אור ברסלב
באר משה (דנשבסקי) א יורה דעה › סימן ח

באר משה (דנשבסקי) א· רבי משה דנושבסקי

יורה דעה · סימן ח

סימן ז

נשאלתי מהשו"ב המופלג בתוי"ר כו' אשר היה שו"ב בעיר ס... במקום רחוק ומחמת קומ"ר הוכרח לסלק עצמו מחזקת שחיטתו ועבור הפיצוי שנתנו לו נתן להם כתב וקבל על עצמו בחד"א שלא ישחוט בעיר הנ"ל, ועתה בא בשאלתו אם מותר לו לשחוט לעצמו ולב"ב לבד שלא לאחרים, ושורש שאלתו שבשעת שחתם עצמו על הכתב שכתב כו שלא לשחוט בעיר ס... לא עלה על דעתו שיהיה נצרך לדור שם וכעת שאין אוכל משחיטת אחרים וע"כ שואל אם יהיה לו היתר לשחוט לעצמו עופות וכדומה, ע"כ:

תשובה בע"ה. הנה בלשון "שלא לשחוט" כיון שסתם נאמר משמעותי בין לעצמו בין לאחרים. אמנם יש לדון בזה מטעם אומדנא, שעיקר כוונת קבלתו שהיה זה לדעת הדורשים מאתו, שיסלק עצמו מהתמנות השחיטה שהיה לו במקום הנ"ל, שעיקרו הוא לשחוט לאחרים, ודמי זה להא דאיתא בנדרים (ס"ג ב') היה מגרש את אשתי ואמר קונם אשתי נהנית לי, שמותרת ליהנות ממנו, שלא נתכוין אלא לשם אישות, הגם שבלשון הנאה נכלל שתיהן הן אישות והן שארי הנאות, מ"מ אמרינן שדנין למה שהיה עיקר כוונתו בנדרו לענין אישות, שלא נתכוין אלא לזה, וה"נ נימא בנידון זה שלא היה כוונתו אלא שלא לשחוט לאחרים שלענין זה היה כוונתו שיסיר מעצמו התמנות זו שם בעיר הנ"ל, מ"מ יש לחלק דהתם בעת מעשה מבואר חילוק בכוונתו, היינו שאישות אסורה לו ושארי הנאות מותרות לו, ומצד האומדנא מפרשים אנו כוונתו מה שאמר הנאה, הנאת אישות הוא, משא"כ בנידון שלנו, כיון שבעת מעשה היה בדעתו לעקור דירתו ממקום הנ"ל, וא"כ היה כוונתו סתם שלא לשחוט, שהרי במחשבתו חשב שע"י זה שלא יהיה שם שוחט לאחרים יעקור דירתו משם, ולא ישחוט שם לא לאחרים ולא לעצמו, וא"כ אז בעת קבלתו לא היה חילוק בביאור כוונת לשונו, וא"כ חל הכוונה כפי סגנון לשונו, וא"א לסמוך להתיר לו לשחוט לעצמו בלא היתר חכם:

הן מצאתי להרשד"ם בתשו' (חיו"ד סי' ק"ז) שדן בנידון דידיה שנשתנה הדבר שאשתו נעשית חולנית ודימה זה להא דגיזי צמר בנדרים (נ"ה ב') ובאמת לשם אין לדמות כלל, דהתם האומדנא הוא רק מפרש ביאור דבורו היאך כוונתו, משא"כ בדינו של מהרשד"ם התם האומדנא אין עושה לנו ביאור חדש, ועוד הביא שם מראה אוכלים תאנים וכשקרב ראה אביו ואחיו ביניהם וכתב שם הר"ן מפני שהוא מוטעה בעיקר הנדר, וה"נ על אשה כזו מעולם לא כיון, ע"כ. ואתמה מאד על דברי מהרשד"ם הנ"ל, שזה אין דומה לזה, דהא מ"מ על אשה זו כיון, אלא שיש טעם שאילו היה יודע שתיעשה חולנית לא היה אוסר עליה, והיאך מיקרי זה טעות בעיקר הנדר, ועוד כתב שם הרשד"ם, ואין לומר לחלק מהא דהיה אביו ביניהם, דשאני התם בשעה שיצא מפיו הנדר היה בטעות ומעולם לא חלה עליו, אבל בנ"ד חלה השבועה, כל זמן שהיתה בריאה, מ"מ אני אומר דלא שאני לן, וראיה מתשובת הרא"ש והביאה ב"י מי ששידך בתו ונשבע לתת לחתנו כך ואח"כ נתקלקלו החובות, ופסק הרא"ש שחמיו פטור ומותר מן השבועה, והדברים ק"ו שהרי עדיין אפשר ביד חמיו לקיים השבועה, אפ"ה פסק הרא"ש כיון שצריך למכור דברים הצריכים לתשמישו, אמרינן אדעתא דהכי לא נדר ביה יעוש"ה שהאריך בזה. וא"כ יש לומר לכאורה שגם מה שנשתנה אח"כ דנין ע"ז אומדנא שזה לא נדר, וא"כ נאמר בנ"ד ג"כ שלא נדר על מה שישחט לעצמו:

אך באמת א"א לבנות ע"ז יסוד, כי אין לדמות אומדנא זו לאומדנא של הרא"ש והרשד"ם, עוד נראה לענ"ד לומר ע"פ מה שכבר בארתי במקום אחר בע"ה בעניני אומדנות, וביארתי שדברי הרא"ש הנ"ל וסברתו הוא שהאומדנא מגלה על כוונת נדרו ושבועתו בעת שנדר, היינו שכוונתו היתה בעת שנדר שיתן הנדוניא מקיבוץ חובותיו ושארי סחורות, אבל ליתן מעות ממכירת חפצים הצריכים לו לא כיון מעולם, נמצא שהאומדנא מבררת ומבארת על כוונת נדרו ושבועתו בעת קבלת השבועה, וא"כ בנ"ד כיון שבעת מעשה שקבל עליו השו"ב שלא ישחוט לא נתחלק אז לעצמו מלאחרים, מחמת שחשב לעקור דירתו משם, חל הנדר על כל, הן לעצמו והן לאחרים, כפי משמעות הדבור שלא לשחוט, המורה בסתם שלא ישחוט שם שום שחיטה הן לעצמו והן לאחרים:

אמנם נראה לענ"ד שיכול להתיר דבר זה ע"פ ב"ד כדין התרת נדרים שיהיה מותר לו לשחוט לעצמו לבד, ע"י פתח וחרטה, שמתחרט על מה שלא התנה שיהיה מותר לו לשחוט לעצמו כשיזדמן לו שיהיה שם במקום הנ"ל, ויתירי לו לשחוט לצורך עצמו וביתו לבד ולא לאחרים מאומה, ואף דקיי"ל שהנודר לחבירו אין מתירין לו אלא מדעת חבירו וכמבואר ביו"ד (סי' רכ"ח ס"כ) וכהכרעת רמ"א דבעינן דעתו והסכמתו, ובפרט בנידון שלנו שנתנו לו מעות אז בעת הגמר עבור זה (ויעויין בתשו' מהר"י ברונא סי' ר"ס בזה), מ"מ נראה לענ"ד שיש להתיר כאן, דהא כתבו הפוסקים דמה דאמרינן אין מתירין בלא דעת חבירו והסכמתו, הוא בדבר שיש לחבירו תועלת בזה, וכהגהת הרמ"א שם (בסעיף כ') והשבועה היתה לתועלת יתרו, אבל היכא שאין תועלת לחבירו יכול להתיר גם בלא הסכמתו, רק שיודיעו להסיר החשד, וכהטעם של החשד, והכא בנידון שלנו עיקר התועלת שהיה בזה רצון הדורשים מאתו שיקבל עליו, הוא שלא יהיה שוחט לאחרים, אבל מה שישחוט לעצמו אין נוגע להם, שהרי מאי נ"מ להם אם לא היה דר שם או שדר שם ושוחט לעצמו:

ואף שהש"ך כתב (בס"ק מ"ג) שהיכא שקיבל טובה עבור השבועה, אף שאין זה לתועלת חבירו אין יכול להתיר בלא דעתו, והכא קבל טובה עבור השבועה שנתנו לו מעות, מ"מ נראה לענ"ד שבזה הדרינן להאומדנא שמטרת המשביעים ונתינת המעות הוא עבור שיסיר מעצמו התמנות השחיטה ושלא יחזיק אותה אח"כ, הוא רק על שחיטה לאחרים, ולא על שחיטה לעצמו לבד, וזה הפרט יחשב כנשבע לחבירו בלא הטבה:

אך אחת יש לדון, כיון דקיי"ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו ובזה יש מחלוקת בנדר שהותר ע"י פתח וחרטה אם הוא דוקא במשנה באומר אילו הייתי רוצה להוציא דבר זה מן הכלל היה משנה לשון הנדר וכמבואר (בסי' רל"ב ס"ח) גבי היה אביו ואחיו ביניהם, אבל במעמיד לשונו בזה לא הותר כולו, ובנ"ד אם היה מוציא מכלל הקבלה שחיטה לעצמו לא היה משנה לשונו שהיה אומר ג"כ שמקבל שלא לשחוט "רק לאחרים ולעצמו לבד יהיה מותר לו, והיה רק מוסיף בדבריו ההיתר לעצמו, ולא משנה, ובזה לא אמרינן נדר שהותר

מקצתו הותר כולו, וכן הוא דעת הט"ז (בסי' רכ"ט) שגם בנדר הניתר ע"י חכם יש חילוק בין מעמיד למשנה, שהוא כשיטת הר"ן והרמב"ן בהל' נדרים וכמבואר בר"ן בנדרים (כ"ז א'). אמנם לשאר פוסקים וכהכרעת הטור וכמבואר בש"ך (בסי' רכ"ט סק"ה) שבנדר שהותר ע"י חכם גם במעמיד דבריו אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו, וא"כ איך נוכל להתיר את

המקצת שאין נוגע לחבירו, אחרי שבזה יבטל כל הנדר, וזה אין רשאי להתיר. הן אמת שמצאתי מפורש בתשו' חתם סופר (בחיו"ד סי' י') שכתב שבנדר שיש בו קצת לתועלת חבירו וקצת שלא לתועלת חברו, שמתירין מה שאין נוגע לתועלת של חבירו, ומה שהוא לתועלת של חבירו לא הותר ולא אמרינן בזה נדר שהותר מקצתו הותר כולו:

ובאמת לפי דעתי הקלושה מאי דפשיטא להח"ס מספקא לי טובא, כיון דכללא כיילינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו, גם היכא שהנודר אין רצונו להיות ניתר בזה מ"מ ממילא בטל, ולמה יהיה עדיף מה שחבירו מעכב שלא יהיה ניתר, כיון שזה הוא דין דקיי"ל בנדרים, ובעיקר ראיית הח"ס מד' הר"ח בס' המקצועות שכתב שאסור בב' וה' של ימות החול לבד ימי היו"ט, ולא אמרינן בזה נדר שהותר מקצתו הותר כולו, ולענ"ד יש לומר שהר"ח סובר כהשיטה הסוברת שגם בנדר הניתר ע"י חכם ג"כ מחלקים בו בין מעמיד למשנה וכדעת הר"ן (נדרים כ"ז) וא"כ כאן שהיה מעמיד דבריו שהיה אומר בלשון ראשון שנדר רק היה מוסיף לומר חוץ מימי היו"ט, ולכן לא אמרינן בזה שיהיה הותר כולו:

ומ"מ אף אם יהיה הדין כדעת הח"ס שבזה לא אמרינן הותר כולו, נראה לענ"ד שזה יהיה תלוי במחלוקת הראשונים (המובא בסי' רכ"ח ס"כ במחבר) אם בדיעבד בהתירו שלא מדעת חבירו מותר, וע"כ אומר שסברתו של הח"ס הוא שאימתי אומרים שנדר שהותר מקצתו הותר כולו, במה שהוא בר היתירא, כמו המקצת הניתר, משא"כ בדבר שאין הוא בר היתר כלל בזה לא נוכל לומר הותר כולו, אחרי שאין ראוי להיות ניתר, וא"כ זה א"א לומר רק למ"ד דגם בדיעבד אין מותר גם בהתירו לו בפירוש מה שהוא לתועלת חבירו שלא בהסכמתו ולכן אין ניתר גם ע"י מה שהותר המקצת שאין לתועלת חבירו, משא"כ לדעת הסוברים שבדיעבד מותר אלא שיש איסור בדבר להתיר לו, וכיון שהוא בר היתירא בדיעבד, א"כ שייך בו לומר נדר שהותר מקצתו הותר כולו, וא"כ ממילא יחול איסור על המתירין שאין רשאים להתיר גם המקצת שאין נוגע לחבירו, והח"ס שכתב שם (בתשו' הנ"ל) לדינא דידיה דרך אגב לענין הנודר בעת צרה, שפיר יש לומר שכתב זה למאן דסבר שגם בדיעבד אין מותר בהתירא שלא לדעת חבירו בדבר שהוא לתועלתו, ואנן לדינא כיון דזה הוי ספיקא דדינא אם מותר בדיעבד או לא, ולכן ראוי למנקט לחומרא שלא להתיר מקצתו פן יותר כולו גם מה שנוגע לתועלת חבירו:

ומצאתי להר"י ברונא בתשובתו (סי' ר"ט) שכתב שהיכא שקבל מעות עד שנשבע או שמחל לו חוב עבור זה, גם לדעת הסוברים שתמיד בדיעבד מיתר הכא אין מותר, והוכיח זה מדברי תשו' הרא"ש המובא בטור אה"ע (סי' קנ"ד) שכתב ואין היתר על שבועתו כיון שנשבע לה על הטובה שעשתה לו במחילת הממון ע"כ. ולשון אין היתר משמע אפילו בדיעבד לא הוה התרה, והרי האשר"י פרק השולח ובנדרים פסק בדיעבד הויא התרה. ונדחק לחלק הא דצדקיה, משום דנבוכדנצר לא קבל שום היזק במה שהמליכו עכ"ד. וא"כ לפי דברי המהר"י ברונא, בנדון שלו שנתנו לו מעות עבור קבלתו כו"ע מודו שאין היתר אפילו בדיעבד, וא"כ ע"פ ד' הח"ס אפשר להתיר מקצתו שאין נוגע להם, היינו לשחוט לעצמו לבד:

אבל לענ"ד דקדוק של מהר"י ברונא אין מוכרח, כי מש"כ הרא"ש ואין היתר לשבועתו, אפשר לפרש שאין רשאין להתיר לו, ובאמת מל' הרא"ש דקאמר כיון שנשבע לה על טובה שעשתה לו, וזה הלשון ממש בנדרים במש"כ שצריך בפניו, ואלו לשיטת מהרי"ב היה לו להרא"ש כאן לומר כיון שחסרה ממון בעד השבועה, אלא נראה שכוונת הרא"ש שיש כאן טובה ואין רשאין להתיר בלי הסכמתה, ולבד זה כבר כתבנו שעיקר דינו של החת"ס שחידש אין ברור לענ"ד, ולכן אין להתיר המקצת שאין נוגע להם שמא יהיה הדין שניתר כולו:

מ"מ נראה לענ"ד עצה לזה, שקודם ההתרה יקבל מחדש עוד לפני המתירין, את כל נדרו, חוץ ממה שרוצה להתיר עתה מה שאין נוגע זה להאחרים שנדר להם, וא"כ אף שיהיה הדין שנדר שהותר מקצתו הותר כולו גם בזה, מ"מ לא איכפת להו להניח התירו מה שאין נוגע להם, דהא מחדש נאסר במה שרצו להדירו, דהא קיי"ל אם נשאל על הראשונה השניה חלה כדאיתא בנדרים (י"ח א') וגם בקבלתו יאמר שמקבל זה עבור הטובה שהקדימו לו מקודם, למען לא יהיו רשאים להתיר לו הנדר החדש ג"כ, ואח"כ יתירו לו מה שאין נוגע למי שנדר בשבילם, היינו לשחוט לעצמו ולב"ב לבד, ודו"ק. כ"נ לענ"ד:

תוכן העניינים

באר משה (דנשבסקי) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה