באר משה (דנשבסקי) א· רבי משה דנושבסקי
יורה דעה · סימן ז
בדין המבואר ברמ"א (סי' י"ח סי"א) שמי שרוצה להכניס בספק זה א"צ לבדוק סכין בין שחיטה לשחיטה, שמביא שם הש"ך (בס"ק י"ט) שהעט"ז כתב שבשוחט לאחרים ועשה כן שלא ברשות ונמצא אח"כ פגום צריך לשלם, והט"ז (בסק"ח) חולק על העט"ז ופסק דפטור, משום דלא ברי היזיקא יעו"ש בדבריו (בס"ק זה), והש"ך בנקה"כ השיג עליו דלא דמי למגרומתא, ועל טעם השני שכתב הט"ז דלא ברי היזיקא כתב הנקה"כ דלא מיקרי גרמי כ"א מזיק בידים, והתב"ש שם (בס"ק כ"ד) הרחיב הדברים בזה דהיזק זה אינו מזיק בידים כ"א בשב ואל תעשה שלא בדק הסכין והכניסו בספק, אך העלה שאין לדמות זה לדינא דגרמי משום דהוה שומר דבעל הבהמה על מעשה שחיטתו ובעי לעיוני כו' ודמי למה שאמרו בב"מ (מ"ב ב') מכדי בקרא שו"ש דיתמי כו' איבעיא ליה לעיוני, ודמי לשומר שהיה לו לקדם ברועים ומקלות ולא קידם דחייב עוד העיר, התב"ש וכתב ואין להקשות ממש"כ הייש"ש (ב"ק פ"ט סי' כ"ג) בשם הרמב"ן לתרוצי אמאי מיחייב לשלם השוחט כשטרפו ע"י שהייה אע"ג דהיזק שאין ניכר הוא, וצידד דכיון שלא שחט כראוי השחיטה עצמה הוא ההיזק הניכר, אלמא דחיובא דשוחט לאו פשיעה הוא אלא מזיק יעו"ש בת"ש שנדחק לתרץ בחילוקים שונים:
ולענ"ד צ"ע מאד דברי התב"ש שנתקשה בזה מדברי היש"ש הנ"ל שהוא מד' הרמב"ן דמה יועיל לנו אם נאמר לחייבו מצד שומר אם נחשב בזה שנאסרה היזק שאינו ניכר א"כ גם שומר יפטר בזה, דהא מצי למימר הרי שלך לפניך, כמו דאמרינן גבי שור הנסקל החזירו לבעליו מוחזר כדאיתא בב"ק (מ"ה א') וע"כ הוצרך הרמב"ן להוסיף לומר שאין זו שחיטה אלא כמתיז ראשה בסייף, והרי ניכר בין שחוטה לחיה:
ולדעת התב"ש אם באמת היה הראשונה כשרה שלא נפגמה אז אחרי שחיטת הראשונה, אך ע"י ששחט השניה בלא בדיקה בין ראשונה לשניה ואח"כ נמצאת פגומה אחרי שחיטת השניה נאסרה הראשונה, וע"כ יתחייב עבור זה השוחט שע"י פשיעתו נאסרה הראשונה, אך מטעם ספק שמא נפגם הסכין בעת שחיטת ראשונה וא"כ הוא אנוס, וע"כ על הראשונה לחוד א"א לחייב להשוחט, וכן על השניה לחוד אם באמת היתה פגומה קודם שחיטת השניה היה ודאי מתחייב השוחט לשלם עבור פשיעתו, שע"י שלא בדק הסכין קודם שחיטת השניה שחט בסכין פגומה ואסרה. אך מצד ספק א"א לחייבו שמא היה שלם בתחלת שחיטת השניה, ואז לא נתקלקלה מסיבת פשיעתו שלא בדק הסכין, שגם אם היה בודק הסכין לא היה עושה בו שום דבר והוא נפסל אח"כ מצד שנעשה אח"כ הפגימה במקום שלא אפשר להשו"ב לתקן, ולכן פסק שבהן של שני בעלים פטור לשלם לכל אחד ואחד, ואם שניהם של אחד חייב לשלם עבור אחד מצד ממ"נ עכ"ד של התב"ש יעו"ש:
ולענ"ד נראה שדינו של הט"ז נכון שאין לחייב את השוחט, אך לאו מטעמיה, דודאי בזה אמת סברת התב"ש כיון שהוא שומר ועליו לבקש טובת הדבר שת"י שלא יתקלקל וכל שפשע בדבר זה ועי"ז הופסד יש לחייבו, מ"מ בנידון זה יש לפטרו, ומקודם נדון על מה שנשחט בראשונה מה שאנו באין עליו בטענה זו שמא באמת היה הסכין שלם גם אחרי שחיטת הראשונה, ועי"ז שפשע שלא בדק הסכין הונח עליו איסור אחרי כן בעת שנפגם הסכין בעת שחיטת השניה באמצעו או בסופו של שחיטת השניה, ומטעם שלא שמרו שלא יתקלקל בסיבה זו שיארע אח"כ בקלקולו של הסכין בשחיטה של השניה נחייב להראשון, וע"ז נראה לענ"ד דחשוב היזק שאין ניכר מה שבאמת היתה השחיטה כשרה ורק הונח עליו איסור מה שאין אנו יודעים אם הוא כשרה זה ודאי חשוב היזק שאין ניכר, שהרי אין עליה שום היכר מה שנאסר, ובזה אין לומר כסברתו של הרמב"ן שתירץ כיון שלא שחט כראוי השחיטה עצמה הוא ההיזק הניכר שהרי ניכר בין שחוטה לחיה, מ"מ בנידון דידן א"א לחייבו מטעם זה, דהני מילי היכא שהשחיטה בעצמה ע"י פשיעתו היתה שלא כראוי, ולכן חשוב זה היזק הניכר מה שהיא שחיטה ואינה חייה, משא"כ בנידון דידן שבעת כל השחיטה שנגמרה היה כראוי בלי שום שינוי ממה שציוהו, אך במה שלא בדק אח"כ לגלות היתירה, נאסרה מסיבת גרם זה אח"כ בעת שנפגם הסכין בשחיטה של השניה, זה הוא דבר בפ"ע שנאסר ממילא, וזה שפיר חשוב היזק שאין ניכר, וא"כ יכול השוחט לומר כיון שכל טענתך לחייב אותי הוא מצד שמירה שלא השתדלתי להראות הכשרו שלא יתקלקל אח"כ גם כשיופגם הסכין בשחיטה השניה, וזה היזק שאין ניכר הרי שלך לפניך, הבהמה או העוף הנשחט שלך הוא, והרי הוא לפניך, ובאמת אנן קיי"ל שהחיוב בעת הפשיעה ומקודם אין עליו שום חיוב וא"כ כל זמן שלא היה עליו הפשיעה הבהמה או העוף הנשחט היא של הבעלים, והוא כאלו היה מוסר לו בהמה שחוטה לשמור שלא יבא עליה איסור ששפיר יש לומר שאם נאסרה ע"י פשיעתו יאמר לו הרי שלך לפניך כמו בתרומה ונטמאת ממילא הגם שהיה ע"י פשיעת השומר שלא שמר מזה שיכול השומר לומר לו הרי שלך לפניך, וה"נ בנ"ד:
ואין להקשות שלפי הסבר זה שכל שבאה הפשיעה אח"כ, ברשות בעלים הי' עד שעת הפשיעה, וא"כ יקשה בזה על סברת הרמב"ן שתירץ שבפשיעתו בקלקולו השחיטה חשוב זה היזק ניכר שבין שחוטה לחיה, הא תינח אם הקלקול היה בתחלתו של השחיטה, אבל אם הדרסה או השהייה היה בסוף השחיטה שאז לא היתה בהמה חיה, וזה היה ברשות בעלים ואח"כ כשגורם ע"י פשיעתו שאינה ניתרת בשחיטה הוי זה שאין ניכר, וע"כ צריך לומר לפי שכל מעשה השחיטה חד הוא, וא"כ הרי עשה השחיטה בקלקול והוזק ע"י פשיעתו בהיזק ניכר, וה"נ נימא כל המעשה שהיה לו לעשות היינו לשחוט ולבדוק אח"כ מעשה חד הוא לראות שתוכשר הבהמה, כל שלא עשה כן חשבינן שע"י נתקלקלה מה ששחט ממה שהיה בחייה דהוה זה היזק ניכר, לענ"ד א"א לדמות זה לזה מתרי טעמא, א' בשלמא התם מעשה חד הוא היינו השחיטה, והמקצת ששחטה בראשונה כל שלא נגמרה כראוי אינה בהכשרה ולכן דיינינן על ההתחלה דהוי זה היזק ניכר שבין שחיטה לחיה, ואין יכול לומר הרי שלך לפניך, משא"כ בנדון הבדיקה של הסכין לאחר השחיטה, שאם באמת היה הסכין שלם והשחיטה היתה כתיקון, רק במה שלא בדק להסכין נאסרה מצד חסרון ידיעה, וא"כ הוזק ממילא ע"י גרם פשיעתו שנאסרה ושפיר הוה זה היזק שאין ניכר:
ועוד יש להסביר החילוק, בשלמא בקלקול באמצע השחיטה היתה הבהמה עדיין בחייה והיה אפשר לו לתקן שהבהמה לא תוגרע ע"י השינוי שלה שתמות לבסוף וע"י פשיעתו ששהה או דרס נעשה שהבהמה תמות לבסוף באופן שלא תהיה שוה ולכן חשוב זה היזק ניכר, שאין יכיל לומר לו הרי שלך לפניך, שהרי אצלך מתה ע"י פשיעתך, משא"כ בנידון דידן שהשחיטה נגמרה ואז היתה כבר מתה, ובמה שלא בדק הסכין ואח"כ ע"י שנפגם הסכין נאסרה מלאכול, שפיר הוי זה היזק שאין ניכר ויכול לומר לו הרי שלך לפניך. והנה לבד מה שנראה שמש"כ בזה הוא נכון ע"פ יסוד הסברא הישרה בבירור, עוד אביא קצת ראיה מדברי הפני יהושע בב"ק גבי למעוטי מפגל על דברי רש"י הנ"ל שבמפגל במחשבת פגול כיון שלא נקבע אלא בזריקה אין זה חשוב נזק ניכר שנימא כאלו קטליה, ע"פ דברי הרמב"ן שהבאנו לעיל משים שאין נקבע אלא בזריקה, והוא כש"כ לנ"ד שבעת השחיטה לא היה שום הכנה לקלקולא כלל, ולכן מה שנתקלקלה אח"כ חשוב זה ודאי שאין ניכר, וע"כ א"א לחייבו מצד שמירה, משים שיאמר לו הרי שלך לפניך, ומצד גרמי ג"כ א"א לחייבו משום שאין הנזק ברור בעת מעשה שלא בדק, אילי אח"כ ג"כ לא יתקלקל הסכין ויהיה כשר הכל:
אמנם על שחיטת השניה באם שבאמת היה פגום שנפגם בשחיטה הראשונה בזה פשע מה שלא בדק בין שחיטה לשחיטה, וגם הוה מזיק גמור ששחט בסכין פגומה רק שמצד ספק א"א לחייב עבור השניה כי יאמר השוחט שמא שלם היה ונפגם בשחיטה השניה שאין לו שום פשיעה בה, שהרי אם גם היה בודק הסכין והיה מוצאי שלם שהיה שוחט בה בלי שום תיקון ואח"כ כשנפגם נאסרה שלא ע"י פשיעתו וא"כ נמצא לפ"ז שגם אם שניהם של אחד הגם שאחד נפסד בודאי, ע"י מה שלא בדק ממ"נ, מ"מ אין לו להתחייב לשלם כי יכול לומר שמא היה שלם בתחלת שחיטה השניה ופטור על השניה מן הדין מטעם אונס ועל הראשונה יופטר מטעם הרי שלך לפניך כמש"כ:
אלא שיש לדון בעיקר הדין על מה שאנו פוטרים את השניה מטעם ספק, וכן לדעת התב"ש שסובר שגם על הראשון מתחייב אם היה שלם הסכין, רק אנו אוסרים מצד שלא בדקו בין שחיטה לשחיטה שאם היה של שני בני אדם שפטור מלשלם לשניהם מצד ספק, הא כיון שיש לו דין שומר ובשומר קיי"ל שהיכא שנגנב אצל השומר חנם ואין יודע אם נגנב בפשיעה או שלא בפשיעה, שמתוך שאין יכול לשבע משלם, כדאיתא בסמ"ע (בסי' רצ"א ס"ק י"ב) בשם התרומת הדשן (סי' של"ג) ובש"ך שם (ס"ק ט"ו), וה"נ בנ"ד הרי נתקלקל אצלו מה שלקח לשוחטם, שיש לו ע"ז דין שומר ואין יודע אם הקלקול הזה היה באונס, היינו על הראשונה לדעת התב"ש צריך לפטור השוחט אם נפגם בעת שחיטת הראשונה שאנוס היה על זה ועל השניה צריך לפטור אותו שמא היה שלם בתחלת שחיטת השניה ונאסרה אח"כ באונס במה שנפגמה אח"כ בעת שחיטה של השניה, הא אין יכול לשבע ע"ז דהא שמא פשע והנזק בא ע"י פשיעתו במה שלא בדק הסכין, ומספיקא יתחייב לשלם עבור הנזק שנעשה:
ולכאורה יש לחלק דהתם במסופק אם פשע ועי"ז נגנבה או לא פשע, שאנחנו אין יודעים כלל גוף המעשה, ולכן שפיר אמרינן ביה מחייב שבועה ואין יכול לשבע, אבל כאן שאני, שבגוף המעשה שעשה הפשיעה ידענו מה שעשה, אבל זאת לא נודע לנו אם דבר זה גרם לו נזק או לא, וכל כה"ג אפשר לומר שזה לא נכנס בגדר מחויב שבועה ואי"ל, רק הדבר פשיעתו הידועה לנו מסופקים אם זה גרם הנזק או לא, ובזה נאמר דהוה ככל אין יודע אם נתחייבתי שפטור לשלם. אך נראה להביא ראיה שאן לחלק בכך, והוא ממה שפסק המחבר (בסי' ש"ג ס"י) ברועה שהניח עדרו ובא לעיר שאם נכנס בשעה שאין דרך לכנס או בשעה שדרך בני אדם לכנס, ובא זאב וטרף שאומדין אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור ואם אין הדבר ידוע חייב לשלם, והנה הסמ"ע כתב הטעם דמן הסתם היה יכול להציל, אמנם הש"ך שם (בס"ק י') השיג ע"ז, וכתב הטעם משום דכל שומר מחויב לשבע בבירור שנאנסה, ואם ישבע שספק לו הוה מחויב שבועה ואין יכול לשבע, והתם אין הספק במעשה שעשה השומר ובגוף מעשה הנזק מה הוא, שהרי זאת ידענו שהוא לא היה שם אצל העדר, וגם זאת ידענו שארי או זאב הזיקו לה, רק הספק אם יכול להציל שגרם פשיעתו נזק או לא, ואפ"ה מתחייב מספק, וא"כ ה"נ בנ"ד לא ידענו אם היה יכול לתקן במה שהיה בודק הסכין שלא תיאסר הבהמה ששחט או לא ויש לחייבו מספק. והנה לדעת התב"ש שמתחייב לשלם מצד שומר על הראשונה אם היה שלם אחר שחיטה וע"י מה שלא בדק נאסרה בהמצא' בבדיקה שאחר שחיטת השניה פגימה בסכין, ולכן בשניהם של אדם אחד חייב ממ"נ לשלם עבור אחד, ויותר אין לחייבו שהרי זאת אנו יודעים בודאי שיותר מאחד אין נתחייב או הראשונה או השניה, ולכן אין מחויב לשלם רק עבור אחת, אבל כשהן של שני בעלים שכל אחד תובע אותו השבע לי אם שורי שנמסר לך לשחוט נאסר באונס או לא, והוא מסופק בזה ולכן ישלם לכל אחד ואחד:
ולכאורה יש לומר בזה כיון ששני שוורים נתקלקלו אצלו והוא יודע שאחד נתקלקל באונס ואחד בפשיעה, ואין יודע של מי היה באונס ושל מי היה בפשיעה, בזה לא מיקרי אין יכול לשבע, ויוצא מזה דין חדש במקום שהיה שומר לשני שוורים של שני בעלים ואחד נאבד באונס ואחד ע"י פשיעה, ואין יודע של מי באונס ושל מי בפשיעה, פטור לשלם לכל אחד ואחד בפ"ע משום שיאמר שמא שלך נאבד באונס, ולא דמי לספק שאין יודע אם נאנס או לא, משום שאצלו אין בזה ספק אם נאנס רק יודע שאחד נאנס והשני אין נאנס, אך מסופק אם שלך הוא, ובמקום שהשני לא נכנס בגדר הספק רק שהספק אצלו לבדו הוא אם נאנס או לא יתחייב לשלם, ויצדק לפ"ז דברי התב"ש. מ"מ לענ"ד נראה שזה אין סברא לחלק מה שיש כאן שני בני אדם, ויודע שאחד נאבד באונס בברור ויאמר לו שמא שלך נאבד באונס, שכל אחד תובע להשומר תן לי שורי והוא מחויב לשבע לו ששורך נאבד באונס שאין זה פוטרו מה שיודע שאחד נאנס, רק הוה לגביה כל אחד ואחד מחויב שבועה ואי"ל, ודמי זה כמו דאמרינן לרב הונא בשני כתי עדים המכחישים זא"ז דכל אחת באה בפני עצמה ומעידה דאמרינן בשבועות (מ"ז ב') שני מלוים ולוה אחד היינו מתניתין דחנוני ופועלים אף שאנחנו יודעים שאחד א"צ לשלם בודאי, ויש כאן שטר פסול באחד משניהם, מ"מ אנו דנין כל אחד ואחד בפני עצמו, וה"נ יאמר כל אחד מהתובעים אני תובע אותך לשבע או לשלם, מצד שאתה מסופק על שלי אם פשעת בו או לא, מה אית לי מה שיש לך דין עם אחר, ובזה יהיה הדין שנלמד מכאן באם שהיו לנפקד שני שוורים של אחד ויודע שאחד נאנס ואחד נאבד בפשיעה ואין יודע איזהו שאין צריך לשלם, רק עבור הפחות בשויו, וזה דמי למה דאמר שם בשבועות מלוה ולוה אחד ושני שטרות יד בעל השטר על התחתונה, אף שאם לא היה רק השטר היותר גדול היה גובה בו בשלימות עתה כשיש לו עוד שטר גרע מזה:
וראוי להעיר ספק אחד, היאך יהיה הדין אם שנים יתבעו מאחד, כל אחד מהם בפני עצמו חוב מלוה ע"פ, והלוה ישיב להם שמודה הוא שלוה משניהם, אך פרע לאחד בודאי, ואין יודע למי פרע, אם נחשב לכל אחד מן המלוים טענת הלוה איני יודע אם פרעתי, וחייב לשלם לכל אחד מהם, או כיון שזאת יודע בבירור ששילם לאחד מהם, לכן כל אחד אין יכול להוציא מאתו ויהיה פטור משניהם:
ולכאורה יש לדמות זה למה שמצינו בתוס' בב"מ (ל"ז א') ד"ה גזל מחמשה שכתבו התוס' שם דלא דמי להא דאמרינן בברי ושמא דפליגי ר"י ורב הונא, משום דאפילו לר"ט דאמר מניח גזילה, היינו משום דיודע בודאי שלא חייב רק לאחד מהם, אבל ברי ושמא יודה דברי עדיף, ואפילו לר"ע דאמר ישלם לכל אחד ואחד, היינו משום שיודע בודאי שחייב לאחד מהם, אבל גבי ברי ושמא יודה דפטור שאין יודע שחייב כלל, וא"כ יהיה דין זה תלוי בסברת המחלוקת שבין ר"ט ור"ע, דלר"ט יש לומר כמו שכתבו התוס' שלמ"ד ברי ושמא ברי עדיף, ואפ"ה במקום שיודע שרק לאחד הוא חייב הוא פטור מלשלם להטוען ברי, וצריך רק להניח ולהסתלק, וממילא יהיה דין זה בטוען פרעתי לאחד מכם שלא יהיה צריך להחזיר לכולם, ולר"ע יהיה צריך להחזיר לכל אחד ואחד, שאנו רואין שהסברה שמה שיודע בודאי שאין חייב לכולם אין מגרע לחיוב דידיה נגד הטוען לו ברי.
אמנם יש לדון אליבא דר' יוחנן דסבר ברי ושמא לא הוה ברי עדיף לגביה המוחזק, ולכן במנה לי בידך והלה אומר אין יודע פטור, וא"כ גם לר"ט אין לנו ראיה שמה שיודע שאין חייב רק לאחד מעדיף לטענת הנתבע, שהרי בלא"ה ג"כ ברי לגבי שמא אין יכול להוציא ממון, וזאת ידענו אליבא דר"ע שזה שיש עליו חיוב אחד מעדיף טענת התובע, וא"כ בספק בפרעון כיון שבזה הוה הדין שטענת ברי של התובע עדיף להוציא מן הנתבע בספיקא דפרעון, וא"כ ממילא מוכחא שדין זה אפילו במקום שטוען הנתבע פרעתי לאחד ואין יודע למי, וכל אחד תובעו בברי שיתחייב לשלם לכל אחד מדינא, כמו שהיה הדין בכל או"א, בפרט שנחשב זה טוען ברי והנתבע מסופק בפרעון, ולא מהני ליה לפוטרו מצד שטוען פרעתי לאחד מהם בודאי:
ובאמת לפי מה דפסקינן בחו"מ (סי' ע"ו ס"ב) היו שנים תובעים אותו, כל אחד אומר הלויתיך מנה והוא אימר לויתי מאחד מכם ואין אני יודע ממי מכם, צריך ליתן לכל או"א מנה, והוא כשיטת הרי"ף והרמב"ם אין נפקותא בספיקא דידן דכ"ש הוא באומר שפרע לאחד מכם ואין יודע למי, שחייב לשלם לכל אחד ואחד דאנן קיי"ל כר"ע, ואם נסתפק לענין אם מחויבים לשבע התובעים מאתו כל או"א, לפי שבא"י אם פרעתי חייב הנתבע לשלם בלא שבועה, ואם הכא יחשב ג"כ כא"י אם פרעתי נאמר שישלם לכל או"א בלא שבועה, ז"א שמ"מ לענין שבועה ודאי דאמרינן כיון שיודע שאין חייב רק לאחד מהם והוא נצרך לשלם שניהם, מחויבים בשבועה מתקנת חנוני על פנקסו ששניהם נשבעים ונוטלים, אע"ג שהוא לגבי הפועל אין יודע אם פרעתי, ובמקום שאין החנוני לפנינו נוטלים הפועלים בלא שבועה, וה"נ כאן בטוען פרעתי לאחד מהם בודאי גם שנאמר שנחשב לכל או"א כאין יודע אם פרעתי, מ"מ צריכים שבועה, וכה"ג פסקינן שם (בסי' ע"ו ס"א) גבי זה אומר מאתים שלי, שצריך לשלם לכל או"א מאתים, אחר שישבע כל אחד, וכתב שם הש"ך (בס"ק ד') ולא אמרינן דהוה הלוה מודה במקצת ועל ק' אינו יודע דהוא מחויב לשלם בלא שבועה, דכיון דמ"מ ברי לו שאין חייב לבין שניהם רק ק' כ"כ בעה"ת בשם הרמב"ן וכה"ג בנ"י פרק המפקיד, ובהה"מ בשם הרשב"א (בפרק ה' מהל' שאלה), עכ"ד:
והנה באמת יש להסתפק בכוונת דבריהם, אם שכיון שטוען הוא ברי בטענתו שאין חייב בס"ה רק ש', ירד מאתו דין מחויב שביעה ואין יכול לשבע, או שנאמר שלענין תשלומין יש לו דין מחויב שבועה ואין יכול לשבע, רק שלענין לפטור את התובע משבועה אמרינן שמצד שהוא ברי שאין חייב רק ס"ה ש' לשניהם, ומשלם לכל או"א ר', וא"כ ישלם מותר ממה שחייב באמת ע"כ צריכים המה לשבע, והמעיין בלשון הרב המגיד (בפ"ה מהל' שאלה) שהביא שם בשם הרשב"א, יראה מבואר שרק לענין השבועה אמרינן, לפי שמפסיד מנה שלא כדין, דין הוא שישבעו שניהם, אבל באמת נחשב זה מחויב שבועה ואין יכול לשבע אם אינו אומר הילך מה שמודה, יעוי"ש:
אמנם הספק דידן יהיה לשיטת בעל המאור בב"ק וכן בב"מ (פ המפקיד) דאנן קיי"ל לדינא כר' טרפון ובכה"ג בלוקח או לוה מאחד משנים וכ"א אומר מאתי לוה, שמניח ביניהם ומסתלק, היאך יהיה באומר שפרע לאחד מהם ואין יודע למי, וכן נסתפק ג"כ לשיטת בעה"מ בלוה משנים מאחד מנה ומאחד ר' ושניהם תובעים כל אחד ר' והוא טוען בברי שלאחד מגיע רק ק' ולשני ר', ואין יודע למי, שלכל או"א הוה מחויב שבועה אם נדון לכל או"א בפ"ע, או כיון שטוען ברי בטענתו בשניהם ביחד, לא מיקרי זה מחויב שבועה ואין יכול לשבע, וכבר הבאנו לעיל משמעות לשון הרשב"א שהביא הרב המגיד (בפ"ה מהל' שאלה ופקדון) שלענין מחויב שבועה ואין יכול לשבע אין מועיל זה מה שהוא ברי שאין חייב רק לאחד, רק שמועיל הסברא לענין מה שמחייבים אנו שבועה להבא ליטול:
אולם מלשון השמ"ק בב"מ (ל"ז א') ד"ה שנים שהפקידו, שהביא שם בשם הרמב"ן, מלשון הרמב"ן מה שתירץ למה בשנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים וכל אחד אומר שלי מאתים והנפקד אין יודע, לא יהיה נחשב מחויב שבועה ואי"ל, מבואר בדבריו שגם שבועה אין כאן. מ"מ יש לחלק נידון דידן מדברי הרמב"ן הנ"ל ואכמ"ל:
ונחזור להספק שנסתפקנו, במקום שאחד היה שומר לשני שוורים של שנים ויודע בירור שאחד נאבד באונס וא' ע"י פשיעתו, אם הוי זה לגבי כל אחד ואחד מחויב שבועה שלא פשע ואין יכול לשבע, או שנאמר שזאת הוא ברי ויכול לשבע ע"ז שאחד מהם נאבד באונס, וממילא יפטר מתשלומין לשניהם מצד ספק. והנה הבאתי פשטות הסברא שזה דמי להא דשבועות דאמרינן שני מלוים ולוה אחד היינו מתניתין של חנוני ופועלים ששניהן נוטלין מבעה"ב, ולכאורה יש לדקדק בהא דאמרינן בב"ב (קע"ג) אהא דקתני במתניתין נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע, שטרות שניהן פרועין, ומוקי אביי נמצא ללוה בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון עלי פרוע שטרות שניהן פרועין, וניחזי אנן מה טוען הלוה, אם טוען פרעתי לשניכם ומאחד קבלתי שובר ומאחד לא קבלתי, הלא לאותו שמודה שהשובר אינו שלו יש לו לפורעו, הגם שיש לו מיגו דאי בעי אמר לו שהשובר שלך הוא, הא אין זה מיגו טוב, דהא אם אמר לו שהשובר על שלו נכתב, יצטרך לפרוע לחברו ובע"כ צריך לומר באומר שפרע לשניהם, ואין זוכר למי נכתב השובר שמטעם זה פטור משניהם הן מצד השטר והן מצד תביעה בע"פ, מצד השטרות כיון שידעינן ששטר אחד משני המלוים נתבטל מצד השובר, ולכן אין שים אחד יכול לתבוע בשטרו דילמא שלו איתרע. אך לכאורה יקשה ע"ז מאי שנא זה מהא דשבועות (מ"ז ב') שני מלוים ולוה אחד ושני שטרות כל אחד גובה בשטרו, והא עדיפא לכאורה, דהא כאן בפרעון היה לשניהם דין שטר בודאי, משא"כ בשבושת הריעותא על השטר מתחלתו, ואם שם אמרו שכל אחד גובה בשטרו, אף שיש לאחד שטר פסול עליו, כש"כ בנדון זה שיש לבעל השטר לומר אייתי ראיה ששטרא דידי הוא דנפרע, ומצאתי בנתיבות (בסי' מ"ט סקי"ח) שהעיר ג"כ בקושיא עיי"ש בדבריו היטב:
והנראה לחלק דשאני הא דיוסף בן שמעון מהא דשבועות, דשם ביוסף בן שמעון אם יביא המלוה את שטרו, לבד שנאמר בו שליוסף בן שמעון מגיע מעות מהלוה, והלוה יביא שובר שנאמר בו שיוסף בן שמעון נפרע מאתו עבור שטרו, הלא מיד הוא בחזקת נפרע, כל זמן שלא נודע שיש יוסף בן שמעון אחר, רק המלוה צריך לטעון בזה שיש כאן יוסף בן שמעון אחר והאחר הוא שנפרע וא"כ בעת תביעתו צריך להזכיר שיש אחר וע"י הספק הוא בא לתבוע, וע"כ איתרע שטרא ואין יכול לתבוע, כי מי יאמר שהשני נפרע אולי הוא הנפרע, משא"כ בהא דשבועות דשני מלוים ולוה אחד דאמרינן היינו מתניתין דחנוני ופועלים משום דהמלוה יכול לבוא בשטרו על הלוה לבד ואין צריך להזכיר להשני, ואז אמרינן זו באה בפני עצמה ומעידה כו', ולכן אמרינן היינו מתניתין, וכמו דהפועלים יכולים לבוא על הבה"ב בפני עצמו כדאמרינן בב"מ (ג' א') אנן עבדינן גבך, וכן החנוני טוען אנא שליחותא דידך קעבידנא כו' וע"כ אין יכול לפטור עצמו הלוה מספק, כי הוא צריך לברר את פטורו ע"י טענה שיש עוד שני, ולכן אמרינן היינו מתניתין, והוא חילוק נכון בסברא עמוקה. אך עדיין יש להעיר, הא תינח אם נאמר בהא דשני יוסף בן שמעון דמיירי שטוען הלוה שניהן פרועין, אבל במודה שלא נפרע אלא לאחד ואין יודע למי, ומדברי הרשב"ם ב"ב שם מבואר שאפילו אומר הלוה שלא פרע רק לאחד ואין יודע למי שטרות שניהן פרועין [וכן מבואר בדברי הטור (בסי' מ"ט) שהלוה מודה שלא פרע רק לאחד וכן הוא בלשון המחבר (בסי' מ"ט ס"ז) שהרי מודה שלא פרע רק לאחד. ודו"ק]. וכל אחד אומר אני לא נפרע, ואפ"ה אין יכול לגבות מהלוה, וכן השני ג"כ אין יכול לגבות, ולפמש"כ במקום שטוען לא נפרעתי, והלוה טוען פרעתי לאחד משניכם ואין יודע למי, שמחויב לשלם לכל או"א, מטעם איני יודע אם פרעתי, א"כ ה"נ בהאי שובר הלא יאמר כל מלוה ומלוה בפ"ע להלוה דל שטרא מהכא, אני טוען הלויתיך ולא נפרעתי ממך, ואתה מודה שהלויתיך והפרעון ספק אצלך אם פרעתני, הלא הוה זה איני יודע אם פרעתיך וצריך לשלם. וא"כ לכאורה יהיה מזה מוכח ששנים התובעים מאחד מלוה ע"פ, והלוה טוען שבאמת לוה משניהם, אך יודע שפרע לאחד מהם ואין יודע למי, ששניהם אינם יכולים לגבות ממנו, שאם שלכל אחד טוען הוא איני יודע אם פרעתי, א"כ ה"נ צריך להיות כאן בשני יוסף ב"ש הנ"ל:
ומ"מ נראה לענ"ד לחלק שבמקום שהותחל ע"י השובר שנאמר בו יוסף ב"ש נפרע בלא טענת הלוה, אז אמרינן שפיר שהחוב איתרע מצד ספיקו, אך במקום שבעינן טענתו של הלוה וטענה מסופקת אינה טענה ולכן הוה בחזקת חיובא:
ע"כ הדרן לדידן ע"פ דעת התב"ש שאם האמת הוא שנפגם בשחיטת השני וע"י מה שהשוחט לא בדק בין שחיטה לשחיטה נפסל הראשון, שחשוב פשיעה לחייבו לשלם, עבור שע"י נאסר הראשון, וא"כ בספק נראה לחייב לשלם להראשון משים שספק הוא אם נאסרה ע"י פשיעתו או באונס, וכל מספק חייב לשלם, וכן על השני ג"כ חיוב בפ"ע מחמת ספק שמא נאסרה מצד פשיעתו שלא בדק הסכין קודם, וכל אחד ואחד יכול לבוא בפ"ע על השוחט, מסרתי לך בהמתי לשחוט שתהיה כשרה ואתה מחזיר לי אסורה, השבע לי אם נאסרה בלתי פשיעתך או ע"י פשיעתך, ואנכי אין צריך לדעת מה שיש לך שני שאתה צריך לשלם ג"כ מספק או שתובע ממך, מ"מ יש לומר לפמש"כ החילוק שבמקום שבלתי טענתו של הלוה יש טענה, וגם כל מה שתובע בטענת ספק של השני גרוע, וה"נ נוכל לומר על הראשון שבא עליו מתחלה שבמה שלא בדקת הסכין אחר שחיטה הפסדת שורי, ובעיקר איסורו הוא מצד שנמצא הסכין פגום בעת שחיטת השני וא"כ בכל טענתו הוא בא לומר שנפגם אצל השני, ומאי חזית שאצלך לא היה האונס שנפגם באמצע השחיטה רק אצל השני, דילמא אצלך היה, כיון שידענו שנפגם אצל אחד מהם באמצע השחיטה הגם שיש לחלק קצת מהא דאחד נתפרע בהא דיוסף ב"ש, משום דהשובר בסתמא לולא האחר מברר עליו שנפרע, וכמוש"כ לעיל:
ובהכי יתבאר הדין בשנים שהפקידו אצל רועה, שהדין שאם מת אחד מניח הרועה ביניהם ומסתלק, ובאחד שהפקיד אצל בעה"ב (ומתה בהמה אחת בעדרו) שהמוציא מחבירו עליו הראיה דאיתא בבכורות (דף י"ח). והנה על דין של שנים שהפקידו אצל בעה"ב, אין להעיר הא לכל או"א בפ"ע הוי כאומר איני יודע אם החזרתי לך, דהא האונס הנעשה הוא כחזרה הוא שע"י זה הוא נפטר מהפקדון שקבל מאתו, דהיינו אומרים שפירושו של שניהם שהפקידו אצל רועה ששניהם ביחד הפקידו שני הבהמות אצל הרועה, וכמו שקבל משניהם ביחד כן הוא מחזיר לשניהם ביחד, והוא דוגמא של מתניתין דבכורות שהכהן והבעל הבהמות שנולד אצלו הבכור, שניהם מסרו להרועה ולא נודע גם מתחלה מי הוא הבכור ומי הוא הפשוט, ובשניהם ביחד הלא יש אצלו חזרה ודאית המת והחי, אך בסיפא יש לדקדק באחד שהפקיד אצל הבעה"ב למה אמרינן בזה המ"מ ע"ה ופטור הבעה"ב ויכול לומר להאחד שהפקיד אצלו שלך מת, הא הוא הוי איני יודע אם החזרתי הפקדון:
הן אמת שהתוס' שם בבכורות ד"ה שמניח רועה ביניהם כו' כתבו דמיירי שהפקידו שלא מדעתו ולא קבל עליו לשמור, ולפ"ז שסיפא מימרא דרבא באחד שהפקיד אצל רועה שמיירי ג"כ שהפקיד אצלו שלא מדעתו, והוא דומיא דפלוגתא של ר"ט ור"ע שמיירי בבכור שעדיין לא זכה הכהן בהבכור, וא"כ אין לדון מצד חיוב החזרה שלא קבל עליו דין שמירה רק הדין הוא שאנו דנין הוא רק על עצם הבהמה של מי, ולכן שפיר אמרינן כיון שהבעה"ב מוחזק הממע"ה:
אך התוס' בב"מ (ל"ז ע"ב) ד"ה שלא מדעתו כתבו "שלאו דווקא שלא מדעתו אלא כלומר שלא בראייתו של רועה" וא"כ יש לו דין שומר, וא"כ בסיפא נמי בהכי מיירי לכל הפחות שהיה שלא בראייתו של הבעה"ב, אבל מ"מ שומר הוא. וא"כ הוה זה איני יודע אם החזרתי ממש, ולמה יופטר הבעה"ב מלהחזיר הבהמה, מיהו אין זה קשיא דהא איני יודע אם החזרתי אין חייב רק בטוען התובע ברי, וכל שהתובע אין טוען ברי אין חייב איני יודע אם החזרתי רק לצאת ידי שמים, וא"כ ניחא הא דאחד שהפקיד אצל רועה מיירי שהתובע אין טוען ברי ולכך אמרינן הממע"ה, מיהו אכתי קשה לשון הגמ' בב"מ (ל"ז ע"ב) א"ל רבינא לרב אשי ומי אמרינן כל בשתי כריכות הו"ל למידק, והאמר רבא וא"ת ר"פ הכל מודים בשנים שהפקידו אצל רועה שמניח רועה ביניהם ומסתלק, וא"כ לפי הס"ד ע"כ מיירי כשטוען התובע כל או"א ברי ששלי הוא החי, דהא באין טוען ברי גם בשני כריכות פטור כדאיתא התם בסוגיא, וא"כ בטוען ברי הלא יש להקשות מאי מקשה הגמ' רק לשיטת רבא דאמר כל בשני כריכות הו"ל למידק ומחויב להחזיר לכל או"א, דל מהכא חדושא של הדין בשני כריכות אליבא דר"ע, הא בכה"ג שטוען ברי הוה לכל אחד ואחד אין יודע אם החזרתי, דהא המיתה כחזרה היא כיון דמיירי שהפקידו אצלו כל או"א את שלו בפ"ע, וכן אם סיפא דאחד שהפקיד אצל בעה"ב מיירי ג"כ בטוען ברי, יקשה טובא, אמנם ע"פ מש"כ אתי שפיר כיון שיש חד מת לפנינו הלא אומר לו זה שמסרתי לא מת הוא לפניך, ובמה אתה בא לתבוע ותאמר של אחר הוא מת ושלך החי, אייתי ראיה דאתה הוא בא להזכיר להאחד, אמנם מ"מ יש לדון שאין זה דומה כל כך לדינו של השובר בשני יוב"ש ע"פ ההסבר שכתבתי לעיל:
אך באמת נתיישבתי שזה יהיה תלוי בהמחלוקת של הראשונים בענין הא דאיתא בב"מ (צ"ז) בשאלה היום ושכרה למחר,, וכל הבבי הנזכר שם במשנה, דמקשה בגמ' למ"ד מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור כו', וכתבו שם התוס' דגם בשאלה יום אחד ושכרה יום אחד שאין יודע אם מתה בעודה שאולה, הוה כאיני יודע אם התחייבתי, אף שהספק הוא אם בגמר השאילה החזיר הפרה, מ"מ אין חשוב זה איני יודע אם החזרתי, ומצאתי בשמ"ק שם דאית דסברי דבאמת האי בבא דשאלה יום א' כו' חשוב כא"י אם החזרתי, וקושית הגמ' דמדמי מתניתין לא"י אם נתחייבתי, הוא מבבא דשאל אחת ושכר אחת, שאנו מסופקים על המתה אם היתה שאולה או שכורה, אך הביא שם דעת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א שסברי שגם זה הוא כא"י אם התחייבתי, והטעם כתבו שאין חיוב של השומרים בא רק בעת שבא הדבר אשר מתחייבים עי"ז כל אחד ואחד כדינו, והריטב"א הוסיף שם שגם מ"ד מעידן משיכה נתחייב באונסיה, מ"מ עיקר החיוב לא נגמר רק כשיבוא האונס. ובאמת יש לעיין לפי סברתם מדוע מחייבינן בפקדון באיני יודע אם החזרתי כיון שמקודם אין עליו חיוב:
וזה מכבר כתבתי בזה בטעמו של דבר שמחויב לשלם בטוען א"י אם החזרתי בפקדון, הגם שאין חיוב אקרקפתא דגברא של הנפקד כל זמן שהפקדון יש ולא אירע שום דבר שיתחייב עבור זה, מ"מ כיון שהיה ברשותו ומסופק אם יצא מרשותו מוקמינן אחזקה קמייתא, שכמו שהיתה מקודם ברשותו, כן לא נעשה דבר הוצאה מרשות הנפקד, וא"כ היאך שיודע שנעשה מעשה, אך הספק אם הוא בשל המפקיד או בשל הנפקד ממילא נפטר בזה, ורק ישבע שאותו המת לפנינו הוא מת שלא בפשיעה, ומצד שמא נמצא אצלו אחר החי הוא חשוב זה איני יודע אם נתחייבתי בזה:
אמנם כתבתי שם עוד אופן אחר שאפשר לומר ששני חיובים נמצאו בשאלה ופקדון, חיוב אחד שאם יארע איזה קלקול יתחייב בזה באופן שחייבתו התורה, וחיוב זה חל עליו בעת שהקלקול נעשה, עוד הוא מחויב בהחזרת הדבר אם הוא בעין כשידרוש מאתו או כשיגיע זמנו, וזהו מגדר שמירתו שמוטל עליו, וע"כ באיני יודע אם החזרתי בפקדון, כיון שידענו שמקודם היה ממון של הבעלים ת"י הנפקד ולא ת"י המפקיד מוקמינן אחזקתו שעדיין לא הוחזר, משא"כ במקום שהבהמה מתה בודאי כי היכי דאיתא במתניתין דהשואל ואין מה להחזיר וא"כ חיוב החזרתו בטל, רק אנו דנין אם בא ליד התחייבות, הוה שפיר איני יודע אם נתחייבתי, אמנם לפי טעם השני לענין הנדון שלנו באחד שהפקיד אצל בעה"ב ומת אחד מהם, יש להעיר דהוה כאיני יודע אם החזרתי, שהרי ספק עדיין נשאר אצלו חי, ועדיין לא בטל חיוב החזרה שנתחייב מקודם:
והנה הבאתי לזה ראיה שאופן השני עיקר, שחיוב החזרה יש עליו, ולא משום חזקה שלא נעשה מעשה, מהא דאיתא בחו"מ (סי' קכ"א ס"ד) והוא מדברי הרמב"ם (בפ"א הל' שלוחין ושותפים) במי ששלח מלוה או פקדון ע"י כתב חברו של המפקיד או המלוה ואח"כ טען המפקיד שנא היה כתב יד שלו, ולא בא אליו, שחייב הנפקד לשלם לפי שאין יודע, והכא אין כאן לדון על הנפקד משום חזקה שנמצא ברשותו, ורק צריך לומר שהטעם שהיה עליו חיוב חזרה, והוא ספק אם נפטר מחיוב, וא"כ לפ"ז גם באחד שהפקיד אצל הבעה"ב שאחד מת והבעה"ב אין יודע אם שלי מת או של המפקיד, הלא בטענת ברי של המפקיד אם טוען ששלו לא מת, ראוי לומר לפ"ז שהוא כאיני יודע אם החזרתי, כי שמא נשאר שלו אצלו, וע"כ נראה לי שבאמת באחד שהפקיד אצל רועה מיירי באומר המפקיד ג"כ אין יודע שלא יוכל לבוא עליו מצד איני יודע אם החזרתי, אמנם ברישא מוכרח לומר לפי הס"ד של הגמ' שבכל גווני מניח רועה ביניהם ומסתלק אפילו בטוענים ברי, וטעמא דמלתא שכאן הוא בהחלט החזיר שלו ואין חייב רק להחזיר רק לאחד מהם ואין יודע למי, וכיון שחיוב החזרה נתבטל מעליו בודאי במה שיודע בירור שאחד מת והשני מניחו ביניהם וע"כ מניח ביניהם ומסתלק, ויש להאריך בענין זה, ועיין ש"ך (סי' רצ"א ס"ק מ"ד) ובקצה"ח (סי' ש"מ סק"ד) מה שהאריכו בענין זה:
ומ"מ לעיקר הדין כבר כתבנו בדברינו שעל הראשון פטור השוחט בודאי, אפילו אם נאמר שהיה הסכין שלם בעת שגמר השחיטה ואם היה בודקו היה כשר הנשחט, וע"י מה שלא בדקו נאסר אח"כ בעת שנפגם הסכין בשחיטת השניה, הגם שהיה זה בפשיעתו, מ"מ כיון שהוא היזק שאינו ניכר, ובפרט שבאמת היא כשרה רק הונח עליה האיסור מצד חסרון ידיעה, ומשו"ה יכול השוחט לומר לו הרי שלך לפניך, וע"כ אין לחייבו מצד שמירה, ומצד הנזק שהזיקו במה שלא בדקו שנחייבו מתורת מזיק בהיזק שאינו ניכר, ג"כ אין לחייבו שהרי גרמא הוא שנאסר במה שלא בדקו, ואז לא בא הנזק, וגם לא ברי היזיקו אז, כי שמא היה יוצא שלם גם בשחיטת השני, ע"כ על הראשון פטור מטעם זה:
אמנם על השני יש כאן ספק חיוב גמור שמא היה פגום קודם השחיטה, ואם היה בודקו היה מתקנו, וע"י פשיעתי שחט בסכין פגומה, וא"כ היה מחויב בודאי לשלם שהרי הוא מזיק גמור בידים בהיזק ניכר, שניבלה לבהמה חיה והזיקו. אך שיש להסתפק אולי היה שלם בעת תחלת השחיטה ונאסר באונס, וא"כ לכאורה יש לדון בזה לחייבו על השני בהחלט הגם שהיא ספק, מפני שספק אם נאסרה ע"י פשיעתו או ע"י אונס ואין יכול לשבע שלא גרם לו נזק בפשיעתו, וע"כ יצטרך לשלם, וכמו שהבאנו מהא דרועה שהניח עדרו שאם נכנס בעידנא דלא עיילי אינשי, הגם שהוא ספק אם היה שם אם היה יכול להציל, מ"מ חייב מצד שהוא מחויב לשבע, ואי"ל שלא פשעתי, היינו שהפשיעה לא גרמה לו הפסד, וה"נ בנ"ד צריך להיות כן, וא"כ ישאר דינו של התב"ש שכתב שהשני ג"כ אין יכול לתבוע בודאי על השניה, משום שמא לא היה פגום תמוה, שהא מצד הספק היה לו להתחייב שאין יודע אם נאנס באונס או בפשיעה, והוא באמת דבר בפ"ע שאינו מסוג נזק הראשונה, שהראשונה אם נאסרה מצד פשיעתו הוא מצד חסרון ידיעה, והשניה אם היה ע"י פשיעתו הוא מצד שהזיקה בידים, בהיזק ניכר בפשיעה:
אמנם נראה לענ"ד שאין דומה זה להא שמצינו בכל מקום שספק אם פשע או נאנס חייב לשלם, מצד שאין יכול לשבע שלא פשע, שהוא דווקא באותו הדבר ממש שאירע הנזק ולא ידענו אם היה זה בפשיעה או באונס, כמו בהא דרועה שהניח עדרו ובא זאב וטרף כו' שעל הטרפה גופא אנו מסופקים אם בא זה מצד פשיעתו או באונס היה, ולכן חייב מצד שאין יכול לשבע, משא"כ בנ"ד שני דברים הוא, אם היה הנזק בתחלת השחיטה היינו שהיה הסכין פגום, אז נאסרה והוזקה, ואם היה הסכין שלם הנזק בא באונס בסוף השחיטה, וכל ששני דברים הם, לכן אין לבוא ע"ז מדין אין יודע אם בפשיעה או באונס לחייבו מחמת זה, רק שעל הדבר הראשון אם שחט בסכין פגומה מתחלתו יהיה ביכולתו של הנפקד הוא השוחט לומר איני יודע אם נתחייבתי בזה, והיה נזק זה על ידו ואין לחייבו מספק, ובמה שנמצא אחר השחיטה הסכין פגומה ונאסר על זה ידוע אונסו. ולדעתי הקלושה נראה דפליגי אביי ורבא בהאי סברא והוא דאמרינן בב"מ (ל' ב') פשע בה ויצאת לאגם ומתה דאביי אמר אפילו למ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור הכא חייב, משום דאמרינן הבלא דאגמא קטלה, ורבא אמר אפילו למ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב, הכא פטור משום כו' ולא אמרינן הבלא דאגמא קטלה, ובאמת יש לעיין ולדקדק סברת מחלקותן וכי במציאות פליגי אם אפשר דהבלא דאגמא יגרום למיתה, ולכן נראה לענ"ד דפליגי בהאי דינא גופא דאמרינן בספק אם בא האונס ע"י פשיעתו או לא אם חייב בזה או פטור, והוא דאביי סבר דספק בא האונס ע"י פשיעתו ודאי דחייב, ולכן קאמר למ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס, היינו באונס הבא ע"י פשיעתו ודאי דחייב שהרי ספק הוא שמא בא האונס ע"י פשיעתו שמצד האגם נתקלקלה ומתה, אלא אפילו למ"ד פטור לפי שלענין האונס לא עמדה הפשיעה בעת שיעשה להתחייב והאונס בא אח"כ, אבל כאן שיש כאן הבלא דאגמא שיכול להיות בעת תחלת הפשיעה שיצאת לאגם שע"ז צריך לשמור שלא תצא לאגם, אז בעת מעשה בא תחלת קלקולה שהתחיל אויר האגם להזיק אותה ולגרום שתמות אח"כ וחשיב פשיעה ממש בזה, ואי משים שזה הוי רק ספק הדרינן לכללין שספק אם בא ע"י פשיעתו או באונס חייב לשלם:
אמנם סברת רבא להיפך שלמ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור, הגם שהפשיעה גרם להאונס, כיון שבעצם נזקו היה אונס ולא היה לו לחשוב ע"ז ודאי דפטור, אך אפילו למ"ד חייב הכא פטור, דאמרינן מלאך המות מה לי הכא מה לי התם, שאם סיבת מיתתה היה כמו שהוא למראה עינינו, הלא מה לי הכא מה לי התם ולא בא האונס מחמת הפשיעה, ולומר שמא גרם מתחלה הבלא דאגמא בזה אין לחוש מספק, כיון שהספק הוא בדברים נפרדים אם מתה ע"י הבלא שהוא הדבר שבא עליה מקודם, או שמתה ע"י סיבת מיתתה כדרך כל המתים אשר מתים בטבעם, וכיון ששני היזיקות הם בדברים שונים בכה"ג לא אמרינן לחייב בספק להנפקד, שהרי על עצם הנזק הוא אנוס בודאי, ואם היה נזק ע"י פשיעה זה ספק נפרד הוא אם הוזקה ע"י, וע"כ מספק אין לחייבו, ואין דומה להא דרועה שהניח עדרו ובא זאב וטרף כו', דהתם בעת זה הנזק הוי ספק אם יכול להציל וא"כ לא יכול לשבע אם היה אונס, משא"כ בהא דיצאת לאגם ומתה ספק הוא אם היה נזק אח"כ מפשיעתו מן הבלא דאגמא, או מתה מטבעה ולכן הוא פטור מספק, וכן נמי נדון דידן כיון דהוי ספק אם היה הסכין פגום או לא היה פגום ופשיעתו לא גרמה לו שום נזק, אין לחייבו מחמת זה הספק, ואנן קיי"ל כרבא בדין הנ"ל, ולכן בנ"ד פטור, ודו"ק: