אור ברסלב

באר מים חיים (נוסינזון)· רבי חיים נוסינסון

מסכת פסחים

מסכת עירובין

דף דע"ב קמ"ל כיון דבדיקת חמץ מדרבנן הוא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה. ופירש"י דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה דלב היא השבתה. והתוס' הקשו ע"ז ופירשו דביטול מטעם הפקר הוא דמאחר שביטלו הוה הפקר ויצא מרשותו וכו'. והרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' חמץ ומצה כתב ומה היא השבתה זו האמורה בתורה שיסיר החמץ הידוע לו ושאין ידוע יבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל. והקשה ע"ז הכ"מ והל"מ אם השבתה האמורה בתורה הינו ביטול מניין לו לחלק בין ידוע לשאין ידוע ומדוע כתב רבינו דבחמץ ידוע בעי דוקא שיסיר אותו ולא מהני ביטול. ועוד דלקמן פ"ג הל' ט' כתב דמי שיצא מביתו קודם שעת הביעור לעשות מצוה וכו' ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו יבטלנו בלבו וא"כ סבר רבינו דאף לחמץ ידוע מהני ביטול וכתב הכ"מ דטעות סופר בנוסחת דברי רבינו אך בכל הספרים שלפני הב"י והל"מ היה כתוב כהנוסחא שהעתקתי שמחלק רבינו בין ידוע לשאין ידוע ואין לשבש כל הספרים בשביל נוסחא אחת שמצא כתוב שחסר החילוק הזה. ועוד יש לדקדק דלקמן אמרינן דלאחר זמן אסוריה דלאו ברשותיה הוא דנאסר בהנאה לא מצי לבטל ליה ולפי ההסבר שכתב רבינו בטעם הביטול משום דהחשיבו כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל למה אין מועיל המחשבה הזאת אחר שש דנאסר בהנאה דלכאורה אדרבה דכ"ש הוא דלאחר אסורו המחשבה הוא בלב שלם. ועוד דמדוע דין התורה דאסרה ההנאה וחשביה כעפר אין מועיל שלא יעבור בבל יראה ומחשבתו מועיל:

וכן יש לדקדק לטעם דהפקר דהא דדבר שאין ברשותו אין יכול להפקיר היינו אם הוא ברשות אחר אבל אם הוא ברשות הפקר או באגם ודאי דיכול להפקירו ולהוציא מרשותו וא"כ מה גרע בכך שהתורה הפקירו ומדוע לא יכול להסתלק רשותו ולאפוקי זכי' הקטנה שיש לו בה והנראה בזה אליביה דרבינו דהכי ביאורו דאף דהתורה אסרה בהנאה ואין בה דין גזל ומכר כיון דלא שוה מידי בכ"ז גזרה התורה דיעבור עליו בבל יראה אם הוא יחזיק בו כשלו אבל אם ביטל וגלה דעתו דאף הוא אין מחזיק אותו כשלו אין עובר ולפ"ז אם ביטל ומחזיקו בידו או ברשותו סגור ודאי דעובר ולא מהני ביטלו דמי עדיף ביטולו מביטל דהתורה דלא מהני במחזקו כשלו. ובזה ניחא דברי רבינו שכתב דחמץ ידוע בעי ביעור ולא מהני ביטול דכיון דמחזיק בו ושומרו הרי לא ביטלו משא"כ בשאינו הבעה"ב בביתו המוזכר לקמן פ"ג ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו כיון דלא יחזיק בו כשלו והא דלא יבערנו משום שאינו בביתו מהני שפיר ביטולו:

ובזה מדויק דברי רבינו שכתב פ"ג מהל' חו"מ הל' ח' אם לא ביטל קודם שש ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו עובר עליו. אבל במצא חמץ שהיה אבוד אצלו כיון דלא גלה דעתו דמחזיקו כשלו הוה כביטל ולא חל עליו איסור בל יראה:

ובזה ניחא קושית השאגת אריה דלמה לוקין בשחט הפסח על חמץ דאולי ביטלו והוה התראת ספק. ולדברי ניחא דבחמץ ידוע דמחזיקו סגור ומשומר אצלו לא מקרי ביטל וכ"ש למ"ד דהיה עמו בעזרה בידו דלא מהני ביטולו. ואחר זמן איסורו דלא מהני ביטול נראה הטעם כיון דכבר חל עליו איסור דלא יראה ולא ימצא אין ביטול ומחשבה מוציא מידי אסור שכבר ירד כדאמרינן דכל הכלים אין עולין מטומאתם אלא בשינוי מעשה ומשעה ששית דחל עליו איסור דרבנן אין ביטולו מוציא מידי איסור שכבר ירד וחל עליו נמי איסור בל יראה ובל ימצא. ובזה מדוייק דברי רבינו שכתב פ"ג מהל' חו"מ הל' ח' אם לא ביטל קודם שש ה"ז עבר על בל יראה ובל ימצא שהרי לא ביער ולא ביטל ואין הביטול עתה מועיל כלום לפי שאינה ברשותו והכתוב עשאו כאילו ברשותו לחייבו משום לא יראה ולא ימצא פי' כיון דמגזירת הכתוב הוא דעשהו כאילו ברשותו אין מחשבה מועיל להוציא מרשותו שגזרה התורה לעשותו כמו ברשותו והיינו כדבארתי דאין במחשבתו לבטל אסור שכבר ירד. ובזה ניחא אריכות לשון רבינו דלכאורה הוה ליה רק לומר דאין הביטול מועיל משום שאינה ברשותו ולמה ליה לסיים במה דהכתוב עשאו כאילו ברשותו. וכאשר ביארתי ניחא דזה עיקר הטעם דמשום דגזירת הכתוב הוא וע"כ אין יכול לבטל בדבורו ומחשבתו אבל אם היה האסור בדין היה יכול להוציא מרשותו בדבורו כמו כל מקח וממכר וכמו קודם זמן אסורו דבדבורו מפקע ליה מרשותו ודו"ק:

דף ה.

אמר מר יכול יקבל פקדונות מן העובד כוכבים ת"ל לא ימצא והאמרת שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. לא קשיא הא דקיבל עליו אחריות הא דלא קיבל עליו אחריות. וכתב הרא"ש בסי' ד' וז"ל יש מן הגאונים שאמרו ישראל שהפקיד חמצו אצל העובד כוכבים או אצל ישראל חבירו ואחריות על הנפקד המפקיד אינו חייב בביעורו אע"פ שהוא שלו כיון שאינו ברשותו והביאו ראיה ממכילתין דתניא התם בבתיכם למה נאמר וכו' ת"ל בבתיכם יצא חמצו של עובד כוכבים ברשות ישראל שהיא בביתו ואינו יכול לבערו יצא חמצו של ישראל ברשות העובד כוכבים שהוא שלו ואינו ברשותו. וה"ר יונה ז"ל היה אומר דלעולם ברשות המפקיד הוא וחייב לבערו מן התורה כדאמרינן במרובה וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. וכתב ע"ז הרא"ש ז"ל ולא הבנתי ראיתו וגם לא כתב לפרש הא דמכילתא שהביאו ממנה ראיה:

והנלע"ד דה"פ דהרב ר' יונה ז"ל דממעטינן התם מוגונב מבית האיש בית הקדש ובית גנב ובית שומר לא ממעטינן התם ואדרבה עיקר קרא בגונב מבית שומר כתיב וא"כ ע"כ בית שומר מקרי ביתו ורשותו ולא מצינן למעוטי מביתך בית שומר וכן בתוס' שבועות דף ל"ג ובתוס' ב"ק דף ע' הביאו ג"כ מהא דממעטינן בית גנב דרשות שומר מקרי שפיר ביתו ורשותו והם הן דברי רבינו יונה. וההיא דמכילתין א"כ ע"כ מיירי בגזלן דלא מקרי רשותו וממעטינן ברישא חמצו של עובד כוכבים ברשות ישראל דגזלן ישראל אף דהאחריות על הישראל כיון דבעי למעבד השבה והדין גופו של גזילה בעי להשיב ואסור לאבדו לא מקרי שלו. ולא דמי לנפקד דקיבל עליו אחריות דהתם בפקדון בא לידו וכמלוה דמי לו דקיבל עליו אחריותו ואסורו משוי ליה כמו דכבר נאנס משא"כ הכא דבגזילה בא לידו והשבה מעליא בעי למעבד. והא דכתבו התוס' לקמן דף כ"ט דגזלן לא גרע מקיבל עליו אחריות התם מיירי בלעסו ובלעו דלא יכול לקיים השבה ע"כ מקרי שלו דלא גרע מקיבל עליו אחריות. ובסיפא ממעט חמצו של ישראל דגזלן עובד כוכבים דלאו ברשותו קאי לבערו ולא מחוייב לבזבז ממון להוציאו מיד העובד כוכבים דכיון דאין מחזיק אותו כשלו לא יעבור עליו. ולפ"ז א"ש דרישא וסיפא מיירי בחד גונא דלפי' הגאונים יהיה רישא דממעטינן חמצו של עובד כוכבים ברשות ישראל דהאחריות על המפקיד וסיפא דיצא חמצו של ישראל ברשות עובד כוכבים דהאחריות על הנפקד ודו"ק:

דף ט:

תשע צבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי מצה שקל אי חמץ שקל היינו תשע חנויות דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואזלינן בספיקו לחומרא. רש"י ז"ל מפרש הסוגיא לענין בדיקה והקשו בתוס' דהא ספיקא דרבנן הוא. ועוד דלוקמא אחזקת בדוק דהא בבדוק מיירי ופי' התוס' דמיירי לענין הככר שהביא העכבר לבית:

עוד אמרינן שני צבורין אחד של מצה ואחד של חמץ ולפניהם שני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק ואתו שני עכברים אחד שקל חמץ ואחד שקל מצה ולא ידעינן הי להאי עייל והי להאי עייל היינו ב' קופות דתנן ב' קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שני סאים אחד של תרומה ואחד של חולין ונפלו אלו לתוך אלו מותרים שאני אומר חולין לתוך חולין נפלה ותרומה לתוך תרומה. ומסיק כיון דבדיקת חמץ דרבנן דמדאורייתא בביטל סגי וע"כ אמרינן שאני אומר. צבור אחד של חמץ וב' בתים בדוקים ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי להאי על אי להאי על היינו שני שבילין דתנן שני שבילין א' טמא וא' טהור והלך באחד מהם ועשה טהרות וחבירו הלך בשני ועשה טהרות וכו' ופליגי בזה ר' יהודה ור' יוסי ומסיק דאם באו לשאול בבת אחת דברי הכל טמאים בזה אחר זה דברי הכל טהורין לא נחלקו אלא בבא לשאול עליו ועל חבירו ר' יוסי מדמי ליה לבת אחת ור' יהודה מדמי ליה לזה אחר זה. ספק על ספק לא על היינו בקעה דתנן הנכנס לבקעה בימות הגשמים וטומאה בשדה פלונית ואמר אחד הלכתי במקום הלז ואיני יודע אם נכנסתי באותה שדה ואם לא נכנסתי ר"א מטהר וחכמים מטמאים. והקשו בתוס' דלעיל דימה בדיקת חמץ לספק טומאה ברה"ר וכאן מדמי לספק טומאה ברה"י. והרמב"ם ז"ל פסק בט' צבורים של מצה ואחד של חמץ ובא עכבר ונטל ולא ידענו אם חמץ או מצה נטל צריך לבדוק שכל קבוע כמחצה על מחצה ובשני צבורים אחד של חמץ ואחד של מצה ונכנסו לב' בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק ואין ידוע לאיזה בית נכנס זה שנטל החמץ וכן שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ ובא עכבר ונטל ואין ידוע לאיזה בית נכנס וכו' בכל אלו אינו צריך לבדוק פעם שניה שאין כאן קבוע, והשיגו המפרשים דבמאי שניא אלו שני הבבות דסיפא דאמרינן בהו ספק דרבנן לקולא מבבא דרישא דפסק לחומרא דהא אף כאן כמחצה על מחצה הוא. ועוד דבצבור אחד של חמץ ולפניו שני בתים בדוקים דבגמ' מדמינן לה לשני שבילין ומחלקינן בין באו לשאול בבת אחת ועליו ועל חבירו ורבינו לא חלק באלה. ועוד לקמן פסק רבינו בספק נכנס לבית זה או לא נכנס צריך לבדוק וכאן פסק לקולא ולא העלו בזה טעם ברור. והנראה בטעמא דרבינו ע"פ מה שכתב רבינו בפי"ט מהל' אבות הטומאה הל' ב' שני שבילין אחד טמא ואחד טהור הלך באחד מהם ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות אם באו ונשאלו זה אחר זה מורים לכל אחד בפני עצמו שהוא טהור באו שניהם כאחד או שבא האחד ושאל עליו ועל חבירו ואמר שנים היינו ובשני השבילים הלכנו ושני טהרות עשינו הרי שניהם טמאים וטהרות שעשו נשרפות וכן אם נטמאו בטומאה קלה כיצד שני ככרים א' טמא ואחד טהור אכל את אחד מהם ועשה טהרות ובא חבירו ואכל את השני ועשה טהרות אם נשאלו זה אחר זה שניהם טהורים מפני שהם ספק דברי סופרים שהוא מכלל הספיקות שטהרו חכמים כמו שבארנו נשאלו שניהם כאחת או שנשאל עליו ועל חבירו שניהם טמאים מספק. וטהרותם נשרפות שהרי ודאי אחת מהם טמאה. ועיין בחידושי בנזיר מה שבארתי דהטעם דטהרות נשרפות בספק ובפרט שטומאה דרה"ר היא משום דאיקבע איסורא בחתיכה אחת משני חתיכות דבספק בזה מדאורייתא ספיקא לחומרא דמביאים אשם תלוי. וה"נ בהשבילין איקבע איסורא ובהלכו בהם שני בני אדם איקבע בהו נמי איסורא ואם עשו שניהם טהרות איקבע בהטהרות אסור אם מונחים ביחד וה"נ בבאו לשאול בבת אחת הוה כמו מונחים ביחד וע"כ כתב רבינו דהם טמאים ודאי ושורפים תרומה אף בספק טומאה ברה"ר. דהא בספק טומאה ברשות הרבים טהור ביאר רבינו דמשום דאורייתא כל ספק לקולא אבל בספק דחתיכה אחת משני חתיכות דאיקבע אסורא דמדאורייתא אסור דהא מביאים אשם תלוי בספק כזה שורפים תרומה. ואף בטומאה דרבנן כמו אכל אוכלים טמאים כיון דאיקבע איסורא בחתיכה אחת משני חתיכות שורפים עליהם תרומה וע"כ הכא נמי בט' צבורים של מצה ואחד של חמץ כיון דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי א"כ איקבע איסורא בחתיכה אחת משני חתיכות ואזלינן בספיקא לחומרא אף באיסורא דרבנן אבל בשני עכברים אחד לקח חמץ ואחד לקח מצה ונכנסו לשני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק כיון דהספק לאיזה בית נכנס עם החמץ דלא איקבע איסורא בהספק הזה ע"כ מדמינן לה לשני קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שני סאים אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו

דתולין להקל דבהספק באיזה קופה נפל לא איקבע איסורא

ולפי' זה שתי אסורים אחד של היתר ואחד של איסור באיסורא דרבנן ונפל מאחד מהם לתוך קדירה של היתר לא אמרינן בזה שאני אומר דההיתר נפל כיון דבספק איקבע איסורא בחתיכה אחת משני חתיכות אזלינן בספיקא לחומרא כמו הכא בט' צבורין של מצה ואחד של חמץ ודלא כהש"ע י"ד סי' קי"א. והרשב"א שממנו לקח הש"ע מקור דינו ס"ל כדעת התוס' דהכא דאמרינן ספק דרבנן לקולא אף היכא דאיקבע איסורא בחתיכה אחת משני חתיכות וכן דעת הפר"ח שם. אבל דעת הרמב"ם ז"ל כאשר בארתי בראיות נכוחות דהיכא דאיקבע איסורא בחתיכה אחת משני חתיכות ספיקא לחומרא אף באיסורא דרבנן וכדעת הש"ך שם. אלא מה שחילק הש"ך בין נתערבו החתיכות ובין לא נתערבו ליתא והעיקר בזה כהפר"ח כדאמרינן הכא בט' צבורין. ונמצא דמחלוקות הש"ך והפר"ח תליא באשלי רברבי ופליגי בזה הרמב"ם והרשב"א ז"ל:

וההיא משנה דפ"ז דתרומות בשתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלה אחת מהם לתוך החולין אינה מדמעתן שהביאו ממנה הפוסקים דאמרינן ספיקא דרבנן לקולא אף בחתיכה אחת משני חתיכות. נראה דשאני מדומע דאקילו גביה דבשאר אסורין יבש ביבש בטל ברובה ובתרומה החמירו חכמים לשער במאה וע"כ רק בודאי תרומה החמירו דחייבין עליו קרן וחומש אבל בספק תרומה אף דאיקבע איסורא ואסור מדאורייתא אין חייבין עליו קרן וחומש כמו דאין חייבין ע"ז בכל איסורין חטאת קבוע וע"כ לא גזרו בזה על דמעו להצריכו מאה וע"כ הביאה רבינו ז"ל בהלכותיו אף דסבר בחתיכה אחת משני חתיכות מחמרינן אף בספק דרבנן ולא אמרינן בזה שאני אומר:

ובצבור אחד של חמץ ונכנס לאחד משני בתים בדוקים דפסק רבינו בזה לקולא אף דבודאי אחד מהם צריך בדיקה ולכאורה הוה כחתיכה אחת משני חתיכות ובגמרא מדמינן לה לשני שבילין ומחלקינן התם בין באו לשאול בזה אחר זה או אם באו לשאול בבת אחת או עליו ועל חבירו ורבינו פסק כאן לקולא ולא חלק בכל אלה. והתם בטומאה חלק בכל זה ועוד דחקו המפרשים בחילוק דין זה מאשר כתב בדין י"ב בבא עכבר ונטל חמץ וספק נכנס לבית זה או לא נכנס דצריך לבדוק ונראה דהא דדין י"ב מיירי דהיה העכבר עם החמץ סמוך לבית אחד בדוק דמקרי איקבע איסורא דהיה לפנינו עכבר עם חמץ אצל בית זה וכן מדויק לשון רבינו דכתב וספק נכנס לבית זה וכן משמע לשון הגמרא דמדמה לה לבקעה דנכנס למקום הלז אלא ספק אם הגיע לאותו שדה וכיון דאיקבע איסורא אמרינן בזה ספק דרבנן לחומרא. והא דבטומאה דוקא ברשות היחיד טמאוהו דהא ביארנו דבאיקבע איסורא אף ברה"ר טמא. דלאו איקבע איסורא אמיתי הוא אלא דברה"י אם היה אצל הטומאה וספק נגע או ספק לא נגע טמאוהו מדרבנן כמו שבארתי בחידושי בנזיר ועשאוהו כאילו איקבע אסורא. אבל ברה"ר כיון דרבים שם לא עשאוהו כאיקבע אסורא. וה"נ אם הספק על שני בתים דהספק על רבים הוה כספק טומאה ברשות הרבים. ובזה ניחא קושית התו' דכאן מדמה לה לספק טומאה ברה"ר ולקמן מדמינן לה לספק טומאה ברה"י. דכאן הספק על שני בתים והוה כמו רה"ר והתם הספק על בית אחד דהוה כמו רה"י:

ואף דנכנס ודאי לאחד מן הבתים ובית אחד בודאי צריך לבדוק לא מקרי כמו חתיכה אחת משתי חתיכות. דהתם מיירי במונחים יחד אבל אם אחד בצפון ואחד בדרום ואכל אחד מהם ודאי לא מקרי איקבע איסורא. וכן כתב רבינו בהל' שגגות ובגמ' כריתות אשתו ואחותו בבית אחד אבל בשני בתים לא מקרי איקבע איסורא. ולא דמי לבאו לשאול בב"א. כיון דלפני המורה הם בבת אחת מקרי איקבע איסורא. אבל בשני בתים לא שייך בבת אחת ומה לי אם השאלה בבת אחת הי' אבל האיסורים לאו בבת אחת הם. והא דקאמר הגמ' היינו שני שבילין היינו דבא לאמר דמדמינן לה לספק טומאה ברה"ר אבל ודאי רק לבאו לשאול לזה אחר זה מדמינן לה דהאיסורים לעולם לא יבואו כאן בבת אחת, ולא דמי נמי לבא לשאול עליו ועל חבירו דהתם גזר ר' יוסי אטו באו לשאול בבת אחת אבל הכא לעולם לא יבואו בבת אחת. ובזה ניחא שסיים רבינו בכאן שאין כאן קבוע ועל אלו הבבות קאי שנתן טעם דמ"ש מדין י"א בט' צבורים של מצה ואחד של חמץ ומפרש משום דאין כאן קבוע פי' דאין כאן קביעת אסור משא"כ לעיל והמפרשים דחקו בפי' דברי רבינו בזה ודו"ק:

דף כב.

פריך לר' אבהו דאמר לא יאכל ולא תאכל איסור הנאה במשמע והרי גיד הנשה דרחמנא אמר לא יאכלו בני ישראל את גה"נ ותנן שולח אדם ירך לעכו"ם וגה"נ בתוכו. ומשני כשהותרה נבלה היא וגידה הותרה. ופריך הניחא למ"ד יש בגידין בנותן טעם אלא למ"ד אין בגידין בנותן טעם מאי איכא למימר. ופרש"י כיון דאין בגידין בנו"ט לאו נבלה מקרי ועץ בעלמא הוא ולא אשתרי בכלל נבלה. והשיגו המפרשים מכאן את הרמב"ם ז"ל דכתב פ"ח מהל' מאכ"א האוכל גיד הנשה של נבלה או של טרפה או של עולה חייב שתים מתוך שנכלל באיסור שאר גופה שהיה מותר נכלל גם הגיד ונוסף עליו אסור אחר. הא פסק דאין בגידין בנו"ט וא"כ לא נכלל בכלל נבלה לפום סוגי' דשמעתין. ועוד איך כתב דהאוכל מגה"נ של עולה חייב שתים ובחולין דף פ"ט אמרינן דאי אין בגידין בנו"ט דאין איסור מוקדשין בגידין. ועוד הקשו עליו דפסק כר' אבוה דאמר כ"מ שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אסור הנאה במשמע ופסק דאין בגידין בנו"ט ופסק דגיד הנשה מותר בהנאה ולפום סוגי' דשמעתין הא בהא תליא והוה ליה למיסר בהנאה. והנראה בזה דדעת רבינו כיון דגלתה התורה וקראה אכילה להגיד מקרי אכילה אף לענין נבלה או לענין עולה אף דעל שאר גידין פטור משום נבלה. אף דאין בגידין בנו"ט לאסור תערובות בכ"ז לענין אכילתה גלתה התורה דמקרי אכילה. וכשהותרה נבלה למכור לעכו"ם גידה נמי בכלל מדלא צותה לנקר אותו אבל טמאים דמין אחר הוא ובהם ליכא גילוי דקרא למקרי אכילה אמרינן דגה"נ הוא בכלל כל הגידין דפטור עליהם משום טומאה:

וה"פ סוגית הגמ' הניחא למ"ד יש בגידין בנו"ט מוכרח שפיר ממאי דהתורה התירה למכור הנבלה לעכו"ם ולא הצריכה לנקר הגיד דגה"נ מותר בהנאה דהלא מקבל דמים נמי בעד הגיד אלא למ"ד אין בגידין בנו"ט מאי איכא למימר דאיך מוכח מכאן דגה"נ מותר בהנאה מדהיתירה התורה למכור הנבלה לעכו"ם עם הגיד הלא העכו"ם אינו נותן דמים בעד הגיד. וכהאי גונא כתבו התו' בחולין דף צ"ט ומנלן דמותר בהנאה ליתן לפני כלבו או לתפור בגידין. ולפ"ז ניחא דברי רבינו דודאי בכלל נבלה הוא אלא דמקשה דאין ראי' מדהותר למוכרו בכלל דמותר נמי בשאר הנאה. ורבינו דפסק דמותר בהנאה משום דכיון דסוגיא דעלמא מורה דהלכה כר"י לא דחינן אותה משום קושי' שנאמרה בסוגי' הש"ס שלא בדוכתא דהאי דינא. ולרוחא דמלתא מתרץ דר"ש לטעמיה ופשטא דקרא משמע דמותר למכור הנבלה לעכו"ם, אף אם צריך לגידה ונותן דמים בעד הגיד. והא דאמרינן בחולין דאם אין בגידין בנו"ט דאין איסור מוקדשין נוהג בגיד התם במוקדשים דחייב משום מעילה דהשיעור בהם שוה פרוטה וכיון דאין בגידין בנו"ט לא שוה פרוטה. אבל הרמב"ם ז"ל מיירי בכאן באוכל גה"נ של עולה דכתב פי"א מהל' מעה"ק דעל כזית מחויב משום לאו דלא תוכל לאכול בשעריך ולדעת המ"ל פ"א מהל' מעילה מיירי כאן בלאו דכליל לא תאכל דבזה הלאו השיעור בכזית וע"כ מחייב עלייהו אף דאין בגידין בנו"ט כמו שבארתי. וע"כ כתב רבינו של עולה אבל בשאר מוקדשין דחייב עלייהו רק משום מעילה דהשיעור בהם שוה פרושה וא"כ אם אין בגידין נו"ט ליכא שיעורה וע"כ אמרינן שפיר בחולין בפ' גה"נ דאי אין בגידין בנו"ט אין אסור מוקדשין בגה"נ ודו"ק.

דף לא:

אתמר בעל חוב אביי אמר למפרע הוא גובה. ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה. ופליגי בדזבין מלוה וקדיש מלוה. אביי אמר למפרע הוא גובה כיון דמטא זימניה ולא פרעיה איגלאי מלתא למפרע דמעיקרא ברשותיה הוה קאי ושפיר אקדיש ושפיר זבין. ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה כיון דאילו הוה ליה זוזי הוה מסלק ליה בזוזי אישתכח דהשתא קא קני. ופריך תנן עכו"ם שהלוה אושא ש לישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה אמטו להכי מותר בהנאה אלא אי אמרת מכאן ולהבא הוא גובה אמאי מותר בהנאה ברשותיה דישראל הוה קאי. ומשני הכא במאי עסקינן כשהירהינו אצלו ופרש"י קס"ד השתא דטעמא משום דהוה ליה תורת משכון ובעל חוב קונה משכון. ומסיק לימא כתנאי ישראל שהלוה לעו"ג על חמצו לאחר הפסח אינו עובר משום ר"מ אמרו עובר מאי לאו דקמפלגי דמר סבר למפרע הוא גובה ומר סבר מכאן ולהבא הוא גובה. ודחי ותסברא אימא סיפא אבל עו"ג שהלוה לישראל על חמצו דברי הכל עובר והא איפכא מיבעי ליה למ"ד התם אינו עובר הכא עובר ולמ"ד התם עובר הכא אינו עובר. ומסיק דקמפליגי בדרבי יצחק דאמר שב"ח קונה משכון דת"ק סבר הני מילי ישראל מישראל דקרינא ביה ולך תהי' צדקה אבל ישראל מעכו"ם לא קני וע"כ ישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו אינו עובר ור"מ סבר דישראל מעכו"ם כ"ש דקני וע"כ עובר אבל עכו"ם שהלוה לישראל על חמצו דברי הכל עובר דעכו"ם מישראל ודאי לא קני. ופריך ממתני' דעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה נהי נמי דהירהינו אצלו הא אמרת דעכו"ם מישראל לא קני משכון. ומשני לא קשיא הא דאמר ליה מעכשיו הא דלא אמר ליה מעכשיו והרמב"ם ז"ל כתב בזה פ"ד מהל' חו"מ ישראל שהירהין חמצו אצל העכו"ם אם אמר לו אם לא הבאתי לך מעות מכאן עד היום פלוני קנה חמץ זה מעכשיו הרי זה ברשות העכו"ם ואותו החמץ מותר לאחר הפסח והוא שיהיה אותו זמן שקבע לו קודם פסח ואם לא אמר מעכשיו נמצא החמץ כאילו הוא פקדון אצל העכו"ם ואסור בהנאה לאחר הפסח. והשיגו הראב"ד והרא"ש ז"ל דאם הגיע זמנו קודם הפסח אפי' בלא מעכשיו קני שאין דין אסמכתא לעכו"ם. ודברי הראב"ד מאד נכונים דהא טעמא דאסמכתא דלא גמר בדעתו לקנותו והוה מקח טעות וכיון דאין טעות בעכו"ם ודאי אין דין אסמכתא בעכו"ם. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' גו"א הל' י"א דהמשחק בקוביא עם עכו"ם אין בו איסור גזל אלמא אין דין אסמכתא בעכו"ם ועוד הקשו המפרשים הא רבינו ז"ל פסק בפי"א מהל' מכירה הל' ד' דבעירבון אין דין אסמכתא משום שהרי הוא תחת ידו ותירצו בזה דדוקא עירבון משום שב"ח קונה משכון אבל בעכו"ם דלא קני משכון הוה אסמכתא אף אם הוא תחת ידו וכבר ביארתי בכתובות והוכחתי בדעת רבינו דטעמא דרבינו דתחת ידו לא מקרי אסמכתא כדר"נ בב"מ משום דאי תפיס לא מפקינן מיניה ומחילה בטעות הוה מחילה. וכן משמע בדברי רבינו ריש פי"א מהל' מכירה דאף בקרקע דלא קני משכון בתחת ידו לא הוה אסמכתא וא"כ אף בעכו"ם לא היה אסמכתא בתחת ידו. ועוד הקשו הראב"ד והרא"ש ז"ל דאף בהגיע הזמן לאחר הפסח יהא מותר בדאמר מעכשיו כמו לאביי דאמר למפרע הוא גובה דמותר אף בהגיע הזמן לאחר הפסח ועוד דחקו הרא"ש והמפרשים בהאי סוגי' למה בעי בשהירהינו אצלו כיון דאמר מעכשיו כמו לאביי דלמפרע הוא גובה אף בשלא הירהינו אצלו. והנראה לפרש הסוגיא לדעת רבינו דאביי ורבא אזלי לטעמייהו דאביי דסבר למפרע הוא גובה אזיל לטעמיה דאית ליה בגיטין דף כ"ה דיש ברירה בתולה בדעת אחרים וה"נ הוברר הדבר דשל המלוה היה ולמפרע הוא גובה ורבא דאמר דמכאן ולהבא הוא גובה אזיל לטעמיה דסבר דאין ברירה אף בתולה בדעת אחרים ועד דשמו ליה ב"ד וגבו ליה למלוה בדין עומדים ברשות הלוה ויכול הלוה להקדישם קדושת הגוף ולהפקיע מידי שיעבוד אף בהגיע הזמן. ומקשה לרבא ממתני' דעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו לאחר הפסח מותר בהנאה ומיירי מתני' בהגיע הזמן קודם הפסח דאי לאו הכי אסור בחמץ משום הואיל דבידו לפדותו כדכתב הרב המגיד בשלמא לאביי ניחא כיון דלמפרע הוא גובה נמצא דשל עכו"ם הוה אף דלא גבי ב"ד ואף הואיל ליכא למימר כיון דהגיע הזמן קודם הפסח וע"כ מותר בהנאה אבל לרבא קשיא דהא עד דגבו לה ב"ד ברשותו הוה עומדת ולא מהני הא דהגיע הזמן דהא מחסרי גוביינא ועד דגבו ליה ב"ד אין לעכו"ם בה קנין הגוף א"כ נמצא דברשות הלוה הישראל עומדת, ומשני בשהירהינו אצלו דקני ליה עכו"ם בהגעת הזמן אף בלא שומת ב"ד וגיבוים דהא אתני בהדיה דאם לא יפדה עד הזמן יהי' נחלט לו בהלואתו. ומסיק דקמפלגי ר"מ ות"ק בדר"י. ועיין בחידושי בבא מציעא דף פ"א שבארתי דקנית המשכון מדרבי יצחק הוא קנין שיעבוד דילפינן מכאן דיכול לשעבד נכסיו בהלואתו כמו שחל על המשכון קנין שיעבוד. והא דמחייב בגניבה ואבידה דהמשכון הוא מטעמא אחרינא עיין שם. ועכו"ם לכ"ע לא קני משכון דבעכו"ם ליתא קנין שיעבוד דהפסוק דמיניה ילפינן קנין שיעבוד דלך תהיה צדקה בישראל מיירי. וע"כ הפקעת הלואתו היה מותר ואף אם נאמר דאין אסמכתא בעכו"ם ומעות בעכו"ם קונות בכ"ז לא יכול לקנות בהלואתו. אף דישראל מישראל קני בהלואתו כמו במעות לדעת הרמב"ם ז"ל. משום דעכו"ם אין לו קנין שיעבוד. וע"כ אף דהירהינו אצלו והגיע הזמן קודם פסח לא קנה עובד כוכבים דהא בהלואתו הקנה לו ובהלואתו לא יכול לקנות דאין לו קנין שיעבוד וכן ביארתי בב"מ דף ס"ד דלמ"ד שיעבודה לאו דאורייתא לא יכול לקנות בהלואתו. ומתני' דקני ליה עכו"ם החמץ מתרץ דמיירי בדאמר ליה מעכשיו דדל קנין השיעבוד דהא הקנה לו בגופו בתנאי דלא יפדה ובמתנה קני ליה עכו"ם במשיכה ובעי הירהינו אצלו משום דאין לו קנין אחר בה אלא במשיכה דהא מטעם מתנה אמרינן דקנה. ופליגי ת"ק ור"מ בישראל מעכו"ם אם קנה ליה קנין שיעבוד דת"ק סבר כיון דהפסוק דמניה ילפינן קנין שיעבוד רק בישראל מישראל נאמר א"כ אף ישראל מעכו"ם לא קנה קנין שיעבוד וע"כ ישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו לא קני אלא בתנאים הנזכרים שהיהירנו אצלו ואמר לו מעכשיו אבל בלאו הכי לא קנה מהטעמים שבארתי. ור"מ סבר דישראל מעובד כוכבים קני משכון ואם הירהינו אצלו קני בלא מעכשיו. ובזה ניחא דלפי המסקנא הזאת דישראל מעכו"ם ועכו"ם מישראל לא קני משכון אף לאביי לא גבי בזה למפרע ונצטרך אף לאביי לאוקמי הברייתא דקמפלגי בדרבי יצחק ומתני' מיירי בדאמר ליה מעכשיו והירהינו אצלו והתו' דחקו בזה ודו"ק:

בש"ע או"ח סי' תמ"ח במ"א ס"ק ד' הביא בשם מ"ב דבכל דבר שנהגו הסוחרים לקנות קונה גם כן כאן וכ"ש הקנין שבין נכרי לישראל דבדיניהם וכו' פשוט שהמקח קיים. והקשה ע"ז המ"א דאמרינן בבכורות דנכרי שנותן מעות לישראל בדיניהם קנה וכו' מאי בדיניהם בדיניהם שפסקה להם תורה משמע דדיני נכרים לא מהני וכו' ע"ש. ומשמע מדבריו דאף סיטומתא לא מהני בנכרים כמו שכתב הנ"ש בסי' ל"ג דלהפקיע איסור בעינן רק קנין שפסקה התורה. ותמיהני דאטו קנין קדושה יש בו הלא קנין הוא רק לסימן ולראי' דגמרו המקח וסמכו דעתם לקנות ולגמור המקח. וזה הטעם דקניא סיטומתא דכיון דנהגו בסימן הזה לסמוך דעתם ולגמור המקח. וא"כ למה לא יועיל בעכו"ם וכ"ש קנין דבדיניהם דנעשו בדין המלך דודאי נהגו לקנות בו כמו שכתב המ"ב. ונראה דלא מבעיא דלקנות מהני קנין דמנהג המדינה אלא אף לבטל קנין דאורייתא אם לא נהגו לקנות בו לא קנה דהא קנין כסף בקרקע דאורייתא הוא ואמרינן במקום שנהגו לכתוב שטר לא קנה וכן קנין שטר לא קנה בלא כסף אף דמדאורייתא קנה בשטר לחודא. והיינו טעמה דקנין הוא סימן דנהגו לסמוך דעתייהו דגמרו המקח וכיון דלא נהגו כן זה הסימן לאו כלום הוא ולא סמכא דעתייהו ולא נתרצו לגמור המקח:

וכן נראה בעכו"ם אם עשה קנינים המועיל בדין תורה כיון דבדיניהם ובעיניהם כשחוק הוא זה ודאי לא קנה דלא נגמר המקח בעיניו דבקנין בעינן דעת שניהם וכיון דבעיני האחד עדיין לא נעשה סימן הקנין והגמר ממילא לא קנה. וכן כתבו הפוסקים באה"ע סי' מ"ב סעי' ג' דבקדושין בעינן שידעו שניהם בהעדים דאי לאו הכי לא סמכא דעתו לקנות והיינו כיון דלא ידע אחד מהסימן דגמר הקניה לא קנה וא"כ בעכו"ם אם קנו ממנו בחליפים או באגב כיון דהם לא ידעו מזה הקנין וכשחוק הוא בעיניהם א"כ לא נעשה בעיניו סימן דגמר הקנין ולא קנה. והא דאמרינן בבכורות דעכו"ם שנתן מעות לישראל בדיניהם קנה ומפרש בדיניהם שפסקה להם תורה היינו דקאתי לאשמועינן דקנין שפסקה להם התורה הוא מעות ויתור הלשון דקאמר דבדיניהם משום דכבר אז נשתנה המנהג בקנינים והיה נהוג כבר קנינים אחרים וקאמר דמנהג שקצבה להם תורה בקנינים הוא מעות ונ"מ אם יהיה יד ישראל תקיפה וינהגו מנהגים ע"פ תורה וקמ"ל דדיניהם שפסקה התורה להנהיג דהם סימן הקניה הוא כסף. אבל עכשיו במקום ההוא דנשתנה המנהג בקנינים לא יקנה בכסף ועכשיו יצטרכו לעשות הקנין בדיני המועיל במנהגיהם. וא"כ אדרבה מההיא סוגיא משמע להיפוך ודלא כהח"ס בסי' שי"א. ונראה דאף תנאי בפירוש דלקני בקנין דלא נהוג לא מהני. ולא דמי לאתרא דנהוג בכספא ובשטרא דמהני תנאי לקנות באיזה שירצה דהתם ינהגו בשניהם לסימן גמר הקניה ואם יתנה באחד סמכא דעתו לגמור המקח באחד אבל אם לא נהגו כלל בזה הקנין לא מועיל תנאי כמו דאינו יכול לבדות בתנאי, קנין חדש וסימן חדש לגמור המקח וע"כ בקניין סודר או אגב דהעכו"ם לא יבין כלל דהוא סימן לגמור המקח וידמה דזה איזה ממצות ישראל ודאי לא קנה. וע"כ צריך לעשות באופן המועיל בדיני עכו"ם שיהיה החמץ מעתה ברשות העכו"ם ויכול לשבור הדלת ליטלו בלא שום עיכוב כלל ודו"ק:

ד' מ' ע"א הדר אמר רבא מצוה ללתות שנא' ושמרתם את המצות אי לא דבעי לתיתה שימור למאי אי שימור דלישא שימור דלישה לאו שימור הוא דאמר ר"ה בציקות של עכו"ם אדם ממלא כריסו מהם ופרש"י אם מכיר בהם שלא החמיצו ע"י סימנים ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה באחרונה אין בראשונה לא מ"ט משום דלא עבד בהו שימור וליעבד להו שימור מאפיה אלא לאו ש"מ שימור מעיקרא בעינן. ודחי וממאי דלמא שאני התם דבעידנא דנחת לשימור לא עבד לה שימור אבל היכא דבעידנא דנחת לשימור עבד לה שימור ה"נ שימור דלישה הוה שימור. וקאמר ואפ"ה לא הדר ביה רבא. והבינו המפרשים דהא דקאמרינן דבעי שימור לשם מצה היינו דבעינן לשמה כמו בגיטין וקרבנות והביאו ראיה לזה מהא דאמרו לעיל דחלות תודה ורקיקי נזיר דלא יצא בהם ידי חובת מצה משום דבעינן שימור לשם מצה ויצא זו שאין משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח. והיינו משום דבעינן עשיה לשמה. וע"כ דקדקו דכל אלה הפסולין בגיטין משום דלא עבדי לשמה כמו חשו"ק פסולין נמי הכא אף באחרים עומדין על גבן. והקשו על הרמב"ם ז"ל דכתב פ"ו מהל' חו"מ הל' ה' דמצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח מלבד שנלושה ביין שמן ודבש דהוה מצה עשירה והקשו כיון דמי פירות אין מחמיצין א"כ לא נתקיים בה מצות שימור לשמה כמו שהוכיח רבא מכאן דמצוה ללתות. ותירצו משום הכי יוצא משום דעבד לשמה בקודם לישה. ותמהני דיהי' יותר טוב השימור דקודם לישה דיוצא בה לבדו אם עשאה לשמה משימור דלישה ואפיה דאינו יוצא בה בלשמה דידה ועוד תמהו כיון דלדברי רבא אינו יוצא משום לשמה אלא בלתיתה והרי"ף והרמב"ם ז"ל כתבו דאסור בלתיתה אלא שצריך לזהור שלא יבואו עליו מים אחר שנקצר א"כ מנ"ל לרבא דמצוה ללתות נימא דהשימור הוא שלא יבוא עליהם מים כמו שכתבו הרי"ף והרמב"ם להלכה. ועוד הקשו על הירושלמי שהביאו התו' בסוכה דמצה ישנה ב"ה מכשירים ואיך מדמה מצה לסוכה דהא בסוכה לא בעינן לשמה וע"כ סוכת גנב"ך כשרה משא"כ במצה דבעינן לשמה. ועוד דמסיק התם א"ר דברי הכל היא דכיון שלא עשאה לשם פסח דבר ברור הוא שלא דקדק בה ולמה לי טעמא שלא דיקדק בה לימא דלא עביד לשמה ובעינן לשמה ועוד בחלות תודה ורקיקי נזיר אם עשאם למכור בשוק דיוצאים בהם משום דכל לשוק מימלך עלייהו הא לא עביד לשמה ובדאורייתא אין ברירה עיין בכ"ז במנחת חינוך מצוה י':

אכן הנראה בזה לדעת הרמב"ם ז"ל דלא בעי לשמה אלא דבעי שמירה מעולה מכל צד חימוץ וז"ל פ"ה הל' ט' משום שנאמר ושמרתם את המצות כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חימוץ. וכן כתב הרי"ף ז"ל וכן נראה מדברי רב האי שמכשיר לישת עכו"ם וחשו"ק אם אחרים עומדים על גבן וכן נראה מדברי הרא"ש:

והנראה בזה דבאמת ס"ל להגאונים האלה דלא בעו לשמה. ונקדים בזה דיש לדקדק בסוגיתנו דמאי דייק רבא מבציקות של עכו"ם דשימור דלישה לא הוה שימור דהא התם לא הוה שימור מלישה ופתח בשימור דלישה והביא ראיה דשימור דאפיה לא הוה שימור ומאי ס"ד דרבא. והנראה בזה דמושמרתם את המצות ילפינן אף דבכל האיסורים תלינן במצוי וסמכינן אחזקה ואומדנא ואהכרה אבל הכא ילפינן דלשימור דמצות מצוה בעי שימור מעליה ושימור ממש ולא סמכינן אאומדנא והכרה. ודייק רבא דמצוה ללתות משום התנאה לפניו במצות וע"כ שייך למימר דגלתה התורה דלא סמכינן אהכרה דלא החמיצו אם לא עבד בהו שימור ממש. דאם אין מצוה בלתיתא א"כ מדוע לא נסמוך אהכרה זו דלא באו עליהם מים דהא בהכרה זו לית בה ספיקא כלל ונוכל למיקם עלה שפיר והוה כמו עבד בהו שימור דמה לי ראה ומה לי ידע דאטו דיני נפשות הוא ולא שייך בזה לומר דגלתה התורה דלא סמכינן אהכרה כזו. וקאמר וכ"ת דאשימור דלישה קאמרה תורה. דבעי בה שימור ממש ולא סמכינן אאומדנא ואהכרה. וקאמר שימור דלישה לא סגי מדאמר ר"ה בציקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ולעבד להו שימור מאפיה ואילך דהא הכרה דבצק דלא החמיצה הכרה מעליא הוא דלית בה ספיקא כלל וא"כ הוה כדעבד לה שימור כדבארתי וא"כ אם עבד בה שימור מאפיה ואילך הלא קיים בה מצות שימור ומדוע לא יצא מבציקות של עכו"ם ידי חובת מצה אלא על כרחך דבעי שימור משעת קצירה וחוששין שמא באו עליהם מים קודם לישה דלא נוכל למיקם עלה שפיר ובתר רובה לא אזלינן דגלתה התורה דשימור ממש בעינן וא"כ ע"כ דבעינן שימור משעת קצירה. ודחי דילמא דשימור דלישה שפיר הוה שימור ושאני התם דבציקות של עכו"ם דלא עבד בהו שימור משעת לישה והכרה דבצק שלא החמיץ לא הוה כדעבד לה שימור דזימנים ליכא למיקם עלה דמלתא שפיר. וקאמר דאפ"ה לא הדר ביה רבא וסבר דבעי שימור משעת קצירה וכו' וניחא בזה דברי הירושלמי במצה ישנה דא"ר דברי הכל היא כיון שלא עשאה לשם פסח דבר ברור הוא שלא דקדק בה אף דלענין איסורא דבל יראה ובל ימצא סמכינן אידיעתו דלא החמיצה אבל לענין מצת מצוה שימור ממש בעינן. וניחא בזה דברי רבינו שכתב בעיסת הכלבים באין הרועים אוכלים ממנה אין יוצא בה שאין זו משומרת לשם מצה פי' דחיישינן

אולי לא דקדק בה כל הצורך כההיא דירושלמי:

ובזה ניחא דברי רבינו שכתב פ"ו מהל' חו"מ חלות תודה ורקיקי נזיר שעשה אותן לעצמן אין יוצאים בהם שנאמר ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לענין מצה בלבד הוא שיוצאים בה אבל זו משתמרת לענין הזבח. ודקדקו המפרשים מאי בלבד שהוסיף רבינו ועוד אטו בלבד כתיב כדפריך לעיל והנראה בזה דס"ל דטעמא דהכא פסול משום דדקדקו הרבה לעשותם לענין מצות הזבח וע"כ אולי לא דקדקו בהו כל הצורך לענין צד חימוץ דבעי במצת מצוה דבזבח בצד חימוץ סמכינן אסימנים ואהכרה. וכן אמרו דאין עושים חבורה מגרים שמא ידקדקו בו ויביאו אותו לידי פסול וה"נ הרבה הדיוקים שעשו אותה לשם זבח עשה אותה הסח הדעת להשמירה מצד חימוץ. משא"כ בעשה למכור בשוק בדעתו אם לא ימכור לצאת בו ידי מצת מצוה וידקדק הרבה לשמור מצד חימוץ. ובזה ניחא כל הקושיות שהקשינו לעיל. וא"כ נראה בלקח חיטים מעכו"ם וניכר דלא לתתינהו ולא באו עליהם מים דניכרים היטב למכירים נוכל לצאת בה ידי מצת שמורה דהא לרבא סמכינן אהכרה וכ"ש למאן דפליג וסבר דסגי בשמירה דלישה ודו"ק:

דף מא:

אין מבשלין את הפסח לא במשקים ולא במי פירות אבל סכין ומטבילין אותו בהן. וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' ק"פ דדוקא במי פירות סכין אבל במים מחויב משום מבשל. ותמהו עליו מנין לקח זה לחלק כן. והנה לקמן אמרינן ת"ר במים אין לי אלא במים שאר משקין מנין אמרת ק"ו מה מים שאין מפיגים טעמם אסורים שאר משקין שמפיגים טעמם לא כ"ש. רבי אומר במים אין לי אלא מים שאר משקין מנין ת"ל ובשל מבושל מ"מ. וקאמר מאי בינייהו איכא בינייהו צלי קדר. וקאמר ורבנן האי בשל מבושל מאי עבדי להו מבעי להו לכדתניא בישלו ואח"כ צלאו או שצלאו ואח"כ בישלו חייב. והנה הרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' ק"פ פסק דחייב על צלי קדר והיינו כרבי ופסק נמי דצלאו ואח"כ בישלו חייב והיינו כרבנן ועיין בכ"מ ובל"מ. ועוד תימה מדוע פסק כרבי הא קי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו, והנראה בזה לדעת רבינו דה"פ דאיכא בינייהו צלי קדר, דרבי סבר דמבשל מבושל מרבינן כל הנעשה בקדירה דסתם בישול הוא כן ובזה מחייבינן הן בבישלו במי פירות הן צלי קדר לבדו ועיקר הרבוי בבשלו בקדרה דהתורה קפדה על בישול וע"כ סכין אותו במי פירות דזה לאו בישול מקרי, אבל ת"ק סבר דבישול טעמא משום דהמים מפיגים טעמם וכ"ש מי פירות שמפיגין יותר הטעם וא"כ אף סכו במי פירות מפיג הטעם. וא"כ מתני' דלעיל דסכין אותו בהם רבי היא. ועד כאן לא פליגי אלא במי פירות אבל במים דכתוב בפירוש אף רבי מודה לת"ק דסכו מקרי בישול. וקאמר דלרבנן האי מבושל מאי עבדי להו וקאמר לצלאו ואח"כ בישלו דהוה אמינא כיון שצלאו תו אין הבישול מפיג טעם קמ"ל דהבישול דאח"כ מפיג טעמם. אבל לרבי דלא תלוי בהפגת טעם פשיטא דצלאו ואח"כ בשלו חייב כיון דעלו בקדרה וגזירת הכתוב הוא שיהי' צלי אש ולא בקדירה. וע"כ לא קאמר נ"מ שצלאו ואח"כ בישלו דבזה כ"ע מודו. וא"כ כל דברי האמוראים דלקמן אתי' אף אליביה דרבי וע"כ פסק רבינו כרבי דסתם מתני' כותיה כדבארתי:

והנראה להביא ראי' לרבינו דאף סיכה אסור במים דבריש כיצד צולין אמרינן דאין צולין הפסח בשפוד דמפיק מיא משום דמבשל ומאי בישול הוא זה הא מיא דשפוד משרק שריק בשפוד ולא עדיף מסיכה אלא ע"כ דבמים מבשל אף בסיכה ודו"ק:

דף סב:

ר' שמלאי אתא לקמיה דר' יוחנן א"ל ניתניה לי מר ספר יוחסין. ופרש"י ספר יוחסין מתני' דדברי הימים וכו'. א"ל ניתנייה בתלתא ירחי שקל קלא פתק ביה. א"ל מה ברוריה דביתהו דר"מ דתניא תלת מאה שמעתתא ביומא מתלת מאה רבוותא ואפ"ה לא יצתה ידי חובתה בתלת שנין ואת אמרת בתלתא ירחי. אמר רמי בר רב יודא אמר רב מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כחן של חכמים וכהה מאור עיניהם. אמר מר זוטרא בין אצל לאצל טעינו ארבע מאה גמלי דדרשא. המאמר הזה הוא מן המאמרים הסתומים בש"ס דאיזה מסתורין הי' יכול להיות במתני' דדברי הימים ואיזה דרשות יכול להיות בשמות אנשים אשר בין אצל לאצל הי' ד' מאה גמלי דדרשא ואיזה שמעתא לאין מספר הי' שם אשר הי' מאור עינים לחכמים. ועיין מהרש"א מה שדחק בזה. והנראה בזה דידוע הוא שאצל סנהדרי גדולה היה מונח ספר היוחסין ועליהם היה מוטל לייחס כל בית ישראל וכן אליהם היה בא כל שאלה מכל ריב ונגע כדאמרינן שמשם הוראה יצא לכל ישראל וכל הפלפולים מהשאלות והתשובות האלה היו נכתבים ג"כ בספר הזה כסדר הדברים הבאים לפניהם. אף שדברים שבעל פה אין רשאים לכותבם היינו תורה שבעל פה שנאמרה למשה בסיני אבל לא דברים המחודשים שחדשו מסברא ובמדמה מלתא למלתא שזה הוא הנקרא שמעתתא בלשון הגמ' וכן אמרינן בכל הש"ס מצאתי מגילת סתרים שכל אחד כתב לעצמו דברי חידוש לזכרון דברים וע"כ כתבו מגילת תענית. אי נמי הא דאסור לכתוב היינו ללמוד לתלמידים מתוך הכתב דאתו למטעי אבל בעת הפלפול היו כותבים דברי המזכים ודברי המחייבים כדאמרינן בסנהדרין דף ל"ד ששני סופרי הדיינים היו כותבים דברי המזכים ודברי המחייבים שלא יטעו בהטעמים. וה"נ משמע הכא שהיו מלמדים ספר היוחסין לתלמידיהם בעל פה. ובזה ניחא דמיום שנגנז ספר יוחסין כהה מאור עיניהם של חכמים דמתוך הפלפולים של התשובות האלה נתודע לנו בירור וטעם של כל הלכה ודבר והיה מאור עינים לחכמים לידע הסברות והטעמים של ההלכות. וזה דאמרינן דבין אצל לאצל טעינו ד' מאה גמלי דדרשא. והיינו בפרשה הקודמת בדברי הימים נכתב לידת אצל ובפרשה שאחריה נכתב יחוס בני אצל וקאמר הגמ' דבתוך הזמן הזה דנתגדל אצל והוליד בנים ויחס אותם היה כתוב בספר הסנהדרין פלפול משאלות ותשובות שנתהוה במשך הזמן הזה על ד' מאה גמלי דדרשה:

ובזה ניחא דאמרינן בחלק על הפסוק כששאל בן הדד לאחאב לאמר נשיך ובניך הטובים לי הם וכספך וזהבך לי הוא וענה לו המלך דיסכים ע"ז והכל שלו. ושלח עוד לאחאב שיחפש אחרי כל מחמד עיניו וישימו בידם ולקחו ויאמרו אליו הזקנים לא תאבה ולא תשמע. והשיב אחאב לבן הדד דכל אשר שאל בראשונה יעשה והדבר הזה לא יכול לעשות וקאמר הגמ' מאי ניהו הדבר הזה ס"ת. והמאמר הזה תמוה דאיה ימצא דמחייב למסור נפשו בעד ס"ת ובפרט למסור נפש כלל ישראל אשר היו במצב רע מאד אשר המלך נכנע ונתן לו כל רכושו ונפש בניו ובנותיו. וכן מצינו בזקנים שהעתיקו התורה ולא מסרו נפשם ע"ז. וע"כ חסידות שטות כזה לא יתכן לאמר על אחאב ולא על הזקנים. ועוד דבן הדד היה יכול למצוא ס"ת מבלי לחפש בבית, אחאב ובבית עבדיו דהא לכל אחד מישראל היה ס"ת דהוא מצוות עשה על כל אחד מישראל והיה יכול להשיג כמה ספרי תורה והנראה בזה דהאי ס"ת דקאמר היינו ספר היוחסין הזה ספר של הסנהדרין הגדול אשר היו בו הויכוחים מהדינים ומהשאלות אשר בא לפניהם במשך כמה מאות שנה. ובספר הזה היה מסתורין של המדינה כי כל דברי מלכות היה נחתך ע"פ עצת הסנהדרין ומנינם והיינו עצת הזקנים המוזכר בתנ"ך. וכן אמרינן דאין יוצאים למלחמות הרשות אלא ע"פ ב"ד של שבעים ואחד וכל הדברים נכתבים בספר הזה. וא"כ בזה הספר היה כל מסתרי ומטמני המלכות וקיום כל מלכות ישראל וע"כ לא יכלו למלאות בזה רצון בן הדד ודו"ק:

דף פה.

ת"ש אבר שיצא מקצתו חותך עד שמגיע לעצם וקולף עד שמגיע לפרק וחותך וא"א גזרו טומאה ביוצא כי חתך לה מאי הוי הא נטמא. ומשני טומאת בית הסתרים לא מטמא ופריך ולרבינא דאמר חבורי אוכלים כמאן דמפרתי דמי מאי איכא למימר. והקשו בתו' דבלא רבינא יקשה הא אמרינן בחולין (דף ע"ב) דמודה ר' יוסי בג' על ג' הבאות מבגד גדול דבשעת פרישתו מאביו מקבל טומאה מאביו וה"נ הכא. ונראה לתרץ קושיתם דהא קי"ל בחולין דמקום חתך אסור ביוצא. וא"כ בלא רבינא לא קשה דאין מקבל טומאה בשעת פרישתו מאביו דמקום חתך יפסיק בין הנחתך ואביו ומקום החתך טהור דהא יגע בבית הסתרים. אבל לרבינא דחבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי ומקבל טומאה בבית הסתרים וא"כ כל הבהמה עם מקום החתך נגעו בהיוצא. והא דכתבו התו' בחולין (דף צ"ט) דמקום החתך אין אסור בקדשים היינו מקום החתך דהאימורין דבזה לא גלתה התורה אבל באיסור יוצא דקדשים וחולין תרווייהו מחד קרא נפיק מבשר בשדה טרפה ודאי כמו דאסור בחולין אבר דעובר היוצא עם מקום החתך ה"נ אסור בקדשים דמ"ש. ואף אם תמצא לומר לחלק דבקדשים ביוצא אין אסור מקום חתך דהוה כמו חזרה בפנים אבר דעובר דאין מקום חתך אסור. בכ"ז נוכל לתרץ דבלא רבינא אין יכול להקשות דנוכל לאמר דחתך מעט למעלה בשביל שלא לטמאות אבל לרבינא לא נוכל לתרץ כן דאף בלא חתיכה נטמא כולו ודו"ק:

דף פח.

והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב וגו' אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק אלא לא כאברהם שכתוב בו הר שנאמר אשר יאמר היום בהר ה' יראה, ולא כיצחק שכתוב בו שדה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה אלא כיעקב שקראו בית שנאמר ויקרא שם המקום ההוא בית אל. האגדה הזאת אומרת פרשני ועיין במהרש"א. והנראה בזה דאברהם ראה בנבואה קדושת המקום בעת שהי' עדנה הר והיינו בעת שבנה דוד עליו הבמה ועצר המגפה והתפלל שיענו בהר ההוא בעת צרתם. עיין בברכות (דף ס"ב) ויצחק קראו שדה היינו לאחר החורבן כמו שנאמר ציון שדה תחרש והתפלל שיהי' המקום המרכז אשר יפנו אליו ישראל בתפלתם. אבל יעקב קראו בית וראה את המקום הזה בעת המאושר שהיה בו מקדש בנוי לתלפיות והיה מקום המרכז והקבוץ לחכמה ויראה ומשם שאבו הוראה ומדע והופיע רוח הקודש לישראל. שבטי ישורן הר יקראו וסביבותיו יחנו כל דגלי ישראל:

ובזה ניחא הגמ' דשבת (דף פ"ט) דקאמר דלעתיד לבא יאמר הקב"ה להאבות בניכם חטאו ויענו על זה אברהם ויעקב ימחו על קדושת השם ויצחק יעשה חשבון דאין להם פנאי לחטוא דדל עתו של האדם לשינה ומשא ומתן ומיכל וצלויי והנשאר מן העת פלגא עלי ופלגא עליך. והמאמר הזה הוא מן המאמרים התמוהים דמנלן תשובת האבות האלה האם נבואה היא. ולפי דברינו ניחא דאברהם ויעקב ראו את ישראל בעת פריחתם בעת היה עם ישראל עם חפשי ופרנסי ישראל אשרו העם לדרך ה'. וע"כ כאשר חטא ישראל ושטף דיעות הרעות נשרש בלב העם אשר אין כח לעצור ואין תקוה להשיבם לדרך ה', כי מעמדם ברע הוא וילכו מדחי אל דחי וע"כ אין תקנה אלא להאבידם ולהחריבם. לא כן יצחק הוא ראה את ישראל אחר החורבן אשר אומות העולם בגזירותיהם ישיבום למוטב והעם טרודים בפרנסתם להביא טרף ביתם וע"כ יעשה חשבון כי אין להם פנאי לחטוא ופלגא עליך מבחוץ לגזור עליהם גזירות אשר ישיבו אותם למוטב ופלגא עלי על פרנסי ושלומי אמוני ישראל לפחת רוח האמונה ולהשיב לבצרון אסירי התקוה ויחדיו ישימו שכם אחד לדרך אלקינו ואומתנו. והיינו דקאמר לעיל צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפזרן בין האומות כי הם ישיבנו למוטב ודו"ק:

דף פח:

חמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהם כולם יוצאים לבית השרפה ופטורים מלעשות פסח שני ופריך ואמאי פטורים מפ"ש והאיכא חד דלא נפיק. ומשני משום דלא אפשר דליתי כל חד פסח קא מייתי חולין בעזרה ואם ליתי כולהו חד פסח נמצא פסח נאכל שלא למנויו ולהתנות בשלמים נמי לא אפשר וכו' והשיגו מכאן על הרמב"ם ז"ל דכתב בהל' ק"פ פ"ד ה"א השוחט את הפסח על בני חבורה ואמר להם לאחר זמן אותו הפסח ששחטתי שלא לשמו שחטתיו אם היה נאמן להם סומכים על דבריו ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן והרוצה להחמיר על עצמו ה"ז משובח ויביא פסח שני. והשיגו אותו דאיך יכול להחמיר עליו להביא פ"ש דהא הוה חולין בעזרה ופסח נאכל שלא למנוייו כדאמרינן הכא וכן הביא רבינו לעיל סוף פ"ג וכן בגל עגול דאין מביא פ"ש מספק ועיין בכ"מ ובל"מ. והנראה בזה דהינו טעמא דקי"ל דלענין איסור עד אחד מהימן היכא דלא איתחזק איסורא ולא היתרא. וע"כ יכול לסמוך שפיר על העד להביא פ"ש ואין כאן איסור. והא דאין העד מהימן ביצא מתחת ידו היינו דלא יכול להפסידו ולחייבו בפסח שני והוה כמו דבר שבממון וע"כ אין נאמן ע"א על של חבירו באיסור אם, אינו בידו ועיין בחי' בכתובות (דף י"ג). אבל אם זה רוצה להביא יכול לסמוך עליו ולאכול פ"ש דע"א נאמן באיסורין. ולא דמי לה' שנתערבו פסחיהם דהתם ספק איסור הוא כדאמרינן הכא אבל בזה ודאי היתר הוא דכיון דע"א מעיד דקדשי היתר הוא יכול לסמוך על דבריו ואף על פסח של אחרים יכול להמנות ולא חיישינן דפסח יהי' נאכל שלא למנוייו ודו"ק:

דף צו.

זה מקחו מבעשור ואין פסח דורות מקחו מבעשור אלא מעתה והיה לכם למשמרת עד י"ד יום לחודש הזה ה"נ זה טעון ביקור ד' ימים ואין אחר טעון ביקור והתניא דתמיד בעי ביקור ד' ימים ויליף מגז"ש דפסח. ומשני שאני התם דאיכא גז"ש. ופסח דורות נמי הכתיב ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה שיהיו כל עבודת חדש זה כזה. ופרש"י דבניחותא הוא דפסח דורות בעי נמי ביקור אבל לא בעי ליקחו מבעשור דנמעט מזה והנה הרמב"ם ז"ל לא הביא בהלכותיו דפסח בעי ביקור. והנראה לפרש הסוגי' אליביה דהא דקאמר ופסח דורות נמי הכתיב ועבדת קושי' היא דמקשה על המתרץ דמשום גז"ש דתשמרו מפקא מדרשא דהזה ה"נ ליתי היקישא דעבדת וליפקא מדרשא דהזה והא דבעי ביקור ומקחו מבעשור חדא מילתא היא דלא כפרש"י. ותירץ אלא למעוטי פ"ש דכותיה פי' דה"ט דמשום גז"ש דתשמרו מפקינן מדרשא דהזה דאלא האי הזה דוהיה לכם מבעי למעט פסח שני דכותיה וממעטינן מחד הזה פסח דורות דלא בעי מקחו מבעשור והיינו דלא בעי ביקור ומהזה השני נמעט פ"ש דכותיה דהוה נמי פסח אבל לא נמעט תמיד דלא הוה כותיה וכן פרש"י בסוכה (דף מ"ז) דכותיה דהוה כמו כן פסח. וניחא בזה דהאי אלא ככל אלא שבש"ס שחוזר מן הראשונות ותי' על קושיתו הוא וכן אזיל כל התירוצים דלקמן דמיעוט הזה אתא למילתא אחרינא ודו"ק:

דף קה:

הנכנם לביתו במוצאי שבת מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים ואח"כ אומר הבדלה על הכוס ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו עד לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו. וקאמר ש"מ מהא מתני' תמניא ש"מ המבדיל בתפילה צריך שיבדיל על הכוס. וכתבו התו' ורשב"ם דהא דמשמע ליה דהבדיל בתפלה משום דסתם בני אדם מבדילין בתפילה. והנראה דמוכח דהבדיל בתפילה דאמרינן בברכות (דף ל"ג) טעה בזו ובזו פי' בתפילה ובהבדלה חוזר לראש ופירש הרא"ש דטעה בזו ובזו דה דהינו אם טעם קודם שהבדיל. וע"כ מוכח דהכא מיירי דהבדיל בתפילה דהא אם משלשלן לאחר המזון הי' צריך לחזור לראש ולחזור ולהתפלל אם לא הבדיל בתפילה וא"כ יותר טוב להתפלל מקודם אכילתו ולהבדיל בתפילה ולא לטעום קודם הבדלה ולא יצטרך נמי להבדיל על הכוס אלא על כרחך אע"ג דהבדיל בתפילה צריך להבדיל על הכוס וע"כ מיירי שפיר מתני' אע"ג דהבדיל בתפילה ודו"ק:

דף קטו:

אמר רב פפא לא נישהי אינשי מרור בחרוסת דילמא אגב חוליא דתבלין מבטיל ליה למרוריה ובעינן טעם מרור וליכא. ונראה דמכאן סייעתה להב"י ביו"ד סי' ק"ה ס"א דבחומץ או בתוך ציר לא בעינן מע"ל לענין כבישה אלא אם שהה בתוכו כדי שיתננו על האור וירתח הרי הוא ככבוש ומבושל דהא אמרינן הכא דהמרור בולע טעם התבלין בשהייה בעלמא והיינו כיון דטבע החוליא להפיג המרור הוה כדבר חריף ומבליע. ונראה דהיינו רק דהדבר חריף מבליע בהתפל אבל לא יעשנו כבוש להבליע ולהפליט וע"כ לא קאמר הכא בפשיטות דלא להוי כבוש. ובזה ניחא מה שהקשה הש"ך שם על הב"י מעכברא בשיכרא דכתב הרא"ש והב"י בעצמו דבעינן מעת לעת לענין כבישה. דהתם להפליט מהעכברא התפל ע"כ בעינן מע"ל אבל ההיא דסי' ק"ה מיירי בחומץ אסור וע"כ מבליע אף בשיעור שיתננו על האור וירתיח. וכן ציר אסור רק מבליע אבל לא יעשה את התפל להפליט. וע"כ בכלים אם נתן בהם ציר לא אמרינן דיפליט מהכלי כיון דאין מליחה לכלים אלא בעי מע"ל להפליט מהכלי כמו שכתב הש"ך בסי' ס"ט סק"ס ודו"ק:

תוכן העניינים

באר מים חיים (נוסינזון)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה