אור ברסלב
באר משה (דנשבסקי) א יורה דעה › סימן יא

באר משה (דנשבסקי) א· רבי משה דנושבסקי

יורה דעה · סימן יא

סימן י

ובענין נקובת הוושט אשר הזכרנו לעיל שכתבנו שם שלדעת התוס' והרא"ש בשם ר"ת אשר היא רק טרפה וכן הבאתי דעת בעל העיטור, אמרתי להוסיף בענין הזה עוד מה שיש לעיין בזה. ומקודם אבאר שיטת הפוסקים הוא דעת הרמב"ם ורש"י שסוברים שנקובת הוושט הוי נבלה וכן מצאתי דעת האשכול דסובר ג"כ דנקובת הוושט הוי נבלה, מאיזה סברא הוא דהוי נבלה, שאין שחיטה מועלת לו, דהא באמת בגמ' איתא דעת ריש לקיש לחלק בין שחט במקום חתך לשחט שלא במקום חתך, דבמקום חתך חשוב נפסלה בשחיטה, ושלא במקום חתך כי דבר אחר גרם לה ליפסל דמיא, וא"כ לפ"ז בנקובת הוושט כי שחט את הוושט במקום אחר חוץ מאותו המקום שהיה הנקב ודאי דלא הוי נבלה, וא"כ גם לדידן דלא ס"ל כריש לקיש וסברינן דאפילו שלא במקום חתך כיון שכבר נחתך הרוב, אין מה להוסיף בו עוד חתיכת רוב הסימן שאין מועיל חתיכה השניה כלל, אך מ"מ לענין נקובת הוושט ודאי מסתבר שיש להועיל חתיכת הסימן בשחיטה כשרה ודבר אחר גורם לה ליפסל, ונהי שיש לומר שכמו בקנה בעינן לשחיטה השלמת החתיכה מן החצי פגים עד שיהיה רוב, כן בוושט בעינן לשחיטה כל רובו של הסימן מן תחלת החתיכה עד שיהיה רוב וכולו בעינן לשחיטה, וא"כ כשמשהו מזה היה נקוב מקודם והוא השלים עד הרוב, הוי זה שחיטה פסולה לפי שמקצת רוב הסימן של הוושט לא נשחט והוי זה נפסלה בשחיטה. וזה יש לומר בסברת הסוברים שנקובת הוושט הוי נבלה, ואף שאח"כ ישחוט בהוושט יותר עד שיהיה בו רוב חוץ ממקום הנקוב מקודם, מ"מ יש לומר שאין מועיל זה כי אחר שרובו נחתך אין מועיל מה שיחתך עוד בהסימן, ובעת הרוב היה אז מקצת לא נשחט ממנו ובוושט בעינן שיהיה הרוב כולו בשחיטה.

אך תינח זה במקום שבאותו מקום ששחט היה הנקב, אבל אם שחט במקום אחר הרי ודאי יחשב שחיטת רוב הסימן שחיטה גמורה, ולמה נקרא זה דנקובת הוושט נפסלה בשחיטה שמחמת זה תהיה נבלה, נהי דרש"י דייק מהא דאמר רב יש מהן נבלות דתרתי הוויין ומחמת זה פירש"י דגם נקובת הוושט הוי נבלה, מ"מ רבא גופא מאין לקח יסוד זה שנקובת הוושט יקרא נפסלה בשחיטה. ואין לומר דאין הכי נמי שאם שחט להא דנקובת הוושט במקום אחר שלא במקום נקב הוה באמת רק טרפה דחשיב דבר אחר גרם לה ליפסל, אבל בהא דאמר רבא יש מהן נבלות שאף נקובת הוושט הוי נבלה הוא בשחט במקום נקב משום שמקום הנקב הוא מן רובו של הוושט שנשחט, וא"כ לא נשחט כל רובו של הוושט הנצרך להשחט בשחיטה כשרה, ולכן הוי זה נפסלה בשחיטה. אך הנה ברמב"ם פ"ג מהל' שחיטה הלכה ו' מבואר בהדיא שבניקב הוושט כל שהוא אפילו שחטה שחיטה גמורה במקום אחר הרי זה פסולה, מפני שהבהמה או העוף שנפסק רוב הקנה שלה או שניקב הוושט במשהו נבלה ואין השחיטה מועלת בה, וצ"ע טעמא מאי הוה נקובת הוושט נפסלה בשחיטה:

ונראה לענ"ד לומר בטעמם משום דסברי שבאמת גם נפסק הגרגרת מ"מ כל שמיעוטו נשאר חשוב זה יש לו חיות ולא נחשב כמנחא בדיקולא, והרמב"ם לא פסק כריש לקיש דאמר שחט הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשרה ולא סברינן להא דכמנחא בדיקולא דמיא, וזאת מצינו מפורש בגמ' שגם בשחט שלא במקום חתך אין מועיל שחיטה, וא"כ מוכח מזה דסברינן שכל שבסימני השחיטה יש דבר שנטרף בו הסימן שמחמתו נטרף הבהמה, לא יוכל להיות הוא המועיל לשחיטה שבו תהיה הבהמה יוצא מידי נבלה, וא"כ הוא הדין בנקובת הוושט כיון שנולד בו הסימני טרפות להבהמה לא יוכל להיות הוא המתיר להוציא מידי נבלה, אך זה דוקא לתירוצא דרבא. וזה שאין מועיל בעוף שחיטת הסימן השני להוציא מידי נבלה משום דבעינן ששני הסימנים יהיו ראויים לשחיטה, וכמו דבשמוטה סימן אחד אין מועיל שחיטת הסימן השני שלא נשמט משום דבעינן שיהיו שני הסימנים ראויים לשחוט, ע"כ אין מועיל בנקובת הוושט שחיטה כמו בפסוקת הגרגרת:

ובזה יתכן הסברא בשיטת רש"י שכתב בדף ט' ע"א גבי הלכות שחיטה ששמוטה אינה מהל' שחיטה ופירש התוס' שם שלרש"י הוי זה כטרפה ששחטה, ולכאורה צ"ע לפי דברינו הא לשון הברייתא ע"ז נאמר כל ספק בשחיטה פסולה, ואיך מיקרי זה ספק בשחיטה אחרי שאין זה מהל' שחיטה רק מצד דהוי טרפה ששחטה, אך לפי דברינו אתי שפיר, כיון דזה הכלל כל שהסימן בו נטרף ומטריף לבהמה אין מועיל השחיטה בו ודינו כמו בנקובת הוושט, ולכן שפיר נקרא זה ספק בשחיטה:

אך לפ"ז צ"ע למה פסק הרמב"ם בהא דשני עורות שיש לו לוושט שאם נשתנו מראיתם הוה טרפה, הו"ל להרמב"ם לומר שאין שחיטה מועלת בו והוי נבלה כיון שזה כיילינן שכל שיש בסימן דבר המטריף אין מועיל בו השחיטה, וצריך לדחוק ולחלק דהתם שאין בו חסרון בעצמותו רק במראה מיקרי זה דבר אחר גרם לו, שהוא רק על שם סופו והוא כשארי טרפות הנוגע לכלל הבע"ח ולא נקרא זה חסרון בהסימן, משא"כ במקום הנעשה החסרון בהסימן גופא, ומטעם זה גם בניקבה הגרגרת בכאיסר בנקב שיש בו חסרון אף שרוב היקיפו נשאר שלם ויש בו מקום לשחוט גם שלא במקום חתך ואפ"ה כתב הרמב"ם פ"ג מהל' שחיטה הל' כ"ג והל' כ"ד דהוי נבלה והוא ג"כ מטעם הנ"ל:

**(לא נאמר שכל שאפשר שחלב זה כשר לא נרע חזקת כשרותו של החלב. ולמש"כ יש לומר כיון שכל הטעם מפני שהחלב לא איתרע, אבל כל שהחלב ג"כ איתרע, שיש איזה חלב שחל עליו איסור, נחשב שהחלב ג"כ איתרע, וכיון שאיתרע למפרע אין כאן חזקה המתיר. והחולקים המתירים ס"ל שכל חלב בפ"ע הוא ולח מהני הריעותא שבחלב האחרון הנאסר בודאי להחלב שנוכל לומר עליו שלא נאסר וראית הרשב"א והר"ן מכתם שמטמאין למפרע עד שעת כיבוס, יש לדחות דטומאה שאני, דהכי קיי"ל כל הטמאות כשעת מציאתן אפילו לקולא ולכן שפיר מטמאינן למפרע, אבל באיסור שפיר נוכל לומר שכל שהוחזק בהיתר ולא איתרעאי דבר זה גופי', מוקמינן אחזקת היתר שלו, ודו"ק:)**

אמנם לדעת הפוסקים הסוברים דנקובת הוושט הוי רק טרפה ולא ס"ל להאי כללא דטרפות בסימנים המה מפסידי השחיטה רק דהוה ככל טרפות, רק פסוקת הגרגרת ברובו, כיון שרוב היקפו נחתך אין להשחיטה במה להוסיף באותו הסימן ולכן אין מועיל השחיטה, כיון דאין כאן רק סימן אחד, וגם בעוף אף שדי לו בסימן אחד מ"מ אין מועיל לו שחיטת הוושט מפני שהקנה אין ראוי לשחיטה, וכמו שכתבו התוס' (דף ט' ע"א ד"ה כולו) גבי שמוטה, אמנם נקובת הוושט ושארי טרפות בסימנים הוי שפיר רק טרפה ושחיטה מועלת בו. והנה יש לעיין בזה אם הדין בוושט להוציא מידי נבלה כמו בקנה דסגי גם בחצי קנה פגום להשלים, ויהיה הדין בוושט ג"כ שהיה בו נקב בחצי רוחב הוושט והשלים בשחיטתו לרובו דהוה שחיטה להוציא מידי נבלה ויהיה רק טרפה, או שנאמר שזה יודו גם הסוברים דנקובת הוושט הוה רק טרפה, שבוושט כיון שגם נקב משהו מטריפו כל הרוב הוא נצרך להשחיטה ואם היה בו נקב והשלים לרובו בשחיטה לא חשוב הוושט נשחט, רק במקום ששחט שלא במקום חתך בזה מועיל השחיטה של רוב וושט להוציא מידי נבלה כמוש"כ, וכן במקום שהיה נקב ברוחב הוושט משהו והשלים לשחוט הרוב בוושט גם חוץ ממקום שהיה נקוב בתחילה יש לומר ג"כ שאין השחיטה מועלת גם לד' הסוברים דנקובת הוושט הוה רק טרפה, משום כיון שבעת השחיטה כשהיה רוב הוושט חתוך היה זה בהצטרפות אותו המקום שהיה נקוב שלא ע"י השחיטה וניטל חיותו של הוושט ואז הוה נבלה ואין מועיל השחיטה בהיתר מקומו של היקף הוושט, כמו דאמר הגמ' (בדף י"ט א') גבי הגרים שליש ושחט שני שלישים שאין מועיל לפי שבעידנא דנפקא חיותא היה ע"י הגרמה שנצטרף לזה:

אמנם ממש"כ (בסי' הקדום) והבאתי דברי בעל העיטור שסובר במקום שיש רק פגימה אחת אינה רק טרפה ולא נבלה וכתבנו בטעמו שסובר דנקובת הוושט הוה רק טרפה, ולכן במקום פגימה אחת אשר לא נעשה ע"י רק נקב אחד ולא חיישינן שמא השלים הפגם להרוב וע"כ הוי רק טרפה, א"כ מוכח שבוושט ג"כ לא אמרינן שכל רובו בעי שחיטה וכן הוא לדעתו שכל שנשלם הרוב ע"י שחיטה מוציא זה מידי נבלה:

וראיתי אשר הגאון רבינו עקיבא איגר בגליון ביו"ד (סימן כ"ח) שהעיר בספק זה לדעת הרא"ש בשם ר"ת אם כוונתו דנבלה לא הויא בשהיה במיעוט קמא דוושט אפילו נאמר שהשהיה גם במיעוט קמא הויא שהיה, או שנאמר שאם שהיה במיעוט קמא הוה שהיה לא מהני מה שיגמור השחיטה בהוושט באותו מקום החתך לטהר מידי נבלה, רק אם ישחוט במקום אחר בוושט ובאותו הצד שהיה הוושט במקום בזה הוה רק טרפה יעו"ש היטב בדבריו, אמנם לפי מה שכתבתי והוכחתי מד' העיטור מוכח דעתו שגם במקום החתך ג"כ הוה רק טרפה ולא נבלה:

מיהו נראה לענ"ד לומר שאפשר גם לדעת בעל העיטור נוכל לומר שכל שהוושט מקצתו נקוב שלא היה בהכשר שחיטה וגמרו עד הרוב הוי נבלה שבעינן כל הרוב של הוושט בשחיטה, רק אם מקצתו ניקב שלא בהכשר שחיטה וגמר באותו מקום החתך לשחוט עד שיהיה רובו של הוושט נשחט גם חוץ מאותו מקום הניקב שלא בהכשר, בזה הוי רק טרפה והשחיטה של רוב הוושט בהכשר השחיטה מוציא מידי נבלה, רק זה נאמר שכי היכי שבאמת אנן קיי"ל לדינא בהגרים שליש ושחט שני שלישים שכשרה כדעת רב יהודה ולא חיישינן מה ששחט שליש אחרי הגרמה ואז היה הפסק רוב קנה שלא ע"י מקום שחיטה, משום שמצרפינן לשחיטה שאח"כ, וה"נ בניקב חלק קטן מן הוושט הגם שבעת שנגמר שחיטת רוב הוושט לא היה בהכשר שחיטה כי חלק ממנו היה שלא ע"י השחיטה, מ"מ אח"כ כשמשלים לשחוט רובו של הוושט בשחיטה לבד מאותו המקום המנוקב מצטרף זה להכשירה להוציא מידי נבלה, וכי היכי שאם היה שוחט במקום אחר לא איכפת לן להנקב של הוושט שיעשה עי"ז נבלה והוה כטרפה ששחטה, ה"נ בגמר באותו המקום הרוב גם בלעדי המקום המנוקב:

ולחזק סברא זו בדברי הבעל העיטור נלע"ד להוכיח זה מדבריו בבעיא בשהה במיעוט סימנים דכי גמיר שהיה בחצי סימן גמיר או בין סימן לסימן ומפרש לה בוושט, ולכאורה צריך עיון במאי הוה חצי סימן של הוושט עדיף ממיעוטא של הוושט, ולדברינו אתי שפיר, שכוונתו שבעיא של שהה במיעוט סימנים אם אולי לא יטרף ג"כ בשהה במיעוט הוושט, אך הני מילי באופן שאחר שחיטת המיעוט אחרי השהיה, גמר לרובו של הוושט באותו המקום שישנו לשיעורא של השחיטה גם אחרי השהיה, אז השהיה אין מגרע וכמאן דלא שהה שיעור שהיה הוא, אבל במקום ששחט חצי הסימן א"כ לא ישאר באותו המקום שיעור שחיטתו של רוב הסימן ורק להצטרף של מקודם השהיה בזה פוסל השהיה ואין מצטרף ממה ששחט לפני השהיה:

ולפ"ז שבארנו שהבעל העיטור יסביר ג"כ שבעינן רובו של הוושט בשחיטה כשרה אז מוציא מידי נבלה לנקובת הוושט, יתכן יותר הא שכתב שבפגימה אחת הוה רק טרפה ולא נבלה ומשא"כ בכמה פגימות הוה זה כמגרה יהיה נבלה וכמו שהובא בדברינו (בסימן הקדום), ובאמת גם ביש פגימות הרבה היאך נחוש שמא היה השלמת רובי של הוושט ע"י פגימה דווקא הלא רובו של הסכין בלא פגימות הוא, ולפי מה שבארנו עתה דעת בעהע"ט שבאמת בעינן רובו של הוושט שחוט בלעדי הנקבים לטהר מידי נבלה, רק במקום שיש רק פגימה אחת אין לחוש שמא לא נשחט ריבו של הוושט בלעדי הנקב כי ע"פ רוב אין השחיטה מצומצמת רק במשהו יותר ממחצה וא"כ ישאר רובו של הוושט שחיט גם בלעדי הנקב משא"כ במקום שיש הרבה פגימות בזה עלול שלא יהיה רובו שחוט חוץ ממקומות הנקובים ע"י הפגימות, וע"כ הוה נבלה:

וראיתי בס' האשכול בהל' שחיטת חולין (סי' י"א) שמביא דברי בה"ג שכתב שחט סי' אחד א"י וסימן אחד ישראל טרפה שהרי נעשית מעשה טרפה ביד א"י וכו' והיכא דאתחיל א"י בשחיטה פורתא ורובא דשחיטה גמרה ישראל אסור דקיי"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כו', ושקל וטרי בעל האשכול הנ"ל שם בדברי בה"ג, והקשה ע"ז דאי האי פורתא קאי אקנה אפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ג"כ ליכא למפסל מידי דהוה אחצי קנה פגום דמ"ש שחיטת א"י משחיטה שנעשה מאליה, וע"כ האי פורתא אוושט קאי וזה פסול אף אם אינה לשחיטה אלא לבסוף, ומתרץ ד' בה"ג וז"ל וחזי לן בהאי סיומא ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כשהתחיל א"י במיעוט הוושט וגמר ישראל דנבלה נמי הויא משום דהתחלה נמי מיקרי שחיטה, ואי אמרת אינה לשחיטה אלא לבסוף לא הוי שחיטת א"י אלא נקובת הוושט וטרפה הייא ולא נבלה ונ"מ שאינה מטמאה, עכ"ד לתרץ ד' בה"ג. ואח"כ כתב שלדעת רבוותא כל שניקב הוושט או נפסק הגרגרת ברובו במקום הראוי לשחוט הויא נבלה דלא מהני שחיטה ע"כ. והנה דברי רבינו האשכול המה דברים נחמדים מאוד, שענין אם מקצת השחיטה היה ע"י שחיטת א"י תלי אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף למאן דסבר נקובת הוושט הוה רק טרפה, ומעתה נאמר בזה שענין הספק שכתבנו והובא בדברינו דברי רבינו הגאון רע"א להיכא שבמקום שחיטת הוושט היה נקב וגמר בשחיטה עד רובו של הוושט בצירוף הנקב למ"ד נקובת הוושט הוה רק טרפה אם בכה"ג הוה טרפה ג"כ, משום דלענין לטהר מידי נבלה הוושט שוה להקנה שהמשלים לרוב הוא הגומר השחיטה, או שבוושט כו"ע מודו דבעינן שיהיה רובו של הוושט נשחט בשחיטה כשרה גם להסוברים נקובת הוושט הויא רק טרפה וכמו שכ' הגאון רע"א בדבריו שהבאנו לעיל, שיהיה זה תלוי בדין אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, שאם ישנה מתחלה ועד סוף א"כ כל רובו של הוושט צריך להשחט שעליו יש שם שחיטה, וא"כ כשחסר מן הרוב מקצתו של הוושט שלא נשחט רק ניקב ממילא הוי זה פסול בשחיטה שלא נשחט כראוי, אך למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף יש לומר שהגורם השחיטה הוא סוף השחיטה להוציאו מידי נבלה כי זה מקרי שחיטה. ובאמת נראה לענ"ד שזה מוכרח מצד הסברא הישרה שלמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, ודאי אם יחסר מקצתו מן רוב הוושט יהיה זה פסול בשחיטה, אך זאת יש לומר שגם למ"ד אינה אלא לבסוף מ"מ לענין נבלה אין מטהר אלא כשהיה בכשרות מתחלה ועד סוף, כי היכי דלענין היתר אכילה בעינן שיהיה מתחלה ועד סוף בכשרות השחיטה, ואם תחלה היה שלא בכשרות הויא טרפה, ה"נ נאמר לענין לטהר מידי נבלה נהי שאין תחלתו נקראת שחיטה בעצמותה מ"מ תנאי היא להשחיטה שיהיה כל רובו של הוושט נשחט. אך אחרי שמדברי בה"ג לפירוש שמפרש האשכול דבריו אמרינן שאם אינה לשחיטה אלא לבסוף, הסוף שחיטה של הוושט מטהר מידי נבלה ונקראת רק טרפה מדין נקובת הוושט, נכון לומר כן:

אך לכאורה יקשה להאי כללא לסברתו של רבא דבשחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים ישנו ג"כ הפלוגתא אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף או אינה אלא לבסוף, וא"כ סימן אחד בבהמה אינה נקראת שחיטה רק כשיוגמר רוב שני הסימנים, וזה ברור דכה"ג הויא נבלה כמו דקיי"ל לעיל שפסק הגרגרת ואח"כ שחט הוושט הוה זה פסול בשחיטה והויא נבלה כדאיתא לעיל (דף ל"ב). א"כ חזינן שגם אם אינה לשחיטה אלא לבסוף שני הסימנים, מ"מ הסימן הראשון הוא מתנאי השחיטה שבלעדו הויא נבלה, וא"כ הכי נמי נימא בהוושט שגם אם אינה לשחיטה אלא לבסוף מ"מ כל רובו של הוושט מתנאי השחיטה ובלעדו הויא נבלה.

ונראה לענ"ד דזהו היה סברת רבא מתחלה (בדף ל"ב ע"ב) שרבא מחלק שם אליבא דר"ע בתר חזרה בין שחט ולבסוף פסק, בין פסק ולבסוף שחט, וסובר דפסק ולבסוף שחט כדבר אחר גורם לה ליפסל, ולכאורה הוא דינא בלא טעמא שהרי מ"מ אין כאן שחיטת סימן אחד, אך לפי מה שבארנו אתי שפיר שיהיה זה רבא לטעמיה דסבר אינה לשחיטה אלא לבסוף וסובר שגם בסימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים יש בזה ג"כ הפלוגתא של ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף או אינה לשחיטה אלא לבסוף, וא"כ גם בשני סימנים אמרינן שמקודם גמר שחיטתן של רוב שני הסימנים לא מיקרי שחיטה, ולכן שפיר סבר רבא שפסק ולבסוף שחט כי דבר אחר גרם לה לפסל במומו מפני שגמר השחיטה היה כדין, ומעתה נוכל לומר רבא לטעמיה, מתחלה סבר שענין אינה לשחיטה אלא לבסוף מועיל גם לענין זה דלא הוי נבלה כל היכא שסוף השחיטה של רוב הסימנים נגמר כהוגן, ולבתר הכי דחזר מדבריו ואמר יש מהן נבלות, יסבור שגם אם אינה לשחיטה אלא לבסוף מ"מ תנאי השחיטה הוא מה שקדם, ולכן אף נקובת הוושט במקצתו היכא שבגמר של השחיטה של רוב הוושט היה בצירוף הנקוב הוי נבלה.

אמנם אליבא דרב יוסף דפליג ואמר שבסימן ראשון כו"ע סברי בזה ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ויש עליו שם שחיטה והפלוגתא של ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף או אינה אלא לבסוף הוא רק לענין מיעוטא של הסימן עד גמרו ובוושט, כמו שהבאנו לעיל מד' האשכול, א"כ שפיר נוכל לומר שאותה הפלוגתא הוא גם לענין נבלה, שלמ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף לא יהיה נבלה בהצטרפות הנקוב לרובו של שחיטת הוושט, ולמ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף יהיה זה נבלה כל שמצטרף הנקוב לשאין נקוב, וע"כ נאמר דבה"ג ע"פ פירושו שהאשכול מפרש דבריו יסבור לדינא כרב יוסף, ולכן הוצרך לומר בשחט א"י מקצתו וגמר ישראל לשחיטת הוושט שלכך הוי נבלה משום שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, ובפסוקת הגרגרת ברובו גם בפסק ולבסוף שחט הוושט לכו"ע הוי נבלה משום שבזה כו"ע מודו דנחשב סימן אחד לשחיטה משום שכיוצא בזה בעוף הוה סימן אחד שחיטה:

ובעיקר הדין בהמחלוקת אם ישנה לשחיטה מתחלה וע"ס או אינה לשחיטה אלא לבסוף, הנה בענין שני הסימנים ודאי בסימן הראשון אמרינן עליו ישנה לשחיטה דהא בהא מצינו שאביי ורב יוסף סברי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, ולדעתי נראה דאביי דאמר לרבא מי סברת אינה לשחיטה כו' ישנה לשחיטה מתחלה וע"ס, אין כוונתו בעצם הדין, הא זהו, מחלוקת קמאי לוי סבא ור' יוחנן ואיך הכריע אביי זה למלתא דפשיטא, וע"כ נראה לענ"ד דאביי חדית ליה לרבא דבענין שני סימנים כו"ע מודו דסימן הראשון ג"כ ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף, וא"כ בזה כיון דאביי ורב יוסף סברי הכי ודאי דהכי הלכתא נגד רבא, ואמנם בהאי דינא בסימן אחד גופא בהוושט שהתחיל ושחט מקצת הסימן בחוץ וגמרו בזה לא נתברר לן הלכתא אם קיי"ל כלוי סבא או כר' יוחנן. והנה במה שאמרתי שעיקר חדושא דאביי בזבחים דאמר בלשון מי סברת וכן אביי דמסיק בפסחים (ס"ג א') כגון ששחט סימן אחד לערלים וסימן שני אף למולים והוא מוכח ג"כ שבשני סימנים אמרינן ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, והוא כשיטת רב יוסף בחולין שבסימן אחד ישנה לשחיטה גם קודם גמר שחיטת הסימן השני לכו"ע, אמנם במיעוט סימן עד סופו יכול להיות דאביי לא סבר בהחלט דישנה לשחיטה מתחלה וע"ס, ולכן אתי שפיר בהא דאביי סתר להוכחת רב אידי ב"ר אבין בחולין (ל' ע"א) דישנה לשחיטה מתחלה וע"ס ממתניתין דקתני ובמועד לשמו פטור כו' ואביי משני משום דמדמי פסח מי אידחי וא"כ אפשר לומר דאינה לשחיטה אלא לבסוף ולכאורה הדבר צ"ע הא אביי החליט בזבחים (דף ל') דישנה לשחיטה מתחלה וע"ס, ולמש"כ א"ש שמה שאביי החליט הוא רק בשני סימנים היינו שבשחיטת סימן הראשון ג"כ ישנה לשחיטה וכו', אבל לענין מיעוט סימנים לא איתברר לאביי אם ישנה לשחיטה מתוע"ס, ומתניתין סתמא קתני אף בשחט הוושט תחלה, וא"כ אם אינה אלא לבסוף הסימן ולא במיעוט קמא תשאר הקושיא למה נפסל הפסח הא בהתחלת השחיטה של הוושט אידחי ליה מפסח, וע"ז דחי אביי שאין ראיה מזה. אך עכ"פ דעת בה"ג הכריע לנו שגם במיעוט סימן של הוושט אמרינן ג"כ ישנה לשחיטה מתחלה וע"ס, וכן פסק הרמב"ם בפ"א מהל' פסולי המקדשים הל' י"ח שגם במיעוט סימנים אמרינן ישנה לשחיטה מתחלה וע"ס, וא"כ לפ"ז אם ניקב הוושט וגמר לשחוט עד רוב הוושט ולא יותר מרוב מילתא דפשיטא אף למ"ד נקובת הוושט הוי טרפה הכא הוה נבלה דהא ישנה במקצת השחיטה פסול אך זאת ראוי לחקור אם גמר ושחט הוושט באותו מקום שהיה נקב יותר מרוב, שנשחט רוב הוושט גם בלעדי מקום הנקב, רק בעת שבא הרוב וושט חתוך היה אז ע"י הצטרפות מקום הנקוב, אם זה מועיל מה ששוחט אחרי שרוב הסימן חתוך ברוחבו להשלים שיהיה רוב, בלעדי מקום הנקוב. ונראה לענ"ד שזה תלוי במה שנחלקו רב אסי, ורב יהודה, ורב הונא, בענין הגרמה בהגרים שליש ושחט שני שלישים דרב אסי סבר שזה פסולה, מפני שכיון ששחט שליש השני אחרי שליש ההגרמה ונעשה הקנה שחוט בשני שלישים, וזה הוה אז שחיטה פסולה מפני ההצטרפות שלא במקום שחיטה, ואין מועיל מה ששחט אח"כ שליש השלישי אחרי אשר רוב הקנה כבר נחתך רובו בפסול וה"נ בנ"ד לא יועיל מה ששחט את הוושט עוד להשלים שיהיה רוב גם בלעדי מקום הנקוב, אחרי שכבר היה רוב של הוושט חתוך מקודם, משא"כ לרב יהודה דמכשיר בהגרים שליש ושחט שני שלישים, הגם שזה ודאי יודה שאם הקנה נחתך שלא ע"י שחיטה שליש במקום הגרמה ושליש במקום שחיטה שודאי מצטרפים שניהם להיות טרפה, דהא מה דגמירי הגרמה הוא לפסולה של השחיטה ולא שהגרמה שלא במקום שחיטה ועם מקום שחיטה שניהם אין מצטרפים לאסור הבהמה, ושחיטה ג"כ ודאי דאין מועיל, רק כל שיש חלק ברוב הראשון אשר נשחט, אז מצטרפים ג"כ מה ששוחט אח"כ בעת עדיין אותו הבע"ח חי שיחשב רובו נשחט, וה"נ נימא לענין להוציא מידי נבלה כשרוב הסימן נגמר, ואז היה חלק באותו הרוב שאין ראוי להתירו ולהוציאו מידי נבלה, כמו בנ"ד שיש חלק בוושט שלא נחתך בכשרות השחיטה מ"מ יועיל זה ששוחט אח"כ עד רובו בכשרות השחיטה להוציא מידי נבלה, והסברא היא שאותו שנשחט אם שיש לצרפו להיות רוב במה שנשחט שלא כהוגן ויהיה אסור, מ"מ כל שיש לצרפו לשחיטה כשרה מצרפינן, והתם בהגרים שליש ושחט שני שלישים אי מצרפינן שליש האמצעי לשליש השלישי ולא להשליש הראשון הוה כשרה, ובנ"ד ג"כ מצרפינן החלק מן הוושט הנשחט קודם שנגמר רובו של הוושט בצירוף מקום הנקוב למה שישחט אח"כ ויהיה רוב בס"ה להוציא מידי נבלה כמו אם היה נקוב הוושט ונשחט במקום אחר. ונמצא מכל זה שדין זה שאנו מסופקין, אם מקצת וושט היה נקוב לד' הסוברים שנקובת הוושט הוה רק טרפה וגמר לשחוט הוושט ברובו לבד ממקום הנקב, והשחיטה היה במקום הנקוב, יהיה תלוי במחלוקתן של הדין בהגרים שליש ושחט שני שלישים, שלדעת המתירין שם בכאן יהיה לו רק דין נקובת הוושט דהוה רק טרפה ולא נבלה, ולדעת האוסרים בהגרים שליש ושחט שני שלישים מפני שבעת שחיטת רוב הקנה היה אז חלק מן הגרמה בו, וכיון שנפסל אז אין מועיל מה שמשלים לשחוט עוד בקנה והוא שיטת הרשב"א בתוה"א, ודאי דכאן יהיה נבלה גם לד' הסוברים שנקובת הוושט הויא רק טרפה, מ"מ כיון שבעת שחיטת הרוב היה אז בצירוף חלק המקום הנקוב ובעת מעשה היה הרוב וושט נחתך בחלק פסול בו ואם היה נשאר כך הוא נבלה, בודאי אין מועיל מה שישלים אח"כ. ומעתה הבעל העיטור לטעמו שפסק בהגרים שליש ושחט שני שלישים דכשרה, יסבור בנקב בוושט ושחט באותו מקום רובו לבד שיהיה שחיטה להוציא מידי נבלה:

הן אמת שיש לפקפק על ראיה ודמיון שאנו מדמין להגרים דשיטתו שכל שבאותו צד יש חתך כיון דשנים או שלשה מקומות שליש ושחט שני שלישים, דהא מכשרינן גם בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש, משום שיש כאן רובא בשחיטה, ולא אמרינן הא בעת שנגמר שליש ההגרמה אז נחתך רוב הקנה בחלק פסול, אלא אפ"ה מצרפינן זה של המיעוט הראשון ששחט במקום שחיטה למיעוט האחרון ומכשרינן, ואלו בשחט שליש קנה ודרס שליש קנה אף אם ישחוט שליש האחרון של הקנה ודאי דפסולה השחיטה לפי שבעת שחיטת רוב הקנה ע"י הדרסה נפסל אז ולא מהני לאכשורי מה שישחוט אח"כ, וע"כ צריך לחלק דבשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש, שם מכשירינן אף שבעת שנשחט רוב הקנה היה בזה ע"י הגרמה, משום דהגרמה ומקום שחיטה אין מצטרפינן ולכן מצרפינן מיעוט הראשון למיעוט האחרון של מקום שחיטה, משא"כ בדרסה וחלדה כיון שהוא במקום שחיטה וכיון שנצטרפו בעת שנחתך רובו של הסימן ונעשו ביחד רוב אין מועיל מה שישחוט אח"כ עוד בהכשר, וא"כ הכא נמי במיעוט קמא של הוושט בנקב ואח"כ שחט שני חלקים בשחיטה, כיון שבעת אשר נגמר הרוב במקום שחיטה ונצטרף אז חלק הנקוב, לא יועיל מה שישחוט אח"כ, וא"כ אין להביא ראיה לזה ממה שהבאנו מהגרים שליש ושחט שני שלישים, אך למאן דסבר שבשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש אוסר, וכן בהגרים שליש ושחט שליש אוסר ג"כ, והוא שיטת הר"ז הלוי והרמב"ן המובא בר"ן פ"ק דחולין, וא"כ סברי אשר במקום שנגמר רוב השחיטה בהגרמה אוסר גם כשישחט אח"כ, וכן במקום שנגמר הרוב בשחיטה בהגרים שליש ושחט שליש לחוד, אוסר ג"כ משום שאין כאן רוב שחוט, ואפ"ה מכשיר בהגרים שליש ושחט שני שלישים משום כיון שבהצטרפותם ביחד מועיל כו' שבעת הרוב לא היה ע"י הפסול, ה"נ יהיה זו ראיה ברורה לדידן בנקובת הוושט כל שגמר הרוב לא היה ע"י נקב, וכן בס"ה היה רוב בשחיטה מבלעדי המקום הנקוב הגם שבעת גמר רוב מהוושט היה בו חלק נקוב ג"כ מקודם מ"מ מצטרפינן לעשות שחיטה להוציא מידי נבלה, וזאת נוכל לומר גם למאן דסבר גבי הגרמה כשר בכל גוונא כשרוב היה שלא ע"י הגרמה בין הגרים שליש ושחט שני שלישים ובין ששחט שליש והגרים שליש ושחט שליש, ואלו פסול במקום שחיטה זאת לכו"ע אם שחט שליש ודרס שליש ואח"כ ישחוט שליש שפסולה משום שבעת הרוב היה ע"י פסול במקום שחיטה, מ"מ נוכל לומר בנקובת הוושט וגמר עד רוב בהכשר הגם שאין הרוב מכשירו לפי שהרוב היה בצירוף הנקוב, מ"מ נוכל לומר גם לדעה הלזו שכל שאין הפסק בעת שגמר הרוב בהכשר למה ששחט אח"כ להשלים הרוב בכשרותו של השחיטה תיהני להוציא מידי נבלה, נהי שאין להביא ראיה מהגרים שליש ושחט שני שלישים מ"מ יש לומר שבאופן זה הוה הדין אם דרס שליש ושחט שני שלישים בוושט שתיהני להוציא מידי נבלה וזו היא שיטת בעל העיטור וכמו שכ':

והנה ראיתי בספר הנחמד בית הלוי חלק ב' להגאון הג' רי"ב זצלה"ה (בסי' כ"ד) שהאריך הרבה לפלפל בענין זה של נקובת הושט ע"פ שיטת הרא"ש, ורצה לפרש דבעיא דשהה במיעוט סימנים להמפרשים על מיעוט קמא דושט יתכן גם להמפרשים הסוברים דנקובת הושט הוי נבלה, ומפרש כוונת הרא"ש שהוא יכול לסבור ג"כ דנקובת הושט הוי נבלה, רק עיקור החילוק שכל שהדבר ששחט אילו היה נשאר שלם היה אפשר להיות בו שחיטה כשרה גם מבלעדי זה המקצת יעוש"ה בדבריו באות ח' ואות ט' בסי' הנ"ל. והנה נבוך אני בכוונת דבריו במה שכתב שלכך הספק שאין מעכב מיעוט הסימן השחוט את השחיטה דאפשר היה לשחוט גם אם היה נשאר שלם, ולכן במחצה יפסול השהיה לכו"ע עכ"ד, ואני תמה הא מ"מ הא ראוי לשחוט למעלה שלא במקום החתך ולהשלים אח"כ לרוב, ואז לא היה מעכב במה שהיה נשאר אותו המקום לחתוך עתה קודם השהיה אם היה שלם ואם נאמר דשיטתו שכל שבאותו צד יש חתך כיון דשנים או שלושה מקומות כשר בשחיטה אין נחשב זה כחתך כלל אחרי שחתוך מקודם באותו הצד זה מנין לנו לומר כן, הלא הגמ' בעי לחלק מתחלה בין שחט במקום חתך לשחט שלא במקום חתך אפילו בקנה שנפסק רובו, אך מסקינן בתר הכי, כיון שנפסק רובו אין סברא להועיל מה שחתך למעלה, אבל קודם שנפסק רובו לא יועיל מה שישחוט למעלה באותו הצד שיש למטה חתך, וא"כ גם בנשחט מחצה ראוי הוא להיות מועיל אם ישחוט למעלה או למטה מן מקום המנוקב. וגם עצם הסברא שכתב שם שכוונתו שאותו המקום אם היה נשאר שלם לא היה מעכב, הא גם אם אותו מקום החתך של קודם השהיה היה נשאר שלם רק שלמעלה היה חתוך היה מועיל. אמנם יש לומר שכוונתי שכל אותו צד בהסימן בהמקום שהיה שחוט אחד הוא, שהרי השחיטה צריך להיות בהיקף הסימן ברוב היקיפו וע"כ אנו אומרים שכל שאותו המקום החתוך אם כל אותו הצד בהסימן היה נשאר שלם לא היה מעכב הוא חשוב מיעוטו שאין מעכב זה בשחיטה, אבל בחציו של הסימן כל שאותו הצד נצרך להשחט בהכרח להשחיטה ולכן לא נוכל להקל בשהיה אחרי שנצרך להשחט אותו הצד, וע"כ השחיטה חשוב חלק מן השחיטה מה ששחט באותו צד קודם השהיה כיון שאותו הצד מוכרח היה להשחט:

אך מ"מ דבריו הק' שם שכתב באות י' שגם בעוף אף דסגי בשחיטת הקנה לבד וא"כ גם אם היה נשאר שלם מה שנחתך מן הוושט אף מחציתו אפשר היה בשחיטת הקנה, מ"מ כיון שבהושט אין בו מה לשחוט אחרי שנשחט מחציתו קודם השניה ממילא הקנה ג"כ אין ראוי לשחוט וכמו דאמרינן בשמוטת הקנה שגם הושט אין מכשירו לפי שהקנה אין ראוי להשחט, לענ"ד אין זה דומה להא, דהא באמת גם הוושט ראוי להשחט למעלה חוץ ממקום הנקב, רק מ"מ אמרינן כיון ששחיטת אותו הצד היה מוכרח להשחט כי בלעדי זה אין רוב ראוי לשחוט והוא הכרחי להשחט, ע"כ השהיה יפסול אותו כי הוא נקרא חלק מן השחיטה וא"כ כיון שהקנה יש לשוחטו גם אם היה שלם וכאשר היה שלם אז היה אפשר בשחיטת הקנה, א"כ גם הושט יהיה אפשר לשוחטו למעלה אחרי שאותו הצד אין מוכרח להשחט ואין מעכב מה ששחט מקודם:

אמנם המחוור לפרש דברי רבינו ירוחם שהביא שם באות ח' וט' שיהיו דבריו כשיטת העיטור שאין הכי נמי אם היה שוחט שלא במקום חתך היה באמת אינו פוסל גם מחצית הושט של קודם השהיה, רק במקום ששחט קודם השהיה כשגומר באותו המקום כיון שהנשאר אין בו כדי שחיטה לולי הצטרפות הקדום אז השחיטה בהושט שקודם השהיה אין מכשירו והרי היא נבלה, משא"כ במקום שנשאר רוב שגם לולי הצטרפות הקדום שקודם השהיה יש בו שחיטה כשרה במה ששחט הנשאר וממילא אינה רק טרפה וע"כ מצטרף הקדום ג"כ ואין מטריפו. ודברי רבינו ירוחם נלע"ד לפרש שרבותא השמיענו במש"כ "כגון רוב הנשאר" והכי פירושו, ור"ת פירש זאת האיבעיא במיעוט קמא דושט אם נאמר דשהיה אין פוסלת רק בדבר שנעשה בו הבהמה נבלה, כגון ברוב הנשאר שאם לא היה שוחט כלל זה המיעוט הראשון כו' והיה מהפך לצדדיו הסימן ושוחט הרוב הנשאר היה שחיטתו כשרה, פירושו לענ"ד נראה מ"ט מיעוט הסימן קיל שאין פוסל בו שהיה לפי שאפשר להשחיטה גם בלעדו, ולא מיבעיא אם ישחוט למעלה או בקנה בעוף ודאי דהוא אין עושהו לנבלה והוא אין נחשב להיות בו דין שהיה, אלא אפילו אם גמר באותו מקום השחיטה וא"כ לכאורה הוא גורם להשחיטה שע"י נעשה בו שחיטת רוב הושט, מ"מ כתב ע"ז כיון שאפשר היה לשחוט המותר תחלה קודם שחיטת מקום ששחט קודם השהיה והיה כשר גם בלעדי מה ששחט קודם השהיה, ע"כ לא יפסול בו מה ששחט קודם השהיה:

גם מה שהביא בספר בית הלוי שם דברי מהרש"ל ביש"ש פ"ב (סי' ט') שתמה על דברי התוס' שכתבו דאת"ל דכשר בשהיה במיעוט קמא דושט לא פסלה שהיה בעוף מה"ת כו' וכתב היש"ש ואיני יודע אמאי לא נמצא שהיה בעוף בשחט מחצה על מחצה ושהה ע"כ, והקשה ע"ז שלכאורה דבריו אין להם הבנה הא גם במחצה אינה רק טרפה, ובאמת דבר זה הלא כתבנו לעיל והבאנו דברי בעל העיטור שהוא כתב מפורש שבמחצה הושט יש בו דין שהיה, ולבד זה נראה לענ"ד לומר בכוונת מהרש"ל בדרך פשוט שהוא ליישב הדין של שהיה בעוף שיהיה מה"ת אחרי שלא נמצא בגמ' רק האיבעיא במיעוט סימנים, הלא נוכל לומר כפשטא דמילתא שהספיקא שהסתפקו בגמ' אם שהיה במיעוט קמא דושט הוה שהיה לפי שלא נעשה בזה נבלה הוא בשחיטת מיעוטו של בסימן אבל לא במחציתו, שהרי הרבה יש לחלק בין מחצית למיעוטו ולכן במחצית אע"פ שאין נעשה בו נבלה רק טרפה מ שהיה פוסלת בו, ובזה האופן יהיה שהיה מה"ת בעוף. היוצא מכל האמור הנה עיקר הדין בנקובת הושט אי הוה טרפה או נבלה הוא תלוי ברבוותא, שדעת רש"י והרמב"ם והרשב"א והאשכול דהוה נבלה, והראב"ד בעל ההשגות יראה שגם דעתו כדעת הרמב"ם שהרי לא העיר בשום מקום על דברי הרמב"ם, ונראה שהולך בזה בשיטת רבו וחותנו הראב"ד בעל האשכול.

אמנם לעומת זה בעל ה"ג כפי מה שמפרש האשכול דבריו יסבור שנקובת הושט הוי רק טרפה וכן דעת בעל העיטור והר"ת מבעלי התוס' והרא"ש שהביא דבריו וכן דעת האו"ז, וכן הביא בספר בית הלוי בשם ס' המכריע, ולשיטה זו היכא שהיה נקובת הוושט וגמר לשחוט רובו של הוושט אם גמר לשחוט הוושט באופן שאם נצטרף גם נקב של הוושט שיהיה רובו בכלל הנקב עם מה ששחט, בזה צדדנו שלכו"ע הוה באופן זה נבלה, אמנם אם ישחוט אח"כ הרוב גם חוץ ממקום הנקב בזה צדדנו שלהני דס"ל דנקובת הוושט הוה רק טרפה באופן זה יהיה רק טרפה, ולא נוכל לסמוך להקל במקום שנבלה הוא קולא כגון לענין דינא דאותו ואת בנו, ודוק בכל זה:

תוכן העניינים

באר משה (דנשבסקי) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה