באר משה (דנשבסקי) א· רבי משה דנושבסקי
יורה דעה · סימן ה
נשאלתי מגדול אחד, במי שעשה עבירה מסופקת ובאמת היא עבירה שיש עליה חיוב מלקות אם הייתה וודאית, והעובר ידע שהוא ספק ובמזיד נכנס לספק אם נפסל לעדות מספק, או כיון שהדין שעל עבירה שאין בה מלקות העובר אין נפסל לעדות וכאן בספק הנם שאסור מה"ת למאן דסבר ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא או במקום שהס' הוא אסור מה"ת כגון באיקבע איסורא. מ"מ כיון שעל הספק אין לוקין הדר הו"ל כעבירה שאין בה מלקות ואין נפסל עי"ז לעדות (ובאמת היא שאלת חכם עמוקה כאשר נבאר):
הנה הש"ך ביו"ד (סי' ט"ז סקי"ז) כתב וז"ל "ודע דנ"מ בהא שהיו לוקין אפילו לדידן דאז הוה פסול לעדות ומוכח שם מדבריו שבמה שנזכר שם בסעיף הנ"ל שאין לוקין שהוא מצד ספיקא דחוששין לזרע האב, אין עליו דין פסול עדות מחמת זה, ומשמע כוונת הש"ך שגם ספק פסול אין עליו על העובר, שאם היה כוונת הש"ך ודעתו שבספק עבירה זו אין עליו פסול ודאי אבל ספק פסול יש עליו, זה לא היה צריך להשמיענו וגם לא היה לו לציין להא דחו"מ (סי' ל"ד), אלא משמע שדעת הש"ך שגם ספק פסיל אין עליו, מפני שחשובה כעבירה שאין בה מלקות. ועל זה ציין הש"ך להא דחו"מ (סי' ל"ד):
אמנם הגאון רע"א שם בהגהותיו השיג על דברי הש"ך הנ"ל וכתב זה אין שייך לדינא דחו"מ (סי' ל"ד) דלענין פסיל עדות בעינן דווקא עבירה שיש עליה מלקות שדווקא אם הלאו בעצמותו אין בו חיוב מלקות אין נפסל לעדות, אבל אם הלאו בעצם חמור דהא לאו דאותו ואת בנו יש בו חיוב מלקות, והכא דהוה ספק אם חוששין לזרע האב שהוא כמו אוכל ספק חלב ספק שומן שנראה שפסול דאף דלא מלקינן מספק, מ"מ הוה זה א דפסול אף שאין לוקין מ"מ פסול דהלאו בעצמותו חמור עכ"ד:
והנה מלתא דפשיטא לרבינו הגאון רע"א שהאוכל ספק חלב ספק שומן נפסל מספק, לענ"ד צריך עיון טובא אחרי שמ"מ כמו שהובא לפנינו ולפני האוכל הדבר בספק, ולא מיבעיא לשיטת הרמב"ם וסיעתו שספק דאורייתא מה"ת לקולא, היאך נאמר על דבר שמה"ת מותר לאכול לכתחלה שאם עבר ועשה זה שייפסל בספק לעדות, אלא אפילו להפוסקים דס"ל שספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא, מ"מ כיון שכמו שהוא לפנינו, האיסור שצריך להחמיר בספק איסור תורה, אין בזה רק איסורא, ולא לאו שיש בי מלקות, ולמה יופסל בזה כלל אף מספק (ואף אם יתברר אח"כ שהיה איסור ודאי) מ"מ בעת מעשה לא עבר רק על ספק איסור שאין ע"ז מלקות ואינו חמור אצלו כל כך, ומאי מדמה הגאון רע"א זה לעבר איסור ודאי בלא התראה, ששם הוא הלאו חמור שיש עליו מלקות בודאי והוא הלאו שאסרה התורה שיש ע"ז מלקות:
ולכאורה יש להביא ראיה לסברת הגאון רע"א מהא דהכה את זה וחזר והכה את זה (גבי ספק אביו) דאיתא ביבמות (ק"א א' ובמכות ט"ז ובחולין צ"א) דלמ"ד התראת ספק שמה התראה אפילו בזה אחר זה חייב, ואם נאמר שעברת ספק איסור אין נחשב כעובר על האיסור לאו, א"כ אפילו למ"ד התראת ספק שמה התראה, מ"מ הא בעת שעבר והכה הראשון לא עשה רק ספק איסור הכאת אב ולא איסור ודאי, וכן בהא דחולין (צ"א) בהא דשני גידין לר"י אכל מזה כזית ומזה כזית דלוקה אם התראת ספק שמה התראה, ואמאי הא בשעה שאכל הכזית מהראשונה עבר אז רק על ספק ולא איסור ודאי, וא"כ אם ספק איסור אינו נחשב כעובר על הלאו רק שהוא איסור נפרד הנאסר על האדם לעשות ספק איסור, מה לי במה שאח"כ אכל השניה שנתברר שעשה העבירה בודאי, הא מ"מ הוא בעת שאכל הראשונה לא חשב לעבור איסור ודאי. הא זה ברור אם היה סבור שהיתר הוא, שגם אם יתברר אח"כ שהוא היה איסור ודאי שעבר שהוא נחשב לשוגג, א"כ גם זה הספק איסור גם שיתברר אח"כ שהיא איסור ודאי, מ"מ המזיד שלו אינו על איסור ודאי רק על איסור ספק, וא"כ מוכח מזה שהעובר על ספק איסור במזיד שיש עליו מלקות או מיתה אם הוא באמת איסור, מקרי שעבר במזיד האיסור כמי שהוא, רק שלענין התראה תלוי בזה דהתראת ספק, וא"כ לכאורה מוכח מזה כד' הגאון רע"א:
אמנם יש לדון בזה. ומתחלה נחקור איך הוא הדין אם דמה בדעתי שזה הוא ספק איסור ולא ודאי ועבר עליו במזיד שנכנס להקל לאכול הספק איסור, ואח"כ נודע לו שהוא איסור ודאי, אם הוא נדון כשוגג לענין חיוב חטאת או שהוא נחשב כמזיד שגם בעת אכילתו חשב שזה הוא ספק איסור זה שחייב עליו כרת וכדומה:
ונראה לענ"ד להוכיח שזה נקרא שוגג לענין קרבן והוא מלשון הגמ' (בשבת ס"ט) דר"י אמר כיון ששגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו. והאי שגג בכרת משמע שאפילו היה מסופק אם הוא חייב כרת ג"כ מיקרי שגגה, דומיא דשגג בקרבן, דאיתא בלשון הגמ' אבל אין יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו ולא קאמר הגמ' שאומר כסבור הייתי שאין חייבין עליה קרבן, משמע שאפילו הדבר מסופק אצלו מיקרי זה שוגג, וה"נ בשגגת כרת ושגגת לאי שגם באין יודע מיקרי זה שגגה, וזה הכל שוה אם אין יודע שחלב אסור או שאין יודע שזהו חלב, וא"כ כי היכי שאם אין יודע אם זה אסור מיקרי שגגה ה"נ במסופק אם זהו הדבר האסור חשיב ג"כ שגגה כשיודע אח"כ שזהו אסור, וא"כ מסתברא שצדקו ד' הש"ך שכל שהוא מסופק אם זהו הדבר שאסור בהחלט שחייבין עליו מלקות, לא מיקרי הזיד בדבר שיש בו מלקות וממילא לא נפסל לעדות:
אלא דקשה לענ"ד לפ"ז מהא דאיתא בכריתות (י"ח ע"א) בשני חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן אכל ראשונה במזיד ושניה בשוגג פטור, והרמב"ם פסק (בפ"ח משגגות) שחייב באשם תלוי, ואילו בשניהם בשוגג חייב חטאת, ואמאי הא לפי מה שביארנו שאם אכל ספק איסור וידע שהוא ספק איסור, ובמזיד הכניס עצמו לאכול ספק ואח"כ נודע לז שהוא ודאי איסור חייב חטאת, וא"כ בזה דאכל ראשונה במזיד שהוא ידע שהוא ספק איסור ואח"כ אכל שניה בשוגג, הו"ל לחייב חטאת דהא עכשיו יודע שאכל חלב ודאי אם בראשונה או בשניה, וכמו שבשניהם בשוגג חייב חטאת מצד הממ"נ הכי נמי בראשונה במזיד ושניה בשוגג יהיה כן, שמה שאכל ראשונה במזיד של ספק איסור לא מיקרי מזיד כיון שלא חשב לאכול רק ספק איסור וא"כ מוכח מזה שידיעת ספק איסור מיקרי מזיד מחמת זה:
ונראה לענ"ד לומר שבזה חלוק חתיכה אחת, המסופקת ב' חתיכות המסופקות שיש בהם א' איסור ודאי, דחתיכה א' המסופקת שאין באפשר לבוא לידי איסור ודאי לא חשוב שם איסור מזיד עליו, שמעולם לא הזיד באיסור ודאי, משא"כ בשני חתיכות המסופקות שיש בהם אחד איסור ודאי ואם יאכל שניהם יודע הוא שעושה איסור ודאי ולכן גם באוכל אחד מהם כיון שאפשר שאכילתו תגרום לאיסור ודאי אם יאכל השניה אח"כ, מיקרי נכנס באיסור ודאי בספק לע"ע, ולכן בשבת במסופק בהדין, מיקרי זה שפיר שוגג כיון שלא ידע מאיסור ודאי, משא"כ כאן במסכת כריתות שיש בשני החתיכות איסור ודאי ואכל אחת בידיעה זו שפיר א"א לחייבו חטאת על שגיאה זו גם כשיודע לו אח"כ שאכל האיסור ודאי:
ומעתה נראה שלענין ספיקא דידן יהיה ג"כ תלוי בזה שבספק בדבר אחד אם יש עליו איסור לאי מה"ת או לא, לא מיקרי זה עובר על איסור לאו אף בספק, והוא כשר לעדות, משא"כ היכא שהיה לפניו שתי חתיכות ואחד מהם איסור לאו, ועשה העבירה באחד מהם, כיון שיכול לבוא לידי איסור ודאי כשיעבור גם בהשניה, מיקרי על האחד עובר בספק ויש לו דין ספק פסול:
וסעד לסברא זו נלמד מדברי התוס' בב"ק (מ"ד ע"ב) ד"ה הוה, שהקשו שם אהא דזורק אבן לגו דהוה לי' כמחצה על מחצה ופטור מטעם ספק נפשות להקל אפילו כשימצא אח"כ שישראל הרג, אפילו למ"ד התראת ספק שמה התראה, מ"ש מהכה את זה וחזר והכה את זה, ותירצו דשאני התם שיודע בבירור שיביא לידי איסור ודאי אם יכה שניהם, אבל הכא כשזורק אבן לגו אין ידוע אם יבא לידי איסור ודאי שאין יודע את מי יכה עכ"ד, ודבריהם צריכים ביאור, הא למ"ד התראת ספק שמה התראה מחייבינן ליה בהכה את זה וחזר והכה את זה גם בזה אחר זה, ובהתראה ראשונה אין ידוע אם יעבור גם על השניה, ולמה יהיה חייב שמא באמת הראשון היה אביו והוא היה בשעת מעשה מסופק בו לבדו, וכמו שבזורק אבן לגו שפטור גם כשנמצא אח"כ שהרג ישראל, וה"נ יפטר על הראשון גם אם יתברר אח"כ שהיה אביו, וממילא יפטר גם כשיכה להשני, וגם התם אפשר לבוא לידי איסור ודאי אם יהרוג כולן רק שלפי שלע"ע לא נתכוין רק לזרוק על אחד מהם לא מחייבינן ליה גם בנמצא שהרג ישראל, אכן ע"פ מש"כ לחלק שכשיש שני הדברים לפניו והתחיל לעשות באחד מהם שיכול לעשות כזה גם להשני שבזה יבוא לידי איסור ודאי לאחד מהם, מיקרי כל אחד מהם ספק איסור מיתה שאפשר לבוא לידי ודאי כשיעבור ויעשה כן להשני, משא"כ בזורק אבן לגו שאותה הזריקה שהיא מסופקת אם הוא איסור באיסור חיוב מיתה או לא ואין לה צירוף עם השני רק היא בעצמותה היא מסופקת שאין יודע את מי יהרוג אין עליה רק שם ספק איסור, ולכן אפילו למ"ד התראת ספק שמה התראה, מ"מ פטור ע"ז שאין זה רק ספק איסור רציחת נפש ועל ספק לא נתחייב:
היוצא מכל האמור שבדבר אחד המסופק באיסור לאו או חתיכה אחת המסופקת, בעבר ע"ז אין עליו שם פסול, אף ספק פסול לעדות, ויכולים בעדותו אף להוציא, כי נחשב העד עובר על עברה מסופקת שאין עליה חיוב מלקות ולא על איסור לאו שיש עליו חיוב מלקות:
וע"פ דברינו אלה נראה לענ"ד לישב קושית התוס' בב"ק (ל' ע"ב) ד"ה וחכמים שהקשו למה שטרי חוב המוקדמים כשרים לרבנן מזמן שני לפי הס"ד, הא העדים פסולים שחתמו על שטר מוקדם, והנה לדעת רב אסי דלא סבר לה להא דעדים בחתומיו זכין לו והא דכותבין שטר ללוה אף ע"פ שאין מלוה עמו הוא דויקא בשטרי הקנאה, מצינן לאוקמי הא דשטרי חיב המוקדמים, כגון דאיקרו וכתבו העדים ללוה השטר בלא המלוה וכתבו בזמנו, אך הלוה איחר מללות עד זמן אח"כ, ולכן הוא מוקדם והעדים לא הקדימו כלל, אך אח"כ נעשה מוקדם מצד ההלואה שנתאחרה אח"כ. אך לדעת אביי דאמר עדים בחתומיו זכין א"כ ע"כ מיירי שהוא מוקדם באמת, וכן לישנא דתלמודא בב"מ (ע"ב ב') דקאמר ע"ז לא ניתן לכתוב משמע שהוא מוקדם בעת הכתיבה גופא וא"כ נשאר הקושיא של התוס' הלא המה עדים פסולים שחתמו שקר על שטר מוקדם. ונראה לענ"ד לתרץ קושיתם דמיירי ששטר המוקדם הזה כתביהו ללוה בלא מלוה ונתנוהו ליד הלוה, וא"כ בעת שחתמו ונתנו אותו ליד הלוה לעת ההיא עדיין לא נעשה שום עדות, שאימתי יהיה לו דין שטר לכשיצא מיד הלוה ליד המלוה שאז יש לו דין שטר, ולא מיבעיא למאן דלא סבר עדים בחתומיו זכין לו, וא"כ אין לו דין שטר כל זמן שלא בא ליד המלוה, והא דאמרינן עדים שחתמו על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, היינו שעדותן הוא שאם יבא השטר ליד המלוה ע"ז באה עדותן, ונוכל לומר שמה דאמרינן עדים שחתמו, לאו בשעת חתימתן הוה עדותן אלא הכוונה בעת שנגמר ענין חתימתם היינו בעת שיבא ליד המלוה, ולכן לא נחשב חתימתן כדין עדות שקר ממש כל זמן שלא יבוא חתימתם ליד המלוה, ובעת החתימה בשקר לא נעשה עדיין העברה של עדות שקר רק אח"כ תעשה העברה ותיגמר בעת שיבא ליד המקבל השטר הוא המלוה ובאופן זה לא נפסלו לעדות כיון שמחוסר מעשה בעת החתימה לכשיתהוה העדות שקר הוא המסירה ליד המלוה,) אלא אפילו לאביי דאמר עדים בחתומיו זכין לו וא"כ בעת חתימה נגמר השטר ואז נעשה העדות שקר, נוכל לומר ע"ז בתרי גווני, א' שבאופן זה לא מהני עדים בחתומיו לזכות להמלוה הנכתב בשטר, דהא אין זה זכות להמלוה שיקנה השטר הלזה שהוא עברה לגזול הלקוחות הקודמים מזמן הכתיבה, ועוד יש לומר דהא אימתי מהני עדים בחתומיו זכין לו, הני מילי דאתא לידיה לבסוף, וא"כ בעת חתימת העדים על השטר מוקדם הוה אז ספק עברת עדות שקר, שמא יהיה אתי ליד המלוה או לא, וכבר בארנו אשר בספק עברה אין נפסל גם אם יתברר שהיה זה עברה, כל שבעת שעשה העברה לא היה רק ספק. וה"נ בעת חתימתי היה זה רק ספק עברה של עדות שקר וע"כ אין נפסל בזה:
וע"פ דרכינו יסתעף דין חדש גם בעדים החתומים על שטר שיש בו ריבית. שבאמת איסור לא תשימון הוא במקום שהשטר לולי האיסור ריבית היה דבר זה השטר גומר חיובו. ולכן גם אם ניכר הריבית בתוך השטר אף שלא יגבו ב"ד הריבית בזה השטר, אך כיון שאם לא היה האיסור ריבית היה זה השטר מועיל וגומר חיוב הריבית חשיב זה שומא שעובר ע"ז המלוה והלוה והעדים:
וע"כ נראה לענ"ד לתרץ ע"ד מש"כ גם קושית התו' על ל הא דשטר שיש בו ריבית הא העדים פסולים, די"ל דהני מילי שהעדים חייבים מלקות משים לא תשימון, דווקא כשמוסר בפני העדים הלוה להמלוה השטר שיש בו ריבית, אבל אם כתבו העדים השטר ימסרו ליד הלוה שעדיין לא נגמר חיובו של השטר עד שיבא ליד המלוה, ע"כ אין כאן עבירת לא תשימון בעת החתימה, רק הוא גרם לחיוב האיסור ריבית, ואף למ"ד עדים בחתומיו זכין לו, הכא בודאי לא חשוב זה זכות, כי מי ניחא ליה להיות מלוה באיסור ריבית, וגם אין מבורר אם יהיה אתי לידיה לבסוף, וע"כ לא יפסלו העדים, ובזה האופן לא יעברו על לאו דלא תשימון, אלא המלוה והלוה לחוד ולא העדים שהם גומרים הלאו. ובאמת מש"כ מטעם הראשון שהוא אין נחשב זכות להיות עדים בחתומיו זכין לו מפני עברת האיסור ריבית זה יש לדחות, דמ"מ חשוב זכות שהרי בע"כ אם לא ירצה לקבל השטר הלא לא יקנה הדבר ואם ירצה הרי הוא לו זכות. ומ"ש בשטר שיחרור העבד שחוב הוא לעבד אליבא דר"מ ואין אנו אומרים בזה עדיו בחתומיו זכין לו, משום ששם הא יכול להיות אתא לידו בע"כ. ע"כ נחשב הדבר לחוב שאין אומרים בזה עדים בחתומיו זכין לו, משא"כ בשטר שיש בו ריבית וכדומה שא"א להיות אתא לידו בע"כ של זוכה בהשטר הוה שפיר זכות, וכמו שאנו אומרים בשטר עדים בחתומיו זכין לו אף בשטר מכר, הגם שהוא על הקונה חוב שיתחייב לשלם התמורה, כיון שזה א"א להיות בע"כ לכן חשוב זכות אם ירצה לשלם התמורה וליקח השטר, אך מטעם השני אתי שפיר לפי שאין זה עבירה מבוררת בעת החתימה אולי לא יהיה השטר בא ליד המלוה ותבטל כל העדות, וכיון שהוה זה רק ספק עבירה בעת מעשה אין נפסל עבור זה לעדות וכמוש"כ: