אור ברסלב
באר משה (דנשבסקי) א יורה דעה › סימן ג

באר משה (דנשבסקי) א· רבי משה דנושבסקי

יורה דעה · סימן ג

סימן ב

נסתפקתי בדין ולד שנולד בן שמונה אם נחתך ממנו אבר בעודו חי, אם יש לו דין אבר מן החי לאסור ליתן אותו לבני נח, או שחיותו אין חשוב חיות כלל וכמחתך בשר בעלמא הוא, ומזה יהיה נפקא מינה לדינא לענין ולדות בהמה פחות מבן שמונה ימים שאנו חוששין להם שמא לא כלו חדשיו, בנשחטו אם מותר ליתן הכני מעיים לבני נח, דכמנחא בדיקולא דמיא. והכא ליכא היתירא משום מי איכא מידי כו' דהא השחיטה אין מתרת לישראל מצד שמא לא כלו לו חדשיו, אך אם נאמר שהפחות מבן ט' שלא כלו לו חדשיו כמחתך בשר בעלמא ואין בו דין אבר מן החי כלל, א"כ ממ"נ מותרים ליתן לב"נ הבני מעיים של הנשחטים פחות מבן ח' ימים, דאם כלו לו חדשיו א"כ מותר מצד שהשחיטה התיר משום מי איכא מידי, ואם לא כלו לו חדשיו, אין בו דין אמה"ח:

הנה מלשון הגמ' (שבת קל"ו ע"א) דאמר שם מוהלין אותו ממ"נ כו' ואם לאו מחתך בבשר הוא, משמע שאין נחשב כחי כלל, אך שם מסוף הסוגיא משמע קצת להיפך, דהגמ' מייתי הפלוגתא בבן ח' אם שחיטתו מטהרתו וקאמר שם הגמ' דכו"ע מת הוא ור"י בר"י ור"א בר"ש סברי כטרפה כו' ובטרפה יש בה דין אמה"ח כדאיתא בחולין (ק"ג ע"א) וא"כ לדידהו ודאי דיש דין אמה"ח בבן ח', דאל"כ אין לו דמיון לטרפה. וא"כ גם מאן דסבר שאין שחיטתו מטהרתו ג"כ אין לומר בטעמם שנחשב כמת ממש, דהא א"כ מה צורך להם לחלק טרפה מפני שאין לו שעת הכשר, תיפוק ליה בלאו הכי דטרפה נחשב כחי ובן שמונה גם בחייו אין נחשב כחי. אמנם מצאתי שכבר דקדקו בזה הראשונים ויעויין בחידושי הרמב"ן למס' שבת וכן הרשב"א, עכ"ז דעתם שלפירש"י גם לפי המסקנא ישאר הסברא דמחתך בשר בעלמא וא"כ אין נטילת חיותו חשוב כלל אך הריטב"א בחידושיו דעתו לפרש הסוגיא דלמסקנא לא חשיב לה מחתך בשר בעלמא ואפילו מאן דאמר אין שחיטתו מטהרתו לאו משום דס"ל דהו"ל כמחתך בשר רק משום דלא מי לטרפה, עכ"פ לפי דברי הראשונים לשיטת רש"י יראה שאין דין אמה"ח בבן ח' כיון דבשר בעלמא נחשב. ואפשר שנאמר שזה יהיה כוונת החילוק בין היה לו שעת הכשר כו' שכל שהיה לו דין חי לא ירד מאתו חיותו כ"א במיתה ממש ולכן מהני שחיטתו להוציא מידי נבלה ולכן מפרכסת הוא כחיה, משא"כ במקום שמעולם לא היה שעת הכשר ומעולם לא היה עליו שם חי ומינו כן הוא לכן לא נחשב כחי. וא"כ לכאורה לפ"ז יהיה דין זה אם יש אמה"ח בבן שמונה תלוי במחלוקת של הראשונים, אם לפי המסקנא נשאר הסברא דמחתך בבשר הוא או לא. ומ"מ לדין הספק שנסתפקנו יש לדון בסתם ולדות הפחותים מבן ח' ימים שאינם רק ספק, להתיר מכירת הבני מעיים לב"נ מטעם ספק ספיקא, ספק שאינו בן ח' חדשים רק כלו לו חדשיו. וגם אם לא כלו לו חדשיו שמא הלכה כשיטת הסוברים דקיי"ל להא דמחתך בבשר הוא:

אמנם נתיישבתי שיש להוכיח שדין אמה"ח לא יהיה בבן שמונה, דנחזי אנן עיקר איסורא דאמה"ח הוא מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר, וראוי לחקור אם בן ח' חי מקרי נפש, ולכאורה מהא דסנהדרין (פ"ד ע"ב) דאיתא שם "ואי כתב רחמנא כל מכה נפש הו"א אפילו נפלים אפילו בן שמונה" כי' הרי דלולי כתב רחמנא איש הו"א מקרא דנפש שגם על בן שמונה חייב הרי דבן ח' מיקרי נפש, אמנם למש"כ התוס' שם ד"ה ה"ג דדרשינן מקרא דואיש כי יכה כל נפש, י"ל דבאמת נפש לחוד אין בן ח' במשמע רק מקרא דכל נפש" משום ריבויא דכל, וכן יש להביא ראיה דהא האי דמרבינן דבן יום א' מקבל טומאת מת הוא מריבויא דקרא דועל הנפשות כדאיתא בנדה (מ"ד ע"א) ובערכין (ב' ע"א) ואפ"ה אמרינן בב"ב (כ' ע"א) דבן שמונה חוצץ בפני הטומאה וע"כ אין מקבל טומאה ועיין תוס' שם ד"ה ועובד כוכבים שם בסה"ד ובן שמונה אין מקבל טומאה כשהוא חי דלא איקרי אדם עכ"ל. ובאמת דבריהם צ"ע דהא לענין קבלת טומאת מת לא נאמר לשון "אדם" כלל רק "ועל הנפשות", והנפש הנוגעת" ואדרבה לענין המת המטמא נאמר "אדם כי ימות" "הנוגע במת בנפש אדם", ואפ"ה קיי"ל שגם נפל מטמא בטומאת מת כדאיתא בכמה דוכתי. והמחוור לענ"ד להגיה בד' התוס' "דלא מיקרי נפש", ואפשר שכוונת התוס' לענין טומאת נגעים דמרבינן מאדם כל דהו כדאיתא שם בערכין ואפ"ה בן ח' לא איקרי אדם דאם היה מקבל טומאת נגעים לא היה חוצץ בפני הטומאה, מפני שיש עליו שם מקבל טומאה עכ"פ מוכח מזה מדלא מקבל טומאת מת מכלל דלא איקרי נפש. ואין לומר שבאמת בנפש לחוד הוה בכללא גם בן ח' חי, רק הא דממעטינן מקבלת טומאה במת הוא מקרא דאיש וכמו דאמרינן בסנהדרין (פ"ד) שלפי שנאמרו שניהן, איש, וכל נפש, ממעטינן מאיש בן ח', דא"כ למה אמרו בערכין שם ואלא איש למה לי למעוטי קטן מכרת ועיין תוס' שם ד"ה למעוטי, שנדחקו למה הוצרכו למעט שלא יהיה עונש על קטן הו"ל להגמ' למימר עדיפא דאיש הוא למעוטי בן ח' מקבלת טומאת מת, אלא מוכח כיון שלא נאמר כל נפש, רק והנפשות והנפש, בן ח' אין בכלל נפש:

אמנם נראה שדבר זה יהיה תלוי בפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא (בספרי פ' חקת) וז"ל הנוגע במת לכל נפש אדם, להביא את בן שמינה, מביא אני את בן ח' ומביא את דמו ת"ל בנפש אדם להוציא את דמו דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר לכל נפש אדם להביא את דמו". והנה יש לדון בדברי ר' עקיבא אם שאומר להביא את דמו תרתי שמע מיניה בן ח' וגם דמו (הוא דמו של קטן שאין בו רביעית כן פי' הז"ר הובא בביאור זרע אברהם על ספרי הנדפס שנת תקע"א) אי שרק דמו מרבה אבל בן ח' אין מרבה מכאן. והנה שם בסמוך איתא, כל הנוגע במת בנפש "זהו שאמרנו להביא את בן שמונה" עכ"ל הספרי, ומשמע שזה אתיא אליבא דר"ע דדריש מקרא דלעיל להביא את דמו לכן דריש לרבות בן ח' מקרא דהנוגע במת בנפש, הרי שלר' עקיבא מנפש לחוד אף בלא כל מרבינן בן ח', וא"כ אליבא דר"ע אפשר שיש דין אמה"ח בבן ח' חי משום דאיקרי נפש, ומ"מ לדינא גם אם נאמר שזה תלוי בפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא הגם שבכל דוכתי קיי"ל הלכה כר"ע מחברו מ"מ הכא קיי"ל כר' ישמעאל בהא דדם קטן שיצא כולו ואין בו רביעית טהור כמו שפסק הרמב"ם (בהל' ט"מ הלי"ד), והזרע אברהם כתב על זה משום שבמשנה נאמרה בלשון חכמים דפליגי אר"ע בדם קטן שיצא כולו, וא"כ לדעת חכמים מן "כל נפש" מרבינן בן ח', אבל נפש לחוד אין בן ח' בכלל:

ובאמת יש לדון במה שהבאנו אשר צריך רבוי לבן ח' שמטמא טומאת מת, אם נאמר שהוא דווקא לאחר שנולד בן ח' שא"א לו לחיות, אבל קודם שנולד שאפשר לו שיהיה נגמר ולחיות חשיב נפש. או שגם במעי אמו אין חשוב נפש. והנה מסתברא שעיקרא דמלתא הוא לענין אם גם במעי אמו חשוב נפש, גם שאז היה אפשר להתגדל שיגמר להיות חי, דאם נאמר שקודם חשוב נפש לכו"ע והפלוגתא הוא רק לאחר שנולד לפי שאז אי אפשר להיות חי, למה ישונה מכל הנהרגים שכאשר מפרכסין אינם מטמאים הגם שא"א להם לחיות, ואח"כ כשמתו מטמאים, וה"נ נימא בהאי בן ח' כיון שמקודם שנולד היה עליו שם נפש, ואח"כ כשנולד הגם שנתבטל חיותו שאין ראוי לחיות, מ"מ אין מטמא כל זמן שהוא חי דלא מיקרי מת, ובזה דינו כמו מפרכס שאין מטמא בטומאת מת (ופרכוסו עדיפא מזנב הלטאה שמפרכס) מ"מ אח"כ כשימות היה לו להיות טמא, אלא מסתברא שעיקר הפלוגתא אם מעולם היה לו שם נפש גם בעודו במעי אמו שראוי להיות נגמר, ולזה סבר ר' עקיבא כיון שמקודם היה עליו שם נפש, ולכן הוא נתרבה מקרא דהנוגע במת בנפש פירושו שהיה עליו שם נפש מקודם, אבל לאחר שנולד הבן ח' יכול להיות שגם ר"ע מודה בזה שאין חשוב חי, וכמחתך בבשר הוא נחשב כמ"ש בשבת (קל"ו ע"א) שהבאנו לעיל ואין בו דין אמה"ח אפילו אליבא דר"ע, ואם כן לפ"ז לרבנן דפליגי אר"ע בזה, שהוא דעת ר' ישמעאל בספרי שהבאנו לעיל גם בעודו במעי אמו לא חשוב נפש, כל זמן שאינו בן ט' ולא יהיה בו דין אמה"ח:

אמנם לפ"ז יקשה מה דאיתא במתניתין (חולין ע"ב ע"א) בהמה המקשה והוציא עובר את ידו וחתכו אחר השחיטה הבשר מגע נבלה, דברי ר"מ, ופירש"י בשר העובר מגע אמה"ח שהוא מטמא כנבלה, א"נ אם יצא עובר מת נבלה גמורה הוי האבר, מאחר שלא טהרתו שחיטת אמו והנה אליבא דר"מ ע"כ מתניתין מיירי בבן ח' דבבן ט' חי אליבא דר"מ אין מטהרתו שחיטת אמו, וא"כ לאופן הראשון שפירש"י דמגע נבלה הוא מגע אמה"ח שמטמא כנבלה, ומיירי שהעובר חי דבעובר מת הלא פירש"י באופן השני דנבלה גמורה הוי האבר, וא"כ הרי חזינן דעת רש"י שגם בעודו בן ח' יש לו דין אמה"ח בחתך מן העובר והוציאו לחוץ בעוד שהעובר חי הוא. וכן איתא ברמב"ם (בהל' מ"א פ"ה הלי"א) כל אבר עובר שיצא וחתכו קודם שחיטה והוא בחוץ הרי זה אמה"ח ולוקין עליו, וסתומי סתם לה הרמב"ם, משמע שבכל גווני עובר הדין כן, הן בעובר בן ט' או בן ח'. ובאמת דברי הרמב"ם בהל' הנ"ל צריך ביאור, ואי"ה בסמוך נבאר זה:

ולבאר כל הנ"ל אקדים דברי רש"י בחולין (ע"ד ע"ב) דאיתא שם איבעיא להו מהו למנות בו ראשון ושני ר' יוחנן אמר מונין בו ראשון ושני, רשב"ל אומר אין מונין בו ראשון ושני, נעשה כאגוז המקשקש בקליפתו. והנה רש"י פירש וז"ל "נטמאה בהמה שחוטה מהו למנותה ראשון ובן ט' חי שבבטנה שני", ובאמת יש לעיין על לשון רש"י למה לו לפרש בן ט' חי, הא האיבעיא זו יתכן גם בבן ח' חי למען יהיה האיבעיא גם לר' מאיר, ועיין מהרש"א שכתב ע"ז וז"ל היינו לרבנן, וה"ה דמיבעיא להו בבן ח' חי לכו"ע דהאי מתניתין דמקשה מיניה ר"ל לר"י בבן ח' איירי, כמו שהוכיחו התוס' לעיל דבן ט' חי לר"מ טעון שחיטה, ועיקר הקושיא מדר"מ ע"כ דבריו, ומשמע מדברי המהרש"א שה"ה לבן ח' חי הוה הפלוגתא דר"י ור"ל, וא"כ ה"ל לרש"י לפרש ועובר חי שבבטנה בסתמא דהוה מתפרש הן לר"מ בבן ח' והן לרבנן בכל עובר הן בן ח' והן בן ט'. ואם נאמר שרש"י סובר שדווקא נקט בן ט' חי דאלו היה בן ח' חי, היה ר' יוחנן מודה ג"כ דחד גופא הוא, א"כ לא מקשה ר"ל לר"י מידי, דהא מתניתין בבן ח' מיירי וכמש"כ המהרש"א. ועוד קשה לענ"ד הא דמייתי הגמ' הברייתא דמקשי מיניה ר"י לר"ל עבר בנהר הוכשר הלך בבה"ק נטמא, וקאמר הגמ' מאן תנא, ואמר ר"י ר' יוה"ג הוא ובתר הכי אמר ר"י, ריוה"ג וב"ש אמרו דבר אחד למה להגמ' לאוקמי דריוה"ג הוא כב"ש דלא קיי"ל כב"ש, דהא דברי ב"ש אינה משנה, לוקמה הגמ' שמיירי בבן ח' חי שבאמת אין יכול לחיות, ואתיא דברי ריוה"ג כר"ע דאמר בדגים שהשיעור משעה שאין יכולים לחיות וה"נ בן ח' אין יכול לחיות. ומזה משמע יותר שרש"י מפרש שהאיבעיא דמהו למנות כו' הוא בבן ט' חי דווקא, דומיא דבעיא הקדום דמהו לפדות בבן פקועה, שהוא בבן ט' חי דווקא כדאיתא שם בגמ' ובתר הכי מייתי בעיא השניה דמהו למנות בו ראשון ושני, ומשמע דבחד גוונא הוא הנהו שני האיבעיות, ובבן ח' חי גם ר' יוחנן מודה לר"ל דחד גופא הוא, וברייתא דעבר בנהר הוכשר ג"כ בבן ט' מיירי, ולכן מוכרח ר"י לומר דריוה"ג וב"ש אמרו דבר אחד:

אך לפ"ז נשאר הקושיא חמורה מאי מקשה ר"ל לר"י ממתניתין דהבשר מגע נבלה, הא שם בבן ח' חי מיירי או בבן ט' מת, דהא אליבא דר"מ א"א לפרש באופן אחר, דבן ט' חי לדידיה טעון שחיטה, ועוד קשה אם נאמר דרש"י נקט לאו דווקא בן ט' חי דה"ה בעיא זו אתיא בבן ח' חי או בבן ט' מת, א"כ יקשה למה לרש"י למנקט דינא דאיבעיא זו דמהו למנות בו ראשון ושני בבן ט' חי באופן שיהיה שלא כהלכה דהא אנן קיי"ל כב"ה דאמר בדגים משימותו וא"כ בן ט' חי אין בו טומאת אוכלין, הו"ל לרש"י למנקט הבעיא בבן ט' מת, ויהיה זה גם לפי ההלכה דקיי"ל כב"ה, ומזה מוכח דרש"י סבר שדווקא נקט בן ט' חי, שבבן ט' מת א"א לאוקמי הפלוגתא וא"כ נשאר קשה, מאי מקשה בגמ' ר"ל לר"י ממתניתין דהא מתני' איירי בבן ט' מת, או בבן ח' חי ולא בגוונא אחרינא דהא אתיא כר' מאיר, דלדידיה בן ט' חי אין ניתר ע"י שחיטת אמו:

ונראה לענ"ד ליישב שיטת רש"י והיא דהרא"ש כתב (בפ' בהמה המקשה סי' ה') דהא דאמר ר"מ שבן ט' חי הנמצא בבהמה אין שחיטת אמו מטהרתו, הוא דווקא היכא שיצא אח"כ חי לאויר העולם, אבל אם מת קודם שיצא לאויר העולם, השחיטה הקודמת בעודנו חי מתירו, ואף שהרא"ש כתב שם שהוא דלא כפירש"י במתניתין דטעמא דר"מ משום דחדשים גרמי, ולענ"ד נראה שאפשר שגם רש"י יסבור כהרא"ש, ומה שפירש חדשים גרמי אליבא דר"מ, היינו שחדשים גורמים שאין היתר שחיטת אמו היתר מוחלט, ומתלא תלוי, שאם יצא חי לאויר העולם טעון שחיטה, ולכן נוכל לומר דאין הכי נמי דבעיא דמהו למנות בו ראשון ושני הוא דווקא בבן ט' חי, אבל בבן ט' מת או בבן ח' בטל אגב אמו וחד גופא הוא, אך הפלוגתא הוא לר"י ור"ל היכא שבעת שחיטת אמו חי היה ואח"כ מת קודם שיצא לאויר העולם, דלר"י כיון שבעת שחיטת אמו חי היה, גופא אחרינא הוא לענין טומאה ואח"כ גם שמת שראוי לקבל טומאה (שבעודו חי אין מקבל טומאת אוכלין לר"י) מונין בו ראשון ושני, ור"ל בתרתי פליג, הוא חולק אר"י וסובר חד גופא הוא ומקבל טומאה כחדא, ועוד פליג אדר"י דסובר שכשהוא חי אין מקבל טומאת אוכלין ואיהי סבר כיון ששחיטת אמו מטהרתו דמי כאמו ממש ומקבל טומאת אוכלין. ובזה יהיה מבואר היטב הא דאמר הגמ' (שם ע"ה א') ואזדי ר' יוחנן לטעמיה, דאמר ר"י ריוה"ג וב"ש אמרו דבר אחד ועי' רש"י שם שכתב בד"ה ואזדא מדקאמר ר"י כו' שמע מינה רבנן דמטהרי בבן פקועה לאו משום דס"ל כר"מ כו'. ולכאורה הוא תמוה הא גם אם טעמייהו דרבנן יהיה משום דס"ל שצריך שחיטה מ"מ מוכח מזה שריוה"ג שאמר הלך בבה"ק נטמא, סובר כב"ש בשיטתו שחי מקבל טומאת אוכלין, וע"פ דרכינו אתי שפיר שלר"י לטעמיה דאמר תרי גופי נינהו וראייתו מהא דעבר בנהר הוכשר, וכן מהא דאמר ריוה"ג צריך הכשר ובשחיטת אמו לא הוכשר, ואפ"ה סבר דמקבל טומאה, מוכרח לומר דטעמיה דריוה"ג משום שסבר כב"ש שגם כשהוא חי, כל שהוא ראוי ועומד לאכילה מקבל טומאת אוכלין, משא"כ אליבא דר"ל דאמר חד גופא הוא כמו שמצינו במפרכסת שגם כשהיא חיה לכל דבריה ואפ"ה לענין טומאת אוכלין מקבלת טומאה מפני שהותרה בשחיטה ונעשה בה מעשה השחיטה, ה"נ לענין העובר, הגם שהוא חי ממש, מ"מ כיון שנעשה בה מעשה השחיטה כיון שחד גופא הוא, ורבנן דפליגי יהיה בהכרח טעמם משום דסברי כר"מ וכמו שפירש"י דלולי ר' יוחנן היינו אומרים כן, משא"כ ר' יוחנן דסבר תרי גופי נינהו הגם שהותרה בשחיטת אמו מ"מ כיון שבה לא נעשה מעשה שחיטה והיא באמת חי דמיא זה לדגים שנצודו:

ועתה נאמר כיון שפלוגתא דר"י ור"ל בבן ט' חי מיירי וה"ה דהיה חי בשעת שחיטה ואח"כ מת קודם שיצא לאויר העולם שבגוונא זה גם לר"מ מועיל שחיטת אמו כמש"כ הרא"ש, ולכן שפיר מקשה ריש לקיש לר"י מהא דהבשר מגע נבלה דמיירי בכל גוונא דשחיטת אמו מטהר הולד ואף בבן ט' מת שמצאנו אח"כ במעי אמו שנשחטה הגם שלא ידענו זה אם בעת שחיטה עדיין חי היה ואפ"ה מטמא ר"מ, ואם נאמר דאם הוא חי בשעת שחיטה תרי גופי נינהו ולא קבל הכשר אז למה יטמא ר"מ הבשר, שמא בעת השחיטה עדיין חי היה, דהא ר"מ לטעמיה לא אזיל בתר שעת מציאתן היכא שיש חזקה המוקדמת להיפך, וכמו דאמר ר"מ בנגע באחד בלילה ואין ידוע אם חי הוא או מת ולמחר השכים ומצאו מת (עירובין ל"ה ב', ובנדה ד' א') הגם שהתוס' כתבו שם שזה דווקא בר"ה, מ"מ בנידון הבהמה והעובר גם ברה"י לגבי העובר שאין בו דעת לשאל ספיקו טהור ולמה מטמא ר"מ, וע"כ סבר דחד גופא גם בעודו חי. ואין להשיב כיון דר"י סבר דחי אין מקבל טומאה ממילא אין מקבל הכשר, דהכשר וטומאה חדא הוא לענין זה וא"כ מה מועיל הכשר השחיטה אם בעת השחיטה חי היה. ז"א דהכשר השחיטה המועיל להעובר לכשימות קודם שיצא לאויר העולם מהני לענין זה ג"כ שכשיתבטל החיות מהעובר יחול עליו ההכשר של השחיטה וממילא יהיה מוכשר לקבל טומאה:

ומעתה אתי שפיר מה שדקדקנו לעיל בהא דאמר ר' יוחנן ריוה"ג וב"ש אמרו דבר אחד לוקמה בבן ח' חי ויהיה אתיא דריוה"ג כר"ע דאמר משעה שאין יכול לחיות. כיון דפלוגתא דר"י ור"ל הוא דווקא בבן ט' אבל בבן ח' מודה דחד גופא היא וא"צ הכשר. ומדאמר הבשר צריך הכשר ע"כ בבן ט' איירי:

וע"פ מש"כ לא יקשה מד' רש"י במתניתין, שחשיב האבר שחתכו אמה"ח ממש אם העובר חי על מה שדקדקנו שבבן ח' אין דין אמה"ח. שכוונת רש"י יהיה במקום שבעת חתכו העובר היה הבן ט' חי אך לא יצא לאויר העולם שבגוונא זה ר"מ מודה ג"כ ששחיטת אמו מטהרתו ובזה יש דין אבר מן החי:

והנה לבד מש"כ שקושית הגמ' שמקשה ר"ל לר' יוחנן הוא שסתומי סתם לה מתניתין דהבשר מגע נבלה וגם בבן ט' שחי בעת השחיטה מיירי. נוכל לומר באופן מדויק ביותר והוא דר"י ור"ל אפשר דסברי כרב חסדא דאמר שמחלוקת של ר"מ ורבנן דווקא בעובר חי אבל בעובר מת ד"ה שחיטה עושה ניפול. והתוס' כתבו שם (ע"ד א') ד"ה מחלוקת דבבן ח' איירי דבבן ט' לר"מ טעון שחיטה. ולפי דרכינו ע"פ שיטת הרא"ש ורש"י נאמר שכוונת רב חסדא הוא בן ט' חי. דבן ח' חיותו אינו כלום וכמת ממש נחשב ומיירי בבן ט' שבעת השחיטה חי אך לא יצא לאויר העולם חי. ובאמת מסתבר הכי למימר כי בן ח' אין חיותו חשוב כלל וכמת נחשב. ועפ"ז מקשה שפיר ר"ל לר' יוחנן ממשנתינו. כיון דמיירי שבשעת שחיטה היה בן ט' חי. וסברת רב חסדא ע"פ זה אם נפרש כן לולי דבריהם הקדושים יש לומר שבבן ט' חי כיון שיש לו היתר בשחיטה לגבי האבר ג"כ דהא ד' סימנים אכשר רחמנא, ולא מיבעיא אם נאמר שגם הושיט ידו למעי בהמה ושחט כשר ודאי דחשיב יש לו היתר בשחיטה לגבי האבר ג"כ. אלא אפילו אם נאמר שאין להושיט ולשחט בפנים קודם שיצא לאויר העולם, מ"מ הא ראוי לשחיטה היה האבר ג"כ ע"י שאפשר היה אז להוציאו לחוץ בעוד שהיה הבן ט' חי. משא"כ בן ט' מת או בן ח' שא"א להיות לו היתר בשחיטה ולכן שפיר השחיטה עושה ניפול. כן נראה סברת רב חסדא לולי דבריהם הקדושים ואפשר לומר כן לשיטת רש"י ז"ל. וע"כ כיון שר"י ור"ל סברי כרב חסדא וא"כ מיירי מתניתין לפי זה בבן ט' חי אך אליבא דר"מ מיירי שלא יצא לאויר העולם. ולכן שפיר מקשה ר"ל לר' יוחנן ממתניתין:

עוד נראה לחזק מש"כ והוכחתי. שמש"כ רש"י שיש על האבר הנחתך טומאת אמה"ח דמיירי בבן ט' חי שבברייתא המובאה (בדף ס"ח ע"א) שבחוץ טמא ואסור פירש"י שהוא טומאת אמה"ח דילפינן בהעור והרוטב (דף קכ"ח) שאבר מן החי מטמא כאבר מן הנבלה מוכי ימות מן הבהמה. ואנן קיי"ל דחדשים גרמי כדאמר ר' יוחנן (ע"ה ע"א) לגבי חלב. וכי היכי דלא מיקרי שור וכשב ה"נ לא מיקרי בהמה וכן הוא לשון רש"י (שם ע"ה א') בשלמא לדידי דאמינא חדשים גרמי איכא לאוקמי בבן ט' חי "כיון דבהמה היא" אצטריך למעוטי כן הוא לשון רש"י. הרי שבפחות לא איקרי בהמה. וא"כ מאין יהיה על האבר הנפרש מבן ח' חי טומאת אמה"ח. ולפ"ז אפשר לומר שלענין טומאת אמה"ח על אבר הנפרש מבן ח' חי יהיה תלוי בהנהו תרי לישני דאליבא דר"י אי אוירא גרים או חדשים. ולל"ק דאמר אוירא גרים בהטילה נפל יהיה דין אמה"ח לענין טומאה על האבר הנפרש מבן ח' חי. וסוגיא דגמ' בבעיא דמהו למנות וכל הסוגיא קאזלא בתר לישנא בתרא דכל היכא דלא כלו לו חדשיו לכו"ע לאו כלום הוא:

אך יש לדקדק לפ"ז אליבא דר"ל דאמר חדשים ואוירא גרמי ולא איקרי בהמה עד שיצא לאויר העולם. א"כ הא דקתני הבשר מגע נבלה דמיירי ג"כ בבן ט' חי וכמוש"כ ולכל הפחות בבן ח' חי אליבא דרב חסדא דאמר מחלוקת באבר דעובר חי וא"כ הא דקתני רישא דברייתא חתכו ואח"כ שחט שבחוץ טמא ואסור. מאין יהיה טומאה לאבר זה הנחתך, כיון שבן ט' חי ג"כ לא נחשב בהמה כל זמן שלא יצא לאויר העולם דחדשים ואוירא גרמי **(הגה"ה. ואפשר לישב בזה דמה דאמר ר"ל חדשים ואוירא גרמי הוא רק גבי חלב משום דילפינן מקרא דאיתא בגמ' (ע"ה ע"א), מה חלב ושתי כליות האמור באשה מוצא מכלל שליל כו' דאמר ריש לקיש שם טעמא דידי נמי מהכא)** ע"כ נראה לענ"ד לומר שר"ל דסבר דחד גופא הוא, שפיר קרינן על האבר שנפרש לחוץ ונחתך קודם שחיטת אמו, וכי ימות מן הבהמה, היינו הבהמה בכללה היא אם העובר, ועתה יהיה לנו הוכחה ברורה שר' יוחנן דס"ל תרי גופי נינהו הוא דווקא בבן ט' חי דהא בברייתא המובאה (בדף ס"ח) קתני הוציא עובר את ידו וחתכה. סתמא קתני שבחוץ טמא ואסור ולא מחלק בין בן ט' לבן ח' בין חי ובין מת למ"ד כמחלוקת בזה כך מחלוקת בזה, הא תינח בן ט' חי כיון דחדשים גרמי יש על האבר היוצא שנחתך דין טומאת אמה"ח, אבל בבן ח' חי מה טומאה על האבר הנחתך קידם שחיטת אמו, וסתמא קתני שבחוץ טמא ואסור, א"ו שבן ח' כיון דחד גופא הוא עם הבהמה, האבר הפורש מן העובר דמי כפורש מן הבהמה, וקרינן ביה וכי ימות מן הבהמה. ולפ"ז נדחה ההוכחה שהוכחתי לעיל מפירש"י דמתניתין שחשיב להאבר היוצא אם העובר חי אבר מן החי שרש"י סובר כהרא"ש, שי"ל שמה שפירש"י טומאת אמה"ח הוא מצד שבן ח' חי חד גופא עם הבהמה, ולכן האבר הנפרש יש לו טומאת אמה"ח, אך בזה יתחזק לנו הוכחתינו שדווקא בבן ט' חי קאמר ר"י תרי גופי נינהו, ולתירוץ הקושיא מה דמקשה ר"ל לר' יוחנן נצטרך לומר משום דסתמא קתני במתניתין גם בעודו חי בעת שחיטת אמו, ורש"י יסבור כהרא"ש וכמוש"כ לעיל בדברינו:

וע"פ מש"כ שהפלוגתא של ר"י ור"ל בענין האיבעיא מהו למנות בו ראשון ושני הוא רק בבן ט' חי, אבל בבן ח' או בן ט' מת בזה לא פליגי, יתכן מה שהרמב"ם לא הביא להאי דינא אם מונין בו ראשון ושני, שלכאורה הוא פלא מה זה שהשמיט הרמב"ם דין זה מפסקיו. ולמש"כ שהפלוגתא הוא רק בבן ט' חי. א"כ אין לו להביא להאי דינא כלל כיון דהרמב"ם פסק (בפ"ב מהל' אבה"ט הל"ז) שאם נטמאה אמו לא נטמא הוא, וכן אם נתנבלה אמו הרי הוא טהור, שאין החי מתטמא לא טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות, א"כ האי דינא דאיבעיא דפליגי ר"י ור"ל אין נוגע לדידן, כיון דבבן ט' מת או בן ח' דכמת חשוב לא פליגי, וזה פשוט לו דבן ח' אפילו חי ובן ט' מת שנמצא במעי אמו שנשחטה, הוא נחשב חד גופא עם אמו, ואם הוא בן ט' חי כיון שאין מקבל טומאה בעת השחיטה והוא אין דומה לאמו, לכן כשימות אח"כ הוא דבר בפני עצמו, ולשיטת הרמב"ם דברי ר' יוחנן דאמר מונין בו ראשון ושני שהוא בבן ט' חי. הוא דווקא ע"פ הסוברים שדגים מקבלים טומאה מיד כשיצודו, ואח"כ מילתא דפשיטא הוא שחשוב דבר בפ"ע ואין צריך להשמיענו זאת:

ועתה אבא לחקור אם חתכו אבר מן העובר בעודו במעי אמו והוציאו אותו לחוץ, אם הוא מותר לבני נח ויש להסתפק בתרי גווני הן אם נחתך בעוד העובר הי' חי או בעת שהעובר מת. והנה לפמש"כ רש"י במתניתין דאיתא (בדף ע"ב), הבשר מגע נבלה, שפירש"י נבלה גמורה הוי האבר אם יצא העובר מת, מאחר שלא טהרתו שחיטת אמו הרי דסובר רש"י שבמקום שהיה העובר מת יש דין נבלה על האבר שלא טהרתו שחיטת אמו, ולדידן דקיי"ל כחכמים ששחיטת אמו מטהרתו מידי נבלה. אך אם יצא העובר מת קודם שחיטה יראה לפ"ז דלכו"ע הוי נבלה, מיהו יש לומר לפמש"כ דכל שאינו בן ט' חי לכו"ע הוי חד גופא העובר עם הבהמה, יש לומר דאה"נ אם נחתך בחיים האבר שיצא מן העובר לחוץ וחתכו אז הוה אמה"ח ממש, לפי שנחשב נחתך מן הבהמה, ומש"כ רש י דהאבר הוי נבלה ממש הוא רק בעת שחיטה אליבא דר"מ ששחיטה עושה ניפול ונחשב כפורש אז מן העובר, ולכן הוא אין נחשב אז נפרש מן החי ע"י פרישתו, רק השיג עליו בעת שחיטתו שהיה דבוק להעובר, תורת נבלה לפי שבאמת הוא מת, ולא ניתר ע"י שחיטת אמו, וכן הוא לשון הגמ' (ע"ג א), דאמר להם ר"מ וכי מי טיהרו לאבר זה מידי נבלה, שחיטת אמו, א"כ תתירנו באכילה, הרי שטענת ר"מ היה שאבר העובר אין לו היתר וצריך להיות עליו הדין הקדום, היינו שהיה נבלה. אבל אם נפרש בחיי אמו האבר מולד עובר מת במעי אמו, יש לומר שכיון שנחשב חד גופא שפיר חשיב זה אמה"ח ואסור לבני נח מטעם אמה"ח:

והנה הרמב"ם (בפ"ה מהל' מ"א הלי"א) כתב וז"ל כל אבר עובר שיצא וחתכו קודם שחיטה והוא בחוץ הרי זה אמה"ח ולוקין עליו. ואפילו מת העובר קודם שחיטה. ואם נחתך אחר שחיטה האוכלו אינו לוקה ואפילו מת עכ"ל הרמב"ם. והנה הלחם משנה דקדק בד' הרמב"ם אשר כתב אפילו מת העובר קודם שחיטה, אם כוונתו שמת אחר החתיכה של האבר קודם השחיטה, מה מעלה ומוריד לנו מה שנתהוה אחר החתיכה, אחרי שכבר נתהוה אמה"ח בשעת החתיכה, ואם כוונת הרמב"ם הוא שמת קודם החתיכה היה לו לומר כך, ולכן נדחק לומר בכוונת הרמב"ם שכוונתו הוא בעת החתיכה, ובאמת הוא דוחק גדול. ולענ"ד נראה שקצת חילוף יש בלשון הרמב"ם שבבבא ראשונה צריך להיות הרי זה אמה"ח ולוקין עליו ואפילו מת, והיינו אז בעת החתיכה שע"ז אנו דנין, ובבבא שניה ואם נחתך אחר שחיטה האוכלו אינו לוקה ואפילו מת קודם שחיטה, שבזה השמיענו הרמב"ם הדינא דגמ' כמו שאמר רבה שמחלוקתן הוה גם בעובר מת, ובאמת במ"מ הובא הלשון של הבבא ראשונה ומש"כ "אפילו מת העובר" אפשר שיצא מן הא דאמר במחלוקת ר"מ וחכמים שמחלוקתן שוה בעובר מת או חי ואע"פ שאין זה הכרח, וכוונת דבריו הוא שמדאמרינן שמחלוקתן בין בעובר חי ובין בעובר מת, ובעובר חי הוה הנפרש אמה"ח שמטמא זה כנבלה, ממילא ה"ה בעובר מת נמי הוה זה אמה"ח דחד דינא להו להאבר, מ"מ באמת אין זה הכרח שי"ל שלענין זה אם מתיר שחיטת אמו להאבר מדין טומאת אמה"ח או טומאת נבלה שוים הם אם העובר חי או מת, אך לענין זה חלוק שבמת הוי נבלה ובחי הוי אמה"ח, עכ"פ מבואר לדעת הרמב"ם שגם בנחתך קודם שחיטה אפילו מעובר מת מ"מ כיון שהוא במעי אמו חיה דין אמה"ח לו, ולדעת רש"י יש להסתפק בזה כמוש"כ מקודם:

אמנם באמת בד' הרמב"ם יש להעיר שנראה קצת שסותרים דבריו זא"ז, שבהל' מ"א הנ"ל שהבאנו פסק שבחתך אבר היוצא מן העובר קודם שחיטה אפילו מעובר מת יש לו דין אמה"ח ולוקין עליו, ואלו בהלכ' אבית הטומאה (פ"ב הל"ט) כתב, בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו וחתכה ואח"כ שחט את אמו האבר שנחתך נבלה, וזה אין נראה לומר שכוונת דבריו מצד אמה"ח שמטמא כנבלה, שהרי שם (בפ' הנ"ל הל"ה) גבי אבר המדולדל כתב מפורש האבר מטמא (אם מתה הבהמה) משום אמה"ח ולא משום אבר מן הנבלה, ומפרש החילוק שבין אבר מן החי לאבר מן הנבלה לענין הבשר הפורש ממנו, וא"כ גבי אבר היוצא שחתכו קודם שחיטה הו"ל להרמב"ם לפרש שהאבר מטמא מן דין אמה"ח. ואלא מדסתים לה שהוא נבלה משמע שיש לו דין טומאת נבלה ולא דין אמה"ח, והנה שם (בפרק הנ"ל בהל"ג) כתב, בשר הפורש מבהמה וחיה כשהן חיים טהור ואין מטמא כנבלה אבל אמה"ח הפורש מהן מטמא כנבלה אחד אמה"ח הפורש מן הבהמה עצמה או אבר הפורש מן השליל שבבטנה, הרי מפורש דעת הרמב"ם שהאבר הפורש מן השליל יש לו דין אבר מן החי:

והנראה לענ"ד לומר דהרמב"ם ס"ל ג"כ כשיטת רש"י, שאבר הבא מעובר מת כאשר נחתך יש לו דין אבר מן הנבלה. וכשבא מעובר חי יש לו דין אמה"ח שנחשב אמה"ח, משום שהעובר ואמו אחת הוא, ולכן בהל' ט' שבא להשמיענו אשר בחתך האבר עכ"ז בשר העובר **(ודו"ק, אבל לענין מילי אחריני לענין אמה"ח וכדומה שפיר יסבור גם ר"ל חדשים גרמי].)** טהור, ובזה ע"כ מיירי שהעובר מת, שאם היה חי אין כאן חידוש שבשר העובר טהור, שאין חי מקבל טומאה, רק שעיקר החידוש הוא אפילו אם העובר מת, מ"מ כיון שהוא במעי אמו חיה ועומד להיות ניתר בשחיטת אמו דין חי לבשר העובר שאינו מקבל טומאה, ולכן כתב בלשונו המדוייק האבר שנחתך נבלה, פירושו שאפילו אם האבר שנחתך נבלה, היינו שיצא מעובר מת, ואפ"ה בשר העובר טהור, וא"כ מבואר לנו ד' הרמב"ם, שמחלק בין היכא שהעובר חי או מת, והוא נגד מה שכתב בהל' מ"א שאפילו מת העובר ג"כ הוי אמה"ח:

ולכן נראה לענ"ד לומר בשיטת הרמב"ם לחלק בין איסור לטומאה, דלענין איסור שפיר אמרינן גם בפורש מעובר מת אם יצא לחוץ ונחתך יש ע"ז דין אמה"ח, וזה ילפינן מדגלי רחמנא דבשר בשדה טרפה שהאבר היוצא חוץ למחיצתו מיקרי בשר בשדה, ולכן כשנפרש לגמרי יש לו דין אמה"ח לאיסורא, אך לענין טומאה כיון שבעצם מת העובר וכל העובר נבלה רק דגלי קרא שהעובר שבפנים אין טמא, ובאמת קיי"ל שגם בטמאה טהור העובר שבפנים כדאיתא (בדף ע' ע"ב) אבל מה שבחוץ יש לו דין טומאתו טומאת נבלה, משא"כ במקום שיש לו חיות להעובר, שם הנחתך יש לו דין אמה"ח לגמרי אפי' לענין טומאה:

ויש להעיר לענין דינא, שהעירותי להסתפק אם יש באבר הפורש מעובר דין אמה"ח לענין בני נח, דלכאורה קשיא לפי המבואר שגם בנחתך מן העובר והוציאו לחוץ יש לו דין אמה"ח, א"כ יקשה הסוגיא שבחולין (ק"ג א') דמשכח הגמ' למ"ד בהמה בחייה לאיברים עומדת שכשנטרפה עם יציאת רובה, אז בהדי הדדי קאתי איסור טרפה ואיסור אבר, הא איסור אבר חייל גם במעי אמו אם יחתך מן העובר ויוציאו לחוץ, וא"כ קדום איסור אבר לאיסור טרפה. והנראה לומר בזה שבאמת בעובר מצד עצמותו אין בו דין אמה"ח רק דגלי רחמנא כיון שיצא חוץ למחיצתו נאסר רק היציאה היא המביאה עליו שם אמה"ח, ולכן לא נחשב בו איסור אמה"ח בקדימה אפילו אם בחייה לאיברים עומדת, וא"כ כיון דהאיסור נובע מבשר בשדה טרפה ממילא לבני נח אין כאן איסורא של אמה"ח, עד שיהא בן ט' חי ויצא לידתו:

עוד נראה להביא ראיה שבעובר קודם לידתו הגם שאסור משום אמה"ח מ"מ אינו מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר רק בא לימודו ע"י הצטרפות מקרא דובשר בשדה טרפה מדבעי הגמ' (פסחים כ"ב ע"ב) ראיה שאמה"ח מותר בהנאה מדיוקא דלא יושיט כו' הא לכלבים שרי, אמאי לא מייתי הגמ' ממשנה מפורשת דחולין (ס"ט ע"ב) המבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים, אלמא דאבר מן החי מותר בהנאה, א"ו שכיון שבעצמותו אין בו בעובר איסורא של אמה"ח מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר שלא מיקרי נפש גמור, רק ילפינן איסורו מקרא דובשר בשדה טרפה ושם נאמר בכתוב מפורש לכלב תשליכון אותו, ולכן לא מקשה הגמ' מידי מהאי מתניתין, ולכל הפחות ביוצא מעובר מת נאמר שאין כאן איסור אמה"ח גמור מקרא דלא תאכל הנפש, ולכן לא מצי לאתויי ראיה ממתניתין דהמבכרת שמחתך אבר אבר ומשליך לכלבים, משום דהוה מצינו לאוקמי שהעובר מת, ולכן אין בו איסור דאמה"ח מקרא דלא תאכל הנפש, ודוק בכל זה:

תוכן העניינים

באר משה (דנשבסקי) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה