אור ברסלב
באר משה (דנשבסקי) א יורה דעה › סימן יב

באר משה (דנשבסקי) א· רבי משה דנושבסקי

יורה דעה · סימן יב

סימן יא

אשר כתבתי מכבר בענין סירכא שהיה במיצר החזה לבשר שבין הצלעות ועברה ע"י מיעוך הנהוג ובמקום הסירכא היה ריעותא האם נחוש בזה מטעם תרתי לריעותא:

הנה לכאורה נוטה הדבר להכשיר בהחלט כיון שכל ענין תרתי לריעותא אינו רק ספק נקב כמובן לכל ישר בדעת וכמש"כ האחרונים, וא"כ בנ"ד שהסירכא היה דבוקה לבשר שבין הצלעות, הגם שסירכא העוברת ע"י מיעוך הוי עדיין ריעותא. מ"מ הוי זה ספק נקב במקום שמדינא דגמ' הוא כשר בהחלט גם אם היה נקב כמבואר בגמרא ופוסקים (בסי' ל"ט) לדינא, רק מצד שנהגו במדינות אלו להטריף ולא יהיה זה עדיף מכל ספק דרבנן שספיקא לקולא, ואף אם נאמר שיש לחוש לד' רגמ"ה שמצריך בדיקה לריאה שניקבה ודופן סותמה במקום רביתא אם הוא נסתם יפה ואנן לא בקיאינן בדיקה וא"כ יש כאן חשש דאורייתא, מ"מ הא לענין דאורייתא הוה ספק ספיקא, ספק אם ניקבה וספק אם נסתם יפה, וגם מצינן לומר הספק ספיקא כך שמא לא ניקבה ואפי' ניקבה שמא קיי"ל ככל הני פוסקים הגאונים החולקים על רגמ"ה אשר באמת קיי"ל כוותייהו דלא חיישינן כלל לשמא לא נסתם יפה, והגם שמצד המנהג שנהגו ע"פ רבותינו כמבואר ברמ"א גם אם נסתם יפה אסורה, מ"מ זה הוי רק מנהג ובזה הוי ספיקא לקולא, ודמיא למש"כ הש"ך (בסי' ס"ו ס"ק י') שמביא שם דעת הסמ"ק אשר הביאו הב"י בסי' פ"ג והאו"ה והרב בת"ח בדגים מלוחים המסופקים אם נמלחו בהם דגים טמאים שמותרים מפני שלענין דאורייתא לענין השומן הוה ספק ספיקא ולענין הציר שאסור מדרבנן הוי ספק אחד, וה"נ בנ"ד גם שלענין מה שאסור מצד מנהג הוא רק ספק אחד כיון שלענין חשש איסור תורה הוי ספק ספיקא שרי:

אמנם יש לדון כיון דאנן מחמרינן גם בלא ידעינן שניקבה רק בסרוכה לבד לדופן במיצר החזה במקום רביתא ואפ"ה מחמרינן, הגם שיש ג"כ ס"ס ברורה שמא הסירכא מצד הדופן והריאה לא איתרע כלל ואפילו אם ניקבה הריאה היינו שהסירכא מריאה קאתא והיא מעידה על נקב שמא נסתמה ופה ואפ"ה מחמרינן, א"כ חזינן שכך הוא המנהג שהנהיגו קדמונינו שכל שיש חשש נקב בריאה לא נקל בה כלל מצד סתימת הדופן, וה"נ בנידון תרתי לריעותא כיון שכך הדין שכל תרתי לריעותא מספקא לן בנקב כמו סירכא דבוקה לחודא בלא מיעוך, וכיון שבסירכא דבוקה מחמרינן ולא מצרפינן להיתירא מטעם סתימת דופן ה"נ יהיה בתרתי לריעותא ואדרבא כל שכן הוא דהא מחמירינן בסרוכה לדופן במיצר החזה גם אם יש ריעותא בדופן שמצד הדין בזה לחודא סגי לדעת הרבה פוסקים כמבואר (בסי' ל"ט) במחבר דהכי קיי"ל לפי שקרוב יותר שמן הדופן היא הסירכא ואפ"ה מחמירין מצד המנהג, וא"כ תרתי לריעותא המספק לנו בנקב כל שכן הוא שראוי להחמיר מצד מנהגינו שכל ספק לא מקילינן מצד סתימת דופן:

ומ"מ נראה שיש לומר כיון שמעיקר הדין הוא פשוט להיתירא מצד ספק ספיקא רק האיסור הוא מצד תקנת רבותינו אשר החמירו לנו, בזה יש לומר שאין לנו להחמיר רק מה שמצינו שהחמירו לנו היינו בספק ספיקא שבאה מצד ע"י סירכא שמצינו בדבריהם החומר שהחמירו בזה, אבל שארי ספיקות הבאים מדבר אחר לא נאמר שאסור מצד התקנה ואין לנו בזה אלא חידושם, ולכן בנ"ד בסירכא שעברה ע"י מיעוך הנהוג לנו אשר אנחנו סומכין עליו להקל גם במקום שהסירכא איסור ברור הוא שאין שם צד להקל שהסירכא באה ממקום אחר כמו בתרתי אוני דסריכי שלא כסדרן, ואפ"ה כיון שעברה נהי שהוי ריעותא, מ"מ הכא דהוה באמת ספק ספיקא לא נחמיר בזה, ובפרט שנתבאר שבאמת אין חשש איסור תורה בתרתי לריעותא זו רק חשש איסור מנהגא ולכן כל ספק שיש בזה ראוי לשמוע להקל ולומר שכגון זה אין כאן איסור המנהג:

והנה הש"ך (בסי' ל"ז ס"ק ב') מביא את דברי הראב"ד בסירכא תלויה מן הבועא דטריפה ולא אמרינן דופן מגין עליו והביא דברי הב"י (בסי' ל"ז) שהקשה בזה לא יהיה עדיף מריאה שניקבה וכו' ומה שחזר בבדק הבית שלו משום דלא סריך, וסיים הש"ך וכש"כ לדידן דקיי"ל לעולם אין הדופן מגין עליו ומסיים וכן אאמו"ר בתשובה וגדולה מזו שמהרש"ל כו' דלא אמרינן דופן מגין והיינו רביתייהו אלא על חלקת הריאה ולא על בועא הבולטת ע"כ. והנה ד' הש"ך באמת צריך ביאור מש"כ וכש"כ לדידן כו' מהיכי תיתי להקל נגד ד' הראב"ד מטעם סתימת דופן כיון דלא סריך ולא סביך ומה צריך ראיה לזה, והפרמ"ג מפרש לכוונת הש"ך שלדידן בדבוקה לדופן ויוצא מן הבועא אסורה ואין מועיל בה מיעוך ומשמוש מטעם תרתי לריעותא וזהו כוונת הש"ך שאומר כש"כ לדידן וכן כתב ג"כ הגרע"ק איגר בגליון חידושיו ליו"ד, וכתב אע"ג שיש לחלק דדווקא בתלוי' שלפי צד החששא לדונן בנקב אין שום צד קולא, אבל בסרוכה לדופן ואזלא ע"י מיעוך שגם אי חיישת לנקב אפ"ה מדינא מהני סתימת דופן כו' יעו"ש, מ"מ ס"ל להש"ך להטריף, והא דנקט לשון וכש"כ היינו דכש"כ דמיקרי תרתי לריעותא דדבוקה במיעוך הוי יותר ריעותא מתלויה בלא מיעוך עכת"ד של הגרעק"א:

ובאמת דבריו דחוקים מאוד חדא בעיקר הפירוש של האי וכש"כ שכתב הש"ך ומאין פשיטא להש"ך לומר זה במילתא דפשיטא שדבוקה במקום דמהני הסתימה לדופן מדינא דגמ' ואזלא ע"י מיעוך, הוי זה יותר ריעותא מן תלויה ומיעוך, ועוד נהי דהוי ריעותא ומעידה על נקב מ"מ הא מדינא סתימה מהני ומנ"ל שבכגון זה החמירו מתקנתם וכמו שכ' לעיל, ובר מן דין עיקר הדבר הוא שרחוק להעמיס זה בכוונת הש"ך דמיירי ע"י מיעוך כיון שלא הוזכר בדבריו שום רמז דמיירי דאזלא ע"י מיעוך:

ולכן נראה לענ"ד לומר דבאמת יש להבין בתחלת ד' הש"ך שהאריך בזה של ד' הראב"ד דהוה תרתי לריעותא גם במקום רביתא שלא אמרינן דופן מגין, למה לנו כל האריכות בזה הא מילתא דפשיטא שלא שייך סתימת דופן כיון דלא סריך ולא סביך כלל, ועיין פרמ"ג שכתב בזה דקמ"ל שלא נאמר שנצרף להקל כמאן דסבר דלא בעינן סריך וסביך כלל, ולי נראה להוסיף בזה דודאי עיקר סירכא דהוה ריעותא הוא סירכא דבוקה, אבל סירכא תלוי' קיי"ל דהוה רק הפשטת ליחה בעלמא, דסירכא גמורה הבאה מחמת נקב דרכה להדבק במקום אחר, והא דסירכא תלוי' הוה ג"כ ריעותא לבועא, יש לומר משום דחיישינן שמא סופה להדבק. והנה הר"ן כתב אהא דסירכא כסידרן דכשרה למ"ד אין סירכא בלא נקב ואע"ג דאין טרפה חוזרת לכשרותה, מ"מ מהני סתימת הסירכא כסדרן, משום דאמרינן שהסירכא כסדרן מתחלה בעת שנעשה הנקב עומד להסתם ומן הדין היה כשר גם קודם שנסתם, וא"כ האי סברא נאמר ג"כ אהא דריאה שנקבה ודופן סותמתה במקום חיתוכי דאוני הגם שאין כשר רק אם סריך מ"מ זו שעומדת להסתם כשר מתחלה גם קודם שנסתם, ומעתה אתי שפיר ד' הש"ך דהא מצינן להקל בסירכא תלויה שיצאתה מבועא נגד הדופן במקום רביתא משום ספק שמא עומד הסירכא להדבק בדופן היטב ויהיה סתימה מעלייתא וא"כ הוא כשר, והוה זה ספק ספיקא להקל שמא אין כאן נקב ואין עומד הסירכא להדבק כלל ואפילו אם הוא מחמת נקב ועומד להדבק שמא עומדת להדבק לדופן בסתימה מעליא, ולכן השמיענו זאת הראב"ד כיון דעתה לא סביך ולא סריך חיישינן, ומעתה שפיר סיים הש"ך כש"כ לדידן דמחמרינן מצד התקנה היכא שסרוכה לדופן ג"כ שאין לנו להקל שמא יסתם, כיון שאפילו יסתם בסתימה מהדופן יהיה אסור, וזהו כוונתו של הש"ך שאם הראב"ד לא צירף להקל שמא יהיה אח"כ סביך ומתדבק לדופן הגם שלדידיה היכא שיתדבק לדופן הוי היתר גמור, כש"כ לדידן שגם אם מתדבק לא הוי היתר גמור:

ומעתה נראה לענ"ד בענין מה שאנו דנין שלמאן דסבר בסירכא תלויה היוצאת מהבועא מהני בה מיעוך ומשמוש וכמו שכ' האחרונים דהכי קיי"ל וכן הכריע התב"ש להקל בזה במקום הפסד, וא"כ חזינן שמה שעוברת ע"י מיעוך לא מיקרי ריעותא להצטרף לריעותא אחרת לספק בנקב, ולכן וודאי גם בסירכא דבוקה לבשר שבין הצלעות באופן שמדינא מהני זה להיות סתימה מעלייתא מהני בה מיעוך, דהא חזינן שמה שעברה ע"י מיעוך אין מצטרף להבועא לעשות ספק נקב, וחומר הסירכא שאנו אומרים שסירכא דבוקה שעברה ע"י מיעוך הוא קולא גדולה לא שייך כאן משום כיון שמן הדין כשר בלא מיעוך ודאי דע"י מיעוך כשרה:

אלא להפוסקים שסוברים דסירכא תלויה מן הבועא לא מהני בה מיעוך א"כ חזינן שגם אם עברה ע"י מיעוך עדיין נשאר עליה שם ריעותא להצטרף לתרתי לריעותא, וא"כ כיון דקיי"ל דתרתי לריעותא גם נגד הדופן אסור כמו שהבאנו לעיל דברי הראב"ד, א"כ יש לחוש גם בסירכא דבוקה שעברה ע"י מיעוך שעדיין יש בה שם תרתי לריעותא, ואף שיש לחלק ולומר בשלמא בסירכא תלויה דלא מהני בה מיעוך אמרינן גם אם עברה ע"י מיעוך כיון שיש ריעותא לפנינו חיישינן שמא לא היה המיעוך בטוב ובאמת הוי סירכא, מה שאין כן בדבוקה לצלעות שעברה ע"י מיעוך יש לומר הא גם אם נחוש להמיעוך שלא היה בטוב עדיין הוא כשר מדינא, מ"מ יש לומר כיון דחזינן להראב"ד בסירכא תלויה מבועא נגד הדופן לא מקלינן משום הסברא שמא ידבק הסירכא לדופן, הגם ששפיר יש לומר בזה דהוי ס"ס כמו שכ', רק שאנו אומרים ודנין התרתי לריעותא כמו שהוא לפנינו שלא נדבק לדופן, א"כ יש לומר שגם בעברה ע"י מיעוך אנו, אומרין שאין כאן סתימת דופן ואנו חוששים להחמיר בהמיעוך אף שהוא מיעוך טוב מ"מ הוי זה ריעותא כיון שהיה הסירכא על מקום שהיה בועא הוא נחשב ריעותא, שהיה בה דבר שירד במיעוך ולכן הוי תרתי לריעותא מה שנמצא על הבועא דבר מה דאזיל ע"י מיעוך:

ועוד יש להעיר כיון דחזינן דסירכא דבוקה מהני בה מיעוך גם בשלא כסדרן וסירכא תלויה מתוך בועא לא מהני בה מיעוך א"כ חזינן שביוצאת מן הבועא תמיד דין סירכא עליה וחמורה מסירכא לחודא במקום שאסורה מדינא, וא"כ ה"נ לענין תרתי לריעותא כיון שהיה עליה סירכא תלויה שיצאת מן בועא, ממילא לא נוכל לתלות להקל מצד סתימת דופן דהא בסירכא לחודא בלא בועא לא מקלינן מצד סתימת דופן כש"כ בסירכא מבועא דחמירא לן לא מקלינן מצד סתימת דופן, ומעתה יש לומר שפיר דהפרמ"ג לשיטתו אזיל שנוטה להחמיר בסירכא תלויה מבועא שאין מועיל בה מיעוך:

והנה בס' ל"ש (בסי' ל"ט ס"ק כ"ח) האריך בענין זה הרבה ועמד ג"כ בדברי הש"ך אלו ודעתו לפרש כמו שפירש הפרמ"ג והגרע"א להאי כש"כ הוא לענין שאין מועיל בו מיעוך, אפס שנדחק בהקושיא דהא אין כאן כש"כ כיון שיש כאן סתימה של הדופן שמהני מדינא. אמנם תירץ משום כיון שעברה ע"י מיעוך אין כאן סתימה, ואם נחשוב כמו שהיתה מקודם הא יש כאן סירכא האוסרת אותה לפי מה דאסרינן סרוכה לדופן אלו דבריו בקצרה. ואני תמה ע"ז הא כשנדון בתר המיעוך אין כאן כש"כ לאסור אותה דהא כיון דקיי"ל סירכא תלויה היוצאת מהבועא העוברת ע"י מיעוך כשרה כמו שכ' בעצמו בכללי תרתי לריעותא שלו (לסי' ל"ט סעיף י"ג), וא"כ אם נחשוב כמו שהוא עכשיו שעברה ע"י מיעוך אין כאן תרתי לריעותא לחוש לנקב, וכאן אין שייך לומר דסרכא דבוקה הוה ריעותא גדולה דהא מן הדין היא כשרה גם בעודה דבוקה וכמש"כ. לעיל בדבריו:

ולד' מהרש"ל שהביא הש"ך בריש (סי' ל"ז) שכתב על דברי הררב"ד דלכך אסור סירכא תלויה מן הבועא אף במקום רביתא משום דאין הדופן מגין בסתימתו רק על חלקת הריאה ולא במקום שיש בועא הבולטת, וא"כ לפ"ז בריעותא אחרת שיוצא ממנה סירכא דבוקה לדופן במקום רביתא אין שום ראיה מד' הראב"ד לחוש לתרתי לריעותא שלא יועיל בה מיעוך, אך באמת בעיקר ד' מהרש"ל הרבה ע"ז להקשות הגאון האדיר בעל מגיני שלמה בתשובתו הנדפסת בס' ראש אפרים על הל' בדיקת הריאה ודעתו להכריע דלא כסברת מהרש"ל, שאין שום חילוק מחמת זה רק כל החילוק הוא משום שאין כאן סריך וסביך. היוצא מכל הנ"ל שיש להקל בסירכא דבוקה לדופן במקום רביתא לבשר שבין הצלעות באופן דכשר מדינא אם עוברת ע"י מיעוך הנהוג, ואין מצטרף לשום תרתי לריעותא זולת ביוצאת מן הבועא אז יש לדון אם לחוש לד' מהרש"ל שבמקום בועא אין כאן סתימה מעלייתא, ולדינא מסתבר לומר כיון שלדעת החולקים על מהרש"ל בזה אין זה תרתי לריעותא א"כ הוה זה ספק תרתי לריעותא שמקלינן בכל דוכתי:

ברם זה יש לחקור כיון שתרתי לריעותא הוי גם אם אין עומדים זע"ז רק אם הם סמוכות זה לזה יש להם ג"כ דין תרתי לריעותא, וא"כ הספק נקב שאנו חוששין מצד התרתי לריעותא לא לבד על אותו המקום שהריעותא בעצמותה עליה היא, כ"א גם על המקום הסמוך לה מולידה ריעותא אחת על השניה הסמוכה לה שמא באחד מהם יש נקב, וא"כ בסירכא דבוקה יוצאת מן מקום ריעותא שאנו מצדדים להקל מפני שגם אם נחוש לנקב אין כאן חשש איסור מדינא מפני שהסירכא סותמת הנקב, הא מ"מ כיון שהסירכא לא כיסתה את כל הקמט או את כל מקום הריעותא ונשאר עדיין מקום בהריעותא לבד מקום הסירכא. וא"כ ריעותא דהסירכא יכולה להוליד לנו ספק על מקום הנשאר מן הריעותא שהוא סמוך להסירכא שמא יש שם נקב ואותו המקום לא נסתם בהסירכא שנאמר עליו שדופן סותמו אמנם באמת ז"א דהא סירכא בין אונא לאונא כסדרן שיוצאת מתוך הבועא למטה מחציין גם בדבוקה מקלינן וכמ"ש הט"ז בסי' ל"ז ס"ק ג') ועיין בתשובה הנז' של הגאון בעל מג"ש שבס' ראש אפרים שהקיל בענין זה הרבה גם בדאיכא חלון, ולא אשתמיט חד לכתוב שהוא דווקא באופן שהסירכא כיסתה את כל מקום הבועא לפי שיש לחוש שהסירכה תוליד ריעותא וחשש נקב על המקום בריעותא הסמוך להסירכא ושם יש חשש נקב שאין לו סתימה, אלא ודאי מוכח שכל ענין תרתי לריעותא הוא דווקא באם שנוכל לחוש על מקום שתי הריעותות אבל היכא שבמקום חד ריעותא לא נוכל לחוש מצד התרתי לריעותא אין מצטרפת כלל גם לעשות ממנה על השניה הסמוכה לה. ועוד יש לומר דלכתחלה ראוי לנו לתלות הקלקלה במקולקל יותר, שהיינו שהריעותא הוא במקום ששתי הריעותות שולטות שם היינו במקום שהסירכא היה על הבועא, ולכן כיון שבאותו מקום שהסירכא עומדת אין לחוש שם מטעם תרתי לריעותא אין אנו חוששים גם על הסמוך לה. כן נראה לענ"ד:

תוכן העניינים

באר משה (דנשבסקי) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה