אור ברסלב
באר משה (דנשבסקי) א יורה דעה › סימן י

באר משה (דנשבסקי) א· רבי משה דנושבסקי

יורה דעה · סימן י

סימן ט

ובעיקרא דדינא גם במקום שיצא דם ראיתי לחקור אם יש מקום לצדד היתר במקום הפסד מרובה לסמוך על בדיקתינו במקום ששחט למעלה או למטה תומ"י באופן שלא היה שיעור שהייה:

והנה עיקר החשש ספק זה שאנו חוששים במקום שחתך בעור ויצא דם שמא ניקב הוושט ולא מהני בדיקה אח"כ בוושט משום דילמא במקום נקב שחט הוא מדינא דגמ' (חולין כ"ט ע"ב) בהאי עובדא דממסמס קועי' דמא דבבהמה אסרינן לגמרי ובעוף שרינן באופן שלא יחתוך הוושט כלל ואח"כ נבדוק את הוושט, ומה"ט מחמרינן ואין סומכין על בדיקתינו גם אם נשאר איזה קרום דק שלא נחתך כולו, משום שבמקום שהבדיקה חיובית מדינא דגמ' אין סומכין על בדיקתינו משום דאנן לא בקיאינן בבדיקה:

ויש להסתפק בעיקר חשש זה, אם הוא חשש דאורייתא עם חזקת איסור, דזה חשיב ספק בשחיטה, משום שאם ניקב הוושט הויא נבלה שאין שחיטתו מטהרתו, או לא, ולכאורה זה תלוי במחלקותן של הראשונים, אם נקובת הוושט נבלה או שהוא רק טרפה ויעויין בפתיחה להפרמ"ג בהלכות שחיטה שדיבר בזה, ועיין בגליון רע"ק איגר (סי' כ"ז) שהאריך בענין זה והעיר שמהתוס' והרא"ש בשם ר"ת מוכח, שנקובת הוושט לדידהו הוה רק טרפה. וכן הוא דעת בעל העיטור שנקובת הוושט הוה רק טרפה, דבעל העיטור כתב (בחלק שני שלו בהל' שחיטה) וזה לשונו "ואי שהה בוושט אפילו במיעוט קמא נקובתו במשהו וטרפה", ועוד כתב במקום אחר (בהל' סכין במאמר הנקרא שוחט סכין) ומביא שם הגמרא, ת"ר סכין שיש בה פגימות הרבה תדון כמגרה, ומפרש שם פירוש אחר דלא כפירש"י, רק שאם יש בה פגימות הרבה והן אוגרות הרי הוא כמגרה שהוא כמגל לענין שהוי נבלה, ואם אין בה אלא פגימה אחת אוגרת שחיטתו פסולה ואסורה באכילה, אבל מטהרתה מידי נבלה, כן הוא לשונו שם, וצריך להבין באמת מדוע פגימה אחת אוגרת, לענין נבלה השחיטה מטהרתה ובאכילה אסורה, אך על פי מש"כ שדעתו שנקובת הוושט הוה רק טרפה ולא נבלה, וא"כ אימתי תהיה נבלה רק כשהפגם תגמור השחיטה היינו שתגמור הרוב של הוושט, אבל אם הפגם תפגע בוושט קודם שחיטת רובו תעשה בו נקב משהו אבל לא תפסול השחיטה לגמרי וע"כ הויא רק טרפה ולא נבלה ולהא לא חיישינן שמא תגמור הפגם לרוב הוושט, ותהיה נבלה ממש (עיין לעיל בדבריו בסי' ו') וע"כ אינה רק טרפה ולא נבלה:

ובאמת לענ"ד נראה להביא ראיה לשיטה זו שנקובת הוושט הוי רק טרפה מהא דאיתא בגמ' (י"ז ע"ב) אמר ר"ח מנין לבדיקת סכין מה"ת וכו' ופריך בגמ' פשיטא כיון דכי נקב טרפה בעיא בדיקה, וה"ל לגמ' למימר דכי נקב נבלה, ומדקאמר הגמ' דכי נקב טרפה, משמע משום דעיקר החשש לבדוק הוא משום בדיקה של פגימה אחת או שתים, אבל לפגימות הרבה ודאי שהיה רואה בעין ולא צריך לבדוק וע"כ אין לחוש רק לנקובת הוושט ולא שתגמור השחיטה ע"י הפגימה ולכן קאמר הגמ' דכי נקב טרפה, וגם משמע מהגמ' דעיקר חיוב הבדיקה הוא משום חשש הוושט, רק בתר הכי חדית רב פפא דבעינן נמי אטופרא משום חשש הקנה, היינו כיון דתקינן לחיוב הבדיקה צריך שיהיה בדיקה מעלייתא גם לקנה, אבל לכתחלה חיובו של הבדיקה שהוא פשיטא לן משום דכיון דאי נקב טרפה הוא משום הוושט, ע"כ משמע מלשון הגמ' כיון דאי נקב טרפה ולא קאמר כיון דאי שחט בסכין פגומה נבלה בעיא בדיקה, משמע שעיקר החשש הוא מצד הנקב וכמש"כ והנקב עושה רק טרפה:

וע"פ דברינו נפשוט מדברי בעל העיטור הספק שנסתפק הגאון רע"ק איגר (שם בסי' כ"ז) שהרא"ש שמפרש הבעיא דשהה במיעוט סימנים לענין מיעוט קמא של הוושט, משום דשמא לא פסל השהייה אלא במידי דמנבלא ביה, אם כוונת האיבעיא שהיכא ששהה במיעוט קמא של הוושט אם תהיה טרפה אבל נבלה ודאי לא הויא, או שכוונתו לפרש בהאי בעיא שתהיה גם נבלה ויעויין היטב בדבריו של הגאון רע"א שם. ולפמש"כ ראיה ממשמעות לשון הגמ' דכיון דכי נקב טרפה, א"כ מוכח שגם מקצתו של הוושט הגם שנצרך הוא שיהיה שחיטה כשרה בכל הוושט, מ"מ אינה רק טרפה, גם כשנצרף הוא לשחיטתו עתה, וכן מוכח ג"כ מד' בעל העיטור גבי בעיא דשהה במיעוט סימנים שמפרש ג"כ כשיטת הרא"ש בשם ר"ת שהבעיא הוא לענין מיעוטא של הוושט, וכתב שם דהבעיא הוא מי אמרינן כיון דשהה הו"ל כנקובת הוושט כו' משמע שאין נחשב רק כנקובת הוושט, ולא כשחיטה פסולה:

ולכן להנך דסברי דנקובת הוושט הוי רק טרפה, ולהני פוסקים דס"ל שבכל ספיקי טריפות אזלינן לקולא, מטעם חזקת היתר, רק היכא שהוא קרוב לאיסור יותר מחמרינן, וצריך לומר לפ"ז מה דמחמרינן בהא דממסמס קועיה דמא בבהמה שא"א בבדיקה, משום דילמא במקום נקב קשחיט, היינו משום דשכיח יותר לאיסור טפי משל היתר, ובאמת זה דוחק מאד לומר שהחשש שמא נזדמן מקום השחיטה על מקום הנקב יהיה גם זה קרוב לאיסור יותר מלהיתר ואולי נאמר כיון שלכתחלה נתחייב בבדיקה משום שזה חשש קרוב לאיסור יותר מהיתר, ע"כ כל שלא יצאת הבדיקה ברורה תר לא הקילו חז"ל, וזה יהיה מדרבנן שהחמירו בזה, ועוד אפשר לומר שהחשש בממסמס קועיה דמא משים שמא ניקב רוב הסימן, וכמו דאמר שם הגמרא (כ"ח ב') נבדקיה לקנה ובקנה ודאי החשש שמא נפסק רוב הקנה, וכמו כן יש לחוש בוושט ג"כ שמא נפסק רוב הוושט באופן שיהיה נבלה, וע"כ יש לזה חזקת איסור. אך באמת אכתי צ"ע, דהא ודאי מה שאין בדיקה לוושט מבחוץ הוא רק משום חשש נקב משהו, דאילו רובו ניקב היה ניכר היטב גם מבחוץ, א"כ הדר קשיא דהא זה הוי רק ספק טריפות, ולמה חיישינן שמא במקום נקב שחט, וע"כ נצטרך לו ג"כ כמש"כ מקודם, כיון שהוצרכנו לבדיקה יהיה מצד מה או משום שזה שכיח בממסמס קועיה דמא שהסימנים ניקבו, או מצד חשש שמא נחתך רוב הסימן, דזה הוי ספק בשחיטה עם חזקת איסור, מחויבים אנו שיהיה ע"י הבדיקה נגמרה בבירור להיתר שלא תהיה הבדיקה למחצית היתירה, וזה החשש מסתברא שהוא חומר שהחמירו חז"ל, שכל שנתחייב בבדיקה צריך שתהיה הבדיקה נגמרת בהיתר ברור:

ועכ"פ מוכרחים אנו לומר בנ"ד בהתחיל לחתוך באופן שזה ברור שרוב הסימן לא נחתך ורק יש חשש נגיעה משהו בוושט, ולכן לדעת הסוברים שנקובת הוושט הוי רק טרפה, ואם יסברו כשיטת הסוברים בספק טרפה במקום שהספק הוא ספק שקול האיסור וההיתר בשוה, מחוור הדבר שהחשש שמא ניקב הוושט במקום שלא עשה רק נגיעה קלה בסכינו אין בזה חשש תורה, אלא לדעת הסוברים שכל ספיקי טריפות גם בשקולים הצדדים מחמרינן היכא שהיה ריעותא מחיים (וכמבואר בסי' נ' ברמ"א), ויסוד הטעם משום שאנו מחזיקים מאיסור לאיסור, לפי שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, יש להעיר אם החשש זה הוא מן התורה כדין חזקת איסור ממש, או שזהו רק מדרבנן, גם לדעת הסוברים שכל ספיקות דאורייתא לחומרא מה"ת הוא, מ"מ בזה שבאמת יש בזה חזקת היתר שלא היתה טרפה, והחומר שאנו מחמירים במקום שנולד הריעותא מחיים הוא רק מדרבנן:

והנה יסוד דעת המחמירים שסוברים שמחזיקים מאיסור לאיסור הוא שסוברים שלפי המסקנא קיי"ל כאביי ורבא דפליגי ארבה ביבמות (דף ל"א) וכל דברי התוס' שם שכתבו הוא רק אליבא דרבה, ולפי המסקנא שקיי"ל שבין בקידושין ובין בגירושין חולצת ולא מתייבמת סברינן שכל שהספק נולד בעודה אסורה ובחזקת איסור קיימא, מחמרינן מספק, ויעויין בש"ך שם (בסי' נ') ובמפרשי השו"ע שהאריכו בענין זה:

ולפ"ז נלענ"ד שמחוור שהחשש גם אליבא דאביי ורבא הוא רק מדרבנן, מתרי טעמא, חדא כיון דרבה שרי לגמרי בגירושין בספק להתירה לשוק, מסתברא דאביי ורבא לא פליגי ארבה רק במה שמחלק קידושין מגירושין. והנה בקידושין סבר רבה מפורש בגמ', שמה שמחמירים בספק קידושין ואוסרים אותה ליבם הוא רק מדרבנן כדאמר שם בגמ' התם לחומרא, וא"כ נכון לומר שאביי ורבא דסברי שגם בגירושין מחמירים ואין מעמידים אותה בחזקת היתר לשוק, הוא ג"כ רק מדרבנן, כי למה נחלוק את השווין בין רבה לאביי ורבא:

ועוד נלענ"ד להוכיח בפלוגתא דאביי ורבא ארבה, הוא רק בענין חשש דרבנן, והוא כאשר נדקדק היטב בדברי התוס' שם שכתבו אליבא דרבה שאמר אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת כו', והקשו שם הא תינח כנס ולבסוף גירש שהיה לה חזקת היתר לשוק, אבל גירש ולבסוף כנס לא היה לה מעולם חזקת היתר לשוק, ותירצו משום דמוקמינן אחזקת שלא נתגרשה, וממילא האשה עומדת היא בחזקת היתר לשוק ואח"כ הקשו דהכא משמע שאין מחזיקים מאיסור לאיסור ואילו בספק דרוסה חיישינן עכ"ד. והנה לכאורה יש לדקדק בביאור דבריהם מאי קשיא להו מהא דמחזיקים מאיסור לאיסור דהא הכא היינו טעמא משום דמוקמינן אחזקת שלא נתגרשה, ולכך היא בחזקת היתר ממילא, וצריך לומר ביאור כוונת דבריהם שכמו שיש כאן חזקת שלא נתגרשה יש ג"כ שם גבי טריפות חזקת שלא נטרפה, וא"כ כיון דחזינן שם דחזקה מאיסור לאיסור אלימא שמוציאה מחזקה שלא נטרפה, ה"נ בהא בספק גירושין נימא שחזקת איסור שיש עליה מחיים תוציא מחזקת שלא נתגרשה ונעמידה בחזקת איסור שלא תהיה ניתרת לשוק:

והנה לפ"ז יש לעיין בהא דמקשה אביי לרבה מנפל הבית עליו ועל בת אחיו שחולצת ולא מתייבמת והנה התם אין חזקה אחרת לבד חזקת היתר שעמדה להיות ניתרת לשוק כשימות בעלה, וכמש"כ בתוס' שם לפי שליבם בעינן מיתת שניהם ולשוק בעיא רק מיתת בעלה לבד, והתם א"א להעמידה בחזקת שלא מתה מקודם, דאדרבה נוקי להבעל בחזקת שלא מת מקודם, והוה ספק שקול מי מת קודם, רק החזקה הוא שהיתה בחזקת היתר לשוק להיות ניתרת כשימות בעלה ולכן אין לאוסרה מספק, וא"כ יש לדקדק מה קמקשה אביי דילמא באמת חזקת היתר לא הוי כיון שיש עליה איסור אחר עתה, רק הא דמתיר רבה משום דהוה בחזקת שלא נתגרשה, ובנפל הבית עליו ועל ב"א שאין כאן חזקה אסרינן מספק מדינא, כיון שבאמת נאמר דאביי סבר הכא למסקנא דלא חשיב חזקת היתר כיון שיש עליה חזקת איסור אחר, דילמא רבה נמי סבר הכי ורק טעמא דידיה משום חזקת שלא נתגרשה, אלא ודאי שבאמת גם אביי סבר שמדינא בחזקת היתר קיימא גם שהיא באיסור אחר, ורק טעמא משים דחיישינן לחומרא ולא חיישינן לחששא שאם אתה אומר חולצת מתייבמת, וא"כ מייתי אביי שפיר מנפל הבית עליו ועל בת אחיו דלא חיישינן לחששא דאם אתה אומר חולצת מתייבמת, ומחמרינן מדרבנן לחלוץ, זהו הנלע"ד מפשט הסוגיא, אך אפילו אם נאמר שלא כמש"כ וסברת אביי ורבא יהיה דהא דחיישינן גם בגירושין הוא מדינא שמחזיקין מאיסור לאיסור, והא דמקשי אביי מנפל הבית עליו ועל בת אחיו אהא דרבה, הגם ששם יש חזקה שלא נתגרשה, היינו משום דסבר אביי שבהא דמחזיקים לאיסור אחד משני אופנים הוא, או שאם אנו מחזיקים מאיסור לאיסור הוא דין חזקת איסור ממש, ואם אין מחזיקים מאיסור לאיסור יש לזה דין חזקת היתר ממש, וא"כ מקשי אביי משום דע"כ רבה סבר שמאיסור לאיסור יש לזה דין חזקת היתר ממש, דאם היה לה דין חזקת איסור ממילא גם במקום שיש חזקה שלא נתגרשה הרי יש כאן חזקה אחרת המוציאה מזה, והוא החזקת איסור, ולכן היה לה דין ספק שקול בלא שום חזקה וספק דאורייתא לחומרא, מ"מ הרווחנו בזה שגם אם נאמר שחזקת מאיסור לאיסור חשוב איסור גמור, מ"מ במקום שיש חזקה שלא נתגרשה נגד זה הוי ספק שקול, ולמאן דסבר ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא רק מדרבנן הוא דמחמרינן, גם בזה דנולד ספק ריעותא מחיים שיש חזקה שלא נטרפה, וכמו שדקדקנו בד' התוס' לעיל, ולהנך דסברי סד"א מה"ת לקולא אין לזה רק דין ספק דאורייתא בלא חזקת איסור וכמש"כ:

וראיתי להשב שמעתתא (שמעתא ה' פ"ד) שכתב שמדברי התוס' (כתובות ע"ה ע"ב) מוכח שס"ל שמחזיקים מאיסור לאיסור, שכתבו בשם ר"ת אהא דבהרת שאם ספק טמא לדעת רבנן שמיירי במקום שנזקק לטומאה על נגע אחר ואחר שנטהר מנגע אחר נשאר ספק זה עליו ע"כ. אך כתב שמד' הפוסקים נראה שס"ל שאין מחזיקים מאיסור לאיסור, שהרי בספק בשחיטה העלו האחרונים דלא מהני ס"ס, ואילו בספק טריפות אפילו בנולד הריעותא מחיים פסק הרמ"א דמהני ס"ס עכ"ד. אך לפמש"כ והוכחתי שגם אם מחזיקים מאיסור לאיסור, מ"מ אין לזה דנילד ריעותא מחיים בספק טרפות דין חזקת איסור גמור, רק יש לזה דין ספק שקול, משם חזקה האחרת שלא נטרפה, וא"כ אין כאן קושיא והוכחה ממה שמקילין בס"ס:

אמנם בעיקר ד' התוס' כתובות הנ"ל, צ"ע לענ"ד, דהא לרבה ביבמות מוכרח לומר דס"ל שאין מחזיקין מאיסור לאיסור, א"כ מה יענה רבה בטעמא דרבנן דס"ל גבי בהרת ספק טמא, כיון דאיהו סבר שאין מחזיקין מאיסור לאיסור, ואין לומר דבאמת רבה סבר כר' יהושע וכדאיתא בב"מ (דף פ"ו) בעובדא דרבה בר נחמני דאמרי במתיבתא דרקיעא מאן מוכח כו', דא"כ מאי קשיא קא מותיב אביי ארבה הא מצינן לאוקמי הא דנפל הבית עליו ועל בת אחיו כרבנן דפליגי אר' יהושע. ע"כ נראה לענ"ד דהא דמחמרינן בספק בהרת שכתבו התוס' דמיירי בנזקק לטומאה, היינו טעמא דס"ל להתוס' דהא ודאי במקום שיש על האיש שם טומאה אחרת שהיא אותה טומאה ממש אין לה דין חזקת טהרה שנאמר אוקי אחזקת טהרה, אבל חזקת טומאה ג"כ אין כאן, כיון שידענו סיבת הטומאה האחרת אשר כבר נגמרה, ובנפל הבית עליו ועל בת אחיו, יש כאן חזקת היתר לשוק לפי שאיסור של יבמה לשוק לא היה עליה ועמדה לכך שלא יהיה לה, לכן נחשב זה עומדת בחזקת היתר ממש, ובספק קידושין מוקמינן אחזקת היתר ליבם, הגם שהיה עליה מקודם איסור אח ממש אפ"ה מוקמינן אחזקת היתר, היינו טעמא משום דמוקמינן לה אחזקת שלא נתקדשה הצרה, כיון שחזקת איסור אין כאן שהיתה עומדת להיות מותרת אם ימות בעלה מסייע לה החזקה שלא נתקדשה, ומחמת זה עומדת בחזקת היתר ליבם, אבל בהא דספק בהרת אם היא קודמת לשער לבן כיון שיש לפנינו השער לבן והבהרת ואין אנו יודעים מי קדם למי, אין כאן חזקה שלא נולד הנגע קודם השער לבן, דאדרבה אוקי חזקה שלא נולד השער לבן קודם להבהרת, וע"כ כיון שנזקק כבר לטומאת נגע אין כאן חזקת טהרה ממש, ע"כ נשאר בספק נגע וטמא, זהו הנראה לענ"ד בביאור ד' ר"ת הנ"ל:

ועוד נלענ"ד שלכך בהא דנזקק לטומאה מחמרינן בספיקא דבהרת קדמה לשער לבן, הגם שבכל מקום אין מחזיקין מאיסור לאיסור ובחזקת היתר דיינינן ליה, משום דמצורע בעי תגלחת ושארי דברים שבזה יוצא מחזקת טומאתו שקדמה לו, וכיון שנסתפק שמא יש עליו נגע ואין ראוי להטהר, וממילא הוא אסור לגלח שאין דוחה האיסור רק במקום מצוה, ויש בזה עליו חזקת איסור, וכיון שאין כאן חזקת המעשה שנעמיד על החזקה הקדומה שלא נולד הבהרת קודם, שהרי נוכל לומר העמיד השער לבן על חזקתו שלא נולד קודם, רק מצד חזקת טהרה אתינן עלה שנדון שיהיה כמו שהיה מקודם, ולכן אמרינן אדרבה נעמיד אותו בחזקת איסור תגלחתו וממילא ישאר בחזקת טומאתו מנגעו הקדום לו שלא יטהר ממנה, וזה נכון לענ"ד ליישב דברי ר"ת:

ובעיקר דעת הפוסקים הסוברים להחמיר בספק שקול בטרפה שנולדה ריעותא מחיים, נלע"ד שלא מטעם דאביי ורבא פליגי ארבה וס"ל מחזיקים מאיסור לאיסור, רק שסוברין שאביי ורבא פליגי ארבה, וכן מה דאמר רבה התם לחומרא גבי קידושין, היינו משום שכל ספק הנולד ע"י מעשה ריעותא המעוררת את הספק שיתהוה איסור, הגם שיש לו חזקה הקדומה להיתר מחמרינן מספק, ונראה לענ"ד להביא ראיה לזה מהא דבמתניתין בפ' אלמנה (ס"ז ע"ב) חשיב תלתא בבי ספק שהביא שתי שערות ספק שלא הביא לענין קידושין וכן ספק בן ט' ספק שאינו ואח"כ חשיב במתניתין נפל הבית עליו ועל בת אחיו חולצת ולא מתייבמת, ובאמת אין ענין להאי בבא דנפל הבית עליו ועל בת אחיו שצריכה חליצה ואסורה להתייבם, דבהאי פרקא חשיב דיני תרומה במה שנפסל ומאי קחשיב הכא האי בבא דנפל הבית, ולכן נראה לענ"ד לומר שהטעם שאסרינן בספק הביא שתי שערות וכן בספק בן ט' הגם שיש על האשה חזקת כשרות וחזקת פנויה ואפ"ה מחמרינן מדרבנן, משום דאתיליד ריעותא המספקת שמא יצתה מחזקתה, והאי טעמא נמי בנפל הבית עליו ועל בת אחיו דחולצת, הוא ג"כ מטעם זה, שכיון שנולדה ריעותא המספק לנו צריכים אנו להחמיר מדרבנן שלא נסמוך על החזקה הקדומה:

ובזה מדוקדקים ד' התוס' שם (ס"ח ע"א) ד"ה רישא שהקשו נוקי אחזקה שהיה פחות מבן ט' ונוקי אותה בחזקת כשרותה, ותירצו משום דחזקת פחות מבן ט' איתרע משום דהשתא הוא בן ט' ודאי יעוש"ה. ולכאורה תמוהין דבריהם דזה תינח על חזקת פחות מבן ט', אבל נגד חזקת כשרותה אין כאן חזקה המנגדת לה, דהא ודאי מאי דהשתא הוא בן ט' לא תוכל לחשבה חזקה יותר חשובה מחזקה קמייתא שהיה לה, דחזקה קמייתא לא גריעא מחזקה בתרייתא בודאי כמבואר בנדה (דף ב) בתוס' שם, וא"כ הוה זה ספק שקול לכל הפחות, וא"כ נוקי אותה אחזקתה שהיתה כשרה קודם, וחזקתה תכריע הספק להקל, ולמש"כ אתי שפיר, שמצד חזקת כשרות לבד לא הקשו כלל משום דאיתרע ע"י מעשה הביאה המספק לנו ולכן מחמרינן מדרבנן, רק הקשו שפיר מצד חזקת הקטן שהיה פחות מבן ט' שבזה לא נולד שום ריעותא שנאמר מצד זה שנעשה הוא בן ט' שנים, וע"ז תירצו שמצד שהוא עתה בן ט' שנים נעשה ממילא ספק שקול מצד חזקתו הקדום שהיה קטן, חזקה דמעיקרא נגד חזקה דהשתא, ורק נשאר חזקת כשרות לבד, ובזה אנו מחמירים מצד הריעותא מספק:

איברא שיש להבין שם ד' התוס' האלו שהבאנו, שכתבו בקושיתם מיהו לכהונה ניחא דלא אזלינן בתר חזקה כו' אבל לתרומה קשיא וכו' ומוקי לה בתרי ותרי, ומשמע דאי לאו משום זילותא דב"ד הוה מסקי לי' לכו"ע, והיינו לענין תרומה דאי לכהונה לא מסקי ליה בתרי ותרי כו' כדמוכח מקידושין כו' עכ"ד, ולכאורה קשה לפמש"כ שכל קושית התוס' הוא משום חזקת קטן שלא איתרע חזקה זו, אבל משום כשרות של האשה כיון שאיתרע ע"י מעשה מחמרינן, וא"כ התם בתרי ותרי ודאי דלא מקלינן למסמך אחזקה קמייתא, וע"כ נצרך לומר דשם מיירי בתרומה דרבנן וכתירוצים של התוס' בכתובות שם יעו"ש, וא"כ מאי מייתי ראיה להכא דהא הכא ע"כ לא מיירי בתרומה דרבנן, כיון דהתם מקלינן בתרי ותרי והכא מחמרינן ואין מעמידין על חזקת כשרותה מצד הריעותא:

נראה לענ"ד בישוב ד' התוס' באחד משני פנים, או שנאמר שד' התוס' כפי פירש"י שם שמצד החזקה לחודא מקילינן בתרי ותרי גם בתרומה דאורייתא, ונאמר בתרי ותרי למאי דקיי"ל דלא הוה ספיקא דאורייתא קילא מספיקא שנעשה בו ריעותא, משום כיון דאמרי' אוקי תרי לבהדי תרי ואין כאן עדות, וממילא נשאר על חזקתו הקדום ואין כאן ריעותא אשר נאמר שהיא מספק לנו שנעשה דבר חדש להוציא מהחזקה הקדומה, וכל ראית התוס' הוא רק שלגבי תרומה מקלינן לענין חזקה יותר מלענין יוחסין:

ועוד אפשר לומר שבאמת תרי ותרי נחשב נמי ריעותא, רק יש לומר שדעת התוס' שלכך בתרי ותרי אין אנו מחמירים מצד הריעותא, משום שהחומר ההוא שאנו מחמירים בדאיכא ריעותא המספק לנו נגד החזקה הוא רק מדרבנן, ובמקום שיש לחוש שמהחומרא יבא לידי קולא לא מחמרינן, ולכן בכהן שע"י שאנו מחמירין עליו שלא יאכל בתרומה אפשר שיבא לידי קולא שיסברו שהוא חלל ויטמא למתים, ולכן העמידו על דין תורה שמותר מצד החזקה. וע"כ מוכיחים התוס' שתרומה קיל מיוחסין, שלענין יוחסין מחמירין ואין אנו חוששין לסברא זו דחומרא דאתא לידי קולא, ולענין תרומה לא מחמרינן מטעם חשש זה דאתא לידי קולא, ולכן הכא דליכא ריעותא בחזקת קטנותו ראוי להקל בתרומה, וע"כ תירצו דליכא חזקה של קטנות ולענין חזקת כשרות כיון דאיכא ריעותא שנעשה מעשה המספק לנו מחמרינן, זהו הנלע"ד בביאור דבריהם:

ועפ"ז נלענ"ד לבאר דברי הגמ' ביבמות (ס"ט ע"ב) בהא דמקשה שם הגמ' כיון דעיברה לא תאכל בתרומה ניחוש שמא עיברה, מי לא תנן מפרישין אותם ג' חדשים שמא מעוברות הן, ומשני הגמ' ליוחסין חששו ולתרומה לא חששו, ופריך הגמ' מהא דתנן הרי זה גיטך שעה אחת קודם מותי אסורה לאכול בתרומה מיד כו'. ולכאורה קשה הא בגיטין (כ"ח ע"א) איתא שם בגמ' שלכך חיישינן שם שלא תאכל בתרומה משום שמא ימות חיישינן ושמא מת לא חיישינן משום דגבי שמא מת מוציאין עכשיו מחזקתה, אבל שמא ימות אין מוציאין, עכשיו מחזקתה, וא"כ מאי קמקשי הגמ' אהא דאמרינן שלתרומה אין חוששין שמא עיברה, הא זהו כשמא מת, שנחוש שמא יצאת מחזקתה הקדום שלא היתה מעוברת:

ונראה לענ"ד לומר, שבאמת שם בהרי זה גיטך שעה אחת קידם מותי יש כאן שני חזקות, חזקת חיים שלו, היינו שנעמיד אותו בחזקת חיותו שיחיה עוד, וממילא יהיה הגט בטל, ועוד יש כאן שנעמיד אותה בחזקת שלא נתגרשה ומחמת זה היא מותרת לאכול בתרומה כמו שהיתה אוכלת עד עתה, והנה התירוץ דשמא ימות חיישינן זה אין מספיק רק על החזקת חיים שלו, אבל נגד החזקה שלא נתגרשה זהו שמא כשמא מת הוא, מפני שאנו צריכים לחוש ולומר שכבר יצאת עתה מחזקת אשת איש ונתגרשה עתה, רק שלענין חזקת שלא נתגרשה כיון שנעשה בה מעשה הריעותא המספקת לנו הוא נתינת הגט, על תנאי זה חיישינן מדרבנן ומרעינן לחזקה קמייתא, רק לענין חזקת חיים שבה לא נעשה שום ריעותא, ולכן לולי הסברא דאמרינן שמא ימות חיישינן, היינו משום שזה שאני משום שלעת עתה אין אנו מוציאין מחזקת חיותו, לא היינו חוששין כלל מפני שבחזקה זו של חזקת חיותו לא נעשה בה שום ריעותא, וע"כ מקשה שפיר הגמ', שכמו דחיישינן לענין תרומה מצד הריעותא של נתינת הגט להוציא מחזקת שלא נתגרשה, ה"נ ניחוש שמא עיברה שלענין חזקה זו שלא עיברה יש כאן ריעותא מה שנבעלה שעלולה ע"י זה להתעבר, ולכן יש לחוש שמא עיברה לענין תרומה.

ויש להעיר לפמש"כ דהני תלתא בבי דאיתא במתניתין (ס"ז ע"ב) כולהו משמיענו שחוששים במקום ריעותא להחמיר נגד החזקה הקדומה של היתר, והתם הא הוא ג"כ לענין תרומה וכמש"כ התוס' (ס"ח א') ד"ה רישא, וא"כ מה צריך הגמ' להביא ממרחק מהא דגיטין הא כאן בדוכתין מוכח שחוששין לענין תרומה. ונראה לענ"ד לומר שממשנה זו היה אפשר לחלק, לפי שאין כאן רק חזקת היתר לבד לענין תרומה, אבל בהא לחוש שמא עיברה יש כאן שני חזקות, אחת בגופה שלא נתעברה, ואחד מצד חזקת היתר שלה שהיתה עד עכשיו מותרת בתרומה, ולכן מייתי ראיה מהא דגיטין, ששם יש ג"כ שני חזקות חזקת שלא נתגרשה וחזקת היתר שלה בתרומה, ואפ"ה מחמרינן מצד מעשה הריעותא שזה מרע לשני החזקות:

איברא בהא דספק הביא שני שערות ספק לא הביא, שלענין קידושין ולענין תרומה מתניא ויש בה ג"כ שתי חזקות, חזקת שלא נתקדשה וחזקת היתר שלה בתרומה ואפ"ה מחמרינן, וא"כ הוה להגמ' לאתויי מהא ראיה שחוששין גבי תרומה. ויש לומר שבהא דקידושין ובהא דספק בן ט' כיון דמשכחת ספק זה גם ביוחסין, ולכן כיון שספק זה נוגע ליוחסין ושם אנו מחמירין ולכן צריך להחמיר גם לענין תרומה מחמת זה, אבל במקום שאין שם חשש יוחסין כמו בהא דלחוש שמא עיברה אפשר שאין אנו מחמירים לענין תרומה מצד הריעותא להוציא מחזקתה ולכן שפיר מייתי ראיה מהא דגיטין ששם אין נוגע לחוש להספק שמא ימות מיד רק לענין תרומה לבד ואפ"ה מחמירים ואוסרים אותה בתרומה:

וכן יש להעיר ראיה מהא דנדרים (י"ט ע"א) מהא דהריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור, ומצאו שנגנב שר"ש אוסר, ור"י דמיקל הוא מטעמא אחרינא משום דבכה"ג לא חייל נדרו כמבואר למעיין שם, ואמאי הא ספיקא הוה אם היה שם מאה כור ונוקי אחזקת היתר הקדום לו, א"ו שכל שלענין החזקה הקדומה נעשה התחדשות המספק לנו מרע זה לחזקה הקדומה, וה"נ הנדר שעשה שקבל עליו בנדר על תנאי זה מרע לחזקת היתר הקדום ואוסרים מספק:

וזהו הנראה לענ"ד בדעת הסוברים שספק שקול בטריפות אסור מספק, שהוא מטעם זה כיון שנעשה ריעותא המספק לנו יש להחמיר לחוש לאסור מספק גם במקום חזקה הקדום חזקת שלא נטרפה וחזקת היתר, וזהו יסוד דעת רבינו יונה וההולכים בשיטתו לאסור בספק שקול בטריפות וזהו באמת רק מדרבנן וכמו שכתבנו, ודעת הסוברים בספק שקול בטרפות לקולא ורק במקום דשכיח יותר איסור אוסרין אנו, נלע"ד לומר הטעם שדעתם, כיון דהגמ' רצה לומר שדווקא ליוחסין חששו ולתרומה לא חששו, ולכן נהי שלפי המסקנא גם לתרומה חששו, אין לנו בו אלא חידושו שדווקא לתרומה שהוא ג"כ איסור חמור, איסור של חיוב מיתה, אבל לא לענין איסורים אחרים, וביבמה לשוק דמחמרינן לחוש לחומרא ולהצריכה חליצה לפי מסקנת אביי ורבא משום דהוי כעין איסור ערוה, ומצינו שלענין יבמה לשוק החמירו גם במים שאין להם סוף, וכמוש"כ התוס' בב"מ (כ' ע"ב) ד"ה היכי פשיט איסורא מממונא יעו"ש. אבל במקום שאין שם רק איסור לאו לא החמירו שלא להעמיד אחזקתו אף במקום דאיכא ריעותא המספק לנו, וזהו דעת התוס' בפסחים (ט' ע"ב) ד"ה היינו שהקשו שם, נוקי הבית בחזקת בדוק הגם ששם נולד ריעותא שהכניס העכבר הככר לבית, והככר הוא מסופק, בספק מצה וספק חמץ, וכן הקשו בתוספות בכתובות (ט' א') ד"ה ואבע"א באשת ישראל, שהקשו על ספק באונס וספק ברצון נוקי אחזקת היתר לבעלה הוא ג"כ מטעם זה, לפי שספק זה הוא רק באיסור לאו של סוטה לבעלה ישראל לכן ס"ל להתוס', דמוקמינן אחזקת היתר, הגם שיש כאן ריעותא ודאית שהרי נבעלה, אך לא ידעינן אם באונס או ברצון. אך הא צ"ע מה שמקשו התוס' בהא דמספקינן באשת כהן אם תחתיו או אין תחתיו שהקשו התוס' נוקי אחזקת היתר שהיא כשרה לבעלה ונאמר דלא תחתיו זינתה, הא כאן יש ריעותא המספקת לשנות מחזקת היתירא, וכאן הוא ליוחסין לגבי כהונה שהרי אם נתירה לו יהיה בנה עומד ומשמש על המזבח, ואפ"ה הקשו התוס' לומר דמוקמינן אחזקתה, ועוד דהא הגמ' מפורש אמר ליוחסין חששו, ולכן נלע"ד לומר שלהוציא אשה מבעלה שאני, ואין אנו מוציאין מבעלה כל היכא שיש לסמוך אחזקת היתר שלה:

ועוד נלענ"ד שכוונת התוס' להקשות באופן אחר, והוא דבאמת יש להעיר למה אסרינן בספק שמא תחתיו שמא אין תחתיו, הא תחתיו הוה זמן מועט נגד הזמן שאין תחתיו וא"כ נקל לומר שאזלינן בתר רובא, וצריך לומר דזמן חשוב קבוע ואין שייך בו רוב דזה הוה רק ספק אחד שמא תחתיו שמא אין תחתיו, ומעתה נלענ"ד לומר שאף אם קבוע דין הוא שנחשב כמחצה על מחצה, מ"מ שכיח יותר הוא שיהיה מן הרוב ולא מן המיעוט, רק לענין הדין נחשב זה ספק שקול, ומ"מ כיון דבאמת ע"פ שורת הדין הא כאן דאיכא חזקת היתר הרי מותר הוא בספק שקול, אלא שמדרבנן החמירו מצד הריעותא, ולכן כיון דבאמת ההיתר שכיח טפי הגם שמצד הדין נחשב מחצה על מחצה, מ"מ לא החמירו בזה כיון דבאמת שכיח היתירא, ומעתה נוכל לומר שהתוס' בפסחים (ט' ע"ב) קאי אתשע צבורין של מצה ואחד של חמץ דאמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ומחייבינן בדיקה, וע"כ הקשו התוס' שנאמר להעמיד הבית על חזקתה, וממילא כאן דשכיח היתירא ביותר גם מדרבנן אין לחוש להריעותא שהורע חזקת היתירא הקדומה, וא"כ נוכל לומר שבספק שקול גם התוס' יודו בזה לדעת הפוסקים המחמירים בספק שקול בטריפות במקום דאתייליד ריעותא. אך מ"מ דברי התוס' בחולין (מ"ג ע"ב) ד"ה קסבר מוכח בבירור שיטתם שמוקמינן אחזקה גם במקום דאתייליד ריעותא, היכא שלא שכיח האיסור יותר, וצריך לומר כמש"כ מקודם שרק במקום איסור מיתה וכמו בתרומה וביוחסין, אז החמירו לחוש לספק דאתייליד ריעותא ולא נסמוך אחזקה אבל לא בשארי איסורין, ולפ"ז צ"ל מה שמחמירים בנדרים במקום שאין יודעים אם היה בכרי מאה כור ואין מעמידין בחזקת היתירו, דיש לומר בזה משום שהוא הכניס עצמו בספק זה וכוונתו היה לזה לכן אנו מחמירים, או אפשר לומר טעם אחר לפי שבעת מעשה שנדר היה עליו חיוב לילך למדוד ולכן חל עליו בעת מעשה ספיקו של הנדר וע"כ הורע חזקתו:

ועכ"פ יוצא מדברינו שגם המחמירים בספק טרפות בספק שקול אפילו נולד מחיים הוא רק מדרבנן, ובאמת המחוור מפשטות הסוגיות יותר מסתבר שספק שקול בטרפות אסור, אך הוא זה מדרבנן, ודברי הרשב"א בשם רבינו יונה בענין זה מה שמדמה ספק טרפות לספק בשחיטה לענין נשבר הגף, נבאר בזה בסמוך בע"ה, ולכן אם נקובת הושט הוי רק טרפה לשיטת הסוברים כן, הא דחיישינן לשמא נגע בוושט במקום שחתך העור לבד לפי דמיונו, ובפרט אם חתך רק מקצת העור ויצא דם, זה הוא רק חששא דרבנן. אך אם נקובת הוושט הוי נבלה, יש לעיין לפ"ז בנידון המסופק לנו אם נגע בוושט, אם יש לדון מצד הספק להחמיר מן התורה משום שמוקמינן בחזקת שאינה זבוחה, או שיש לומר שזה אין דומה לספק בשחיטה, מפני שגוף השחיטה כהוגן נעשה ורק הספק ממקום אחר הוא שמא אירע בה דבר המבטל שחיטתה, וע"כ נאמר שמוקמינן אחזקתה שלא אירע בה אותו הדבר:

והנה על מדוכת חקירת ספק זה אם נידון כספק בשחיטה או לא, כבר ישבו ע"ז גדולים חקרי לב מרבותינו האחרונים והרחיבו דבריהם הקדושים בזה, וב"ה הרבה הערות כוונתי בזה לדעתם, עכ"ז אמרתי אלקטה באמרים אחריהם מה שיש להעיר לפי ענ"ד. והנה השב שמעתתא (בשמעתא ה') העיר להביא ראיה מסוגיא דיבמות (ל' ע"ב) דקאמר שם הגמ' א"ה בקידושין נמי נימא הכי, אשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק, הגם שאצלה בחיים היה עליה לאחי בעלה היבם איסור אשת אח וספק אם הותרה, ואפ"ה אמרינן שהיא קיימא בחזקת היתר ליבם, וטעמא דמילתא משום דחזקה שלא נתקדשה הערוה לבעלה מכריע שהיא בחזקת היתר ליבם ממילא, וה"נ בספק בניקב הוושט נמי נימא הכי, כיון שנשחטה שחיטה מעליא ורק הספק הוא שמא אירע בה נקובת הוושט שמחמת זה תשאר באיסור שאינה זבוחה ותהיה נבלה, אפ"ה מוקמינן לה בחזקת שלא נעשה בה נקובת הוושט. וממילא תשאר בחזקת היתר שעמדה לכך שתהיה מותרת כאשר ישחטו אותה, רק שהקשה לפ"ז מדוע בספק אם נשמטה הגרגרת אמרינן בזה ספק בשחיטה פסולה, ותירוצו הוא ע"פ דברי הרמב"ן ז"ל שכתב שטעם השמוטה שהוה נבלה הוא דווקא בעת השחיטה מפני שא"א שתישחט כהוגן, וא"כ שפיר אמרינן בזה שמצד החזקה שלא היתה זבוחה מקודם שלא נעשה בה מעשה ההכשר כראוי שלא היה בה שחיטה כשרה:

ולפי דעתי הקלושה סברא זו אינה מחוורת דהא מחמרינן גם בעוף שהכשרו בסימן אחד. וזה אין סברא לומר גם לפי שיטת הרמב"ן ז"ל הנ"ל בטעם של השמוטה שע"י שנשמטה הגרגרת א"א לשחוט גם הוושט כהוגן. וע"כ צריך לומר שזה הלכה למשה מסיני, שגם. בעוף בעינן בעת השחיטה שיהיו שני הסימנים ראוים לשחיטה, ולכן כיון שהגרגרת אין ראוי להשחט כהוגן מחמת שנשמט, ע"כ גם שמוטת הוושט נבלה, וא"כ בספק אם היה הגרגרת שמוטה בעת השחיטה של הוושט, אין מקום לומר כסברת תירוצו של הש"ש הנ"ל, שהרי הוושט נשחט באמת כהוגן, רק ממקום אחר אתה בא להסתפק עליו אם היה כשרה השחיטה זו ואפ"ה אנו מעמידים את העוף בחזקת איסורה הקדום ולא אמרינן כיון שנשחט הוושט לפנינו נעמיד הגרגרת בחזקת שלא נשמטה

ובמה שכתבתי הטעם שלכך בעוף פסול בנשמטה הגרגרת גם בשחיטת הושט, שזה ההלכה שקבלו חז"ל שבעינן שיהיו שני הסימנים ראוים לשחיטה, נראה לפענ"ד לפרש בזה דברי רש"י בחולין (כ' ע"ב) ד"ה כל המעכב בשחיטה וז"ל, עור אינו מעכב בשחיטה כו' אבל סימנים שחיטה תלה בהו רחמנא, ולכתחלה כולהו בעי כדתנן לקמן בהשוחט (דף כ"ז) הלכך גבי הבדלה מעכבי עכ"ל:

ולכאורה הוא תמוה מאוד הא בהדיא פירש"י לקמן (כ"א ע"ב) ד"ה ואינו מבדיל שסימן שני אפילו מצוה לכתחלה ליכא, כדתניא לחייבו בב' סימנים א"א וכן לקמן (כ"ז א') ד"ה אאחד בעוף, פירש"י, דלכתחלה אצרכוה רבנן תרווייהו משום הרחקה, וא"כ כיון דליכא מצוה מה"ת לכתחלה להצריך שני סימנים בעוף, וא"כ איך כתב רש"י כאן שמחמת זה מיקרי מעכב בשחיטה, משום דלכתחלה כולהו בעי כיון דהוי רק מדרבנן. ולכן נלענ"ד שכוונת רש"י במה שפירש דלכתחלה כולהו בעי אין כוונתו למה שאמרו בהשוחט (כ"ז א') לחד לישנא אבע"א אאחד בעוף, רק כוונת רש"י הוא כך שעור לא בעינן כלל שיהיה ראוי לשחיטה, אבל סימנים שחיטה תלי בהו רחמנא, או זה או זה, ולכתחלה כולהו בעי היינו שיהיו שני הסימנים ראוים לשחיטה, אבל כל שאין שני הסימנים ראוים להיות בהם שחיטה לא מהני כלל, וכוונת רש"י במה שכתב כדתנן לקמן בהשוחט [ואולי צ"ל כדתני לקמן בהשוחט] הוא למה שהביא הגמ' בהשוחט (כ"ח א') שאם נשמטה הגרגרת ושחט הושט שחיטתו פסולה, שמזה מוכח שבעינן שיהיו שני הסימנים ראויים לשחיטה, ומה שמצוין (דף כ"ז), ציין המציין לפום ריהטא שכוונת רש"י הוא למה שאמר בגמ' ואבע"א אאחד בעוף, אבל באמת אם היה זה כוונת רש"י היה לו לכתוב כדאמרינן לקמן בהשוחט שהרי במשנה אין מבורר זה, ומן כדתני עד כדתנן נקל להתהוה שיבוש כזה ע"י המעתיקים. ודו"ק:

וא"כ בכה"ג בעוף שהושט נשחט כהוגן, ורק אם היה הגרגרת נשמטה מקודם ממילא נפסלה השחיטה, וא"כ נשארה הקושיא למה אמרינן בזה ספק בשחיטה פסולה, הלא ראוי לומר שנוקי אחזקה שלא נשמטה וממילא תשאר השחיטה שחיטה כשרה.

והנראה לענ"ד לומר בזה, שוודאי אם היה מזדמן ספק אם נשמטה אם לאו, כיון שאין הספק בגוף השחיטה הוה שפיר מוקמינן אחזקה שלא נשמטה אפילו אם היה בא ע"י ריעותא המספק לנו וממילא הוה שחיטה כשרה, אבל הכא כיון שהגרגרת שמוטה לפנינו רק הספק הוא אימת כשמטה, אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה, א"כ אין לנו הספק רק בעצם מעשה השחיטה מתי היתה, אם קודם שנשמטה הגרגרת או לאחר שנשמטה, בזה מוקמינן הבהמה או העוף בחזקת שלא נשחטה שהיה עליה מקודם, וזה דומה ממש למקוה שנמצא חסר לפנינו ולסכין שנמצא פגומה אליבא דרב הונא שמחמת זה נעשה ספק בשחיטה, ורב חסדא דפליג בסכין הוא רק משום דסכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי וא"כ לפ"ז היכא שיש ספק אחד הגם שבא ע"י ריעותא המספק לנו אם נעשה ע"י זה נבלה שלא יועיל לה שחיטה או שלא נעשה בה מעשה הלזו אשר יפסול לה משחיטה ואח"כ היה בה שחיטה ודאית הגונה, לא אמרינן בזה ספק בשחיטה פסולה והוה זה ככל ספיקי טרפות, ודין אחד הוא כמו אם היה מזדמן ספק טרפה ע"י ריעותא שלא ידעינן אם נטרפה או לא.

וע"פ מש"כ בע"ה אבוא לבאר דברי הרשב"א ורבינו יונה והר"ן שכולן הביאו הא דשחט את הושט ונמצא הגרגרת שמוטה דאסרינן, ואמרינן בזה כל ספק בשחיטה פסולה, ללמוד מזה שהיכא שנשמט גף העוף או נשברה רגלה מן הארכובה ולמעלה ולא ידעינן אי קודם שחיטה או לאחר שחיטה דאזלינן לחומרא וכו', יעו"ש בר"ן וברשב"א בחידושיו (בפרק קמא דחולין) שהן הן הדברים דאיתא בר"ן (פ"א דחולין) הוא ג"כ בחידושי רשב"א הנ"ל. וכבר תמהו בזה רבותינו האחרונים מאי ראיה מספק בשחיטה לספק טרפות, שכיון שהשחיטה היה שחיטה כשרה הלא נשחטה בחזקת היתר עומדת

והנה בס' שב שמעתתא (שמעתא ה' פרק ע') כתב שטעמא של הרשב"א וסייעתו דסברי מחזיקין מאיסור לאיסור, והביא ראיה מד' הרשב"א בחידושיו ביבמות (פרק ד' אחים) שכתב שם, איכא דקשיא להו והא באיסור א"א קיימא הלכך כיון שבחזקת איסור הוי קיימא ואע"פ דאיסורא קמא אסתלק להו דכוותה אשכחן כו' בהמה בחזקת איסור אמה"ח עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה ואע"פ שמשעה שנשחטה נסתלק איסור אמה"ח אפ"ה חוששין משום נבלה אלמא מחזיקין מאיסור לאיסור, וע"ש שכתב לתרץ דהתם כיון שצריך מעשה להתירו דבמתה מאליה לא משתרי וצריך מעשה שחיטה, וכיון דבעי מעשה מחזיקין מאיסור לאיסור, אבל הכא דאין צריך מעשה דהא מיתת הבעל ממילא מתיר משום הכי אין מחזיקין מאיסור לאיסור עיי"ש, כן העתיק הש"ס. ובזה תירץ קושית מהר"ם לובלין מדוע מתיר הרשב"א החלב והגבינות ואמרינן השתא נטרפה דהא הרשב"א והר"י מחמירים בספק שקול בטרפות, ובזה תירץ משום דהחלב אין צריך מעשה להתירו כו' יעו"ש:

והנה הבין הש"ש כוונת הרשב"א דהחילוק בין דבר שצריך מעשה מחזיקין מאיסור לאיסור, ודבר שאין צריך מעשה אין, מחזיקין מאיסור לאיסור, ואנן בעניותן לא ירדנו לחילוק זה בכוונת הרשב"א, ובאמת עיקר הסברא קשה מאוד להולמה מאי נ"מ לן בין מעשה בידי אדם למעשה בידי שמים, והא שם ג"כ בעי מעשה בידי שמים להתיר הוא מיתת הבעל, והיכן מצינו חוק חילוק זה, ואדרבא אם אמרינן שמחוסר מעשה מחזיקין מאיסור לאיסור, והוא שנאמר בסברת דבר זה שכל שמחוסר מעשה להתירו שם איסור עליו משא"כ באין צריך מעשה ועומד להיות מותר לא מיקרי ע"ז שם איסור נוטה לומר יותר שבזה שתלוי בידי אדם לתקן זה אמרינן בגמ' כל שבידו לא מיקרי מחוסר מעשה כדאיתא זה בקידושין (ס"ב א'), אבל במה שאין בידו רק תלוי בידי בידי שמים מיקרי שפיר מחוסר מעשה וראוי להחשב יותר שם איסור עליו. אך כאשר ראיתי בדברי הרשב"א בחידושיו שם שהוסיף דברים אשר לא העתיקן הש"ש בדבריו, וז"ל הרשב"א שם בתירוצו, ולשון אחר נראה לי לפרש דהתם גבי בהמה כל שלא מתה או מתה ממילא או שלא נשחטה כהלכתה אסורה עד שיתחדש בה ענין המכשירה עליך הראיה, דכוותה הכא כיון שמתחלה צרת ערוה הוה ואלו מת הבעל ממילא הותרה לשוק והרי מת וקברו מוכיח עליו, וכשאתה בא לומר שנעשה, בה מעשה האוסרה עליך הראיה עכ"ל. הרי הוסיף הרשב"א שלכך התם שאני משום דמיתת הבעל מתירה והוא מת בודאי, וא"כ נראה הדבר שאין החילוק בין שחיטה למיתה משום ששחיטה הוא מעשה בידי אדם ומיתה ממילא בא, רק שכאן נעשה המיתה בודאי בלא שום שינוי וממקום אחר אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק, וכאן הספק בהשחיטה אם נעשה כהלכתה, וא"כ מעתה נשאר דברי הרשב"א בחולין תמוהין לכאורה, מדוע מדמי ספק טרפות לספק בשחיטה, הא בספק טרפות מעשה השחיטה נעשית לפנינו כהלכתה בבירור, וממקום אחר אתה בא לומר שנעשה בה מעשה האוסרה ומבטל היתר השחיטה אל תאסרנה מספק. וע"כ נלענ"ד לבאר ד' הרשב"א ורבינו יונה, והנה אדקדק בדבריהם, א' שכתבו שמזה שבספק אם קודם שחיטה נשמטה או לאחר שחיטה שאסור, למדנו לענין שאר טרפות, והביא אח"כ ראיה מהא דאמרינן ודילמא חוט השדרה אפסיק שמאתקפתא דרבינא ילפינן שכל היכא דאיכא ריעותא לחומרא אזלינן, ולכאורה אין מדוקדק לשונם של הראשונים אחרי שהביאו ראיה משם לענין ספק טרפות דאזלינן לחומרא, למה הוצרכו להביא מכאן שעל ראיה זו של דמיון מספק בשחיטה יש לדון, שהרי הוצרכו לסמוך הראיה מאתקפתא דרבינא, ומה זו סמיכה הרי משם מספיק הראיה. עוד יש להעיר ולדקדק שלבתר הכי הביאו הרשב"א והר"ן הוכחה דהטעם בספק כלבא ספק שונרא משום דשכיח להתירא טפי דהא קיי"ל חוששין לספק דרוסה, ולמה לא העירו מזה בתחלת דבריהם להביא ראיה לענין לחוש לספק טרפות דהא קיי"ל חוששין לספק דרוסה:

ולכן נלענ"ד לומר שלהרשב"א וסייעתו היה קשה להם מדוע אמרינן בספק שמוטה פסולה השחיטה נוקי בחזקת שלא נשמטה כמו שכתבנו מקודם, וניחא להו משום שהוא שמוטה לפנינו והרי אתרעאי בהמה ולא ידעינן אי מקודם או אח"כ ולכן פסולה מספק, ולכן באו מזה הראשונים הנ"ל לדון לענין ספק בטרפות שלא ידעינן אי קודם שחיטה אי לאחר שחיטה, ולא שהרשב"א מדמה זה ממש לספק בשחיטה, דזה בודאי סובר הרשב"א ג"כ החילוק שהספק בשחיטה בחזקת איסור עומדת, רק כוונתו ללמוד מזה שמה שמצינו לאחר שחיטה ריעותא בבהמה מיקרי חסר לפניך שלא נאמר שמה שאחר שחיטה מצאנו בה, כיון דהוה אז בשר בעלמא, אין ע"ז שם ריעותא ואין דומה לחסר דמקוה או שנמצא סכין פגומה שהפגימה והחסרון כך הם עכשיו כמו מקודם, ואין הפרש רק בזמן והוה זה ספק, אבל בדבר הנעשה לאחר שחיטה אין על זה שם אותו החסרון דהא לאחר שחיטה מחתך בשר בעלמא הוא, ואין אומרים ע"ז הרי חסר לפניך, וע"ז בא הרשב"א ללמוד מספק שמוטה דאסרינן, דאלו היינו אומרים שמה שלאחר שחיטה לא נכנס בשם שמוטה לפניך היה זה ג"כ ראוי להיות מותר משום שהרי היה צריך לומר שחיטה ודאית יש כאן, וספק שמא נשמטה לא יוציא מחזקתה שעמדה לכך שאם תשחט תתכשר, א"ו שגם מה שאחר שחיטה מצאנוה שמוטה מיקרי שמוטה לפניך ובהמה אתרעאי, וא"כ ה"נ לענין טרפות לא נוכל לומר שנעמיד אחזקתה שלא נעשה בה מעשה הטרפות, שהרי יש מעשה הטרפות לפניך. אך עדיין יש לדון, שנהי שאין לומר בה אוקי אחזקה שלא נעשה בה מעשה הטרפות, משום שהרי ריעותא המטריפה לפניך, מ"מ נעמידה בחזקת היתר שלא נתהוה טרפה שהרי נשחטה כראוי, וע"ז מביא הרשב"א ראיה מהא דחיישינן דילמא חוט השדרה איפסוק ואין אנו מעמידין בחזקת היתר, שלא נטרפה:

והנני לבאר הדברים ביתר ביאור, ואחלק סוגי הספיקות בשלשה אופנים וכל אחד אין דומה לחברו. א') שהעצם ריעותא כהויתה נמצא בבהמה או בעוף והדבר הזה הוא מטרפת בודאי אם נעשה מחיים, אך הוא ספק אם נעשה מחיים או אחר שחיטה, ומצד אחד סוג ספק זה חמור שהרי ריעותא לפניך, ומצד אחר הוא קיל דהא מחיים לא איתרע כלום ולאחר שחיטה יש לומר שלא נכנס בגדר ריעותא. ב') מצאנו ריעותא בבהמה בחייה, או לאחר שחיטה בדבר המבורר שנעשה בחייה, אך לא ידענו מאיזה סיבה בא דבר זה, אם מסיבת דבר המטריף או מדבר שאין מטריף, כמו מה שמצינו בגמ' בהא דמשגרא כרעא בתרייתא ולא ידעינן אם בא מצד שגרונא או מצד פסיקת חוט השדרה וכן הא דמים במוח להא דמי, שמצאנו מים שהוא ריעותא ולא ידעינן אם זה בא ממקום המטריף או ממקום שאין מטריף, וכן מחט שנמצא בריאה ולא ידענו מהיכן בא אם מן הקנה או מן הוושט. ג') שנמצא ריעותא בבע"ח ולא ידענו אם הריעותא הנ"ל עשתה וגמרה מעשה המטריף או לא גמרה להטריף, ובסוג זה נכנס ספק דרוסה, הוא שהיה שם הארי שזה ריעותא שעלול שיבוא עי"ז מעשה טרפות, ולא ידעינן אם הטריף היינו אם דרס, או לא דרס, וכן מחט או קוץ שנמצא בוושט או אצל שאר איברים ולא ידעינן אם גמר לינקב:

והנה סוג הספק השני והשלישי אין דומה זל"ז שסוג הספק השני אין לו חזקת מעשה, היינו שנאמר אוקי אחזקתה שלא נעשה בה מעשה הטרפות, כמו בהא דשגרונא שנאמר אוקי אחזקתה שלא נעשה בהחוט מעשה הפסיקה דמאי חזית לומר שלא נעשה בה מעשה זו, אוקי אחזקתה שלא נעשה בה מעשה השגרונא, רק מתורת חזקת הדין אתה בא על זה, היינו שעד עתה היתה בחזקת היתר ולא ידענו אם נאסרה אין אוסרין מספק, וע"כ נראה הן למאן דחייש לספק דרוסה, אין ללמוד להחמיר בספיקא דשגרונא או חוט השדרה, משום שיש לומר שבספק זה דשגרונא או חוט השדרה, לא הורע חזקת דין התירה, שאם נעשה בה מעשה השגרונא מעולם לא בה עליה ריעותא שעומדת להיות טרפה, וכן להיפך מאן דלא חייש לספק דרוסה יש לומר שאין ללמוד מכאן להקל בספיקא דכדומה של הא בשגרונא או חוט השדרה, משום דשם אין לנו רק חזקת הדין לבד, היינו שמקודם היתה מותרת, אבל חזקת מעשה אין, שהרי אנו מסופקים בשני המעשים אם מעשה המטריף או מעשה שאין מטריף, אבל בהא דספק דרוסה והדומה לזה יש לנו לבד חזקת הדין שהיה לה היתר גם חזקת המעשה, שמא לא דרסה או לא ניקבה. וכן בכל ריעותא שהותחל ולא ידענו אם גמר לינקב באופן המטריף למאן דלא חייש לספק דרוסה ומוקמינן אחזקה שלא נעשה בה מעשה הדרוסה, כן מוקמינן אחזקה שלא נעשה בה מעשה הנקיבה, והנה הרשב"א יסבור כפי האופן השני שכתבתי שחששא דספק דרוסה קיל יותר מצד שמוקמינן אחזקה שלא נעשה בה המעשה

ועתה יהיו דבריהם מסודרים ומבוארים היטב. שמתחלה למדו שגם הריעותא הנמצא לאחר שחיטה ואפשר שנעשית לאחר השחיטה הוה ריעותא, וזה למדו מספק שמוטה כמש"כ בדברינו לעיל. ואח"כ הביאו לדון לענין ספק שאין בו חזקת מעשה היינו חזקה שלא נעשה בה מעשה הריעותא, ומדמי הרשב"א וסייעתו, ספק זה שיש כאן חסר לפניך או האי גוונא דמשגרן כרעא בתרייתא שמסופקין מהיכן באה אם מצד השגרונא או מצד פסיקת החוט ואין כאן בזה רק חזקת הדין שהיתה מותרת עד עתה, ומחמרינן ומטרפינן מספק, והביאו הראיה שרק משום שגרונא שכיח וחוט השדרה שכיח ליפסק, אבל אם היו שניהם שכיחים בשוה היינו מחמירים ואוסרים, משום שאין כאן רק חזקת הדין ולכן מחמרינן היכא דאיכא ריעותא. והנה ספק כלבא ספק שונרא ג"כ להא דמיא שידענו שנתהוה בהבע"ח קלקול ולא ידענו מהיכן בא, אם ע"י מטריף או מסיבה אחרת שאין אוסר, וע"ז כתב הרשב"א דהתם משום דשכיח להתירא טפי, וע"ז מביא הרשב"א הוכחה למאן דחייש לספק דרוסה וחושש להחמיר, ולא מהני ליה לא חזקת מעשה ולא חזקת הדין, ואפ"ה כיון דאיכא ריעותא מחמרינן מספיקא, וא"כ לדידיה בודאי היה ראוי להחמיר בספק כלבא וספק שונרא מכל שכן, אלא ודאי משום דשכיח טפי להיתירא. וא"כ נוכל לומר שגם מאן דלא חייש לספק דרוסה, נמי לולי הא סברא דשכיח יותר להיתירא היינו כלבא היה מקום לאסור, משום שיש כאן דבר ריעותא שלא ידענו מהיכן בא:

ואחרי שבארנו דברי הרשב"א נתישב ג"כ קושית מהר"מ לובלין, שהקשה מדברי הרשב"א גופייהו שמתיר בחלב בנמצא הבהמה טרפה שמוקמינן אחזקה ואמרינן השתא הוא דנטרפה, ומדוע בנשבר הגף מחמיר הרשב"א,, והוא ששם בהחלב גופיה אין בה ריעותא, רק הריעותא נמצא בהבהמה ולכן אמרינן בהמה אתרעאי חלב לא אתרעאי, ואם רב חסדא בא להקל מטעם זה גם נגד חזקת איסור ואמרינן בהמה לא אתרעאי ויצאת מחזקת איסור להיתר ע"י זה כש"כ בזה שהיה בחזקת היתר, וגם רב הונא יודה שאמרינן החלב לא איתרע ובחזקת היתירא הוא, וכן מצאתי שיישב התב"ש ג"כ קושיא זו משום דחלב לא אתרעאי:

**(ובזה יהיה מדוקדק הסברא מה שמחלקים היכא שא"א לומר שסמוך לשחיטה ממש נטרפה שאסור למפרע, ולכאורה יש לעיין מאי נ"מ למה)**

ועפ"י כל מה שבארנו נשוב לענין נ"ד שכתבנו בראש דברינו במקום ספק אם היה ניקב בוושט, כיון שבעצם השחיטה אין כאן ספק והיתה שחיטה הגונה, וגם אין ריעותא ודאית לפנינו, א"כ בכגון זה תלי אם חיישינן לספק דרוסה ניחוש גם בזה, ואי לא חיישינן גם בהא לא ניחוש כדמוכח בגמ' גבי הא דעולא (מ"ג ע"ב), וזה דומה כמו דמוקמינן בחזקת שלא נתקדשה הערוה ומותרת ליבם מעיקר הד"ת, הגם שיש עליה חזקת איסור אשת אח שהיה עליה מקודם, מ"מ חשבינן לה חזקת היתר ליבם, ומאי דחיישינן הוא רק מדרבנן. ובלא זה מה שכתבנו לעיל וביארנו שכל זה הוא מדרבנן מסתברא כן, כיון שזה מוכח שלמאן דלא חייש לספק דרוסה הוא מותר למה נעשה פלוגתא רחוקה שלמאן דחייש הוא איסור תורה מסתגי לן שהאיסור למאן דחייש הוא ג"כ רק מדרבנן, ובנ"ד שלא היה שיעור שהיה שגם אם היה נקב ג"כ להרבה דעות הפוסקים שגם בעוף שיעור השהיה כמו בבהמה דקה, וא"כ לענין דאורייתא הוי ספק ספיקא שמא לא ניקב הוושט כלל ואפילו ניקב שמא הדין כמאן דסבר שיעור שהיה גם בעוף, ולענין דרבנן הוה ספק אחד שמא לא ניקב הוושט וא"כ במקום הפסד יש לסמוך על בדיקתינו, ודוק:

תוכן העניינים

באר משה (דנשבסקי) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה