באר משה (דנשבסקי) א· רבי משה דנושבסקי
יורה דעה · סימן ד
אשר השבתי לרב אחד על מכתבו וז"ל:
ע"ד אשר כתב כת"ר אלי בשאלתו בנדון הש"ץ ושו"ב אשר נתן כתב ואסר עצמו לשתות יי"ש, ועתה כפי שכתב כת"ר במכתבו עבר ע"ז כמה פעמים, והאריך כת"ר בד"ת בעינן זה ודרש מאתי את דעתי:
הנה באמת קשה להשיב בזה, כי ידוע אשר לדון את האדם על חזקת כשרותו אם הורעה, הוא חמור יותר מדיני ממונות (ובפרט בנידון זה שטפלא תלי ביה הוא כמעט דיני נפשות) ואין לדון כ"א אחרי שנראה את גוף הכתב וגם יהיה גב"ע כד"ת שהוגבה עליו בפניו בב"ד של ג' שעבר ואיך ומה עבר, אך עכ"ז מפני הכבוד אכתוב קצת בד"ת, ולא נדון הנשאל בפרט, והוא מה שדעת כת"ר נוטה לדון שמי שקבל בכתבו בלשון זה "הנני מקבל באיסור שלא אשתה יי"ש" ועבר ע"ז כמה פעמים שיש לדון אותו כמומר לדבר אחד מן התורה שלדעת הרמב"ם המובא בשו"ע יו"ד (סי' ב' סעי' ו') צריך להיות בודק סכין ונותן לו, ובלעדי זה א"א לסמוך על שחיטתו, הנה באמת רוב הפוסקים חולקים על ד' הרמב"ם. ודעת הגר"א בביאורו נוטה ג"כ לדעה הראשונה, ומ"מ לענין דינא ודאי דראוי לחוש לדעת הרמב"ם, כי היש"ש בחולין (פ"א סי' ו') פסק כדעת הרמב"ם, וכן האחרונים נוטים ג"כ להחמיר לחוש לד' הרמב"ם וכן התבואות שור (בסי' ב') פסק ג"כ כהרמב"ם, מ"מ בעובר בענין נדרים יש להעיר ולומר כיון דאיסור נדרים הוא איסור שקבל עליו בעצמו הוא קיל בעיני הנודרים וכמו שמצינו בגיטין (ל"ה ע"א) בשני' דרב קילי נידרי, ואם בשני' דרב הוה כן ק"ו האידנא [ועיין ת"ש סי' ב' ס"ק י"ב] וא"כ יש לומר שזה אין דומה למומר לדבר אחד גם לדעת הרמב"ם, ועיין בס' תפארת צבי (בס' כ') וז"ל שם, אך בנ"ד ששתה כמה פעמים הוי דינו כמומר, לדעת הרמב"ם צריך בדיקת סכין, אולם רוב הפוסקים חלקו עליו בזה, ומוכח מזה דעת הת"צ הנ"ל שאין חילוק בזה מצד שאיסור שהוא קבל עליו בעצמו קיל בעיניו, ולדעת הרמב"ם גם בזה צריך בדיקת סכין, אך דעת הת"צ נוטה לדעת רוב הפוסקים החולקים על הרמב"ם, וע"כ לא נחית לחלק אם אולי באופן זה גם להרמב"ם לא יצטרך לבדיקת סכין.
גם בעיקר דין נדר שבכתב הוא מחלוקת בין הפוסקים וכת"ר שכתב בשם הנו"ב (סי' ס"ו) וז"ל אמנם כו' היינו בכותב בלשון הזה "הנני מקבל עלי דבר זה בשבועה, או שלא לעשות", והכא כתב בלשון הזה "הנני מקבל עלי באיסור גמור שלא לשתות יי"ש ושכר מהיום והלאה", ובזה כתב הנו"ב דהוה כמוציא בשפתיו ע"כ לשון כת"ר, ותמיהני הלא הנו"ב לא החליט אף בלשון הזה אי שבועה בכתב הוה שבועה, שהרי כתב הנו"ב בלשונו הטהור, אמנם בדין שבועה בכתב אי אמרינן דמהני, היינו כו' ואדרבה הרואה יראה בהדיא בתשו' ההיא בנו"ב (מה"ק סי' ס"ו) שכתב שדין זה של שבועה בכתב הוא מחלוקת הפוסקים, רק שכתב שגם מאן דס"ל דמהני שבועה בכתב לא מהני רק באופן שיכתוב הנני מקבל כו' אבל למאן דסבר דלא מהני שבועה בכתב, אף בלשון הזה לא מהני'. רק בעינן דווקא שיוציא בשפתיו ואדרבה דעת הנו"ב נוטה שם בתשו' לדעת הסוברים ששבועה בכתב לא מהני, ובפרט לדעת הרמב"ם דס"ל דעדות בשטר מדבריהם, כתב הנו"ב שלדעת זו גם שבועה בכתב לא חלה:
הן אמת שהח"ס (חיו"ד סי' רכ"ז) האריך בדין שבועה בכתב ודעתו מכריע כדעת החוות יאיר ששבועה בכתב היכא שכתב הריני נשבע כו' ומסרו ליד חברו חייל שבועתו ע"י זה, מ"מ לא נוכל להחליט שדבר זה דין ברור הוא לאיסור, שהרי הפוסקים הסוברים ששבועה בכתב לא חלה, המה ג"כ גדולים בחכמה, כמו הרא"מ והמבי"ט והשב יעקב, והתומים ג"כ נוטה להכריע שבשבועת ביטוי אין חלה שבועה השבות יעקב עם השב יעקב בזה יעו"ש, וכן מל' הנתיבות (בסי' צ"ו בביאורים סק"ז ובחידושים סק"ט) נראה שמכריע ששבועת ביטוי בכתב אין חלה, ואדרבה הוא מיקל יותר מהתומים לענין מי שמתנה עם חברו וקבל ע"ז שבועה בכתב, שבזה התומים מחמיר והנתיבות מיקל בזה ג"כ. ועיין בתשובות הגאון רע"א (בסי' כ"ט ל' ל"א ל"ב):
סוף דבר שבועה בכתב תלוי זה באשלי רברבי ואבות הפוסקים האחרונים לא הכריעו בזה, וזה ודאי הוה ספק איסור תורה, ולכן נראה לענ"ד שהעובר ח"ו על שבועה בכתב לא יחשב מומר לדבר אחד, שאם הוא מיקל בעצמו בספק איסור לא יעשה בזה מומר לדבר אחד בודאי איסור אפילו לד' הרמב"ם, ואין להצריכו בדיקת סכין, ובפרט באיסור נדרים שמצינו בגמ' שהבאנו לעיל מגיטין דבשני' דרב קילי נדרי ולכן בספק איסור ע"י נדר, העובר בזה לא יהא נחשב מומר להצריכו לבדוק סכין וליתן לו, ובפרט שבלא"ה דעת רוב פוסקים גם בודאי איסור תורה המומר לדבר אחר א"צ בדיקת סכין, ובספק איסור שמסתברא שגם הרמב"ם יודה בזה שא"צ בדיקת סכין, לכן נראה שע"פ שורת הדין מותר לאכול משחיטתו בלי בדיקת סכין ליתן לו (ועיין בסימן שאחר זה בענין גדר ספק איסור. ודו"ק):