אור ברסלב
באר מים חיים (נוסינזון) מסכת פסחים › דף לא:

באר מים חיים (נוסינזון)· רבי חיים נוסינסון

מסכת פסחים · דף לא:

דף כב.

אתמר בעל חוב אביי אמר למפרע הוא גובה. ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה. ופליגי בדזבין מלוה וקדיש מלוה. אביי אמר למפרע הוא גובה כיון דמטא זימניה ולא פרעיה איגלאי מלתא למפרע דמעיקרא ברשותיה הוה קאי ושפיר אקדיש ושפיר זבין. ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה כיון דאילו הוה ליה זוזי הוה מסלק ליה בזוזי אישתכח דהשתא קא קני. ופריך תנן עכו"ם שהלוה אושא ש לישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה אמטו להכי מותר בהנאה אלא אי אמרת מכאן ולהבא הוא גובה אמאי מותר בהנאה ברשותיה דישראל הוה קאי. ומשני הכא במאי עסקינן כשהירהינו אצלו ופרש"י קס"ד השתא דטעמא משום דהוה ליה תורת משכון ובעל חוב קונה משכון. ומסיק לימא כתנאי ישראל שהלוה לעו"ג על חמצו לאחר הפסח אינו עובר משום ר"מ אמרו עובר מאי לאו דקמפלגי דמר סבר למפרע הוא גובה ומר סבר מכאן ולהבא הוא גובה. ודחי ותסברא אימא סיפא אבל עו"ג שהלוה לישראל על חמצו דברי הכל עובר והא איפכא מיבעי ליה למ"ד התם אינו עובר הכא עובר ולמ"ד התם עובר הכא אינו עובר. ומסיק דקמפליגי בדרבי יצחק דאמר שב"ח קונה משכון דת"ק סבר הני מילי ישראל מישראל דקרינא ביה ולך תהי' צדקה אבל ישראל מעכו"ם לא קני וע"כ ישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו אינו עובר ור"מ סבר דישראל מעכו"ם כ"ש דקני וע"כ עובר אבל עכו"ם שהלוה לישראל על חמצו דברי הכל עובר דעכו"ם מישראל ודאי לא קני. ופריך ממתני' דעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה נהי נמי דהירהינו אצלו הא אמרת דעכו"ם מישראל לא קני משכון. ומשני לא קשיא הא דאמר ליה מעכשיו הא דלא אמר ליה מעכשיו והרמב"ם ז"ל כתב בזה פ"ד מהל' חו"מ ישראל שהירהין חמצו אצל העכו"ם אם אמר לו אם לא הבאתי לך מעות מכאן עד היום פלוני קנה חמץ זה מעכשיו הרי זה ברשות העכו"ם ואותו החמץ מותר לאחר הפסח והוא שיהיה אותו זמן שקבע לו קודם פסח ואם לא אמר מעכשיו נמצא החמץ כאילו הוא פקדון אצל העכו"ם ואסור בהנאה לאחר הפסח. והשיגו הראב"ד והרא"ש ז"ל דאם הגיע זמנו קודם הפסח אפי' בלא מעכשיו קני שאין דין אסמכתא לעכו"ם. ודברי הראב"ד מאד נכונים דהא טעמא דאסמכתא דלא גמר בדעתו לקנותו והוה מקח טעות וכיון דאין טעות בעכו"ם ודאי אין דין אסמכתא בעכו"ם. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' גו"א הל' י"א דהמשחק בקוביא עם עכו"ם אין בו איסור גזל אלמא אין דין אסמכתא בעכו"ם ועוד הקשו המפרשים הא רבינו ז"ל פסק בפי"א מהל' מכירה הל' ד' דבעירבון אין דין אסמכתא משום שהרי הוא תחת ידו ותירצו בזה דדוקא עירבון משום שב"ח קונה משכון אבל בעכו"ם דלא קני משכון הוה אסמכתא אף אם הוא תחת ידו וכבר ביארתי בכתובות והוכחתי בדעת רבינו דטעמא דרבינו דתחת ידו לא מקרי אסמכתא כדר"נ בב"מ משום דאי תפיס לא מפקינן מיניה ומחילה בטעות הוה מחילה. וכן משמע בדברי רבינו ריש פי"א מהל' מכירה דאף בקרקע דלא קני משכון בתחת ידו לא הוה אסמכתא וא"כ אף בעכו"ם לא היה אסמכתא בתחת ידו. ועוד הקשו הראב"ד והרא"ש ז"ל דאף בהגיע הזמן לאחר הפסח יהא מותר בדאמר מעכשיו כמו לאביי דאמר למפרע הוא גובה דמותר אף בהגיע הזמן לאחר הפסח ועוד דחקו הרא"ש והמפרשים בהאי סוגי' למה בעי בשהירהינו אצלו כיון דאמר מעכשיו כמו לאביי דלמפרע הוא גובה אף בשלא הירהינו אצלו. והנראה לפרש הסוגיא לדעת רבינו דאביי ורבא אזלי לטעמייהו דאביי דסבר למפרע הוא גובה אזיל לטעמיה דאית ליה בגיטין דף כ"ה דיש ברירה בתולה בדעת אחרים וה"נ הוברר הדבר דשל המלוה היה ולמפרע הוא גובה ורבא דאמר דמכאן ולהבא הוא גובה אזיל לטעמיה דסבר דאין ברירה אף בתולה בדעת אחרים ועד דשמו ליה ב"ד וגבו ליה למלוה בדין עומדים ברשות הלוה ויכול הלוה להקדישם קדושת הגוף ולהפקיע מידי שיעבוד אף בהגיע הזמן. ומקשה לרבא ממתני' דעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו לאחר הפסח מותר בהנאה ומיירי מתני' בהגיע הזמן קודם הפסח דאי לאו הכי אסור בחמץ משום הואיל דבידו לפדותו כדכתב הרב המגיד בשלמא לאביי ניחא כיון דלמפרע הוא גובה נמצא דשל עכו"ם הוה אף דלא גבי ב"ד ואף הואיל ליכא למימר כיון דהגיע הזמן קודם הפסח וע"כ מותר בהנאה אבל לרבא קשיא דהא עד דגבו לה ב"ד ברשותו הוה עומדת ולא מהני הא דהגיע הזמן דהא מחסרי גוביינא ועד דגבו ליה ב"ד אין לעכו"ם בה קנין הגוף א"כ נמצא דברשות הלוה הישראל עומדת, ומשני בשהירהינו אצלו דקני ליה עכו"ם בהגעת הזמן אף בלא שומת ב"ד וגיבוים דהא אתני בהדיה דאם לא יפדה עד הזמן יהי' נחלט לו בהלואתו. ומסיק דקמפלגי ר"מ ות"ק בדר"י. ועיין בחידושי בבא מציעא דף פ"א שבארתי דקנית המשכון מדרבי יצחק הוא קנין שיעבוד דילפינן מכאן דיכול לשעבד נכסיו בהלואתו כמו שחל על המשכון קנין שיעבוד. והא דמחייב בגניבה ואבידה דהמשכון הוא מטעמא אחרינא עיין שם. ועכו"ם לכ"ע לא קני משכון דבעכו"ם ליתא קנין שיעבוד דהפסוק דמיניה ילפינן קנין שיעבוד דלך תהיה צדקה בישראל מיירי. וע"כ הפקעת הלואתו היה מותר ואף אם נאמר דאין אסמכתא בעכו"ם ומעות בעכו"ם קונות בכ"ז לא יכול לקנות בהלואתו. אף דישראל מישראל קני בהלואתו כמו במעות לדעת הרמב"ם ז"ל. משום דעכו"ם אין לו קנין שיעבוד. וע"כ אף דהירהינו אצלו והגיע הזמן קודם פסח לא קנה עובד כוכבים דהא בהלואתו הקנה לו ובהלואתו לא יכול לקנות דאין לו קנין שיעבוד וכן ביארתי בב"מ דף ס"ד דלמ"ד שיעבודה לאו דאורייתא לא יכול לקנות בהלואתו. ומתני' דקני ליה עכו"ם החמץ מתרץ דמיירי בדאמר ליה מעכשיו דדל קנין השיעבוד דהא הקנה לו בגופו בתנאי דלא יפדה ובמתנה קני ליה עכו"ם במשיכה ובעי הירהינו אצלו משום דאין לו קנין אחר בה אלא במשיכה דהא מטעם מתנה אמרינן דקנה. ופליגי ת"ק ור"מ בישראל מעכו"ם אם קנה ליה קנין שיעבוד דת"ק סבר כיון דהפסוק דמניה ילפינן קנין שיעבוד רק בישראל מישראל נאמר א"כ אף ישראל מעכו"ם לא קנה קנין שיעבוד וע"כ ישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו לא קני אלא בתנאים הנזכרים שהיהירנו אצלו ואמר לו מעכשיו אבל בלאו הכי לא קנה מהטעמים שבארתי. ור"מ סבר דישראל מעובד כוכבים קני משכון ואם הירהינו אצלו קני בלא מעכשיו. ובזה ניחא דלפי המסקנא הזאת דישראל מעכו"ם ועכו"ם מישראל לא קני משכון אף לאביי לא גבי בזה למפרע ונצטרך אף לאביי לאוקמי הברייתא דקמפלגי בדרבי יצחק ומתני' מיירי בדאמר ליה מעכשיו והירהינו אצלו והתו' דחקו בזה ודו"ק:

בש"ע או"ח סי' תמ"ח במ"א ס"ק ד' הביא בשם מ"ב דבכל דבר שנהגו הסוחרים לקנות קונה גם כן כאן וכ"ש הקנין שבין נכרי לישראל דבדיניהם וכו' פשוט שהמקח קיים. והקשה ע"ז המ"א דאמרינן בבכורות דנכרי שנותן מעות לישראל בדיניהם קנה וכו' מאי בדיניהם בדיניהם שפסקה להם תורה משמע דדיני נכרים לא מהני וכו' ע"ש. ומשמע מדבריו דאף סיטומתא לא מהני בנכרים כמו שכתב הנ"ש בסי' ל"ג דלהפקיע איסור בעינן רק קנין שפסקה התורה. ותמיהני דאטו קנין קדושה יש בו הלא קנין הוא רק לסימן ולראי' דגמרו המקח וסמכו דעתם לקנות ולגמור המקח. וזה הטעם דקניא סיטומתא דכיון דנהגו בסימן הזה לסמוך דעתם ולגמור המקח. וא"כ למה לא יועיל בעכו"ם וכ"ש קנין דבדיניהם דנעשו בדין המלך דודאי נהגו לקנות בו כמו שכתב המ"ב. ונראה דלא מבעיא דלקנות מהני קנין דמנהג המדינה אלא אף לבטל קנין דאורייתא אם לא נהגו לקנות בו לא קנה דהא קנין כסף בקרקע דאורייתא הוא ואמרינן במקום שנהגו לכתוב שטר לא קנה וכן קנין שטר לא קנה בלא כסף אף דמדאורייתא קנה בשטר לחודא. והיינו טעמה דקנין הוא סימן דנהגו לסמוך דעתייהו דגמרו המקח וכיון דלא נהגו כן זה הסימן לאו כלום הוא ולא סמכא דעתייהו ולא נתרצו לגמור המקח:

וכן נראה בעכו"ם אם עשה קנינים המועיל בדין תורה כיון דבדיניהם ובעיניהם כשחוק הוא זה ודאי לא קנה דלא נגמר המקח בעיניו דבקנין בעינן דעת שניהם וכיון דבעיני האחד עדיין לא נעשה סימן הקנין והגמר ממילא לא קנה. וכן כתבו הפוסקים באה"ע סי' מ"ב סעי' ג' דבקדושין בעינן שידעו שניהם בהעדים דאי לאו הכי לא סמכא דעתו לקנות והיינו כיון דלא ידע אחד מהסימן דגמר הקניה לא קנה וא"כ בעכו"ם אם קנו ממנו בחליפים או באגב כיון דהם לא ידעו מזה הקנין וכשחוק הוא בעיניהם א"כ לא נעשה בעיניו סימן דגמר הקנין ולא קנה. והא דאמרינן בבכורות דעכו"ם שנתן מעות לישראל בדיניהם קנה ומפרש בדיניהם שפסקה להם תורה היינו דקאתי לאשמועינן דקנין שפסקה להם התורה הוא מעות ויתור הלשון דקאמר דבדיניהם משום דכבר אז נשתנה המנהג בקנינים והיה נהוג כבר קנינים אחרים וקאמר דמנהג שקצבה להם תורה בקנינים הוא מעות ונ"מ אם יהיה יד ישראל תקיפה וינהגו מנהגים ע"פ תורה וקמ"ל דדיניהם שפסקה התורה להנהיג דהם סימן הקניה הוא כסף. אבל עכשיו במקום ההוא דנשתנה המנהג בקנינים לא יקנה בכסף ועכשיו יצטרכו לעשות הקנין בדיני המועיל במנהגיהם. וא"כ אדרבה מההיא סוגיא משמע להיפוך ודלא כהח"ס בסי' שי"א. ונראה דאף תנאי בפירוש דלקני בקנין דלא נהוג לא מהני. ולא דמי לאתרא דנהוג בכספא ובשטרא דמהני תנאי לקנות באיזה שירצה דהתם ינהגו בשניהם לסימן גמר הקניה ואם יתנה באחד סמכא דעתו לגמור המקח באחד אבל אם לא נהגו כלל בזה הקנין לא מועיל תנאי כמו דאינו יכול לבדות בתנאי, קנין חדש וסימן חדש לגמור המקח וע"כ בקניין סודר או אגב דהעכו"ם לא יבין כלל דהוא סימן לגמור המקח וידמה דזה איזה ממצות ישראל ודאי לא קנה. וע"כ צריך לעשות באופן המועיל בדיני עכו"ם שיהיה החמץ מעתה ברשות העכו"ם ויכול לשבור הדלת ליטלו בלא שום עיכוב כלל ודו"ק:

ד' מ' ע"א הדר אמר רבא מצוה ללתות שנא' ושמרתם את המצות אי לא דבעי לתיתה שימור למאי אי שימור דלישא שימור דלישה לאו שימור הוא דאמר ר"ה בציקות של עכו"ם אדם ממלא כריסו מהם ופרש"י אם מכיר בהם שלא החמיצו ע"י סימנים ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה באחרונה אין בראשונה לא מ"ט משום דלא עבד בהו שימור וליעבד להו שימור מאפיה אלא לאו ש"מ שימור מעיקרא בעינן. ודחי וממאי דלמא שאני התם דבעידנא דנחת לשימור לא עבד לה שימור אבל היכא דבעידנא דנחת לשימור עבד לה שימור ה"נ שימור דלישה הוה שימור. וקאמר ואפ"ה לא הדר ביה רבא. והבינו המפרשים דהא דקאמרינן דבעי שימור לשם מצה היינו דבעינן לשמה כמו בגיטין וקרבנות והביאו ראיה לזה מהא דאמרו לעיל דחלות תודה ורקיקי נזיר דלא יצא בהם ידי חובת מצה משום דבעינן שימור לשם מצה ויצא זו שאין משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח. והיינו משום דבעינן עשיה לשמה. וע"כ דקדקו דכל אלה הפסולין בגיטין משום דלא עבדי לשמה כמו חשו"ק פסולין נמי הכא אף באחרים עומדין על גבן. והקשו על הרמב"ם ז"ל דכתב פ"ו מהל' חו"מ הל' ה' דמצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח מלבד שנלושה ביין שמן ודבש דהוה מצה עשירה והקשו כיון דמי פירות אין מחמיצין א"כ לא נתקיים בה מצות שימור לשמה כמו שהוכיח רבא מכאן דמצוה ללתות. ותירצו משום הכי יוצא משום דעבד לשמה בקודם לישה. ותמהני דיהי' יותר טוב השימור דקודם לישה דיוצא בה לבדו אם עשאה לשמה משימור דלישה ואפיה דאינו יוצא בה בלשמה דידה ועוד תמהו כיון דלדברי רבא אינו יוצא משום לשמה אלא בלתיתה והרי"ף והרמב"ם ז"ל כתבו דאסור בלתיתה אלא שצריך לזהור שלא יבואו עליו מים אחר שנקצר א"כ מנ"ל לרבא דמצוה ללתות נימא דהשימור הוא שלא יבוא עליהם מים כמו שכתבו הרי"ף והרמב"ם להלכה. ועוד הקשו על הירושלמי שהביאו התו' בסוכה דמצה ישנה ב"ה מכשירים ואיך מדמה מצה לסוכה דהא בסוכה לא בעינן לשמה וע"כ סוכת גנב"ך כשרה משא"כ במצה דבעינן לשמה. ועוד דמסיק התם א"ר דברי הכל היא דכיון שלא עשאה לשם פסח דבר ברור הוא שלא דקדק בה ולמה לי טעמא שלא דיקדק בה לימא דלא עביד לשמה ובעינן לשמה ועוד בחלות תודה ורקיקי נזיר אם עשאם למכור בשוק דיוצאים בהם משום דכל לשוק מימלך עלייהו הא לא עביד לשמה ובדאורייתא אין ברירה עיין בכ"ז במנחת חינוך מצוה י':

אכן הנראה בזה לדעת הרמב"ם ז"ל דלא בעי לשמה אלא דבעי שמירה מעולה מכל צד חימוץ וז"ל פ"ה הל' ט' משום שנאמר ושמרתם את המצות כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חימוץ. וכן כתב הרי"ף ז"ל וכן נראה מדברי רב האי שמכשיר לישת עכו"ם וחשו"ק אם אחרים עומדים על גבן וכן נראה מדברי הרא"ש:

והנראה בזה דבאמת ס"ל להגאונים האלה דלא בעו לשמה. ונקדים בזה דיש לדקדק בסוגיתנו דמאי דייק רבא מבציקות של עכו"ם דשימור דלישה לא הוה שימור דהא התם לא הוה שימור מלישה ופתח בשימור דלישה והביא ראיה דשימור דאפיה לא הוה שימור ומאי ס"ד דרבא. והנראה בזה דמושמרתם את המצות ילפינן אף דבכל האיסורים תלינן במצוי וסמכינן אחזקה ואומדנא ואהכרה אבל הכא ילפינן דלשימור דמצות מצוה בעי שימור מעליה ושימור ממש ולא סמכינן אאומדנא והכרה. ודייק רבא דמצוה ללתות משום התנאה לפניו במצות וע"כ שייך למימר דגלתה התורה דלא סמכינן אהכרה דלא החמיצו אם לא עבד בהו שימור ממש. דאם אין מצוה בלתיתא א"כ מדוע לא נסמוך אהכרה זו דלא באו עליהם מים דהא בהכרה זו לית בה ספיקא כלל ונוכל למיקם עלה שפיר והוה כמו עבד בהו שימור דמה לי ראה ומה לי ידע דאטו דיני נפשות הוא ולא שייך בזה לומר דגלתה התורה דלא סמכינן אהכרה כזו. וקאמר וכ"ת דאשימור דלישה קאמרה תורה. דבעי בה שימור ממש ולא סמכינן אאומדנא ואהכרה. וקאמר שימור דלישה לא סגי מדאמר ר"ה בציקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ולעבד להו שימור מאפיה ואילך דהא הכרה דבצק דלא החמיצה הכרה מעליא הוא דלית בה ספיקא כלל וא"כ הוה כדעבד לה שימור כדבארתי וא"כ אם עבד בה שימור מאפיה ואילך הלא קיים בה מצות שימור ומדוע לא יצא מבציקות של עכו"ם ידי חובת מצה אלא על כרחך דבעי שימור משעת קצירה וחוששין שמא באו עליהם מים קודם לישה דלא נוכל למיקם עלה שפיר ובתר רובה לא אזלינן דגלתה התורה דשימור ממש בעינן וא"כ ע"כ דבעינן שימור משעת קצירה. ודחי דילמא דשימור דלישה שפיר הוה שימור ושאני התם דבציקות של עכו"ם דלא עבד בהו שימור משעת לישה והכרה דבצק שלא החמיץ לא הוה כדעבד לה שימור דזימנים ליכא למיקם עלה דמלתא שפיר. וקאמר דאפ"ה לא הדר ביה רבא וסבר דבעי שימור משעת קצירה וכו' וניחא בזה דברי הירושלמי במצה ישנה דא"ר דברי הכל היא כיון שלא עשאה לשם פסח דבר ברור הוא שלא דקדק בה אף דלענין איסורא דבל יראה ובל ימצא סמכינן אידיעתו דלא החמיצה אבל לענין מצת מצוה שימור ממש בעינן. וניחא בזה דברי רבינו שכתב בעיסת הכלבים באין הרועים אוכלים ממנה אין יוצא בה שאין זו משומרת לשם מצה פי' דחיישינן

אולי לא דקדק בה כל הצורך כההיא דירושלמי:

ובזה ניחא דברי רבינו שכתב פ"ו מהל' חו"מ חלות תודה ורקיקי נזיר שעשה אותן לעצמן אין יוצאים בהם שנאמר ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לענין מצה בלבד הוא שיוצאים בה אבל זו משתמרת לענין הזבח. ודקדקו המפרשים מאי בלבד שהוסיף רבינו ועוד אטו בלבד כתיב כדפריך לעיל והנראה בזה דס"ל דטעמא דהכא פסול משום דדקדקו הרבה לעשותם לענין מצות הזבח וע"כ אולי לא דקדקו בהו כל הצורך לענין צד חימוץ דבעי במצת מצוה דבזבח בצד חימוץ סמכינן אסימנים ואהכרה. וכן אמרו דאין עושים חבורה מגרים שמא ידקדקו בו ויביאו אותו לידי פסול וה"נ הרבה הדיוקים שעשו אותה לשם זבח עשה אותה הסח הדעת להשמירה מצד חימוץ. משא"כ בעשה למכור בשוק בדעתו אם לא ימכור לצאת בו ידי מצת מצוה וידקדק הרבה לשמור מצד חימוץ. ובזה ניחא כל הקושיות שהקשינו לעיל. וא"כ נראה בלקח חיטים מעכו"ם וניכר דלא לתתינהו ולא באו עליהם מים דניכרים היטב למכירים נוכל לצאת בה ידי מצת שמורה דהא לרבא סמכינן אהכרה וכ"ש למאן דפליג וסבר דסגי בשמירה דלישה ודו"ק:

תוכן העניינים

באר מים חיים (נוסינזון)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה