברת ויולדת הוא דווקא שניהם, אבל עיבור לחוד בלא לידה שפיר יכול להיות גם בטריפה, וא"כ באמת יש לחקור אם זוז"ג שרי בתרנגולת טרפה שנשחטה ומצאו בגופה ביצים שאין מעורות בגידין, ודאי שמן הדין ראוי שיהיו מותרין אחרי שאין נחשבים מגוף התרנגולת כי היכי שאין עליהם איסור אבמה"ח, או אם תלש הביצים מן העוף, וע"ז משמיענו הברייתא בביצת טרפה דספנא מארעא כיון שחד גורם הוא אסור, ולמה להגמ' לדחוקי דהפלוגתא דולד טרפה מיירי דווקא בעיברה ולבסוף נטרפה שאין זה דומיא דרישא דולד הנרבעת ששם מיירי בנרבעת ולבסוף עיברה כפי מה דסבר רבא כדאיתא בתמורה (ל' ע"ב), אלא ודאי דלא משכחת לולד טרפה שיתעבר לאחר שנטרף, שאין לנו טרפה שתחזור להכשירה:
ולכאורה אפשר לדחות זה ולומר שלכך לא קאמר הגמ' לאוקמי הא דפליגי בולד טרפה בכה"ג משום דקתני בתר הכי ושוין בביצת טרפה שאסורה, וגם בכה"ג שנתעברה בעודה טרפה ונולדה בהכשר, ובאמת לשיטת הרמב"ן שפיר משכחת לה גם בעוף כה"ג כגון שנחתך במקום צומת הגידין ואח"כ נחתך למעלה, וא"כ מתניתין בכה"ג קאסרה להביצה משום דספנא מארעא והוה חד גורם, ובאמת בביצה בכה"ג צריך להיות מותרת כיון שגופה היא וכבר ניתרת ע"י אמה שחד גופה הוא, אך ז"א דהא אימת נחשב כגופה הוא רק בעודה מעורה בגידין אבל לא אח"כ, ומה דאסר ביצת טרפה אף בכה"ג כתב הט"ז (בסי' פ"ו ס"ק ו') בשם הרשב"א דגזרינן אין מעורה אטו מעורה, וא"כ שפיר קמ"ל הא דמודים בביצת טרפה אף בכה"ג שנתעברה התרנגולת בעת שהיתה טרפה וכשרותה היה אחר כך בעת שנתלשה הביצה בפנים מהגידין, ובכה"ג טרפה משום שאין הביצה מתכשרת ע"י האם, ונשארת באיסורה הקדום שהיה לה ע"י חד גורם, וכל זה לא הוצרכתי רק לשיטת רש"י דהאי ושוין קאי אפלוגתא דר"א ור"י, אבל לשיטת התוס' אין לנו שום דקדוק מזה כי ושוין מלתא באפי נפשה הוא ומצינן לאוקמא האי דושוין בלישנא בתרא בכל גוונא גם בנטרפה לאחר שנתעברה, ואלו הא דולד טרפה בפלוגתא דר"א ור"י נוקמי בנטרפה ולבסוף עיברה כדי להשוותה עם הרישא דולד הנרבעת:
אמנם יש לפקפק על ראיה זו ולומר דהא דאמרינן שטרפה אין יולדת וכתבו הראשונים [עיין מהרש"ל פא"ט (סי' פ') והובא בש"ך (סי' נ"ז ס"ק מ"ה)] שעיבור בלא לידה אפשר לטרפה להתעבר, תהיה הכוונה שא"א להתעבר בולד של קיימא ולא שהחסרון הוא שא"א לטרפה להוליד מה שנתעברה בטרפותה, רק שלא יהיה אפשר לה להתעבר בולד של קיימא, וא"כ כיון שילדה לבסוף גם אם תלד כשנעשית כשרה אח"כ מ"מ א"א להיות זה אם היתה טרפה בעת שנתעברה משום שלא היה אפשר לה להתעבר בעת שהיתה טרפה בולד קיום. אך מסתימת לשון רש"ל ולשון הפוסקים אין משמע כן שהרי כן כתב הש"ך שם שא"א לה להתעבר עיבור שתבוא לידי לידה ולא תמות בו עכ"ל, משמע שכל הענין הוא משום שלא תוכל לגמור העיבור שיבוא לידי לידה ולכן כיון שאחרי העיבור בעת היתה טרפה יצתה מטריפותה שפיר אפשר לה להוליד:
אמנם בכדי שלא יקשה על שיטת הרמב"ן, נראה לענ"ד לומר ששיטת הרמב"ן כן הוא שבודאי גם הרמב"ן יודה בזה כל שנתכשרה אח"כ איגלי מלתא למפרע שגם מה שנולד לה מקודם הכל כשר, רק שבזה מחולק עם הפוסקים שאומרים שמה שמתכשר אח"כ מעולם לא היה טרפה ואותו הנקב או הריעותא לפי מה שנתברר אח"כ גם אם היה נשחט מקודם שהעלה ארוכה היה כשר, ומה שאנו מטריפים הוא מצד חסרון ידיעה שמא אין ראוי להעלות ארוכה, ואלו הרמב"ן סובר שכך הוא גזירת התורה, שאם נשחטה קודם שהעלה ארוכה כמו שהיא במכה המטרפת היא טרפה באמת, אך אם העלתה ארוכה בחייה קודם השחיטה הלא נתברר שמעולם לא היתה טרפה ולפיכך כשרה, וא"כ א"ש הגמ' דחולין דלא מצינן לאשכוחי ולד טרפה בחוזרת להכשירה משום שאז נתברר שהיא מותרת ואין נחשבת טרפה כלל גם מקודם. ועכ"פ הרווחנו מענין דינו של הלב"ש שחידש אשר בחצר הכבד שנסתם שהחלב של קודם ג' ימים אסור מספק, וע"פ מש"כ גם לשיטת הרמב"ן יהיה מותר החלב אשר היה קודם הסתימה:
אמנם על יסוד ראיתנו מהא דלא משני הגמ' הא דולד טרפה בהאי גוונא יש להקשות על זה, דהא לשיטת הסוברים דיתרת יכול להיות חי יותר מי"ב חודש כפי דעת הרשב"א בתשובה (סי' צ"ח) ובודאי יולדת ג"כ לפ"ז, א"כ הוה מצי הגמ' לאשכוחי דינא דולד טרפה בטרפה מחמת יתרת, ובנטרפה ולבסוף עיברה, וע"כ צריך ליישב זאת דלכך לא מצי הגמ' לתרץ באופן זה משום דקתני סתם טרפה ולא מפרש איזה טרפה מסתמא מיירי בטרפות השכיח, ולא באיזה פרט מדיני טרפות, א"כ הכא נמי נימא דלכך לא מוקמינן בהני טרפות אשר מועיל בהו סתימה משום דנקט ולד טרפה סתמא משמע בדבר השייך בכל הטרפות, ומצאתי שכבר הקשה הכו"פ קושיא זו למה לא מוקי הגמ' הא דולד טרפה בנטרפה ולבסוף עיברה וביותרת לפי שיטת הרשב"א, ותירץ שם (בסי' נ"ז ס"ק י') בטעמא דלא מצי לאוקמי הגמ' ביתרת יעוי"ש, גם נוטה לומר דביתרת לשיטת הרשב"א אף דחי יותר מי"ב חודש מ"מ אין יולדת, וא"כ ישאר ראיתנו מהא דלא מוקי הגמרא בכה"ג בטרפה שחוזרת להכשירה בסתימה המועלת:
ובאמת לולא דברי רבותינו הפוסקים היה נראה לענ"ד לומר לפי שיטת הרשב"א שאמר שיתרת חי יותר מי"ב חודש, שאין הכי נמי שבאמת האי כללא דכיילינן דכל טרפה אינה חי' י"ב חדש הוה כלל גמור, ורק דיוקו של הרשב"א הוא שלא אמרו רק יתרת כנטול דמי ולא שיתרת אינה חיה, וע"כ נראה שיש לומר שטעם טרפות של יתרת שהוא כנטול שדבר ברור שיתרת עומד להנטל, וכל שהטבע התעורר להיתרת שתהיה נטולה אז מתחלת טרפות שלה ומאז לא תוכל להיות חי י"ב חודש, וע"כ אנן דלא ידעינן מתי התעורר הטבע ביתרת זו להנטל לכן כל יתרת אסור, שחיישינן שהתעורר ביתרת בטבעה להנטל, וע"כ באה ההלכה שכל יתרת אסור מספק זה, דהוה ספק השכיח לאיסורא, אכן אם חי יותר מי"ב חודש ידעינן מזה שקודם י"ב חודש לזמן שחיטתה או לזמן זה שאנו מסופקים על הקודם שרי, ולכן יהיה ע"פ דין החלב של קודם י"ב חודש שרי, וכן הולד יהיה ג"כ מותר שהרי נתברר שבעת תחלת העיבור לא היתה עדיין טרפה מחמת היותרת, ובזה יתכן דעת מהרא"י שהביא בש"ך (בסי' פ"א ס"ק ה') שכתב מהרא"י בהג"ה ש"ד שמה שקודם י"ב חודש שרי, ובזה יתכן ג"כ מה שהעיר הפלתי בסי' נ"ז מד' התוס' גבי פרה אדומה ומעדים זוממים שהקשו שם מטעם שהיה של י"ב חודש, ולשיטת הרשב"א אכתי איכא לאקשויי דלמא יותרת היא, ולדברינו אתי שפיר שגם לשיטת הרשב"א נאמר שגם ביותרת מתברר שקודם י"ב חודש לא היתה אז טרפה, אך לדינא אחרי שדעת הרמ"א וכן דעת הש"ך שם בסי' פ"א שגם קודם י"ב חודש היא טרפה והחלב אסור בטלה דעתנו נגד דעתם:
ועיקר דינו של הלב"ש שפסק שפרה שנשחטה ונמצא בה נקב בחצר הכבד שנסתם שהחלב של קודם ג' ימים אסור צ"ע לענ"ד, הלא גם לפי סברתו שזהו פלוגתא דרבוותא אם היה לה דין טרפה קודם הסתימה, מ"מ לענין החלב הוה ספק ספיקא, שמא הלכה כהנך רבוותא דסברי שכל שנסתם לבסוף אמרינן שמעולם לא היה טרפה לפי שעמדה להסתם, ואפילו למאן דסברי שמקודם היתה טרפה ואח"כ ע"י הסתימה נתכשרה שמא החלב היה בעת שכבר נסתמה, ואין לומר שזה אין לצרף לספק שמא היה החלב אחרי שכבר נסתם, משום כיון שידענו שכבר היתה טרפה ולא ידענו אימתי נתכשרה אם קודם החליבה או אח"כ וא"כ הרי היה לה חזקת איסור, ולכן ס"ל להלב"ש שאין לצרף זה לס"ס, אך ז"א, חדא דבמקום ס"ס דעת הפר"ח בכללי ס"ס כלל ט"ו ובקצרה אות י"ב שמצרף לס"ס גם אם יש לו חזקת איסור, אלא אפילו לדעת החולקים עליו בזה וס"ל דלא מקילין בס"ס במקום חזקת איסור, מ"מ הא כבר כתב הפרמ"ג בסוף סי' י"ח גבי הא עובדא דשבות יעקב גבי פגימה קטנה בסכין שהיכא שספק אחד הראשון אין לו חזקת איסור מצטרף הספק השני גם שיש נגדו חזקת איסור, וה"נ בנ"ד שיש לנו ספק אחד ראשין שמא הלכה כדעת הסוברים שמעולם לא היתה טרפה וא"כ אין לזה חזקת איסור, וא"כ שפיר מצטרף הספק השני שמא בעת חליבה של החלב כבר נתרפא ונסתם הנקב:
וביותר אני מתפלא על מש"כ שלדעת המחבר שבנמצא טרפה אסור הגבינות עד י"ב חודש מקודם, כן ג"כ כאן אסור החלב, הא טעם המחבר שאוסר למפרע משום שחזקה הקדומה שלא היתה טרפה מקודם מעת שנוצרה הוה חזקה שלא נתבררה בשעתה, וא"כ כש"כ כאן שאין לאסור החלב מפני שהיה לה מקודם חזקת טרפות הא החזקת טרפות לא נתברר בשעתה בעת שהיה טרפה קודם הסתימה, ואף לדעת הרמ"א החולק וסובר שמעמידין על חזקתה שלא היתה טרפה ה"ט משום דחשיבא חזקה כמו שנתבררה משום שבאה מכח הרוב שהרוב בהמות כשרות הן, אבל כאן ברור הוא דחזקת טרפות שלה לא נתבררה בשעתה, והחזקה דהשתא הלא מכריע להקל, שכמו שהוא לפנינו שנתרפאה ונסתם הנקב כן היה מקודם גם בעת שנחלב החלב שאנו דנין עליו, וא"כ כיון שלא נחשב זה חזקת איסור הוה שפיר ס"ס לענין החלב וכמוש"כ:
ועתה נחזור לדינא לנ"ד לדעת הרא"ה והר"ן וכל ההולכים בשיטתם שסוברים כל שנסתם בסתימה המועלת לא היתה מעולם טריפה כיון שהוא ראוי לסתימה ועמדה לכך, וא"כ הספק הוה רק ספק שיש לו חזקת היתר, ורק מצד הריעותא יש להחמיר מדרבנן ומן הדין תורה הוא בחזקת כשרות, אמנם לדעת הרמב"ן והסוברים כשיטתו הוה ספק גמור, ונהי שחזקת איסור אין כאן משום שלא נתברר בשעתו, מ"מ חזקת היתר ג"כ אין כאן מפני שנתברר, למפרע שיצאת מחזקת היתירא בודאי ונחשב זאת לספק:
והנה בנידון העובדא הנ"ל במקום שהכבד היה סותם ג"כ אף לדעת החכ"א שכתב באם הכבד סותם הנקב לא מהני, מ"מ סיים ע"ז וצ"ע, ונראה דמספקא ליה בזה אם מהני סתימת הכבד, וא"כ כשיש עוד ספק שהיה ג"כ קרום שלם לבד הכבד ודאי שיש להקל מטעם ספק ספיקא, ובאמת מפשטות לשון התב"ש שכתב רק הדין שהטחול אין מועיל סתימתו משום שאין זה דרך הנחתו, משמע שהכבד שהוא כדרך הנחתו יש להיות זה סתימה המועלת דאל"כ היה לו לפרש, מ"מ יש להסתפק אולי הטעם של טרפות דניקב חצר הכבד משום דסוף שהכבד ינטל מחמת זה, וא"כ יש לומר דאם הכבד סותם להנקב ודאי שיש לחוש ביותר שמא סופו של הכבד להנטל כיון שהכבד סמוך להנקב, וע"כ הוא מלתא דפשיטא להתב"ש וע"כ לא פירש הא שאם הכבד סותם להנקב לא מהני, דפשוט לו דבר זה. ובספר האשכול מצאתי שמביא דין זה בשם בה"ג שאינקיב טרפשא דכבדא טרפה, וכתב שם דאויר דעייל לגו כבדא מזיקו משמע שהטעם שאויר שהוא בא לכבד מאיברים הפנימיים שלפנים מן הטרפש הוא מזיק להכבדא, וא"כ לפ"ז מסתבר שאם הוא סמוך להכבד ודאי שיש לחוש ביותר, מיהו גם זה אין הכרח כל כך שיש לומר שדווקא אם פתוח הנקב שהרוח שולט לכל הכבד בזה יש לחוש שכל הכבד עומד להנטל מחמת זה, משא"כ אם הכבד סותמו להנקב כיון שהנקב סתום הגם שאותו החתיכה מן הכבד שבמקום הנקוב הוא סמוך לאיברים שהן מעבר להטרפש שזה מזיק להכבד, מ"מ כיון שאין פתוח רק אותו החתיכה אמרינן שרק אותו החתיכה עומדת להתקלקל ולא כל הכבד והכבד אין פוסל רק אם יהיה נטול כולו, ומסתבר לומר כן כיון שדין נקב חצר הכבד דין מחודש מן בה"ג שזה עושה טרפה אין לנו בו אלא חידושו, ומה שלא מצאנו מפורש בדברי הראשונים לאיסור אין לנו לאסור. ולטעם המובא בשם בדיקת ישנים משום שע"י נקב בחצר הכבד בא אל הריאה והלב דם מן בני מעיים, ודאי דמסתבר אשר סתימת הכבד יועיל לזה כמו כל הסתימות, וא"כ בזה אם יש קרום ג"כ וספק אם היה הקרום בשלימות וניקב במשמוש יד הטבח או שלא היה הקרום בשלימות, ודאי שיש להקל בזה. אמנם גם אם הספק היה על הקרום לבד אם היה שלם מתחלה ונקרע במשמוש היד של הטבח, אשר הארכנו בדין ספק זה, מ"מ עיקר דין זה של ניקב חצר הכבד הרמב"ם בחשבו כל הע' טרפות לא זכר לדין זה והשמיטו וכן הרשב"א בס' תורת הבית השמיט לדין זה מכלל דלא סברי לה, וכן הבעל העיטור בהל' שחיטה שהביא לדיני טרפות לא הביא ג"כ לדין זה מכלל דלא ס"ל לדין זה של בה"ג, וא"כ עצם דין זה של ניקב טרפש הכבד הוה פלוגתא דרבוותא **(מה שהרשב"א לא הביא לדינו של בה"ג בניקב טרפש הכבד נ"ל שלטעמו קאזיל, דהתב"ש הקשה למה לא חשב במתניתין דין ניקב טרפש הכבד ותירץ משום דמתניתין לא חשב רק טרפות מחמת עצמו, ודקדק התב"ש לדעת הרשב"א שסובר שנטילת הכבד משום מרה ואפ"ה קא חשיב לה במתניתין, וא"כ לדידיה יקשה למה לא תני ניקב טרפש הכבד, וע"כ מוכח שמטעם זה לא סבר הרשב"א לדין זה של ניקב טרפש הכבד מדלא תני לה במתניתין, כי לדידיה לא נוכל לתרץ מחמת שאין זה טרפות מחמת עצמו דהא חשיב ניטל הכבד:)** ועוד אפילו לדעת האוסרים נראה שכל עיקר איסורו מטעם ספק הוא שכן הוא לשון המרדכי ואו"ז והובא בהג"א בחולין גבי הוריקה כבד כנגד בני מעיים, וז"ל, ומכאן יש סמך לדברי הגאונים שמטריפים בניקב חצר הכבד דחיישינן שסופו להנטל כל הכבד מדמטרפינן בהוריק הכבד כשיעור משהו משום דאסרו תחלתו משום סופו, עכ"ל המרדכי וכן הוא באור זרוע. והנה לשון דחיישינן מורה שאין הדבר בהחלט להטריף רק חשש הוא שחששו הגאונים שמא עומד להנטל כל הכבד בסופו, שאם היה הדבר ברור שע"י נקב בחצר הכבד סוף כל הכבד להנטל הכי הוי למימר, משום שסופו של הכבד "להנטל" ולא לשון "דחיישינן" ומדכתב דחיישינן, מכלל דס"ל שרק ספק טרפות הוא לדעת הגאונים שמא סופו של הכבד להנטל ע"י הנקב של חצר הכבד ומספיקא מטרפינן, וא"כ בהצטרף ספיקו של הקרום שהיה סותם יש להקל מטעם ספק ספיקא שמא היה לו סתימה מעליא, וכן מצאתי שהביא בס' דרכי תשובה (בסי' מ"א ס"ק ס"ו) בשם שאילת שלום תנינא שצידד להקל במקום שהותחל להעלות קרום ולא נסתם לגמרי, משום שאנו דנין על העתיד כיון שהותחל לעלות קרום, ואם כי בזה לענ"ד יש לפקפק, אך באופן זה שהוא ספק אולי היה הקרום שלם כשאנו רואין בו קרע במשמוש ידא דטבחא, ודאי שיש להקל במקום הפסד ולסמוך שהיה הקרום שלם ונתלש במשמוש ידא דטבחא ולצרף זה לדין הספק של עצמות הטרפות וכמוש"כ ודו"ק: