אור ברסלב
באר משה (דנשבסקי) א יורה דעה › סימן ו

באר משה (דנשבסקי) א· רבי משה דנושבסקי

יורה דעה · סימן ו

סימן ה

נסתפקתי באם שהיו מונחים שלשה סכינים, שנים מהם נבדקו ואחד מהם היה בו פגם אחד, ובא השוחט אשר טעה שאחד אמר לו שהשוחט אחר שבדק, בדק את כל השלשה והכשירן לשחיטה, ועל סמך זה לקח סכי אחד מהם בלא בדיקה ושחט בו והחזיר אותו למקומו בלי בדיקה שאחר שחיטה. ואח"כ נודע שאחד מהם היה בו פגם, ולא נודע באיזה מהם שחט, וגם אח"כ בדקו את כל השלשה סכינים וכן נמצא בהם אחד היה בו פגם ושנים היו טובים בלא פגם, אם מה שנשחט כשר או לא. ויסוד הספק הוא אי אזלינן בתר רובא רוב הסכינים ונאמר שבודאי שחט בהשלם או לא. והנה מצינו שע"י רובא דאיתא קמן מפקינן מחזקה קמייתא שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת והוא שמצינו במקום שאבדו גדייו כו' ומצאן שחוטים שאם נגנבו אזלינן בתר רוב גנבי ישראל ומתירין אותם שבודאי הגנב היה מן הרוב שהיה ישראל ומוציאין ברוב זה מחזקת איסור הקדום שהבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת:

מיהו יש לדון בזה, דהתם הגנב שגנבן פירש ממקומו ובא לכאן וגנב וע"כ חשוב שפיר פירש ולכן אזלינן בתר רובא ובזה מוציאין מחזקתה הקדום, משא"כ בנידון דידן שהשלשה סכינים היו על מקומן והשוחט לקח ממקום קביעותן חשוב זה קבוע, שאנו דנין על השוחט הזה בעת לקיחתו אם לקח את הבדוק או את הפגום, והוא כמו תשע חנויות שאחד לקח מהם בשר ואין יודע מאיזה מקום לקח אם מהנבלה או מהשחיטה, וזה הוי קבוע דאורייתא שהא אפשר להתברר את השלם ואת הפגום. ולכאורה יש לדון שכאן יוצא מדין קבוע, רק שחשוב כפירש, מפני שכל הדין שאנו דנין הוא רק להשחיטה אם היה כשרה, או פסולה, ובעת הלקיחה של הסכין עדיין לא היה נוגע לדין של איסור הבהמה כל שלא נשחט עדיין, ואז בעת שנכנס הדבר לספק שהוא בעת השחיטה אז לא היה קבוע, רק שהסכין פירש ממקום קביעתו ולא חשוב בזה קבוע, אך הא מצינו בפסחים (ט' ע"ב) בתשע צבורים של מצה ואחד של חמץ ונטל עכבר לפנינו והכניס לבית דאמרינן בזה כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, משום שהעכבר נטל לפנינו במקום קביעותו, ורש"י פירש שם שהספק הוא לענין אם הכניס העכבר לבית אי חייב בבדיקה והא התם לענין בדיקה של הבית נולד הספק אח"כ בעת הכניסה של העכבר לבית, ואז היה הככר שלקח העכבר כבר פירש ממקום קביעתו, ואפ"ה דיינינן זה לקבוע משום שראינו בפרישתו מן מקום הקבוע, וה"נ בנ"ד הא השוחט לקח ממקום קביעתו. ואף שהתוס' פירשו שם דהאיבעיא הוא לענין אם הככר שרי לאכילה, התם מטעם אחר פירשו התוס' כן משום שספק בבדיקה להקל, אבל בגוף הדין לא פליגי ארש"י אם זה נחשב קבוע, ולחד תירוצא שמפרשים שלא ביטל, הלא מפרשים וס"ל כשיטת רש"י:

אמנם אפשר לחלק אפילו לשיטת רש"י, שהתם בפסחים גבי תשעה צבורים של מצה וא' של חמץ, הגם שאנו דנין לענין הדין של בדיקה שהוא נולד בעת הפרישה שכבר היה פריש, מ"מ הספק נוגע גם לענין דין הזה של גופו, אם הוא מותר לאכול או אסור, ולכן כיון שלענין זה נחשב כמחצה על מחצה ויש עליו דין חמץ, ממילא נתחייב אח"כ כשנכנס לבית בחיוב הבדיקה, שהרי ספק חמץ נכנס בבית זה, משא"כ בנ"ד של הסכינים, שעל הסכינים בעצמותן אין לנו לדין אם הוא פגום או הוא שלם, רק כששוחטין בו אז יצא הדין אם הדבר הנשחט בו הוא שחוטה או נבלה ואז היה נפרש מרובו:

אמנם נלענ"ד להביא ראיה שגם בכה"ג נקרא קבוע מהא דאיתא בתוספתא הובא בר"ש (מס' טהרות פ"ה) תשעה שרצים וצפרדע א' בר"ה ונגע באחד ואין יודע באיזה מהן נגע ספיקו טהור, פירש אחד מהם לרה"י ספיקו טמא, לר"ה ספיקו טהור ובנמצא הלך אחר הרוב, ועוד יש שם בבא להיפך בט' צפרדעים המונחים ברה"י ופירש אחד לרה"ר יעו"ש במשנה ב', והתם דקדק הר"ש לפרש התוספתא מהו פירש ומהו נמצא, וכתב הר"ש ויש לפרש דפירש היינו שפירש לפנינו שנולד הספיקא במקום הקביעות, ונמצא הוא שלא פירש לפנינו, והא התם עיקר הספק בא אחר הנגיעה באותו הדבר, אם הוא שרץ או צפרדע, וכל זמן שלא נגע בו שום דבר, אין לנו בו שום נפקותא מהו או שרץ או צפרדע, ואימתי נולד לנו הספק הנוגע לנו לדין מהו, בעת הנגיעה ואז היה כבר פירש, ואפ"ה כיון שפירושו מן הקביעות היה לפנינו חשוב זה כקבוע, וא"כ ה"נ בפירש הסכין שהוא לקח מן השלשה סכינים כיון שפירושו מן הקביעות היה ע"י השוחט מיקרי זה קבוע שכמחצה על מחצה נחשב זה, וממילא אוקי אחזקת איסור שבחייה בחזקת איסור היא:

ודע דלפ"ז יקשה היאך סמכינן על רוב מצוין אצל שחיטה שמומחים הם ומותר לאכול משחיטתן גם שלא נבדק אם הוא מומחה, הא זה לא נאמר כל המצוין אצל שחיטה מומחים הם רק רוב, וא"כ יש גם שאין מומחים, ואדם כשיושב בביתו נחשב קבוע, כדאיתא בנזיר וכן בכתובות (ט"ו א') ובקידושין (ע"ג א') דאי אזלא איהי לגבייהו הו"ל קבוע, וא"כ היאך סתם תנא למתניתין דהכל שוחטין ושחיטתן כשירה אפילו שאין ידוע אם הוא יודע הל' שחיטה מטעם רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם, הא תינח אם הוא בא לשחוט אצל בעל הבהמה או העוף, אבל אם מביאים אצל לשחוט הו"ל קבוע, דהא יש שאין מומחה ג"כ, וכל קביע כמחצה על מחצה, ואף כשבא לשחוט כשאנו רואין אותו הולך מביתו לשחוט הרי רואין אנו שפירש ממקום קביעותו:

ונראה לענ"ד שקבוע לא נקרא רק כשהספק הוא אצלינו אם לקחנו אצל זה או אצל זה, וכן אין אנו יודעים מי היה נפרש ממקום קביעותו או זה או זה, והוה הספק על הקביעות, משא"כ במה שאנו דנין על זה האיש אם למד הל' שחיטה או לא מוקמינן אותו ארובא דאינשי, שודאי הוא לא היה הולך לשחוט אם לא היה לומד מקודם הל' שחיטה, וזה אין נחשב רובא דאיתא קמן כמו תשע חנויות, דודאי אם היו דנין מצד רובא דשוחטים המומחים היה זה נחשב קבוע, אבל באמת כיון שאנו רואין ויודעים אותו מי הוא, רק שאנו מסופקין בו בעצמו אם הוא למד הל' שחיטה, או לא, מוקמינן אותו שודאי הוא מן הרוב שלומדים הל' שחיטה, קודם שהוא הולך לשחוט, וזה חשוב רובא דליתא קמן כמו דמוקמינן האדם שבודאי אינו סריס גבי קטן וקטנה כדאמרינן ביבמות (ס"א ב' קי"ט א') ובכמה דוכתי, ובזה האופן אין שייך קבוע. ואין לפקפק ע"ז הא מ"מ בכל קבוע אחרי פרישותו לפנינו דנין ג"כ על אותו הדבר בעצמו מהו, כמו מה שהבאנו לעיל אם הוא צפרדע או שרץ, וכן בהאי גברא שפירש ממקום קביעותו לפנינו אם ישראל או נכרי דאיתא ביומא (פ"ד ע"ב) שאמרינן שזה קבוע, ולא אמרינן שנדון אותו בעצמו שבודאי הוא מן הרוב, כמו שאנו דנין בהאיש שודאי אינו סריס וכן בהאשה שודאי אינה אילונית, ומהני זה אפילו לדיני נפשות כדאיתא בסנהדרין (דף ס"ט). ונראה לחלק שבמקום שבאין בעצמותו מצד טבע רוב בעולם ולכן גם באותו האיש דנין בעצמותו ולא נחשב קביע, משא"כ במקום שבעצמותו אין שייך לומר שם רוב, רק מצד שידענו שהיה כאן מקובץ הרוב הזה בזה, ע"כ אנו באים מצד קביעות שהיה מקודם, ולכן נחשב זה קבוע אם היה הפרישה לפנינו. ומעתה א"ש שבהא דסריס כשאנו רואין איש אחד סתמא אינו סריס מצד הרוב וכן כשאנו רואין איש אחד הולך לשחוט מצד הרוב הוא מסתמא מומחה ושייך לדון בעצמותו, משא"כ במקום שבעצם הדבר אין שייך בו רוב כמו בשרץ וצפרדע או בהא דיומא שמסופקין מי הוא רק שאנו באים עליו מצד הקיבוץ הקדום שהיה שם רוב מסוג זה, בזה אנו באים מצד הרוב שהיה מקובץ כאן בקביעותא ולכן אם פירש שלא בפנינו אז דנין בו לבדו ואזלינן בתר רובא, משא"כ כשאנו רואין שפירש ממקום קביעותו אז דנין על הקביעות, וע"ז חידשה לנו התורה ההלכה שכל קבוע הוה כמחצה על מחצה, ויש להאריך בזה הרבה אך אין כאן מקומו:

ומעתה נשוב לנ"ד בהאי דינא של השלשה סכינים דודאי נחשב זה קבוע, שהיה ידוע לאחד שיש כאן אחד פגום והספק הוה איזה סכין לקח מן הקביעות דנחשב זה כמעמ"ח:

אמנם אם היה מציאות אשר שום אדם לא היה יודע שיש כאן אחד פגום, והוא השוחט היה לוקח אחד קודם שהיה שום ידיעה מהתערובות והיה שוחט באחד מהם ולא היו יודעין במה שחט אם בהשלם או בהפגום והשלמים היו רוב נראה ברור שהיו הולכין אחר הרוב, והיינו תולין שבהשלם שחט דאזלינן בתר רובא, וכמו שמתירין ברוב העיר ישראל ורוב טבחי ישראל וכמו שמתירין בפירש מן הקבוע קודם שהיה ידיעה מהתערובות וכמבואר ביו"ד (סי' ק"י ס"ה):

ועפ"ז נלענ"ד לבאר ולדקדק בהא דאיתא (בסי' י"ח ס"א) השוחט בסכין בדוקה ונמצא פגומה אחר שחיטה ה"ז נבלה כו' ומסיים ואפי' בעוף, וכתב הש"ך (בס"ק ג') ואפי' בעוף ואפילו נגע ג"כ בעצם המפרקת דאיכא תרתי לטיבותא שעורו רך ונגע ג"כ בעצם המפרקת אפ"ה חיישינן שמא בעור איפגם, ובאמת שזה לא הוי רבותא כלל דהא אפשר לחוש שמא איפגם במיעוט קמא של הקנה שהוא קשה יותר מעור בהמה, מיהו י"ל שכוונת הש"ך שהרבותא אם שחט הוושט לבדו שאז כיון שעורו רך ולכן היה לנו לתלות יותר במפרקת כן נראה לומר בכוונת הש"ך, אך נלענ"ד שאם שחט הקנה לבדו והוושט לא שחטו כלל ואח"כ נמצא בהסכין פגם יש בזה רבותא גדולה לענין עוף דאסרינן בזה היכא שתפס הקנה לבד עד שנשחט, וזאת ידוע לו שעד שגמר כל שחיטת הקנה לא נגע בוושט, שבזה גם אם היה הפגם מתחלת השחיטה יש לדון להכשיר השחיטה, דהא כיון שאין בו אלא פגם אחד וא"כ ע"פ הדין אף שאנו אומרים שבודאי שחט בכל הסכין, מ"מ בהאי פגימה נסתפק אימתי נגע בהסימן אם נגעה מתחלת השחיטה עד חציו של הקנה הלא אין פוסל בזה את השחיטה דלא גרע מחצי קנה פגום, ואם אח"כ אחרי ששחט רובו של הקנה הלא כבר נכשרה העוף בשחיטת רוב הקנה בסכין השלם, אך כל החשש יהיה בזה רק שמא אותו משהו שהשלים אחרי שנשחט המחצה מהקנה לרובו שמא נגמר זה ע"י מקום הפגם שנעקר ע"י הפגימה, וא"כ בספק זה שמא נשחט אותו המשהו המשלים לרובו ע"י הפגם או ע"י כל הסכין בשארי המקומות מהסכין שהמה רוב נגד המקום הפגום, ואית לן למיזל בתר רוב שודאי היה אותה מקצת הסכין משאר מקום הסכין, ודמי זה לעובדא שכתבנו כאן במי שהיה לפניו שלשה סכינים שנים שלמים ואחד פגום ושחט באחד ואין יודע באיזהו, ואם שכתבנו שזה הוה קבוע, אך בנידון זה של הסכין שנמצא פגום אחר שחיטה שהספק לא נודע בעת השחיטה רק אחר כן, וא"כ אותו המקום ששחט אחרי שחיטת המחצית הקנה נחשב כפירש מן הסכין, היינו מן רוב הסכין ושחט להעוף היינו שהשלים לרובו והוה זה פירש קודם שנולד הספק דאזלינן בתר רובא בזה. מיהו יש לדון דשאני זה מפירש, משום שמעולם לא היה עליו שם פירש, שתמיד הוא דבוק מקום הפגם עם כל הסכין, וע"כ יחשב מטעם זה כקבוע שלנו הוה ספק באיזה מקום שחט את המשלים לרוב אם במקום זה או במקום אחר וכיון דלא נחשב זה פירש יש לו דין קבוע אף קודם שנולד הספק:

ובאמת יש לעיין בהיה ברה"י תשעה צפרדעים ושרץ אחד ביניהם ולא נודע מתחלה אם היה שם שרץ ביניהם כי חשבו אשר כלם המה צפרדעים ונגע באחד מהם במקום קביעותם ואח"כ נודע שהיה ביניהם שרץ אחד, אם יש לזה דין קבוע, לפי שלא ניזוז ממקומו בעת הנגיעה לא דמי לפירש לפנינו קודם שנולד הספק, לפי ששם הרי פירש ממקום קביעותו משא"כ במקום שלא פירש מקביעותו הגם שהיה הנגיעה בזה קודם שנולד הספק, מ"מ קבוע נחשב זה, וכן להיפך בתשעה שרצים וצפרדע א' ביניהם אם זה הוה בר"ה ונגע באחד מהם ואין ידוע באיזה מהם נגע ספיקו טהור, ואין שם שום חילוק אם ידע אם היה הצפרדע ביניהם או לא, ובכל גוונא ספיקי שכל שבמקום קביעותו הוא מיקרי קבוע, והכי נמי בנ"ד כיון שמקום הפגום בסכין קבוע הוא עם כל הסכין מיקרי זה קבוע וחשוב זה כמחצה על מחצה:

ומ"מ ראוי להקל בעוף שנשחט רק הקנה לבדו ונמצא בסכין פגם אחר שחיטה משום דהוי תרי ספיקי להקל, שמא נפגם אחר שחיטה במפרקת, ואפילו אם נמצא קודם שמא נגמר רוב השחיטה מן הקנה בהסכין השלם, וספק ספיקא גם נגד חזקת איסור מהני לדעת כמה פוסקים, וכמו שהאריך הפר"ח בכללי ס"ס כלל ט"ו) יעויין שם, ובפרט בנ"ד שחזקת הסכין מסייע ליה להכשירה, אלא שיש לומר כיון שאנן אסרינן אף שהי' אחד מפסולי שחיטה אף במיעוט בתרא אף שכבר נשחט רובו, וא"כ לדידן אין לנו רק ספק אחד שמא בעור נפגמה או במפרקת, אך זה דומה להדבר שיש בו לענין דאורייתא תרי ספיקי ולדרבנן הוה רק ספק א' שמקילין בזה וכמש"כ הש"ך (בסי' ס"ו סק"י) וכן הפר"ח כתב זה לדינא (בכללי ס"ס שלו כלל ט'), אך מ"מ יש לומר כיון דאתחזק איסורא לגביה האיסורא דרבנן, ואין להתירו מטעם ספק שמא במפרקת נפגמה, שאם נפגמה מקודם אסור ודאי מדרבנן מ"מ נלענ"ד שלענין חומרת האחרונים שפסק כן הרמ"א שבמיעוט בתרא פוסל כל פסילי שחיטה הוא קילא מכל ספיקי דרבנן באיתחזק איסורא, משום כל שהוא מדרבנן גמור שתיקנו חז"ל חמור, וע"כ לדעת הרבה פוסקים מחמרינן בספיקא היכא דאתחזק איסורא, אך בהאי דינא שמצד חומרא שהחמירו די לנו להחמיר בודאי ולא בספיקא במקום שיש לומר שמא לאחר שחיטה:

ועוד נראה להביא ראיה שבכה"ג המסופק לנו שמא נעשה מקודם או אח"כ יש להקל במה שהוא מדרבנן כה"ג, ממש"כ המחבר (בסי' קצ"ח סכ"ה) אם לא בדקה בית הסתרים ובית הקמטים ונמצא דבר חוצץ אחר שנתעסקה בכתמים ובתבשילין דתלינן להקל וכן הוא בסי' קצ"ט סעיף י"ב) וכתבו שם הטעם משום דלדעת הריטב"א הוא, הא דבעינן ראוי לביאת מים רק מדרבנן ואף לדעת התוס' שסברי דראוי לביאת ממה"ת, מ"מ כיון שהתורה הקילה שלא הוצרך לביאת מים אף חכמים בגזירותיהם שהחמירו על מיעוטו המקפיד לא החמירו על הספק, וכ"ש בזה שאינו מדינא דגמ', ואף לדעת המפרשים שזה בכלל בעיא דגמ' דשהה במיעוט סימנים לשיטת רש"י שמפרש, מ"מ אינו רק ספק, ע"כ בחומרא זו אין להחמיר בספיקא דשמא במפרקת נפגמה, וא"כ בנידון זה בעוף היה ראוי להקל בשחט הקנה לבדו, ולכן נראה שזה הוא רבותא גדולה שהשמיענו הטור והמחבר אפי' בעוף שיש גוונא בעוף בשחט הקנה לבדו שיש כאן ספק ספיקא ברורה, (ובפרט לדעת הטור והמחבר שאין מחמירין בפסולי שחיטה אחר שחיטת רוב הסימן בעוף ורוב שנים בבהמה) והיה ראוי להקל בזה בנמצא פגם אחר השחיטה, רק שלא חילקו בזה משום שסתמא פסק בגמ' כרב הונא, וס"ל שמטעם לא פלוג השוו מדותיהם, ודבר זה הוא דין חידוש, שיש להשמיענו ודוק:

תוכן העניינים

באר משה (דנשבסקי) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה