אור ברסלב
באר משה (דנשבסקי) א יורה דעה › סימן ב

באר משה (דנשבסקי) א· רבי משה דנושבסקי

יורה דעה · סימן ב

סימן א

המחבר (סימן ב' סע"י) הביא דינו של הרשב"א בתו"ה בהתחיל הפסול לשחוט וגמר הבשר פסולה, במד"א שהתחיל הפסול בדבר שעושה אותה נבלה כו':

הנה ברשב"א שם בתוה"א נאמר כגון מין או כותי, והקשה הב"ח והובא בט"ז (ס"ק י"ד) אמאי נקט מין כיון שסתם מחשבת מין לע"ז, ובמעשה כל דהוא נמי אסורה בהנאה, אפילו התחיל בדבר שאין עושה נבלה, והט"ז תירץ דמעשה כל דהו לאו דוקא אלא בעינן סימן אחד, והוכיח מל' הרמב"ם (בפ"ח מהל' ע"ז ה"א) שכתב כגון סימן א'. והש"ך בנה"כ האריך להוכיח בראיות ברורות מסוגיא דחולין (דף מ') דאפילו בכל דהו דקנה פסול בשוחט לעבודת אלילים וכתב על ראייתו מד' הרמב"ם הנ"ל, שרק בסימן אחד נאסר, שמש"כ הרמב"ם כגון סימן אחד הוא רק לדוגמא, ולאו דוקא סימן אחד. והנה כבר דברו בקושיא החמורה של הב"ח על ד' הרשב"א רבותינו האחרונים הכרו"פ והפר"ח וכולם דחו לדברי הט"ז מסוגיא דחולין (דף מ'), ודברי הרשב"א נשארו קשים מאד, מה דחשיב מין בהאי דינא דבעינן דבר שעושה אותה נבלה:

ולענ"ד נראה ליישב דברי הרשב"א, והוא שבאמת כל המחלוקת שבין רב הונא ור"נ הוא רק לענין בהמה שאינה שלו, אם יכול לאסור ע"י מעשה כל דהו, אבל אם הי' הבהמה שלו מילתא דפשיטא הוא שבתחלת השחיטה נאסר. והנה גם בזה מצינו מחלוקת בין רש"י ותוס', דרש"י כתב (בב"ק ע"א ע"ב) דפריך הגמ' שוחט לעבודת אלילים כיון ששחט בה פורתא אסרה, אידך איסורי הנאה נינהו כו', ופירש"י משום דס"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כו', ומשמע מדבריו שאם היה הדין שאינה לשחיטה אלא לבסוף, לא נאסרה בתחלה משום זבחי מתים עד גמר הזביחה, וכ"כ רש"י מפורש (בע"ז ל"ד ע"ב) גבי גבינת בית אונייקי דאמר הגמ' באומר בגמר זביחה הוא עובדה, שלכך אמר באומר בגמר זביחה משום דריש לקיש לטעמיה דסבר אינה לשחיטה אלא לבסוף, הרי דעת רש"י שכל הטעם שנאסר מתחלת השחיטה הוא רק למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. אמנם התוס' בב"ק שם ד"ה כיון ששחט כתבו דאפילו למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף מ"מ נאסרה בפורתא קמא, שהאיסור תלוי במעשה ולא בשחיטה כדאמרינן בהשוחט עשה בה מעשה אסרה עכ"ד:

וראוי להתבונן בסברת רש"י, דלכאורה צדקו דברי התוס' בראיתם מחולין, דעיקר הטעם משום דמעשה כל דהו אסרה, א"כ מה תלוי זה אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף או אינה לשחיטה אלא לבסוף:

והנראה לענ"ד לבאר בזה, דדברי רש"י צדקו מאד, דעיקר הטעם דבעינן מעשה הוא לענין שאין שלו, שיהיה יכול לאסור כמו שלו, והנה במשתחוה לבהמת חברו הוא עושה אותה לע"ז, ולכן נאסרת מחמת זה לגבוה תומ"י שהיא נקראת נעבד, אך מחמת שהיא אין שלו וע"ז מהני המעשה שניסך לה בין קרניה וכדומה, ולכן היא נחשבת נעבד מחמת זה אף שהיא אין שלו, ובמקום שעובד בהבהמה את ע"ז אחרת, לא נוכל לקרותה בשם נעבד, שהרי היא לא נעבדה רק כשזובחין אותה לע"ז וע"י הזביחה עובדין בה לע"ז מיקרי זה תקרובת ע"ז ונאסרה, ולכן סובר רש"י כיון שעיקר איסור הזביחה הוא מקרא דזובח וגו' יחרם, ומרבינן מבלתי לה' לבדו דבעינן כעין עבודת פנים, היינו זובח ומקטר ומנסך וכדאיתא בסנהדרין (ס' ע"ב) מה זביחה שהיא עבודת פנים ולכן לא נחשב עבודה כלל כי אם שזובח כשחיטה גמורה הנעשה כיוצא בה בעבודת פנים:

והנה איתא בסנהדרין (ס"ב ע"א) "אחת זביחה, מאחת סימן אחד", ופירש"י שם כגון שחט סימן אחד לע"ז דאשכחן ליה הכשר גבי שחיטת העוף בפנים, א"כ חזינן שכל שלא אשכחן כוותיה בפנים לא חשיב עבודה להתחייב עליה, נמצא שלענין להתחייב בעבודה זו של הזביחה, בעינן לכל הפחות סימן אחד שהוא כעין פנים בחטאת העוף, אבל פחות מזה לא מיקרי עבודה ואין חייב עליה זולת אם יהיה דרכה לעובדה בכך:

ומעתה יש לחקור האיך הוא לענין לאסור אותה הדבר, אם זה תלוי במה שהוא עבודה. והנה איתא בסנהדרין (ס' ע"ב) אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי אימא יצא השתחואה ללמד על הכלל כולו, וכ"ת זובח למה לי, דמחשבין מעבודה לעבודה דאיתמר השוחט כו' ר' יוחנן אמר אסורה ר"ל אמר מותרת, הניחא לר' יוחנן אלא לר"ל בעי קרא מתקיף לה ר"פ כו' ע"כ לא אסר ר' יוחנן אלא בהמה אבל גברא לאו בר קטלא הוא ואתי קרא לחיובי גברא, מתקיף לה רב הונא בריה דרב איקא ע"כ לא שרי ר"ל אלא בהמה אבל גברא בר קטלא הוא מידי דהוה אמשתחוה להר עכ"ל הגמ'. וא"כ רואין אנו שלדעת רב חנן ואביי תלוי זה בזה, שמה שנאסר הוא בר קטלא ומה שאין בר קטלא אין נאסר, ולדעת ר"פ יש לומר שאיסור בהמה הוא יותר מחיוב מיתה, ורב אחא בריה דרב איקא סובר איפכא שיותר יש לחייב העובד מלאסור הבהמה, וא"כ לדעת רבא בר רב חנן ואביי ולדעת רב אחא בריה דרב איקא זאת היא פשיטא, שאם אין כאן חיוב מיתה ממילא אין נחשב עבודה לאסור הבהמה, רק רב פפא קאמר איפכא וא"כ הוא יחידאה לגבייהו, ולכן שפיר סובר רש"י שלענין לאסור הבהמה תלוי בזה אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ואם אינה לשחיטה אלא לבסוף, שכיון שביארנו שלענין קטלא בעינן דוקא זביחה כעין פנים, ואם בפנים נחשב השחיטה מתחלה ועד סוף, גם לענין לאסור הבהמה בשחיטה לע"ז יהיה כן, ואם אין לשחיטה אלא לבסוף גם בענין שחיטה לע"ז יהיה כן:

והנה דעת הרשב"א בספר תוה"ב (שם בדף י' במשמרת הבית שם עמוד א') מביא הא דגבינת בית אונייקי דאמר הגמ' בגמר זביחה הוא עובדה, וכתב שם שהוא אליבא דריש לקיש דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף, וכתב שם וכן דעת רש"י עכ"ל הרשב"א, וא"כ הרי מוכח להדיא שדעת הרשב"א כדעת רש"י, דהא דשחט בה פורתא אסרה תלוי אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף:

ואחרי שבארתי דעת רש"י והוכחתי שגם הרשב"א סובר כן, אקדים עוד הקדמה אחת, דענין ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף הוא דוקא אם השחיטה נגמרה לבסוף, אז מתחיל האסור מתחלתו, אבל אם השחיטה לא נגמרה, אז אין תחלתו כלום, וכן מבואר ברש"י (חולין מ' ע"ב) ד"ה מחתך וכן שם (כ"ט ע"ב) בתוס' ד"ה כגון ובב"ק (ע"ב ע"א) בתוס' ד"ה דאי, ומעתה אם ישחט לע"ז כל שיעור השחיטה, אז למאי דקיי"ל ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף נאסר מתחלתו בעת התחלת השחיטה, אך אם השוחט ישחט רק מקצת הסימן לע"ז ויותר לא שחט לא נאסר כלל, ומעתה אתי שפיר הכל ששם (בחולין מ') בהא דהשוחט חטאת בחוץ לע"ז שבאמת גמר כל השחיטה לע"ז נאסר מתחלתו במעשה כל דהו, דכיון שישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף וכל פורתא ופורתא שם שחיטה על זה מתחלתו ויכול לאסור בזה של חברו ע"י המעשה כל דהו, משא"כ היכא ששוחט אחד לע"ז רק מקצת הסימן, ויותר לא שחט, בזה לא יאסר משום שחיטה לע"ז כיון שלא נשחט רק מקצת סימן ונבטל השחיטה לגמרי, ולא נקרא זה שחיטה לע"ז ומש"כ רש"י בחולין (מ' ע"א) ד"ה בהמת חברו והאי סימן אחד לאו דוקא דה"ה לחצי סימן, נפרש בתרי אנפי, א', שכוונת רש"י שהאיסור חל עליה בחצי הסימן, מ"מ אימתי יחול רק כשנגמרה השחיטה לבסוף, או שמיירי בעושה את הבהמה גופה לע"ז, או שמיירי במקום שדרך הע"ז לעבוד אותה בחיתוך כל דהו בבהמה שנאסרה בכך, וכוונת רש"י הוא רק שדין מעשה חשוב אף בחצי הסימן, אבל כל שבאים עליה סתמא משום תקרובת ע"ז סתמא, אם נגמרה השחיטה חל האיסור מתחלתה לשיטת רש"י והרשב"א, אבל אם לא נגמרה אז חצי הסימן לא חל עליו תקרובת ע"ז, שהרי השחיטה נתבטלה:

ומעתה אתי שפיר דברי הרשב"א בהא דהתחיל הפסול וגמר הכשר, דאפילו בשחיטת מין אם לא שחט בדבר שעושה אותה נבלה או טרפה, כיון שלא שחט רק מקצת הסימן לבדו לא יוכל לאסור מצד תקרובת ע"ז, הגם שסתם מחשבת מין לע"ז, מ"מ במקצת סימן לא חל עליו שם תקרובת ע"ז, רק אם שחט מקצת הוושט מה שעושה נבלה או טרפה (לפ"ד דנקובת הוושט הוי רק ערפה) אז נאסר מצד ששחיטת מין דמיא לניקב לפי שאינו בר זביחה ואוסר הבהמה לאכילה, אבל מצד תקרובת עבודת אלילים אין ביכולתו לאסור אותה במקצת זביחה, היינו במקצת הסימן כאשר ביארנו:

ולכאורה יש לבע"ד לחלוק על מש"כ, והוא דנהי שנאמר שאם שחט לע"ז רק חצי הסימן והשחיטה לא נגמרה לא חל על זה שם תקרובת ע"ז כמו שכ' לדעת רש"י והרשב"א, מ"מ כל שנגמרה השחיטה הגם שנגמרה ע"י ישראל שלא לשם ע"ז, מ"מ יצטרף לקרות על התחלת השחיטה שם שחיטה, וממילא תיאסר משום תקרובת ע"ז ששחט המין בתחלה לשם ע"ז, למאי דקיי"ל ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף, וכמו דאמרינן בחולין (כ"ט ע"ב) גבי שחוטי חוץ, בשוחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרן בפנים, שלמ"ד ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף חשוב זה שחוטי חוץ, וא"כ מצטרף מה שנשחט בפנים לעשות המקצת שנשחט תחלה בחוץ לשם שחיטה, וה"נ נימא שנצרף מה שגמר ישראל השחיטה שיקרא שם שחיטה על תחלתו ותיאסר הבהמה במה ששחט המקצת לע"ז. אך באמת ז"א, דהני מילי שמועיל מה שנגמר השחיטה גם שלא תהי' לשם ע"ז לעשות המקצת הנשחט בתחלה לשחיטה, במקום שאותו האיש ששחט המקצת בתחלה לע"ז גמר שחיטתו, אבל אם אותו האיש לא גמר השחיטה רק אחר גמרו, לאו כל כמיניה להשני לעשות שם עבודה על הראשון, דא"כ מצינו שהשני יגרום חיוב על הראשון, ולא מצינו שיתחייב אחד ע"י מעשה האחר. ודוגמא לזה מצינו בשבת (ג' ע"א) דבעי הגמ' מתחלה שיתחייב זה עוקר וזה מניח דפריך הגמ' שם והא איתעבידא מלאכה מבינייהו, ופירשו שם התוס' ד"ה שניהם שאין כוונת הגמ' להקשות שיתחייב הראשון, שזה אין סברא שעל ידי השני שעשה מלאכת ההנחה יתחייב הראשון, רק על השני קפריך עיי"ש, והנה היאך נחשוב עבודה להראשון ע"י השני שגמר השחיטה, ורק בפרה אדומה בהכשרה דפרה כיון שדבר מצוה הוא שפיר מצרפינן עצמן זה לזה, משא"כ בדבר עבירה אין שייך לצרף השני להראשון:

ומעתה אתי שפיר דברי הרמב"ם (בפ"ח מהלכות עבודת אלילים הלכה א') שכתב שם "אבל עשה בה מעשה כל שהוא אסרה כיצד כגון ששחט בה סימן לעבודת כוכבים, ומזה דייק הט"ז שד' הרמב"ם שדווקא סימן אחד חשוב מעשה לאסרה, ובאמת הוא מנגד לדברי הרמב"ם (בפ"ד מהל' שגגות הל"א) ששם מוכח שגם בקצת מעשה נאסרה, ולמש"כ בשיטת רש"י והרשב"א אתי שפיר שנאמר שגם הרמב"ם הולך בשיטה זו, ששם בשגגות דמיירי בנגמר השחיטה אח"כ, אז נאסר גם במעשה כל דהו מצד שישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף. משא"כ בהא שכתב (בפ"ח מהל' ע"ז הל"א) שם מיירי שלא שחט רק סימן אחד ולא יותר, א"כ בעינן דווקא סימן אחד שזה חשוב שחיטה הואיל והוא מעשה שחיטה בחטאת עוף, אבל פחות מזה לא מקרי שחיטה כלל ולא נחשב תקרובת עבודת אלילים כמו שכ':

ועוד נלענ"ד לדון בזה, שמצד הסברא הישרה דגם למאי דקיי"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וכל פורתא מן תו

חשוב שחיטה, הני מילי בשחט מקצתו של הוושט, שאם היה ניקב ולא נשחט היה פסול, נוכל לומר ע"ז ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, משא"כ בהתחיל לשחוט קצת מן הקנה בזה נראה שאין לומר ע"ז ישנו לשחיטה מתחלה גם אם תוגמר אח"כ השחיטה לחייב ע"ז משום שחוטי חוץ וכדומה, וראיה לזה אם ישחוט מקצת קנה בחוץ ואח"כ יגמור כל שחיטת שני הסימנים בפנים, מסתברא בזה שהקרבן יהיה כשר דהא מקצת הקנה לא גרע מחצי קנה פגום דכשר לשחיטה וא"כ יהיה שחיטה כשרה והאיך נאמר לחייב על מקצת הקנה הראשון משום שחוטי חוץ, וה"נ בשוחט לע"ז לפי מה שביארנו דעת רש"י דאתינן על שחיטת הפורתא שנאסרה מצד שוחט לע"ז מחמת ישנו לשחיטה מתחלה וע"ס, משום שיהיה כעין עבודת פנים, וא"כ נראה מצד הסברא הישרה שדווקא במקצת הוושט תיאסר מצד שחיטת פורתא אבל לא בשחיטת מקצת הקנה:

[הגה"ה אחרי כותבי מצאתי מפורש בס' האשכול להר"א אב"ד בהל' שחיטת חולין (סי' י"א) שכתב מפורש שם אהא שהביא שם בשם בה"ג היכא דשחט נכרי וגמר ישראל, שגבי קנה לא שייך למפסל משום שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כיון דאפילו חצי קנה פגום כשר, ות"ל שהנחני בדרך אמת]:

אך לפי זה יהיה תמוה מה דאמר הגמ' (חולין מ' ע"ב) כגון שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהו דכולהו בהדי הדדי קאתיין, הא לפמש"כ אפילו אם לא היה החצי קנה פגום ג"כ כולהו בהדי הדדי קאתיין, דלא מיתסר משום שחיטת ע"ז במקצתו של הקנה גם אם ישנו לשחיטה מתחלה וע"ס דמקצת קנה לא נחשב חלק מן השחיטה כלל. ונראה ליישב ולדחוק שמתחלה קסברינן שסתים לן בשחיטת עוף באיזה סימן ששוחט או בוושט או בקנה ולכן קשה והא עולא מעשה כל דהו קאמר וא"כ קשה מכי שחיט בה פורתא אסרה, ואח"כ משני הגמ' כגון שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרן דכולהו בהדי הדדי קאתיין, א"כ גם בשלא היה חצי קנה פגום חשבינן שחיטת מקצת הקנה כמו שהיה נפגם ממילא והשחיטה נחשבה בעת גמרו של הקנה, וזה נראה לומר בכוונת הגמ' בכדי שלא יהיה נגד הסברא הישרה:

אך לשון הרמב"ם יקשה לפי זה, שהרי הוא כתב מפורש האופן שיתחייב השוחט בשבת בחוץ לע"ז שחייב שלשה חטאות או באומר בגמר זביחה הוא עובדה, או היתה חטאת העוף והיה חצי קנה פגום והוסיף בו כ"ש לשם ע"ז בשבת חייב ג' חטאות, וא"כ משמע שאם לא החצי קנה פגום, גם בשחט הקנה לבדו לא היה אפשר לחייב משום שחוטי חוץ לפי שהיה נאסר מתחלת שחיטת הקנה והוא נגד מש"כ:

אמנם נתיישבתי שיש ליישב הגמ' מה שאמרו כגון שהיה חצי קנה פגום כפשטיה שדווקא הוא, אף לפי יסוד הסברא שיסדנו ע"פ שיטת רש"י והרשב"א שכל חיובא של שחיטת הפורתא משום שוחט לע"ז ומה שנאסרה הוא רק משום שישנו לשחיטה מתחלה וע"ס, וע"פ מש"כ שעל תחלתו של הקנה א"א להניח ע"ז שם שחיטה כיון שגם פגום כשר, מ"מ הכא מוכרח הגמ' לומר שהיה חצי קנה פגום, דבאיסור שחוטי חוץ בעינן שיהיה ראוי לפנים, ואם יהיה עליו איסור לגבוה לחוד ג"כ א"א לחייבו משום שחוטי חוץ. וא"כ י"ל שהכא בשוחט לע"ז בתחלתו של השחיטה בעשייתו מעשה לשם שחיטה לע"ז נעשה הבהמה מוקצה לע"ז, וכן העוף במה שהתחיל לשחוט הקנה לשם ע"ז הגם שלא נעשה תקרובת ע"ז בשחיטת מקצת הקנה כמש"כ, מ"מ מוקצה לע"ז נעשה בזה וכמו דאמרינן בתמורה (כ"ט ע"א) אמר רבא בר רב אדא אמר רב יצחק אין מוקצה לע"ז אלא עד שיעבדו ופירש"י לשון ראשון שיעבדו בו שום עבודה לצורך עבודת כוכבים וה"נ בשוחט לשם ע"ז אין לך הקצאה יתירה מן מה שמתחיל בה השחיטה ע"ד לגמור השחיטה לע"ז ומוקצה אסור לגבוה, ע"כ א"א לחייבו משום שחוטי חוץ מפני שהוא נאסר לגבוה. וברמב"ם (בפ"ד מהלכות איסורי מזבח הל"ד) מאימתי תפסל הבהמה או העוף משום מוקצה משיעשו בה הכומרים מעשה כגון שיגזזו אותה, וא"כ י"ל בשחיטת מקצת הקנה ע"ד לגמור השחיטה מתחלת השחיטה של הקנה נעשית מוקצה לע"ז ונאסרה לגבוה, הגם שלא נעשה תקרובת לאסור אותה כזבחי מתים, משום דאין זה עבודה גמורה שתחשב תקרובת מזה, ולכן שפיר פריך הגמ' דא"א לומר חייב משום שחוטי חוץ אפילו בעוף, משום שכיון ששחט בה פורתא נאסרה לגבוה, אבל בנידון דינו של הרשב"א ששם באין אנו לאסור להדיוט שצריך להעשות תקרובת ע"ז, בזה בעינן דווקא שיהיה תחלת השחיטה שתעשה טרפה או נבלה אבל בתחלת שחיטת הקנה לאו כלום הוא, דזה לא מקרי שחיטה כמש"כ:

אלא שאכתי יש לדקדק על תירוצי זה שכ' שהוא מטעם מוקצה, הא מבואר ברמב"ם (בפ"ד מהל' א"מ הל"ה) שמוקצה לאחר שהוקדש אין חל. ולפמש"כ הרמב"ם שם מקודם (בהל', ד') שאין נעשה מוקצה כ"א ע"י מעשה ואפ"ה בהקדש או שאינו שלו לא נעשה מוקצה, א"כ מוכח שאין מועיל מעשה לעשות ההקדש למוקצה, וא"כ איך יעשה לחטאת העוף מוקצה בתחלת השחיטה של מקצת הקנה. ע"כ נלענ"ד לומר דאין הכי נמי שאיסורו בהמעשה כל דהו בתחלת השחיטה בהקנה הוא מטעם תקרובת ע"ז, ואף שהוכחנו שאין נאסר. משום תקרובת ע"ז כ"א בסימן אחד, הוא רק להדיוט, אבל לגבוה נאסר מ"מ, ולכן א"א לחייב משום שחוטי חוץ כ"א בחצי קנה פגום:

ובאמת דברי הגמ' יש ליישב באופן אחר, לפי מה שהבאנו הפלוגתא בסנהדרין לענין אם האיסור לאסור משום תקרובת ע"ז חמור מקטלא או לא, ודעת רב פפא דאפשר שיהיה נאסרה הבהמה אבל גברא לאו בר קטלא, מעתה נוכל לומר דסוגיא דהשוחט רב פפא קאמר לה ואיהו לשיטתו יש לאסור הבהמה גם שאינו בר קטלא, לכן בחיוב מיתה בעינן סימן אחד אבל לאסור הבהמה אוסרין גם בכל דהו מן תחלת השחיטה, אבל אנן לדינא קיי"ל כהני אמוראי כרבא בר רב חנן ואביי וכרב אחא בריה דרב איקא דפליגי בזה ארב פפא וסברי שבמקום שאין חיוב קטלא לא נאסרה הבהמה משום תקרובת, א"כ אין לנו לאסור בשוחט לשם ע"ז בתחלת שחיטת הקנה ודו"ק:

תוכן העניינים

באר משה (דנשבסקי) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה